חיוב פו''ר כשיש סיכון גנטי

במה זה שונה מחששו של חזקיה שיצא לו בן רשע?
"בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה א"ל משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד"

כי רשע וצדיק תלוי בבחירה, אבל ילד חולה זו תוצאה של חוקי הטבע.

אם הוא ראה ברוח הקודש שהילד יצא רשע, אז הבחירה שלו כבר נקבעה מראש. גם אם תגיד שבכל זאת יש סיכוי שהוא יבחר אחרת, אז גם פה יש סיכוי שהילד יצא בריא.

ההבדל הוא שה"סיכוי" במקרה של חזקיה היה תלוי בבחירה וה"סיכוי" כאן הוא מקרי. אם אתה רואה סיכוי שתלוי בבחירה כסיכוי אל תביא בכלל ילדים. לכל אחד מאיתנו יש סיכוי שהילד יצא כך או כך.
זה כמו החובה להציל רשעים בחילול שבת, למרות שהסברא היא כדי שישמרו שבתות הרבה. ההסבר המקובל הוא שיש להעמיד בפניהם את האפשרות לשמור שבתות, ומה שהם מחליטים לעשות עם זה – זה עניינם.

מדברי הגמרא "ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד" משמע שהקב"ה הוא זה שגורם (לעביד) לילד להיות רשע, ולכן יש הבדל בהצלת סתם רשע שבחר בעצמו ברשעותו, מכיוון שסתם רשע יכול להשתנות, בניגוד לילדו של חזקיה שעליו נגזר מראש להיות רשע (או לפחות שהסיכוי של ילדו של חזקיה להשתנות הרבה יותר נמוך מהסיכוי של סתם רשע שעליו לא נגזר מראש).

מעבר לזה, צריך לזכור שבעבר אחוז תמותת התינוקות היה מאוד גבוה (אני חושב שזה לא היה רחוק מ25% אם לא יותר). ובכל זאת, אנשים לא נמנעו מפו"ר. זה מזכיר לי את הסיפור על אשתו של עמרם שאמרה לו שפרעה גזר רק על הזכרים ואתה גוזר גם על הנקבות. כלומר, יש ערך לקיים פו"ר גם בסיכוי של 50% מיתה.

מהי הסברא לתלות את קיום פו"ר בסיכוי הסביר שהילד יהיה בריא?
ומהם המקורות ההלכתיים לזה?
האם הסברא היא בגלל שאין חיוב לקיים מצווה כזו כאשר המחיר כה גבוה?
או בגלל שילד כזה אולי לא ימשיך להעמיד צאצאים?

אורן, אני לא הבנתי כך. וכי היכן מצינו שהקב"ה עושה את האדם צדיק או רשע? הכוונה לדעתי היא שאם הקב"ה ירצה להמיתו אם ייצא רשע שיעשה זאת הוא. אני אמור לעשות את מה שצוויתי.
אצל פרעה זו היתה גזירה על כלל הציבור, ואם כל הציבור היה נמנע מפו"ר לא היה עם ישראל. כאן מדובר על מקרה אחד. אין לדמות את זה לזה. וכעין זה (משל בלבד) הר"ן במגילה שבספק מוקפת חומה לא מקילים יומיים אף שמדובר בספק דרבנן, כי אז המצווה לא תתקיים בכלל.
לגבי מה שהיה בעבר, שוב אני אומר שאם זה חל לגבי כלל הציבור אז יש להביא ילדים. מה עוד שהנורמות הן כמובן תלויות תקופה. בעבר זה היה הסיכוי לתמותה ולכן זה היה הנורמלי. היום המצב שונה. [לא שזהה העיקר, אבל אני חושב שגם העצב על מיתת תינוק היום הוא שונה מאשר כשזה היה טבעי שהוא מת]

אהרון, שתי הסיבות נכונות. אבל נתמקד בראשונה. מחמת הצער שבדבר, אין ספק פו"ר מוציא מידי ודאי צער וסבל לילד ולהם. והרי הילד אינו מצווה ולמה אני אקיים מצווה על חשבון הסבל שלו? וכי אומרים לאדם זכה ויסבול חברך?! ועוד, שבסו"פ חזקת הבתים (ב"ב ס ע"ב) מצינו שאף כשגוזרים על ישראל לא לקיים מצוות בטלה מצוות פו"ר, וכן בשני רעבון וכדומה. כל אלו סברות בעלמא, והסברא כאן לא גרעה מזה.
מעבר לזה יש לצרף כאן עוד כמה סברות: א. יש להם כבר ארבעה בנים (אמנם להלכה לא יוצאים יד"ח פו"ר, אף שיש שיטה שגם לב"ה הכוונה גם בבן ובת ולא דווקא בן ובת). ב. גם אם ימשיכו להביא ילדים לא בטוח שתצא בת. ג. בימינו בכלל ספק בעיניי עד כמה יש להביא ילדים בגלל צפיפות האוכלוסין ביקום. אמנם לשאלות שנשאלתי לכתחילה אני לא מתיר, אבל כשזה מצטרף לשיקולים הללו יש בזה עוד סניף להקל.

לגבי תשובתך לאהרון, כתבת אין ספק פו"ר מוציא מידי ודאי צער, אבל בנידון דידן אין ודאי צער אלא ספק צער (ולא רק זה, אלא שהסיכוי לפו"ר הוא 50% שזה כפול מהסיכוי לצער שהוא 25%).
לגבי שני רעבון, ראיתי בפוסקים שכל האיסור לשמש מיטתו רלבנטי רק למי שכבר קיים פו"ר.
מעבר לזה, תוחלת הרווח של ההולדה מבחינת סבל מול הנאה היא בסה"כ חיובית (או לפחות לא מאוד שלילית), כי לתוך המשוואה צריך להכניס גם את משקל ההנאה של ילוד בריא ב75% שמאזנת את משקל הסבל האפשרי.

בנוסף, ידועה מחלוקת בית הלל ובית שמאי אם נוח לו או לא נוח לו לאדם שנברא, ובסוף נמנו וגמרו שלא נוח לו. ולכאורה איך יקיים אדם מצוות פו"ר על חשבון הסבל (או אי הנוחות) של ילדו.

אגב, הזכרת בהתחלה שהסברה ששומר מצווה לא ידע דבר רע לא במקומה במקרה הזה. לשיטתך יש מקרה שהסברה כן במקומה?

ועוד נקודה, בימינו אני חושב שניתן לעשות הפריה חוץ גופית, שבה מפרים ביצית מחוץ לרחם, ולאחר כמה ימים ניתן לעשות בדיקות גנטיות לעובר ולבדוק אם הוא נושא את הגן הבעייתי. במידה וכן, ניתן להשאירו בהקפאה ולא להכניסו לרחם, ואם לא, ניתן להחזירו לרחם. לכאורה זה פותר לגמרי את חשש המחלה וחוזר חיוב הפו"ר.

לאורן – בכוונה כתבתי בשאלתי שהגן הספציפי לא אותר, כדי להסביר מדוע אין את הפיתרון של ההפריה החוץ גופית.

אורן,

אכן זהו רק ספק צער (טעיתי). אבל הוא לא נמדד רק לפי הסיכויים אלא לפי העוצמה. זהו צער לכל החיים וגם אחרי מותנו שהילד נותר בעולם במצבו (ראה כתובות לג רע"ב שמכות לאורך זמן כואבות אפילו ממיתה). תוחלת הצער אינה ניתנת להשוואה לתוחלת המצווה. לכן גם צירפתי את הנימוקים האחרים.
וגם לגבי הספק במקום הוודאי יש לי עוד הרהור. עדיין צריך לחשוב מתי נעצור. הרי הם כבר הביאו 4 בנים ועדיין לא יצאה בת. לפי דבריך הם תמיד צריכים להמשיך כי תוחלת הצער נמוכה מתוחלת קיום המצווה, אבל אז הם כמעט בוודאות מגיעים לצער בסיכוי 1 כי בשום שלב לא מוצדק לעצור.

לגבי שני רעבון, פשט הדברים הוא שאסור בכל מקרה. בשו"ע סי' רמ סי"ב מופיע אם אין לו בנים (הנו"כ כתבו שכוונתו לבן ובת, אבל לא זה מה שכתוב שם. בפשטות אם יש לו בנים כבר אסור, וכנראה מהטעם שלי שגם בזה קיים קצת פו"ר, והזכרתי שיש שיטות שקיים לגמרי). ובאמת בתוס' תענית יא כתבו שיש עניין לא לשמש אלא שאם לא יצא פו"ר אז אין חיוב לא לשמש. לכן יוסף נהג מידת חסידות ולא שימש אף שלא ה היו לו בנים, ע"ש היטב. מה יסוד ההיתר בזה? סברא.
הזכרתי גם את הגמרא סופ"ג דב"ב, ושם בפשטות אין מגבלות כאלה.

ההנאה שבהולדה לא נכנסת למשוואה, שכן הלכתית לא עושים זאת בשביל ההנאה אלא בשביל המצווה. הצער הוא שיקול פוטר. מה עוד שכבר יש ילדים אחרים.

זה גופא חידוש התורה, שבזה לא מתחשבים. מעצם זה שהיא ציוותה על פו"ר רואים שהיא לא מתחשבת בסבל הרגיל. אבל זה כשמדובר בסבל של חיים רגילים ולא במקרה שבו יש חשש מהותי לסבל וחיים שאינם חיים לילד ולהוריו.

כפי שאתה יודע, אני בכלל לא חושב שבמציאות יש הגנה על עושי מצווה (לפחות בזמננו). מבחינתי מה שכתוב הוא ששומר מצווה אל לו לחשוש מדבר רע כי זה לא פוטר אותו ולא בגלל שלא יהיה לו רע (כעין מה שחבר שלי היה נוהג לומר: החש בראשו יעסוק בתורה. לא בגלל שהעיסוק בתורה ירפא אותו, אלא שלחוש בראש אינו פטור מלימוד תורה – גם החש בראשו יעסוק בתורה). אבל זה רק היכא שבאמת הצער והסבל לא פוטר מהמצווה.

אם ניתן לעשות הפריה, יש אולי מקום לזה. אבל אני לא בטוח שיש חובה לעשות זאת בגדרי פו"ר. ייתכן שזו השתדלות שמעבר לסביר.