על פסוקיות ופסוקים – בין מצוות עשה ללאו (טור 202)

בס"ד

בטור 200 עסקנו בפוליגרף הלוגי שבאמצעותו ניתן לחלץ את האמת מכל שקרן. בתוך הדברים הבחנתי בין פסוקים לפסוקיות, כאשר פסוק הוא טענה מורכבת ופסוקית היא טענה אטומית. פסוק מורכב מפסוקיות שקשורות זו לזו באמצעות קַשרים לוגיים. לדוגמה, הפסוק "אם כעת זורחת השמש לא יורד גשם" מורכב משתי פסוקיות שקשורות זו לזו ("כעת זורחת השמש" ו"לא יורד גשם") על ידי קַשר גרירה. בטור הזה רציתי להעמיק מעט יותר בהבחנה הזאת, ולראות שיש לה השלכות הלכתיות ומטא הלכתיות מעניינות.

מה בין עשה ללאו: ההגדרה הביצועית

ההבחנה בין מצוות עשה ללאו ידועה ומקובלת. יש לה אפילו השלכות הלכתיות: כדי לא לעבור על לאו אדם צריך להוציא את כל ממונו, ואילו על עשה רק עד חומש. מעבר על לאו מחייב במקרים רבים עונש בבי"ד וביטול עשה לעולם לא. עשה דוחה לא תעשה. כבוד הבריות דוחה עשה אבל לא לאו דאורייתא, ועוד ועוד.

אם תשאלו אנשים מה בדיוק ההבדל בין עשה ללאו כנראה תקבלו תשובה במישור הביצועי: מצוות עשה מטילה עלינו חובת עשייה ולאו מטיל עלינו חובת חדילה (אי עשייה, מחדל). למשל, החובה להניח תפילין היא עשה, מפני שהיא מטילה עלינו לעשות משהו (=להניח תפילין). לעומת זאת, החובה לא לאכול חזיר היא לאו, מפני שהיא מטילה עלינו חובה לחדול ממשהו (=לא לאכול חזיר).

בניסוח מדויק יותר: מצוות עשה מתקיימת בקום ועשה (=קו"ע) ומתבטלת בשב ואל תעשה (=שוא"ת). לאו, כלומר מצוות לא תעשה, מתקיים בשוא"ת ומתבטל בקו"ע. זוהי ההגדרה הביצועית, וכך מקובל לתפוס את ההבחנה בין עשה ללאו.

הקושי בהגדרה הביצועית

אבל ההגדרה הביצועית מאותגרת מכמה וכמה מצוות שממש לא נענות לה. לדוגמה, יש מצוות עשה לשבות בשבת. כיצד מצוות העשה הזאת מתקיימת? בשוא"ת כמובן (אי עשיית מלאכה). אבל אם היא מתקיימת בשוא"ת ומתבטלת בקו"ע (כשעושים מלאכה), מדוע בכלל זו מצוות עשה? לכאורה זה אמור להיות לאו. לחלופין, הלאו של "לא תעמוד על דם רעך", מטיל עלינו חובה להציל את רענו כשהוא במצוקה. זוהי חובת עשייה, כלומר המצווה הזאת מתקיימת בקו"ע ומתבטלת בשוא"ת. אז מדוע זה לאו ולא עשה?

לאו ועשה כפולים

בשורש השישי הרמב"ם עוסק באופן שבו עלינו למנות מצוות שבהן יש לאו ועשה כפולים (שמטילים עלינו את אותה חובה). לדוגמה, לאו ועשה על מלאכה בשבת ויו"ט, השבת אבדה, צום ביום כיפור, שילוח הקן, הקמת מעקה, מתן צדקה וכדומה. יש לשים לב שבכל מצב של לאו ועשה כפולים בהכרח תהיה חריגה מההגדרה הביצועית. אם החובה היא לעשות משהו – אזי הלאו כאן יהיה חריג (הוא יתקיים בקו"ע ויבוטל בשוא"ת), ואם החובה היא לחדול – אזי העשה יהיה חריג (שכן הוא יתקיים בשוא"ת ויבוטל בקו"ע).

הרמב"ם שם מגדיר את העיקרון כך:

השרש הששי: שהמצוה שיהיה בה עשה ולא תעשה ראוי למנות עשה שבה עם מצות עשה ולאו שבה עם מצות לא תעשה:

במאמרנו לשורש השישי,[1] עמדנו על כך שיש בדבריו אלו שני חידושים:

• שבכפילות של לאו ועשה נמנות שתי המצוות (לעומת השורש התשיעי שבו קובע הרמב"ם שבכפילות בין שני לאוין או שני עשין מונים רק מצווה אחת).
• שהלאו נמנה עם הלאוין והעשה עם העשין.

לכאורה לא ברור מה החידוש בסעיף ב, הרי ברור שמדובר כאן בלאו ועשה. אך לאור דברינו למעלה ברור מדוע הרמב"ם היה חייב לפרט זאת. ראינו שבכל מצבי הכפילות בהכרח יש מצווה חריגה. לכן היה מקום לומר שגם אם מונים לאו ועשה על אי עשיית מלאכה בשבת הם יימנו כשני לאוין, שהרי שניהם מטילים עלינו חובה לחדול ולא חובה לעשות. לחלופין, הלאו והעשה של שילוח הקן מטילים עלינו חובת עשייה, ולכן גם הלאו אמור להימנות כעשה ולא כלאו. אם כן, הרמב"ם מחדש שמעבר לכך שמכניסים את שתי המצוות למניין המצוות (חידוש א) אנחנו מונים את הלאו בין הלאוין ואת העשה בין העשין (חידוש ב). זהו חידוש נוסף, שביסודו מונחת התפיסה שההגדרה הביצועית ללאו ועשה אינה נכונה. יש לאוין שמטילים חובת עשייה ועשין שמטילים חובה לחדול.

ושוב הקושי

זה כמובן מעורר את הקושי הבא: מהו אם כן ההבדל בין לאו לעשה? אם כל אחד מהם יכול להטיל חובת עשייה וחובה לחדול, אז מדוע זה לאו והשני עשה? מהו ההבדל העקרוני בין שני סוגי הציווי הללו? במילים אחרות, מה בדיוק ההבדל בין העשה לשבות בשבת לבין הלאו על עשיית מלאכה בשבת? למה זה לאו וזה עשה?

הקושי בהגדרה הביצועית הוא אמפירי: בפועל יש מצוות שלא מתאימות לה. לעומת זאת, הקושי כעת הוא מהותי: אם לא ההבדל הביצועי, מהו בכלל ההבדל בין לאו לעשה.

הבחנה לשונית

בשאלה הזאת עסק פרופ' אהרון שמש ז"ל, חוקר תלמוד מבר אילן, במאמרו "לתולדות משמעם של המושגים מצוות עשה ומצוות לא תעשה" (להלן: שמש).[2] שמש טען כי ההבחנה בין עשה ללאו עברה שינויים בתקופת התלמוד. בסוגיות קדומות ההבדל היה ביצועי (ואז באמת המצווה לשבות בשבת הייתה רק לאו ולא היה בזה עשה), אבל בדורות מאוחרים יותר ההגדרה הפכה להיות לשונית (ואז נוספו גם המצוות הכפולות), כלומר לפי הניסוח שהתורה מנסחת את הציווי: אם הוא מנוסח כציווי עשה (ניסוח חיובי) – זוהי מצוות עשה, ואם הניסוח הוא שלילי ("הישמר, פן ואל". ראה מכות יג ע"ב ומקבילות) – זהו לאו.

הקושי בהגדרה הלשונית

אבל גם ההגדרה הזאת לא באמת עונה על הקושי שלנו. הרי גם התורה לא בחרה סתם את הניסוח שלה. אם אין הבדל אמתי בין הלאו לעשה למעט הניסוח, מדוע נבחר דווקא ניסוח כזה? למה התורה מנסחת את האיסור לאכול חזיר בלשון שלילית ולא חיובית? מדוע היא מנסחת את החובה לשבות בשבת בלשון חיובית ולא שלילית? האם זו בחירה שרירותית? מאחוריה אמור לעמוד קריטריון מהותי כלשהו. ואם זה לא הקריטריון הביצועי (כפי שראינו), מהו אותו קריטריון? ההצעה הלשונית רק מסיגה את הבעיה צעד אחד אחורה. כעת אנחנו שואלים מה עומד ביסוד ההבחנה הלשונית בין לאו לעשה. עדיין שאלת ההבדל המהותי והתוכני בין לאו לעשה בעינה עומדת.

במאמרי על תורה ומדע (כאן, ובקצרה כאן), עמדתי על כך שזוהי דוגמה טובה להבדל בין הגישה האקדמית לגישה המסורתית. בגישה האקדמית נצמדים לעובדות מוצקות ונזהרים מספקולציה, לכן שמש מעמיד את ההבחנה בין לאו לעשה על עובדה: הניסוח בתורה. אבל הלומד המסורתי שואל את עצמו מדוע התורה מנסחת זאת כך? הרי חייב להיות ההבדל מהותי מאחורי צורות הניסוח הללו? בתשובה לשאלה כזאת יש  ממד של ספקולציה, שהרי לא נוכל לדעת האם הסברה שנעלה היא נכונה או לא. מה שיש לנו הוא רק ההגדרה שהתורה נותנת לנו, וההסברים שנמצא הם על דעתנו שלנו. לכן חוקר אקדמי נזהר, ובצדק, מעיסוק בשאלות כאלה. מאידך, אלו שאלות חשובות שבלעדיהן העובדות המוצקות הן תלושות.

ניתן להרחיב את השאלה לכלל המצוות, גם אלו שהגדרתן נראית לנו סבירה. לדוגמה: למה האיסור לאכול חזיר הוא לאו? הרי יכולנו לכתוב זאת כחובת עשה לא לאכול חזיר. והמצווה להניח תפילין היא חובה לא להימצא במצב ללא תפילין. לפי הקריטריון הלשוני, אם התורה כותבת "אל תהיה בלי תפילין" זה היה לאו, וכשהיא כותבת "הנח תפילין" זה עשה. אבל אלו שני ציוויים עם אותו תוכן, אז למה הניסוח משנה משהו? מדובר בשלילה כפולה, והרי זו מחזירה אותנו למשמעות המקורית של המשפט. לא ייתכן ששני ציוויים שקולים לוגית ייחשבו כשתי מצוות שונות עם יחס הלכתי שונה (ראה למעלה את ההשלכות ההלכתיות להיות מצווה כלשהי לאו או עשה).

בחזרה לפסוקים ופסוקיות

כעת אנחנו שבים להבחנה בין פסוק לפסוקית שהוזכרה בתחילת הטור. ראינו בטור 200 שפסוקית הוא פסוק אטומי שממנו בונים פסוק מורכב באמצעות קַשרים לוגיים. כך למשל הקַשר  (=או) יכול להרכיב (לקשור) שתי פסוקיות A ו-B וכך ליצור מהן פסוק אחד מורכב: A  B. אם A הוא הפסוקית "יורד גשם", ו-B הוא הפסוקית "יש עננים", אזי הפסוק המורכב A  B הוא המשפט "יורד גשם או יש עננים" (ובעברית פשוטה יותר: "או שיורד גשם או שיש עננים"). קַשר אחר כמו  (=גם) ירכיב את אותן שתי פסוקיות למשפט הבא: B    A, שמשמעותו: "יורד גשם וגם יש עננים". קַשר נוסף הוא הגרירה (אימפליקציה), שמסומן , ומשמעות המשפט שהוא מרכיב, A  B, היא: אם A אז B.

כל הקַשרים הללו הם קַשרים דו מקומיים, כלומר הם קושרים שתי פסוקיות  ויוצרים מהן פסוק מורכב. אבל יש קַשר חריג, שהוא חד מקומי, והוא קַשר השלילה שמסומן . משמעות המשפט המורכב באמצעותו, , היא: לא A (כלומר לא נכון ש-A). חשוב להבין שמשפט כזה אינו פסוקית אלא פסוק. A הוא פסוקית, אבל  הוא פסוק (מורכב מהפסוקית A וקַשר השלילה).

הגדרת מצוות באמצעות פסוקים ופסוקיות

מצוות עשה מורה לנו לעשות משהו, למשל להניח תפילין. פעולת הנחת תפילין היא X. הציווי להניח תפילין הוא משהו כמו: "אני מצווה אותך לעשות X". הציווי כמובן הופך את המשפט הזה למשהו שאינו טענה, שהרי ציווי אינו אמתי וגם לא שקרי. לכן עדיף לנו להתבונן בתוכן הציווי, כלומר בפסוקית A: "א עושה X", שהוא כמובן טענה לכל דבר (הוא יכול להיות אמתי או שקרי). הציווי מורה ל-א לדאוג לכך שהטענה A תהיה אמתית.

כעת חשבו מה יהיה מעמדה של מצווה כמו: "אני מצווה אותך לעשות לא X" (=ציווי לא להניח תפילין)? כאן הפסוקית הרלוונטית היא B: "א עושה לא X". כעת קל לראות שגם זו מצוות עשה, שכן ניתן לתאר אותה באמצעות פסוקית דומה, אלא שכאן הפעולה שעליה הצטווינו אינה X אלא . אבל כפי שראינו למעלה מצוות עשה יכולה גם לצוות על אי עשייה. אם כן, יש כאן מצוות עשה שמורה לי לדאוג לכך שהפסוקית B תהיה אמתית.

ומה לגבי ציווי לאו כמו: "אני מצווה אותך לא לעשות X"? לכאורה זה בדיוק שקול לציווי הקודם: "אני מצווה אותך לעשות לא X", ולכן זו שוב מצוות עשה. זה בעצם היה הקושי שלנו למעלה, כאשר תהינו מה ההבדל בין עשה ללאו. אבל כעת נוכל לראות שזה לא נכון. לשם כך, עלינו לנקות שוב את הציווי ולהתבונן רק בתוכן הטענתי שלו. הפעם מדובר בפסוק C: "א לא עושה X", או לחלופין: "לא נכון ש-א עושה X". כעת תוכלו לראות שלא מדובר בפסוקית אלא בפסוק מורכב שבנוי מקשר שלילה עם הפסוקית A. ההצרנה היא: C= . לכן זו לא מצוות עשה אלא לאו. לאו הוא ציווי שיתקיים פסוק מורכב (שהוא יהיה אמתי), ואילו עשה הוא ציווי שתתקיים פסוקית (שהיא תהיה אמתית).

כעת הגענו להגדרה לוגית חדה של לאו לעומת עשה: עשה הוא ציווי לדאוג לכך שפסוקית טענה כלשהי (חיובית או שלילית) תהיה נכונה. לאו הוא ציווי לדאוג לכך שפסוק טענה כלשהי (חיובית או שלילית) יהיה נכון. כאשר אני מצווה עליך להניח תפילין או להיות במצב שאין עליך תפילין, זו מצוות עשה, שכן אני דורש ממך שיתקיים מצב שמתואר בפסוקית. לעומת זאת, כאשר אני מצווה עליך לא להיות במצב שיש עליך תפילין או לא להיות במצב שאין עליך תפילין זהו לאו, שכן אני דורש ממך שיתקיים מצב שמתואר בפסוק מורכב (ולא בפסוקית).

שלילה כפולה

כעת נוכל להבין מדוע הבעיה שהעלינו למעלה לגבי השקילות בין לאו לעשה אינה נכונה. ההנחה שם הייתה שאפשר לנסח את הלאו כשלילה כפולה של עשה. לדוגמה, אם אני מצווה "תהיה במצב עם תפילין" או "אל תהיה במצב ללא תפילין" אלו פסוקים שקולים. לכן תהינו כיצד ייתכן ששני פסוקים שקולים לוגית יהיו בעלי מעמד הלכתי שונה, האחד עשה והשני לאו.

אבל ממה שראינו כאן עולה כי אין שום דרך לנסח לאו כשלילה כפולה של עשה. נניח שהעשה הוא ציווי להניח תפילין. הציווי להיות במצב ללא תפילין הוא עשה אחר. השלילה הבאה היא איסור להיות במצב ללא תפילין, וזהו לאו. האם הוא לא שקול לעשה המקורי? בעשה המקורי אנחנו חייבים להניח תפילין, ואילו בניסוח השלילי עלינו לדאוג לכך שלא נהיה בלי תפילין. בפועל בדרך כלל נצטרך להניח תפילין לשם כך, אבל זהו תוכן לוגי שונה, וכפי שנראה מיד לשתי המצוות הללו יש גם תוכן נורמטיבי שונה.

סיכום ביניים

בעצם יש לנו כעת כמה ניסוחים שחשוב להבחין ביניהם: "אני מצווה שתעשה X", או "אני מצווה שתעשה לא X" הם עשין (כך למשל אני מצווה שתעשה לא מלאכה, הוא מצוות עשה לשבות). הניסוח "אני מצווה שלא תעשה X" הוא לאו (למשל איסור לעשות מלאכה). שני הפסוקים הבאים: "אני לא מצווה שתעשה X" או "לא נכון שאני מצווה שתעשה X" אלו בכלל לא פסוקי ציווי אלא פסוקי חיווי. הם מתארים מצב (הטענה היא שאין ציווי כזה וכזה) ולא מצווים או מזהירים.[3]

נתבונן כעת על הניסוח של הלאו: "אני מצווה שלא תעשה X", ולעומתו העשה שמצווה לחדול: "אני מצווה שתעשה לא X". שני אלו נראים מאד דומים. בפועל מצוות עשה לשבות בשבת ואיסור על עשיית מלאכה הם לכאורה שני ציוויים שמורים לנו על אותו דבר. אבל זה לא מדויק. למשל, אם נאנסתי ועשיתי מלאכה בשבת (למשל במצב של פיקוח נפש), אזי לא עברתי על הלאו אבל ברור שלא קיימתי את העשה. אם קניתי בית עם מעקה, אזי לא עברתי על הלאו של "לא תשים דמים בביתך" אבל לא קיימתי את העשה של "ועשית מעקה לגגך". שורש ההבדל הוא שהלאו דורש ממני רק לא לעבור עליו (אפשר לעבור עליו אבל לא לקיים אותו), אבל העשה דורש ממני קיום (אפשר לקיים, ובדרך כלל אפשר גם לבטל – ביטול עשה, אלא אם מדובר בעשה קיומי).

הסבר: אהבה ויראה

שורש ההבדל בין לאו לעשה מבואר במאמרנו לשורש השישי (שם גם מובאים מקורות שונים לחילוק הזה). בתמצית, הסברנו שם שמצוות עשה מכוונת אותנו למצב חיובי, בעוד שלאו מזהיר אותנו מפני מצב שלילי. אם יש מצוות עשה לשבות בשבת פירוש הדבר שהשביתה היא מצב חיובי. עשיית מלאכה אינה מצב שלילי אלא פשוט אי הימצאות במצב החיובי. אבל כשיש לאו על מלאכה בשבת פירוש הדבר שעשיית מלאכה היא שלילית, ואילו השביתה אינה חיובית אלא רק אי הימצאות במצב שלילי. לכן אין חשיבות לשאלה האם העשה מצווה אותנו לעשות או לחדול. במקרה של עשה, העשייה או החדילה הם מצבים חיוביים שבהם אנחנו אמורים להימצא. כשהעשייה היא מצב שלילי ולכן אנחנו נדרשים לחדול ממנה – זה יהיה לאו. והוא הדין אם המצב השלילי שאנחנו מוזהרים ממנו הוא מצב של חדילה (וכדי להימנע ממנו יש לעשות משהו, כמו "לא תעמוד על דם רעך").

הרמב"ן בדבריו על מצוות השביתה בשבת בפרשת יתרו מגדיר שלאוין הם ממידת היראה ועשין הם ממידת האהבה. הלאו מזהיר מעשיית משהו שרע בעיני המצווה והשמיעה  לו יסודה ביראה מהמצַווה, ואילו העשה הוא עשיית הטוב בעיניו, מה שמבוסס על אהבה למצַווה.

בחזרה להבחנה בין קו"ע לשוא"ת

הסברנו שם שההבחנה הזאת מניחה במובלע את קיומו של "קו אפס" כלשהו שחוצץ בין מצבים חיוביים לשליליים. הגדרת המצבים לא נובעת מציווי התורה אלא יש להם הגדרה אובייקטיבית. ומכאן שהציווי להימצא במצב חיובי אין פירושו רק לא להיות במצב שלילי. ההשלכה היא שכאשר נימצא במצב ה-ס עצמו (כמו למשל עשיית מלאכה באונס), אזי לא קיימנו את העשה אבל לא עברנו על הלאו.

מכאן ניתן לגזור את כל ההבדלים בין לאו לעשה, ובכל זאת לראות שאין לזה קשר הכרחי לקו"ע או שוא"ת. העונש על לאו אינו בגלל שעוברים עליו בקו"ע אלא מפני שמעבר עליו הוא הימצאות במצב שלילי. לעומת זאת, אי הימצאות במצב חיובי לא מחייבת עונש אלא רק מניעת שכר. כך גם לגבי החובה להוציא את כל ממונו כדי להימנע מלאו וכדומה.

אבל אם נתבונן שוב על התמונה שתוארה כאן נוכל לראות שהקישור שעושים למישור הביצועי אינו מופרך. כאשר אדם עובר על לאו הוא נמצא במצב שלילי, כלומר מתנגש חזיתית עם רצון התורה. כאשר אדם מבטל עשה הוא לא נמצא במצב חיובי, כלומר אין כאן התנגשות חזיתית עם רצון התורה אלא רק אי קיום רצונה. לדוגמה, כשהתורה מצווה אותנו לשבות בשבת, מי שעושה מלאכה לא מתנגש חזיתית עם רצונה, אלא רק לא מקיים אותו. אבל כשהתורה אוסרת מלאכה בלאו, מי שעושה מלאכה פועל חזיתית נגד רצונה. המסקנה היא שמעבר על לאו, גם אם הוא נעשה במחדל, הוא פעולה שמנוגדת חזיתית לרצון התורה, ולכן יש כאן עבירה שבמובן מסוים היא עבירת קו"ע. לעומת זאת, ביטול עשה, בין אם הוא נעשה במעשה או במחדל, הוא פעולה שלא מתנגשת עם רצון התורה, ולכן באופן מהותי זו עבירה של שוא"ת.

המונחים קו"ע ושוא"ת עוברים כאן הפשטה. עבירת קום ועשה אינה בהכרח עשייה אקטיבית במישור הביצועי, אבל ההתנגשות עם רצון התורה היא אקטיבית. אני "עושה" במובן של פעילות נגד רצון התורה. עבירת שב ואל תעשה אינה  מחדל במובן הביצועי, אבל זה כן מחדל במובן המהותי. אם נשוב לתיאור של שמש, בעצם יש כאן דוגמה נוספת לתהליך של הפשטה שמאד אופייני להלכה במעבר מהדורות הקדומים לדורות המאוחרים יותר. חוקרים כבר עמדו על כך שהגמרא נוהגת לקחת הגדרות קונקרטיות של המשנה ולהעביר אותן הפשטה. התהליך הזה כמובן ממשיך בראשונים ובאחרונים. כפי שראינו כאן, ההבחנה בין לאו לעשה היא דוגמה טובה לתהליך כזה.

[1] גרסה עדכנית שלו מופיעה בספר ישלח שרשיו, שמופיע גם באתר, במאמר על השורש השישי. ראה שם דיון ארוך ומפורט בהבחנה בין לאו לעשה ובהשלכותיה, שרק עיקריו מופיעים כאן.

[2] תרביץ עב, חוברת א-ב, תשסג.

[3] ראה מאמרנו לשורש השמיני שבו עסקנו בשלילת החיוב והסברנו מדוע לפי הרמב"ם זה בכלל אינו ציווי.