בית הכנסת כזירת הטפה לקהל שבוי: מבט נוסף על התפילה (טור 77)

כשלון מהדהד ורועם של הרבנים. הם יודעים!אבל הם מ פ ח ד י ם !! להרים כל קול.
עדיף לצקצק לפלבל, ולדבר על כך שיש ספק הילכתי אם מותר להוציא מהארון חולצה שתלויה על קולב בין חברותיה. חשש למלאכת בורר!

הם עצמם מואסים בתפילה הארוכה ובקטעים המשמימים, שאין הם מבינים את מרבית מילותיהם ("להפריץ"), וכתרופה לשעמומם הרב, הם מביאים עימם לסטנדר כרך של משנה ברורה או של שו"ע או של היד החזקה. [בטאון השבת של חברת "גינדי" או ביקורת מסעדות של יהלום הרי "ניט שייך"!]. בנערותי לא ראיתי ר"מ או ראש ישיבה בא לתפילה עם ספר, לבד מהסידור והחומש.
וטרם דיברנו על חרפת ה"מי שביירך" המנוגדת להלכה. לו אני הנמען לכל הבקשות המבזות הללו, ושומע כיצד "מתפללים" ו"מתחננים" לשלום החולה (שברוב המקרים מאושפז בגלל קילקול קיבה "אקוטי" או דלקת ריאות "מאיימת"), היה אפי חורה במבזים את שמי ואת כבודי. עיין ערך תפילת "נחם".
בושה וכלימה. למה לי רוב זבחיכם!

אם אתה רוצה שיקראו את המאמר תוציא אותו בתור עלון של שבת

אני שמתי לב שקריאת עלונים קיימת בעיקר בקריאת התורה (שלה כזכור מטרה מוגדרת וברורה שבטח לא פגה בימנו). בשאר התפילה מי שלא רוצה להתעייף בפסוקי דזמרה פשוט מאחר איחור אופנתי ונוחת היישר ב"נשמת" לעיקר התפילה. החילוק חשוב, כי הוא מראה שאמנם התופעה נובעת משעמום אך לא בהכרח שהשעמום קיים בתפילה דווקא אלא בחוסר המעש של קריאת התורה.
יתכן אמנם שהמציאות שנשקפת לי נובעת מהעובדה שאני מתפלל בבית כנסת נוסח צפון אפריקה (אלג'יראים אם לדייק, הם לא יסלחו לי על ההכללה הזאת כל כך מהר). שם, כל מנגינה שתשונה, מילה לא במקום או אי חזרה על הפזמון ב"לכה דודי" יגרור שריקות בוז מהקהל וזריקת חפצים. אני לא חושב שהאנשים שם (כולל אותי עצמי) חושבים שללכה דודי ישנה משמעות אדירה על המתרחש בעולם או אפילו משמעות מועטת כלשהיא, אך זה עדיין חשוב להם מאוד. הצורך להתחבר לעבר ולמסורת בהקשר הדתי קיימת ועוזרת גם עם ההתמודדויות היומיומיות, סוג של אסקפיזם.
שנית, אני לא מצליח להבין מדוע אתה מבטל את טיעון המדרון החלקלק כל כך מהר. אם נבטל את פסוקי דזמרה למשל, אינך סבור שמהר מאוד יבואו לבטל את עיקר התפילה (או אפילו כולה)? רב העם (לענ"ד) יסבור שאם פסוקי דזמרה אינם כה חשובים אז למה לנו כל זה בכלל וכנראה שהתפילה אינה משמעותית כלל (ולא היא, גם אם סוברים שהיא לא משפיעה על ההתרחשות בעולם היא בטח משפיעה על ההתרחשות בתוכנו כמו שהרב ציין). הרבה אנשים מהעם לא נוהגים לחלק כמעט בין פסוקי דזמרה לתפילת עמידה ולהבדל במשמעות ובתפקיד של כל חלק.
נ.ב. אנשים הם לא קהל שבוי. הם תמיד יכולים להביא ספרים עבי כרס של הוצאת שלם לבית כנסת כפי שהרב עושה או אפילו הארי פוטר אם הם רוצים. העלונים תופסים כי הם מדברים את הדברים שאנשים שבדר"כ נמצאים בבית כנסת דתי לאומי ממוצע רוצים לשמוע. מי שמעוניין לא לקרוא את הזבל המודפס על דפים צבעוניים פשוט לא חייב, ומי יודע, אולי בסוף הם אפילו יתפללו.

א. אני תוהה מה מטרת הפרסום. כלומר אני מבין את מעשה הכתיבה שנובע מליבו (נא לעדכן את בודק האיות בכללי הכתיב החדשים) הדואב והכואב של המשורר שיכול לבטא את עצמו רק בפרץ של כתיבה נוגה-אך-עם-זאת-משעשעת שתביא לו מעט מזור ונחמה. הרעיון הראשון (והאחרון) שעלה על דעתי הוא שהמשורר הפצוע חושב שפרסום הגיגיו יוכל לעזור כדי לזרז את העם לתקן את המעוות. אבל כאן אני באמת תוהה – האם זלזול מופגן באחרים ובאמונות שלהם יוביל אותם להקשיב לך? האם הסיכוי לשינוי לא יהיה גדול יותר אם תפתח דווקא בסוף, בחשיבות של התפילה, ואפילו תאריך בזה (דומה שאתה דווקא יודע להאריך), ורק לאחר מכן תבקר את המצב הנוכחי בלי לגרום לאנטגוניזם? אז נכון שרבים מהקוראים כאן לא נבהלים, אבל הם כבר מסוג מסוים – אם אתה רוצה לפנות לרוב, ולא למי שממילא שמים אותו בגבול האפיקורסות, אז לא בטוח שזו הדרך.
ב. יש כאן שתי שאלות שלא לגמרי קשורות – א. ההשפעה של התפילה; ב. המתכונת הנוכחית שלה. גם אם יש השפעה לתפילה, זה לא אומר שהמתכונת הנוכחית שלה היא מוצלחת, ובכל מקרה אפשר לקצץ אותה בהרבה, בין בהורדת טקסטים ובין בקיצור התעכבויות. הכריכה של הנושא הראשון שהוא שאלה פילוסופית שבה עמדתך היא עמדת מיעוט בשאלה שהיא המרכזית לטור, לא תורמת לקידום הנושא.
ג. אם ההתנהגות בתפילה מוכיחה את חוסר האמונה בהשפעה שלה, הרי שהיא גם מוכיחה את חוסר האמונה בצורך לקיים את ההלכה. האם תרצה להוכיח מכאן שכולנו (לא כולל אותי כמובן; אני צדיק יסוד עולם ומאמין בכל מה שהורונו רבותינו) לא מאמינים בתורה מן השמיים?

ישר כח הרב מיכי. ישר לתוך הבטן הרכה של ה"דתיים".
אולי תוכל לכתוב מאמר (או סדרה של מאמרים) על דעתך בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

לגבי טענתך שהחוויה אינה מטרה בפני עצמה, איך תסביר את נושא כוונת הלב שמוזכר בהלכה לגבי ברכת האבות וכן את הגדרת עמידה בפני המלך שהגר"ח והחזון איש מדברים עליה. האם מדובר בהגדרות הלכתיות שכליות גדירא או שמא יש כאן דרישה לאיזה חוויה רגשית אותה אתה לא מצליח למצוא וטוען שכמוך יש אנשים רבים.
לגבי אופן הסקת הדברים- איני מבין כיצד הסקת מתוך המציאות שראית מתפללים רבים קוראים בזמן התפילה עלונים שהם באמת משעממים את הדרישה שלך לבחון מחדש נושא התפילה ודרשת מאיתנו כנות שהפתרון שהצעת הוא בחינה מחדש של נושא התפילה ואף הצעת לקצר חלק מהתפילה שלדעתך לא משרת את מטרות התפילה.
באותה מידה ניתן להסיק שיש בעיה באותו ציבור המתפללים או במבט איתו הם מגיעים לבית הכנסת.
ויותר מזה כיצד ניתן ללמוד מתופעות כאלה ואחרות דברים כאלו, האם בדקת במקומות אחרים כיצד נראית התפילה שם? האם ישנם מקומות בהם התפילה לא נראת כמו ספרייה עירונית( קרל פופר).
אולי ישנם מקומות בהם התפילה נחווית כמשהו חי ותוסס שלא מצריך ספר טוב או שירים של הרב קרליבך.
אולי באמת הבעיה היא בחינוך נכון לגבי מקומה של התפילה בחיינו או שמא סיבה אחרת יש כאן בכלל מקרה לא הסברת כיצד הסקת את דרישתך של בחינה מחודשת של נושא התפילה.
כדברך בהרבה מקומות יש כאן כשל לוגי שאינו ברור דיו.
לגבי נושא החוויה שאינו עובד, ישנם מקומות בהם הדגישו את נושא החווית הרגשית בתפילה ושם כמו שכתבתי שאלות אלו לא עולות, איני מבין כיצד כתבת לי בתגובה
"אם כי בהחלט ניתן לחשוב על זה כפתרון חסידי אפשרי לבעיית השיממון, לו זה היה עובד"
שוב כיצד הסקת שהדבר אינו עובד בכמה מקומות חסיידים התפללת בחייך?
לדעתי בעיית התפילה מתחילה בהסברה וחינוך לתפילה כנה ומשמועתית, שם הבעיה מתחילה.
אנשים אינם מבינים לשם מה הם באים לתפילה, עסוקים הם בשאלות עמוקות על שינוי הרצון בתפילה וכדו בלי לעסוק בעיקר.
גם אתה מודה שהתפילה נועדה לעמידה לפני ה', אולי הדרך בה נסית ללכת בשביל להגיע למטרה זו זקוקה לחידוש ורענון. בחב"ד למשל נושא התפילה הועלה על נס וכן בברסלב.
תנסה משהו אחר אולי תופתע.

כמות הפוצים שמנסים לחנך את הרב על סגנון הכתיבה בלתי נסבלת..

פשוט אל תבוא יותר לתפילה. תניח לנו לנפשנו. אתה וחבורת המלקקים שלך. כזה יצור קשקשן. רוב רובה של התפילה אינה בקשה, ואפילו לשיטתך שהתפילה לא פועלת (לא אומר שאין השגחה) זה רלוונטי רק לחלק קטן מאד. אם תלמד קצת יותר תגלה את המובן של התפילה גם בסיטואציה כזכו. בחיי, עד הפוסט הזה חשבתי שזכות לציבור שלנו שיש אנשים כמוך בקרבנו. אבל אתה כזה קשקשן. וחבורת המטומטמים שסביבך. גועל נפש

לכבוד הרב שלום,

הבעיה שאתה מעלה מציקה לדעתי לרוב הציבור במידה זו או אחרת.

אני רוצה להתמקד בפרקטיקה שאני אימצתי לעצמי.

א. תפילה במניין היא איננה חובה, כך עולה מפשטות לשון הרמב"ם. אני יודע כי יש על זה דיון באחרונים, אך עיון פשוט בתלמוד ובראשונים יעלה את המסקנה כי זו 'מעלה בתפילה' להתפלל בציבור. התלמוד מלא בסיפורים של אמוראים שהתפללו ביחידות, הרושם שעולה שזה לא היה מעיקרי התפילה. – משכך כל אדם יכלכל צעדיו האם תפילה במניין שע"פ רוב יכולה 'לגזול' שעה וחצי (כולל הליכה והגעה לביהכ"נ) חשובה ונחוצה לו. ואם כן מתי ובאיזה מינון.

ב. גם כשאני מתפלל יחיד, אני מאמץ לעצמי את נוסח רב סעדיה גאון בסידורו, הוא קצר ומתומצת, בדיוק לפי דרישות הגמרא [הוא מוסיף תחנון – שזו רשות, וכן קדושא דסידרא אבל גם היא היא רשות, אבל הנוסח שהוא מביא קצר בהרבה מהנוסח המקובל], למשל בפסוקי דזימרא – כמדוני הוא מביא רק את חמש מזמורי הללויה, כמובן שלפי הגמרא אין זו חובה ואפשר לדלג על כך לגמרי, כידוע ברוך שאמר וישתבח אינן מוזכרות בגמרא וכנראה הם תקנת הגאונים. או שאפשר לומר ברוך שאמר אשרי וישתבח בלבד. ברכת יוצר אור – קצרה משמעותית, הושמטו ממנה כל ענייני המלאכים שזו הוספה מאוחרת, וכן אמת ויציב ממקודת על יציאת מצרים בלי התפרסות רחבה מידי. תפילת העמידה קצרה משמעותית מהנוסח המקובל לדעתי הופחתו בה כ 70% מהמלל המקובל. בקיצור שווה צפייה.

נוסח רב סעדיה היה מקובל בשתי הישיבות בבל, וכנראה הוא נוסח קרוב מאוד לנוסח האמוראים. כפועל יוצא מובן שגם הם לא השקיעו בתפילה כל כך הרבה זמן כמונו. תפילת שחרית לפי נוסח רס"ג לא אמורה לקחת יותר מכעשר דקות עד רבע שעה. מנחה וערבית קצרות מכך משמעותית.

ג. אין ספק כי חזרת הש"ץ וריבוי הקדישים הם למעמסה, ולכן זה מוציא את הטעם מהתפילה.

ד. מניסיון כשאדם מפלל קצר ולעניין יש לו יותר יכולת לחוש כאדם העומד לפני מלך. תפילת עמידה של שלוש דקות עושה את העבודה.

ה. אין ספק שלהתפלל בבית כנסת אשכנזי [שאני חבר בו על פי רוב] זה מדכא ומשעמם. התפילה הספרדית ואף התימנית עם הנעימות המיוחדות של פסוקי דזימרא, ושאר התפילה + קיצור משמעותי על פי רס"ג, והשמטת החלקים המיותרים [חזרת הש"ץ קורבנות, אלפי מזמורים] תעשה את העבודה. [גם בנפש פנימה]. יתכן שיש לשקול גם גיוון בפסוקי דזמרא לא לחזור כל הזמן על אותם המזמורים זה מאבד את האפקט

ו. אתה כנראה שוכח כי רוב הציבור לא בנוי מהחומר [המשובח] שלך. אם אתה מאמין כי התפילה לא פועלת כלום ואתה ממשיך להתפלל בגלל אלמנטים אחרים, אשריך. אצל ההמון זה לא עובד. התפילה חייבת לשבת על משהו 'אמיתי' על עובדה קיימת, משהו שיש לה משמעות בעולם המעשה. רק אקט של עבודת ה' זו דרגה גבוהה.
לכן טענתי היא כי אם הציבור יקבל את עמדתך [שאני ממש לא חושב שיש הכרח 'להאמין' בה, זו עדיין אמונה כמו אמונתם של המאמינים להפך] לבסוף הם לא יתפללו כלל.

בברכה

קטן התלמידים

דברים נכוחים רבנו מיכי.
ברוח הדברים אלו כתבתי בפוסט שפורסם היום:

מיסוד וחיוב התפילה וחזרת הש"ץ
———–
א) תפילה היא פנייה לבורא עולם והאדם, בבקשה, בשבח ובהודיה – שיחה מתוך לבו של האדם. ביסודה היא אקט שמתעורר מבפנים – כפי היכולת והרצון של האדם, מתי שירצה (ע' רמב"ם הל' תפילה א,ג). תפקידה היסודי של התפילה היא הדבקות בבורא, ההתקרבות אליו, שכן התפילה החליפה את הקרבנות.

ב) מכיוון שנוצרה אנדרלמוסיה באופן הפנייה אל אלהים, חכמים, אנשי הכנסת הגדולה, החליטו למסד את התפילה –לחייב לקיימה, לקבוע לה עיתים מדויקים במהלך היממה, לקבוע נוסח אחיד ומעוגן ללא שינויים ואף הוסיפו את עניין ההשתדלות בתפילת הציבור. כל זאת על מנת לייצר סדר כדי שכל יהודי פשוט יוכל לפרוס את דבריו בצורה מתוקנת לפני הבורא.

ג) לכאורה זהו מהלך מבורך שנועד לתועלת עבור כל יהודי ויהודי, שידע מה לומר לפני קונו. אלא שלמעשה, עם השנים, המיסוד גרם לתפילה להיות לרוב אקט משעמם, בנאלי, ארוך, עם טקסטים שחלקם לא רלוונטיים לתקופתנו ושעם חלקם איננו מזדהים באמת. היא הפכה לטרחה, לעול שרוצים להיפטר ממנו ורק לצאת ידי חובה, בניגוד להדרכת החכמים עצמם שלא לעשות את התפילה קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא (אבות ב,יג). ולא זו אף זו, הוסיפו חכמים את תפילת הציבור, דהיינו חזרה על כל נוסח תפילת העמידה, לטובת האנלפבתים שאינם יודעים להתפלל בעצמם (תקנה שנעשתה מאוד לא רלוונטית עם הדפסת הסידורים ובפרט שאין כמעט אנפלבתים מצויים בינינו). הרמב"ם שחי למעלה מאלף שנים מאז אנשי הכנסת הגדולה, ראה רבים המזלזלים בתפילת הציבור – מפטפטים זה עם זה, מהלכים, יורקים ועסוקים עם עצמם. הוא נאלץ לשלב את תפילת היחיד עם חזרת הש"ץ כדי למנוע את הביזיון של תפילת הציבור.
התפילה הממוסדת ובפרט זו הציבורית היא אחת התקנות שחסרונותיה כל כך בולטים, שספק אם התועלת שווה את המיסוד.

ד) הפתרון האישי שלי הוא לנהוג לפי הכלל המובא בשולחן ערוך בסימן הראשון: "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה." (סע' ד) ולכן אני משתדל לקצר כמה שיותר במבנה התפילה – לפי הכלים ההלכתיים שבידי, וכן פועל לפי מה שכתב שם המשנה ברורה (ס"ק יב):
"ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד יכול למנוע מלומר הרבה תחנות ובקשות הנדפסות בסידורים וטוב יותר שילמוד במקומם."
ולכן לרוב אני מחזיק עמי ספר תורני טוב שאוכל לעיין בו במהלך סדר התפילה, כך אני מציל את עצמי מהשעמום (יש זמנים ותקופות שאני גם נהנה מהלחנים והנגינות פה ושם). בחזרת הש"ץ, אני משתדל לענות אמן לברכות, אך לא חושש ללמוד בעת ההיא (בניגוד למשנ"ב וכדעת הרמ"ע מפאנו) ולדעתי יש לבטלה או לכל הפחות לשלבה עם תפילת היחיד.

שלום הרב,
לא הבנתי(השתדלתי לעבור על כל התגובות לפני שאני כותב) למה הרב רואה את עצמו כל-כך מחויב להליכה לבית-הכנסת כמנהג אבותיו (כמו שהרב כתב למעלה בתגובה לאלעד) אני רואה פה המון נימוקים למה אפשר לשנות את התפילה בלי איזו סמכות מיוחדת
1.בתגובות למעלה כבר נכתב שבפשטות אין חובת תפילה במניין. (אז למה לא לעיין בדברי קאנט קשישא במקומות יותר נחמדים?)
2.יש הרבה תוספות שאפשר לקצר.
3.אין משמעות לדבור שהוא רק מלמול בלי כונה אז אם אני לא יכול להתכוון אז אני פתור מתפילה (כמו שנראה מהרמב"ם על החוזר מהדרך)
אז למה הרב חושב שיש חובה קדושה להמשיך ללכת לתפילות השבת עם ספרי שלם כמנהג אבותיו?

בקצרה:

התעלמת מצורת התפילה אצל הציבור החרדי. ויש בהם שלושה מישורים שונים:
1) טכנית, שם אין עלונים כמעט בכלל. (למעט הוצאות ביתיות של אגודות ילדים, פרסומות של קופת העיר, ומדי פעם עלון מגמתי של דרשו… אך הם אינם נקראים בתפילה מחמת חוסר העניין בהם ומחמת קוצרם).
2) ההבדל העיקרי – בשונה מהציבור הדת"ל (האשכנזי – איני יודע מה הולך אצל אחינו הספרדים) לא מאריכים שם במקום שאין צורך:
א. קריאת התורה שם אורכת כחצי ממה שאורך לציבור הדת"ל, ואין אצלם מי שברך לכל אפצ'י (ובהרבה מהם אין בכלל מי שברך לכל עולה).
ב. קטעי יקום פורקן וכו' נאמרים בהבלעה תוך כדי התעטפות החזן של מוסף בטלית (ובהסתכלות סביב אפשר לראות שהרבה מהציבור לא אומרם).
ג. הזמן לפסוד"ז שם מאוד קצר – ומי שרוצה לאריך מגיע מוקדם יותר (ובהרבה מקומות מציינים בבירור את השעה של 'ברכו' כך שכ"א יעשה חשבון לעצמו כמה זמן הוא אומר פסד"ז).
3) בשונה מהציבור הדת"ל – ביהכנ"ס שם לא נתפס כמקום המפגש השבועי של השכונה, וההרגשה שם היא שבאים בשביל להתפלל. לדעתי זה משפיע על התופעה (בביהכנ"ס של המגזר אפשר לראות חבר'ה שדת רחוקה מהם כמזרח ממערב – כמובן לא המזרח הרחוק שממנו הם חזרו עכשיו לספר את חוויותיהם במפגש השכונתי השבועי).
4) נושא שולי – שם לא כל חובש כיפה נאמן למסור דבר תורה לציבור, מה שמציל את הנביבות שבדברי התורה שנאמרים ע"י "אחד המתפללים" (אם כי שם נושאי הדברי תורה הינם הלכתיים נטו – דבר שרוב הציבור לא מתחבר אליו… בעיה בפני עצמה).

נ.ב לגבי כח התפילה, זה קשור לסוגיא בבבלי מתי אדם נידון, ואיך אפשר לקרוע גזר דין (גמ' שם שברבים אפשר, ותוס' שם שמעורר עוד סוג של רבים – בתושח"י).

אני אוהבת את התפילה של שבת בבוקר כשאינה נמרחת.
זמן למחשבות טובות וחיבור.
הטקסט מחבר אותי לזמנים אחרים ולבריאה
מבחינתי זה זמן איכות עם עצמי
ושום עלון לא נכנס אצלנו.

הנוסח שהיה טוב לסבים שלי ולסבים שלהם וכו (וגם אצלם בבל לא הייתה רלוונטית) טוב גם בשבילי.

אולי אפשר לשנות בקטנה
אבל ברגע שעושים מהפכה א"א לדעת מה תהיינה תוצאותיה ומבחינתי יש הרבה מדי להפסיד

גם לגבי כח התפילה חולקת עליך מכל וכל. לי היא נותנת כח רב ולא משנה למה. כשמתפללים על מישהו זה נותן לו כח. בין אם זו עצם האכפתיות או באמת כח שמימי התוצאות מלמדות על התועלת.

מבלי להתייחס לכל המאמר, אני רק רוצה להצביע על נקודה קטנטנה:

עלתה פה הצעה לעבור לסדר קריאת התורה הארצישראלי, כלומר סיום התורה פעם בשלוש שנים.

קראתי באיזה מקום שבבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי ניסו לעשות זאת, וזה נחל כשלון חרוץ.

הסיבה לכך היא הקשר ההדוק בין הפרשות ומעגל השנה. אדם פותח ספר בפרשת ניצבים ומוצא ד"ת על 'היום דא ראש השנה', כאשר לפי הנוסח הארצישראלי ניצבים לא חל בסמיכות לראש השנה, וכדומה.

סיבה שניה – הסינכרון בין הקריאה בבית הכנסת והמדובר בחוץ: בבית הכנסת הוא קורא בפרשת נח – וברדיו או בשיעור דף יומי הרב מדבר על בלעם.

סיבה שלישית: שינוי סדר הקריאה אמור גם להוביל לשינוי צביון חג שמחת תורה, שנקבע כיום התחלת וסיום התורה שבכתב.

בקיצור – פרשת השבוע בשלמותה טבועה עמוק בתרבות היהודית שלנו. ומי שחושב רק על קיצור זמן התפילה, ישלם בכך שחברי הקהילה ירגישו מנותקים ולא קשורים להווי הדתי המסורתי.

שלום לכבוד הרב.
אליבא דשיטת הרב, אורך התפילה והוספת קטעים לא רלוונטיים/מובנים לציבור המתפללים הם גורמים מעכבים בכוונה. א"כ היינו אמורים לראות 'פריחה אדירה' בתפילות מנחה ערבית (ובמנחה קצרה אנשים היו מתנבאים) שהן תפילות קצרות. ד"א עקא, לא ראינו חזון נפרץ. לכן נראה שהרב צודק בזיהוי הבעיה, קשה מאוד להתכוון בתפילה אבל הפתרון רחוק מלהוביל אותנו לגיוון הנכון.

מחקרים מראים שבכל הרצאה בכל רגע נתון יש מקסימום 30 אחוזי הקשבה וכאחד שהשתתף בהרצאות לדעתי זה אמיתי
כל זה בהרצאות מעניינות ע"י מרצים מרתקים אז מה נאמר בנוסח ארוך שאנו חוזרים עליו 3 פעמים ביום עוד מילדותינו נוסח אחיד בשפה שלא בהכרח מתאימה לנו ועל נושאים שלא תמיד מעניינים אותנו ואמורים להתרכז בו בלי הדרמטיות של המרצה, בלי הבדלי טון ומנגינה של המרצה, סיפורים שהוא מכניס באמצע ושאר הטכניקות שמרצה לומד איך לגרום לנו להקשיב לו
הדבר מלמד אותי שיש אצלינו אחוז קטנטן ביותר של ריכוז בתפילה, ואין מה לעשות כי זה ה"קשב וריכוז" בדורנו
ובואו לא נשכח שזה נוסח שאמרנו כבר בתור ילדים כשאז ודאי לא התרכזנו וכבר מאז התרגלנו שבתפילה לא מכוונים אלא רק חולמים
כן יש לזכור שלכל אחד יש "תקופות שנאה" תקופות קשות יותר שבהם לפעמים מטבע הדברים הוא פחות במוטיבציה לכוון בתפילה וכשהוא מתרגל בתקופות אלו שהתפילה לא קשורה לכוונה קשה לו אח"כ לחזור לכוון
אלו שמגיעים לבית כנסת מתחלקים מבחינתי ל3. הראשונים מתפללים כשאין להם כל תכנון וכוונה לכוון בתפילה, הקבוצה השניה באים במגמה לכוון אבל תוך קצת זמן המוח שלהם נמצא במקומות אחרים הרחק מהתפילה, הקבוצה השלישית איך שהוא שורדים את התפילה כשמידי ברכה הראש בורח ומידי פעם הם תופסים אותו ומצליחים להחזיר אותו לעוד זמן עד הבריחה הבאה וככה הם מנהלים תפילה חלקה חלומות וחלקה כוונות
רק יחידים מצליחים לכוון בכל התפילה כשגם בקרבם רק אחוז קטן מצליח להוביל את הכוונה הזאת לרגש שיחזור על עצמו 3 פעמים ביום
אם כן ברור לי שהרבה מהבעיה שלנו בתפילה זה חוסר הכוונה שמגיע מבעיות קשב וריכוז שבתפילה קיימים פי מאה מבכל הרצאה דבר שגורם לכל העסק להיות משעמם וטבעי שלא נאהב אותה
[כולנו זוכרים את השעמום בשיעורים בבי"ס כשלא הקשבנו, בתפילה כשאנו לא מתרכזים משעמם לנו פי מאה והכי טבעי שאנו לא מתרכזים כי היא משעממת אפילו יותר מהשיעורים בביה"ס]
אם חז"ל לא היו מתקנים נוסח תפילה אחיד וכל אחד היה מתפלל בניסוח שלו על הדברים שמעניינים אותו, המצב היה הרבה יותר טוב [אמנם לא מושלם אבל טוב לאין ערוך]
לכן לדעתי מלבד התפילה שאותה מה לעשות אין לנו אפשרות לבטל, רצוי שאנשים יוסיפו לעצמם זמנים של תפילות אישיות מהלב שלהם בשפה שלהם
ברסלב עושים את זה בצורת התבודדות אפשר לעשות את זה גם בצורות אחרות אבל העיקר לעשות את זה כי זה חשוב
לדעתי בזה מקיימים את הרעיון שיש בהלכה להתפלל כמו הצורה שמתקני התפילה התכוונו-לייצר שיח בין האדם לאלוהיו [על כל מגוון הדעות מה עניינה של תפילה]
אולי הרב מיכאל יוציא מפה קריאה דווקא לדבר זה להוסיף על התפילה הרגילה שלנו עוד תפילה אישית שכן תגרום לנו לחיבור לעניין התפילה
ולמצובילי דעת הקהל והמובילים בחינוך שיקנו את ההרגל החשוב הזה לדור הבא