היחס הראוי למקדש בימינו (טור 412)

בס"ד

התופעה של עלייה להר הבית והתקווה לכינון המקדש (כולל פעולות מעשיות לקידום העניין) תופסת תאוצה בשנים האחרונות. בחלק מהמקרים מדובר על פעולות שמטרתן פוליטית בלי קשר למקדש עצמו (להראות ריבונות ישראלית בהר כחלק מהמאבק בפלסטינאים ובמוסלמים), אבל אני מתרשם שיותר ויותר אנשים חותרים להקמת מקדש מסיבות דתיות. לכאורה מדובר במצווה דאורייתא שמוטלת עלינו ומחייבת כל יהודי שמחויב למצוות ולהלכה. ובכל זאת, לא מעט מהציבור, כולל רוב ככל ההנהגה הרוחנית שלו, וכולל גם את עבדכם הנאמן, מוצא עצמו אדיש לנושא ולא נוטל חלק במאמץ המלחמתי הזה. כאמור, גם חלק מבין אלו שכן משתתפים בו לא בהכרח מונעים מרצון לקיים את מצוות בניית המקדש ומההלכה.

אני שואל את עצמי האם זו רק אדישות וחיפוף מצדי. אולי. אבל תחושתי הלא אובייקטיבית בעליל היא שיש כאן משהו מעבר לזה. לפני כמה שבועות נשאלתי לגבי היחס הראוי למקדש בזמן הזה ובכלל, והתפתח דיון קצר בנושא. נתבקשתי שם לתאר את עמדתי ולהסביר אותה. עשיתי זאת שם בקצרה, וכאן ארחיב ואפרט מעט יותר.

הערה מקדימה: שיקולים דמוקרטיים

הדיון כאן יעסוק בשאלה האם יש ערך דתי או אחר בפעילויות הללו, והאם יש חובה ליטול בהן חלק. אבל לפני כן עליי לסלק מן השולחן את העניין הדמוקרטי. לא פעם הבעתי את עמדתי הנחרצת שהמדינה חייבת לאפשר חופש פולחן לכל מי שחפץ בכך, בהר הבית או בכל מקום אחר, וזו שערורייה שהיא אינה מאפשרת זאת. אבל טענה זו אינה  מבוססת על תפיסה שיש מצווה או ערך דתי בזה, אלא על שיקולים של חופש פולחן כמתחייב במדינה דמוקרטית.

בדיוק כך גם בלתי נסבל בעיניי שהמדינה אינה מאפשרת מעשים שאני לא מסכים להם, כמו תפילה בכותל לרפורמים או לנשות הכותל כהבנתם, טבילת פנויות במקוואות שהקימה ומחזיקה המדינה או מוסדותיה, נישואין של אנשים לפי הבנתם ואמונתם, אימוץ או פונדקאות לזוגות חד-מיניים וכדומה. רוב המעשים הללו לא ממש מתאימים לתפיסותיי (בחלקם יש אפילו איסור הלכתי, או לפחות סיוע לו), אבל בלי שום קשר לזה אני חושב שהמדינה לא אמורה לנקוט עמדה לגבי הערך שבהם אלא לאפשר לכל אחד לפעול כהבנתו. להבנתי, ערכי הדמוקרטיה והחירות יכולים לדור בכפיפה אחת עם מחויבות דתית מלאה. מדובר בשתי מערכות ערכים מקבילות שאני מחויב לשתיהן, וגם אם יש ביניהן קונפליקט אין זה אומר שאחת מהן גוברת אוטומטית על השנייה, או שאיני מחויב לשנייה. הרחבתי בזה בספר השלישי בטרילוגיה שלי, ולא אכנס לזה כאן.

כמובן שהדברים כאן אמורים רק כל עוד אין מישהו אחר שנפגע מזה במישרין. אין לאדם חופש לפגוע באדם אחר. לדוגמה, החופש של אנשים לא להתחסן ודאי לא מתיר להם לפגוע בזולתם שמנסה להיזהר מהידבקות בקורונה. בלי להיכנס לשאלה מי כאן צודק, המדינה יכולה לקבל החלטה ולחייב את אחד הצדדים לוותר או לשלם מחיר. אבל חשוב להבהיר שהמונח 'פגיעה' כאן אין פירושו שיש מישהו שנעלב ממעשיי או דואג לעבירות שלי. אלו שנעלבים בשם הכותל או הקב"ה, או שנפגעים מזה שהאחר לא שומר שבת למענו, שייקחו כדור ויירגעו.[1] כוונתי כאן רק לפגיעה באינטרסים של האחר עצמו ולא בפטרנליזם שלו על זולתו.

בדיוק כמו שאני רוצה שיאפשרו לכולם לעלות להר הבית ולהתפלל שם, אני גם רוצה שהמדינה לא תנקוט עמדה בשאלות של השקפה דתית, ובוודאי לא תכפה את עמדתה על מי שאינו מסכים לה (גם במקרים שזו דעת הרוב. לפחות בחלק מהמקרים שתיארתי, זו כנראה אינה דעת הרוב, והמדינה כופה על הרוב את דעת המיעוט). כמו שלא הייתי רוצה שיכפו עליי משהו שמנוגד לעמדותיי, אני מצפה שלא יכפו על אחרים משהו שמתאים לעמדותיי. ולא, זו לא טענה פרקטית (כלומר מתוך חשש שיכפו עליי) אלא מוסרית: הצו המוסרי אומר שלא ראוי לכפות על אנשים (וכפי שאומר הצו הקטגורי, זה שלא הייתי רוצה שיכפו עליי זו רק האינדיקציה לכך. ראו על כך בטור 122 ועוד הרבה).

נשוב כעת לשאלת היחס הדתי למקדש ולהר הבית כשלעצמם, בלי קשר לשיקולי דמוקרטיה. לכאורה מדובר במצווה ובערך דתי ברור. אין פלא שמתעוררת השאלה כיצד (והאם) ניתן להישאר אדיש ולא לפעול אקטיבית לטובת העניין.

תחושות ראשוניות ושברן

ראשית, האמוציות. כבר כתבתי בעבר שהתמונה של מקדש פעיל, מקום מפואר שבו מוקרבות עשרות ומאות בהמות מדי יום ביומו, וכהנים לבושי בגדי כהונה הולכים שם שקועים עד ארכובותיהם בדם (ראו פסחים סה ע"ב), זהו בעצם בית מטבחיים המוני, או אושוויץ לבעלי חיים, לא מאד מרנינה את ליבי. זו אינה תמונה מלבבת ונכספת מבחינתי. קשה לי מאד להזדהות עמה, ובטח לכמוה אליה ולנקוט פעולות אקטיביות לקימומה. במבט נוסף, אלו לא רק תחושות ואמוציות, אלא ערכים. אני מתנגד לטבח בהמות סתם כך, ובוודאי כאשר הדברים כרוכים בסבל גדול שנגרם להן. ובכלל, תמונה כזאת לא נראית לי פסגה חינוכית ורוחנית.

מעבר לכל זה, האם באמת עולמי הרוחני אמור להיות תלוי בטבח ההמוני הזה? מה חסר לי בעולם הדתי שלי היום, בלי כל הבלגן המדמם הזה? האם לא די לי בקיום מצוות, קידום ערכי מוסר, חשיבה רציונלית ואמונה דתית, לימוד תורה וגמילות חסד (וגם קצת הנאות "חילוניות" כמו צפייה ב-NBA, קריאת ספר, או סרט טוב)? מה בדיוק אמור להוסיף בית המקדש לתמונה הפסטורלית הזאת? הוא כנראה יכניס לתוכה הרבה רעש ומהומה, וגם הרבה אקסטזה המונית ועדריות שאני לא ממש כמיה אליהן. אולי תהיינה שם חוויות רליגיוזיות נשגבות, אבל גם הן לא מאד חסרות לי (ליטווק שכמוני). להיפך, לתפיסתי עבודה במישור החווייתי שייכת לצד הנמוך שלנו (הרחק במורד הסולם האבולוציוני, אי שם עמוק בשכבות הקמאיות שלנו). אז למה אני צריך את זה? לולא דמיסתפינא הייתי אומר שעליי להודות לקב"ה על כך שמנע את כל זה מאיתנו (אולי אפילו שווה להוסיף איזה מזמור הודיה לקינות בתשעה באב על החורבן. כעת חשבתי שזהו פשר אפשרי למנגינה המפתיעה שמצטרפת לפיוט "אלי ציון ועריה" לקראת סוף הקינות… ).

אבל כל זה לא אמור לעמוד מול עשרות מצוות מפורשות בתורה שמוסכמות על הכל. חלק ניכר מההלכה וממה שאנחנו לומדים יום יום מוקדש לענייני הקרבת קרבנות ולהלכות שקשורות לכך. האם לא מוטל עליי, כמי שמחויב להלכה, לבלוע את הרוק ולאכוף את האמת על הרגש (וגם על הערכים המוסריים)? התורה אומרת כאן את דברה בקול צלול וברור, וקשה מאד להכניס לתוכה תפיסה שמסתייגת מקרבנות. אפילו הנביאים שצווחים "למה לי רוב זבחיכם" ושמים במוקד את המוסר ולכאורה דוחקים את הפולחן וההקרבה במקדש לשוליים, לא באמת מבטלים את ערכה של העבודה. הם רק מוחים כנגד מי שרואה בה חזות הכל, או תחליף לשאר המצוות. חז"ל מלמדים אותנו ש"על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה (=עבודת הקרבנות כמובן) ועל גמילות חסדים". האם כל זה לא דורש ממני להתגבר על התחושות שתיארתי, ואפילו על הערכים שביסודן, ולפעול למען השבת המקדש וחידוש העבודה בו?

יתר על כן, לא פעם אמרתי לעצמי שהניכור וחוסר ההזדהות שלי עם כל ענייני הקרבנות והמקדש נובע מנקודת המבט שלי היום. כיום לא סביר בעיניי שבית המקדש אמור להוסיף לי משהו, בפרט שאני מנוכר לגמרי לחוויות דתיות ולערכן הרוחני. ייתכן שכאשר אמצא בעולם שבו יש מקדש פעיל אחוש במשמעות ובתועלת הרוחנית של קיומו ושל העבודה שמתנהלת בו, ואז אבין מדוע הוא כה חשוב ומרכזי בהלכה ובכלל. נקודת המבט שלי היום היא נגזרת של תבנית נוף מולדתי, ולא בהכרח נכון להסיק ממנה מסקנות על מציאויות ומצבים שאינם מוכרים לי. גם בהקשר ההלכתי כתבתי לא פעם שקשה ולא נכון לשפוט אנשים ופעולות שמתרחשות במציאות שאינה מוכרת לי (ראו על כך למשל כאן). אז אולי לא נכון לשפוט את מקומו ומשמעותו של המקדש בחיינו הדתיים מתוך נקודת מבט עכשווית שנוצרת ומתגבשת בעולם שונה לחלוטין?

התייחסויות מטא הלכתיות

הראי"ה קוק כתב את חזון הצמחונות שלו, ובו הוא טוען, או אולי מקווה ומעריך, שלעתיד לבוא גם כשייבנה המקדש לא יובאו בו קרבנות מן החי אלא מן הצומח בלבד. די ברור שגם הוא היה מונע מאותן תחושות שתיארתי למעלה. נראה שהתחושות המסויגות כלפי עבודת המקדש והדם אינן מיוחדות רק לי. אני בחברה טובה.

דומני שהוא מניח שלעתים ישנה התקדמות של העולם לעומת מה ששרר בו בעבר, כלומר שבניגוד לתפיסה המקובלת לא תמיד המצב העכשווי הוא בהכרח מדורדר ביחס לאוטופיה שהייתה בעבר (בניגוד לקלסיציזם של ירידת הדורות). גם אם בעבר היה צורך בעבודת קרבנות וזו לא הייתה פגיעה אנושה מדיי במוסר ובאמונה, ייתכן שכיום התקדמנו והדבר כבר אינו נחוץ, ואולי אף אסור. מן המפורסמות הוא שרעיון דומה כבר נמצא ברמב"ם בסוף הל' מעילה, שם הוא מסביר שהצורך בקרבנות היה כדי להוציא מעובדי עבודה זרה, ומשמע שבעולם מתוקן יותר לא יהיה בזה צורך.

ההנחה של הראי"ה היא שלפעמים הקב"ה מגלגל את המציאות (או שהיא סתם מתגלגלת בעצמה) למצב טוב יותר, והעבר אינו תמיד אידאלי. כך, למשל, היעלמות העבדות בהחלט יכולה להיחשב כשיפור של מצבנו ולא הידרדרות שלו. אני לא נוהג להסתמך על דעות של חכמים קודמים, גדולים ככל שיהיו, אבל אם החשש שמקנן בי הוא לכך שתפיסות כאלה משקפות חוסר יראת שמים, אז יש כאן אינדיקציות לא רעות לכך שהדבר אינו בהכרח כך. אין צורך לציין שרוב מניין ובניין של חכמי ישראל מכל הגוונים לא שותפים למאמצים לכונן מקדש ולעלות להר הבית. ושוב, איני רואה בהם מקור סמכות, אבל דומני שזוהי אינדיקציה לכך שהתחושות הללו אינן רק שלי. גם אם עוטפים את זה בנימוקים של לא איכשר דרא, ידינו לא תקיפה, חששות מטומאה במקום הקודש וכדומה, החידלון וחוסר שיתוף הפעולה עם האיתערותא דלתתא של הדור הזה אומר דרשני. לכן להבנתי סביר שיש בו גם מן התחושות שתיארתי.

יתר על כן, השיפור הרוחני הזה יכול להתחולל גם בדרכים עקומות. פירוש הדבר, שגם אם מצב כלשהו התחולל בגלל סיבות שנראות לנו בעייתיות אין בכך כדי לומר שהוא אינו מצב טוב, ואפילו טוב מקודמיו. רבות כבר נכתב על היווצרותה הפתלתלה של המלכות בישראל (דוד שבא מרות שיחסיה עם בועז וכמובן גם מוצאה היו מפוקפקים מאד), ויש שהפליגו שכך גם ראוי שיהיה (נגד עין הרע). יש לכך דוגמאות נוספות. למשל, התלמוד והרמב"ם בעקבותיו כותבים שהמחלוקת נוצרה בישראל מפני תלמידי הלל ושמאי שלא שימשו כל צרכן. ובספר פחד יצחק – חנוכה, הרב הוטנר כותב שלמרות שהמחלוקות נוצרו בדרך בעייתית, התוצאה היא מבורכת (ראו חגיגה ג ע"א-ע"ב ועוד הרבה בשבח המחלוקת). כך הוא גם כותב על המפגש עם יוון שפילס את הדרך לתורה שבעל פה (ההיגיון והשכל היווני שימש את חכמים בבניית המו"מ התלמודי בתורה שבעל פה. בבחינת "יפיותו של יפת תהא באהלי שם"). הציונות הוקמה בגלל פוגרומים ועלילות דם ושאר צרות בגלות. הקמת המדינה התרחשה במידה רבה בעקבות השואה. האם זה פוסל אותה? המדינה והציונות התחוללו על ידי תנועה חילונית מובהקת. האם זה בהכרח פוסל אותן? רבים מהחרדים טוענים שכן, אבל הם מניחים שאם הדרך בעייתית הדבר פוסל גם את התוצאה, ולא היא. אפילו בהלכה יש איסורם לא מעטים שתוצאתם לא נאסרת (כמו כלאי פירות).

הוא הדין לנדון דידן. גם אם היעלמות המקדש והקרבנות קרתה בדרכים שנראות לנו עקומות, חורבן וגלות שנגזרו עלינו כעונש על חטאינו, בדרך זו יכולות להגיע אלינו גם תוצאות חיוביות. המצב שבו אין קרבנות ואין מקדש אינו בהכרח מצב רע יותר ממה שהיה בעבר, גם אם הוא נוצר מתוך חורבן שניחת עלינו כעונש על חטאינו. בעקבות החורבן מצאנו תחליפים, כמו תפילה, לימוד תורה, פיתוח ההלכה ותורה שבעל פה ועוד, שספק אם היו יכולים להתרחש בעולם שבו יש מקדש ונבואה והעם יושב בארצו. התחליפים הללו אולי מייתרים את המקדש (לפחות במתכונתו הקודמת). האם פירוש הדבר שהתחליפים הללו הם בהכרח פחות טובים? בקיצור, סיבות גרועות לא בהכרח יוצרות תוצאות גרועות.

בשולי דבריי אציין כי הרמב"ם והראי"ה כנראה גם לא ממש התרגשו מהטענה שהעליתי למעלה, שלפיה עמדותיהם התגבשו בעידן שבו אין מקדש ואין הקרבה. זה לא הפריע להם לסבור שהקרבנות הם עניין שצריך להשתנות. האם הם לא העלו בדעתם שאולי כשיהיה מקדש דעתם תשתנה? אולי אז הם יחוו ויבינו מה הערך החשוב והתרומה הגדולה שיש בהקרבת הקרבנות, מה שכעת לא ברור להם? מסתבר שאם כרגע נראה להם שהדברים אינם תורמים אז זוהי עמדתם העכשווית. ייתכן שלעתיד לבוא היא תשתנה, אבל בינתיים אנחנו אמורים לפעול על בסיס העמדה העכשווית שלנו. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

הקרבה מן הצומח

כל מה שכתבתי כאן אינו טיעון הלכתי, אלא תיאור מטא הלכתי ורעיוני. אך כפי שהזכרתי, במישור ההלכתי יש מצווה לבנות מקדש וכמובן גם מצוות הקרבה רבות. כיצד ניתן להתמודד עם התהליכים הללו במישור ההלכתי? לכאורה, גם אם לדעתנו המצב ללא מקדש הוא טוב יותר ומצוות הקרבנות וההקרבה נועדו לדורות ירודים יותר, עדיין אין מכניזם הלכתי שפוטר אותנו ממצוות דאורייתא רבות כל כך. ניתן לתהות מה יאמר על כך הראי"ה שכתב שלעתיד לבוא יקריבו מן הצומח?[2] להיכן הלכו עשרות המצוות שעוסקות בקרבנות מן החי?

ראשית, חז"ל כבר אומרים לנו שמצוות בטלות לעתיד לבוא. נצחיות התורה לא בהכרח מדברת על שלבי הגאולה אלא אולי רק על העולם כפי שהוא כיום. בשלב הגאולה דברים יכולים להשתנות. מעבר לזה, חז"ל שינו לא מעט פסוקים בדרשות והוציאו אותם מפשוטם, ואין מניעה עקרונית שגם לעתיד לבוא ייעשה דבר דומה, וכך יוחלט שהקרבנות יובאו מן הצומח. אם "עין תחת עין" יכול להיות ממון, אז הקרבת קרבן יכולה להיות מן הצומח. אם בן סורר ומורה נעשה רק כשמתקיימים תנאים בלתי אפשריים (שגובה הוריו שווה וקולם זהה), אז הקרבה מן החי יכולה להיעשות רק כאשר השמיים יהיו בצבע צהוב. סנהדרין שתוקם בעתיד תוכל לדרוש את התורה כפי שעשו קודמותיה בזמן התלמוד, ואין גבול ליכולתם לשנות את ההלכה. מעבר לזה, ישנה מחלוקת תנאים האם דורשים טעמא דקרא או לא. להלכה אנחנו פוסקים שלא דורשים טעמא דקרא, אבל כשתקום סנהדרין היא יכולה לחלוק על קודמותיה ולדרוש טעמא דקרא. למעשה, כפי שכותב הראי"ה בספרו לנבוכי הדור, היא יכולה לבטל את ההלכה שלא דורשים טעמא דקרא. שימו לב, כאשר נדרוש טעמא דקרא טעמיו הנ"ל של הרמב"ם למצוות הקרבנות יכולים להפוך לעוגן הלכתי שיקבע שהקרבנות באים רק מן הצומח.

כל זה אולי יקרה לעתיד לבוא, כשיהיה משיח וסנהדרין. ומה כעת? אמנם אין לנו מקדש ולכן אין דילמה של קרבנות, אבל החתירה לבניית מקדש רלוונטית גם לימינו. המצווה לבנות מקדש עודנה קיימת, והיא רלוונטית גם היום. אין לנו סנהדרין שישנו את המצווה הזאת, וכל עוד היא לא שונתה לכאורה מוטל עלינו לפעול לקיומה גם אם חסרה לנו ההזדהות עמה. האם פירוש הדבר שכל אחד  מאיתנו אמור לפעול אקטיבית לקימום המקדש?

מצוות בניית המקדש

יש מדרשים שקובעים כי בית המקדש העתידי יירד מן השמיים ולא ייבנה על ידינו. ידועים דברי רש"י, תוס' והריטב"א בסוכה מא ע"א (ד"ה 'אי נמי'), שכתבו כולם שבית המקדש העתידי יירד בנוי ומשוכלל מן השמים ולא ייבנה בידי אדם. ראו גם מה שהעיר עליהם הערוך לנר שם. כל זה נאמר למרות שיש מצווה הלכתית של בניית מקדש שמוטלת עלינו (ורבו הפלפולים ליישב את עמדתם).

רבים עד היום רואים בזה עילה לא לפעול באופן אקטיבי להקמת מקדש, למרות המצוות. לאור דבריי למעלה ייתכן שמשמעות הדבר היא שאנחנו מותירים את ההחלטה הזאת בידי שמים. אם יחליטו להוריד לנו מקדש אזי כנראה העמדה העכשווית שלנו שגויה. אם וכאשר יהיה מקדש, נבין שעמדתנו העכשווית התבססה על נקודת מוצא לא נכונה ועל מידע חלקי. אבל ייתכן שיחליטו מן השמיים לא להוריד אותו, ואז יהיה בכך אישור דה-פקטו לנכונותה של העמדה העכשווית שלנו.

היבט נוסף הוא הגוף שעליו מוטלת החובה לבנות מקדש. בפשטות זו מצווה שמוטלת על המלך, כלומר על הציבור. המצב כיום הוא שהציבור היהודי לא ממש מעוניין בכך. במצב כזה לא נכון שיחידים יעשו זאת ביוזמתם במקומו, שכן לא הם אלו שמצווים במצווה (אם יעשו זאת, הם יצטרכו לשלם לציבור קנס עשרה זהובים על גזל מצווה).

אמנם במאמרי לפרשת ניצבים-וילך, מידה טובה תשסז, עמדתי על כך שבמצוות שמוטלות על הציבור ישנה אחריות על היחידים. הבאתי שם מהחינוך (מצווה תרי"ב) שכתב שהמצווה מוטלת על הציבור ובכל זאת אם אדם כלשהו נשאר בביתו ולא עלה לירושלים הוא ביטל את העשה הזה. תהיתי שם כיצד ייתכן שהעשה מקוים על ידי מי שמחויב בו (רוב הציבור שהגיע וקיים את מעמד הקהל), ובכל זאת יהיה אדם שיתחייב כמי שביטל את העשה הזה. אם העשה קוים, איך אפשר לבוא בטענות על ביטולו? הסברתי שם שאמנם המצווה מוטלת על הציבור והוא זה שמקיים אותה, אבל האחריות לכך שהמצווה תקוים מוטלת על כל יחיד. לכן יחיד שנותר בביתו לא קיים את אחריותו, ואז גם אם המצווה קוימה על ידי הציבור הוא נחשב כמבטל עשה. המסקנה היא שגם אם הציבור לא מקיים את המצווה היחידים לא פטורים מאחריותם לדאוג לכך שהיא תתבצע. אם כן, גם ביחס לבניית המקדש ניתן לטעון גם אם הציבור הוא שמצווה בזה, יש אחריות על היחידים לדאוג לכך שהציבור יקיים את חובותיו.

כעת רצוני לטעון יותר מכך. טענתי היא שכיום אין בכלל ציבור שיכול להיחשב ככלל ישראל. ישנם יהודים מכל מיני סוגים, אבל רובם לא מחויבים לתורה ולכן קשה להתייחס אליהם כקולקטיב יהודי וכציבור יהודי שמחויב במצוות הציבוריות שלנו. במצב שבו אין ציבור יהודי (כלל ישראל עלה למרום והפך לאידאה), אזי התיאור שהציבור לא רוצה לקיים את חובתו אינו ממצה. התיאור המדויק יותר הוא שאין בכלל ציבור שמחויב בדבר. במצב כזה, ספק עד כמה בכלל שייכות המצוות הציבוריות, ומתוך כך ספק רב עד כמה קיימת אחריות על היחידים לכך שהציבור יבצע את חובותיו (הלא קיימות).

אגב, לדעתי הוא הדין לכיבוש הארץ. גם לפי הרמב"ן בעשה ד בהוספותיו לספר המצוות, שם הוא קובע שיש מצווה לכבוש את הארץ, ייתכן שכיום אין מצווה כזאת. לא רק מפני שהציבור אינו מעוניין בה, אלא גם מפני שהגוף שמצווה בה (=הציבור) אינו קיים.

סיכום למעשה

נקודת המוצא שלי היא שאין לי געגוע רב למצב שבו יש מקדש פעיל. בעיניי זה גם לא מצב רצוי מבחינה אתית ורוחנית. ייתכן שאני טועה כי לא חוויתי זאת, אבל כל עוד לא נוכחתי בכך עמדתי במקומה עומדת (בעקבות הרמב"ם והראי"ה). אמנם זהו רק המישור המטא הלכתי. באשר להלכה שמחייבת אותנו לבנות מקדש, ראינו כמה נימוקים מדוע היא לא בהכרח רלוונטית לגבינו כיום. אלו כמובן לא נימוקים הכרחיים, וניתן די בקלות לערער ולחלוק עליהם. בסך הכל מדובר במצוות דאורייתא מוסכמות על הכל, וקשה מכוח סברא בעלמא לבטלן.

אלא שכאן חוזר אלינו חוסר הרצון היסודי. כאמור, החשיבה שלי בנושא מושתתת על ההנחה שאיני רואה בזה חוסר גדול, ואיני רואה במקדש ובקרבנות ערך מוסף לעבודת ה' ולרוחניות שלנו. במצב כזה, גם אם איני יכול מכוח סברא בעלמא לבטל מצוות דאורייתא, עדיין סביר במסגרת הדיון ההלכתי לבחור את הדרך הפרשנית שפוטרת אותי מפעילות אקטיבית למען המצוות הללו (הקמת מקדש והקרבת קרבנות). אם הקב"ה ירצה – זה יקרה, אבל אני לא אפעל להביא זאת, בבחינת "ייתי ולא אחמיניה". אומר זאת בסגנון הראשונים בסוכה שהובאו למעלה: אני מותיר את העניין לשמים. אם הקב"ה מכריע שזה ראוי גם בימינו שיוריד מקדש מן השמיים. ובכלל, כל אדם בוחר לעצמו את המשימות שאליהן הוא מקדיש את מאמציו (הרי אי אפשר לעשות הכל). אז מי שחש כמוני, אך טבעי הוא שהמשימה של קידום בניית המקדש והקרבת הקרבנות לא תהיה זו שבה הוא יבחר להתמקד, גם אם לא הייתה לו שום דרך לערער עליה.

ייתכן שאחרי שיוקם מקדש ואחווה את משמעותו באופן בלתי אמצעי, איווכח שאני טועה. אולי אראה אז שתרומתם של מקדש וקרבנות לעבודת ה' היא חיונית ואין מושלה. במצב כזה כנראה אשנה את עמדתי (אני מקווה), אבל כל עוד זוהי נקודת מבטי כיום, יחסי לסוגיא נגזר ממנה ולא ממה שאולי ישתנה בה אם וכאשר המצב ישתנה. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

[1] אגב, בוויכוח עם מרדכי בטוקבקים שאחרי טור 410, עלה הטיעון שמנהג המקום בכותל הוא להתפלל בנפרד ובנוסח אורתודוקסי, ולכן לגיטימי לא לאפשר לרפורמים להתפלל שם כהבנתם. לפי ההיגיון הזה, מנהג המקום בהר הבית, קבר רחל, מערת המכפלה וכדומה, הוא תפילה מוסלמית בלבד, ולכן לגיטימי לא לאפשר ליהודים לעלות לשם ובוודאי להתפלל שם. איני רואה שום הבדל (כן כן, אני יודע: מדינה יהודית. ודמוקרטית…).

[2] אגב, יש גם מדרש חז"ל כזה.