זוגיות הומוסקסואלית בהלכה (טור 754)

בס"ד

לפני זמן מה שלחו לי תשובה של הרב רפאל יהונתן פוליסוק (אורתודוקסי), בעצמו הומו מוצהר, לגבי זוגיות הומוסקסואלית בהלכה. טענתו, המחודשת מאד, היא שזוגיות כזאת רצויה ויש לה אף מעמד הלכתי. הוא עצמו עורך טקסי נישואין חד מיניים, הגם שלא חופה וקידושין הלכתיים, אבל טקס תואם כלשהו. בטור הזה ברצוני לבקר את הטיעונים שהעלה בתשובתו הנ"ל.

הקדמה לגבי נקודת המוצא: בין לגיטימיות לנכונות של טיעונים

אני חייב להקדים ולומר שהנושא קרוב לליבי, שכן אני מודע למצוקה הגדולה של בעלי נטיות מיניות כאלה, בפרט בעולם הדתי. כתבתי לא פעם שלדעתי הם אנוסים. מעבר לזה, כתבתי גם לא פעם שלדעתי ביחסים הומוסקסואליים אין שום בעיה מוסרית. זהו איסור הלכתי אבל לא מעשה פגום מבחינה מוסרית. דווקא בגלל זה הייתי שמח למצוא מוצא שמאפשר יחסים כאלה, ואולי גם מביא להכרה בזוגיות כזאת ברמה זו או אחרת. אבל למרות כל זאת, אני חושב שאסור לוותר על היושר האינטלקטואלי (ראו בטור 225, שם הסברתי שחוסר היושר מאפיין את הדיונים הללו משני הצדדים).

יש לאנשים נטייה לצייר מטרה סביב החץ, כלומר להצדיק תופעה שהם חפצים ביקרה, ובמקרים רבים הטיעונים במצב כזה לא ממש מחזיקים מים. שורש העניין הוא שהרצוי אינו המצוי, כלומר זה שאני רוצה משהו לא אומר שהוא אפשרי ולגיטימי. בטור 478 טענתי שזהו שורש ההבדל בין אורתודוקסיה מודרנית לבין רפורמה, שכן רפורמים מסתפקים בהצבעה על כך שהתוצאה רצויה ולא תמיד מקפידים להביא נימוקים הלכתיים לגופו של עניין. לכן דווקא מנקודת המבט של אורתודוקס מודרני שרוצה לפתוח נושאים כאלה לדיון, חשוב לי מאד להקפיד על ביסוס הלכתי גם לטענות שאפריורי אני חפץ ביקרן.

כתבתי את כל זה מפני שדווקא בגלל ההזדהות שלי עם המגמה והרצון של הרב פוליסוק, אני מוצא לנכון להציג ביקורת על טיעוניו. ראשית, תורה היא וללמוד אנחנו צריכים. אבל חשוב מכך, הגנה גרועה על תופעה או תזה כלשהי מזיקה לה יותר מאשר מועילה. היא גורמת לאנשים להתחזק בדעותיהם הקדומות ובעצם מונעת דיון ושיח ענייני. מקריאת טיעונים מגמתיים כאלה, אנשים רבים שמבינים שמדובר בטיעונים שלא מחזיקים מים מגיעים מתוך כך לזלזול אפריורי וגורף באפשרות להצדיק את התופעה ולטפל בה עניינית, ומסקנתם היא שלא תיתכן הגנה רלוונטית על התופעה. כך רבים נמנעים מלהתייחס בכלל לטיעונים בכיוון הזה (המחשבה היא ש"אלו רפורמים, ליברלים, פרוגרסיביים וכו', ולכן ברור שאין ממש בטיעוניהם"). בדידי הוו עובדי טפי. לא פעם אני חש שכשאני מעלה טיעונים הלכתיים ואחרים לטובת תזה מחודשת (שנראית על פניה רפורמית), איני זוכה לקשב. הדעה הקדומה גורמת לאנשים לאי מוכנות להתייחס לנימוקים וטיעונים, ולדחות את הטענה על הסף, בתחושה שמדובר בטענות של "רפורמים".

ולאידך גיסא, דווקא בגלל שאבקר את טענותיו של הרב פוליסוק, עליי להדגיש שהטענות שלו לא מבטאות עמדה רפורמית (ראו שוב בטור 478). חשוב להבחין בין שלילת עמדה כלשהי על הסף בגלל שאינה בגדרי ההלכה לבין ויכוח ענייני על טיעונים הלכתיים. עצם העובדה שהוא נזקק לנימוקים הלכתיים ולא מסתפק בהצבעה על התוצאות, על המצוקה ועל הבעייתיות של המצב, מעידה שמדובר בדיון הלכתי לגיטימי. ואחרי שאמרתי את זה אנסה להראות שטיעוניו בעייתיים.

הקדמתי את ההקדמה הזאת לטור, מפני שבעיניי היא חשובה לא פחות מתוכן הדברים עצמם. לכיווני דיון דומים, ראו גם בטורים 504, 579, 701–702 ועוד.

השאלה

השאלה שנשלחה אליו הייתה הבאה:

אנחנו זוג חד־מיני שומרי מצוות, ולאחרונה החלטנו למסד את הקשר שלנו. אנו שואפים לעשות זאת מתוך מסגרת הלכתית מחייבת, לא בטקס סמלי בלבד. יחד עם זאת, אנו מודעים לכך שהקידושין במובנם המסורתי נועדו לקשר בין איש לאישה.

אנחנו נושאים גם חוויות לא פשוטות. לא פעם חשנו דחייה מצד הקהילה הדתית שבתוכה גדלנו, ולפעמים גם מצד המשפחה הקרובה. התחושה שאהבתנו – שהיא בעינינו ברכה גדולה ומרכז חיינו – אינה זוכה למקום בתוך העולם הדתי, מלווה אותנו לאורך השנים. דווקא משום כך אנו מבקשים למצוא דרך הלכתית שתאפשר לאהבה שלנו לקבל ביטוי דתי, ולא להישאר מחוצה לו.

לכן אנו שואלים: האם יש איסור הלכתי בקיום טקס עבור קשר זוגי כשלנו? ואם אין בכך איסור – האם קיימת בהלכה מסגרת אחרת שתוכל לשמש אותנו, שתיצור מחויבות על יסודות של נאמנות, כבוד הדדי, אחריות ודאגה אחד לשני? וכיצד טקס כזה צריך להיראות בפועל, מה הם מרכיביו המותרים על פי ההלכה, ומהם הדברים שיש להימנע מהם מחשש איסור?

השאלה נוגעת ללב. הם מתארים מצב בלתי אפשרי, שכן הם מטבעם כאלה. אין להם אופציה להינשא כדת משה וישראל, וזה כמובן שלא באשמתם. אין ספק שהדבר כרוך בסבל גדול, אבל מעבר לזה הם באמת אוהבים זה את זה ורוצים לתת לזה ביטוי. בהיותם דתיים הם היו רוצים שיהיה לזה ביטוי הלכתי ותורני, שכן זוגיות ובית הם ערך תורני מובהק. בעצם תורף השאלה הוא האם ניתן לנתק בין ערך הבית והזוגיות לבין איסור משכב זכר?

ברקע הדברים ישנו כמובן הפיל שבחדר. הם אמנם שואלים מה עליהם לעשות כדי להימנע מאיסור, אבל זה מעורר תהייה מה הם מתכוונים באשר לאיסור משכב זכר עצמו. יש לומר שהתפתח כיום נוהג שזוגות חד מיניים דתיים חיים יחד, ומכללא גם משדרים שעצם החיים יחד אינם איסור, אבל שאלת יחסי המין, שבוודאי כרוכה באיסור, נותרת עמומה, ולא בכדי. מחד, היא באמת לא עניינו של אף אחד, ואין בכוונתי כאן להיכנס למישהו למכנסיים או לחדר המיטות. אבל אם כבר דנים בעניין בפומבי, אי אפשר ולא נכון לעקוף את הפיל שתופס את רוב חללו של החדר: כיצד הם מתכוונים למסד קשר תקף על פי ההלכה ובעל ערך הלכתי, שאחת מליבותיו העיקריות היא איסור הלכתי מפורש וגמור ("הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה…").

ושוב, אין בכוונתי לגנות מישהו, או אפילו להכתיב דרך חיים ראויה לזוגות כאלה. קטונתי. אבל אם כבר מעלים דיון עקרוני כזה, יש בהחלט מקום לבחון באופן ביקורתי האם ניתן לבצע את הניתוק המבוקש בין האיסור על יחסי המין לבין ערך הזוגיות. ברמה המושגית עליי להקדים שניתוק כזה אינו בהכרח מופרך. העובדה שיחסי המין אסורים לא אומרת שאין ערך לזוגיות כזאת. כך לדוגמה יש ערך לחיים חברתיים למרות שכמעט בלתי נמנע במסגרתם לא לעבור על איסורי לשון הרע. אף אחד לא מצפה מאיתנו לברוח למדבריות ולעזוב את החברה כדי להימנע מכך (וכן, אני מכיר את הרמב"ם, שבעצמו לא עשה זאת ולא הורה כן למעשה). ואכן, הרב פוליסוק מנסה ללכת בדרך הזאת ולהציע ניתוק בין האיסור לבין ערך הזוגיות. כעת אעבור לדון בתשובתו.

מסגרת הדיון

אתחיל מהסוף. הרב פוליסוק מסכם את דעתו בתחילת התשובה וכותב:

דעתי הלכה למעשה היא שמותר ואף ראוי לערוך טקסי זוגיות שאינם קידושין לזוגות חד־מיניים. להלן נבחן את משמעות איסור ״כמעשה ארץ מצרים״ ביחס למיסוד זוגיות חד־מינית, ונראה כי אין בו כדי למנוע טקס חתונות חד־מיניות כזה. בנוסף, נעסוק במצוה ובערך שבזוגיות כשלכם. בהמשך נעמיק בטיב קשר הקידושין ובחלופה ההלכתית שאפשר להציע לו במציאות חד־מינית. לבסוף, נציע קווים הלכתיים מנחים לעיצוב טקס.

בהערה למטה הוא מוסיף:

אין באמור להלן רצון או יומרה להתיר את איסור משכב זכר ואף לא את איסור נשים המסוללות עצמם. וראה להלן הערה 7.

ובהערה 7 הוא כותב:

לסקירה מקיפה על המקורות על מיניות בין נשים ראה בתשובתו של הרב ג׳פרי פוקס, Nashim Mesolelot, Lesbian women and Halakha . בעניין מיניות בין גברים, לבד מאיסור דאורייתא של משכר זכר שגדרו וככל העריות שאיסורן איסור ביאה ובהעראה (הלכות איסורי ביאה א':י') – עיין 'מנחת סולת' ו'מעיל האפוד' על ספר החינוך מצוה קפ"ח וקובץ תשובות לרב אלישיב, חלק ב' אבן העזר סימן קפ"ד, שכתב שאיסור קרבה, על מעשים מיניים שאינם ביאה, "לא שייך בין איש לאיש". למשא ומתן מקיף בעניין עיין בפסק הדין 835157/20 של בית הדין הרבני הגדול, פרק ב' עמ' 10-32.

זו תמציתה של תזת הניתוק. יחסי האישות אסורים (עם סייגים מסוימים שלא אכנס אליהם כאן), ויחד עם זאת הוא מוצא לנכון לנהל דיון בזוגיות, במיסוד ובטקס, ובמשמעותם התורנית וההלכתית של שני אלו.

1. איסור "כמעשה ארץ מצרים"

המקור שמובא בדרך כלל לאיסור על עצם מיסוד הקשר הזוגי החד המיני הוא דרשת הספרא (אחרי מות, פרשה ח):

כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו, יכול לא יבנו בניינות ולא יטעו נטיעות כמותם תלמוד לומר ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם ומה היו עושים האיש נושא לאיש והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה והאשה ניסת לשנים לכך נאמר ובחקותיהם לא תלכו.

המלבי"ם על אתר מפרש זאת כך (אות קלב):

ובחקותיהם לא תלכו. החוקים הם הנמוסים הכוללים הקבועים במדינה. ורובם אין להם טעם רק המחוקק יודע טעמו או קבעם מרצונו. ויען שאמר כמעשה א"מ לא תעשו ומעשה כולל כל הפעולות שיעשה האדם פי' שר"ל שלא ילכו בחוקיהם הנשחתים ועי' לקמן ס' [ק"מ]:

זה אכן פשט הספרא שמדובר בדרך ההתנהלות החוקית שמקובלת במצרים. כלומר זה אינו איסור על ביאה חד מינית אלא על מיסוד הקשר באופן חוקי-פורמלי.

אבל כאן מביא הרב פוליסוק את דברי הרמב"ם (שהועתקו גם בטור ובשו"ע):

נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים, אף על פי שמעשה זה אסור אין מלקין עליו, שאין לו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה כלל, לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות, וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור, ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן.

הוא מדייק מכאן שהרמב"ם מפרש את הספרא כאיסור על המעשה המיני עצמו ולא על מיסוד הקשר (הנישואין). למרות שלשון הספרא בפשטות מדברת על המיסוד שבדבר (הממד החוקי). הדיוק ברמב"ם רחוק מלהיות הכרחי, שכן ברור שהקשר הזוגי הוא בעייתי בעיקר בגלל יחסי האישות שבו. לכן ברור שאם יש איסור להקים בית כזה ודאי יש איסור על יחסי מין כאלה. ולפ יזה גם הרמב"ם יכול להסכים שהספרא מדבר על איסור בזוגיות עצמה ובהליך החוקי-משפטי שנלווה אליו.

בפרט הדברים נראים נכונים לאור המשך דברי הרמב"ם שרואה את כל הקשר בין נשים כמגונה, ולכן מצווה אותנו להרחיק את הנשים מזה. יש לזכור שאפילו המעשה המיני שם אין בו באמת ביאה ולכן אין בו איסור מעיקר הדין. לכן סביר הרבה יותר שהוא מפרש שכל מה שכרוך בקשר זוגי בין שתי נשים הוא מגונה, ואין צורך לומר שנישואין שלהן זו לזו הוא כזה, כפי פשט לשון הספרא. מאד מוזר לומר שקרבה וחיבה שלהן תהיה אסורה (אמנם לא בלאו), אבל לחיות יחד בבית זוגי משותף זה בסדר. אגב, מלשונו לא ברור האם זה איסור דרבנן, כפי שמקובל לחשוב, או איסור תורה שאין מלקים עליו (כך נראה יותר מלשונו).

בהמשך דבריו הוא מביא סוללת פוסקים שכלל לא הביאו את לשון הספרא, ולא הרחיבו את האיסור מעבר למעשה המיני עצמו. מכאן הוא מדייק שהם כנראה הבינו שמדובר במדרש אגדה או הנחייה תורנית ולא בהלכה (או שהבינו, כמו שהוא תולה ברמב"ם, שגם הספרא עוסק במעשה המיני עצמו). כמובן ייתכן גם הסבר אחר, למשל שהם לא ראו חידוש בספרא הזה מעבר לאיסור נשים המסוללות, שבעצמו כולל את כל הקשר הזוגי בין נשים.

גם דיוקו מהיראים ומספר משנה כסף לדעתי מוביל למסקנה ההפוכה. נראה ששיטתם היא שמיסוד הקשר הוא איסור מעצם היותו חוקות הגוי (אף שמלשון הספרא שהובאה למעלה נראה שיש חוקות שלהם שלא נאסרים אם הם לא מושחתים מצד עצמם, כמו בניית בתים כמו שהם עושים), גם אם אין במעשה עצמו משום איסור. כלומר זהו איסור על כל מה שמעבר למעשה המיני. מסקנה זו ממש הפוכה מדיוקו שם.

הוא עצמו מביא שבדורות מאוחרים יותר החלו הפוסקים לאסור את עצם המיסוד מכוח הספרא והרמב"ם. למשל, בעל קרית מלך רב (חלק ב', קונטרס דין אמת סימן כז):

כשנאמר כמעשה ארץ מצרים היה בדרך נשואין אשה נושא אשה בדרך קביעות כדרך איש שנושא אשה וכי האי גונא אסור מן התורה משום דהוי כמעשה ארץ מצרים ממש.. אבל שלא כדרך נשואין באקראי בעלמא דרך זנות אינו אסור דאין זה כמעשה ארץ מצרים ממש ולכך מייתי תלמודא הא דרב הונא דנראה דסבירא ליה דאיסור זה נאמר אפילו בפנוייה ואפילו שלא כדרך נשואין מדנקט שם המסוללות סתם.. ודחי תלמודא לה.. אלא סבירא ליה דאיסור דרבנן מיהא איכא דילמא יתאוו גופא נוכראה ויעשו כן.. דרך נשואין בקבע כאמור.

הוא טוען שזו פרשנות מאוחרת שמוציאה את הדברים מפשוטם. אבל העובדה שהפרשנות הזאת עולה במאוחר אינה פוסלת אותה כשלעצמה. זה יכול להיות מפני שהשאלה לגבי המיסוד התעוררה מאוחר (כי עד ימיהם אף אחד לא העלה בדעתו לעשות כן), או מפני שעד אז זה היה נראה מובן מאליו. כאמור, להבנתי הפרשנות הזאת היא פשט לשון הספרא, ובהחלט מתיישבת גם עם לשון הרמב"ם והפוסקים.

[בסוגריים אעיר שבתוך דבריו הוא מניח כמובן מאליו שלשיטה זו האיסור תלוי במיסוד ואין איסור על יחסי מין מזדמנים (איסור על עצם הבעילה). ולא היא. הטענה היא שכל קשר אסור, גם אם הוא  מזדמן, והמיסוד הוא אבי אבות הקשרים וכנ"ל.]

ועדיין, אחרי הכל, יש מקום כלשהו לדיוק שלו, ואיני יכול לדחות אותו קטגורית. זה לא טיעון מופרך. בפרט אם אכן מדובר כאן על הנחייה תורנית ולא ממש על הלכה, ומדיניות כזאת בהחלט יכולה להשתנות עם הדורות והנסיבות. לכן זו אינה עיקר ביקורתי. עיקר טענתי היא כלפי הדיון הבא בפרק 2 שלו.

2. "לא טוב היות האדם לבדו" – המצווה והערך שבזוגיות

החלק הזה נפתח במשנה וגמרא ביבמות :

מתני': לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים.. גמרא: הא יש לו בנים מפריה ורביה בטיל מאשה לא בטיל. מסייעא ליה לרב נחמן אמר שמואל: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים – אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר: ’לא טוב היות האדם לבדו‘.

נראה שלומדים מכאן עיקרון כללי שאדם צריך להיות בזוגיות. לכן גם גבר שכבר יצא ידי חובה חייב להיות בזוגיות. וכך הוא גם לגבי אישה שפטורה מפו"ר, כפי שאומרת התוספתא יבמות ח, ד:

האיש אין רשאי לישב בלא אשה, ואשה אינה רשאה לישב שלא באיש.

הוא ממשיך ומביא שם מקורות נוספים לרעיון הזה, אבל משום מה בוחר להתעלם מהתוספת שמופיעה כמעט בכולם. כך למשל הטור בפתיחה לאבהע"ז כותב:

יתברך שמו של הקב״ה שהוא חפץ בטוב בריותיו, שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו, ועל כן עשה לו עזר כנגדו. ועוד, כי כוונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות, וזה אי אפשר בלא העזר.

הטור מסביר את הערך בחיים זוגיים ובנוסף מסביר שכוונת הבריאה היא לפרות ולרבות. זה כמובן לא מתקיים בזוגיות חד מינית. אמנם כאן אפשר לומר שיש בדברי הטור כאן שני ערכים שונים, והראשון שייך גם בזוגיות חד מינית.

אבל הרמב"ם בהלכות אישות טו, טז כתב:

וכן, מצות חכמים היא שלא ישב איש בלא אשה, שלא יבוא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש, שלא תיחשד.

איפה הוא רואה כאן את ערך הזוגיות? להיפך, זוגיות חד מינית לא רק שאינה מונעת חשד או הרהור עבירה, אלא מגבירה אותם עשרת מונים.

וכן כתב הרמב"ם גם בהלכות איסורי ביאה כא, כה:

מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחן, יבואו לידי זנות או הרהור.

גם כאן הזוגיות היא אמצעי למניעת איסורים, ולא ערך לעצמו. כפי שהערתי, המסקנה שעולה מכאן לגבי זוגיות חד מינית ממש הפוכה מדבריו.

אמנם בפשט הכתוב וכן בגמרא יבמות למעלה באמת עולה שיש בזה ערך עצמאי, אבל לא בכדי כל הפוסקים הוציאו את זה מפשוטו. רק אעיר שלמעלה הרב פוליסוק נסמך על דברי הפוסקים כדי להסיק מסקנה נגד פשט לשון הספרא (שעולה ממנה שיש איסור על מיסוד חד מיני), וכאן הוא בוחר ללכת עם פשט הגמרא נגד דברי הפוסקים. יש כאן מגמתיות בעייתית.

מסקנתו של הרב פוליסוק מופיעה בפסקה הבאה:

ופשוט לכל מי שלבו לב בשר, שכשם שאין בדבר חילוק בין איש לאישה, ובין מי שיכול להוליד למי שאינו – כך גם אין חילוק בין מי שאהבתו לבני המין השני למי שנמשך לבני מינו. ומשאין בכך איסור, כפי שהראינו לעיל, מצווה עליהם למצוא את שותפם לחיים, עזר כנגדו או כנגדה – ואין כל חילוק בינם לבין אחרים.

אני חייב לומר שלבי לב בשר, ואני גם באמת מבין את המצוקה ומאד הייתי רוצה שזו אכן תהיה המסקנה, אבל לצערי מדברי הפוסקים שהוא עצמו מביא עולה ממש ההיפך. לא רק שאין ערך בזוגיות חד מינית אלא יש בזה ערך שלילי, ובפשטות אף איסור (הן לפי הספרא מדין "כמעשה ארץ מצרים", והן מדברי הפוסקים על הזוגיות שמטרתה למנוע איסור והרהור עבירה ומראית עין ציבורית).

הסתייגות: ערך אנושי

אני חושב שהמקורות שמובאים בסוף הפרק אמנם מובילים למסקנה דומה לשלו אך עדיין לא זהה, וזו לשונו שם:

וכדברי המשנה באבות (א,ו): "וקנה לך חבר״, וראה בדברי רבנו יונה והברטנורא שם שכתבו שלשון קניין מורה על החובה אפילו להוציא על כך ממון רב כעין ההוצאה על קיום מצוות עשה. ואומר המדרש באבות דרבי נתן על אותה המשנה (ח, ג): ״וקנה לך חבר כיצד מלמד שיקנה האדם חבר לעצמו שיאכל עמו וישתה עמו ויקרא עמו וישנה עמו ויישן עמו ויגלה לו כל סתריו סתר תורה וסתר דרך ארץ.. שנאמר (קהלת ד':ט') "טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם.״ וכמאמרם ז"ל הידוע (תענית כג ע״א): ״או חברותא או מיתותא״. הבדידות מערערת את האדם ומעמידה אותו בחסרון קיומי. מחקרים רחבי היקף מן השנים האחרונות הראו שבדידות מגבירה את שיעור הדיכאון והחרדה, פוגעת בלב ובתפקוד הקוגניטיבי ואף מעלה את הסיכון לתמותה מוקדמת. לכן, ככלל, יש לראות בזוגיות, לרבות זוגיות חד־מינית, חיוב ואף שמירה מפני פיקוח נפש.

כל אלו סברות מאד נכונות ללא ספק. אבל מה להן ולהלכה או למקורות הלכתיים?! יתר על כן, המקורות הללו מדברים על ידידות ולא על זוגיות חד מינית. מדובר בסברות אנושיות פשוטות שכל אדם מבין אותן גם בלי המקורות הללו. זה שבדידות מזיקה נפשית זה ברור. זה שחכמים היו ערים לזה, אך למותר לציין זאת. אבל כל זה רק מראה שזוגיות חד מינית יש לה ערך מוסף עבור בני הזוג. לזה אין צורך במקורות. זוהי עובדה פשוטה. שאל אותם ותיווכח. מה שהוא רצה להראות שהתורה עצמה (ואפילו ההלכה) מעודדת זאת. כלומר שיש כאן ממד ערכי ולא רק סיוע במצוקה או פתרון ומניעת בעיות. זו כבר טענה שונה בתכלית.

הדבר דומה בעיניי לטענה שהתורה וההלכה רואה ערך בכל בעילה אסורה, כמו למשל בא על אחותו או אימו. ההנמקה פשוטה: הרי יש ערך ליהנות (ראו מקורות למשל כאן), שכן ריש לקיש אפילו בכה על הצפיחית שלא הספיק ליהנות ממנה לפני שמת, ולכן יש ערך תורני בביאות אסורות שהרי הן גורמות הנאה. ואפשר אף לחזק זאת במקורות מחז"ל שמראים שיש הנאה בבעילה (למשל בדין "שכן נהנה", "יצרא אלבשא" ועוד ועוד). הטענה כשלעצמה כמובן נכונה, אבל זוהי עובדה פשוטה. הערבוב בין הטענה העובדתית-אנושית לבין אמירה תורנית ואפילו הלכתית הוא אבסורדי.

אותו ריש לקיש אומר בבראשית רבה פ ,א:

צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם שהם מכניסים מימוסין לבתי תאטראות קרקסאות שלהן ומשחקים בהם שלא יהיו יושבים ומסיחין אלו באלו ויבואו לידי קטטה

כעת הרב פוליסוק אמור לטעון שיש ערך תורני בכל פעילות שהיא שהרי היא גורמת הנאה ומונעת קטטות או עבירות אחרות. כל דבר שמועיל לנו במובן כלשהו ניתן לומר שהוא בעל ערך. זו כמובן אמירה נכונה אבל בנאלית וטריוויאלית.

הבחנה דומה יכולה להוביל אותנו לכך שמאד חשוב לתת צדקה לשודד במצוקה או מחבל, על מנת שיוכל להמשיך לשדוד או לרצוח בנחת ולא ירעבו ללחם. אין ספק שהשוד פותר לו בעיות שכן יש ערך בחיים ללא מצוקה. והרי אנחנו כולנו מצווים על "ואהבת לרעך כמוך". העובדה שהוא משתמש בזה כדי לשדוד היא עניין אחר. האם אפשר להפריד את ההיבט הזה מההיבט של מה אותו אדם עושה עם הצדקה שלנו? בעיניי זה די דומה להפרדה שמציע הרב פוליסוק, שלפיה יש ערך בזוגיות ולכן התורה רואה ערך (ואף מצווה) בנישואין חד מיניים שהרי דל מהכא את העבירה (שאמנם הוא מתעלם ממנו, אבל גם אם הוא היה צודק שהמיסוד כשלעצמו אינו עבירה, כולם יודעים למה כלה נכנסת לחופה) ומה שנותר הוא עניין בעל ערך.

הטקס

חלקה השני של התשובה עוסק בעיצוב טקס דמוי קידושין לזוגיות חד מינית. כאן לא אכנס לפרטיו של החלק הזה מכמה סיבות.

ראשית, אישית אין לי שום עניין בטקסים משום סוג שהוא. אבל זה סתם עניין של טעם אישי. טקסים הם עניין למעצבות אופנה ומסדרי פרחים ושאר פרנסי רגש, ולא לאנשי הלכה ורבנים. בוודאי שאין בהם שום ערך תורני או הלכתי. תעשה איזו מסיבה שאתה רוצה, ושיהיה לך לבריאות. שנית, בעיניי קידושין (רגילים, של בני זוג הטרוקסואלים) אינם טקס במובנו המקובל. זהו אקט משפטי שיש לו תוצאות משפטיות. כל הטרררם מסביב אינו מהותי ולא ממש מעניין. אזכיר את דבריי על טקסי הפרשת חלה (הפגאניות היהודית המודרנית. ראו על כך בטור 392).

בכל זאת אני חייב להעיר שכאן המצב חמור יותר. מדובר בעיצוב טקס שעניינו מיסוד של עבריינות, ולא סתם טקס. ואת כל זה עושה רב בשם ההלכה ובאצטלה תורנית. בעיניי זה בערך כמו לקבוע טקס לבן שמתחיל חיי אישות עם אימו. גם שם זה מונע אותו מבדידות, ויש לזה ערך אנושי ותרפויטי עבורו/ם. יתר על כן, הטקס שעליו מדבר הרב פוליסוק כולל שבועה ועולה אפילו אפשרות להכניס שם ברכות. כלומר עיצוב הטקס אינו רק עניין לפרנס רגשנים ומפיקי טקסים למיניהם, אלא להוות חלק מהעולם ההלכתי. אני חייב לומר שאין לי שום התנגדות לאנשים שרוצים לעצב טקסים שונים למעמדים שונים, גם אם כרוכה בזה עבירה. זה עניינם, וכל אחד וטעמו. אני רק מתנגד לכך שזה נעשה באיצטלה תורנית כאילו שיש כאן איזו מצווה או תחליף למצווה. אין כאן שום דבר כזה.

למרות שאין לי מאומה נגד אנשים שזו נטייתם ואני שותף למצוקות ומאד הייתי שמח לסייע להם במצוקתם, ההלכה אינה קרדום לחפור בו. מי שעושה אותה להיות כזאת, ומשתמש בשבועות או ברכות במסגרת המצאה טקסית חסרת משמעות הלכתית, בעצם אפילו לא עושה מצווה הבאה בעבירה, אלא סתם עבירה שמחללת את עולם המצוות בכללותו.

אבל גם בלי העבירה שבדבר. לא הייתי בונה טקס לכבוד אכילת ארוחת בוקר, למרות שגם היא עונה על צורך ופותרת המון בעיות. אגב, ניתן למצוא מקורות שמשבחים את ארוחת הבוקר (פת שחרית), ועדיין, במחילת כבודם של החסידים ותיקוניהם, זהו צורך אנושי ולא אקט דתי. ואם מדובר על אכילת חזיר בארוחת הבוקר עוד פחות הייתי עושה מזה טררם עיצובי, ובטח לא משרבב לשם שבועות וברכות בשם ה'. מוזר בעיניי שכדי לבסס את טענתו המאד לא פורמליסטית, הרב פוליסוק פוסע בדרכים לכאורה מאד פורמליסטיות והלכתיות שבעצם מרוקנות את טיעוניו מתוכן.

סיום

אני מאד מזדהה עם הסיטואציה ועם המצוקות של זוגות חד מיניים. אני גם לא רואה בזוגיות כזאת ואפילו ביחסי מין כאלה שום בעיה מוסרית (אלא רק הלכתית). אני גם לא שמרן גדול, ובטח לא קנאי שמונע מאינסטינקטים שמתנגדים לכל חדש ואפילו הוא מנוגד להלכה. אני חי בשלום עם כל תפיסה של כל אדם, גם אם לדעתי הוא טועה בטעויות מרות וגם אם הוא מונע מיצרים, צרכים ואינטרסים (מי מאיתנו לא?). למרות, ואולי דווקא בגלל כל אלו, הייתי מסתפק באמירה שיש לבני זוג כאלה צורך אמיתי ואין לזלזל בו. הייתי מוסיף שאין להם מוצא כשר לפי ההלכה, ולכן שיעשו מה שהם מבינים (רצוי שילבשו שחורים ויילכו למקום רחוק), ושיעצבו להם טקסים כהבנתם וכרצונם. כולנו נכבד זאת בשתיקה ובוודאי לא נציק להם ולא נוסיף על מצוקתם. יאיר לפיד או כל רבה רפורמית אחרת ישיאו אותם בטקס חגיגי וסוחט דמעות וכולם מאד ישמחו ויתרגשו. ולבסוף הם באמת צריכים להיות חברים שווי זכויות בכל קהילה דתית ובבית הכנסת. כל זה נכון לגמרי מבחינתי.

מה שבכל זאת מפריע לי הוא שמבחינתי המענה למצוקות כאלה זה לא שירות שההלכה נותנת, וזה גם לא תפקידו של איש הלכה (אגב, רב גם לא אמור לעצב טקס של קידושין רגילים. שינהל את הברכות והאקטים המשפטיים וההלכתיים וזהו. גם אנשים שעיסוקם הוא טקסים מעוררי אמוציות להנאתנו צריכים פרנסה. תן לקיסר את אשר לקיסר וליאיר לפיד את אשר ליאיר לפיד). מה שמפריע לי כאן הוא אך ורק השימוש האינסטרומנטלי בהלכה ועשייתה קרדום לחפור בו, ועוד יותר מכך תפקודו של הרב כמספק צרכים ופותר בעיות נפשיות. הבעיה שלי היא בעיקר בזילות ההלכה וזילות תפקידו של הרב. רבנים הפכו להיות מטפלים זוגיים, נותני שירות נפשי, עורכי טקסים, מנפקי וורטים ומספקי נאומים חגיגיים סוחטי דמעות לקהילותיהם. ענין ההלכה והלמדנות כבר מזמן אינו פקטור מהותי בתפקידו של הרב במחוזותינו. כאן ראינו דוגמה של שימוש ביכולות רבניות מובהקות, הלכה ולמדנות, אבל זה נעשה כדי לתת שירותים מהסוגים הללו (שבעצם באו להחליף אותן).