שיפוט מנקודות מבט שונות (טור 760)

בס"ד

לפני כמה ימים שמעתי פודקסט בערוץ "אחד ביום", שעסק בארגון שמכונה "רופאים ללא גבולות". הנושא נבחר בגלל שבאותם ימים ישראל אסרה על המשך פעילותו של הארגון בעזה. אמנם היה אינטרס ברור של ישראל בפעילות הזאת, שכן זהו הארגון המקצועי והמשמעותי ביותר של סיוע רפואי שפועל בעזה, ואולי בעולם כולו. אין ספק שחסרונו יורגש שם מאד, וגם לישראל יש אינטרס לשמור על שקט תעשייתי ולמנוע התדרדרות הומניטרית של האוכלוסייה שם.

הסיבה שפעילות הארגון הופסקה הייתה סירובו למסור פרטים על עובדיו כחלק מנוהל האישור. יש להבין את הרקע. כמה מאנשי הארגון נתפסו בפעילות טרור נגד ישראל, וגם כארגון הוא ביקורתי מאד כלפי ישראל ואף משמיע את הביקורת הזאת בפומבי. מהסיבות הללו היחס הראשוני שלי כלפיהם היה עוין בעליל. סירובם למסור פרטים נתפס אצלי כחלק מהעוינות כלפינו, בפרט כשברקע נמצאים אירועים כמו אלו שתיארתי. ובכל זאת, ההאזנה עוררה בי מחשבות ביחס לחשיבותה של התבוננות על סוגיה מזוויות שונות.

"רופאים ללא גבולות" מול "הצלב האדום"

בפודקסט תוארו הקמתו ואופיו של הארגון הזה, בעיקר מול ארגון אחר שעוסק בתחומים אלו, הצלב האדום. הארגון הוקם בשנות השישים של המאה הקודמת בעקבות מלחמת ביאפרה. לכל מי שהיה בגיל רלוונטי, קשה שלא להיזכר בתמונות הנוראיות שהגיעו משם, ובהן ילדים מוכי כפן עם בטן נפוחה, והמוני גופות מורעבות ומתות שמוטלות על הקרקע. דומני שזה היה האסון המצולם ביותר עד אותו זמן, והוא נחרת בזיכרון של העולם. ביאפרה הפכה לשם נרדף לרעב אכזרי.

ארגון הצלב האדום פעל בביאפרה וניסה להעניק סיוע לנפגעים הרבים שם. רופאים צרפתיים נשלחו לסייע שם במסגרת הצלב האדום, ובסוף המלחמה הם חזרו משם מזועזעים מהסיטואציות הנוראיות, אבל לא פחות מכך ממדיניותו של הצלב האדום. טענתם הייתה שהצלב האדום שתק ושיתף פעולה עם הממשלה הרצחנית ופשעיה. זה כמובן מזכיר לנו את שתיקתו של הצלב האדום בעניין החטופים שלנו בעזה (תוך שהוא משתתף בשתיקה בטקסים המחליאים שניהל החמאס בעת מעמדי השחרור), וביחס למעשי האונס ולנרצחים הרבים בעוטף. כולנו התקוממנו נגד המדיניות הזאת, והתחושה הייתה שמדובר ממש באנטישמיות.

כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1971, מתכנסים כמה רופאים צרפתיים, פורשים מהצלב האדום ומקימים ארגון סיוע רפואי אחר, "רופאים ללא גבולות" (MSF), שמאמץ מדיניות שונה. חלק מהותי בהבדל בינו לבין הצלב האדום הוא שהארגון החדש מרשה לעצמו להתבטא בפומבי ולבקר פשעי מלחמה של הגורמים בשטח.

שני הארגונים חרתו על דגלם ניטרליות, אבל הם נותנים לה פרשנויות שונות. הצלב האדום לא בוחר צד. הוא מעניק סיוע ככל יכולתו לכל מי שצריך אותו, בלי להיכנס לביקורת על הגורמים בשטח, תהא אשר תהא דרך התנהלותם. רופאים ללא גבולות גם הם לא תופסים צד במלחמה ולא עוסקים בסיוע לאחד הצדדים. אבל הם בהחלט כן רואים כחלק מחובתם להתריע כנגד פשעי מלחמה, לתת עדויות על המתרחש ולבקר צדדים שונים בפומבי, בפרט על התנהלות שמפריעה להם להעניק את הסיוע לאלו שזקוקים לו.

בתחילה היה זה ארגון קטן ולא מאד משמעותי. אבל עם הזמן, לקראת סוף שנות השבעים של אותה מאה, הארגון גדל והפך להיות גורם הרבה יותר משמעותי. באותן שנים היו פליטים וייטנאמיים מהמלחמה שהתנהלה שם, שעלו על סירות רעועות ונמצאו במצבים קשים ביותר במרחבי הימים. רופאים ללא גבולות היה הארגון היחיד שפעל על הסירות הללו במצבים קשים ומסוכנים מאד, והעניק סיוע רפואי מסור לאותם פליטים אומללים. הם הקפידו לצלם ולפרסם את נוכחותם שם כדי להביא למודעות הציבורית את המצבים שנוח היה לכולם להתעלם מהם. הארגון גדל מאד וקיבל מוניטין על פעילותו הנועזת, המסורה והמקצועית מאד, בכל מקום שהוא נדרש. היכולות הלוגיסטיות והאדמיניסטרטיביות שלו השתפרו מאד (הוא החל לספק גם סיוע אחר, כמו מזון וביגוד, מעבר לסיוע הרפואי), והוא הפך לגורם בעל חשיבות בינלאומית רבה.

להבדלים הללו במדיניותם של שני הארגונים היו השלכות. מחד, הקול השונה שהשמיע הארגון החדש הפך להיות יותר דומיננטי ומוערך, ולכן כמובן האיר באור בעייתי יותר את הצלב האדום על המדיניות הניטרלית שלו. מאידך גיסא, הביקורות שהשמיע הארגון החדש הביאו לקשיים רבים במתן הסיוע. היו מקומות שהארגון סולק מהם, ואף היו מקרים שהמדינות שבוקרו על ידו תפסו ואף רצחו כמה מאנשיו. מחירה של מדיניותו של הארגון היה כבד.

כך למשל קרה באמצע שנות השמונים באסון ההומניטרי הגדול במלחמת האזרחים באתיופיה. רופאים ללא גבולות גילו שהמשטר משתמש בסיוע ובמחנות הפליטים שהם סייעו בניהולם כדי לעשות העברת אוכלוסייה (טרנספר), כדי להשיג את מטרות המלחמה שלהם במורדים. צריך להבין ששימוש בסיוע הומניטרי למטרות המלחמה מנוגד לחוק הבינלאומי, וכמובן גם לקוד האתי של הארגון עצמו. הארגון החליט לצאת בביקורת פומבית על הממשלה האתיופית, ואף קרא למדינות העולם לא לספק את הסיוע במצב כזה. בשלב זה מדובר בארגון גדול ומאד מוערך, והביקורת הזאת קיבלה הד רחב ולכן כאבה מאד לממשלת אתיופיה. היא הגיבה בסילוקם והחרמת הציוד שלהם. כך גם קרה ברואנדה, עוד מקרה מזעזע של אסון הומניטרי באפריקה, כשהארגון הזה היה אחד היחידים שפעל שם. הם עצמם התלבטו כיצד להגיב ולהתבטא אבל החליטו בכל את לבקר את הפשעים שבוצעו שם. גם שם פעילותם נאסרה, ויש טענות שכמה מהם אף נרצחו בידי המשטר.

שורש המחלוקת

כעת נוכל להבין את הדילמה. הצלב האדום נוקט במדיניות ניטרלית מפני שאחרת הוא לא יוכל להגיש את הסיוע שלו לנפגעים. השתיקה שלהם היא מכשיר ולא ערך. הם גם נחרדים מהפשעים ורוצים למחות ולפרסם אותם, אבל הם מבינים שהמטרה העיקרית שלהם, הגשת סיוע, עלולה להיפגע מכך. MSF, לעומתם, טוענים שחובתם לפרסם את הפשעים גם במחיר הגבלות על הגשת הסיוע. יש שם נימוקים תוצאתיים פשוטים (השתיקה תביא לתוצאות גרועות יותר מהסיכון להפסקת הסיוע) אבל להתרשמותי מדובר בעיקר בנימוקים ערכיים: אסור לשתוק מול מעשים כאלה בשום מחיר.[1]

לאור התיאור שנתתי כאן ניתן להבין שאין כאן צדיקים ורשעים, או צודקים וטועים. אלו שני סוגי מדיניות שלשניהם ניתן לראות הצדקה. הצלב האדום אינו אדיש לפשעים ואינו אוהב את הפושעים. הוא פשוט מנסה להגיש את מירב העזרה. גם MSF אינו סתם פועל נגד מי שהוא שונא. הוא מאמין שיש ערך חשוב בפרסום פשעים וניסיון למנוע אותם, גם אם זה בא לעתים על חשבון היכולת להגיש עזרה.

בחזרה אלינו

שימו לב שמשום מה, במקרה של המלחמה בעזה, שבו אנחנו אחד הצדדים המעורבים, יש לנו ביקורת סותרת על שני הארגונים הללו. את הצלב האדום אנחנו מבקרים על כך שהוא שותק (מול פשעי החמאס) ואת MSF אנחנו מבקרים על כך שהוא תופס צד (ומבקר את ישראל). כמובן שניתן להסביר זאת בקלות: ברור שאנחנו צודקים והחמאס פושעים. לכן אין סתירה בביקורת שיש לנו על שני הארגונים משני הכיוונים. ובכל זאת, אני חושב שאנחנו לא מספיק מבינים את הצד שלהם. הצלב האדום שותק מפני שאם לא ישתוק לא יוכל להגיש עזרה. זו לא בהכרח אנטישמיות, אלא מדיניות שיש לה רציונל הגיוני וסביר לקידום מטרה מוסרית בעליל. לעומת זאת, MSF שמבקר אותנו ולא שומר על ניטרליות, אני אמנם לא מסכים עמם אבל אני יכול להבין את נקודת המבט שלהם. הם רואים אוכלוסייה סובלת, ומנקודת המבט שלהם שאינה עוסקת בפוליטיקה ובתולדות הסכסוך אלא במצב הקונקרטי ששורר מול עיניהם, הם רואים דברים נוראיים ולכן משמיעים ביקורת.

הלאה. בשני הארגונים מגייסים עובדים מהשטח, שהרי בלי זה קשה להגיש עזרה. זהו כוח האדם הזמין שיש להם בשטח, וזה גם מה שמאפשר להם להבין את השטח ולתקשר עמו. אין פלא שבין העובדים הללו נמצאים גם עזתים שפועלים נגד ישראל ומבצעים פעולות טרור או סיוע לטרור. אני מניח ששני הארגונים לא מעוניינים בזה ובוודאי לא יזמו את זה. זוהי תוצאה כמעט הכרחית מהימצאותם בשטח ומפעילותם, שהיא, כזכור, מבורכת כשלעצמה.

מנקודת המבט שלנו שניהם ארגונים עוינים. אלו שותקים נגד פשעים ואלו מבקרים פשעים, ושניהם לא מוצאים חן בעינינו מסיבות הפוכות. מ-MSF אנחנו דורשים שישמור על ניטרליות, ומהצלב האדום אנחנו דורשים שיתפוס צד. אבל צריך להבין שלארגונים הללו יש שיקולים אחרים, לגיטימיים לגמרי למרות הסתירה ביניהם. הם פועלים למען המטרות שלהם ולא למען הצדק הפוליטי ופתרון הסכסוך או הענשת האשמים. הם רוצים לסייע למי שסובל, ועושים זאת בדרך שנראית להם הנכונה ביותר (כאמור, שתי הדרכים הפוכות). יתר על כן, צריך להבין שמנקודת המבט שלהם השמעת ביקורת על ישראל היא סבירה, שכן יש פחות סיכוי שמדינה דמוקרטית לא תאפשר להם להגיש סיוע. לעומת זאת, ביקורת על חמאס תחסל את האפשרות שלהם להגיש סיוע בשטח. לנו זה נראה מקומם, מוטה ואף אנטישמי, אבל מנקודת המבט שלהם זו פעולה סבירה ורציונלית למען המטרות הנעלות שלהם, תוך מוכנות לשלם את המחירים הבלתי נמנעים.

אלך כעת צעד אחד הלאה. ארגון MSF סירב למסור את פרטי העובדים שלו, שכן הוא חשש לשלומם. הם יודעים שישראל חושדת בהם, בצדק מבחינתה (שהרי אכן היו מקרים של טרור). אבל מצד שני אם הם ימסרו פרטים לא יצטרפו אליהם עובדים והם יתקשו מאד להגיש את העזרה. הם גם לא סומכים על ישראל שתיתן להם להגיש עזרה ולהעסיק אנשים בגלל החשדות שלה כלפי העזתים בכלל. מבחינתה המוקד הוא שמירת הביטחון של חייליה ואזרחיה ולא הגשת הסיוע. אלו נקודות מבט הפוכות, שאת שתיהן אפשר להבין. אני יכול להבין את נקודת המבט הזאת, למרות שהיא מקוממת אותי. הם דורשים מישראל להבין שגם להם אין אינטרס שאנשיהם יעסקו בטרור. הם באמת שומרים על ניטרליות ומנסים למנוע מעשים כאלה. לא תמיד הם מצליחים, אבל לדעתי לא סביר שהם מעוניינים במעשים כאלה מתוך אנטי ישראליות וכו'. אלו כישלונות, כמו שקורה בכל מקום, גם אצלנו כמובן. לכן מבחינתם סביר יותר שישראל תסמוך עליהם שינסו למנוע את המעשים הללו ותיקח סיכון על הכישלונות, מאשר שתיקח לעצמה את הסמכות לטפל ביוזמות טרור של אנשיהם, מה שיפגע אנושות ביכולתם לפעול בשטח. זכרו שהם רואים את עצמם כניטרליים באמת, ומבחינתם הם באמת מנסים לוודא שלא ייעשו פעולות כאלה. אנחנו לא רואים זאת כך, אבל אני מעריך שמבחינתם זו נקודת המבט האמיתית. הם באמת ובתמים רואים כך את המצב ואת הדרך הנכונה לפעול בו.

הלקח: התבוננות מנקודת מבט הפוכה

התיאור שנתתי עד כאן מבטא את התובנה שבה רציתי לדון כאן. מנקודת המבט שלי כישראלי מדובר בארגונים עוינים. הם מסייעים לטרור ולעזתים שמוציאים את הטרור, ומוציאים את דיבתנו רעה. כמובן שאין לי אינטרס גדול לסייע לעזתים, גם אלו שאינם מעורבים בלחימה (ראו למשל בטור 667). מצדי שיתפגרו כולם, אם הדבר נחוץ להשגת מטרותינו שלנו. אבל הפודקסט הזה עזר לי להיכנס רגע לראש של אותם ארגונים ולהבין שגם להם יש צד. הם לא רשעים ולא מטומטמים, וגם לא בהכרח אנטישמים. אלו ארגונים עם כוונות טובות, ובעיקר עם מסירות נפש גדולה. אנשים עוזבים את ביתם וארצם ומשפחתם ונכנסים בהתנדבות לאזורים מוכי אסון ומסוכנים שאין להם שום קשר אליהם, רק כדי לסייע לאנשים שסובלים, באשר הם. זה פשוט ראוי להערצה. באמת.

זה לא אומר שבעקבות ההאזנה לפודקסט שיניתי משהו בעמדתי. אני עדיין רואה את עזה בדיוק כמו קודם. אבל את הארגונים הללו אני רואה עכשיו אחרת. מבחינתי כעת הם לא מטומטמים ולא אנטישמים מרושעים. הם אנשים נהדרים עם כוונות נפלאות ועם נקודת מבט שונה משלנו, שלפעמים גם נכשלים, כמו כולנו. בהחלט אפשרי שיש ביניהם גם אנטישמים, וברור שהם רואים את המצב בצורה חלקית ומגמתית (מי יכול להישאר מאוזן וניטרלי מול אסונות בהיקף כזה, עם ילדים חולים שלא מקבלים טיפול ונטבחים שם בהמוניהם?!). ועדיין הארגונים הללו כארגונים מקבלים אצלי הערכה שונה בתכלית ממה שהיה לי בראש לפני ההאזנה לפודקסט. שני הארגונים עם המדיניות ההפוכה קיבלו אצלי נקודות והבנה אחרת לגמרי ממה שהייתה לי קודם. צריך להבין שזה לא עניין של מידע חדש. גם קודם ידעתי את כל מה שאני צריך לדעת. מדובר בנקודת מבט אחרת על המידע. זה דרש ממני להיכנס לנעליים שלהם ולראות את העולם עם אותן עובדות מנקודת המבט ההיא.

מכאן למדתי לקח כללי יותר, שלא קשור דווקא לעזה. חשוב מאד לראות את המצב מנקודת המבט של האחר. לא בהכרח כדי להשתכנע, אבל לפחות כדי לשפוט את האחר בצורה מאוזנת יותר. יציאה מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי (שהיא באמת הצודקת למיטב הבנתי, ואני ממש לא מוותר על זה, ולא מקבל שום פלורליזם), זה עניין שדורש עבודה נפשית לא פשוטה, אבל לדעתי זהו תרגיל חשוב והכרחי.

אם תרצו תרגיל עוד יותר קשה, חשבו על הסטודנטים והמרצים השמאלנים באירופה ובארה"ב, שיוצאים להפגנות מוטרפות נגד ישראל ובעד החמאס. אין דבר מקומם ומטומטם יותר מזה. אין פלא שלכולנו ברור שהם סתם אנטישמים. ובכל זאת, חשוב להבין שאפילו שם לא מדובר בהכרח באנטישמיות. צריך לזכור שהם ניזונים ממידע חלקי ומגמתי, והם כמובן לא מסתכלים עליו מנקודת המבט שלנו. הם כמובן לא מכירים את הקונטקסט, והם גם יודעים שישראל היא החזקה והעזתים הם החלשים. במסגרת הזאת, כאר מגיעות אליהם תמונות מזעזעות של ילדים סובלים ומתים, עם תעמולה בלתי פוסקת של גורמים אינטרסנטיים רבי כוח והשפעה, אני בהחלט יכול להבין, ואפילו להעריך, את אלו שיוצאים ומפגינים נגד מה שנראה להם כעוול. רובם כנראה לא העפרונות הכי מחודדים בקלמר, אבל בכל זאת אני מניח שרבים מהם אנשים טובים. טובים וטועים (מאד). קל מאד לשבת בשקט מול עוול. קל לא פחות לומר שאני לא מספיק מבין ומכיר כדי לגבש עמדה. אבל עדיין זה שאדם מוכן לצאת ולהפגין ולפעול נגד מה שנראה לו (גם אם בטעות) כעוול, זה עניין ראוי להערכה. הסתכלות מנקודת המבט שלהם לפחות תלמד אותנו שהם לא בהכרח אנטישמים, אלא אולי תמימים וטועים. לפחות חלקם, ואני מניח שרובם.

אדגיש שוב שאין כאן שום פלורליזם. אני חושב שהם טועים בגדול ופועלים למען מטרות רעות מאד. אני חושב שיש שם לא מעט טמטום, שגובל אפילו ברשעות. במובן הזה השיפוט שלי לגביהם שונה מזה שיש לי על ארגוני הסיוע. ראינו שאצל ארגוני הסיוע מדובר במדיניות הגיונית שמטרתה הגשת סיוע לסובלים. מה שמבחינתי מקומם אצלם, מבחינתם הוא מדיניות מפוכחת שמוכנה לשלם מחיר עבור מטרות נעלות. לעומת זאת, אצל האקדמאים המנותקים שתיארתי אין את ההצדקה הזאת. אם היו חושבים קצת יותר ומתעניינים קצת יותר, אני מניח שהיו יכולים להבין שהם אידיוטים שימושיים שתומכים בטרור. בניגוד לארגוני הסיוע, הם לא משלמים מחיר בלתי נמנע כדי להביא לתוצאה טובה. הם מביאים לתוצאות רעות לגמרי בגלל טיפשות. ועדיין, אפילו אצלם, התבוננות מנקודת המבט שלהם יכולה ללמד אותנו משהו עליהם (ואולי גם עלינו). הם אולי טיפשים, אבל לא בהכרח רשעים או אנטישמים.

חידוד נוסף

למעלה הערתי שאיני מתכוון כאן לתמוך בפלורליזם, כלומר בריבוי אמיתות. כתבתי לא פעם שאני מוניסט מושבע. ברוב המקרים להבנתי יש רק אמת אחת, ומי שחולק עליה טועה. חשיבותה של ההתבוננות מנקודת מבט הפוכה אינה בגלל פלורליזם. המטרה אינה להבין שהם צודקים כמוני. גם אחרי הפודקסט אני עדיין די בטוח שאני הצודק, ובכל זאת ברתצוני לטעון שחשוב להתבונן על סוגיות ואנשים כאלה גם מזווית הפוכה. ניתן להציע לכך הסבר בכמה מישורים.

במישור הראשון, גם אם אני מוניסט, זה עוד לא אומר שאני בהכרח צודק. זה רק אומר שרק אחד מהצדדים בוויכוח צודק. אבל אולי זה דווקא אתה ולא אני? לכן שווה להקשיב לטיעוניו של היריב. זוהי בעצם אחת המסקנות ממלחמת יום הכיפורים, שחשוב מאד לשמוע דעות של איפכא מסתברא, גם אם ברור לנו שהוא לא צודק. שכנוע וביטחון עצמי מוגזם מובילים לקונספציה כושלת (בימים ההם ובזמן הזה). אם כן, הערל הראשוני של כניסה לנעלי היריב ואפילו האויב, היא לבדוק אולי הוא באמת צודק.

במישור שני, גם אם עקרונית אני צודק ואיני משנה את עמדתי, עדיין כדאי להקשיב לטיעונים של היריב שכן אני יכול לתקן ולאזן יותר את עמדתי (הצודקת). אולי יש היבטים שבהם איני צודק, או שיש ניסוח מתון יותר של העמדה שלי. יש בנותן טעם להביא כאן את הגמרא בגיטין ו ע"ב:

דכתיב: ותזנה עליו פילגשו, רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה, ר' יונתן אמר: נימא מצא לה, ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, א"ל: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? א"ל: עסיק בפילגש בגבעה, ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר, א"ל: ח"ו, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? א"ל: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד.

אליהו אומר לרבי אביתר ששני הצדדים צודקים: אותו איש מצא זבוב וגם נימא, על הזבוב הוא לא הקפיד ועל הנימא הקפיד. על פניו זה אומר ששניהם לא דברי אלוהים חיים, שהרי שניהם טעו. נראה שכוונת הגמרא לומר שכל אחד  מהם תפס פן אחד של האמת, והאמת הכוללת היא הצירוף של שניהם. פירוש הדבר שכאשר רבי אביתר הקשיב לטיעוניו של רבי יונתן הוא יכול היה לשפר ולדייק ולהשלים את עמדתו. הוא צדק מלכתחילה אבל לא לגמרי. הקשבה לצד השני יכלה לסייע לו להשלים את התמונה שלו על הסוגיה. אם כן, במישור השני הכניסה לנעליו של היריב מאפשרת לנו לשפר את תפיסותינו ולהפוך אותן למדויקות, שלימות ומבוססות יותר.

יש גם מישור שלישי. נניח ששללתי לגמרי את הפלורליזם, והמסקנה היא שאלו שחולקים עליי טועים לגמרי (לדעתי), ולצורך הדיון אניח שאין אפילו צורך לתקן את עמדתי. בכל זאת, התבוננות מנקודת המבט ההפוכה תאפשר לי ללמד עליהם זכות. ניתן לטעון שזוהי טעות סבירה, כלומר שכל אדם סביר שיימצא במצב כזה (כולל אני עצמי) יפעל בדרך דומה. אולי ניתן היה ליישם כאן את מאמר חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

אבל כאן עיקר כוונתי אפילו לא לזה, אלא להסבר במישור רביעי. גם אם איני יכול אפילו להצדיק את עמדתו של השני וללמד עליו זכות, עדיין ניתן להבין שאמנם השני טועה, אבל אינו בהכרח שוטה או רשע. יש סיבה מדוע הוא חושב או פועל כפי שהחליט. זה לא רשע אלא טעות.

אסיים את הטור הזה בדיון קצר על המעגל השוטה שכבר הוזכר בטור 710.

המעגל השוטה

הסברתי שם שאנחנו נמצאים בתוך לולאה עם משוב חיובי שקשה מאד להיחלץ ממנה. כל צד רואה את הצד האחר כטיפש או רשע. כתוצאה מכך אין טעם להקשיב לטיעונים ולנימוקים שלו. אבל אם איני מקשיב אז ברור לי שאין להם נימוקים וטיעונים של ממש להגנתם עמדתם. אז מדוע הם מחזיקים בה? בגלל שהם טיפשים ורשעים. לכן שוב אין היגיון להקשיב להם בכלל, וחוזר חלילה.

מה שתוקע את השיח בסוגיות שבמחלוקת ציבורית במקומותינו אינו הנימוס והיחס לאחר. זהו בעיקר הזלזול באחר וראייתו כטיפש או שוטה, שמביא לאי הקשבה לטיעוניו. כפי שכתבתי שם, לדעתי הנימוס אינו הבעיה, ואני הייתי מאד שמח אם החולקים עליי יקשיבו לטיעוניי וייקחו אותם בחשבון בבואם לגבש עמדה בסוגיה, ומצדי שיחרפו ויגדפו את אימא שלי אם לדעתם אני ראוי לזה. אני מניח שאחרי ההקשבה גם החרפות יתמתנו, אבל זה תוצא לוואי ולא המטרה עצמה. אותי מעניין יותר שנוכל לנהל שיח כדי לשפר את החשיבה ואת ההחלטות שלנו. הבעיה ביחסינו ההדדיים היא רק סיבה לעניין וסימפטום שלו.

במקום לעסוק בשיפור האווירה ובהקשבה מנומסת זה לזה, עדיף שנתרגל כניסה לנעליו של הזולת וננסה להבין את נקודת המבט שלו. אם כל אחד מאיתנו ינסה להגן ככל יכולתו על העמדה שנגדו, ולו רק כתרגיל, התוצאות בכל ארבעת המישורים שתיארתי למעלה יהיו מועילות מאד. הוא יכול לגלות שהוא טעה. הוא יכול לשכלל ולאזן את עמדתו. הוא יכול להבין את טעותו של השני. ובמקרה הכי גרוע הוא יכול לגלות שאמנם אי אפשר להבין את השני, אבל עדיין אין הכרח לראות בו טיפש או רשע.

אני מצרף בנספח הצעה ששלחתי לח"כ כלשהו שאני בקשר איתו, שעניינה בדיוק הנושא הזה. הלילה אמורה להיות לי שיחה בנושא הזה. נראה אם ייצא מכאן משהו.

נספח: ונהפוך הוא: לטהר את השרץ (והאווירה)

(הצעה לקראת פורים)

תיאור המצב – הבעיה בשיח הציבורי: הבעיה העיקרית בשיח בכנסת ובכלל אינה הנימוס והיחס לאנשים, אלא חוסר המוכנות להקשיב לטיעונים ולנימוקים שביסוד העמדות השונות. העמדות בנושאים שעל הפרק מתגבשות לפי פוליטיקת זהויות לא לגופו של עניין. כך יוצא שלמרות שברוב הנקודות יש הסכמה ברוב גדול של הציבור ונציגיו, לא מצליחים להגיע להסכמות ולקדם דברים.

דיאגנוזה – 'המעגל השוטה': כל צד נתפס אצל מתנגדיו כשילוב של רשע וטיפשות. כל צד בטוח שמדובר במלחמת בני אור בבני חושך, ולכן כל עמדה שיעלה הצד השני תזכה לחרפות ולא יראו בה שום צד חיובי. במצב כזה נוצר מעגל שוטה שמזין את עצמו: אם ראובן הוא רשע ו/או טיפש אז אין טעם להקשיב לטיעוניו. אם איני מקשיב לטיעוניו אז ברור שעמדתו מטופשת ו/או מרושעת (שהרי מי מחזיק בעמדה כזאת ללא  נימוקים וטיעונים?!). ממילא ברור שאין מה להקשיב לו, וממילא עמדתו מרושעת ומטופשת, וחוזר חלילה. זהו חור שחור שלא ניתן לצאת ממנו.

כיוון לפתרון: בדרך כלל חושבים על דרך לטהר את השיח באמצעות הגעה ליחס ראוי יותר לאנשים שמשתתפים בו. אבל ההערכה והיחס לאנשים הם רק מכשיר ולא נכון להתמקד בו. בעקבות הדיאגנוזה הנ"ל, נראה שיש לשפר את רמת הדיון ובפרט את הענייניות שלו, על ידי עצירת המעגל השוטה הנ"ל. שיפור היחס לאנשים אולי יהיה פועל יוצא.

הצעה מעשית – שבוע "ונהפוך הוא": לקראת פורים להכריז על שבוע שבו יתנהלו בכנסת, בתקשורת ובצורות שונות בציבור, דיונים שבהם כל אדם בוחר נושא קונטרוברסלי שקרוב לליבו ומציג בצורה הטובה ביותר את עמדת מתנגדיו. מטהר את ה'שרץ' בק"נ טעמים (ואולי יתברר שזה לא לגמרי שרץ). אבהיר שמדובר על 'שרץ' שהוא נושא, ולא על אדם (לא צריך להחמיא למתנגדו או להעריך אותו. מדובר על דיון ענייני והצגת עמדות בנושא שעל הפרק.) חשוב להבין שזה אינו תרגיל ברטוריקה. הכוונה להיכנס באמת לנושא מנקודת מבט הפוכה ולנסות באמת ובתמים לחוות מבפנים את תפיסתו של האחר.

הכנסת תוביל את המהלך. שם כל ח"כ יבחר נושא קונטרוברסלי שעליו נאם לאחרונה, ובמשך 5-10 דקות יציג בצורה הטובה ביותר את העמדה המנוגדת, ורק אותה. ניתן להיעזר בעוזרים פרלמנטריים של ח"כ שמחזיק בעמדה שאני מתנגד לה, כדי להכין נאום שמסביר ומבסס היטב  ככל הניתן את העמדה ההיא. (אפשר להקדיש דקה בסוף להסבר מדוע הוא עצמו לא מקבל אותה. אבל אולי כדאי להימנע מזה בשלב ראשון.)

תוצאה מקווה – 'המעגל החכם': אין כאן דרישה לשנות עמדות כמובן. המטרה היא להיווכח במורכבות של הנושאים שעל הפרק. בכך שבכל אחד מהם יש צדדים לכאן ולכאן. ומכאן שמי שחושב אחרת יש לו נימוקים והוא לא בהכרח סתם רשע או טיפש, גם אם איני מסכים לו. התקווה היא שהקשבה תוביל להקשבה, מה שעשוי ליצור 'מעגל חכם' הפוך מ'המעגל השוטה' הנ"ל. בסופו של דבר אולי ישתפר גם היחס לאנשים ולא רק לעמדות.

השלכות: אני חושב שכמה ימים כאלה יועילו מאד לטהר את האווירה ולשפר את רמת וענייניות הדיון בנושאים שעל הפרק. אולי יתרגלו לבחון עמדות באופן ענייני, ולהבא ניתן יהיה לנהל דיון ולקבל החלטות. כפועל יוצא, ייתכן שגם ההערכה ההדדית תשתפר, וכל צד לא יראה את האחרים בצורה של שחור-לבן, כלומר כטיפשים ורשעים, אלא כבעלי עמדה שונה. ואולי אולי יתברר שיש נושאים שעליהם אפשר אפילו להסכים.

[1] בפודקסט זה הוצג כוויכוח על מה שיביא את התוצאות המיטביות לנפגעים. אני בספק אם התיאור הזה נכון. אם זהו הוויכוח, יש מקום להבחין בין מקומות ומצבים. אני גם לא מתרשם שמישהו משני הארגונים עשה סקר בשטח כדי לבדוק את ההערכות מה יותר מסוכן לאוכלוסייה. לכן תחושתי היא שיש כאן בעיקר ויכוח ערכי: עד כמה מותר לשתוק מסיבות הומניטריות.