על קן ציפור יגיעו רחמיך: על מוסר, הלכה ופרשנות התורה (טור 260)

בס”ד

לפני כמה שבועות התכתבתי במייל עם מישהו לגבי שילוח הקן. עלו בדרך כמה אספקטים שנוגעים לטעמי המצוות ולפרשנות התורה, וכמובן גם להלכה ומוסר. חשבתי שיש בנותן טעם להעלות חלק מהדברים לכאן.

מצוות שילוח הקן

מצוות שילוח הקן מופיעה בתורה בפרשת כי תצא (דברים כב, ו-ז):

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל  הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:

לכאורה מדובר באדם שרוצה את הבנים והמצווה היא לשלח את האם. בפשטות מדובר ברחמים על האם שלא תראה שלוקחים את גוזליה, ולכן משלחים אותה לפני שלוקחים אותם. בניגוד לדרכה הרגילה, התורה גם מבטיחה כאן גמול למי שעושה זאת. בעקבות כך ייטב לו והוא יאריך ימים.

אמנם בחולין קמב ע”א הגמרא אומרת:

ומה מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, ק”ו למצות חמורות שבתורה.

כלומר אין ללמוד מהשכר שכתוב כאן על חשיבותה ומרכזיותה של המצווה. להיפך, דווקא בגלל שהיא קלה ושולית[1] התורה בחרה למקם כאן את הבטחת השכר. בשאר המצוות ודאי וודאי שנקבל שכר. קשה להימלט מהקשר האסוציאטיבי אל ההבטחה לאריכות ימים על כיבוד הורים.

המתח הבסיסי

חז”ל בוחרים דווקא כאן למקד את תשומת הלב בפן האקסיומטי של ההלכה. המשנה הבאה מופיעה בשני מקומות (ברכות לג ע”ב, מגילה כה ע”א):

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו.

בגמרא (שם ושם) מובאת מחלוקת אמוראים ארץ ישראליים בביאור הדין הזה:

בשלמא מודים מודים משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על הטובה ולא על הרעה ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא?

פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות.

ממהלך הגמרא בהמשך נראה שלמסקנה נקטו כשיטה השנייה:

ההוא דנחית קמיה דרבה ואמר אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו אמר רבה כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה אמר ליה אביי והא משתקין אותו תנן ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי.

לכאורה יש כאן ויכוח האם יסוד המצווה הוא מוסרי או שמדובר בגזירת הכתוב. ואולי ניתן לראות כאן ביטוי למחלוקת לגבי מוסר והלכה בכלל (האם לתורה אכפת ממוסר או לא), או שמא בשאלה האם יש מוסר יהודי ייחודי לעומת המוסר הרגיל בעולם (המוסר הטבעי).

כידוע, רבו הפירושים סביב המשנה והגמרא הזאת, ולא מעטים מהם מנסים “להציל” את הממד המוסרי של המצווה ושל ההלכה בכלל, ולהסביר מדוע גם האמורא השני לא כופר בבסיס המוסרי שלה.[2] בעצם נראה שמדובר כאן בהצלת פשוטו של מקרא, שכאמור נראה כמכוון כלפי העניין המוסרי (כלומר הרחמים על הציפור).

בתכתובת הנ”ל שלחו לי פירוש על שילוח הקן משני מקורות, האחד של הרב אלימלך בר שאול והשני של שד”ל. הפירוש הזה מציע פשר מוסרי למצווה הזאת, אבל ללא קשר לרחמים, וכך לכאורה הוא מתיישב היטב עם לשון הגמרא. ארצה כאן לעיין מעט בפירוש הזה, ולאחר מכן לשוב לשאלה המוסרית העקרונית.

טעם מצוות שילוח הקן

הרב אלימלך בר שאול (הכותב הפנה אותי לספרו מצוה ולב, אבל לא מצאתי שם את הדברים, ואני מביא אותם כאן מפי השמועה בלבד) מסביר את הדין הזה כך. ראשית, הוא מקדים שבניגוד למה שרגילים לחשוב, התורה לא מדברת כאן על מישהו שרוצה ביצים או גוזלים. מדובר באדם שרוצה את האם. לכן התורה מזהירה בפירוש: לא תיקח האם על הבנים. כלומר אותו אדם רוצה את האם, ומזהירים אותו לא לקחת אותה על הבנים. התורה מתייחסת לאדם שמחפש דווקא ציפור שיש לה קן עם גוזלים או ביצים, מפני שקשה לו לתפוס סתם ציפור. הרבה יותר קל לתפוס אותה כשיש לה קן עם ביצים או אפרוחים שעליהם היא מגוננת. הרב בר שאול מסביר שעיקר המצווה היא לא לעשות שימוש ציני בקשר החזק של האם אל בניה, מפני שיש בכך זלזול במושג האימהות. האם רוצה להציל את בניה ולכן אינה בורחת, והאדם מנצל זאת כדי להשתלט עליה.

הוא מוכיח שאין כאן רחמים על הציפור מהעובדה שעקרונית מותר לקחת את הבנים שלה לאחר שמשלחים אותה. אחרים מוכיחים זאת מכך שמותר לשחוט אותה ואת גוזליה. לכן הוא מסביר שהחשש שביסוד המצווה הוא הפגיעה בקשר האימהות ולא הפגיעה באם. כלומר האיסור הוא על פגיעה בקשר הבין-דורי, בדבק שיש בין הורים לילדיהם. לכן השכר על המצווה הזאת הוא בדיוק כמו על כיבוד אב ואם – “למען יאריכון ימיך”. זוהי מידה כנגד מידה שכן הכבוד לקשר הזה מביא להמשכיות הדורות ולכן המקפיד עליו זוכה לאריכות ימים. ודוק, לא מדובר ברחמים  אלא במצווה שתכליתה היא שמירת ההמשכיות הבין דורית.

באופן דומה כותב הרב ירון בן דוד, שבתוך דבריו מביא את שד”ל שאומר דברים דומים:

כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה היתה האֵם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה. אבל היא – מאהבתה את בניה – תשליך את נפשה מנגד ותעמוד שם להצילם ולא תברח למלט את נפשה. על כן אין ראוי לקחתה. שאם יהיה אדם לוקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה גורם לה רעה. והנה המכוון במצוה הזאת היא לכבד המידות הטובות ולקבוע בלבותינו כי לא יצא מצדקה הפסד. שאם היה מותר לקחת האֵם תחת אהבתה את בניה, היה מתרשם בלב האדם כי החמלה עניין גרוע ומנהג שטות הגורם רעה לבעליו, ועכשיו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת מידת החמלה יוחק בלבנו חיקוי עמוק.

שד”ל מסביר את העניין באופן דומה למה שראינו, אבל עם ניואנס. הוא מפנה את החץ כלפי פנים, לתוך האדם: המטרה היא לקבע בנפשנו את חשיבות היחס לצאצאים ולמנוע זלזול שלנו בו.

חז”ל אומרים (ירושלמי פאה א, א) שכיבוד אב ואם היא מצוה חמורה שבחמורות, ואילו שילוח הקן, כפי שראינו, היא מצוה קלה שבקלות. אך שכרן של שתי המצוות האלה זהה: אריכות ימים. לאור מה שראינו כאן ההסבר לכך יכול להיות נעוץ בזה שמצוות שילוח הקן אינה עוסקת בציפור ובאפרוחים, אלא בקשר שבין האדם לילדיו. מצוות כיבוד הורים עוסקת במחויבות של הבן להוריו, ומצוות שילוח הקן עוסקת במחויבות שלו לצאצאיו. מי שרוצה אריכות ימים – שימי חייו יהוו חוליה מקשרת בין הדורות השונים, צריך להקפיד על שתי החוליות הללו – הכבוד להורים והאחריות לצאצאים.[3]

ביקורת

ראשית, אם נתבונן בפסוקים למעלה, קשה לקבל שמדובר באדם שרוצה דווקא את האם. הרי התורה אומרת: “כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל  הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים”. אני פוגש בדרך אפרוחים וביצים, אלא שהאם רובצת עליהם. אם הייתי מחפש אם ולא אפרוחים, מדוע יש  צורך לומר שנקרו לפניי אפרוחים או ביצים? לכן סביר יותר שמדובר באדם שרוצה את האפרוחים ולא את האם. הבעיה היא לקחת את האפרוחים כשהאם רובצת עליהם. מעבר לזה, הציווי הוא “שלח תשלח את האם והבנים תיקח לך”, כלומר המצווה הזאת מדברת על האופן הנכון לקחת את הבנים ולא את האם. לפי פירושם של שד”ל והרב בר שאול היה עלינו לומר שנשלח את האם מעל הבנים ואז ניקח אותה עצמה.

אמנם ברש”י שם היה אולי מקום להבין כמותם, שכן הוא כותב: “לא תיקח האם – בעודה על בניה”, ומדייק מכאן בשפתי חכמים (אות ט): ” אבל אי פורחת באויר למעלה מן הבנים מותר ללקחה” (ראה גם ברמב”ם הל’ שחיטה פי”ג ה”ז). אבל לפי דרכנו למעלה נראה יותר לומר שכוונתו רק להבהיר שהלכתית מותר לקחת את האם אם אינה על האפרוחים, אבל אין זה אומר שהמצווה פונה למי שרוצה לקחת את האם ולא את האפרוחים.[4]

הפירוש הזה נראה לי דוחק שמטרתו להציל את המשמעות המוסרית של המצווה בלי לשלם במטבע של רחמים (כלומר באופן שמתיישב עם לשון הגמרא). אמנם לא דואגים לצער של הציפור אבל דואגים לקשר הבין דורי (זה גם משהו ששייך באופן כלשהו לממד המוסרי, גם אם לא לרחמים). יש עוד לפלפל בזה טובא לאור כמה וכמה פרטי הדינים במצוות שילוח הקן, שחלקם מורים להכא וחלקם להתם.

בשולי דבריי, אוסיף שגם הראיות שמובאות לכך שלא מדובר במצווה שיסודה רחמים הן מפוקפקות למדיי. העובדה שהתורה לא אוסרת לשחוט היא מפני שהצורך שלנו לאכול גובר על הפגיעה בבעלי החיים. העובדה שלא אסרו עלינו לקחת את הגוזלים אחרי השילוח גם היא יכולה להיות מאותה סיבה. איך ניתן להוכיח מכאן שביסוד המצווה הזאת אין בסיס של רחמים? יתר על כן, הרי גם אם המצווה אינה מבוססת על רחמים, ברור שלתורה ולקב”ה אכפת מבעלי החיים, כפי שאומר הפסוק (תהלים קמה, ט) “טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו”, ועוד רבים כמותו. אז למה באמת לא אסרו עלינו שחיטה? על כורחנו שהצורך שלנו לאכול בשר דוחה את הפגיעה בצער בעלי חיים ולא שלתורה לא אכפת מזה.

תהיות בסיסיות

אני לא בטוח שהקושי שעליו באים הפירושים הללו לענות בכלל קיים. כאמור, ברור לכולם שהתורה כן חסה על בעלי החיים, ולכן מאד מוזר לחשוב שהמצווה הזאת לא קשורה לכך. לכן עלו הפירושים שמציעים פשר מוסרי למצווה. בסוגריים אעיר שאת זה כמובן הפירוש שהובא למעלה לא פותר (כי הוא אמנם עוסק במוסר אבל לא ברחמים). אבל יש עוד הנחה בבסיס הקושי הזה, והוא שההלכה עצמה אמורה להתאים לעקרונות המוסר ואף לבטא אותם. את ההנחה הזאת שרבים מניחים כמובנת מאליה, אני רוצה להעמיד כעת במוקד הדיון שלנו. כדי לחדד את הדברים, הבה נקדים ונתבונן שוב בשני הפירושים שהובאו בגמרא. כל אחת משתי הדעות הללו ניתנת לשתי פרשנויות שונות.

א. מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית

רש”י מסביר את שיטת האמורא הראשון בכך שמעשי בראשית יקנאו בציפורים שעליהן חס הקב”ה. אופן אחד להבין זאת, הוא שבעצם הקב”ה חס על כולם, והאמירה הזאת נאסרה מפני שהיא מביאה לקנאה כי יחשבו בטעות שהקב”ה חס רק על הציפורים. האם הדגים יחשבו? או שמא הפילים? יותר סביר שמדובר במה שיחשבו בני האדם, והמונח “קנאה” הוא רק הצגה ספרותית של העיקרון המחשבתי הזה. לפי זה, יש לעשות שילוח לא רק לציפורים אלא לכל בעלי החיים, ובעצם אולי לא מדובר בשילוח אלא בצער בעלי חיים בכלל (כלומר שזהו מקור דאורייתא לצער בעלי חיים).

אפשרות שנייה להבין את השיטה הזאת היא שבאמת התורה חסה רק על ציפורים, אבל לא רצו להטיל קנאה במעשה בראשית (או לפחות רצו שהדבר לא ישפיע עלינו בצורה כזאת), ולכן אסרו את האמירה הנכונה הזאת. לפי זה, כמובן, אין לראות בפסוקים הללו מקור לצער בעלי חיים, ושילוח נעשה רק לציפורים.

ההבדל בין שני הפירושים הוא שלפי הפירוש הראשון מדובר במצווה שמבטאת רחמים, אבל לפירוש השני נראה שעניינה של המצווה הוא אחר.

ב. מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות

כל זה בשיטת האמורא הראשון. האמורא השני חולק עליו וטוען שאין לתלות את המצוות בעקרונות מוסר.

כאמור, גם כאן ניתן להבין בשתי צורות: הראשונה היא שגם האמורא הזה מסכים לשיטה השנייה בדעה הקודמת שיסוד המצווה אינו מוסרי, כלומר שלא מדובר ברחמים על האם. אבל בניגוד לפירוש ההוא, לדעתו הבעיה באמירה הזאת אינה הטלת הקנאה אלא עצם הטעות התיאולוגית.

אפשרות שנייה היא שיסוד המצווה הוא אולי מוסרי, אבל החובה שלנו לקיים אותה אינה נגזרת מהמחויבות המוסרית אלא יש לקיימה כגזירת מלך. לפי הצעה זו, הפירוש הזה מתייחס לאופן הקיום ולא לטעם המצווה. זה דומה לפירוש הראשון בשיטה הקודמת, שכן גם כאן יוצא שהקב”ה חס על בעלי החיים כולם, אבל בניגוד לפירוש ההוא טעם המצווה אינו המוסר.

המקבילות בין מוסר להלכה

אם כן, בשני הפירושים האמוראיים הללו ישנה לפחות אפשרות להבין שהתורה כן מרחמת על בעלי החיים, ושהיא גם מצפה מאיתנו לעשות זאת. בדעה הראשונה זה יוצא לפי האפשרות הראשונה ובדעה השנייה לפי האפשרות השנייה. אבל גם אם נאמץ את שני הפירושים האחרים, כלומר ששני אמוראים מסכימים שיסוד המצווה אינו מוסרי, עדיין אין הכרח להסיק משהו על מוסר התורה. כאמור, הרי יש אינספור מקורות לכך שהקב”ה חס על כל בריותיו. וכי הפירושים הללו חולקים על כך?

לכן די ברור שהטענה שבוויכוח כאן היא שאלת היחס בין הלכה למוסר ולא שאלת המוסר עצמו. טענתי היא שגם לדעות שמנתקות את המצווה הזאת מהמוסר ומהרחמים, כוונתם רק לומר שההלכה לא עוסקת במוסר אלא בערכים דתיים (ראו בטור 15 ועוד). כלומר שביסוד מצוות שילוח הקן יש עניין אחר, ערך דתי ולא ערך מוסרי. אבל בנוסף לכך ישנו כמובן גם העניין המוסרי, הרחמים על בעלי החיים (לא רק ביחס לציפורים), אלא שזה לא שייך להלכה. האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקים אותו, לא מפני שהוא טועה בהבנת הקב”ה. הוא טועה בהבנת ההלכה ומשמעותה.

אם כן, בשתי שיטות האמוראים ולפי ארבע האפשרויות להבינן ניתן להבין שהתורה מרחמת על בעלי החיים כולם. השאלה שבמחלוקת היא רק האם זה עניינה של המצווה (או של ההלכה בכלל). במילים אחרות, המחלוקת אינה בתחום המוסר, ואף אחד לא מתכוון לטעון שיש מוסר תורני ייחודי. בטור הנ”ל ובעוד מקומות הסברתי שמוסר מעצם הגדרתו הוא אוניברסלי. אין מוסר יהודי ומוסר אחר. יכולים להיות וויכוחים בין אנשים וקבוצות מה אומר המוסר, אבל העיקרון המוסרי הנכון מחייב את כל באי עולם בלי קשר לזהותם האתנית והדתית. לכן הוויכוח בין האמוראים והפירושים השונים כאן הוא אך ורק בתחום התיאולוגי ו/או ההנהגתי, ולא בתחום המוסר. המוסר ברור לכולנו והתורה לא מוצאת לעצמה חובה להבהיר לנו אותו. ההלכה באה להוסיף על גבי המישור המוסרי עוד רובד הלכתי, והוא כמובן רובד ייחודי לתורה וליהודים.

המחלוקת בין הנסתר לנגלה לגבי שילוח הקן

כידוע, במצוות שילוח הקן נחלקו המקובלים עם בעלי הנגלה.[5] בשם המקובלים מובא[6] שיש לשלח את  האם גם אם אינו רוצה את האפרוחים או הביצים, מפני שהציפור המשולחת מבכה את מר גורלה בעולמות העליונים ומעוררת עלינו רחמים.

אבל בגמרא עצמה מפורש שמשלחים את האם רק אם רוצים את הבנים. מי שלא רוצה את הבנים אין עליו חובה לשלח את האם. כך מדויק בגמרא עצמה (חולין קלט ע”ב):

תנו רבנן “כי יקרא קן צפור לפניך” מה ת”ל? לפי שנאמר “שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך” יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן? ת”ל כי יקרא – במאורע לפניך.

וכך גם מפורש בר”ן שם.[7]

המחלוקת הזאת מביעה באופן ברור את התפיסה שלכל הדעות מטרת השילוח היא הבנים ולא האם. בתפיסה של הזהר המטרה אינה לתפוס את האם אחרי ששולחה, אלא לשלח אותה לעורר רחמים אי שם למעלה. אבל גם בתפיסה של הנגלה סביר שמשלחים את האם בגלל שרוצים את האפרוחים. אחרת המחלוקת מול תפיסת הזהר היא הרבה יותר קיצונית.

נדמה לי שלאור מה שראינו למעלה, מאד סביר להסיק שלא נכון לנהוג כתפיסת הזהר. אם אכן לכל הדעות יש בעיה מוסרית בשילוח האם כדי לקחת את הבנים, אזי גם אם המצווה לא מבוססת על השיקול הזה, עדיין לא סביר לשלח את האם כשהאדם כלל אינו צריך את האפרוחים. עם כל הכבוד לבכי של הציפור שמעורר עלינו רחמים, אני מקווה שהקב”ה יצליח לרחם עלינו גם בלי שנהרוג את האפרוחים סתם בשביל זה (אם משלחים את אמם אנחנו כנראה גוזרים עליהם מיתה).

מסקנות

מהניתוח הקצר הזה עולים שני לקחים עיקריים: האחד נוגע ליחס בין הלכה למוסר והשני נוגע לצורת הפרשנות שלנו לתורה.

במישור היחס בין הלכה למוסר, אם מקבלים את ההנחה שרחמיו של הקב”ה על כל מעשיו, ואם בנוסף לזה מקבלים גם את ההנחה שלא סביר שמישהו יחלוק על כך (שהרי הדברים מפורשים בפסוקים ובחז”ל), המסקנה המתבקשת היא שהסוגיא הזאת באה ללמד אותנו לקח שלא קשור למוסר. המסקנה שעולה ממנה נוגעת לכל היותר ליחס בין מוסר להלכה. האומר “על קן ציפור יגיעו רחמיך” טועה בתפיסת היחס בין מוסר להלכה (אבל לא בתפיסתו המוסרית), ולכן משתקים אותו. סוגיא זו היא ראיה נוספת לטענתי בטור 15 שהמוסר וההלכה הן שתי קטגוריות בלתי תלויות.

במישור הפרשני, יש כאן הדגמה נוספת לכך שניתן לקחת את פירושי התורה לכל מקום שליבנו חפץ, כלומר שקשה להסיק מסקנות כלשהן מהפסוקים. בדרך כלל נגיע למסקנות שאותן חשבנו מראש. ובפרט רואים כאן שאנחנו לא לומדים מהתורה עקרונות מוסר שנוגדים את המוסר הטבעי שלנו. אם היינו לומדים את המוסר שלנו מהתורה היה עלינו להסיק מכאן שלתורה לא אכפת מצער בעלי חיים. אני לא חושב שיהיה מישהו שמזדהה עם המחויבות לאיסור צער בעלי חיים שיקבל מסקנה כזאת (רק כאלו שכופרים בתוקפו של המוסר ילמדו זאת מכאן). כשיש סתירה בין הוראה הלכתית למוסר הטבעי, המסקנה תהיה תלויה בנקודת המוצא שלנו: מי שנוטה לדעה שיש הבדל בין מוסר התורה למוסר הטבעי הוא יראה בכך הוכחה נוספת לשיטתו. אבל מי שלא מסכים לזה אפריורי, לא יקבל זאת גם מכאן.

[1] ראו בטור 235 על קביעת מעמדן של מצוות (קלות וחמורות).

[2] למשל, הרמב”ם במו”נ ח”ג פמ”ח כתב שטעם מצות שילוח הקן היא כמו שנצטווינו שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, משום שגם לבעלי חיים יש צער בשחיטת בנם לעיניהם, ואין הלכה כמשנה זו (או לפחות כדעה האמוראית שמפרשת אותה כך). הוא מסביר שמשנה זו הולכת כדעת הסובר שאין טעם למצוות, אך האמת היא כדעת האומרים שיש בכל מצוה טעם. גם במדרש דברים רבה ו, א, (ובתנחומא פר’ אמור) משמע שהאיסור הוא משום אכזריות, וכן דעת תוס’ במגילה כה ע”א. גם הרמב”ן (דברים כב, ו) נקט שציוונו בשילוח הקן כדי שלא נתאכזר, והוא מסביר שאין הטעם משום רחמנות על בעלי החיים אלא לעבודת המידות שלנו (כי אילו כן היה אוסר השחיטה עצמה), ולכן אמרו ש”אינם רחמים אלא גזירות”. ראה גם בחינוך מצווה תקמה וכן עוד הרבה על זו הדרך.

[3] מההסבר הזה עולה לכאורה שגם מצוות כיבוד הורים אינה מבוססת על שיקול מוסרי (המחויבות להורים והכרת טובה כלפיהם) אלא על הרצון להמשיך את הדורות.

[4] בשו”ת חוות יאיר סי’ סז נראה שהבין ברש”י לא כדבריי.

[5] ראו על כך בשו”ת חוות יאיר סי’ סז.

[6] ראו כמה מקורות במאמרו הנ”ל של הרב ירון בן דוד.

[7] אמנם בחוו”י שם כתב שניתן לדייק מהגמרא שאינו חייב לחזר אחרי המצווה בהרים, אבל נקרה לפניו קן הוא כן חייב לשלח גם אם אינו רוצה את האפרוחים והביצים. אך זהו פירוש דחוק.

26 מחשבות על “על קן ציפור יגיעו רחמיך: על מוסר, הלכה ופרשנות התורה (טור 260)”

  1. תודה על הטור המרתק כרגיל

    אני מכיר את הפירוש שהובא לשילוח הקן בשם רש”ר הירש, אך איני זוכר אם ראיתי זאת בספרו.

    הערה לגבי הביקורת על הפירוש של שד”ל והרב בר שאול, לשילוח הקן:
    בטור נטען שקשה לקבל שמדובר באדם שרוצה דווקא את האם משום ש:
    א. אם כן לא מובן מדוע יש צורך לומר שנקרו בפניו אפרוחים וביצים אלא שהאם רובצת עליהם.
    ב. הציווי הוא לשלח את הבנים ולקחת את האם, ולא נאמר לשלח את האם ואז לקחתה.

    לדעתי בשתי הטענות הללו אין ממש, ומאותה סיבה עצמה: קשה מאוד לתפוס ציפור חיה בטבע ללא מצודה. מדובר אמנם באדם שמעוניין בציפור, אבל הוא לא הולך ומחפש קן אלא כיוון שנקרתה לפניו ציפור במצב פגיע הוא מעוניין לנצל זאת ולקחתה. מעתה מובן מדוע יש צורך שיש אפרוחים או ביצים בקן, משום שבלאו הכי לא הייתה אפשרות ללכוד את הציפור בקלות בגלל דאגתה לצאצאיה. ומובן גם מדוע לא נאמר שישלח את האם ואז ייקח אותה, משום שלא מדובר על אדם שיצא לצייד (כפי שמוכח מהלשון כי יקרה לפניך), ולכן אינו מעוניין לרדוף אחר ציפור, אלא אם כן יכול ללכדה בקלות.
    המילים: ואת הבנים תיקח לך, צריכות להתפרש לפי זה כהגבלת האיסור: רק את האם אסור לך לקחת, אבל את הבנים מותר (ודלא כהזהר כמובן).

  2. הערה נוספת

    לדעתי, הפירוש של שד”ל והרב בר שאול יכול להשתלב היטב גם עם הדעה הגורסת (כפי שמשתמע מפשוטו של מקרא) שמדובר במצווה שיסודה רחמים.

    גם אם מדובר במצווה ששורשה רחמים, עדיין צריך להסביר מה מיוחד במקרה הזה שנדרשים בו רחמים מיוחדים על הציפור. והתשובה היא שיש כאן סיבה מיוחדת לרחם על הציפור. היא ראויה לרחמים הללו במיוחד דווקא בגלל שהיא פועלת בצורה שאנחנו אמורים להעריך אותה. (כמו שאדם צדיק, ראוי יותר לרגש הרחמים שלנו מאדם רשע). בנוסח אחר, יש כאן מקרה בולט של התאכזרות אל הרחמנים, בעוד שבמקרים אחרים זו התאכזרות סתם שהיא חמורה פחות.

    1. רק אעיר כי אם הפירוש מתיישב עם רחמים זה דווקא בעייתי, שהרי האמורא סובר שאין כאן רחמים. אני הסברתי שהפירוש הזה מנסה להרוויח שיש כאן מוסר גם אם אין רחמים.

  3. סיבה נוספת לחשוב שיסוד המצווה הוא רחמים היא האנלוגיה המתבקשת לאיסור שחיטת גדי בחלב אמו ואיסור בישול גדי בחלב אמו. גם שם התחבטו המפרשים בטעם האיסור וגם שם נראה שהתורה מבקשת לחוס על הגדי ודווקא בהקשר של יחסי צאצא-אם.
    בהקשר זה מצאתי ציטוט מעניין משלום רוזנברג שאכן מסביר את איסור שחיטת גדי בחלב אמו כמיוסד על רחמים אבל רחמים שמתבקשים דווקא אל מול הרחמנות שמגלה האם לצאצאיה.
    הפירוש של רוזנברג למצווה הזו מזכיר מאוד את הפירוש של שד”ל והרב בר שאול לשילוח הקן

    להלן הציטוט:

    “הרבה ממנהגי האלילות אינם תוצאה של קביעה מלאכותית, והם נובעים מרבדים עמוקים של הנפש. לא תמיד רבדים אלה טהורים הם. הם יכולים לבטא שחיתות, אלימות ובייחוד סדיזם. סדיזם זה מנוגד לכמה ממצוות התורה שלא קשורות ישירות עם עבודה זרה, כמו (ויקרא כב, כח) “וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד”. איסור זה מהווה מעין הקדמה ל”לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ”, פעולה שבה הסדיזם מגיע לשיא. חלב האם, הברכה הא-להית הנותנת חיים לצאצא, הופכת להיות אחד הכלים הגורמים למותו. הרחמים הופכים אמצעי לאכזריות, כאילו מאחורי האלילות הזאת עומד אל מסואב אשר לפעמים שוכן במעמקי הנפש האנושית, אל שערכיו מנוגדים לטוב ולישר, לחסד ולרחמים”

  4. המצווה - מחוייבות; הרחמים - מעבר למחוייבות

    בס”ד י”ב בכסלו תש”פ

    גם מצווה שמטרתה הטבה לזולת, אף שיסודה מידת טובו של ה’ יתברך – הרי בעצם קביעתה כחובה יצאה מגדר ‘רחמים” והיא כעת מחוייבות גמורה.

    וכך מה שהעני מקבל לפי התורה אינו נדבת לב של הנותן (צ’אריטי’ בלע”ז) אלא ‘צדקה’ – מה שמגיע לו בצדק ולא בחסד, וכך ג הציפור זוכה בחייה בתורת ‘צדק’ לא בתורת ‘רחמים’.

    ומכאן בניין אב לכל המצוות שבין אדם לחבירו. אל יתגאה העושה שהוא ‘עושה טובה’ לזולת. בעשיית המצווה מקיים המטיב ללחבירו את ‘גזירת המלך’ שציווהו להיטיב. וכפי שהסביר ר’ עקיבא לטורנוסרופוס שהעני היה מקבל את המגיע לו מידו הרחבה של הקב”ה, אלא שהקב”ה חפץ לזכות את הנותן בעשיית הטוב.

    ו בברכה, ש”צ

    אגב הדיון בנושא ‘מצווה או רחמים’ מתאים לשבוע זה שהוא אחרי שבת הארגון של ‘בני עקיבא’ שנושאה היה ‘מצווה ועושה’, ולפני שבת הארגון’ של ‘עזרא’ שנושאה הוא ”מעבר למחוייבות’.

    וכפי שביאר רבי עקיבא ‘ואבת לרעך כמוך’ הוא כלל גדול בתורה, הוא ‘עיקר הדין’. ‘מידת חסידות היא כבר מעבר ל’לרעך כמוך’. חסידות היא להעדיף את הזולת יותר ממך ‘שלי שלך ושלך שלך’.

    1. שילוח הקן - הטבה חלקית מאד

      בעייה נוספת בהגדרת שילוח הקן כ’רחמיו של הקב”ה’ היא היותה של ההטבה לציפור חלקית ומצומצמת מאד, חייה של האם ניצלו, אך כמה צער יש לה על אבדן צאצאיה (וכפי שמתאר הזוהר את יללתה של האם המזעזעת את אמות הסיפים ומזכירה לפני ה’ את ‘צער העולם’ כולו).

      אדם ששילח את האם לא אמור לראות בעצמו רחמן גדול. הוא ‘בסדר’ משום שלמרות תאוותו לבשר שהתורה התירה לו במצב הירידה הכללי ששורר אחרי המבול, הוא נהג בקצת רגישות בשחררו את האם ובאפשרו לה לנסות להקים דור חדש.

      שילוח האם אחרי שלוקחים ממנה את צאצאיה היא התנהגות ‘בסדר’ אך לא רחמנות גדולה, מי שזכה לרחמי ה’ בסיפור הזה, הוא דווקא האדם שה’ התחשב בחולשתו ובתאוותו והתיר לו לצער בעל חיים לצורך זה (תוך מיגבלה מסויימת – חובתו ”רק אליו אל תשלח את ידך’). הציפור והמלאך הממונה עליה ממשיכים לזעוק לתיקון העולם למצב של גאולה שבו יחיו בני אדם ובע”ח יחדיו בשלום כפי שהיה ‘בגן עדן מקדם’.

      בברכה, ש”צ

  5. שלום הרב. לא ברורה לי כל כך שיטתך לגבי המוסר .מה מקורו אם לא מהתורה? כיצד נדע אם מעשה מסויים הוא מוסרי או לא? מה הקריטריונים אם יש להחליט כיצד לנהוג? תודה רבה .

    1. התשובה אצל מיכיון למטה. ההתבוננות המוסרית נעשית באמצעים שגם הם ניטעו בנו על ידי הקב”ה. התורה עצמה מצווה לעשות הישר והטוב בלי לפרט במה מדובר. נראה שהיא מניחה שזה ברור לכל אחד.

    1. אם המקור הוא השכל כיצד יש ויכוחים על מה מוסרי ומה לא? הרבה פעמים 2 הצדדים מוכיחים רציונלית את דעתם ושניהם נשמעים הגיוניים. כיצד מכריעים אז?

    2. הואיל והמוסר תלוי בשכל, ולכל איש יש את דעתו שלו – צריך לומר שלכל איש יש את המוסר האוטונומי שלו 🙂

      בברכה, שימשל פוקו

      אמנם, אף שזכותו של אדם להחזיק בתפיסתו המוסרית האוטונומית – כדאי שיקשיב גם לתפיסתם של אחרים ונימוקיהם כדי לבדוק שנית את צדקתו, וכן אומר החכם: ‘שמע בני [גם] מוסר אביך’, ‘שמע’ במובן ‘הקשב’ גם אם לא תסכים, ויעויין גם במש”כ רמד”א בטור ‘שיפוט ערכי בדברים השנויים במחלוקת’….

    3. אך פשטיה דקרא: 'שמע הבן ווקבל'

      אך פשט הכתוב ‘שמע בני מוסר אביך’ – ‘שמע, הבן וקבל’, כי לכל השיטות של בני אדם המנוגדות יש שיקול הגיוני אמיתי.

      למשל צודק האוחז במידת הדין שכל אחד צריך לקבל את המגיע לו, וצודק גם האוחז במידת הרחמים, שיש להתחשב בחולשתו המובנית של אדם.

      וכאן צריכה התורה כ’סדר העולם’ לקיים את שתי הדרישות המוסריות המנוגדות, תוך מתן המינון הראוי לכל אחד מהקטבים. ובזה יש יתרון ל’אביך’, ששיקולו המוסרי מיוסד על דברי התורה וחכמיה לדורותיהם.

      בברכה, ש”צ

    4. זה שיש ויכוחים לא אומר כלום. וכי בהלכה אין ויכוחים? ובמדע? ובמשפט? ייתכן שאחד צודק ואחר טועה, ולפעמים אולי יש כמה תשובות נכונות.

  6. שתי תוספות קטנות:
    1. בפרשת השבוע יעקב אומר על עשו “כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים”.
    ובהושע פרק י: “אם על בנים רוטשה”
    מכאן לדעתי שהתורה מניחה שהאדם מעוניין גם באם וגם בבניה והתורה מגבילה אותו ואוסרת לקחת את האם.
    2. לקיחת האם בלבד הוא גזר דין מוות גם על הבנים. לקיחת הבנים מאפשרת לאם להביא צאצאים אחרים בעתיד.

    1. שלא לגרום לכילוי המין

      בס”ד י”ד בכסלו תש”פ

      לאריה – שלום רב,

      יפה הבאת מתפילת יעקב ומנבואת הושע שהכאת ‘אם על בנים’ היא חיסול טוטאלי שלא משאיר שריד. אם כי יש הבדל, שכן שם האוייב לא רוצה לקחת לא את האם ולא את הבנים וכל כוונתו היא ‘לעקור את הכל’, בעוד באיסור ‘לא תקח האם על הבנים’ בוודאי לא דיברה תורה ברשיעי הצדים לשם השחתה.

      פשוט שמדובר במי שרוצה את הציפור ואפרוחיה כדי לאוכלם, וברור שעיקר רצונו הוא באם שכמות הבשר שיש בה גדולה יותר, ואת זה אסרה התורה משום שלקיחת האם תביא לכילויה ללא שריד, ובפרט שכל ציפור חשופה לצייד בעודה דוגרת על ביציה או גוזליה, והתרת צייד באופן כזה עלולה להביא להיכחדות המין כולו.

      וכפי שביאר הרמב”ם במו”נ ח”ג פי”ז שבבעלי חיים אין השגחה על הפרטים (שזו קיימת לדעתו רק בבני אדם בני דעת) אבל בבעלי חיים השגחת ה’ היא רק על המין בכללו שלא ייכחד.

      בברכה, ש”צ

      יש מקום לשאול: אם כן מדוע לא אסרה התורה גם בחיות הניצודות כאייל וצבי ויחמור וכו’ לקחת ‘האם על הבנים’? ואולי בהם יש יותר אפשרות שהצייד לא ישחט את הגור מיד אלא ימתין עד שיגדל כדי שיהיה בשרו רב יותר ובינתיים גם יעמיד ולדות. לעומת זאת בצפרים האפשרות לגדלם ללא האם שואפת לאפס ולכן לקיחת האם עלולה להמיט על המין כליה.

  7. כדאי להעיר שמשהו דומה למיוחס כאן לרב בר שאול מפורש ברמבם הלכות שחיטה יג:

    לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח, בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא יילקחו.

    אמנם, זה הפוך ממה שהובא בשם הרב בר שאול כי הרמבם מדבר על אדם שמעוניין בביצים, אבל מנצל את העובדה שהאם שם כדי לקחת גם אותה. נראה שזו המשמעות הפשוטה של לקיחת האם “על הבנים” – ברור שאת הבנים הוא רוצה, ומה שאסרה תורה הוא לקחת את האם באותה הזדמנות.

    1. בס”ד י”ד בכסלו תש”פ

      לע’ – שלום רב,

      הנחתך שהרמב”ם מדבר במי שצד בשביל הבנים, מיוסדת על שימת הפסיק בין ‘לפרוח’ לבין ‘בשביל הבנים’.. ברם נראה שאין כאן פסיק. הרמב”ם אומר ‘והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן’. הריחוף מעל הבנים הוא הסיבה לאי יכולתה של אם לפרוח, לא התכלית של הציד.

      לא מסתבר שאדם ירצה בעיקר את האפרוחים/הביצים ולא את האם. האם ראוייה לרביה והטלת ביצים, בעוד הביצים והאפרוחים אינם ראויים לשימוש זה. וגם למאכל – הכמות המשמעותית היא בגופה של האם ולא בגופם הזעיר של האפרוחים.

      בברכה,, ש.ל. צ’ירקה-פוגו

    2. וכן עולה מדברי הרמב"ם במו"נ

      וכן מבואר בדברי הרמב”ם בטעם מצוות ‘שילוח הקן’ (מו”נ ח”ג פרק מח):

      ‘כי הביצים אשר שכבה האם עליהן והאפרוחים הצריכים לאמם – על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ו7תלך לה, לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח – ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה’.

      הווה אומר: עיקר רצונו של האדם לקחת את האם לאכילה, שכן האפרוחים והביצים אינם ראויים לאכילה ברוב המקרים, ולכן איסור לקיחת האם על הבנים – יגרום לאדם בדרך כלל שיימנע מלהתעסק בקן זה וישאיר את האם עם בניה ללא הפרעה.

      בברכה, ש”צ

    3. לפי הרמב"ם יש כאן רחמים על הציפוור

      מדברי הרמב”ם במו”נ ג,מח עולה שטעם המצווה הוא באמת רחמים על הצפור, שלא תראה בלקיחת הבנים, ואולי תימנע הלקיחה בכלל. והרמב”ם אומר שם שמאמר חז”ל ‘האומר על קן צפור יגיעו רחמיך – משתקין אותו וכו” הוא כמאן דאמר שאין טעמים למצוות, אך הוא הולך בספרו לפי הדיעות בחז”ל שיש למצוות טעמים.

      לעומתו סובר הרמב”ן בפירושו לתורה (דברים כב) שאין מטרת המצווה לרחם על הצפור, שהרי התירה התורה אפילו לשחטה לצורך האדם. מטרת המצווה לפי הרמב”ן היא חינוך האדם למידות טובות ‘לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם’, או מניעת כילוי המין ‘שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אע”פ שהתיר השחיטה במין ההוא’ – ה’ דואג רק לכלל המין שלא יכלה ולא לצפור הפרטית.

      הסברים נוספים שנאמרו בחז”ל ובראשונים והאחרונים למצוות שילוח הקן – ימצא המעיין במאמר ‘שילוח הקן – לקט מקורות’ (באתר ‘דעת’).

      בברכה, ש”צ

  8. לש”צ
    אינני יודע מה נטפלת לפסיק. האם אינה יכולה לפרוח בשל הביצים עליהם היא נשארת לרחף, ולכן ניתן לקחתה בקלות. את זה אסרה תורה.
    ברור בפסוקים, וגם בלשון הרמבם, שמדובר באדם שנתקל בקן עם ביצים, ואת הביצים יקח ממילא – השאלה היא האם כעת ינצל את ההזדמנות לקחת את האם, או שישלח אותה.

  9. “העיקרון המוסרי הנכון מחייב את כל באי עולם”
    סליחה, אבל לא הבנתי. אם עד לפני כמה מאות שנים העבדות הייתה נחשבת לגיטימית לפי כולם, כמו כן היחס לנשים ועוד… כולם השתמשו בשכל שלהם והגיעו למסקנה הרציונלית שזה מה שנכטןט. כשהתורה כותבת למשל “לא תרצח” היא לא באה למנוע מצב שבו האנושות תחליט רציונלית שרצח זה בסדר(לדוג’ בסרט “הטיהור”)?

השאר תגובה