האם המטריאליזם מתאים יותר לתפיסה המדעית? (טור 593)

בס"ד

כבר הבאתי כאן בעבר (ראו למשל בטור 397 ועוד) את המושג 'אמרגנטיות' שעולה בהקשר של שאלת גוף ונפש. בשיעור 28 בסדרה ספק וסטטיסטיקה, עלתה נקודה נוספת לגבי התפיסה הזאת שרציתי להציגה כאן. הדיון הזה מתקשר גם לסדרת הטורים האחרונה שעסקה בבינה מלאכותית, שכן כפי שהזכרתי רבים מחוקרי הבינה המלאכותית נוטים לחשוב שהחל משלב כלשהו יופיעו בה גם תופעות מנטליות. הם קושרים את התופעות הללו לעניין של מורכבות חומרית, ובעצם מניחים במובלע אמרגנטיות. ברצוני להקדיש את הטור הזה לליבון יותר שיטתי של עניין האמרגנטיות ומעמדו המדעי, ודרך זה גם להעיר עוד קצת על שאלת הבינה המלאכותית.

מטריאליזם ודואליזם: מבט ראשוני

הוויכוח בין מטריאליזם לדואליזם נקשר לסוגיות נוספות, כמו רצון חופשי וכו'. אבל בדרך כלל הקשר הוא בכיוון ההפוך: בגלל אימוץ של תפיסה מטריאליסטית אנשים מתכחשים לרצון חופשי (כי אם כל העולם, כולל אותנו בתוכו, פיזיקה – אזי כנראה אין לנו רצון חופשי). לכן בטור הזה אני אתעלם משאלת הרצון החופשי ואתמקד בשאלת המטריאליזם.

התפיסות הקלסיות נטו לראות באדם יצור דואלי, שמורכב מגוף ונפש. דומני שזוהי התחושה האינטואיטיבית הראשונית של כולנו גם כיום, שכן יש בנו תופעות מנטליות שעל פניהן לא נראות משהו שניתן לשייך לגוף או אפילו למוח החומרי שלנו. נראה שצריך סיבות וטעמים טובים כדי שנוותר על המטריאליזם. הטעמים לאמץ בכל זאת עמדה מטריאליסטית מבוססים בעיקר על שני יתרונות של המטריאליזם לעומת הדואליזם: פשטות ומדעיות. 1. התער של אוקאם מורה לנו לאמץ תפיסה שמכילה פחות הנחות ופחות סוגי יישים (רק חומר בלי רוח). המטריאליזם הוא תפיסה פשוטה יותר ולכן על פי עקרון התער היא עדיפה, אלא אם יש שיקולים טובים נגדה. 2. המדע לכאורה מלמד אותנו שאנחנו יצורים קרוצי חומר, ואין אינדיקציה לכך שיש בנו עוד משהו. בניסוח אחר, הטענה היא שדואליזם הוא עמדה לא מדעית (מיסטית), שכן הוא מציע תזה שלא ניתנת להפרכה. חשבו כיצד ניתן להעמיד למבחן הפרכה אמפירי את התזה לגבי קיומה של נפש או רוח. האם יש ניסוי מדעי שיכול לבחון זאת? נכון לעכשיו נראה שכל התהליכים המוכרים לנו בנפש יכולים להיות מוסברים מתוך נקודת מוצא פיזיקליסטית, וגם אם יש משהו שאינו מובן לנו בינתיים זו נראית רק שאלה של זמן ומחקר נוסף. לאור ההתקדמויות בתחומים הללו בדורות האחרונים, לא נראה שיש כאן פער (gap) או בעיה מהותיים (למעט, אולי, הרצון החופשי, אם מניחים שיש לנו כזה).

היחס המטריאליסטי הנאיבי לתופעות מנטליות

מטריאליסטים רבים מזהים את התופעות המנטליות עם תהליכים נוירוניים. כאשר אנחנו חושבים, רוצים, מרגישים, זוכרים וכדומה, ניתן להצביע באופן עקבי על אזורים מסוימים במוח שפעילים ומחוללים את התופעות הללו. לכן חוקרי מוח קושרים את התופעות המנטליות עם הפעילויות הנוירוניות המקבילות להן שמחוללות אותן. הרצון החופשי הוא חריג מבחינה זו, ולכן רוב חוקרי המוח נוטים להכחיש את קיומו. מסיבה זו לא אכנס כאן לשאלת הרצון החופשי אלא אתמקד דווקא בתופעות המנטליות האחרות, שלהן ניתן למצוא מקבילות נוירוניות.

דומני שסיפרתי כאן פעם על שיחה שהייתה לי עם פרופ' יוסף נוימן ז"ל, שהיה מטריאליסט ואתאיסט פעיל ובולט. אחרי שיצא ספרי אלוהים משחק בקוביות, שבו, בין היתר, ביקרתי דברים שהוא כתב, הוא צלצל אליי ושוחחנו שיחה ארוכה ומעניינת מאד. הוא סיפר לי שרבים מעמיתיו המטריאליסטים מזהים את התופעות המנטליות עם תהליכים נוירוניים במוח, והוא מתוסכל מחוסר היכולת שלו להסביר להם את האיוולת שבתפיסה הזאת. אפשר לטעון שהמוח מחולל את התופעות המנטליות, אבל אי אפשר לזהות תופעה מנטלית עם זרם חשמלי. זה פשוט ערבוב של מין בשאינו מינו. הזרם החשמלי יוצר אצלי (בנפשי?) רצון לשוקולד או מעלה זיכרון של סבתא יוכבד, אבל הזרם החשמלי עצמו אינו הזיכרון או הרצון עצמם. זה סתם ערבוב קטגוריאלי. כמשל לדבר אביא שוב שתי דוגמאות שכבר הבאתי לא פעם בעבר.

ברטרנד ראסל, בספרו בעיות הפילוסופיה, שואל: מהו צבע צהוב? מקובל לענות שזהו גל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים (שמתאים לצבע צהוב). אך זוהי כמובן טעות. גל אלקטרומגנטי הוא תופעה פיזיקלית, ואילו חוויית צבע צהוב היא תופעה מנטלית. הצבע הצהוב מופיע בהכרתי אחרי שהגל האלקטרומגנטי פוגע לי ברשתית ועובר עיבוד במוח המסוים שלי. מוח של יצור אחר שבנוי אחרת יכול לחבר את העיניים עם מרכז השמע המוחי. במקרה כזה אותו יצור יגיב אחרת לפגיעה של אור צהוב ברשתית שלו. הוא אולי ישמע סוג מסוים של קול או מנגינה כלשהי (הסימפוניה התשיעית) עבור כל 'צבע' (כלומר גל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים) שפוגע ברשתית שלו. האם יצור כזה תופס את המציאות באופן שגוי? בהחלט לא. הוא תופס אותה באופן אחר ממני, אבל אין כאן צודק או טועה. כל אחד ומערכת החישה שלו. הצבע והקול אינם קיימים בעולם עצמו אלא רק בהכרתנו, והם תוצר של המבנה הספציפי שלה.

דוגמה נוספת היא המשל העממי לגבי עץ שנופל ביער כאשר אין שם אף אוזן של יצור חי שמאזינה למתרחש. התהייה היא האם נפילת העץ יוצרת קול. אולי יפתיע רבים מכם, אבל התשובה היא שלילית. נוצר שם כמובן גל לחץ באוויר, אבל כל עוד אין עור תוף שהגל הזה פוגע בו, לא ייווצר קול. הקול הוא תופעה הכרתית ולא תופעה פיזיקלית, והיא נוצרת כתוצאה מהתופעה הפיזיקלית (גל הלחץ) שפוגע בעור התוף, וממבנה המוח שלנו (איך הוא מעבד מידע קולי, אודיו). כך גם הצבע נוצר כתוצאה מגל אלקטרומגנטי שהוא תופעה פיזיקלית וממבנה ההכרה שלנו.

זיהוי בין זרמים חשמליים במערכת הנוירונית לבין תופעות מנטליות, דומה לזיהוי השגוי בין גל אלקטרומגנטי לבין צבע או בין גל לחץ באוויר לבין קול. יש כאן לכל היותר יחסי סיבה ומסובב אבל לא זהות. אגב, לא תמיד ברור מהי הסיבה ומהו המסובב. האם בהכרח הפעילות הנוירונית מחוללת את התופעות המנטליות, או שלפעמים דווקא הן אלו שמחוללות אותה.[1] זוהי הגישה המטריאליסטית הנאיבית, וברור שמדובר בבלבול גרידא.

אמרגנטיות

אם נשוב לשיחתי הנ"ל עם נוימן, אמרתי לו שאני עומד לחבר ספר נוסף שיעסוק בדיוק בנושא הזה (מוח ונפש. לימים יצא ספרי מדעי החופש), והוא מתפרץ לדלת פתוחה. אבל השאלה שעשויה להתעורר כאן היא מה נוימן עצמו חשב בסוגיה זו. הרי הוא מטריאליסט שאינו מאמין בקיומן של יישויות לא חומריות. אז אם הוא לא מזהה את התופעות המנטליות עם תופעות פיזיקליות במוח, כיצד הדבר מתיישב עם המטריאליזם שלו? זה מביא אותנו לתזת האמרגנטיות.

היותו של נוימן מטריאליסט מפוכח ולא מבולבל, אינה אומרת שהוא דואליסט. נוימן האמין בכל ליבו במטריאליזם, והכחיש את קיומה של סובסטנציה נוספת באדם (רוח או נפש). מבחינתו התופעות המנטליות הן מאפיינים או פונקציות שמתגלות ברובד הקולקטיבי של המכלול הנוירוני שלנו. הטענה היא שכאשר מחברים הרבה נוירונים זה לזה ברשת, כמו שקורה במוח, מופיעות (=מגיחות) פתאום תופעות מנטליות. לפי הגישה האמרגנטית (emergence פירושו הגחה), אין צורך להניח את קיומה של רוח כדי לדבר על תופעות מנטליות, וזאת גם אם לא מזהים את התופעות הללו עם תופעות נוירוניות. הטענה היא שבמישור האונטי (היישותי) יש בנו רק חומר, והתופעות המנטליות הן תכונות של המכלול החומרי שהוא אנחנו.

כך לדוגמה הצבע הצהוב או הקול אינם יישויות בעולם. אלו תכונות של עצמים בעולם. הצבע הצהוב של מכונית או קולו של פסנתר אינם יישויות אלא תכונות של יישים. האם זה אומר שהם סובייקטיביים? בהחלט לא. הם קיימים בעולם עצמו אבל לא כיישויות. המטריאליסטים המפוכחים טוענים שהתופעות המנטליות הן תכונות של המוח, כלומר הן קיימות ואינן פיקציות (ובטח לא זרמים חשמליים), אבל אין כאן ישות מסוג אחר (נפש או נשמה).

דומני שהאמרגנטיות היא התפיסה השלטת כיום בין חוקרי מוח ופילוסופים שעוסקים בנושא, שכן היא נראית להם פתרון מושלם למתח בין התחושות שלנו לבין המדע (והתער של אוקהאם). אינך צריך להניח את קיומו של עוד סוג של יישות (רוחנית) ומאידך גם אינך צריך לוותר על האינטואיציות שלך לגבי התופעות המנטליות. כאמור למעלה, כך כנראה סבורים גם חוקרי המוח ואנשי בינה מלאכותית שמניחים שבתוכנה של בינה מלאכותית מספיק מורכבת יופיעו גם תופעות מנטליות (כמו מודעות, רגשות, רצונות וכדומה). הם מבינים שהתופעות הללו הן תכונות של המורכבות הפיזית כשלעצמה, וזוהי בדיוק אמרגנטיות. לא צריך להניח שיש 'שד בתוך המכונה'.

[בסוגריים, בעצם הם מניחים הנחה חזקה הרבה יותר: שאלו תכונות של מבנה מוחי מורכב שמבצע פעולות חשיבה (או ליתר דיוק 'חישוב'). לשיטתם התלות היא רק בפונקציה של החשיבה בלי קשר לרצונות וכדומה. התפיסה היא שהחשיבה מחוללת את הרגשות, הרציות, המודעות ועוד. לכן לדעתם אנלוג דיגיטלי שמבצע 'חשיבה' (או חישוב) בלבד בהכרח ניחן בתכונות או בכשרים המנטליים הללו. אני טוען שזה מחודש יותר מהטענה הקודמת שכן היה מקום לומר שגם אם המנטלי הוא אמנם תכונה של גופם של בני אדם (אמרגנטיות), עדיין אין זה אומר שחיקוי דיגיטלי שמחקה רק את החשיבה שלנו ייצור גם את כל שאר התופעות המנטליות האנושיות האחרות (כמו רצון, רגש, מודעות וכדומה). למה לא להניח שרק מי שיש לו חשיבה ורגשות ורצונות תהיה לו גם מודעות? או לחלופין מי שיש לו מודעות יהיו לו גם רגשות וחשיבה? ההנחה שלהם היא שאם קיימת חשיבה, או בעצם 'חישוב', בלבד, זהו תנאי מספיק להיווצרות ממד מנטלי. מאד ספקולטיבי ומרחיק לכת בעיניי.]

הקשר לשאלת הוויטליזם בביולוגיה

עלינו להוריד מהשולחן עוד שד מיותר. עד לא מכבר היה ויכוח עז בין ביולוגים לגבי ויטליזם. היו שגרסו כי לא ייתכן הסבר לתופעות החיים בלי להניח את קיומו של יסוד ויטלי, מעבר לכימיה והפיזיקה. כיום ויטליזם היא מילה גסה, שכן ביולוגים מאמינים שיש בידינו מערכת מושגית מלאה, כלומר מערכת שיכולה לתת הסבר לכל תופעות החיים בלי להיזקק להנחה לגבי חומר ויטלי. גם הפערים לגבי מה שעדיין איננו יודעים ניתנים למילוי בדרך זו ולא ניזקק להנחה הוויטליסטית.

חשוב להבין שגם אני כדואליסט יכול לקבל את התזה המדעית הזאת. בהחלט יתכן שניתן להסביר את הביולוגיה גם בלי להיזקק להנחה בדבר קיומו של מרכיב ויטלי בחומר. משמעות הדבר היא שהביולוגיה מגיחה מתוך הפיזיקה והכימיה. אין בידינו עדיין הסבר מלא לכל השלבים בדרך מהפיזיקה אל הביולוגיה, אבל נראה שאנחנו בהחלט בדרך. השאלה שלי היא לגבי הסבר התופעות המנטליות ולא לגבי הביולוגיה. זו שאלה אחרת לגמרי, ושם כפי שנראה עוד מעט המצב כנראה שונה.

בניסוח אחר אומר שההנחה המתודולוגית של הביולוגים בימינו היא שאין צורך להניח את קיומו של חומר ויטלי. זוהי הנחה מתודולוגית יעילה ופורייה. אבל לא בהכרח נכון להסיק מכאן מסקנות פילוסופיות או אונטולוגיות לגבי מה באמת קיים. בהחלט ייתכן שיש בנו חומר ויטלי גם אם הוא לא נחוץ כדי להסביר את הביולוגיה. חשבו על ההנחה לגבי קיומו של אלוהים. המדע אינו זקוק להיפותזה הזאת, כפי שאמר לפלס. האם זה אומר שאין אלוהים? לא. זה רק אומר שכהנחה מתודולוגית האתאיזם הוא פורה ויעיל מאד. השאלה האם בפועל יש או אין אלוהים היא שאלה אחרת.

השאלה היא כמובן מדוע בכלל להניח את קיומו של מרכיב ויטלי, או את קיומו של אלוהים, אם אנחנו מסתדרים לגמרי בלעדיו? עקרון התער של אוקהאם מכה שנית. אם אין הכרח מדעי לזה, המסקנה הפשוטה היא שההנחה המתודולוגית שלנו היא גם האמת האונטית. אבל בכל זאת יש כאן קפיצה, שאינה בהכרח נכונה. למשל, אם יש לנו טיעונים טובים לטובת קיומו של אלוהים (למשל, אנחנו מאמינים שהוא התגלה אלינו, או שהוא הבסיס היחיד לתוקפו של המוסר לדעתנו) אזי גם אם אין הכרח מדעי לגבי קיומו אנחנו נאמין בקיומו. הרי מבחינתי אין גם הכרח בקיומך שלך, אבל פגשתי אותך ולכן אני יודע שאתה קיים. ומה לגבי הוויטליזם? כאן עלינו לשוב לתופעות המנטליות, ולראות אולי הן יאלצו אותנו לזה. אם אין הסבר טוב לתופעות המנטליות אולי זה יוביל אותנו בחזרה אל הוויטליזם, גם אם מבחינת הביולוגיה הוא אינו נחוץ.

בהמשך נראה שהאמרגנטיות, שהיא ההסבר המטריאליסטי-מדעי הסביר ביותר שמוצע לתופעות המנטליות, נזקקת גם היא להנחות בעייתיות במישור המדעי.

אמרגנטיות

הפילוסוף ג'ון סרל (מיודענו מ'החדר הסיני'), בספרו נפש, מוח ומדע, היה אחד הראשונים שהעלה את האפשרות של אמרגנטיות כהסבר לתופעות המנטליות, אם כי אצלו זה עוד לא כונה כך. כדי להבהיר את כוונתו הוא השתמש בדוגמה של נוזליות. מולקולת מים בודדת אינה נוזלית (וגם לא מוצקה או גז). מצבי צבירה הם תכונות של צבר גדול של מולקולות ולא של מולקולות בודדות. כך אוסף מולקולות מים יכול להיות נוזל, אבל בו בזמן אף אחת מהמולקולות הבודדות עצמן לא ניחנה בתכונה הזאת. הרי לנו שיכולות להיות תכונות שמגיחות במישור הקולקטיבי, אף שאינן רלוונטיות ולא קיימות לגבי אף אחד מהפרטים שמרכיבים את הצבר הזה.

סרל טוען שהדוגמה הזאת מובילה לאפשרות חדשה לגבי הבנת היחס בין תופעות מנטליות (הרוח שלנו) לגוף. ייתכן שתופעות אלו הן תכונות של הקולקטיב החומרי (הגוף, או המוח), למרות שאינן מאפיינות אף פרט (תא, או מולקולה) מאלו שמרכיבים אותו, בדיוק כמו הנוזליות לגבי מים.

אמרגנטיות חלשה וחזקה

הבעיה עם הדוגמה של סרל היא שתכונה כמו נוזליות, או מצב צבירה של חומר בכלל, ניתנת להעמדה על התכונות של הפרטים האינדיבידואליים שמרכיבים אותו. הפיזיקה יודעת היטב להסביר כיצד ניתן לגזור את מצב הצבירה של החומר מתוך תכונותיהן של המולקולות שמרכיבות אותו. השדה שסביב המולקולה אחראי לקשרים שהיא יוצרת עם מולקולות אחרות, והקשרים הללו קובעים את כל דיאגרמת הפאזות של החומר (=מפה שמתארת את מצב הצבירה שלו בכל לחץ וטמפרטורה נתונים).

לעומת זאת, המצב ביחס לתופעות המנטליות שונה בתכלית. אין כיום שום דרך להסביר כיצד הללו מתחוללות על ידי הזרמים הנוירוניים והשדות החשמליים במוח שלנו. ראינו למעלה שהזיהוי שעושים מטריאליסטים נאיביים בין התופעות הכימיות-חשמליות במוח לבין התופעות המנטליות הוא שגוי. זה נכון גם לגבי זיהוי שיעשה מישהו בין תכונות של מולקולת מים בודדת לבין מצב צבירה נוזלי של מסת מים. אבל כעת אני מוסיף עוד טענה: בניגוד למצב לגבי המים, הקפיצה מהזרמים החשמליים לתופעות המנטליות היא משהו שאין לנו שום בדל הסבר לגביו. לא רק שאין לנו הסבר, אלא אין לנו בכלל מערכת מושגים שמאפשרת לנסח ולחפש הסבר כזה. העניין הזה הוא חור שחור בהבנתנו את הרדוקציה של מדעי המוח לחוקי הפיזיקה. הסברתי למעלה שכל מה שאנחנו מוצאים במחקר מדעי המוח הוא קורלציות. תופעה פיזיקלית כזו וכזו באזור זה וזה של המוח מחוללת תופעה מנטלית כזו וכזו. אבל איך היא עושה זאת? האם ניתן לעשות חישוב שנתוניו הם תופעות פיזיקליות במוח ותוצאתו היא תופעה מנטלית? ממש לא. אנחנו מתמקדים ועוצרים בקביעת הקורלציות, ולכל היותר קביעת יחסי סיבה ומסובב (למעלה הערתי שזה לא אותו דבר), בין הפיזיקלי למנטלי. הא ותו לא.

טוב, זה כמובן יכול להיות עניין שיפוענח בהמשך. אולי זהו פער שמחקר מדעי נוסף יוביל לכיסויו. אולי כן ואולי לא, אבל עובדה היא שבינתיים אין אפילו כיוון. לכן להניח שיהיה הסבר כזה זו ספקולציה די פרועה לאור הידע העכשווי. אין פלא, אפוא, שגם אתאיסטים מנסים לחפש הסברים אחרים, כלומר להתעקש על מטריאליזם-אמרגנטי בלי להניח שבעתיד יימצא הסבר מדעי לפער הזה. ההצעה המקובלת בתחום הזה מבוססת על הבחנה בין אמרגנטיות חלשה ולאמרגנטיות חזקה.

הטענה היא שהנוזליות של המים היא תוצר של אמרגנטיות חלשה, כלומר זוהי הגחה שיש לה הסבר במונחי התכונות של הפרטים. ניתן לעשות רדוקציה של התופעה הקולקטיבית על תכונותיהם של האינדיבידואלים שמרכיבים אותה. יתר על כן, כל התופעות האמרגנטיות שמוכרות לנו במדע כיום הן מהזן החלש. אין שום דוגמה ידועה אחרת במדע לאמרגנטיות חזקה. אבל עקרונית תיתכן גם אמרגנטיות חזקה, כלומר הגחה של תכונה של הקולקטיב שלא ניתן לעשות לה רדוקציה לתכונות של הפרטים שמרכיבים אותו. בעתיד המדע יכול גם לגלות דוגמאות נוספות לתופעות כאלה, ובפרט לגלות שהתופעות המנטליות הן אכן כאלה. לכן כבר כיום ניתן להניח שהתופעות המנטליות הן תוצרים של אמרגנטיות חזקה, ודי בכך כדי לדחות את הדואליזם (=ההנחה בדבר קיומה של רוח).

האם אמרגנטיות חזקה יכולה להיות טענה מדעית?

האם זהו הסבר מספק? זה כמובן אפשרי, שכן אף אחד מאיתנו לא יודע לנבא מה יקרה בעתיד. אבל הצעה זו סובלת מפגם שמעמיד אותה בסימן שאלה גדול. טענתי היא שהעובדה שאין כיום אף דוגמה ידועה לאמרגנטיות חזקה אינה מקרה בעלמא. לא יכולה  להיות דוגמה כזאת, ולכן גם בעתיד לעולם לא יוכלו להראות מדעית את קיומה של אמרגנטיות חזקה. אמרגנטיות חזקה היא  טענה שלא ניתנת להפרכה ואישוש מדעיים מעצם הגדרתה, ולכן היא נדונה להיות כזאת גם בעתיד. אני טוען שזהו פער מהותי שלא ייסגר במחקר מדעי נוסף. אנסה כעת להסביר קצת יותר את הטענה הזאת.

נסו לחשוב על מצב שבו המדע יגלה דוגמה לאמרגנטיות חזקה. משמעות הדבר היא שהמדע יגלה צבר של פריטים X שיש לו תכונה A שלא קיימת באף אחד מהפריטים (כלומר זוהי דוגמה לאמרגנטיות). ובו בזמן, המדע גם יקבע שאין שום אפשרות לעשות רדוקציה של התכונה של הצבר על תכונותיהם של הפריטים שמרכיבים אותו (אחרת זו אמרגנטיות חלשה). מה הייתם אומרים במצב כזה? האם כולנו היינו מקבלים את המסקנה שאכן ישנה אמרגנטיות חזקה? האם זו מסקנה מדעית? אין ספק שלא. זאת מפני שתמיד קיימות עוד שתי אלטרנטיבות פרשניות למצב הזה: א. קיימת רדוקציה כזאת אלא שטרם גילינו אותה. אם כך, זוהי בעצם אמרגנטיות חלשה. ב. ישנו מרכיב נוסף בצבר הזה, מעבר לאוסף הפריטים X, שלא התחשבנו בו, והוא שאחראי להגחתה של התכונה A. לכן אין כאן אמרגנטיות בכלל. שימו לב שאי אפשר לדחות אחת משתי הפרשנויות הללו בכלים מדעיים. תמיד כשנימצא במצב שתיארתי יהיו בפנינו שלוש אפשרויות פרשניות: זוהי אמרגנטיות חזקה, זוהי אמרגנטיות חלשה (נסתרת בינתיים), או שזוהי תופעה לא אמרגנטית כלל. אין שום דרך מדעית לשלול אף אחת משלושתן, ולכן לא נוכל להסיק מדעית שמדובר באמרגנטיות חזקה.

שימו לב שהמסקנה הזאת נובעת מעצם המבנה הלוגי של הבעיה/הטענה. עולה מכאן שלא ייתכן מצב בעתיד שנגלה תופעה שנוכל לקבוע לגביה באופן מדעי שמדובר באמרגנטיות חזקה. משמעות הדבר היא שהטענה שתופעות מנטליות הן אמרגנטיות חזקה אינה טענה מדעית. היא לא ניתנת לאישוש ולא להפרכה. זוהי הנחה פילוסופית (מוזרה מאד בעיניי), ותו לא.

האם מטריאליזם מתאים לתפיסה המדעית?

כפי שהזכרתי, המטריאליזם נוהג להציג את עצמו כתזה מדעית, ורואה את עצמו כאלטרנטיבה הגיונית וסבירה שעומדת איתן על בסיס רציונלי ומדעי כנגד הדואליזם שמוצג כסוג של מיסטיקה. ראינו שהוא תוקף את הדואליזם על כך שטענותיו לא ניתנות לאישוש והפרכה מדעיים. תודו שעל רקע זה התמונה שאותה הצגתי כאן היא מוזרה למדיי. הגענו למצב שבו הטענה שנטענת בשם המדע נגד המיסטיות של הדואליסטים נקלעת למבוי מדעי סתום, ומתברר שהיא עצמה לא ניתנת להפרכה מדעית. מהו אם כן ההבדל בינה לבין הטענה הדואליסטית? יתר על כן, גם אם לא מדובר בטענה מדעית, לא ברור מדוע מטריאליסטים בכלל רואים בה עדיפות על פני הדואליזם, האינטואיטיבי כל כך?

ניתן כמובן להיתלות בעקרון התער של אוקהאם (ראינו למעלה שגם הוא משמש בסיס לטיעון נגד הדואליזם). אם יש לנו שני הסברים שווי ערך (כפי שראינו, שניהם לא מדעיים ולא ניתנים להפרכה אמפירית) לכאורה עלינו לבחור בפשוט יותר. המטריאליסט יכול לטעון שהוא בוחר בעמדתו ודוחה את הדואליזם בגלל שיקול של פשטות.

אלא ששיקול של פשטות לעולם אינו עומד לבדו (ראו על כך בטור 426). אם ישנה עדיפות כלשהי לאחד משני ההסברים שלנו, אזי הגיוני להתחשב דווקא בה ולא לבחור בשני רק בגלל פשטותו. פשטות היא קריטריון לברור בין שני הסברים שקולים. אבל במקרה שלנו ראינו שאמנם שני ההסברים אינם מדעיים ולא ניתנים להפרכה, אבל עדיין יש שיקולים פילוסופיים שמובילים לעדיפותו של הדואליזם ולדחיית האפשרות של אמרגנטיות חזקה. במצב כזה לבחור במטריאליזם בגלל התער של אוקהאם הוא צעד תמוה. בקצרה ניתן לנסח זאת כך. לא סביר ולא הגיוני שיהיה בקולקטיב משהו שאינו תוצר של הפרטים שמרכיבים אותו (אלא אם יש בו מרכיב נוסף. דואליזם). ועוד לא הזכרתי את חופש הרצון שלנו (שלדעתי קיים, ובוודאי יש להודות שהתחושה של רצון חופשי קיימת. מהו מקורה שלה?), שבניגוד לכל שאר הפונקציות המנטליות שלנו לגביו אין אפילו אנלוג נוירוני שאחראי עליו ובטח לא סביר להניח שיהיה לו בעתיד הסבר רדוקטיבי.

המסקנה היא שהאמרגנטיות החזקה היא סוג של טענה מיסטית, ועל פניה היא מנוגדת לכל יסודות החשיבה המדעית (שכן זו נוהגת להסביר תופעה מורכבת על ידי פירוקה למרכיביה). הרבה יותר סביר להניח שאם יש כאן משהו שלא ניתן לרדוקציה למרכיביו, כנראה שיש כאן מרכיב נוסף שאיננו רואים אותו והוא שאחראי לעניין. כך עובד מדע תמיד: אם אני רואה שיש תופעה לא מוסברת אני מסיק מכאן שכנראה קיים ברקע יש תיאורטי כלשהו שאחראי לתופעה הזאת. כך נוצרת תיאוריה מדעית.

אם כן, המטריאליזם שמדבר בשם המדע לא רק טוען טענות לא מדעיות אלא טענותיו אלו גם מנוגדות באופן חזיתי לצורת החשיבה המדעית. לבחור בהסבר לא הגיוני רק מפני שהוא פשוט יותר נשמע לי אבסורד.

אמנם כל זה נוגע רק לטענה בדבר אמרגנטיות חזקה. אבל לכאורה נותרה לנו עדיין האלטרנטיבה השלישית: ניתן אולי לשער שבעתיד יימצא הסבר שיצליח להעמיד את התופעות המנטליות על התכונות של הנוירונים, ואז תהיה כאן אמרגנטיות חלשה. אבל עם תקוות לא הולכים למכולת, בפרט לא תקוות כאלה שלפחות כרגע נראה שאין להן שום בסיס סביר. אפשר גם לטעון שהאדם הוא בן אלמוות כי אולי בעתיד ימצאו טכניקה למנוע מוות. בכל אופן, זו ודאי אינה אופציה שמתאימה יותר למדע ולחשיבה המדעית מאשר הדואליזם, ולמיטב שיפוטי גם מצד עצמה היא נראית הרבה פחות סבירה ממנו.

אסיים בהתייחסות להערה של רועי על הטורים הקודמים.

איך אפשר לדעת?

רועי תהה שם איך ניתן לדעת האם יש אצלנו או במכונות החושבות (בהווה או בעתיד) עוד משהו מעבר לחומר ולחישובים? אם אין לזה ביטוי פונקציונלי (שהרי ההנחה היא שהמכונה היא חיקוי מושלם), כיצד ניתן לקבוע או אפילו להעריך האם יש בה ממדים מנטליים או לא? זאת בין אם נראה אותם כתכונות אמרגנטיות של המכלול החומרי ובין אם כפונקציות שמופיעות בנפש.

התהייה הזאת יסודה בתפיסה מדעית שבוחנת עמדות או טענות דרך ניסוי ומאפיינים פונקציונליים מדידים. כאן ראינו שהתפיסה הזאת עצמה לוקה בחוסר מדעיות. לפי עמדתי הדואליסטית הגורסת שיש אצלנו משהו מעבר לחומר, סביר מאד שבמכונות אין דבר כזה. אנחנו הרי יודעים מה הכנסנו לתוכן, ואין סיבה להניח שקיים אצלן עוד משהו מעבר לזה, אלא אם תהיה אינדיקציה פונקציונלית לכך. בדיוק כמו שדחיתי את האמרגנטיות החזקה כהשערה ללא בסיס ממשי. הדואליזם לגביי כן מתבסס על תחושה בלתי אמצעית של עצמי. אני חווה את זה שיש בתוכי רוח. גם אם מקבלים את התפיסה האמרגנטית לגבי עצמנו, הרי זה מפני ברור לנו שיש בתוכנו ממד מנטלי. לולא זה אין סיבה להניח זאת. לכן במכונה כל עוד לא ניווכח בקיומן של תופעות מנטליות אין שום סיבה להניח שהן קיימות. העובדה שהמכונה 'חושבת' (בעצם נכון יותר 'מחשבת'), לא אומרת מאומה על ממדים מנטליים.

ניתן כמובן לתהות על בעיית הזולת, מה שמכונה other selves. כיצד ניתן לדעת שגם לזולת יש ממד מנטלי או אפילו רכיב רוחני? הרי לגביו אין לי תפיסה בלתי אמצעית שכזאת. אני יכול כמובן להסתמך על דיווח שלו, אבל אולי הוא משקר?! הדמיון בינו לביני מביא אותי למסקנה שהוא לא משקר והוא כנראה בנוי כמוני. הדמיון ביני לבין מכונה ממש אינו כזה, גם אם היא תגיע לרמת 'חשיבה' מופלאה. זה אינו אלא חיקוי (גם אם מאד מוצלח) של תהליכי חשיבה שלנו, ותו לא.

[1] לפחות לגבי רצון חופשי היחס הוא כנראה הפוך. ראו בפרק 17 בספרי מדעי החופש ובפרט כאן לאישור ניסיוני של טענתי שם.