בנוגע למאמר של הרב על האוקימתות

דומני שאפשר להסביר

כאשר התנא רוצה ללמד דין מסוים אז ייתכן שנדרשת אוקימתא כדי לבודד את הדין הזה ולהגיד מה דינו. אבל אם התנא רוצה להגיד הדרכה מעשית שאיננה מחודשת אלא שבדבר מעשי עושים את החשבון ומפרסמים הלכה מעשית, אז לא ייתכן שנדרשת אוקימתא איזוטרית כי אז אין כאן הדרכה מעשית.

הערמה על מעשר שני כבר למדנו והיא באמצעות הענקת כסף לנוכרי שיפדה (כיצד מערימין על מעשר שני וכו' הילך מעות). דרך אחרת היא באמצעות הענקת הפירות לנוכרי ופדייתם, והיא פחות מומלצת מטעמים שונים.
כעת התנא בבעל הגורן אומר שאם לא יכול להעניק כסף אז שיעניק את הפירות. אין כאן דין תיאורטי חדש. שהרי בין כך ובין כך נוכרי פודה המעשרות ואין כאן חומש ובוודאי כל אלו דרכים אפשריות להערים. אלא התנא בא להגיד שאם הדרך המומלצת אינה אפשרית אז אפשר גם להסתפק בדרך פחות מומלצת שיש בה מין מראית עין כלשהי. אמירה כזאת אומרים כאשר הדבר נפוץ שהדרך המומלצת אינה אפשרית. כלומר דבר נפוץ שאין אפשרות להעניק כסף. וא"כ משמע שמטבע אינו נקנה בחליפין.

אם התנא היה בא כאן ללמד אותנו את הדין הזה עצמו שמטבע אינו נקנה בחליפין אז היה אפשר לעשות אוקימתות שתאפשרנה לו ללמד את הדין הזה בצורה מבודדת, כמו שכתוב במאמר ההוא על אוקימתות. והוא בוודאי לא בא לעשות את זה, שהרי ללמד את הדין שמטבע אינו נקנה בחליפין אפשר ללמד בקלות ובישירות ואת האוקימתא נדרשת באמת לצורך לימוד הדין, ועוד שהרי כאן הלכות מעשרות ולא הלכות קניינים.
אלא שהתנא בא לחדש לנו בהלכות מעשרות, וזו הדרכה מעשית, ודווקא בדבר נפוץ, וממילא משמע שמטבע אינו נקנה בחליפין.

מסכים עם מי שמעלי, בעיקרון הגמרא מעלה היא עצה ועצות לא נותנים בתנאי מעבדה.

בנוסף, דוגמה נגדית לתאוריית "תנאי המעבדה" תהיה רק אם באמת רואים שדוחים אוקימתא בגלל אי סבירותה *למרות* שאפשר ללמוד ממנה עקרון כללי – הרי יכול להיות שידחו אוקימתא בגלל אי סבירות במצב שפשוט אין עיקרון כללי סביר/נחוץ נראה לעין שאפשר ללמוד ממנו בתנאי מעבדה.