שחיטת הפסח

חן חן על המענה
אך עדיין קשה.
א.] אם בכל הקרבנות האכילה היא חלק מתהליך ההקרבה, מדוע אם כן, היא נמנית למצוה בפני עצמה ואינה כלולה במצוה של כל תהליך עשיית ההקרבה של החטאת וכן של האשם.
ב.] ואחר שנקבל ביאור מדוע כן יש למנות זאת כמצוה, עדיין צריך ביאור מדוע אינו מונה מצות אכילה לכל קרבן בפני עמו אכילת חטאת לחוד ואכילת אשם לחוד.
ג.] בדבריו נראה כמין סתירה, תחילה כותב שבפסח ההקרבה מיועדת לאכילה, ועל כן כל מעשה ההקרבה שהם ארבע העבודות והקטרה הם חלק מהמצוה של האכילה, ועל כן לא נימנה בפני עצמו.
אך אחר כך כותב שהשחיטה כוללת את כל תהליך ההקרבה הנ"ל, ואם כן הם בכלל מצות השחיטה ולא האכילה. אז מה הנכון לומר.

לא מבין מה קשה. כתבתי שבכל הקרבנות יש ציווי על ההקרבה והאכילה היא חלק ממנה. בפסח יש ציווי על ההקרבה (זו מצוות השחיטה) וציווי על האכילה כי שם יש לה ערך עצמאי ונפרד.
אם משהו לא ברור, הסבר אותו והבא את המקורות שאתה מתייחס אליהם.

קרבן פסח עניינו יציאת מצרים.
שאר קורבנות עניינם צמצום העבודה זרה.

לא שייך לשאול מאחד על השני. אין שום קשר.

לא מבין למה איני מובן דיו
הרמב"ם מנה במנין המצוות מצוות עשה אחת מעשה החטאת מצוה ס"ד ובמצוה ס"ה מעשה האשם וזה כולל את כל ההקרבה. אך הוסיף גם במצוה פ"ט לאכול בשר החטאת ואשם. הרי שתי מצוות נפרדות.
לו היתה האכילה חלק מההקרבה היא לא היתה נמנית כמצוה נפרדת לפי כללי הרמב"ם בשורשים.

לפוסק האחרון
לא צריך להיות קשר
לרמב"ם יש י"ד שורשים כללים במנין התרי"ג שכולל את כולם אף שאין קשר בין כולם

האכילה בקרבנות היא דין כללי לכל הקרבנות אבל היא לא חלק ממעשה ההקרבה. לכן זה נמנה לחוד. זה נמנה כמצווה אחת לכל הקרבנות כי האכילה היא דין כללי בכל הקרבנות (הנאכלים) שהם צריכים להיאכל. זה שלא כמו פסח ששם האכילה היא דין בפני עצמו, כמושנ"ת.