בחינה מחודשת של פרדיגמות בעקבות אירועי שמחת תורה (טור 602)

בס"ד

בטור הקודם עסקנו בפתרונות לפרדוקסים. פרדוקס מעמיד טיעון שנראה הגיוני מול טענה שנראית לנו נכונה. הבחנתי שם בין שני סוגי פתרונות לפרדוקסים: 1. מציאת פגם בטיעון. 2. דחיית הטענה. במקרה השני הטיעון אינו אלא הוכחה שהטענה אינה נכונה, וזו בדיוק הסיבה מדוע אנחנו נוטים להתעלם ממנו ולחפש את הפתרונות בדרך הראשונה. פרדוקס בוחן הפתע נפתר בדרך השנייה, ובכך הוא מלמד אותנו שלפעמים עלינו להקשיב לטיעוני הנגד ולא ללכת שבי אחרי האינטואיציות שלנו. אם נטרח להקשיב לטיעונים, יכול להתברר לנו ששגינו בטענות.

המשמעות היא שאם אנחנו מחזיקים בעמדה כלשהי יש לנו נטייה לזלזל בטיעונים שתוקפים אותה. אבל לפעמים דווקא הטיעונים הם הנכונים, והם מראים לנו שעלינו לזרוק את האינטואיציות והפרדיגמות הקיימות אצלנו. בסיכום כתבתי שלהמלצה הזאת יש כמובן יישומים אקטואליים לרוב, ובכמה מהם בכוונתי לגעת בטור הזה. אני אעסוק כאן במסקנות מאירועי מלחמת 'חרבות ברזל' שעדיין מתנהלת. גם כאן מתבקש שכל אחד מאיתנו יבחן שוב את הפרדיגמות שלו לאור האירועים, ויגבש לגביהן מחדש עמדה. זה דורש את אותו יושר אינטלקטואלי שעליו דיברתי, כלומר מוכנות להקשיב לעובדות ולטיעוני הנגד ולהסיק מהם מסקנות.

המחלוקות והאחדות בעקבות האירועים האחרונים

בשבועות האחרונים מאז שמחת תורה ישנה תחושה אופטימית לגבי השבר הציבורי שליווה אותנו בשנה האחרונה. המחלוקות הפוליטיות והאידאולוגיות, השנאות השונות והקיטוב, לכאורה נעלמו. ישנה אחדות מופלאה, ורבים סבורים שהשבר כבר מאחורינו. אין לכם טעות גדולה מזו. אכן מעודד לראות שלא איבדנו את הרצון לחיות, והרצון הזה מחייב כמובן שיתופי פעולה והתעלמות זמנית מהמחלוקות, אבל לדעתי שום דבר מהותי לא באמת השתנה. הניצנים של הוויכוחים שצפויים לנו בשש אחרי המלחמה כבר מופיעים, וזה רק החצב שמבשר את בוא הסתיו. להערכתי, אחרי המלחמה כשכל אחד וכל קבוצה מאתנו תעמוד מול השברים של הפרדיגמות שלה ומול תוצאות המלחמה (שאין לי מושג מה הן יהיו, אבל להערכתי המצב לטווח הארוך לא ישתנה מהותית), המחלוקות יתעוררו ביתר שאת וביתר עוז.

כאשר איש שמאל או איש ימין יבין שנשברו לו הפרדיגמות הקודמות, הוא יצטרך לבנות את זהותו המחנאית מחדש, ואז מטבע הדברים יימצאו נקודות מחלוקת שיספקו את הסחורה. ואם לא יהיו, אנחנו נייצר אותן או שנתמקד באנשים ולא ברעיונות. אויב משותף תמיד מלכד את המחנה בעת משבר. כבר כיום לדעתי החטופים מתחילים להוות נקודה כזאת (ההפגנות למענם נראות כמו המשך של הפגנות קפלן, בשינוי נושא). אני חושש שאנשים לא יהיו מוכנים להסיק מסקנות ולשנות עמדות אם הדבר אומר שעליי להודות שהאחר/היריב צדק. זהו מרשם לקיבעון ולהתגברות המחלוקת.

דומני שהדרך הנכונה להתכונן לשלב הבא היא לבחון מחדש את הפרדיגמות שלנו לאור אירועי השבועות הללו ולגבש ביושר עמדות מעודכנות לגביהן. על כל אחד מאתנו להשאיר מה שנראה לו רלוונטי ולעדכן את מה שלא. אחרי שתהיה לנו עמדה אפשר להסתכל מסביב ולראות מי לנו ומי לצרינו. לא מומלץ לשמר את המחלוקות לפי קווי השבר הקיימים, אם כי הנטייה האנושית היא לאינרציה כזאת (ניתן לראות זאת כיום, כשאנשים רבים מודים ביושר על שבר אידאולוגי ופרדיגמטי שהם עוברים לאור האירועים, אבל זה לא מקהה את המחלוקת שלהם עם מתנגדיהם. לא תוציאו מהם הודאה שהאחר שאמר זאת תמיד – צדק). אם נתחיל לעשות את החשיבה הזאת עכשיו, יש אולי סיכוי שאחרי המלחמה נגיע למצב קצת שונה.

שבירת הפרדיגמות

תחושתי היא שבאירועים הללו נשברו לא מעט פרדיגמות, וכל אחד מכם ודאי קרא לא מעט טקסטים של אנשים שכותבים על כך. במבט ראשוני אני מתרשם שרוב הפרדיגמות שנשברו קשורות לתפיסות של הצד שמכונה 'שמאל' במפה הפוליטית שלנו (הערה: לצורך הבהירות והקיצור, המונחים 'שמאל' ו'ימין' ישמשו אותי כאן בצורה הלא מדויקת ולא עניינית שבה נוהגים להשתמש בהם בשיח הפוליטי שלנו), ואכן רוב הווידויים באים משם. אני חייב לומר שלא שמעתי בצד הווידויים הללו הודאה ישרה ליריבים האידאולוגיים שאמרו זאת כל הזמן ולפעמים זכו לביטול ולזלזול. כנראה יש גבול ליושר של אנשים, אבל לפחות אנחנו בדרך. יש גם שבר כלשהו מצד ימין, אם כי שם ראיתי פחות הודאות כאלה. הטור הזה מיועד לתרום את תרומתו לתהליך החשוב הזה.

דומני שהדרך הנכונה ביותר לטפל במצב הקשה הזה היא שכל אחד יבדוק ביושר את הפרדיגמות שלו עצמו ולא של אחרים (בפרט מתנגדיו). לכן ברצוני למנות כאן את הנקודות שעליהן חשבתי כי ראוי שנשקול אותן שוב לאור האירועים, הן מצד שמאל והן מצד ימין. בתגובות לטור אבקש מכל אחד לעשות אחד משני דברים: 1. להוסיף נקודות שלא חשבתי עליהן או טיעונים שלא עלו כאן ביחס לנקודות הקיימות. 2. לספר על שינוי פרדיגמה או לפחות התלבטות שלו עצמו לגבי הפרדיגמות שבהן אחז עד האירועים העכשוויים. נא לא לעסוק כאן בביקורת של אחרים. אני חושב שזוהי הכנה לא רעה לימים שאחרי המלחמה, אז נוכל אולי לנסות ולבנות את עצמנו מחדש, למצוא מכנים משותפים ולהבין טוב יותר עמדות מנוגדות לאלו שלנו.

אציין כי בסעיפים שאמנה כעת אני מציג נימוקים שכל אחד אמור לקחת בחשבון. אין לי כוונה להביע עמדה שלי, למרות שאני מניח שבמקרים מסוימים ניתן להבינה מתוך דבריי. אשתדל לציין במקומות שמתעוררים אצלי הרהורים שניים על עמדות קודמות שלי.

1. אנטישמיות ופרוגרסיביות

גדי טאוב, בספרו ניידים ונייחים, מבחין בין ישראלים שהם בדרך כלל במעמד כלכלי והשכלתי גבוה יותר שהם ניידים בעולם. הקשר שלהם לארץ אינו הכרחי ולכן גם פחות חזק. הם מדברים שפה ותרבות אוניברסלית, יש להם ידידים בחו"ל והם גם מבקרים שם לא מעט. זאת לעומת הנייחים שהם פרובינציאליים, קשורים לארץ ומדברים שפה מקומית ותרבות מקומית. הראשונים משתייכים בדרך כלל למה שמכונה כאן 'שמאל' והשניים ל'ימין'.

הניידים סבורים בדרך כלל שאין אנטישמיות בעולם (אלא רק מסיבות מוצדקות). לכן הם נוטים להצטרף לביקורות עלינו מבחוץ ורואים בהן ביטוי לפגמים שלנו. הם מדברים על פשעי מלחמה של חיילי צה"ל, על אפרטהייד ביחסנו לערבים ישראלים וכדומה. במקרים רבים הם המקור לביקורות העולמיות הללו. הניידים סבורים גם שהשמאל העולמי מאופיין בדאגה לחלשים ולסובלים, בעמידה לטובת הצודקים, בקיצור בליברליות אמתית. לכן ביקורות של השמאל העולמי עלינו באות ממקום ליברלי אמתי (ולא מאנטישמיות). העובדה שידידינו בעולם בדרך כלל משתייכים למפלגות ימין (טראמפ, בולסונרו, אורבן וחבריהם) ומפלגות שמאל יותר ביקורתיות ופחות אוהדות אותנו, הייתה מבחינתם ראיה לכך שאנחנו לא בסדר (לא בצד הנכון של ההיסטוריה).

והנה, בימים האחרונים ניתן לקרוא דברים של כמה וכמה מקבוצת הניידים שמתוודים על שבירת פרדיגמת הניידות שלהם. בניגוד למה שהם חשבו, האירועים האנטישמיים ברחבי העולם מגלים להם שדווקא יש אנטישמיות, כלומר שאלו מחבריהם (לשעבר) שמבקרים אותנו לא תמיד עושים זאת ממניעים אובייקטיביים. לא רק זה, אלא שהאנטישמיות מופיעה בצורה בוטה וחריפה יותר דווקא בשכבות של החברים שלהם (השמאל הנייד העולמי, בעיקר זה שמכונה 'פרוגרסיבי'). החברים שלהם כבר לא ממש חברים שלהם, הביקורות עלינו כבר לא ממש אובייקטיביות, ופתאום מתחילות לחזור אלינו חוויות שחשבנו שפסו מן העולם (שנאה חסרת בסיס של גוים, רדיפה ואלימות כלפי יהודים, חוסר מוכנות להכיר בקיומנו ובזכותנו להתגונן, תמיכה אוטומטית באויבינו, הצורך להסתיר סממנים יהודיים, תחושת הפחד וכו'). יש לא מעטים שמדברים על הבנה למצבם ולחוסר האונים של ההורים שלנו בדורות הגלות.

יתר על כן, ההתייחסויות האנטי ציוניות ברחבי העולם שלרוב עוררו את הזדהותם, פתאום מתגלות להם כביטוי לאנטישמיות. היחס למדינת ישראל קשור להיותה מדינת היהודים, וזו לא סתם ביקורת על מדיניות או שלטון כזה או אחר. לכן הביקורות על מדינת ישראל ועל הציונות גוררות יחס אנטישמי ליהודים ברחבי העולם בלי שום קשר ליחסם למדינת ישראל, לאזרחותם ולהשקפותיהם. כל אלו הם מאפיינים של האנטישמיות הקלסית שעליה גדלנו, שכפי שלמדנו הניסיונות להתערות בחברה הכללית בדרך כלל לא באמת הצליחו לשכך אותה. צריך להבין שזהו שבר עמוק מאד בתפיסה של הניידים, וקראתי כמה טקסטים נוגעים ללב שמבטאים אותה.

אני עצמי הייתי שותף לכל זה חלקית. היה ברור לי שאנטישמיות קיימת בהחלט, ושאנטי ציונות קשורה לאנטישמיות (כלומר שבעולם לא שופטים אותנו בצורה מאוזנת וסבירה), אבל חשבתי שהדיבורים על האנטישמיות מוגזמים. לא הכל אנטישמיות ויש גם ביקורות נכונות. אני עדיין חושב כך, אבל המינון כנראה שונה משחשבתי. האנטישמיות בהחלט נוכחת, והיא מכוערת מאד.

אני חייב לומר שהווידויים הללו מעוררים בי הערכה רבה, שכן יש כאן ויתור על עמדה ותנועת נפש מאד יסודית ומהותית לתפיסות של השמאל הליברלי האוניברסלי, של הניידים. בשולי הדברים אני בכל זאת חייב לציין שהייתה חסרה לי שם הודאה בכך שהיה כאן מישהו שאמר זאת כל הזמן, כלומר שה'ימין' הנייח צדק.

2. זהות יהודית

זהו המשך של הנקודה הקודמת. כחלק מאותן תגובות אני רואה גם חזרה לזהות היהודית (נסיגה מהאוניברסליזם). גם הנקודה הזאת בהחלט שווה מחשבה נוספת. אנשים חשו שהם אזרחי העולם אבל אותו עולם מעמיד אותם שוב, ממש כמו בסיפורים, מול זהותם היהודית שממנה ניסו לברוח.

יש לא מעט סרטונים של רבנים שמדברים עם חיילים לפני היציאה לקרב, מתפללים, קוראים תהלים, ומנהלים שיח דתי. הפעם נראה שזה מתקבל ביתר נינוחות, ואולי זה חלק מאותה התעוררות וחזרה מהאוניברסליות לפרטיקולריות היהודית. אני חייב לומר שבי מעוררת התופעה הזו חוסר נוחות מסוים, מכמה בחינות. ראשית, בעיניי אלו לא מלחמות מצווה והן לא קשורות ליהדות או לאויבי היהדות. זו התגוננות מפני אויבים כמו כל עם נורמלי שנלחם על חייו ומגן על אזרחיו. זה לא נערך בשם ה' אלא בשם הזכות לחיות. מעבר לזה, ישנם חיילים שלא נוח להם בזה, ואני חושב שזה מעמיד אותם במצבים לא נעימים. אני משער שלרובם לא נעים להעיר ולבקר, לעמוד נגד חבריהם ונגד הרוח הכללית, אבל צריך להתחשב גם בהם.

כאן זו נקודה למחשבה מכל הצדדים, האם רוצים זהות יהודית/דתית או לא. אבל כל עוד לא החליטו כולם להיכנס תחת כנפי השכינה, בעיניי לא ראוי להשתמש במצב שנוצר כדי להכניסם לשם בעל כורחם. כמובן שאם יש חיילים שמעוניינים בכך, טוב מאד שיתפללו ויערכו כל טקס שליבם חפץ בו, אבל לא במסגרת חובה ולא כחלק מהנהלים הצבאיים.

3. מקורו של הטרור הפלסטיני

התפיסה המקובלת בשמאל הייתה שהטרור נוצר בעיקר על רקע המצוקה הכלכלית והלאומית של הפלסטינאים. המסקנה המתבקשת הייתה שאם תהיה התקדמות בסכסוך הלאומי ואם נקל על המצוקה הכלכלית יבוא לציון גואל. המצור על עזה נתפס כסיבתו העיקרית של הטרור. הנתונים על כך שהטרור לא מופיע דווקא בשכבות החלשות אלא בעיקר בחזקות (הנהגת החמאס מורכבת ברובה מבעלי השכלה אקדמית. לא מעט רופאים ומהנדסים. אגב, דומני שבדור הנוכחי זה פחת), לא זכו להתייחסות בשיח הציבורי. האידאולוגיה החמאסית/אסלאמית הכתובה והמדוברת שמדברת על צו דתי לכבוש את השטח שבידינו ועל חוסר  יכולת להתפשר בשום אופן (כצו דתי) גם היא לא זכתה להתייחסות של ממש. יש אולי הבחנה בין היסודות הדתיים בקרב הפלסטינאים לבין היסודות הלאומניים שלהם, אבל במקרים רבים לא נראה שההבדל הוא משמעותי. כמו שקורה גם בדתות אחרות, משהו מהמנטליות הדתית עבר סקולריזציה ומאפיין גם את הקבוצות החילוניות. נדמה לי שאצלם זה קורה יותר מאשר אצל היהודים והנוצרים.

גם בעניין זה נשמעים הרהורים שניים מהצד השמאלי. פתאום נשמעים קולות של מומחים לאסלאם ולחמאס, והם זוכים לקשב כלשהו. אני חייב לומר שבעצמי נהגתי להפריד בין האידאולוגיה הכתובה של אדם או קבוצה לבין ההתנהגות שלהם בפועל (ראו למשל בטור 507), הן לגבי שיפוט עכשווי שלהם והן לגבי תחזיות על התנהלותם בעתיד. אני עדיין חושב שההבחנה הזאת חשובה ונכונה, אבל האירועים האחרונים מעוררים בי מחשבות שניות, בפרט לגבי ישימותה של ההבחנה הזאת כלפי החמאס ואולי גם הפלסטינאים בכלל.

4. חפים מפשע ובלתי מעורבים

היחס לפלסטינאים שאינם מעורבים גם הוא שווה בחינה מחדש לאור האירועים האחרונים. מבחינתי היה ברור שפגיעה בלא מעורבים אסורה, אלא אם היא נחוצה לצורך השגת המטרות שלנו (הגנה על חיינו, שחרור החטופים וכו'). אני עדיין חושב כך. אבל בכל זאת קשה להתעלם מהשותפות של אזרחים מעזה שהצטרפו בששון ובשמחה לפרעות ולחטיפות בשמחת תורה ואף נטלו בהן חלק משמעותי. קשה מאד להתעלם מהתמיכה של תושבי עזה ורוב הפלסטינאים בכלל בחמאס. אפשר אולי לדבר על לא מעורבים, אבל די קשה לדבר על חפים מפשע (אגב, בעבר הקפדתי לנקוט בביטוי לא מעורבים, כי תמיד חשבתי שיש בעזה די מעט חפים מפשע).

קשה  מאד להתייחס לחברה שכולה בנויה על רצח ואלימות, שמחנכת את ילדיה מינקות, בגנים ובבתי הספר ובמסגדים לטרור, להרג יהודים ולאנטישמיות, שמממנת טרור ותומכת בו במינונים שונים, שמסרבת לכל הצעה הגיונית שתשפר את חייה, מייללת על מצבה הנורא, ועם זאת בעזרת שקרים וסילופים מפנה את כל משאביה והתרומות האדירות שהיא מקבלת מהעולם לטרור במקום לשיפור חיי התושבים. כל זה נעשה בלי שהתמיכה הציבורית שהחמאס זוכה לה נפגעת באופן ממשי. אולי ההיפך הוא הנכון. חברה כזאת היא בהחלט סוג של עמלק (סמלי! לאו דווקא הלכתי), וההתייחסות אליה לא יכולה להיות כמו לחברה אויבת רגילה שבה אנחנו מבחינים בין חיילים ושלטון לבין אזרחים. לכן כיום אני לא באמת חוזר בי מעמדתי בעניין זה, אבל בהחלט מבין טוב יותר את אלו שחושבים אחרת ממני לגבי פגיעה בלא מעורבים.

5. מוסר מלחמה

הסעיף הזה קשור כמובן לקודמו. לא פעם עולה שאלת הפגיעה בחפים מפשע (או לא מעורבים) בעת פעולה נגד טרור ונגד מחבלים. כך למשל בשאלת החיסולים הממוקדים. גם כאן החלוקה היא בין ימין לשמאל (ובמקרה זה המחלוקת באמת קשורה לימין ושמאל, כפי שהראיתי בטורים 5 ו-151. זו אינה קורלציה מדומה). דומני כי שאלות אלו חייבות לקבל תשומת לב מחודשת, שכן מתברר שההבחנה בין מעורבים ללא מעורבים מטושטשת למדיי. האירועים האחרונים מאירים באור חדש גם את שאלות המידתיות (בכמה לא מעורבים מותר לפגוע כדי לפגוע במחבל).

בימים אלו שומעים זמירות חדשות מאנשי שמאל מובהקים שקוראים לשטח את עזה ולהרוג את כולם מעולל ועד יונק. חברי הקיבוצים מהעוטף שמשויכים לשמאל אומרים זאת חזור ואמור. השאלה האם הם יזכרו את זה אחרי המלחמה, ומה תהיה דעתם כאשר נפגעי הטרור יהיו ממקומות אחרים (כמו ביו"ש למשל). דיבורים מימין על "לשטח את חווארה" או לנקוט ביד קשה נגד הטרור והחברה שמאפשרת אותו זכו תמיד (עד לפני חודש) לקיתונות גינוי ובוז, ופתאום אותם דיבורים עצמם נשמעים היישר ממעוזי השמאל. זה אומר שמישהו כאן צריך לחשוב מחדש ביושר.

6. מדיניות מלחמתית ותוקפנות

כחלק מהדיונים הקודמים, עלינו לשאול את עצמנו על מדיניות הפתיחה במלחמה. בדרך כלל אנחנו מאד נרתעים ממלחמות מנע, ומנסים להכיל כמעט כל צעד של האויב. בטח אם הצעד הזה אינו פוגע בנו ישירות אלא מדובר רק בהתעצמות ובהכנות לקראת פגיעה בנו. אנחנו פועלים על בסיס הצלחות ותוצאות (האם נהרגו לנו אנשים וכמה), ולא על בסיס יכולות וכוונות (צבירת נשק וכוחות לקראת פעולות נגדנו). מלחמת ששת הימים הייתה חריגה מאד בעניין זה, למרות שגם שם קדמה לה הססנות ארוכת ימים.

כל זה דורש חשיבה מחדש. אירועי הימים הללו מלמדים אותנו שאסור לנו לקבל התעצמות של ארגוני טרור בגבולנו. אם הם עושים תרגיל צבאי או הכנות לפיגוע, זו עילה להשמיד אותם בדיוק כמו פיגוע ממשי. בוודאי שניסיון פיגוע הוא עילה לתגובה בדיוק כמו פיגוע שהצליח. טיל שנורה ולא פגע באף אחד אינו עילה לתגובה ממשית. אבל אותו טיל עצמו אם היה פוגע והורג אדם או כמה אנשים, הוא עילה למלחמה. דומני שהאירועים האחרונים חידדו את התפיסה שיש לתקוף אותם ללא רחם גם כשהם לא פוגעים בנו וגם כשלכאורה יש לנו שקט. מדיניות ההכלה והרצון לקבל שקט הן בעוכרינו. השקט שם אינו אלא לצורך הכנות והתעצמות (הדבר מעוגן היטב במשנה המוסלמית), ואין שום סיבה לחכות להם. היוזמה צריכה להיות אצלנו, ופתיחה במלחמה בנסיבות כאלה אינה תוקפנות ואינה מלחמת יש ברירה. וזה כולל גם פגיעה הכרחית בלא מעורבים. כאמור, מוסר המלחמה שלנו צריך להשתנות.

אגב, יש לזה השלכות לגבי החזית הצפונית בימים אלו ממש. זוהי הזדמנות מצוינת ליישם את המדיניות הזאת כלפי חיזבאללה. בינתיים יש לנו שקט יחסי (מאד יחסי) ואנחנו מבליגים (יחסית). כשהצבא מגויס במסות גדולות והאוכלוסייה שלנו כבר מפונה, זוהי הזדמנות פז לטפל בהם במלוא התקיפות והעוצמה, בדיוק כמו בעזה. אין שום הבדל בין חמאס לחיזבאללה מבחינת הכוונות, ויש הבדל גדול מבחינת היכולות. זה שכרגע לחיזבאללה אין תוצאות (אין הצלחות של חיזבאללה) לא אמור לשנות כלום. הם לא צוברים כוח לשם צבירת הכוח. זה מיועד להפעלה נגדנו, ולכן זה יגיע בזמן זה או אחר. לא נוכל להתחמק מטיפול בבעיה הזאת לנצח. כמובן שאיני מכיר את הנתונים בדבר היכולת שלנו לנהל שתי חזיתות כאלה במקביל, ולכן זו רק הערה עקרונית.

ניתן לומר שטווח ההתייחסות שלנו צריך לגדול. לא בהכרח נכון לשלם מחירים, בטח בלתי הפיכים, עבור שקט. בטווח הארוך זה עלול לגבות מאתנו מחירים גבוהים מאד. המדיניות של שלום עכשיו ושקט עכשיו יש לה מקום לפעמים, אבל היא גם יכולה להיות הרסנית. אפילו ההסכמים עם מצרים וירדן שנחשבים אצל רוב הציבור כהצלחות גדולות, אינם בהכרח כאלה. במדינות לא דמוקרטיות הסכמים כאלו הם מאד שבריריים. כידוע, הם לא חלחלו לציבור הרחב, שבשתי המדינות הללו עדיין עוין אותנו מאד. זהו הסכם של שיתוף אינטרסים עם השלטונות בלבד, ובמדינה לא דמוקרטית הסכם כזה הוא מסוכן. השליט הבא יכול בקלות להפר אותו (ע"ע מורסי). המחירים ששילמנו עבור הסכמי השלום הללו (בעיקר עם מצרים) עלולים לעלות לנו ביוקר בעתיד. השקט העכשווי הוא לפעמים אשליה.

7. יש פרטנר?

ההבחנה בין קבוצות פלסטינאיות שונות עומדת בבסיס התפיסה של השמאל שמאמין בשלום. אציין כי ביבי שזוכה לביקורת מוצדקת מאד על כך שהוא תומך בחמאס כבר שנים, לא עשה זאת בגלל שהוא חושב שהם צדיקים. מבחינתו הם והפת"ח אותו זבל, וכל מטרתו הייתה להפריד ולסכסך ביניהם. אנשי שמאל יכולים לבקר אותו על תמיכה בחמאס (ושוב, בצדק), אבל הם עושים זאת מפני שלדעתם הפת"ח הם פרטנר והחמאס לא.

אני חושב שהעמדה הזאת שווה בחינה נוספת, והפעם הכיוון אינו חד משמעי. מצד אחד, די ברור שכבר מזה זמן יש רוב משמעותי בציבור הפלסטינאי שתומך בחמאס (לכן אבו מאזן לא עורך בחירות), ולכן יש לנו בעיה כללית עם הפלסטינאים ולא עם מפלגה ספציפית בתוכם. מצד שני, בשבועות הללו שומעים יותר ויותר קולות של ערביי ישראל שמסתייגים ממעשיו של חמאס ואפילו נוטלים חלק בפעולות העזרה למפונים ולנפגעים. החמ"ל הדרומי הגדול של 'אחים לנשק' שדואג לצבא ולמפונים נמצא ברהט. מהבדואים בדרום היו כאלו ששיתפו פעולה עם הפיגועים של שמחת תורה, אבל היו גם כאלה שנלחמו בהם והצילו יהודים. כידוע, חלק מהנרצחים היו בדואים. אפילו הערבים הישראלים הבודדים שמתבטאים לטובת חמאס (אגב, לפעמים זו האשמת שווא, חלק מההיסטריה הכללית ששוטפת אותנו בימים אלו), הם יוצאים מן הכלל שמעידים על כך שהכלל לא נמצא שם. חלק מהסיבה שלא פרצו כאן אירועי שומר חומות כמו בשנת 91, היא חוסר ההזדהות עם חמאס ומעשיו (וכמובן גם הפחד מכך שכעת כבר לא נכיל מעשים כאלה). לפני כמה ימים ראיתי סקר שמדבר על 85% מערביי ישראל שמתנגדים לזוועות שנעשו בשמחת תורה. אמנם 15% שלא מתנגדים זה נתון די מדאיג, אבל בכל זאת נדמה לי שכדאי לשקול את הנתון הזה כשמגבשים עמדה לגבי סיכויי התקדמות עם הפלסטינאים והדרך להשיג אותה.

8. על ימין וגזענות

בשמאל ישנה נטייה לקשור ימין עם גזענות. היחס המפלה או השונה לערבים נתפס כאי שוויון לא ראוי. כבר כתבתי כאן לא פעם על כך שאין לכל זה קשר הכרחי לגזענות (אם כי גם היא כמובן קיימת), שכן מדובר באויבים המבקשים את נפשנו. העמדה שאותה מגבשים לגבי הערבים בכלל, יכולה להקרין גם על השאלה הזאת. מי שמגיע למסקנה שבכל זאת מדובר בעם של אויבים (ולא בעם שוחר שלום שיש בתוכו טרוריסטים), אני מניח שיראה באור שונה את אלו שלא מוכנים לתת להם יחס שוויוני. לא כל מי שמצדד בהפעלת כוח או ביחס תקיף ללאומיות/נות ערבית הוא גזען (בלי קשר לשאלה האם הוא צודק והאם אני מסכים איתו).

9. ההתנתקות

בימים אלו נשמעים מדי פעם גם קולות שמעלים מחשבות שניות לגבי ההתנתקות. אמנם הם נשמעים בעיקר מימין, אבל בהחלט שווה לשקול את העניין שוב. כמו כן, ישנה אצל רבים הסתייגות אוטומטית מאמירות לשוב כעת לגוש קטיף. טוענים שהמתנחלים מעדיפים אדמה על אדם ודם, אבל האירועים האחרונים צריכים לעורר בכולנו מוכנות לחשוב שנית על העניין. נראה שהמחיר נגבה מאיתנו לא רק באדמה אלא גם בדם. איני חושב שיש כאן מסקנה חד משמעית, אבל כל הסוגיה הזאת דורשת חשיבה מחודשת.

כתבתי לא פעם שההתנתקות אינה צעד חד פעמי. כששאלו אותי מה דעתי על ההתנתקות עניתי שאין לי דעה כי השאלה אינה מוגדרת היטב. פעולה כזאת אינה רק יציאה משטח, אלא בד בבד יש להגדיר תגובות ומדיניות לכל אירוע שיקרה לאחר מכן. אם מדברים רק על היציאה מהשטח ולא מגדירים מדיניות שתלווה את זה לא ניתן לדון בשאלה כזאת. דומני שכולם מבינים שאם היינו נוקטים במדיניות תקיפה יותר ביחס להתעצמות החמאס ולירי רקטות, מנהרות ובלוני תבערה, לא היינו מגיעים לאירועים האחרונים. לכן לתלות את הכל בהתנתקות זה לעשות לעצמנו חיים קלים. שלא לדבר על הסכנות ליישובים שהיו חיים בתוך הרצועה ולחיילים שהיו שומרים עליהם. אין ספק שתומכי ההתנתקות צריכים לחשוב על כך שוב, אבל גם מתנגדיה לא יכולים להביא ראיה פשוטה לעמדתם מהאירועים האחרונים.

10. גלעד שליט ומזוודות הכסף

כיום מאד אופנתי להאשים את ביבי בעסקת שליט שיצרה תקדים בעייתי שמעודד חטיפות לשם מיקוח. האם ראוי לעשות זאת כשרוב מוחלט של הציבור תמך ולחץ לחצים אדירים לעשיית עסקה כזאת? פתאום מתברר שכולם היו מאד חכמים, ורק ביבי היה טיפש. אני זוכר שאשתי ואני ביקרנו באוהל המחאה של משפחת שליט ליד בית ראש הממשלה בעיצומם של הלחצים העצומים הללו, וניהלנו ויכוח סוער לגבי ההצדקה של עסקה כזאת (אגב, גם הם לא לגמרי תמכו בה. הם לפחות אמרו שהם מצפים לפעולות כלשהן של מנופי לחץ לשחרור גלעד, לאו דווקא עסקת החלפה). מי שהתנגד לעסקה באותה תקפה הוצג כפנאט קיצוני ימני שאדיש לחיי אדם. הקונצנזוס התקשורתי והציבורי לטובת העסקה היה מקיר לקיר, למעט כמה ימניים (בעיקר רבנים) שהוצגו כקיצוניים אזוטריים. יתר על כן, גם אני שהתנגדתי לעסקה אז, תומך כיום לגמרי בעסקת החלפה (בגלל כמות השבויים, הגילאים והסיכוי לשחרר אותם בדרך אחרת). תוכלו לראות את הלחצים העצומים שמתנהלים בימים אלו ממש לשחרור החטופים ובפרט לעסקה. זה כמובן לא ימנע את הביקורות על עסקה כזאת, באם תיעשה, מאותם אנשים עצמם.

לדעתי אין תלות הכרחית בין מה שהיה אז להיום. יתר על כן, גם אם גלעד עדיין היה בשבי, אתם באמת חושבים שלא הייתה לחמאס מוטיבציה לעשות את המגה פיגוע הזה? וכי הם לא מבינים שזה נותן להם קלף אדיר ושיש להם סיכוי טוב יותר לקבל עסקה? וגם אם הם לא היו לוקחים שבויים אז הם היו הורגים אותם. השיקול אינו פשוט כלל ועיקר.

הוא הדין לגבי מזוודות הכסף הקטארי לחמאס. כעת כולם חכמים ומבקרים את ביבי על החלטתו זו. בזמן אמתי רבים רבים צידדו במדיניות הזאת כדי לשמור על שקט ברצועה ולא לתת להם מוטיבציה לפיגועים. גם אלו משמאל שביקרו את ביבי על זה, עשו זאת בעיקר כדי להראות חוסר עקביות שלו ולא בגלל התנגדות אמתית לצעד הזה. הרי מי שמתנגד למצור על עזה לא יכול לומר שהוא מתנגד להעברת מזוודות הכסף.

כך או אחרת, כל אלו הן סוגיות מורכבות ולא פשוטות, וחכמה שבדיעבד היא הקלה ביותר. זה ודאי דורש חשיבה ישרה ומחודשת, ולא הפרחת סיסמאות מגמתיות שניזונות מאג'נדה של בעד או נגד ביבי.

11. האמון בצה"ל: "תנו לצה"ל לנצח"

כולנו גדלנו על אמון כמעט מוחלט בצבא. למרות שרובנו היינו שם ואנחנו יודעים איך הוא מתנהל (כולל הבדיחות שההיגיון נעצר בש"ג), איכשהו מעמדו של הצבא בחברה הישראלית לא ממש נפגע. אנשים נוטים לחשוב שאם הממשלה לא הייתה מפריעה הצבא היה פותר את כל הבעיות. מתברר שזה לא בהכרח המצב. הצבא שלנו כנראה די בינוני, לא ניחן בחשיבה יצירתית של ממש, מתנהל בצורה רשלנית, וכמובן גם לא ממש רוצה לנצח. המדיניות הקבועה של ישראל שעניינה להרוויח עוד קצת שקט תמורת מחירים סבירים, בהחלט זוכה לגיבוי ותמיכה בצבא. במקרים רבים הצבא ממתן את הממשלה ולא להיפך.

אירועי הימים הללו תפסו את הצבא עם המכנסיים למטה. לאנשי השמאל נוח לתלות הכל בממשלה, אבל די ברור שעיקר הבעיה הייתה דווקא בצבא. נכתב כבר רבות על כך שהיינו שבויים במקסמי הטכנולוגיה, ברצון לשקט, ב'הרתעה' שהשגנו מול אויבינו, בהיעדר חשיבה, בתגובתיות, בהיעדר יוזמה ועוד ועוד. על כן גם היחס לצבא דורש כעת ריענון חזק מהשורש (עד שאלת הצבא המקצועי, צוותי חשיבה אסטרטגיים מחוץ לצבא ולממשלה וכדומה).

12. מגבלות הכוח ואילוצים מדיניים

למושג 'מגבלות הכוח' יש שתי משמעויות שנוגעות לענייננו.

• אין לנו אינסוף כוח. רחוק מאד מזה. שרים בממשלה הנוכחית שלחו את ביידן והאמריקאים להתעסק בשלהם ולתת לנו לטפל בבעיות שלנו מתוך איזה היבריס שאנחנו יכולים לפתור את כל הבעיות בעצמנו אם רק לא יפריעו לנו (גרסה מרחיבה של "תנו לצה"ל לנצח"). אבל בימים אלו מתברר שהכוח שלנו אינו בלתי מוגבלת, והוא מותנה באמריקאים (ובעוד מדינות). לא מדובר רק בגיבוי המדיני שדרוש כדי שנוכל להמשיך להילחם, אלא גם באספקה של טילים וחימוש (כיפת ברזל, פצצות חכמות וחודרות בונקרים ועוד), שבלעדיה לא יכולנו לנהל את המלחמה הזאת, ובטח לא אם היא תתרחב לזירה הצפונית ולאיראן וכו'. חשבו מה יקרה אם כיפות ברזל שלנו יאזלו מול מאות אלפי הטילים של חיזבאללה (אפילו מול חמאס הם כנראה היו אוזלים בשלב כלשהו). התלות שלנו באמריקאים ובעולם התחדדה מאד באירועים האחרונים. דווקא בגלל שהאויב שלנו הוא ארגון טרור די פרימיטיבי, לא מאד חזק ולא מאד מצויד, ואנחנו רואים שאפילו מולו אין לנו יכולת אמתית לטפל בבעיה בכוחות עצמנו. זה אמור לתת לנו מעט צניעות ולהגביר מעט את החשיבות של שיקולי ריאל פוליטיק. זה לא אומר שאסור לנו לעמוד על שלנו ושיש להיכנע לכל תכתיב, אבל צריך לדעת שאם יש תכתיב אמריקאי ממשי (הם לא מוכנים לתמוך בנו אם לא נעשה X) אין לנו ברירה אמתית. כל חכמי הכורסאות צריכים לקחת זאת לתשומת ליבם, במקום לשלוח את ביידן לעשות שיעורי בית.
• גם אילו היה לנו אינסוף כוח, היכולת של כוח לפתור את כל הבעיות מוגבלת. האירועים הללו מראים שהכוח אכן לא עונה על הכל. חמאס עם הבזנ"טים, המנהרות והבלונים שלו ועם רחפנים שקונים בעלי אקספרס, מצליח להתל שוב ושוב בצה"ל החזק, המתוחכם והמצויד להפליא, ולמרר את חיי התושבים בעוטף ובדרום בכלל. החשיבה והיצירתיות הם פרמטר לא פחות חשוב מהכוח, וכמובן גם האילוצים שבתוכם אנחנו מפעילים את הכוח חשובים.

אגב, גם בנקודות הללו המחלוקת כמובן ניטשת בין ימין לשמאל. לימין ברור שהכוח יענה את הכל ואנחנו יכולים להתגבר ולהסתדר עם הכל לבד, והשמאל מסביר שוב ושוב שהכוח רק יוצר בעיות ולא פותר אותן. המצב יותר מורכב מזה. הכוח חשוב ובהחלט חשוב להשתמש בו (ראו בסעיפים הקודמים), אבל יש לו גם לא מעט מגבלות.

13. האמון במדיניות 'ימין על מלא'

זהו המשך של הסעיף הקודם. עוד לפני האירועים האחרונים היה נראה בעליל שמדיניות כוחנית לא בהכרח מביאה תוצאות טובות בתחום הביטחון והפשיעה. בן גביר וביבי שדיברו בשם המשילות והביטחון הביאו אותנו לתהומות בתחומים הללו, והשבועות האחרונים הם רק הקצה של התהליך הזה. זה חייב לעורר מחשבה נוספת על מגבלות הכוח והמדיניות האפקטיבית והיעילה לטיפול בפשיעה ובטרור. זה לא אומר שתהליכי שלום יעשו את העבודה טוב יותר, אבל התלהמות והגברת הכוח גם הם כנראה לא כלים אפקטיביים במיוחד.

כתבתי לא פעם, שהשכל הוא כלי אפקטיבי יותר מהבטן והרגש בעניינים הללו ובכלל. תחושתי היא שגם הימין וגם השמאל מתמקדים מדיי ברגש. אם לא היינו מתייחסים בזלזול לרגש המוסרי שלנו אבל גם לא היינו רואים בו חזות הכל, ואם היינו מתגברים על רגשי התסכול שנגרמים לנו מהטרור ומהסרבנות הפלסטינאית וחושבים בצורה קרה יותר מה לעשות איתם, אני חושב שהיינו מצליחים להגיע להסכמות לא מבוטלות ביחס למדיניות הראויה.

14. הקרדיט לנציגי הציבור ופשרות פוליטיות

אי אפשר להתעלם מזהותם ויכולותיהם של חברי ממשלת הזוועה הנוכחית. מצביעים רבים היו מוכנים לאכול לא מעט צפרדעים רק כדי לקדם מדיניות 'ימין על מלא', משילות וביטחון, וגם רפורמה משפטית. לשם כך הם היו מוכנים לקנות שחיתות, מינויים של מקורבים ושל אנשים לא מוכשרים לתפקידים מרכזיים, חלוקת תיקים ופתיחות משרדים ללא שום תוכן, העברת כספים והליכה לקראת קבוצות טפיליות שרק מסיגות לאחור את המשק, פילוג, הסתה וסכסכנות בין קבוצות באוכלוסייה, חברי ממשלה חסרי חוליות וחסרי אומץ וחשיבה עצמית, כאלה שלא מפעילים טיפת ביקורת על מי שמנהיג אותם גם כשזה נגד האינטרס של המדינה ושלהם עצמם ועוד. בימים אלו, שבהם יש לנו ממשלה של 33 שרים ועוד סגנים שונים שלחלוטין לא מתפקדת (ובמצב כה קיצוני זה בולט שבעתיים), כאשר החברה האזרחית עושה את רוב ככל העבודה, אנחנו אוכלים את הפירות הבאושים של תפיסות הפשרה הללו.

כל אחד צריך כעת לשאול את עצמו האם עדיין נראה לו נכון לשלם את כל המחירים הללו ולקבל את האישים וההתנהלות הבעייתיים הללו רק מפני שזהו הכרח שלא יגונה (כדי שיהיה כאן 'ימין על מלא מלא'). וזה לא רק בגלל שמדיניות הימין על מלא ממש לא הוכיחה את עצמה, אלא אפילו אם היא כן הייתה מוכיחה את עצמה – הימים הללו מראים את המחירים הכבדים שאנחנו משלמים עליה. יש אצלנו נטייה לזלזל בכללי מנהל תקין ואנחנו רגילים להתייחס לכסף הציבורי ולמינויים פוליטיים ככלים לשימור כוח ויצירת קואליציות. כידוע, מנהל תקין זה עניין לשמאלנים ממורמרים. אני אומר זאת כלפי הממשלה הנוכחית, כי זו הממשלה המכהנת כעת. אבל הלקח הוא כללי ולכל הכיוונים (זה לא שבמפלגות השמאל והמרכז כולם אישים מוכשרים ובעלי אישיות תרומית, וזה לא שאצלם הכל התנהל ומתנהל כראוי). במילים אחרות, האם עלינו לבחור במפלגה רק בגלל המצע שלה, או שצריך לבחון גם אך היכולת והרצון לממש את המצע, ולא פחות מכך את האישים שמכהנים בה ואת תקינות ההתנהלות שלה. עלינו לשאול את עצמנו האם המטרה מקדשת כל אמצעי. כאמור, הנקודה הזאת פונה בעיקר למצביעי הימין כמובן, אבל השאלות העקרוניות צריכות להישאל ביחס לכל מפלגה וכל מצביע.

15. חשיבותם של כל חלקי החברה

בשני הקצוות הפוליטיים שררה תחושה שניתן להסתדר גם בלי הצד השני. קרעי ושרים נוספים שלחו את הטייסים השמאלנים לעזאזל (יחד עם ביידן). מבחינתם הגולנצ'יקים יכולים גם לאייש את חיל האוויר. גם מהצד השני היה היבריס, כאילו עליהם עומד הכל. באירועי הימים הללו מתברר שכנראה כל הצדדים נדרשים, בטח כשאין לנו ממשלה אבל גם אילו הייתה. צד אחד לא יכול באמת להסתדר בלי הצד השני, לא בכלכלה, לא בחברה ולא בצבא. אנחנו צריכים טייסים שחצנים ואנשי סטרטאפ והייטק שמאלנים, כמו גם חי"רניקים דוסים ימניים פנאטיים וגם הוגים ורבנים בעלי דעות ימניות שיזהירו אותנו מפני הסרט שבו רבים מאנשי הבועה הניידת חיים כפי שנחשף בימים אלו. אבל צריך גם הוגי דעות שמאלנים תבוסתנים שילמדו אותנו את מגבלות הכוח ויעירו את תשומת ליבנו לכללי מוסר ורגישות שעדיין קיימים גם בעימותים כגון זה.

בו בזמן צריך אולי גם את השיחות המשולהבות והתפילות של רבנים לפני היציאה למלחמה (אני אישית כבר שבעתי מהוורטים הקלושים על המלחמה ומשמעויותיה התורניות העמוקות), אבל בה במידה יש מקום גם לאלו שמוחים על כך ומתעצבנים מזה. ובפרט צריך גם רגישות לנהל את זה תוך שימת לב לכך שצה"ל אינו צבא ה' ולא נלחם את מלחמות ה'. ובכלל, הפיגוע שאירע בשמחת תורה הוא לא הזדמנות לקידום הגאולה, אלא אירוע ביטחוני ואולי גם לאומי שצריך לטפל בו כדי למנוע את הישנותו בעתיד.

יש כאן רקמה עדינה, ולכן למרות שביחידות לא מעטות יש דומיננטיות של חיילים מצד מסוים של המפה הפוליטית-דתית, אל לנו ללכת אחרי הנטייה לנצל את הרגישויות ומצבי קיצון שלה לצורך קידום האג'נדה שלנו. רב צבאי הוא תפקיד פורמלי, ואין בצבא שלנו חילוני צבאי ראשי (מארץ נהדרת) כנגדו. בין אם מקבלים זאת ובין אם לאו, זהו עניין רגיש שראוי לתשומת לב.

16. גיוס נשים לתפקידי לחימה

ישנן גם שאלות אחרות לגמרי שדורשות חשיבה מחודשת. נשמעים לא מעט קולות שמצביעים על לוחמות ומפקדות שפעלו באומץ רב והצילו חיים, גם בלוחמת חי"ר וגם בטנקים. רבים אומרים שהמלחמה הזאת הוכיחה שההתנגדות לגיוס נשים היא אנכרוניזם. לדעתי זה בהחלט שווה חשיבה מחודשת, אבל עדיין חשוב לי לומר שהמסקנה אינה חד משמעית.

מי שחשב שנשים באופן מהותני לא מסוגלות להילחם או שאין להן אומץ, באמת חי בסרט. זה הוכח כעת, אם בכלל הייתה דרושה הוכחה. אבל השאלה היא על המסות הגדולות של נשים (כמה נשים כאלה יש), על לחימה מסוגים שונים (אלו משימות מתאימות לנשים), על דרכי המיון, על הנחות באימונים, על עמידות למאמצים באימונים ובקרב (כולל פגיעות רפואיות בגלל מאמצים), על החשש משבי של חיילות וממה שייעשה להן שם (חשבו אם גלעד שליט היה חיילת, האם היחס לסיטואציה היה דומה?), ואיך צריכות להתקבל החלטות כשנשקפת סכנת פגיעה או שבי לחיילות ולא לחיילים ועוד.

כל אלו נקודות שעדיין דורשות התייחסות, ותחושתי היא ששני הצדדים לא מתייחסים אליהן ביושר. אין ספק שגם הבדיקות שנערכות בצבא מוטות על ידי אג'נדות שונות, מסתירים מאתנו מידע, ולכן הדיון הזה מתנהל מהבטן.

לדוגמה, שמעתי לא מעט דיבורים על כך שחיילת פלונית שנחטפה "היא בסך הכל ילדה בת 19 שצריכה לחזור הביתה", ושאר דיבורים שכנראה לא הייתם שומעים ביחס לחייל שבוי או חטוף. אי אפשר להכחיש ששבי של חיילת שונה מזה של חייל ושהיחס אליה שונה מזה של חייל גבר, גם היחס שלנו וגם של החוטפים/שובים. רק אזכיר לכולנו שהמחבלים בשמחת תורה אנסו בחורות ולא בחורים[1] (הבנתי שעל פי חוקי האסלאם יש שלושה ימים במלחמה שבהם אפשר לעשות מה שרוצים, ובפרט לאנוס ולבזוז). חשבו גם על כך שמאז החטיפות בשמחת תורה נשמעים שוב ושוב דיבורים על עסקה הומניטרית שבה ישיבו לנו את הנשים והילדים. למה נשים שונות מגברים? גברים אזרחים זה לא הומניטרי? תחושתי היא שבזמן אמת, המצוקה גורמת לכך שהסיסמאות נעלמות והתפיסות האמתיות צפות. ושוב, אין בדבריי כדי לקבוע עמדה, ואני גם לא חושב שהאירועים האחרונים יכולים לקבוע כזאת. מטרתי רק להעלות נקודה שדורשת חשיבה ישרה ועדכנית, ולהצביע על כך שלא בהכרח נכון להביא ראיה מכמה מקרים וכמה אספקטים לסוגיה הכללית.

בשולי דבריי אעיר שאם יחסנו לצבא ישתנה, אזי קצינים מהצבא לא בהכרח יקבלו עדיפות לתפקידים ולקריירה במהלך החיים האזרחיים שלהם, ואז גם תפחת הבעיה של אי השוויון ביחס לנשים בתפקידי לחימה. כיום חלק מהמוטיבציה לשלב נשים בכל התפקידים בנוי על הרצון לתת לנשים בסיס שוויוני להתקדמות בקריירה ובתפקידים שונים באזרחות.

כמה הערות לסיום

כאמור, רוב הנקודות הללו פונות למצביעי ואנשי השמאל, אבל יש כאן לא מעט חומר למחשבה גם למצביעי ואנשי הימין. כל אחד צריך לגבש עמדה משלו ולבחון האם עליו לשנות משהו מהפרדיגמות הקיימות אצלו. אירועים כל כך קיצוניים כמו שעברנו בשנה האחרונה ובפרט בחודש האחרון צריכים לעורר אותנו למחשבה ישרה ואמיצה, אחרת בשש אחרי המלחמה נפטיר כדאשתקד. הגל האמוציונלי העכשווי של האחדות (הדביקה מדיי לטעמי. זו כנראה תגובה לקיטוב של השנה האחרונה) לא ישרוד לאורך זמן, ואחרי המלחמה המחלוקות שרוחשות מתחת לפני השטח יחזרו ויעלו למעלה ביתר עוז. הבעיה אינה קיומן של מחלוקות, אלא הדבקות הפנאטית של כל אחד בעמדתו וחוסר המוכנות לשקול אותה שוב, ולא פחות מכך גם היחס של בעלי העמדות השונות זה לזה שלא מאפשר לנו לקבל החלטות שיוסכמו על הכל.

ועל רקע זה, עוד הערה חשובה. גיבוש עמדה לגבי השאלות הללו מטרתו לא רק להגיע למסקנות אלא גם להבין את עמדת הצד האחר. כך, למשל, גם אם הגעתי למסקנה שצריך להתייחס לערבים בצורה שוויונית ושהם פרטנר לשלום, עדיין אני יכול להבין את מי שחושב אחרת (לא רואה סיכוי לשלום ו/או דוגל בהפעלת כוח תקיפה יותר כלפיהם). הוא לא בהכרח גזען וחשוך. ובה במידה, גם מי שלא מאמין בכוח כפתרון אולטימטיבי לכל הבעיות, אינו בהכרח תבוסתן שמאלני, נהנתן, בוגד ולא ציוני. הערה זו חשובה מאד גם ביחס לנקודות נוספות בוויכוח הציבורי (כמו למשל הרפורמה המשפטית לסעיפיה השונים). ברוב המקרים גם שם מי שחושב אחרת ממני אינו בהכרח רשע, אלא שלהיבטים הללו לא התייחסתי כאן מפני שרציתי להתמקד רק בנקודות שקשורות לאירועי 'חרבות ברזל'.

חשוב לי לסייג ולומר שגיבוש עמדה לא אמור להיות תלוי באמון והערכה לצד השני. את עמדתי עליי לגבש מתוך טיעונים, בלי קשר לשאלה מה יחסי למי שמעלה אותם. אבל בכל זאת ההערכה ההדדית חשובה בשני היבטים לפחות: 1. כשיש הערכה לטוענים יש יותר מוכנות להקשיב לטיעונים שלהם נגדי ולשקול שוב את עמדותיי. 2. כשיש הערכה אני לא רואה את האחר כטיפש או רשע, וזה מסייע לניהול הוויכוח ולהגעה להחלטות מוסכמות. זה מונע את הפירוק החברתי שחווינו בחודשים האחרונים.

אני חוזר ומזכיר את בקשתי ביחס לתגובות לטור הזה. ביקשתי מהמגיבים לעשות אחד משני דברים: 1. להוסיף נקודות שלא עלו כאן. 2. לספר על שינוי פרדיגמה או לפחות התלבטות שלך עצמך לגבי הפרדיגמות שבהן אחזת עד האירועים. נא לא לעסוק כאן בביקורת של אחרים ובטפיחה על השכם של עצמך ובאמירות כמה צדקתי תמיד. תגובות שבאות לקדם אג'נדה קיימת, או שלא יתאימו למגמה הזאת יימחקו ביד קשה, שלא בהתאם למדיניות הצנזורה הרגילה שלי באתר.

[1] מישהו אמר לי שגם בחורים, אבל איני יודע. טוב, לפחות לצורך הדיון אני חושב שזה טיעון שמעורר מחשבה.