האם אנחנו חיים בסימולציה? (טור 751)

בס"ד

לא פעם בעבר נשאלתי מה הייתי עונה לתהייה האם אנחנו חיים בסימולציה. שאלה מוזרה, ועל פניה שטותית לגמרי. לא כי התשובה אליה היא כזו או כזו, אלא מפני שעל פניה אין לה בכלל שחר. סתם הרהור: סמנטית אולי יש לה מובן כלשהו, בערך כמו "האם המשולש הזה הוא עגול?", "מה סכום הזוויות של הכדור הזה?", "האם מי הים הם טובי לב?", או "האם המידה הטובה היא משולשת?". זאת בשונה מ"מה ההבדל בין שפן?" (תשובה: "ששתי אוזניו ארוכות זו מזו פי שלוש").

מה שעורר אותי לחשוב עליה שוב (בעצם: לראשונה), היא כתבה שראיתי לא מזמן בוויינט על מאמר אקדמי כלשהו שכנראה מעורר גלים בעולם (ראו עליו גם כאן). המאמר בוויינט עונה לשם: "מדענים הוכיחו מתמטית: בלתי אפשרי שהיקום הוא סימולציה ממוחשבת" (ראו כאן שאלה שקיבלתי באתר לגבי המחקר הזה). על פניו, מדובר בכתבה מוזרה ולא הגיונית על נושא מוזר ולא הגיוני, והדבר עורר בי תהיות מה מהשטויות שמופיעות בכתבה מצוי במחקר שמתואר בה ומה מהן הוא "הערך המוסף" של הכתב (יוגב ישראלי). מדפדוף במאמר עצמו הוברר לי שלא מעט מזה נמצא גם במקור (אם כי בצורה קצת יותר הגיונית ומוגדרת).

בפתיחת הכתבה מובא הציטוט הבא של אילון מאסק:

אילון מאסק הצהיר לפני מספר שנים שלדעתו יש סיכוי רב שהמציאות שאנחנו חיים בה היא לא יותר מאשר סימולציה ממוחשבת.

מתברר שיש לא מעט אנשים חכמים שעוסקים בשטות הזאת. (תודו ששמענו על כמה טיפשים גדולים יותר מאילון מאסק. הוא אולי טמבל, אבל ממש לא אידיוט.) לכן תהיתי שוב האם בכל זאת ניתן למצוא פשר לשאלה המוזרה הזאת? וכמובן לאחר מכן עלינו לשאול האם באמת ניתן "להוכיח מתמטית" שזה אינו המצב.

הבעיה היסודית

יש כאן שתי שאלות: א. שאלת האידאליזם: האם אנחנו יישים קיימים או דמיוניים? ב. ואם לא, אז מה כן: האם אנחנו יצורים שחיים ופועלים בתוך סימולציה (שעושה מישהו או משהו)? הבעיה היסודית בשתי השאלות הללו, כאמור, היא שמשמעותן לא ברורה (גם אם קיימת סמנטית). אם אני לא קיים אלא מהווה יצור בסימולציה של מישהו אחר, אז מי מנהל את הדיון הזה עצמו? בעל הסימולציה? זה מכניס אותנו לטיעון הקוגיטו של דקרט (ראו עליו בטור 363). דקרט טען שכשאני עצמי אומר או חושב שאני לא קיים, מדובר באמירה סתירתית, שהרי האומר ודאי קיים. גם אם אומר שאני לא קיים, עצם העובדה שאני אומר משהו אומרת שאני קיים (ולכן מה שאמרתי הוא שקרי). לא אכנס כאן לשאלה האם המסקנה הזאת היא תוצאה של מה שכונה לימים (על ידי קאנט) 'טיעון אונטולוגי', כלומר מסקנה שנובעת מניתוח מושגי ולוגי בלבד, ללא שום הנחות, כפי סבר דקרט. בטור שם עמדתי על כך שלא זה המצב. ועדיין הטיעון נראה בעליל נכון ומסקנתו בעליל נכונה. אני לא יכול לדון בשאלה האם אני עצמי קיים או לא.

באשר לשאלה ב, מה פירוש הדבר שהעולם כולו הוא סימולציה? כנראה בכוונתם לטעון שבעצם כולנו יצירי רוחו של מישהו ואנחנו רק אובייקטים (שהוא צופה בהם) ולא סובייקטים (בעלי מודעות וחשיבה). האם זו סימולציה של מחשב כלשהו, או שזו סתם מטפורה? אם זו סימולציה של מחשב, אזי יש כללים איך פועל מחשב וכיצד מתנהלות סימולציות (הן אמורות להיות 'חישוביות', למשל). הדיון במאמר שם נכנס לזה, ולכן נראה בבירור שהם אכן רואים כך את הדיון. אבל על פניה זוהי שטות. אם איננו קיימים אז מיהו זה ש"אומר"? ועוד, איך נוכל לומר משהו על ה"מחשב" שבתוכו מתנהלת הסימולציה שאנחנו חלק ממנה? מניין היומרה לומר משהו על המערכת ההיא? איך נוכל בכלל להניח שמדובר במערכת חישובית או לא חישובית? ומהי חשיבותה של השאלה האם הדבר שבתוכו קיים הבדיון שלנו (כלומר אנחנו) הוא מחשב או משהו אחר? או של השאלה האם הוא מטיפוס חישובי או לא חישובי?

אם הטענה היסודית היא שאנחנו לא באמת יישים קיימים. כאן הדיון אמור להיעצר. כל מה שנאמר מעבר לזה הוא סתם פטומי מילי בעלמא. ואם אנחנו כן קיימים, פירושו של להיות קיים (כסובייקט. אפשר לדון אם דמותו של בגס באני קיימת) הוא לא להיות חלק מסימולציה.

כשאני אומר שמישהו אחר הוא יצור בסימולציה אמרתי בעצם שהוא לא קיים אלא רק אני כצופה מדמיין אותו, ואולי מתבונן בו כמו בסרט או בקריאת ספר. אני חווה/רואה יצור וירטואלי כלשהו, וזהו. אין שום משמעות לדון בשאלה האם לאותו יצור קיימת מודעות, האם הוא תופס את עצמו ואיך הוא תופס את עצמו. הרי הוא בכלל לא קיים. הוא רק אובייקט (וירטואלי) ולא סובייקט. זה בערך כמו לשאול מה באמת עבר במוחו של רסקולניקוב (גיבור ספרו של דוסטוייבסקי, החטא ועונשו) בעת שרצח את קרבנו? שאלה חסרת מובן. הוא לא קיים ולכן לא עבר במוחו דבר. אפשר כמובן לשאול מה הסופר רצה שנחשוב אנחנו על מה שהיה עובר במוחו של אותו רסקולניקוב אם היה קיים? אבל זו שאלה אחרת לגמרי. שאלה זו מניחה שאנחנו קיימים ללא התייחסות לקיומו של היצור מושא מחשבותינו (רסקולניקוב). אפשר היה לשאול האם יש מישהו שצופה בנו למרות שאיננו קיימים, ובמווחו עוברות מחשבות על מה שעובר במוחנו (במובן הספרותי: כלומר מה היה אמור  לעבור במוחנו אם היינו קיימים באמת). אבל הדיון האם אנחנו יצורים בתוך סימולציה הוא דיון שאנחנו עצמנו מנהלים ולא מישהו אחר. לדיון כזה אין כלל משמעות.

בקיצור, אפריורי, עוד לפני שאני קורא מילה במחקר ובמאמר שמתאר אותו, ברור שהדיון הזה כולו הוא הבל אחד גדול, בשני המישורים: 1. אין שום משמעות לדיון האם אנחנו קיימים. 2. גם אם הייתה משמעות לדיון הזה, הדיון שלנו עצמנו האם אנחנו פועלים בתוך סימולציה הוא חסר שחר. כעת לא נותר לי אלא לתהות האם השטות הזאת היא המצאה של הכתב (כמו שקורה הרבה פעמים שלוקחים תוצאות מדעיות משמעותיות ומסיקים מהן מסקנות פופוליסטיות, לפעמים שטותיות ואולי חסרות משמעות בכלל, כדי להגדיל את הרייטינג והעניין), או שהחוקרים עצמם נפלו לבור הנונסנס הזה.

לפני שאמשיך, תזכורת קצרה על דיון קודם, שתאיר את הנונסנס הזה מזווית נוספת.

תזכורת מטור 158: טרנספורמציית הניתוק

בסוף הסעיף הקודם השאלה שנדונה הייתה האם בני אדם הם חלק מסימולציה. אבל לפני כן נגעתי בשאלה מעט שונה: אני עצמי שואל האם אני חי ופועל בסימולציה. על השאלה הראשונה הראיתי שיש לה מובן פשוט (גם תשובה פשוטה: לא). אבל השאלה השנייה היא כבר חסרת שחר ממש ונלעגת במיוחד.

בסדרת טורים שעניינה הגדרת הפילוסופיה (155 – 160) עסקתי בין היתר בביקורת על ביקורתו של רון אהרוני על הפילוסופיה. התזה העיקרית שלו היא שכשאדם מתבונן בעצמו ומזהה את המתבונן (הסובייקט) עם מושא ההתבוננות (האובייקט) נוצר קושי, וזה סוג הקשיים שבהם מטפלת הפילוסופיה (הוא מראה שם שכל סוגיות הפילוסופיה הן דוגמאות לטעות הזאת). לטענתו של אהרוני זהו קושי מדומה, שכן כשאדם מסתכל על עצמו הוא צריך לראות את האובייקט שבו הוא מתבונן (עצמו) כיישות נפרדת מהסובייקט שמתבונן בו (הוא). בהבחנה הזאת עסקתי גם בטור 81. מתוך כך אהרוני מציע טכניקה שהוא מכנה 'טרנספורמציית הניתוק' כדי לאבחן סוגיה פילוסופית ולהראות את העובדה שהיא תוצאה של טעות. נניח שיש סוגיה פילוסופית שבה ראובן מסתכל על עצמו ונוצר קושי. הציבו במקום האובייקט (זה שמסתכלים עליו) אדם אחר, וחשבו על זה כאילו ראובן מתבונן בשמעון, ותראו מיד שהקושי נעלם. זו אינדיקציה לכך שהקושי מדומה, שכן גם כשראובן מתבונן על עצמו זה לא שונה מהותית מהתבוננות שלו בשמעון.

אחרי שהוא מסביר את התזה שלו, הוא עובר להדגים כיצד היא מרוקנת מתוכן את כל סוגיות הפילוסופיה. הוא עובר על הסוגיות הפילוסופיות המרכזיות ומראה שברגע שמקפידים על ההבחנה הזאת (ומשתמשים בפרוצדורת הניתוק) הסוגיה מתאדה. באחד מפרקי הספר הוא עוסק בשאלת האידיאליזם-סוליפסיזם. האם מה שאני מכיר אכן קיים אי שם בחוץ, או שמא זוהי הזיה או חלום שקיים רק בתוכי (בהכרה פנימה)? אקדים ואומר שבעיניי זו שאלה פילוסופית קלסית, שכן היא לא נגישה לכלי התצפית המדעיים, ולכן אינה עוסקת בתיאור של המציאות הפיזית הפשוטה כפי שאני תופס אותה, אלא בשאלה עליה עצמה. ומכאן שאפשר לענות עליה  רק באמצעות האינטואיציה ולא בכלים מדעיים, ולכן לפי הגדרתי (בשני הטורים שקדמו לזה) זו שאלה פילוסופית.

אחדד שאין בכך כדי לומר שאני מוטרד ממנה. אני ממש לא. אבל אני לא מוטרד מפני שהאינטואיציה שלי אומרת לי שאכן העולם קיים (חושיי אמינים בעיניי), כלומר מפני שמצאתי תשובה ולא בגלל שהשאלה שגויה מעצם הגדרתה. זה גם מה שמסביר את התחושה של רבים שמדובר בשאלה טיפשית, מנותקת, בלי רגליים על הקרקע, ושאף אחד לא חושב ברצינות שהעולם הוא אשליה או חלום. כל זה נכון, אבל לא בגלל שהשאלה לא מוגדרת או מכילה סתירה, מעגליות, או בלבול מושגי, אלא מפני שלדעתנו יש לנו תשובה עליה. בדיוק כמו שאף אחד כיום לא מוטרד מהשאלה האם יש כוח משיכה. זו שאלה מצוינת, אבל אנחנו לא מוטרדים ממנה מפני שכבר יש לנו תשובה מספקת עבורה. אבל זה כאשר אני עוסק בעולם או באנשים מחוצה לי. כאשר אני עוסק בי עצמי, אהרוני צודק שהשאלה הופכת באמת לחסרת שחר.

אלא שאנחנו כאן דנים בגאסה עוד יותר הזויה של השאלה הזאת: האם אני חלק מחלומו של מישהו אחר (ולא האם מישהו אחר הוא חלק מחלומי, שבה עסקנו עד כאן וראינו שיש לה מובן גם אם התשובה אליה פשוטה). אני חוזר כעת לדיון של אהרוני.

השאלה שבה עוסקת הסוגיה הפילוסופית הזאת היא: האם העולם הוא חלום שלי ולא באמת קיים. אהרוני שם כותב על השאלה הזאת כך:

השאלה הזאת תלויה לגמרי בכך שאדם שואל אותה על עצמו. ניתוק הופך אותה לנלעגת: ׳האם כל העולם הוא חלומו של ראובן?׳ היא שאלה סרת טעם. במקרה זה, לא רק תחושת הפילוסופיות נעלמת בניתוק, אלא הבעיה כולה. פירוש הדבר הוא שאין לבעיה תוכן ממשי ואין לה קיום משל עצמה. היא אינה אלא העמדת המבנה המעגלי והצהרה בדבר הפרדוקסליות שנולדת ממנו.

הוא מפעיל כאן את טרנספורמציית ההפרדה/ניתוק, ומסב את השאלה במקום אליו עצמו לראובן. כעת באמת השאלה הופכת להיות נלעגת. מדוע? מפני שברור לי שהעולם בו אני צופה אינו חלומו של ראובן, וזאת מכמה סיבות: ראשית, חלומותיו של מישהו אחר לא נגישים אליי, והאופציה הזאת אינה קיימת. יתר על כן, אם העולם כולו הוא חלומו של ראובן אז גם אני חלק מכך. אם כן, מיהו האדם שדן בסוגיה? מיהו זה שאמור לקבוע האם העולם הוא חלומו של ראובן? ראובן עצמו? אז איפה אני בכל הסיפור הזה. ראובן הוא שמדבר כאן, או אני? קל לראות שאם מסבים את השאלה לאדם אחר הבעיה פשוט מתאדה. בוודאי כשאני דן בשאלה האם אני עצמי דמות בחלומו של ראובן. את השטות בזה הראיתי כאן למעלה.

הבאתי שם ביקורת על עצם התזה של אהרוני, וגם על הטיפול שלו בסוגיה הפילוסופית המסוימת הזאת. הראיתי שם כמה וכמה טעויות שלו בניתוח. אבל כל זה נוגע למעבר שלו מנלעגותה של השאלה האם אני חלומו של ראובן, לכך שהשאלה האם ראובן הוא חלום שלי (או אולי האם אני חלום של עצמי) היא חסרת תוכן פילוסופי. כאן ענייננו רק בהנחה הראשונית שלו, שאם מסבים את השאלה על ידי טרנספורמציית הניתוק לשאלה האם אני חלומו של ראובן מקבלים משהו מגוחך בעליל. אני לגמרי מסכים שמדובר בטענה מגוחכת וחסרת שחר (אבל, כאמור, לא להשלכות שהוא גוזר מכך לגבי טיבן של בעיות פילוסופיות). שימו לב שזוהי טענה שקולה לגמרי לטענה שאנחנו חיים בסימולציה. במקום סימולציה שנעשית במחשב מציבים חלום שמתחולל בהכרתו של אדם. הנלעגות של שתי הטענות הללו זהה גם היא כמובן.

האם היקום חישובי

בתקציר המאמר מופיעה טענתו העיקרית. הנה תרגומה:

עם זאת, משפטי אי-השלמות של גדל, משפט אי-ההגדרה של טרסקי ואי-השלמות של תיאוריית המידע של צ'איטין קובעים גבולות מהותיים לכל תוכנית אלגוריתמית כזו. יחד, תוצאות אלו מרמזות ש"תיאוריה של הכל" אלגוריתמית לחלוטין היא בלתי אפשרית: היבטים מסוימים של המציאות יישארו בלתי ניתנים להכרעה מבחינה חישובית וניתן לגשת אליהם רק באמצעות הבנה לא אלגוריתמית. אנו ממסדים זאת על ידי בניית "מטא-תיאוריה של הכל" המבוססת על הבנה לא אלגוריתמית, המראה כיצד היא יכולה להסביר תופעות בלתי ניתנות להכרעה ומדגים כי פירוק תיאורים חישוביים של הטבע אינו כרוך בפירוט של המדע. מכיוון שכל סימולציה משוערת של היקום תהיה בעצמה אלגוריתמית, מסגרת זו מרמזת גם שהיקום לא יכול להיות סימולציה.

במילים אחרות, המחברים טוענים שהוכיחו כי התיאוריה של הכל (theory of everything) לא יכול להיות חישובית. אני לא נכנס לעצם הטענה, שכן היא נסמכת על לא מעט ידע בתחומים שונים, והדיון שלנו אינו דורש זאת. כאן רק אגע במסקנה הסופית: היקום לא יכול להיות סימולציה.

מה משמעותה של הטענה הזאת? היא רק אומרת שהתיאוריה שמתארת את היקום אינה יכולה להיות מקבילה לתוכנית מחשב כלשהי. אין אלגוריתם (מהטיפוס המקובל אצלנו) שמתאר את חוקי הטבע, כלומר שהם לא חישוביים. אין לזה ולא כלום עם טענות פילוסופיות אידאליסטיות או עם אונטולוגיה (תורת היש) בכלל. היא אינה עוסקת במה שקיים ומה שלא קיים, ובעצם אפילו לא עוסקת בעולם, אלא באופיים של חוקי הטבע שמתארים אותו. הטענה היא שחוקי הטבע אינם ניתנים למימוש באמצעות תוכנת מחשב. אז מה? מה לזה ולמטפיזיקה של מחשב קוסמי או אלגוריתמים אלוהיים?

הצגת המסקנה הזאת בניסוח שאנחנו לא סימולציה אינה אלא בלבול מוח. מה שהם הוכיחו אינה טענה על העולם (כלומר לא טענה אונטולוגית), אלא על אופיים של חוקי הטבע שמתארים אותו מבחינתנו (טענה אפיסטמולוגית). במקום לומר שהגענו למסקנה שלחוקים הללו יש תכונה מסוימת (שהם לא חישוביים) מעדיפים משום מה לדבר בשפה של מדע בדיוני ולהכניס לכאן מחשבים קוסמיים שאנחנו כולנו יצורים וירטואליים בתוכם, ולטעון טענות עליהם במקום עלינו. זה בערך כמו לבטא את העובדה שיש חוק שימור האנרגיה באמצעות הטענה שמחשב העל שכולנו חלק ממנו נישא על כנפי שלושה מלאכים ושתי פיות, אבל המלאכים הללו לא יודעים לייצר אנרגיה. ומכיוון שכידוע מלאכים יודעים לייצר אנרגיה, כנראה אין מלאכים כאלה ולכן גם אין מחשב שנישא על ידם.

חידוד ההבחנה: האם מים פותרים משוואות?

כדי להבהיר יותר את ההבחנה שעשיתי בין העולם לבין החוקים שמתארים אותו, אחזור לדוגמה שהצגתי בטורים 35 ו-591. המשוואות ששולטות על דינמיקה של זורמים (כמו מים) קרויות משוואות נווייר סטוקס. מדובר במשוואות מסובכות מאד שאף מתמטיקאי או פיזיקאי לא יודע לפתור אותן אלא עבור מקרים בודדים פשוטים במיוחד. בו בזמן, המים עצמם לא מאד מתקשים בכך. הם זורמים בדיוק לפי המשוואות הללו בכל מצב, מורכב ככל שיהיה. תנועתם מהווה פתרון למשוואות בכל מצב שבו הם נמצאים. האם נכון לומר שהמים פותרים את המשוואות הללו? כמובן שלא. בדיוק כמו שציפורים נודדות לא פותרות משוואות דיפרנציאליות כשהן מנווטות למרחקים עצומים. היכולות המתמטיות של ציפורים או של מים לא קיימות.

הסיבה לכך היא שתנועתם של המים נובעת מטבעם. המים אינם פותרים משוואות אלא פשוט זורמים. המשוואות משמשות בני אדם שמנסים לתאר את תנועתם של המים. בני האדם שרוצים לדעת מה יעשו מים בסיטואציה נתונה צריכים לפתור את המשוואות הללו, אבל המים פשוט זורמים במצב הזה בלי לפתור שום משוואה. נניח שהמשוואה הזאת אינה חישובית במובן שמדובר עליו במאמר הנ"ל (זה לא המצב, אבל אני משתמש בזה כדוגמה). האם זה היה אומר משהו על העולם? ממש לא. המים היו ממשיכים לזרום לפי טבעם. הדבר היחיד שהיה קורה הוא שאנחנו לא יכולנו להשתמש במחשב או באלגוריתם כלשהו כדי לתאר את תנועת המים. זוהי בעיקר טענה עלינו ולא ממש על העולם.

מזווית אחרת: הרי העולם קיים ומתנהל כפי שהוא מתנהל. כלומר יש התנהלות כזאת בפועל. המים נעים כפי שהם נעים, עצים צומחים וציפורים מנווטות. לכן לא יכולה להיות שום מניעה שיהיה "מחשב" שידמה את ההתנהלות הזאת. אם מישהו יבנה מערכת אנלוגית לכל מה שקורה בעולם, היא ודאי תעשה את זה. זכרו שהמים הם בעצם מחשב אנלוגי שפותר את משוואות נווייר סטוקס.

כמובן ניתן להתייחס לטענה הבאה כטענה על העולם: העולם בנוי באופן כזה שלבני אדם אין דרך אלגוריתמית לתאר אותו. אבל במישור האונטי זו אינה טענה מעניינת במיוחד. היא שייכת למישור האפיסטמי (=ההכרתי. אפיסטמולוגיה היא תורת ההכרה, והיא עוסקת בהכרת העולם על ידי בני אדם), שכן עיקר העניין בה הוא בגלל מה שהיא אומרת עלינו ועל התיאורים שאנחנו יכולים (או לא יכולים) למצוא לעולם. לשון אחר, היא מדברת על המדע ולא על העולם. בטור 687 תיארתי את הכיפה של נורטון, שנותנת לנו דוגמה לא רעה למוגבלות של התיאורים שלנו לעולם, שלא בהכרח קיימות בעולם עצמו.

המונח סימולציה קשור אצלנו לאלגוריתמים (או מכונות טיורינג), כלומר לשפה שבאמצעותה אנחנו עושים חישובים ומתארים וממדלים את העולם. כשהמחברים דיברו על סימולציה הם התכוונו לזה. אבל אם נרחיב את המונח הזה לכלל האפשרויות למדל את העולם (מעבר למכונות טיורינג שעליהם הם דיברו, וכנראה גם מעבר למגבלות של משפט גדל שעליו הם הסתמכו) לא נראה לי שיכולה להיות מניעה לקיומו של מודל כזה. כאמור, העולם עצמו הוא מודל כזה. בשורה התחתונה, אם מהנדס המחשבים שבנה את ה"מחשב" שבתוכו מתנהלת הסימולציה שלנו אינו סובל ממגבלות אנושיות (הוא עובד כמו המים עצמם ולא כמו בני אדם שמתארים אותם) אז אין שום מניעה לכך שכולנו נהיה סימולציה ב"מחשב" שלו. יש את השיקולים הפילוסופיים והמושגיים שעליהם עמדתי למעלה, שמורים לנו שהשאלה המטפיזית-אונטית חסרת שחר. אבל לזה אין שום קשר להוכחות המתמטיות שבהן מדובר במאמר הנ"ל, ובטח לא לתורות הקוונטים והיחסות ולתורת האינפורמציה. אלו יכולים לכל היותר לטפל בשאלה לגבי אופיים של התיאורים שלנו את העולם (חוקי הטבע), שאיני רואה בה סוגיה פילוסופית מעניינת במיוחד, ובכל מקרה לא סוגיה מטפיזית-אונטית.

המחברים עצמם מדברים על הצורך בתוספת לא אלגוריתמית לתיאוריה של הכל, כלומר גם הם מבינים שטענתם עוסקת רק בשאלות של חישוביות טיורינג ולא של מידול בכלל. גם הם מבינים שייתכן מודל שיתאר את העולם אם נוסיף לחלק האלגוריתמי עוד שכבה לא אלגוריתמית (האם לקרוא לזה "מחשב" או לא, זו סתם שאלה סמנטית). זה כמובן מחדד את טענתי שהמעבר המרומז שלהם לשאלות מטפיזיות מופרך לחלוטין.

הערה על מדע פופולרי

המאמרים שמדווחים על הממצאים הללו מציגים אותם כמהפכה פילוסופית. מעצם טבעם כמאמרי מדע פופולרי, הדגש שלהם הוא על עניין הסימולציה הממוחשבת ופחות על השיקולים והעניינים הטכניים במחקר. הקריאה בדיווחים הללו יכולה להוביל את הקורא למסקנות כאילו התגלו כאן ממצאים בעלי חשיבות פילוסופית מכרעת, בעוד שלמיטב הבנתי זה ממש לא המצב. המסקנה שהגיעו אליה, באם היא נכונה (כאמור אני קצת מפקפק בזה אפריורי), בהחלט משמעותית לאנשי מדע, אבל אין לה משמעות פילוסופית גדולה, וגם לא עניין חשוב לקורא הפופולרי המצוי. וגם אם רוצים להציג את המסקנות הללו לקהל, היו יכולים לומר זאת בלשון פחות ציורית: התיאור המדעי של הטבע אינו חישובי-טיורינג. נשמע קצת יבש, לא? אין פלא שהם מעדיפים לדבר על מחשבים קוסמיים, אנשים ויקומים כסימולציות, למרות שכל אלו מונחים ששייכים לתחום הפנטזיה והמדע הבדיוני, ואין להם שום קשר לממצאי המחקר.

אני חייב לומר שתופעות כאלה רווחות מאד בספרות של מדע פופולרי. התיאור של ממצא מדעי מקבל העצמה גדולה, ומוצג באופן פופוליסטי ופומפוזי, כשמשמעותם של הממצאים מנופחת ומורחבת לכיוונים רב תחומיים ופילוסופיים, על לא עוול בכפם. יש לכך בעיקר שתי סיבות מצד העיתונאים ועוד סיבה מצד אנשי המדע.

מצד הכותבים, הם כמובן לא תמיד מתמחים בתחום שאותו הם מסקרים, ולכן הם נטפלים לאספקטים הפופוליסטיים של המחקר המדעי. סיבה נוספת היא שיקולי הרייטינג. את מי מקוראי ידיעות או מעריב מעניין דיווח על ממצא מדעי טכני כלשהו? אבל גם המדענים עצמם נוטים לחזק את המגמה הזאת, מפני שיש להם אינטרס להציג את מחקרם כהרה גורל ובעל חשיבות מעבר לעניין הטכני ולתחום הספציפי שבו הם עוסקים. מי שמכיר את העולם הזה יודע שלפעמים דיווח בעיתונות היומית (אצלנו כינו זאת בדרך לצון: "סיינטיפיק מעריב") נתפס משמעותי יותר מהפרסום המדעי עצמו (בלוח המודעות של המחלקה לפיזיקה נתלתה כל כתבה שפורסמה בעיתונות היומית, אבל אף אחד לא תלה שם משהו מהספרות המקצועית). הסיבה לכך היא שבעיתונות הפופולרית מדווחים רק על ממצאים שיש להם משמעות יסודית ורחבה, ובצדק. עקב חוסר העניין של הקוראים, לא תמצאו שם דיווח על ממצאים טכניים ומקצועיים ספציפיים. אלא שמסיבה זו למדענים יש עניין להופיע שם, כי זה אומר שמחקרם הוא בעל חשיבות רחבה ויסודית. לכן הם נוטים להציג את מחקרם כבעל משמעויות כאלה על מנת לזכות לדיווחים בעיתונות היומית. כך אנשי היח"צ של האקדמיה מנסים לקדם פרסומים כאלה, ובוודאי כשבאים לראיין את החוקרים עצמם גם הם נוטים להציג את הדברים באופן פופוליסטי (ולא רק פופולרי). עליי לציין שהמאמר הזה קצת חריג מבחינה זאת, שכן לתחושתי הפומפוזיות והפופוליזם נמצאים כבר במאמר המדעי עצמו ולא רק בדיווחים הפופולריים עליו.