נזירות
א.האם יש הגיון רעיוני שעומד מאחורי ההלכה שבעל מפר נדרי עינוי נפש לאשתו? ואם יש מהו?
ב. הגמרא בנזיר (פ.) מגדירה רחיצה לכל החיים כדבר שאינו עינוי נפש. לעומת זאת בדף פב. הגמרא מגדירה נזירות מיין לשלושים יום כנדרי עינוי נפש. אולי הרב יכול להסביר את ההיגיון?
א. ההסבר המקובל הוא שנותנים לבעל זכות שליטה על נדרים שנוגעים אליו וליחסיו עם אשתו. אמנם הר"ן כותב בנדרים פב ע"ב (בדעת שמואל):
דנדרי עי"נ משום קפידא דידה הוא דמצי מיפר, דעינויא גבה היא ומשום הכי אינו
בדין שיפר לחצאין , דהא מעני ליה טפי. אבל דברים שבל"ב, משום קפידא דבעל הוא,
הלכך במאי דלא קפיד – לא קפיד , ובמאי דקפיד – שרי.
כלומר שמה שאמרתי למעלה נאמר רק ביחס לנדרים שבינו לבינה. עינוי נפש הוא סמכות שניתנת לבעל לחלץ את אשתו מצרות שהיא הכניסה עצמה אליהן. לפי ריו"ח שם, שחולק על שמואל, גם עינוי נפש הוא למען היחסים ביניהם. לכן ריו"ח מגביל את היכולת להפר נדרי עינוי נפש. נראה לי שבזה תהיה תלויה המחלוקת האם גם באב נאמר שמיפר נדרי עינוי נפש או לא (רמב"ם הל' נדרים פי"ב, א).
ב. אין במסכת נזיר דף פ. כוונתך לנדרים פ. לא הבנתי את השאלה. להלכה נפסק שרחיצה אפילו של יום אחד זה נכלל בעינוי נפש (יו"ד רלד, נט).
השאלה אליבא דרבי יוסי שסובר שרחיצה לעולם לא נחשבת כעינוי נפש, גם אם נאמר שהגמרא בפג. רק אליבא דרבנן אותה שאלה שייכת לגבי פירות – איך הגיוני שאיסור פירות ל30 יום נחשב כענוי נפש ורחיצה לעולם לא נחשבת כענוי נפש.
ראשית, זה ייתכן בתפיסתם (שהרחצה לא הייתה מקובלת כהכרח כמו בימינו). שנית, כדי להקשות עליך למצוא שיטה אחת שלפיה שני הדברים מתקיימים. אחרת בהחלט אפשר שמדובר בדעות חלוקות.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer