על האוניברסליזם (טור 188)

בס"ד

מוקדש לאחייני היקר, אורי ג'ורג' פתרזייל,

מתמטיקאי בהתהוות

לפני כמה ימים ראיתי מאמר ובו טענה כלפי התקשורת שלנו שנותנת העדפה בדיווח להרוגים יהודים על פני ערבים. הנה התמצית שבתת-הכותרת:

קל לדמיין שאילו מחמוד אבו עסבה, אשר נהרג מירי רקטה באשקלון, היה יהודי, תמונתו הייתה פותחת את המהדורות וכתבים היו עומדים מחוץ לביתו. לתקשורת הישראלית יש סדר יום אחר כשזה נוגע להרוגים לא-יהודים. הם אינם "הבנים של כולנו", וגם רייטינג הם לא מביאים.

מזעזע, לא?… אז זהו, שאותי דווקא לא. בתחילת הדברים אנסה להסביר מדוע, ולאחר מכן אגע קצת בשורשי הדברים.

הרייטינג

התשובה הפשוטה ביותר היא בגוף השאלה: זה לא מביא רייטינג. התקשורת מטבע הדברים עוסקת במה שמעניין את הציבור. אני תמיד תהיתי מדוע מספרים לנו על כל שחקן או זמרת שנפטרו בתאונת דרכים או ממחלה, שלא לדבר על פוליטיקאי או איש תקשורת, בעוד שגדולי תלמידי החכמים, המדענים, או הפילוסופים, לא ממש מעניינים את אף אחד. פילוסוף, רב ידוע, או מדען, אולי יקבלו איזה קטע קטן בסוף העיתון או הערה קצרה וחד פעמית בסוף מהדורת החדשות, אבל אנשי מעלה בעלי מידות תרומיות, גדולי תורה, או הוגים שלא שייכים לאגף ה"נכון" לא יקבלו גם את זה. זה באמת מעצבן, אבל תחת המסגרת שבתוכה פועלת התקשורת שלנו, התלונות המתחסדות דלעיל נראות לי ממש מיתממות.

אם נאהב זאת או לא, התקשורת מדווחת לפי הרייטינג. לא רק בחדשות כמובן. בערוצי הטלוויזיה מקדישים שעות לשעשועוני ריאליטי, ומעט מאד, אם בכלל, לתכניות עומק אינטלקטואליות. לא שמעתי מעולם דיווח תקשורתי על פענוח מבריק של חידה לוגית או על חידוש רעיוני או למדני בתלמוד? אפילו על חדשות מדעיות כמעט לא תשמעו פרט לכמה תיאורים (במקרים רבים, אינפנטיליים) של מה שהכתב חושב שיש בו תגלית מדעית מרשימה. לתקשורת שלנו חשוב יותר לדווח על מה אמר פלוני על אלמוני, ומי יוצאת עם מי ומי נפרדה ממי, פשוט כי לזה יש רייטינג.

אני בהחלט שותף לביקורת על תרבות הרייטינג, אבל נדמה לי שבמסגרת (תת-)התרבות הקיימת להעלות טענות כלפי תת-דיווח על ערבי שנפגע מרקטה באשקלון זה פשוט מגוחך. נדמה לי שזהו חלק מאובססיית הגזענות, כוונתי לאלו שמנסים להראות לנו השכם והערב את מצבנו העגום ("זה מזכיר לי ימים אפלים, גרמניה של שנות השלושים" וכדומה). יש לאנשים מסויימים הנאה פתולוגית מחשיפת גזענות תחת כל עץ רענן, בין אם היא קיימת שם ובין אם לאו. להערכתי, זה שייך יותר למחלקת הפסיכיאטריה מאשר לזו של המוסר או הפילוסופיה.

על מה צריכה תקשורת לדווח

מעבר לביקורות הרווחות על תרבות הרייטינג, שכאמור במישור העקרוני גם אני שותף להן, יש כאן טענה לא נכונה גם לו הייתה לנו תקשורת אידיאלית. ככלל, אקדים ואומר שלתקשורת אין שום מחויבות לשוויון בדיווח. למיטב שיפוטי דיווח תקשורתי אמור להביא לידיעת הציבור אחד משניים: או את מה שחשוב (גם אם זה לא מעניין) או את מה שמעניין (גם אם אינו חשוב). הראשון הוא הערך היסודי של התקשורת והשני הוא שירות לציבור. לכן יש בהחלט מקום לביקורת על התקשורת אם היא לא מביאה את מה שחשוב בגלל שהוא לא מעניין. בכך עסקנו למעלה (תרבות הרייטינג). בה במידה יש מקום לביקורת אם לא מביאים משהו מעניין בגלל שהוא לא חשוב. זו פגיעה בשירות התקשורתי לציבור (וגם באינטרס של התקשורת עצמה, הרייטינג). אבל אם לא מביאים את מה שלא חשוב וגם לא מעניין, איני רואה מקום לביקורת.

כעת צאו וחשבו: ברור שחשוב (במידת מה) ומעניין (במידת מה) לדעת שאדם נפגע מרקטה. אבל מדוע חשוב לדעת על פרטיו? האם שמו הוא בעל ערך חדשותי? מילא שמו ופרטיו, אבל האם דיווח ישיר ומדכדך מפתח ביתו יש לו ערך מוסף ציבורי? כל אלו ודאי ידיעות לא חשובות בעליל (בעצם אלו בכלל לא ידיעות). הדבר שהוא בעל ערך חדשותי מובהק הוא העובדה שנהרג אדם מפגיעת הרקטה. זה הכל. אפשר גם לציין שהוא ערבי מחלחול. גם לזה יש ערך חדשותי ולו אנקדוטלי (בבחינת "רבן דקרו"). בה במידה לא חשוב לדעת גם את שמו של יהודי תושב אשקלון או אשדוד אם היה נפגע, ובוודאי לא מה חשה משפחתו או חבריו. הרי לכולנו ברור שהדיווחים המיותרים בגל פתוח מפתח ביתו של הנפגע הם ניסיון תקשורתי להוציא דבש מסלע. דיווחים כאלה מיועדים לסחוט מעט אמוציות ציבוריות על חשבון הנפגעים וללבות את הרייטינג, וגם להעביר קצת את הזמן.

המסקנה היא שדיווחים כאלה ודאי אינם חשובים, ולכל היותר מעניינים. כאמור, דיווח מעניין שאינו חשוב הוא לא ערך עיתונאי של ממש אלא לכל היותר שירות לציבור. זה בהנחה שבאמת מדובר במשהו מעניין. אלא שכאן הדבר כמובן תלוי מיהו הנפגע ואת מי זה עשוי לעניין. פרטים על נפגע כזה ודאי מעניינים את חבריו וקרוביו, וסביר להניח שלנפגע יהודי יש קבוצות התייחסות כאלה מבין צופי חדשות ערוץ 1. אבל לנפגע תושב חלחול יש מעט מאד קרובים וחברים שרואים את חדשות ערוץ 1 או 2, ולכן אין כל פלא בעיניי שהמערכת לא מוצאת לנכון להקדיש נפח ממשי לדיווחים כאלה.

המסקנה היא שדיווח פרטני ומצולם על נפגע יהודי הוא לא חשוב אבל אולי קצת מעניין, אבל דיווח דומה על נפגע פלסטיני תושב חלחול (מעבר לעצם העובדה שהוא נפגע או נהרג) הוא לא חשוב ולא  מעניין. אז למה לכל הרוחות שהתקשורת תקדיש לזה דיווח מפורט? שיעשו זאת בחדשות אש"פ או במקומון של חלחול (בזנ"ט נאמן). ושוב, אין כוונתי כאן לזלזל כהוא זה בערך חייו של אדם מכל לאום ומכל מקום שהוא. אני פשוט מתאר את העובדות כהווייתן ואת המתבקש מהן.

דרכה של התקשורת שלנו להביא דיווחים מעניינים ולא חשובים. עם זה עלינו להשלים, לפחות כשירות לציבור. אבל כשהיא לא מביאה דיווח שאינו מעניין וגם לא חשוב – אני רק שמח. ביקורת ודאי אין לי על כך.

חוסר השוויון

מה שנותר הוא תחושת חוסר השוויון. בכל זאת, אם עושים זאת ליהודי למה לא לעשות זאת גם לערבי? אני מבין שחוסר שוויון בדיווח יכול לעורר תחושות לא נעימות, אבל התקשורת מעולם לא הייתה מחויבת לשוויון. הפגנה של כמה עשרות אנשי שמאל תרכז לעתים מיקוד תקשורתי ללא השוואה להפגנות של עשרות אלפים מהימין שלפעמים לא מוזכרות בכלל בתקשורת המרכזית. כאן זה אפילו לא רייטינג, אלא סתם המילייה החברתי של עורכי ומגישי החדשות. על כך דווקא יש מקום לביקורת, שכן כפי שהסברתי שני הקריטריונים הרלוונטיים לדיווח חדשותי הם עניין ציבורי וחשיבות. כל קריטריון אחר (כגון שייכותו החברתית והאידיאולוגית של עורך החדשות) אינו שיקול ענייני.

ממה נובע חוסר השוויון בדיווח? אם בכלל ישנו כאן כזה, יסודו הוא ביחס הציבור לשני המצבים: כפי שהסברתי, הציבור של צרכני החדשות בערוץ 1 או 2 מתעניין בפרטיו של נפגע יהודי ופחות מתעניין בפרטיו של נפגע פלסטיני, בטח אם הוא תושב חלחול. ההבדל ברמות הדיווח במקרה זה לא נעוץ בתקשורת אלא בנו. אבל גם לגבי הציבור אני לא חושב שיש פסול בכך שהוא מתעניין יותר במי שקרוב אליו ופחות במי שרחוק ממנו, ובוודאי עוד הרבה פחות במי ששייך לאותו עם ששולח עלינו את הרקטות הללו. האם העיתונות האמריקאית אמורה לדווח על פרטי האזרחים שנפגעו בהפצצת דרזדן שבגרמניה במלחמת העולם השנייה כמו על חיילים או אזרחים אמריקאים שנפגעו? אני מזכיר שגם שם היו המוני נפגעים חפים מפשע, ובכל זאת לכולם היה ברור שפרטיהם ממש לא רלוונטיים לציבור צרכני החדשות האמריקאי. אני מניח שהחדשות על דרזדן באותה תקופה כללו את העובדות וקצת צבע מסביב. בטח לא גל פתוח מפתח ביתם של הנפגעים. אתם יודעים מה? לא עשו גל פתוח אפילו על הנפגעים בפולין או אפילו בבריטניה. הסיבה לכך היא שלא היה עניין ציבורי בפרטים של נפגעים אלו בארה"ב. ולמרות זאת, אני די משוכנע שאף אחד באותה תקופה לא כתב על הגזענות וחוסר השוויון הללו כתבה מתריסה בשום אתר אינטרנט.

הערה צדדית

כאן המקום להעיר עוד הערה דומה. במאמר שראיתי כמה ימים אחר כך מספרים לנו שבעלי בית סירבו להשכיר בית למשפחה אתיופית בגלל שהם סולדים מריח האינג'רה שהם אוכלים:

לאחר שחתמו על חוזה והעבירו שיקים, בעל הדירה התקשר אל שרה ארגאו ובן זוגה כדי לבדוק אם הם מכינים את "כל המאכלים של העדה". כשענתה ארגאו כי לעיתים אמה מביאה לה אינג'רה, התנצל המשכיר והודיע שההסכם מבוטל והתשלום יוחזר לבני הזוג. "מזועזעת. די לגזענות".

מיד כמובן עולות כאן הטענות הצפויות על גזענות, מה שכנראה חסר שחר. אם השוכרים היו נראים לבעל הבית חסרי יכולת תשלום הוא לא היה  משכיר להם בית. יותר מזה, אם אותה משפחה הייתה מחזיקה כלב, אף אחד לא היה מצייץ כלפי סירוב להשכיר להם בית (מעשים שבכל יום). למה? כי בעל הבית לא רוצה  שביתו יתמלא בשערות של כלב או בריחות שלו. אז למה אדם צריך להסכים שכותלי ביתו יספגו ריחות מאכלים שהוא סולד מהם? זה טעמו וזה ביתו, וזכותו לפעול על פי טעמו. מה לזה ולגזענות?! כמובן, תמיד ייתכן שמדובר בטענת סרק שמחביאה תחתיה גזענות צרופה, אבל לא ראיתי בכתבה הזאת ולו בדל ראיה. כדי להאשים מישהו או אפילו לחשוד בו בגזענות, דרושות ראיות כלשהן.

בשולי הדברים אציין שאם אדם מתעלה לרמה מוסרית גבוהה ומוכן בכל זאת לספוג את העניין כדי לא לפגוע באנשים – יבורך. אבל מכאן ועד הקביעה שמי שלא מוכן לזה הוא גזען המרחק רב.

אפליה כלפי ערבים

בהתחלה תכננתי להקדיש את הטור לשתי ההערות הללו על גזענות ואי שוויון, אבל לאחר מכן חשבתי שיש כאן נקודה יסודית ועמוקה יותר ששווה לעמוד עליה. אתחיל ביחס הלא שוויוני של יהודים כלפי ערבים.

כבר הזכרתי כאן בעבר שיחס מפלה ולא שוויוני במדינת ישראל (הן של פרטים והן של המדינה) כלפי ערבים אינו בהכרח ביטוי לגזענות. מדובר באויבים מוצהרים שלנו שמקיזים את דמנו כבר מעל מאה שנה. בלי שום קשר לשאלה מי צודק בעימות הזה, פשוט מגוחך בעיניי לצפות מאדם שהוא וחבריו ומשפחתו ועמו מותקפים על ידם כבר מעל מאה שנה באלימות להתייחס אליהם באופן שוויוני ולהתעניין בגורלם ממש כמו בגורל בני עמו. אני תמה האם הכתב החרוץ מצפה שהטלוויזיה הפלסטינית תקדיש לקרבנות הטרור היהודים את אותו נפח שהיא מקדישה לקרבנות הפלסטינאים של הפצצות צה"ל. המונח התחסדות נראה לי דל מדיי כדי לתאר את הדרישה המופרכת הזאת. אפילו לגבי רעינו, הדרישה "ואהבת לרעך כמוך" נשמעת כמעט בלתי אפשרית (ולא בכדי רבי עקיבא מנסח אותה באופן שלילי: "מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך"). אבל ביחס לאויבינו, זו נראית כבר ממש דרישה הזויה.

טענתי היא שהיחס השונה כלפי ערבים בישראל הוא קודם כל תוצאה טבעית של הסכסוך, וככזה אין לו בהכרח רקע גזעני. זה לא אומר שלפעמים לא מבצבצת אצלנו גזענות, היא כן. אבל ברוב המקרים ההתייחסות ליחס כזה כגזענות זו סתם תעמולה מגמתית, או במקרה הטוב חוסר הבנה. יתר על כן, אני מקווה שלא יפתיע אתכם אם אומר שגם אני חושב שאין מקום לאפליה כלפי ערבים מעצם היותם כאלה, ושגם אני מאד לא אוהב את התופעות הללו. ואם ביחס לאזרחים זה עוד נסבל, ביחס למדינה ומוסדותיה זה כמובן לא לגיטימי. אבל בה במידה אני מתקומם כנגד שרבוב שמה של הגזענות לכל מקום בלי שום אבחנה. היחס המפלה במקרים אלו הוא בדרך כלל תגובה טבעית של עם שנלחם כנגד עם אחר. גם אם לעתים התגובה הטבעית אינה ראויה ורצוי להימנע ממנה ולהילחם נגדה, ההתלהמות האנטי גזענית במקרים אלו היא תעמולה או בורות.[1]

על האוניברסליות

היסוד העמוק יותר לביקורת האובססיבית הזאת נובע מאוניברסליזם. פעמים רבות מאשימים אנשי שמאל בחוסר זיקה לאומית (רבים מהם מודים בכך). אני חושב שזה אמנם לא נכון לגבי כולם אבל בהחלט נכון כהכללה. השמאל (לעניין זה, מדובר על השמאל על כל סוגיו: גם הליברלי וגם הקומוניסטי) בהחלט נוטה לאוניברסליזם יותר מהימין.[2] את זה קשה להכחיש. אני גם לא בטוח שזה רע, אבל זוהי העובדה. התחושה היסודית בבסיס האוניברסליזם היא שעולם שבו לא יבחינו בין עם לעם ובין אדם לאדם יהיה עולם טוב ומוסרי יותר, פחות אלים ויותר צודק ומפרגן. לכן עלינו להתגבר על הפרטיקולריות שטבועה בנו (האבולוציה כאן נגדנו), ולנהוג באופן שוויוני בכל ברואי העולם.

נדמה לי שגם כאן, כמו בעוד הקשרים, התזה השמאלית נשמעת נעלה בתיאוריה, אבל בפרקטיקה היא לא ממש עובדת. תאמרו, גם אם היא לא עובדת, מה רע בה? נזק היא ודאי לא תביא. קצת שאיפת שלום ושוויון לא הרגה אף אחד. אז זהו שכן. מתברר לי שוב ושוב שלפחות מבחינת כמה אספקטים, כשהיא לא עובדת המצב נעשה גרוע יותר מאשר בלעדיה. אוטופיות הן דבר מרשים, קוסם ואידיאליסטי, אבל גם מסוכן ומזיק מאד. אגב, זהו הקושי העיקרי בסוג הביקורת הזה, שכן טיעוניי מבקרים אדם או קבוצה על כך שהם טובים ואידיאליסטיים מדיי.

במקום לפרט, אביא כאן קטעים מתוך מה שכתבתי לאחייני היקר, אורי (שלו מוקדש הטור הזה), לכבוד בר המצווה שלו (חיפה, פרשת ניצבים, לפני כמעט עשר שנים). ניסיתי לתאר לו את ההבדלים בין התפיסות שהוא מקבל מהבית שלו (שנוטה לאוניברסליזם) לתפיסות הפרטיקולריות יותר שהוא רואה אצלנו (דודיו), ולעמוד על משמעות הוויכוח וחשיבותו. כפי שתראו, התיאור הוא של שני צדדים חיוביים, אבל לדעתי לעתים להיות חיובי מדיי עלול לגרום נזק.

הדרשה מן ההר (הכרמל)

פרשת השבוע שעבר מתחילה בפסוק:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק א-ֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:

מול הקב"ה עומד ריבוי וגיוון גדול של אנשים וקבוצות. אבל המשמעות שלהם כיחידה אחת נובעת מזה שכולם עומדים מול הקב"ה. מול רעיון גדול, ומול ערכים.

במשפחה בה אתה גדל יש גוונים שונים, שלפחות בנושאים מסויימים השקפותיהם שונות מאד. ובכל זאת, דומני שכולם עומדים מול רעיונות (לפעמים מנוגדים, אבל לא תמיד) ופועלים להגשמתם. זה כבר משהו משותף שאתה יכול לקחת איתך.

אבל יש גם יתרון במפריד, לא רק במשותף. נער הייתי גם זקנתי, ולא ראיתי מישהו שצודק תמיד ובכל דבר (למעט אחד, שאני רואה אותו מדי פעם במראה). לכן העובדה שיש גיוון גם תורמת לגיבוש הרעיונות, הערכים והאידיאות, ולא רק ניזונה מהם.

אחד הדברים שחשובים מאד למי שחי בסביבה רעיונית ואידיאולוגית, דתית או חילונית, הוא היכולת לבקר, לשקול, לגבש עמדה ולהכריע באופן עצמאי. לפעמים זה קשה. מעטים מאד עושים זאת. ובכל זאת, הגיוון המשפחתי עשוי לסייע לך להיות כזה.

במוקד ההבדל בין שני הקצוות במשפחה הוא היחס לשאלות של אוניברסליות (=התייחסות לכל בני האדם כשווים ומצויים באותו מעגל התייחסות) מול פרטיקולריות (=התייחסות לסובב במודל של מעגלים זה מסביב לזה). במשפחה בה אתה גדל ישנה נטייה לאוניברסלי, להתייחסות שווה לכל אדם מכל סוג ומין. אנחנו, שמאמינים בדרך שונה, למדנו להעריך ולהוקיר את הדרך הזו, ולא פחות את האנשים שהולכים בה, על אף אי ההסכמות בנקודות מסויימות. ובכל זאת, אני רוצה להציג ולעורר כאן זווית נוספת. אני אגלה לך סוד שוודאי יפתיע אותך (אל תגלה לאף אחד), כבר היו לי ולאימא שלך כמה ויכוחים בעבר, אחד או שניים. אבל ככל הזכור לי, ויכוח תחת ניקים בפורום אינטרנטי היה לנו רק בנושא הזה.

אם נעבור לפרשה שקראת, פרשת האזינו, כבר בהתחלה הקב"ה פונה שם לשמים ולארץ כאילו היו בני אדם:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב:

הדומם נכנס כאן למשחק של בני האדם. הוא מאזין, ומהווה עד לדבר ה'. למעשה, הקב"ה מדבר אלינו דרכו ובאמצעותו. כיום יש גישה שקרויה אקו-אתיקה (=אקולוגיה על בסיס אתי, ולא תועלתני), אשר דוגלת ביחס מכבד ומתחשב לחי, לצומח ולדומם, לא רק למען שיפור חיי האדם, אלא גם למענם עצמם.

הרב קוק, שהיה הרב הראשי הראשון לישראל (זה היה כשרבנים ראשיים עוד נדרשו לדעת לקרוא), בחיבורו 'חזון הצמחונות והשלום', מדבר על היחס לצומח. הוא מצדד שם בתפיסה האקו-אתית, אבל הוא גם אומר שצריך מאד להיזהר כשהולכים בדרך הזאת. הוא כותב שיחס שווה לכל נברא, שכשלעצמו הוא ודאי חיובי וראוי, עלול (אם כי, לא בהכרח) להביא ליחס לא הולם כלפי מי שמצוי במעגלים קרובים יותר. זה טבע האדם, גם אם לא תמיד אנחנו אוהבים זאת, ולכן עלינו להתחשב בזה. מי שמקפיד יתר על המידה על דאגה לחי, לצומח ולדומם, עלול להגיע לזלזול ביחסו לאדם. יש דוגמאות לכך.

העולם נברא במעגלי התייחסות קונצנטריים (=בעלי מרכז משותף), זה לפנים מזה. הורים דואגים קודם כל לילדיהם, ואחר כך למשפחה המורחבת יותר, ואחר כך לשכנים, ולאנשים שמחוץ למשפחה, לעיר, למדינה ולעולם. אדם בדרך כלל לא ימכור את ביתו כדי להציל חיים של שכן שזקוק לניתוח יקר, אבל הוא כן יעשה זאת למען ילדיו, אשתו, ובני משפחתו. ההלכה היהודית אומרת לנו "עניי עירך קודמים", כלומר שעלינו להקדים את הדאגה לסובב הקרוב לנו, ורק אחר כך לדאוג למעגלים הרחבים יותר. זה אולי נראה בעייתי, ואין ספק שלפעמים זה גם מוליך לעיוותים ואפליות, אבל דומני שבכל זאת בחשבון הכללי כך נכון יותר. אני חושב שאם נחלק את האחריות באופן של מעגלים מובחנים והיררכיים, העולם יהיה טוב יותר מאשר אם הוא יתנהל בגישה האוניברסלית הקיצונית. זוהי חלוקה מסויימת של הנטל, אף שלפעמים היא אכן עלולה להוליך לעיוותים. חשוב להבין שהדאגה למעגל הקרוב אינה נובעת רק מהעדפה שלו על האחרים, אלא ביסודה ישנה תפיסה שבסופו של דבר צורה כזו של חלוקת הנטל יכולה להוביל למצב טוב יותר ביחס לכל המעגלים, כלומר לעולם כולו.

הדבר אינו אומר שמותר לנו להתעלם ממעגלים חיצוניים יותר. להיפך, במידת האפשר (בעיקר כשזה לא על חשבון המעגלים הפנימיים), צריך לדאוג לכל אדם, ואולי גם לכל נברא. היה פעם צדיק ירושלמי בשם ר' אריה לוין, שהיה ידוע בכך שהלך לבקר את המצורעים שהיו מנודים מחברת בני האדם (מפחד שמא יידבקו מהם, וגם בגלל סטיגמות שדבקו במחלה הזו). הוא תמך וטיפל גם באסירים, ובכל מיני מסכנים ונזקקים, והפך ממש לאגדה של חסד (אני יודע שזה מושג קפיטליסטי) וטוב לב כבר בחייו. ר' אריה לוין מספר שכאשר הרב קוק עלה לארץ הוא הלך לקבל את פניו, והם הלכו ביחד לטייל. תוך כדי ההליכה, ר' אריה לוין קטף מבלי משים עלה מעץ שעמד שם בדרך. הוא סיפר שפתאום הוא ראה את הרב קוק מזדעזע כולו, וכששאל אותו לפשר הדבר, נזף בו הרב ואמר לו שאסור לקטוף עלה סתם כך בלי סיבה, כלומר בלי שאנחנו צריכים אותו לשימושנו. גם את העלה ברא הקב"ה, ואין סיבה לפגוע בו בלי סיבה. הרב קוק לא התעלם מהמעגלים החיצוניים (כולל הצמחים), אבל בכל זאת סבר שחשוב לשמר את ההיררכיה ביניהם. כאשר בני אדם צריכים את העלה הזה כמובן מותר וראוי לקטוף אותו ולהשתמש בו.

האוניברסליות מול הפרטיקולריות היא רק דוגמא אחת, אבל אני חושב שהיא לא דוגמא מקרית, אחת מתוך כמה דוגמאות אחרות, אלא מבטאת יסוד מאד עמוק בשוני בינינו. אני חושב שלמחלוקת הזו יש שני צדדים, והייתי שמח אם לפחות נסכים לטענה הזו. כל אחד מאיתנו צריך למצוא ולהגדיר את האיזון שלו בין הקטבים הללו, ובהחלט ישנם ויכוחים מהי נקודת האיזון הנכונה ביניהם, אבל זו כבר אופרה אחרת.

לסיום, אשוב לסוגיות בהן עסקנו כאן. תחושתי היא שמי שמתייחס לכל נפגע מכל מעגל באותה צורה אמפתית ועם אותה מידה של תשומת לב, עלול לאבד את היכולת להעניק אמפתיה אמיתית. מי שמתעניין בכל צרה וצוקה בעולם באותה מידת מעורבות, עלול לאבד את האפשרות להצר בצרתו של חברו. בני אדם רגילים, להבדיל מאנשי מעלה מיוחדים, נדונו לחיים במעגלים שונים שיש ביניהם היררכיה. לא בכדי נוצרנו באופן כזה, על ידי הקב"ה ו/או על ידי האבולוציה ברוכה היא, מפני שזהו המרשם הטוב ביותר לשרידות של כולנו ולחיים טובים יותר לכולנו. מי שיכול להתעלות מעל זה בלי לשלם את המחיר – יבורך, אבל לא נכון לקרוא לכולם לנהוג באופן כזה. להבנתי זה עלול להביא לחורבן של ממש.

[1] יש ששונאים את האחר ויש ששונאים את בני עמם שלהם (ולכן מאשימים אותם בשנאת האחר באשר הוא אחר, גם כשאין בכך ממש). אני לא יודע מי משתי הקבוצות צדיק גדול יותר.

[2] יש מקום לדון במיקומו של האנרכיזם על המפה הזאת, ואין כאן המקום לכך.