מוסר: בין רגש לשכל (טור 734)

בס"ד

בימים האחרונים רץ ברשתות החברתיות סרטון ובו חלק מההופעה של הסטנדאפיסט אודי כגן, שעוסק בפוסט טראומה שלו בעקבות שירותו הצבאי. כגן מציג שם באומץ רב ובחן לא מבוטל את חוויותיו, ועושה זאת כסטנדאפיסט. למרות ההומור ואולי בגללו הוא מצליח בכישרון גדול לחדור לליבם של המאזינים, ונותן להם להבין יותר את עולמו של הלום הקרב, ובכך עושה שירות מצוין לתופעה, לאלו שלוקים בה ולציבור הרחב שהם פועלים בתוכו.

דווקא בגלל שכל כך הערכתי את הסרטון, חמקה ממני נקודה חשובה שעלתה בו כבדרך אגב. הבוקר ראיתי סרטון של ידידי רועי יוזביץ, ובו הוא מעלה נקודה שחומקת מעיניו או אוזניו של הצופה בסרטון. הוא עורר בי מחדש כמה תובנות שכבר עמדתי עליהן כאן, וחשבתי שראוי לחזור עליהן דווקא לאור הסרטון החזק של כגן.

הביקורת של יוזביץ

למרות שבסרטון של יוזביץ הוא לא חידד לגמרי שכוונתו לכך (וחבל), אני הבנתי שם שברצונו להעלות נקודת ביקורת על דבריו של כגן. אבם גם אם הוא לא התכוון לזה, אני רוצה להעיר על דבריו של כגן. בתוך הדברים, כגן מתאר את תחושותיו לגבי מה שעבר עליו, ואומר שהוא לא מבין כיצד הוא היה מסוגל לעשות את הדברים שעשה (ראו את הקטע אצל יוזביץ מדקה 2:50). הוא לא סולח לעצמו על כך, וזה גורם לו לחשוב שהוא אינו מכיר את עצמו. זה לא אותו אדם שהיה שם, ולמי שעשה דברים כאלה לא מגיע לחיות.

יוזביץ מדגיש בצדק שכגן לא מדבר כאן על השאלה איך הוא ראה את מה שעשה או כיצד הוא חווה זאת, אלא כיצד הוא עשה דברים כאלה. זוהי ביקורת עצמית ברמה המוסרית, הכאה על חטא, ולא רק טראומה בגלל חוויה קשה. יוזביץ עומד על כך שחלק ממה שגורם לטראומה, או לפחות מעצים אותה, הוא החרטה המוסרית. אדם שעובר חוויות קשות במלחמה אבל מזדהה לגמרי עם מטרותיה ועם ההחלטות שהתקבלו במסגרתה (עם המעשים שהוא עצמו עשה), עדיין יכול לעבור חוויה רגשית קשה, אבל אם במישור המוסרי הוא מזדהה עם מעשיו ורואה אותם כמוצדקים, יש לו סיכוי טוב יותר להתמודד עם החוויות הקשות וסיכוי קטן יותר לחוות פוסט טראומה. מי שמשתתף בקרב שלדעתו אינו מוצדק, או שעשה במסגרתו מעשים שלדעתו אינם מוסריים (כמו פגיעה  בלא מעורבים), יש לו סיכוי גדול יותר לחוות פוסט טראומה.

אין לי מידע קליני ומחקרי בנושא הזה ולא בדקתי, אבל הוא מביא זאת בשמו של ג'ורדן פיטרסון (אגב, אני לא לגמרי בטוח שפיטרסון שם באמת אומר זאת), וגם לי הקטן זה נשמע סביר מאד. מעניין אותי מאד לראות תוצאות של בדיקה שיטתית של הקורלציה בין אחוז הלומי קרב ופוסט טראומטיים ממלחמת חרבות ברזל שמתנגדים ושתומכים בלחימה ובהחלטות שהתקבלו במסגרתה. אמנם אני מתרשם שבין החיילים יש מעטים למדיי שמתנגדים לכך. בדרך כלל, האור המוסרי המבהיק שורה על הנביאים הללו אחרי שהשתחררו מהצבא. החיילים והקצינים עד הדרג הגבוה ביותר, להתרשמותי לא באמת שותפים לדעתם של ה'לשעברים' (למרות שעיתון הארץ מדי פעם מצטט קצינים עלומי שם מלאי ביקורת על הצבא. משום מה הם שותפים לפשעי מלחמה ולא מסרבים ליטול בהם חלק, אבל מתראיינים להארץ כדי להביע ביקורת קשה. איני יודע אם זה יותר מוזר או יותר חשוד, תחליטו לבד). אני מהמר שבין הלוחמים הדתיים ו/או ימניים אחוז הלומי הקרב נמוך משמעותית, אבל לא בדקתי.

לפני כמה ימים שמעתי ראיון עם אם לחייל שהשמיעה ביקורת קשה על המלחמה, אבל אמרה שבבית היא לא מדברת על כך כדי שבנה לא ייכנס לקונפליקטים וישמור על מיקוד בלחימה. לא ידעתי אם היא מיתממת או באמת תמימה, כשהיא מדברת ביומן חדשות הכי פופולרי ברשת ב, וחושבת שבנה לא ישמע על כך כי בבית היא לא מדברת אתו על זה. אבל בהחלט נראה לי שדבריה מגדילים את הסיכוי של בנה לחוות טראומות. וכך לגבי כל מבקרי המלחמה. הם מדברים על נפגעי טראומה אבל בעצם הביקורת שלהם הם גם תורמים ליצירתה כמובן. זה לא אומר שאסור להשמיע ביקורת, ואין בדבריי כאן משום ביקורת מוסרית עליהם. אני בעיקר מציין עובדה, וגם מבקר את הלוגיקה של הביקורת שלהם. השימוש בפוסט טראומה בביקורת על הלחימה הוא בעייתי לוגית, שכן הביקורת שותפה ביצירת הטראומה. לכן עדיף שיתמקדו בטיעונים ענייניים נגד המלחמה והמדיניות ולא יערבו כאן את הפוסט טראומה.

תגובה של צופה ביקורתי

קשה מאד להישאר ביקורתי מול קטע כמו של כגן. אדם עבר חוויות קשות, ובפרט כשזה קרה לו בשירות הציבור, כלומר בשירותנו, ולכן קשה לומר לו שהוא לא בסדר. כך גם לגבי משפחות חטופים שמתנגדות ללחימה וזועקות חמס (או חמאס) נגד התמשכותה ודורשות הפסקה מיידית. ברור שזהו סיוע פעיל לחמאס ומוריד פלאים את הסיכוי לשובם של החטופים, וגם ברור שיש כל מיני אינטרסנטים שמניעים את התהליכים הללו ורוכבים על המצוקה של המשפחות כדי להפיל את הממשלה. נראה שמבחינת המניפולטורים הללו בהחלט שווה להקריב את החטופים כדי להפיל את הממשלה. אבל כששומעים בן משפחה של חטוף קשה להעלות כנגדו ביקורת (ועוד לא הזכרתי איזה עליהום תקשורתי היסטרי צפוי למי שעושה זאת).

ובכל זאת, עלינו להבחין באפן ברור בין המישורים הללו. אפשר וראוי להזדהות לגמרי עם הכאב והסבל, עם הגעגוע לקרוב שבשבי, ועם הסבל שהוא ומשפחתו עוברים, וביחד עם זה להחזיק בעמדה שלא נכון להיכנע לרגשות הללו ולתת להם לנהל אותנו. עמדתנו ביחס ללחימה וביחס לעסקת חטופים צריכה להתגבש לפי שיקולים ענייניים והגיוניים ולא לפי הרגשות הללו. עם כל הצער וההזדהות, לדעתי לא סביר להקריב אינטרסים של מדינה כדי לשחרר עשרים אנשים שסובלים קשות, והסברתי לא פעם מדוע לדעתי הפסקת הלחימה היא ויתור על אינטרסים מהותיים של המדינה. בכל אופן, אם זוהי גם דעתכם, אזי ההזדהות עם כגן לא אמורה לטשטש זאת ובוודאי לא לשנות זאת.

מוסר: בין רגש לשכל

לא פעם עמדתי על כך שמקובל לזהות את המוסר עם הרגש, כלומר לראות ברגש את המדד העליון למוסריות של פעולה או מדיניות. התחושה היא שאם יש לי כאבי בטן, או במינוח מתון יותר ייסורי מצפון, אל מול פעולה או מדיניות כלשהי, אזי הם בהכרח לא מוסריים. לא בכדי אנשים מעלים צילומים של ילדים סובלים בעזה כטיעון למה צריך להפסיק את הלחימה ומדוע מדובר בג'נוסייד. אז זהו שלא, גם אם התמונות הללו היו נכונות (בחלקן הן כנראה נכונות), עדיין אין בהן כדי לומר שאנחנו לא פועלים בצורה מוסרית. השאלה היא ההקשר והשיקולים הכלליים שנלווים לכך. התמונות מעוררות רגש מוסרי חזק, אבל חשוב מאד ללמוד לנתק בין הרגש המוסרי הזה לבין גיבוש העמדה שאמור להיעשות בשכל ולא בבטן.

כתבתי לא פעם שלדעתי יש קורלציה חזקה בין תפיסות של ימין ושמאל, לבין תפיסות מוסריות (ראו על כך למשל בטור 727). השמאל נוטה יותר לזהות את המוסר עם הרגש, ולכן משתמש בטיעונים אמוציונליים כדי לבסס עמדה פוליטית ומוסרית. בעיניהם מספר ההרוגים הלא מעורבים בעזה הוא טיעון מוחץ, והתמונות של הסבל והרעב עוד יותר. סיפורים אישיים קורעי לב על אנשים שסובלים הם המדד שלפיו יש לקבוע עמדה מוסרית ומדיניות צבאית ופוליטית. לעומת זאת, הימין אינו רואה בכל אלו בסיס מספיק לגיבוש עמדה מוסרית ומדיניות.

בשמאל נוטים להאשים אותם בלב ערל, בניכור ובאדישות מוסרית. לפעמים זה אולי נכון, אבל ממש לא בהכרח. ייתכן מצב שאדם שליבו נשבר למראה הסבל עדיין לא מוכן לתת לרגשות לנהל את ההיגיון שלו גם בתחום המוסר. ההאשמות הללו בעצמן לוקות בכשל הזה. המאשימים הללו לא מעלים בדעתם את האפשרות שייתכן מצב שבו לבי נשבר מהסבל ובכל זאת איני חושב שנכון להפסיק להילחם ולגרום אותו. מבחינתם מוסר ורגש הם היינו הך, וכך הם גם שופטים אחרים. למעלה הערתי שאני משער שאחוז הלומי הקרב בין חיילים בעלי תפיסת עולם ימנית נמוך מאלו שמבקרים את המלחמה (וצ"ע לגבי אנשי שמאל שמזדהים עמה. יש גם כאלה). כמובן שגם אם זה נכון, השמאל יסביר שהדתיים/ימניים אדישים מוסרית, ושוב חזרנו לכשל הנ"ל.

צריך להבין שהכשל שמערבב הזדהות אנושית עם סבל וכורך אותה בהזדהות עם הערכים (שמובילים לסבל, כמו שראינו), אינו רק טעות אינטלקטואלית-פילוסופית. אם אני צודק, אזי מדובר כאן באסון במישור המעשי. להפסיק מלחמה צודקת ולוותר על אינטרסים חשובים של המדינה בגלל רגשות מטעים זוהי בעיה חמורה. יתר על כן, זה מוביל למסקנות ופעולות פגומות מבחינה מוסרית. הטרגדיה היא שדווקא הרצון (הכן בדרך כלל) לפעול על פי המוסר מביא להיפוכו של הדבר. ראו שוב בטור 727.

רגש, שכל ועולם פוסטמודרני

כתבתי לא פעם שלדעתי המוסר שייך לשכל ולא לרגש, והרגשות (שמזוהים עם המצפון) הם לכל היותר אחד האינפוטים שעלינו לקחת בחשבון בבואנו לקבל החלטות מוסריות, אבל לא הרגש אמור להחליט על השורה התחתונה. החלטות מקבלים בשכל ולא ברגש. ובכל זאת, העולם שלנו הולך יותר ויותר לכיוונים אמוציונליים. יותר ויותר אנשים מזהים מוסר עם רגש, ובעצם נותנים משקל יתר לרגשות בכלל. הבאתי כבר בעבר את הסיפור המשעשע שהיה בדידי, עת צפיתי עם כמה מילדיי בתכנית 'דה ווייס'. שלומי שבת היה אחד השופטים, ואחרי שצפה בשני מתחרים אמר שהשכל שלו נוטה לא' אבל הלב הלב… הוא הולך אחרי ב'. אין צורך לומר שהקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות, ואני לתומי תהיתי: מה הייתה ההחלטה? שלומי שבת לא טרח לומר האם הוא החליט ללכת עם הלב או עם השכל. מדוע באמת לא? כי לכולם היה ברור שאם השכל אומר כך והלב כך ברור שהולכים עם הלב. זה היה מובן מאליו לשלומי שבת, כמו גם לכל הקהל שם, אבל זה גם היה מובן מאליו לילדיי שישבו איתי שם. כשהעליתי את התהייה הזאת בקול הם נפלו על הריצפה מרוב צחוק (אני לא זוכר אם גם אני העליתי את זה כבדיחה או שאמרתי זאת ברצינות. בכל מקרה, כוונתי הייתה רצינית לגמרי).

מה שכמובן מביא אותי להלצתו של דב סדן, שגם אותה כבר הבאתי כאן בעבר. הוא אמר שהאדם הבא שיעשה מהפיכה בעולם יהיה אורתופד יהודי. למה יהודי? כי כמעט כל המהפכנים הם יהודים. אבל למה אורתופד? מפני שהיהודי הראשון שעשה מהפיכה בעולם היה אברהם אבינו ואחריו משה רבנו, שלימדו אותנו שצריך לחשוב עם הראש ("שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"). היהודי הבא שעשה מהפיכה בעולם היה ישו, שלימד שהכל בלב ("רחמנא ליבא בעי"). המהפכן היהודי הבא היה מרקס, שלימד שהכל בקיבה (הקפיטל, האינטרסים הכלכליים והצרכים מנהלים אותנו). המהפכן היהודי הבא היה פרויד, שלימד שהכל מנוהל מתחת לחגורה. אז אם ירדנו מהראש ללב ואז לבטן ומתחת לחגורה, המהפכן הבא כנראה יהיה אורתופד של כפות רגליים (פודיאטר).

מעבר להלצה, בעיניי התהליך שהוא מתאר כאן לגמרי אמיתי. אכן ישנה התדרדרות מהשכל ללב, לצרכים וליצרים. זה לא אומר שהאנשים בדורות האחרונים נעשו טיפשים יותר, אבל זה כן אומר שהם איבדו אמון בשכל ורואים בלב תחליף שאמור לקבל החלטות ולגבש עמדות במקום השכל. זהו חלק מהעולם הפוסטמודרני שמבוסס על ייאוש מהשכל, ובגלל שאין ואקום הוא מכניס  במקומו את הרגש והלב. כשאני מדבר כאן על עולם פוסטמודרני אין כוונתי דווקא לאותן קבוצות אוונגרדיות שמזוהות עם הפוסטמודרנה. העולם שלנו כולו נשלט על ידי הרוח הזאת, ולפעמים רבים מאיתנו שפילוסופית לא מזדהים עם הוואקום הזה, עדיין מושפעים ממנו בלי לשים לב (ע"ע שלומי שבת והקהל של דה ווייס).

אנשי הלכה והתייחסות רציונלית

כפי שאמרתי לרז זאובר בפודקסט שנערך לפני כמה ימים, ההתייחסות ההלכתית מסייעת לנו לעמוד נגד הזרם העכור הזה. אדם שרגיל לפעול במסגרת ההלכה מתרגל לבחון את האינסטינקטים ורגשות שלו לאור עקרונות ולקבל החלטות באופן מבוקר ורציונלי. אנשים שמנותקים מההלכה קל להם יותר להידרדר במדרון החלקלק שתיארתי כאן. לא בכדי ישנה קורלציה חזקה מאד בין רבנים ואנשי הלכה ובכלל יהודים דתיים לבין התנגדות לעסקאות חטופים. זו אינה בהכרח ערלות לב מוסרית, כפי שנוהגים להאשים אותם, אלא התייחסות רציונלית וקרה שמקבלת החלטות מוסריות בשכל ולא בלב.

ישנם שני סוגים של רבנים שרבים מהם לא נכנסים לקטגוריה הזאת: החרדים והרבנים הליברליים יותר. אם תראו רב שתומך בעסקת חטופים הוא כנראה שייך לאחת משתי הקטגוריות הללו. זוהי תופעה מרתקת, ולאור מה שכתבתי כאן היא טעונה הסבר. גם אלו התחנכו על ברכי ההלכה והייתי מצפה שגם הם יקשרו את המוסר לשכל ולא ללב. אז למה כאן זה אחרת?

אצל הרבנים הליברליים דומני שהתופעה הזאת רווחת מפני שהם חשופים יותר להשפעותיו של העולם הרחב ולערכיו. רבים מהם מפנימים אותם, מה שכשלעצמו הוא מבורך בעיניי, אבל לפעמים זה לוקח אותם רחוק מדיי. הם קצת מאבדים את השפעתו המבורכת של החינוך ההלכתי הרציונלי והקר, ושמים דגש רב מדיי על הרגש (לא רק בתחום המוסרי אלא בכלל). אצל חרדים זה מורכב יותר. דומני ששם זה נובע משתי סיבות עיקריות. האחת היא ההתבדלות מהציבור הרחב שמובילה אותם לא להתגייס. במצב כזה קשה יותר להתעקש על המשך הלחימה (שהרי זה יעורר את שאלת גיוס החרדים ביתר שאת). השנייה מהותית יותר, שכן הם אינם חושבים בסקלות גדולות ולטווחים רחוקים. מבחינתם השיקול הוא בעיקר של הכאן והעכשיו. התחשבות באינטרסים ארוכי טווח של מדינה מול גורל של יחידים אינם חלק מארגז הכלים שלהם (ראו על כך בפירוט בטור 720).

בחזרה לאודי כגן

אני חושב שהכשל שתיארתי כאן מופיע לא רק אצל צופיו של כגן. ייתכן שגם אצל אודי כגן עצמו יש ערבוב כזה. נחזור למשפטים שציטטתי למעלה. גם אם הוא היה מבין ומצדיק את הפעולה הצבאית שבה השתתף ברמה ההגיונית, ייתכן שהחוויה הרגשית הקשה בהרג אנשים (בטח אם נפגעים לא מעורבים) נקשרת אצלו אינסטינקטיבית לאי מוסריות. להתרשמותי הוא בשר מבשרו של השמאל הישראלי (ע"ע 'ארץ נהדרת'), ולכן בהחלט ייתכן שהוא תופס שאם הוא עשה מעשים כאלה הוא לא מוסרי, גם אם הגיונית הוא כן היה מצדיק זאת. ייתכן שהוא כופה את העולה מהרגש על מה שאומר השכל. ראינו שההצדקה השכלית לדברים שמנוגדים לרגש נתפסת אצל שמאלנים כניכור וקור ואדישות מוסרית, ואני מתרשם שהוא בהחלט שייך למילייה הזה.

זה עד כדי כך מסובך, שאני לא בטוח שאודי כגן בכלל התכוון לומר שמדובר בפעולות לא מוסריות. ייתכן שמבחינתו עצם העובדה שהוא היה מסוגל לעשות זאת אומרת בעיניו שהוא לא בנאדם. לא בטוח שהוא בכלל נתן לעצמו דין וחשבון האם הוא בעד או נגד הפעולות הללו, שכן עצם הדיון הזה יכול להיתפס כמיותר (ואולי אף מנוכר ואדיש למוסר) כשיש רגש ברור כל כך. כך ייתכן שאפילו אם הוא היה נזקק לשאלה הזאת עצמה הוא היה עונה בחיוב (כלומר מבין את הצורך וההצדקה בפעולות הללו), ועדיין ייתכן שהוא יאמר משפטים כמו אלו שאמר במופע שלו. האם במצב כזה ניתן לראות את המשפטים הללו כמבטאים את גישתו המוסרית של כגן? איני יודע.

אין צורך לומר שכל זה הוא כמובן רק ניתוח היפותטי. איני מכיר את כגן ואת השקפותיו, והעניין גם אינו אודי כגן אלא דיון עקרוני. טענתי היא שכטיפוס מייצג של השמאל הישראלי התיאור הזה בהחלט אפשרי, וזה מה שחשוב לענייננו.