לולאה בגמרא

בב"ק עג מובאת מחלוקתם של אביי ורבא האם עדות ההזמה פוסלת את העד והופכת אותו לרשע למפרע או לא. הגמרא עושה שם לימא כתנאי: "היו שנים מעידין אותו שגנב והן מעידין אותו שטבח, והוזמו על הגניבה – עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה; הוזמו על הטביחה – הוא משלם תשלומי כפל, והן משלמין תשלומי שלשה. א"ר יוסי: בד"א – בשתי עדיות, אבל בעדות אחת – עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה… מאי לאו בהא קמיפלגי, דרבנן סברי: מכאן ולהבא הוא נפסל, וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי, אטביחה דקא מיתזמי איתזום, אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום; ר' יוסי סבר: למפרע הוא נפסל, וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי, אי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה, דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי!". לכאורה יוצא שנכנסים פה למעגל- העדות שלהם לעניין גניבה כשרה ולכן הוא נחשב כגנב ובגלל שהוא גנב העדות על הטביחה מחייבת אותו בעוד שלושה ולכן אפשר להזים אותם על זה שחייבו אותו טביחה אך פה הגמרא אומרת שברגע שאתה מוזם לטביחה אתה נחשב כפסול גם לעניין הגניבה אך אם אתה פסול לעניין העדות על הגניבה ולא מחייב אותו עליה אז שוב אין העדות על הטביחה משנה שכן אתה לא מחייב אותו בכלום על טביחה ללא גניבה אך אם העדות על הטביחה גם לא תקפה והוא לא נחשב לגביה עד זומם אז הוא שוב לא רשע לעניין העדות על הגניבה ולכן הוא כן מחייב אותו אך אם הוא מחייב אותו על הגניבה הוא שוב נחשב כעד זומם לעניין הטביחה מה שהופך אותו לפסול לעניין הגניבה וחוזר חלילה.