מצוות שאדם דש בעקבו – כמה הרהורים (טור 235)

בס”ד

פרשת עקב פותחת כך:

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ: וְהֵסִיר יְקֹוָק מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל  שֹׂנְאֶיךָ: וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת  אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ:

התורה מבטיחה לנו שכר מופלג אם נשמע בקול ה’. מה הם אותם דברים שיעניקו לנו את השכר הזה? לכאורה השמירה על כלל מצוות התורה. אבל רש”י על המקום מביא את מדרש חז”ל:

והיה עקב תשמעון – אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון:

כלומר התורה מדברת דווקא על המצוות הקלות. מניין המדרש למד שהתורה מתכוונת דווקא לזה? בשפתי חכמים כאן מסביר זאת כך:

ר”ל מה דכתיב עקב שהוא לשון יען משמע דודאי הוא שישמעו אל המצות כמו באברהם דכתיב עקב אשר שמע בקולי וגו’ קאי אדבר שהוא ודאי דהא אברהם שמע בקולו ורצה לשחוט את בנו אם כן כאן נמי משמע שודאי הוא שישמעו והא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ועל זה פירש דלשון עקב היינו המצות הקלות וכו’ כלומר שאינם חשובים בעיני אדם לקבל עליהם מתן שכר גדול לכך נקט רש”י נמי אם המצות קלות ר”ל דלאו ודאי הוא ומפני שפירוש משפטים פה הן המצות בכלל לא דיני ממונות ביחוד כי לא הוזכרו פה ואיך יאמר האלה לכן החליף המשפטים במצות. רא”ם אי נמי דק”ל דהל”ל והיה אם תשמעון את המשפטים כמ”ש בפרשת כי תבא והיה אם שמוע תשמעו והיה אם לא תשמעו אלא להכי כתיב עקב ר”ל המצות הקלות וכו’:

הביטוי “עקב תשמעון” שונה מהביטוי “אם תשמעון”. המילה “אם” היא התניה: אם תשמעו – יהיה כך וכך, ואם לא – יהיה אחרת. אבל “עקב” הוא לשון וודאית: בעקבות כך שתשמעו תקבלו את זה וזה. מהם אותם דברים שברור לקב”ה שישראל ישמעו בקולו? המדרש טוען שאלו הדברים הקלים שאדם דש בעקביו. קל לעשות אותם ולכן צפוי שהם יתבצעו.

המדרש בעצם אומר שהמצוות הקלות ניתנו לנו כדי לשדרג את החיים שלנו: קל לבצע אותן ורווח גדול בצדן. ואמנם התורה לא ממשיכה כאן, כדרכה במקומות אחרים, לדבר על מה שיקרה אם לא נשמע. התנאי כאן אינו כפול, ולכן נראה שבאמת לאר מדובר בתנאי. זה נראה כמו רמז נוסף לכך שמדובר במצוות שבוודאי יתבצעו והן נועדו רק לשדרג את שכרנו ולהיטיב עמנו.

ובכל זאת, נראה שזהו פירוש דחוק. הפירוש הסביר והמקובל למדרש הזה הוא שכן מדובר בתנאי, והפסוקים באו להמריץ אותנו לא לזנוח את הדברים הקלים, ולכן מבטיחים לנו את השכר. הדרשנים האריכו מדוע דרוש תמריץ דווקא למצוות קלות, שלכאורה אותן דווקא צפוי וסביר שהאדם כן יבצע. נראה שדווקא בגלל קלותן האדם מזלזל ודש בהן בעקביו. גם כשנתבונן בפירוש המילים “דש בעקביו”, משתמע שיש בו גם ממד של זניחה (דש בעקביו ומזלזל ולכן לא מקיים) ולא רק של קלות (דש בעקביו מרוב קלות ולכן ברור שמקיים). רש”י גם דייק בלשונו והוסיף כאן את המילה “אם”, ואולי זה כדי לומר שכן מדובר בתנאי, כלומר שגם את המצוות הקלות לא בטוח שישמעו ויקיימו.[1]

מהן מצוות קלות?

ממה התורה חוששת? מדוע שאדם ייטה לא לקיים את הקלות? ניתן להבין את המושג “מצוות קלות” בשלוש צורות: מצוות שקל לקיים אותן, מצוות שמשמעותן לא הרת גורל, או מצוות ששכרן אינו רב. ברור שקלות הביצוע אינה סיבה לא לקיים אלא דווקא כן לקיים. לכן סביר שהמדרש מתכוון למצוות קלות במשמעות של מצוות בעלות משמעות פחותה. הפירוש השלישי, זה שנוגע לשכר, יכול להתאים לכל אחד משני הפירושים הראשונים. השכר שניתן על המצוות הללו אינו רב כי משמעותן לא מאד חשובה או כי המאמץ בביצוען אינו רב (השאלה האם שכר ניתן לפי הקושי בקיום המצווה או לפי חשיבותה). לכן התורה משדרגת את השכר כדי להמריצנו לקיים אותן.

והנה, בילקוט שמעוני על אתר (וראה גם בתנחומא כאן) כתוב:

והיה עקב תשמעון [ז, יב], זש”ה למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, אמר דוד רבש”ע איני מתירא מן המצות חמורות שבתורה מפני שהן חמורות, אבל מתירא אני מפני הקלות שמא עברתי עליהם מפני שהם קלות ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה לכך נאמר והיה עקב תשמעון, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, מה רב טובך זהו שכרן של מצות קלות, זה שאמר הכתוב אורח חיים פן תפלס שלא תהא נושא ונותן במצותיה של תורה אי זו שכרה מרובה ועושה אותה למה נעו מעגלותיה ולא תדע מטולטלין הן שבילי התורה, א”ר אחא משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס והכניס בה פועלים ולא גלה להם שכר נטיעותיו שאילו גלה להם רואין איזו נטיעה שכרה הרבה ונוטעין אותה נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת, כך לא גלה הקדוש ברוך הוא שכר של מצות [שאילו גלה נמצאו המצות מקצתן קיימות ומקצתן בטלות, רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא אמר טלטל הקדוש ברוך הוא שכר עושה מצוה בעוה”ז] כדי שיהו עושין אותן משלם, תני רבי שמעון בן יוחאי שתי מצות גלה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן, קלה שבקלות וחמורה שבחמורות, קלה שבקלות שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים, חמורה שבחמורות כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, והרי הן שוין במתן שכרן בעולם הזה, ומה אם דבר שהוא פריעת חוב כתיב בו אריכות ימים, דבר שהוא חסרון כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה, וכשם שמתן שכרה מרובה כך עונשה מרובה הה”ד עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר אמר הקדוש ברוך הוא יבא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקור אותם ואל יהנה מהם ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה מהם,

המדרש מדבר על השכר כמדד לקלות המצווה. מעבר לזה, מובא כאן שאדם יכול לשקול לא לעשות מצווה קלה, ונראה שזה יכול להיות גם בגלל שאין עליה הרבה שכר וגם בכלל שהיא אינה חשובה כל כך. כאמור, קלות הביצוע לא נראית כשלעצמה נימוק לא לעשות מצווה, אלא אולי להיפך. אמנם אם קלות הביצוע מובילה לשכר פעוט – אז אולי יש כאן סיבה לא לקיים.

בדרך כלל יש קשר בין שני הפרמטרים הללו: מצוות שאין להן משמעות מרובה – בדרך כלל קל לקיימן, ואילו מצוות שעושות תיקון גדול – בדרך כלל קשות יותר לביצוע.[2] ואכן, יש שתי דוגמאות שמובאות בסוף המדרש, שילוח הקן וכיבוד אב ואם, כאשר הראשונה מתוארת כקלה שבקלות והשנייה כחמורה שבחמורות. נראה בבירור שבהשוואה בין קל לחמור הכוונה כאן היא לחשיבותן העקרונית (כיבוד הורים היא מצווה משמעותית יותר), אבל בו בזמן ברור שיש ביניהן הבדל גם בקושי הביצוע (כיבוד הורים קשה הרבה יותר). אבל בכל זאת שכרן בעולם הזה שווה (ואולי יהיו השלמות בעולם הבא).

הערה על משמעות מערכת המצוות

גם עצם הרצון של התורה בקיום המצוות הקלות טעון בירור. בפשטות נראה שיש כאן תפיסה שמערכת המצוות היא מכלול שכולו חשוב. התורה לא רוצה שנתמקד רק בחלק ממנו, גם אם אלו המצוות החשובות.

רק כדי לחדד את החידוש שבדבר, אביא כאן את דברי הרמב”ם בפיהמ”ש מכות פ”ג מי”ז שכותב:

מעיקרי האמונה בתורה היא שכשיקיים אדם מצוה מן תרי”ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עם כוונת המצוה כוונה אחרת שאינה מהמצוה [כגון: כבוד, שכר], אלא יקיים את המצוה מאהבה, כמו שביארתי, הנה זכה לחיי עולם. על זה אמר רבי חנניא כי המצוות בהיותן רבות אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מהם על מתכונתה בשלמות, ובעשיית אותה מצוה תחיה נפשו מאותו מעשה. עקרון זה אנו למדים ממה ששאל רבי חנינא בן תרדיון את רבי יוסי: מה חלקי בעולם הבא? והשיב לו: איזה מעשה בא לידך? כלומר האם יש מצוה שעשית כהוגן? והשיב לו: כי נזדמנה לו מצות צדקה באופן שלם, וזכה בה לחיי העולם הבא.

יש בדבריו חידוש גדול, שיכול אדם להתמקד במצווה אחת בלבד על כל פרטיה כל ימיו ולזכות בה לחיי עולם הבא. משמע שדי בכך ואפשר לפטור עצמו מכל האחרות.[3] לכאורה במדרש שלנו מופיעה תפיסה הפוכה, שלפיה יש חשיבות לקיים את כלל המצוות כולל הקלות שבהן. התורה טורחת להמריץ אותנו לא להתמקד בחמורות ומתוך כך ברור שלא נכון להתמקד בקיום חלקי בכלל. כל מצווה מתקנת משהו, קל או חמור, וחשוב שהכל יהיה מתוקן.

הדבר דומה לחלוקת משאבים שנעשית בחברה או במדינה. לכאורה היה מקום לתפיסה שמקצה את כל המשאבים למטרות החשובות (הצלת חיים – רפואה וביטחון) ורק אם אלו כוסו לחלוטין ניתן להקצות גם לתרבות וספורט וכדומה. כך גם בניהול קופה משפחתית. אבל בשום מקום לא עושים זאת כך. חשוב לקדם את כל החזיתות ולא רק את החשובות. פעם הבאתי על כך את המשל הסיני על אדם עני שקיבל שתי פרוטות וקנה פרוסת לחם ופרח. כששאלוהו מדוע לא קנה שתי פרוסות, ענה שהלחם זה כדי לחיות והפרח הוא כדי שיהיה בשביל מה לחיות. זה כמובן לא מקביל לגמרי ליחס בין קלות לחמורות (אלא אולי בין בסיסיות לשאינן כאלה. ראה על כך עוד להלן).

בדוחק ניתן אולי לומר שלפי הרמב”ם התורה לא יוצאת כאן נגד מי שמקדיש את כל זמנו לכיבוד הורים או חסד, אלא נגד אלו שסתם מתעלמים מהקלות, לאו דווקא לטובת החמורות. את החמורות עושים כשיוצא אבל בקלות מזלזלים כי אינן חשובות ולא מקבלים עליהן שכר. אבל עדיין לפי הרמב”ם, כל עוד עושים את המצווה האחת לפרטיה, גם אם היא קלה, די בכך. בניסוח אחר, אולי התורה מוסיפה כאן שכר למצוות קלות כדי שאדם שבוחר מצווה אחת לא יתמקד דווקא בחמורות. גם אם כל אחד מתמקד במצווה אחת, או בחלק מהן, הציבור כולו צריך לקיים את כלל המצוות, כולל הקלות. אם כן, עדיין יש כאן תפיסה של כלל המצוות כמכלול שלם.

היחס בין שכר לעונש

בסוף המדרש הנ”ל מופיעה טענה שכשם שמתן שכרה של החמורה מרובה גם עונשה מרובה: במצווות הקלות יש מעט שכר על הביצוע ועונש קטן על הביטול, ואילו במצוות החמורות יש שכר רב על הביצוע ועונש גדול על הביטול. יש בזה היגיון גם מבחינת הפרשה שלנו. כדי שאדם לא יעשה את החשבון האינטרסנטי ויתעלם מהמצוות הקלות ויתמקד רק בחשובות, התורה מבטיחה לו שכר גדול דווקא על הקלות. זה עצמו מצביע על כך שהקלות והחשיבות של המצווה נמדדות דרך השכר. לכן כדי להמריץ אותנו לעשות את כל המצוות התורה משווה את השכר של כולן (לפחות בעולם הזה. הפסוקים בהמשך מדברים על שכר גשמי לגמרי). זה גם מה שמצינו בשתי הדוגמאות שהובאו במדרש, שיש הבדל גדול בחשיבותן והתורה משווה את השכר שניתן עליהן (לפחות בעולם הזה).

אם כן, המצב הראשוני היה שאמור היה להיות קשר בין חשיבות המצווה לגודל שכרה או עונשה, אבל כדי שלא נבוא להתמקד רק בחמורות התורה משדרגת את השכר (ולכאורה גם את העונש) של המצוות הקלות. אמנם לגבי העונש נראה שהדבר אינו כן, שהרי יש הבדל בעונשים בין עבירות קלות לחמורות.[4] אך זה רק לגבי עונשי בית דין, אבל עונש על ביטול עשה לא ניתן בבית דין אלא בידי שמים (עד כמה שיש שכר מצווה בעולם הזה), ולכן ייתכן שיש השוואה גם בעונש על ביטול עשה.

האם אכן זהו המצב?

אבל הפרופורציה בין השכר לעונש אינה כה פשוטה. מצוות קלות מבחינת משמעותן זה עדיין ביטוי שיכול להתפרש בשתי צורות שונות. כדי להסביר זאת, נתבונן על דברי הרמב”ן בפרשת יתרו, שם הוא עוסק ביחס בין “זכור” ל”שמור” בקשר לשמירת שבת. בתוך דבריו הוא כותב (שמות כ, ח):

ואמת הוא ג”כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:

בהצעה זו הוא כותב ש”זכור” הוא עשה ו”שמור” הוא לאו, ומסביר את היחס המורכב ביניהם. מחד, הלאו חמור יותר ומאידך העשה חשוב וגדול יותר. בכך הוא מסביר כמה סתירות ביחס בין לאו לעשה.[5]

במשך חכמה (דברים לד, יב) ובשדי חמד (כמדומני ע’ ‘עשה דוחה לא תעשה’) פירשו את כוונתו שמעבר על לאו חמור מביטול עשה, אבל קיום העשה חשוב וגדול יותר מהימנעות ממעבר על לאו. כלומר ההשוואה שעשינו למעלה בין חומרת העונש לגודל השכר של הקלות והחמורות אינה נכונה. אמנם לא ברור מי כאן הקל ומי החמור, הלאוין או העשין, אבל ברור שמה ששכרו מרובה עונשו קל ומה ששכרו קל עונשו מרובה. כשחושבים על כך, הדברים נראים פשוטים. דווקא הדרישות הבסיסיות, כלומר הלאוין, מי שעובר עליהן עונשו גדול כי זה בסיסי ומצפים מכל אחד להישמר ולעמוד בזה. אבל בדיוק בגלל זה המקיימן (נמנע ממעבר על לאו) שכרו קטן, שכן זה אלמנטרי ואין רבותא בכך. לעומת זאת, מי שלא מקיים עשה אמנם אינו צדיק גדול אבל גם אינו רשע, שכן עשה אינו בסיסי אלא התקדמות רוחנית מעבר למינימום. לכן שכרו אולי גדול (כי הוא צדיק גדול) אבל עונשו של המבטל קטן.

אם כן, גם אם ההבחנה בין קל לחמור היא במישור של המשמעות, כלומר עד כמה התוצאה משמעותית, עדיין יש לדון האם מדובר בתוצאה של המעבר או של הקיום. מבחינת המעבר – הלאו הוא החמור ומבחינת הקיום – העשה הוא החשוב. בעצם נכון יותר לדבר על חילוק מדרגות בין מדרגה בסיסית למדרגה גבוהה יותר. הימנעות מלאו שומרת את המצב על המינימום, כלומר זו דרישה בסיסית. לכן מי שלא עובר על כך לא מגיע לו שכר גדול. קיום עשה מקדם את העולם לעבר מצב טוב יותר, ולכן זה לא בסיסי ומצדיק שכר גבוה יותר. והיפוכן בעונש.

במובן הזה, המצוות הקלות יכולות להתפרש כמצוות שאינן בסיסיות, כלומר אלו שמעלות אותנו למדרגה גבוהה ולכן הן דווקא לא נדרשות מכל אחד (אלא מצדיקים גדולים). על קיום מצוות כאלה צפוי שכר גבוה אבל ביטולן כרוך בעונש קל. אבל אפשר לפרש אותן כמצוות בסיסיות ולכן דווקא עונשן גדול ושכרן פחות. המדרש מדבר על השכר של המצווה כקריטריון לקלותה, ולכן ברור שהוא עוסק במצוות בסיסיות. במובן הזה כיבוד הורים הוא בסיסי יותר משילוח הקן. אמנם התוצאות הרבה יותר משמעותיות וחשובות, אבל הדרישה היא אלמנטרית.[6]

מבט שונה על הקלות: בחזרה לכל הקשיים מלמעלה

אם אכן כשהמדרש מדבר על מצוות קלות כוונתו למצוות בסיסיות, אזי כפי שראינו העונש על מי שעובר עליהן ומבטלן הוא חמור. מדוע זה גופו לא מהווה תמריץ מספיק כדי לקיימן? מדוע נדרש גם שדרוג של השכר למי שמקיים?

ייתכן שהתורה לא רוצה להמריץ אותנו לקיים מצוות עשה על ידי עונש אלא על ידי שכר. זה תורף דברי הרמב”ן שמסביר כי יסודן של מצוות העשה הוא האהבה – מי שעושה את מצוות אדונו בגלל אהבתו אותו, ולכן כאן העיקר הוא שכר ולא עונש (ובאמת אין עונשי בי”ד על ביטול עשה). דווקא בלאוין ממד העונש הוא העיקרי ולא השכר (ובאמת בי”ד לא נותן שכר על עשה או למי שנמנע מלאו), כי שם מדובר על קיום מיראה. התורה כאן מדברת על שכר של מצוות עשה כמובן, ולכן כאן מה שחשוב הוא השכר למי שמקיים ולא העונש למי שעובר.

כעת גם ברור מדוע חשוב לתורה שנקיים את המצוות ה”קלות”. לא בהכרח בגלל שמכלול המצוות חשוב כולו (אני מזכיר את הרמב”ם שראינו) אלא אולי בגלל שאלו בעצם מצוות חשובות מאד. הן קלות במובן של בסיסיות ולא במובן שאינן חשובות. מצוות כאלה הן התנאים הבסיסיים לקיום העולם. אמנם ניתן לתהות מדוע שאדם ידוש מצוות כאלה בעקבו? ייתכן שזה בגלל שמצוות יומיומיות כמו כיבוד הורים, על אף חשיבותן, לא זוכות להילה של מצוות מיסטיות ואזוטריות (כמו למשל הפרשת חלה תוך מלמול לחשים לרפואת עם ישראל).

יש לשים לב שמצוות “קלות” במובן הזה (כלומר בסיסיות) הן לא בהכרח קלות לביצוע. להיפך, פעמים רבות יש קושי רב בקיומן. לכן ניתן להבין שהשכר שמובטח בפסוקים כאן אינו שדרוג מלאכותי כדי להמריץ אותנו לקיים את המצוות הקלות, כפי שהבנו בהתחלה, אלא זהו השכר שתואם לחשיבות ולמאמץ שבקיום המצוות הללו. התורה רק מתארת לנו כמה חשוב להתמיד במצוות היומיומיות והבסיסיות כי בהן תלוי הכל.

ועדיין כל זה צריך לי עיון.

[1] לפי השפתי חכמים אולי כוונתו היא שאמנם יש מצוות שאותן אמור היה להיות ברור שישראל ישמרו עקב קלותן, אבל בכל זאת “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”, ולכן אין כאן וודאות שגם מצוות אלה יישמרו בפועל.

[2] מה שמזכיר לי את המשפט המתמטי הידוע שאוכל במסעדה כשרה לעולם לא יהיה טעים יותר מהאוכל במסעדה לא כשרה. הוכחה: אם היה אוכל כשר טעים יותר – המסעדה הלא כשרה הייתה מגישה אותו. מה שאין כן באוכל לא כשר שיהיה טעים יותר כמובן. ואף דיש לדחות שהרי גם המחיר משחק (עקרון אי הוודאות הגסטרונומי: מכפלת הכשרות בטעם ובמחיר היא קבועה), ואכ”מ.

[3] אמנם ראה על כך במהר”ל תפארת ישראל פרק ה ובשיעור כאן. זכור לי מאמר של משה חלמיש שעוסק בקביעה זו של הרמב”ם בהרחבה, ולא מצאתי כעת.

[4] אמנם ראה מאמרי “‘נותן לרשע רע כרשעתו’ – האמנם?”, שם אני מביא מחלוקת ראשונים בשאלה האם יש יחס ישר בין חומרת העבירה לחומרת העונש, או שמא מדובר בהבדל שבסוג. ראה גם בעבודה הסמינריונית שמופיעה באתר.

[5] אמנם את דחיית הלאו על ידי העשה קשה להבין מדבריו, ועמדנו על כך באורך בספר החמישי בסדרת לוגיקה תלמודית, ובמאמרנו לשורש השישי בספר ישלח שרשיו.

[6] אמנם במדרש שהבאתי למעלה ברור שמצוות כיבוד אב ואם באה כמצווה חמורה ולא קלה (ביחס לשילוח הקן), כלומר המדרש ההוא לא ראה את הביטוי “מצוות קלות” במובן של מצוות בסיסיות אלא במובן של מצוות פחות חשובות.

38 מחשבות על “מצוות שאדם דש בעקבו – כמה הרהורים (טור 235)”

  1. מספר פסוקים לפני תחילת פרשת עקב:

    “כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: {ב} וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: {ג} וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: {ד} כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר: {ה} כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ: …… {יא} וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם: (פפפ)

    {יב} וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: {יג} וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ ….. {יז} כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם:….. {כב} וְנָשַׁל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:….

    אם לא נעלמה לנו פרשה באמצע אזי הפשט הוא שתחילת פרשת עקב מתיחסת לפסוקים שלפני כן. ובאמת באסורים שם יש כמה דברים שכולם מזלזלים בהם מטעמים שזה לא חשוב או לא קריטי.

    1. הדרש - מוסיף על הפשט וחודר לעומקו

      בס”ד ערב ראש חודש אלול תשע”ט

      אכן פשוטו של מקרא הוא כפי שפשט לנו ‘פשיטא’: ‘בגלל שתשמרו את המשפטים הנזכרים לעיל – השמדת האלילים והימנעות מכריתת ברית וקשרי משפחה עם עובדיהם – ישמור לך ה’ את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך’,. ויש כאן מידה כנגד מידה’: אתה לא תכרות ברית עם עובדי האלילים, וכנגד זה ישמור ה’ לך את הברית שכרת עם אבותיך’.

      המדרש שם לב לשימוש במילה הייחודית ‘עקב’, ומבאר שהכתוב נקט בה כדי להדגיש את נחיצות ההקפדה גם על מצוות הנראות בעיני האדם קלות, שלא ‘ידוש בהם בעקביו’. את החשש מפני ‘עוון עקבי’, עוון שבא לאדם מחוסר תשומת לב, או מחוסר מודעות לחומרתו, מבטאים בני קרח במזמור מט: ‘למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני’. המשורר מנגיד ליראתו מהחטא את החוטאים ‘הבוטחים על חילם וברב עשרם יתהללו’ שהם ‘כבהמות נדמו’ ואינם פוחדים מהעונש הצפוי להם.

      ברם יש לומר, שהדרש אינו רק מוסיף על הפשט אלא חודר לעומקו, שהרי האיסורים שהוזכרו לפני כן – קיום ע”ז וכריתת ברית עם עובדיה – עלולים להיחשב בעיני האדם כ’קלים’ ביחס לאיסור עבודת האלילים, באומרו: אינני עובד חלילה לאליל. אני מחזיק את הפסל רק בשל יופיו וערכו האמנותי; אני כורת ברית עם עובד האלילים רק מפני ‘דרכי שלום’; אני בטוח שקשרי הידידות והמשפחה עמו לא יביאוני להתקרב לפולחן האלילי וכו’

      על טיעון זה משיבה התורה שיש להיזהר שיצר הרע ‘ישופך עקב’, יבוא עליך מאחור בלי שתרגיש ויפתה אותך לעבור על האיסורים הקלים שיחסית שהם רק ‘איזרייהו דע”ז’, וכך יפיל אותך מבלי שתרגיש וימשוך אותך אל האיסור העיקרי בחומרתו – עבודת אלילים ממש. ובעקבות זהירותך מקיום כל קשר עם האלילות – ישמור ה’ לך את ברית אבותיך וייטיב לך.

      בברכה, ש”צ לוינגר

      אף לגבי ‘שילוח הקן’ יש לומר שהוא כעין ‘אביזרייהו דכיבוד אב ואם’. הרי אתה מצליח לצוד את האם בגלל שהיא דבקה בצאצאיה בשל האינסטיקט האימהי הטבוע בה. אדם שיודע לכבד את הרגש האימהי של ציפור ולא ינצל את מסירותה לצאצאיה כדי לתופסה – יידע מכל שכן לכבד את הוריו מולידיו ולהעריך את מסירותם כלפיו. גם כאן ניתן לומר שהמצווה ה’קלה’ היא הפתח הסולל את הדרך לקיום המצווה ה’חמורה’

    2. בפיסקה 4, שורה 1
      … להיזהר שיצר הרע לא ‘ישופך עקב’, …

      שם, שורה 2
      … לעבור על האיסורים הקלים יחסית, שהם רק ‘אביזרייהו …

    3. ייתכן שיש להבין את ביטויים של חז”ל ‘מצוות שאדם דש בעקבו’, במובן של ‘כיוון דדש ביה’, שהורגל בהן, מצוות הנעשות כ’מצוות אנשים מלומדה’ בשגרתיות ללא תשומת לב, וכן עבירות שמשום ההרגל בהן ‘נעשית לו כהיתר’. העשייה (או אי העשייה) העקבית, עושה את הדבר לנדוש. ולפיכך דורשים חכמים להיות רעננים בעשיית המצוות.

      בברכה, ש”צ

    4. אף 'עקב' תשמעון (לרמד"א)

      בס”ד ג’ באלול ע”ט

      לרמד”א – שלום רב,

      לשאלתך עניתי בשורה 3. אף הדברים שהם בבחינת ‘עקב’, ההופכים לשגרה בשל עשייתם העקבית, התמידית – אותם ‘תשמעון … ושמרתם ועשיתם אתם’. כשהדגש הוא על ‘תשמעון’. לא רק ‘ושמרתם ועשיתם’ בפועל, אלא ‘תשמעון מתוך לימוד והבנה הנותנים בעשייה טעם ומשמעות, ומוציאים אותם מכלל השגרתיות של ‘מצות אנשים מלומדה’.

      ‘עקב’ במובן של החיובי של ‘עקביות’, מצוי בתהלים קיט: ‘הורני ה’ דרכך ואצרנה עקב’, וביאר שם המאירי: בתמידות, בעקביות. וגם שם נראה שהלימוד וההבנה הם המביאים לשמירה העקבית של המצווה ללא התרשלות, ולכן מבקש המשורר ‘הורני ה’ דרכך’ כדי שיתקיים ‘ואצרנה עקב’.

      בברכה,ש”צ לוינגר

    5. בס”ד ג’ באלול ע”ט

      לרמד”א – שלום רב,

      האם ‘מצוות שאדם דש בעקביו’ הן ‘מצוות שאדם מקיים בחלק האחורי של כף הרגל’? ברור שיש כאן דימוי. ה’עקב’ הוא האיבר המנוגד ל’ראש’. הראש הוא ראשית הגוף, המקום החושב והחשוב ביותר. ולעומתו, ה’עקב’ מסמל גם את הסוף, וגם את מה שבא ‘ממילא’, ללא מחשבה וכוונה.

      וכך בפשוטו של מקרא, ‘עקב תשמעון’ היא התוצאה, האחרית של שמיעת המצוות. ובמדרשו, ‘מצוות שאדם דש בעקביו’, מצוות הנעשות ללא מחשבה והתבוננות., דברים שאדם עושה ‘דרך הילוכו’, בלי להקדיש להם מחשבה. וכאן המדרש דורש מאיתנו לשמוע ולהתבונן, להקדיש את מלוא המחשבה אל כל המצוות ולעשותן כ’ראש’ ולא כ’עקב’.

      בברכה, ש”צ

    6. וכן כפל המשמעויות ב'עקב ענוה - יראת ה''

      בס”ד ג’ באלול ע”ט

      כפל משמעויות דומה קיים בין פשוטו של מקרא לבין המדרש, בפסוק ‘עקב ענוה יראת ה” (משלי כב), שמשמעותה הפשוטה של המילה ‘עקב’ היא: ‘תוצאה’, ושיעור הכתוב: בעקבות הענוה – זוכים ליראת ה’ עושר חיים וכבוד’. ואילו בירושלמי (שבת נ’) נדרשה המילה ‘עקב’ במובן של ‘טפל’: ‘מה שעשתה החכמה עטרה לראשה [ככתוב: ‘ראשית חכמה יראת ה’] – עשתה הענווה עקב לסולייתה’, שהיראה היא בבחינת ‘עקב’ ביחס לענווה.

      בברכה, ש”צ

      וכפי שהזכרתי בתגובתי לעיל ‘המדרש – מוסיף על הפשט וחודר לעומקו’ גם פשוטו של המקרא מדבר על הזהירות בדברים שהם ‘אביזרייהו’ ביחס לאיסור עבודה זרה, שהרי ‘והיה עקב תשמעון אל המשפטים האלה’ מתייחס על הציוויים שלא לקיים צלמי ע”ז ושלא לכרות ברית ולא לקיים קשרי משפחה עם עובדי אלילים, איסורים שהם בבחינת ‘אביזרייהו’ ביחס לאיסור הראשי של עבודת אלילים.

  2. במדעי הרוח (מקרא, אגדה) היו מקדימים לכל הדיון הפילוסופי על סוגי מצוות וחשיבותן דיון במקורות המקראיים ובמקורות המדרש.
    למשל, בודקים איפה נזכרת המילה עקב בפעם הראשונה, ומגלים שזה בעקדה:
    וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה’ אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם.

    וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה’ כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ.
    כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.
    וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ *עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי*.

    בודקים את השרשור של השורש עקב בכל ההופעות המקראיות ומגלים מיד שיש שם צירוף של שני השורשים – עקב ושמיעה (לפעמים שמירה) ותמיד – מלווה בברכה.
    ליצחק לפני הירידה לגרר (מצרים):

    וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ
    גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל
    וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ.
    וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם
    וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ
    *עֵקֶב* אֲשֶׁר *שָׁמַע* אַבְרָהָם בְּקֹלִי
    *וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי*

    בפרשת עקב:
    וְהָיָה *עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן* אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם
    וְ*שָׁמַר* ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:
    וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ:
    *בָּרוּךְ* תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ:
    וְהֵסִיר ה’ מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ:

    כלומר, כל המקורות בעצם מתכתבים, ספרותית, עם העקדה ועם אברהם (גם כשזה נאמר ליצחק!). כל כותב או עורך ראה לפניו את המקור והתייחס אליו. השתמש בביטויי מפתח ממנו. (ראו הדגשות).
    כמובן שהפירוט הזה, בפרשה של יצחק: מצוותי, תורותי.. וכו’., הוא שמביא את חז”ל לומר שאבות שמרו תרי”ג (נדמה לי שהרעיון מתחיל בבבלי אבל לא בדקתי).
    מכל אלה די ברור שהקישור בין המילה עקב (בגלל) לעקב (הרגל) הוא קישור דרשני (אגב, הקישור במקור הוא קישור פשוט, עקב – בעקבות – דבר גורר דבר) אבל חז”ל בכוונה רצו להוסיף את התובנה החינוכית-דתית של ‘אפילו מצוות קלות’ – וזאת דווקא בניגוד לעקדה. שהרי העקדה היא המצווה הכי קשה שמישהו הצטווה אי פעם. ושם השורש. כלומר, הדרשה – מצוות שאדם דש בעקביו נועדה להדגיש שלא רק מצוות הירואיות דרמטיות – קשות – או קשות מדי, יש לשמור, אלא גם את הקטנות והקלות.
    זהו, מכאן אפשר להמשיך להתפלסף, אבל נדמה לי שהדיון חסר כשלא מביאים את רצף ההופעות המקראי.
    אגב, דווקא ההופעה בתהילים – המלמדת על ‘צדקו יחדיו’, יכולה להיות רקע לדרשה, לאמור – לא רק הגדולים, גם הקטנים. הם צדקו כולם יחדיו.
    מִשְׁפְּטֵי-ה’ אֱמֶת; צָדְקוּ יַחְדָּו.
    הַנֶּחֱמָדִים–מִזָּהָב, וּמִפַּז רָב; וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ, וְנֹפֶת צוּפִים.
    גַּם-עַבְדְּךָ, נִזְהָר בָּהֶם; *בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב*.

    1. חיותה שלום.
      ראשית, הדברים בהחלט מעניינים.
      אם במדעי הרוח עסקינן (ואוזני הרגישה שמעה צליל נזיפה בדברים), כדאי אולי להבהיר שכשכותבים פוסט לא מדובר בחיבור מדעי. הן במדעי הטבע והן במדעי הרוח (עד כמה שיש כאלה). הפוסט הוא הערה או הערות על נושא כלשהו שנכתבים בזמן קצר ובאופן לא מחויב עד הסוף. בפרט אצלי כאן כשהגדרתי שאלו הרהורים על מצוות שאדם דש בעקבו. יתר על כן, הנושא לא היה המילה “עקב”. זו הייתה הערה מקדימה מדברי המפרשים על אתר. הדיון היה על עניינן ומשמעותן של מצוות קלות.
      אגב, גם בהלכה יש סוגי חיבורים שונים. מהם נזקקים לכל המקורות ולסקירות מקיפות ומהם רק מעירים על נושא כלשהו. בוודאי כשעוסקים בלימוד ולא בפסיקה, ששם ההיזקקות למכלול המקורות ולקונטקסט לא תמיד מחייבת. גם בפוסט הלכתי (והיו כאן כמה וכמה כאלה) בד”כ לא תמצאי סקירות שיטתיות ומקיפות אלא הערות.
      לעצם דברייך, כאמור זה בהחלט מעניין. הטענה שבכל המקומות עקב סמוך לשמיעה או שמירה רק מחזקת את דבריי ואת המדרש כאן. הוא אשר כתבתי. הקישור לעקדה נראה לי אפשרי אם כי ממש לא הכרחי (או “מדעי”). כך גם לגבי תהילים. אבל בהחלט נחמד. תודה.

    2. אוזנך הרגישה שמעה היטב. לא נזיפה, חלילה, אלא יותר מעין ‘הגנה על הדת הבזויה’. מדעי הרוח מושמצים באתר שלך השכם והערב, ורציתי להעיר בעדינות שדווקא פה ושם יש להם כלים לא רעים, מסודרים ושיטתיים למדי, להתמודד עם טקסטים, מקראיים ואגדים, ובכך להשיב על שאלות שמתעוררות בהם.
      הטענה שרשימה באתר אינה מאמר מדעי לא רלוונטית כאן. הרי גם תגובתי שלי אינה “מדעית” אלא תוצאה של עיון מהיר ביותר, בדרך המוכרת לי מניסיוני כבוגרת מדעי הרוח לבחון שאלות מהסוג שהעלית כאן. כך באופן שגרתי ובסיסי אני ניגשת לפסוק או לאגדה, כל דרך אחרת נראית לי ראויה פחות.
      לצורך ההשוואה, דמיין איך תראה לך “הערה” שלי בפיזיקה, ואפילו בפילוסופיה של קאנט. יש להניח שתזלזל בה, ובצדק.
      כאמור, חלילה איני מזלזלת, ולעיון הפילוסופי בסוגי המצוות הקשות והקלות בוודאי יש מקום והוא חשוב ומעניין, אבל מבחינתי, חסר לו בסיס ורצפה, וחסרה הקשבה למקורות הראשוניים ולמה שהם אומרים, כתשתית לדיון הזה.
      [ולא, לא אפתח פהמחדש את הדיון האינסופי על השוואה בין מקור אגדי להלכתי, בין תורה בחפצא ובגברא, דיון שהיה אולי מתבקש, בכל זאת ערב שבת בין השמשות, ואגב, אני חייבת לך עוד חיפוש במקורותיו של הילקוט שמעוני, וכנ”ל.]

    3. בסדר גמור. כל אחד והרגליו. מבחינתי די במה שכתבתי לצרכיי, אם כי כמובן התוספות שלך מעניינות ומוסיפות גם הן.
      אגב, עיקר טענתי כנגד “מדעי הרוח” הן כנגד ההתייחסות אליהם כמדע. כתבתי לא פעם שיש בהחלט דברים מועילים שניתן ללמוד משם (כמו גם הרבה שטויות).

    4. יש גם בתהילים קיט : “הורני ה’ דרך חוקיך ואצורנה עקב”,ומקרה בלי שמירה :”נטיתי ליבי לעשות חוקיך לעולם עקב”

      נדמה לי שמדובר על הליכה בדרך.וחוקים פה משמעותם קווים משורטטים באבן (חקוקים באבן) וכמו “חוקי שמים וארץ לא שמתי”(ירמיה לג’ או משהוא כזה).מדובר שם על מסילות תנועת הכוכבים בשמיים (ניתן לראות זאת שם מההקשר.בכלל גם משפטים ומצוות יכולים לדבר על קווים.צו לצו קו לקו).והשמירה – עקב היא להקפיד ללכת בדרך ( החוק שחקוק על הארץ..המסילות שבארץ) מבלי לסטות אפילו קצת.קצת בדומה ל “עקב בצד גודל ” בשפה שלנו.או שמירה לפרטי פרטים .הקפדה .זו אמנם תובנה גולמית ביותר וצריך לדון מה הקשר בינה לבין עקב של סיבתיות ( או שכר ועונש).מן הסתם ארוע שמתרחש ב”עקבות” ארוע קודם כמו שכר שמגיע אחרי שמירת מצווה .בתנ”ך קדים ואחור מתייחסים גם לזמן שקדים זה העבר ואחור זה העתיד (“הגידו האותיות לאחור” שזה לא להגיד את האלף בית הפוך אלא לנבא את העתידות הבאות).ועקב זה הצד האחורי של הרגל (ומשתמשים ברגל כי מדובר בהליכה בדרך).זו דרך להגיד מה בא (בהליכה) “אחרי” משהוא.

      ייתכן שב”שמרם עקב רב” זה “בעקב שומרם שכר רב”

    5. למעשה טענתי הפוכה בדיוק. לא כל אחד והרגליו אלא: ‘ככה עושים את זה’, לכן זה בהחלט ‘מדעי הרוח’. במובן שזו הדרך לבחון את שיטת העבודה של חז”ל. כך הם עבדו, כשהם כתבו מה שכתבו על מילה פלונית, הם ‘סרקו’ את כל הופעותיה בתנך ולמעשה הכירו אותם על פה ועל זה הגיבו. זו הדרך ה’מדעית’ (קוראים לזה הרמנויטיקה, פרשנות) להבין מה הם רצו. זה מה שניסיתי להראות, כדוגמה אחת מיני רבות שמדגימה את טיעוני (=אגדה זה רציני ושיטתי, וכן מקרא, ויש דרכים ללמוד אותם, מחקריות).

    6. אני בספק רב אם חז”ל תמיד עבדו כך, אבל אני מסכים שזה בהחלט כלי מועיל. עדיין אין בין זה למדע ולא כלום.
      עוד שתי הערות:
      עלו כאן עוד מופעים של “עקב” שלא ממש מתאימים לתזה (אפרופו מדע).
      אם זו הייתה דרך החשיבה של בעלי המדרש כאן תמוה בעיניי שהם נזקקו למשחק המילים עקב-עקב (=החלק האחורי של כף הרגל), במקום (או לפחות בנוסף) לגז”ש או גילוי מילתא מהמילים “עקב” במקומות האחרים(כמו בעקדה) לכאן.

    7. ודאי שלא תמיד למדו כך, זה חדש יחסית, בעשורים האחרונים עם הולדת ‘חכמת ישראל’ והתפתחות הגישה המחקרית האקדמית. לגבי מופעים שלא משתלבים, כעולה גם מדבריו של אילון, בעיניי זה לא נורא. הסברתי איך לדעתי נבנתה הדרשה ועל סמך מה. עיקרה הוא הסתמכות על המופע הראשון, דווקא, העקידה. עם זאת, לא הבנתי דבריך על הגזירה שווה. הרי זו אינה דרשה הלכתית, זו דרשה רעיונית 🙂

    8. גם דרש אגדה משתמש בגז”ש ובוודאי בגילוי מילתא.
      “חדש יחסית”? הרי את טוענת שחז”ל למדו כך.
      ברקע הדברים יש כמובן את השאלה האם זו כוונת הפסוקים או שזו דרך דרושית של הדרשן להכניס מסר שלו לתוך הפסוקים (מה שבעיניי הוא חסר ערך). אם זו רק דרך שלו להכניס מסרים אז ממש איני רואה חשיבות לבדוק מקבילות. המקבילות יכולות להוות בסיס לטענה שזו אכן פרשנותו (המובלעת) של הטקסט עצמו.

    9. אכן, חז”ל למדו כך מני אז, אבל לומדיהם לאורך השנים לא הכירו את מכניקת הלימוד הזו. התפתחות המחקר התלמודי והמקראי חשפה טוב יותר את דרכי הדרשה האגדית שלהם. ממש איני חושבת שזו הייתה כוונת פשט הפסוק באמרו ‘והיה עקב תשמעו’. אין לי ספק שזו דרשה רעיונית שהם חידשו מדעתם ושאת מניעיה והקשרה בפסוקים הסברתי. בעיני זה ממש לא חסר ערך להבין את “מנוע הדרשה החז”לי”, זה מוסיף להבנת דבריהם, בתוך הקשרם. זה להכנס לבית המדרש שלהם, ולהבין איך מנגנון הדרשה עובד. בעיני יש לזה ערך רב, וזה גם מרתק ממש.
      [אגב, לעיתים דרשת חז”ל אמנם אינה פשט הפסוק במקומו, אבל מכוונת לפשט העניין בכללותו. דוגמה טובה לכך היא הדרשה הידועה על ‘עדינו העצני’ מגיבורי דוד, שהוא דוד המלך, שהיה עדין כתולעת וקשה כעץ. כמובן שזה בשום אופן אינו הפשט בפסוקים המונים את רשימת גיבורי דוד, אבל זה כן סוג של הבנה פשוטה באישיותו של דוד, כפי שהיא נלמדת מהמקרא כולו].

      לא הבנתי לאילו מקבילות אתה מתכוון, האם למקבילות בפסוקים (שכאמור חשוב להבין את השימוש המקראי במילה ‘עקב’ כבסיס לדרשה) או למקבילות לילקוט שמעוני\בבלי וכו’.

    10. כפי שכתבתי, אני לא משוכנע שחז”ל תמיד למדו כך (אני די משכנע שלא תמיד). בכל אופן, הדיון שלנו עסק בפענוח כוונותיו של הדרשן ולכן זה לא רלוונטי שהמחקר הגיע לזה מאוחר.
      הערה כללית לכל הודעתך. ההנגדה שלי אינה בין דרש לפשט הפסוק. איננו עוסקים כאן בפשט וזה מוסכם. אני מנגיד כאן בין דרוש לדרש, כלומר בין הכנסה של רעיונות הדרשן לפסוק לבין חשיפת רעיונות שטמונים בפסוקים כשלעצמם (גם אם לא בפשוטם). בשני יש ערך ויש ערך להבין את הכלים כיצד נחשפת המשמעות מהפסוקים. לראשון אין ערך, כי אלו משחקים של הדרשן ושם צריך לדון במסקנה ולא בדרך הוצאתה מהפסוקים כי היא לא יוצאת מהם.
      כוונתי למקבילות במקרא שכמה מהן הובאו כאן בטוקבקים.
      כפי שכתבתי, תמוה בעיניי שעושים כאן גז”ש סמויה בלי לומר זאת, ובמקום זה משחקים במילים (עקב-עקב). טענה כזאת דורשת הנמקה טובה. ברוב המקומות כשעושים גז”ש אומרים זאת.

    11. כפי שאמרתי – לא עשיתי כאן מחקר מעמיק מדי. כרגע לא נראה לי שמדובר פה בחשיפת רעיונות שטמונים בפסוקים כשלעצמם (גם אם לא בפשוטם). באופן פשוט ‘אם’ תשמעון – היא מילה עניינית משפטית. ו’עקב’ היא מילה במשלב גבוה יותר, ספרותית יותר, ואולי כפי שכתבת גם מעידה על מסקנה רציפה יותר, כתוצאה מעשית ישירה מהמעשה ולא סתם כתנאי שייתכן שיתקיים וייתכן שלא.
      לדעתי יש ערך להבין גם את דרכי הדרשה שלהם, סוף סוף מפיהם אנו חיים ואת תורתם אנו לומדים. אתה קובע שלדרשות שהם דרשו מדעתם אין ערך, אני חושבת שיש. אמנם לא בהלכה עסקינן, ואכן זהו סוג של משחק ספרותי\רעיוני. אלו הם אכן משחקים קבועים של הדרשנים, ויש בהם כללים ודפוסים שמעשירים את הלימוד שלנו מהם. מסכימה שיש לדון במסקנה והיא העיקר – בשיעור מחשבת ישראל (סליחה) פילוסופיה וכו’. אבל היא לא העיקר בשיעור על דרכי האגדה… ובאמת דרך הוצאתה מהפסוקים גם היא מאלפת, שכן למשל במקרה שלנו הדרךהזו מאירה ומדגישה את ההנגדה בין מצוות גדולות לקטנות, עקדה מול דברים שאדם דש בעקביו.
      באשר לתמיהתך על שעושים כאן גז”ש סמויה בלי לומר זאת, ובמקום זה משחקים במילים (עקב-עקב). זה עצם העניין, המשחק והפיענוח שלו. לכן זו אינה הלכה אלא אגדה. בהלכה הכלל מתנסח בבהירות, גזירה שווה, מילה פלונית, והמסקנה ההלכתית הנלמדת. באגדה זה לא כך, ולכן זו אגדה, דברים המושכים את הלב וכו’. [ואולי גם ברור להם שכולם יודעים בעל פה את המקראות ולכן המשחק יהיה חשוף וברור ומהנה יותר].

    12. כאמור, אין לי עסק במשחקים, גם של חז”ל. אבל זו כמובן של שאלה של תחומי עניין. תורה זה ודאי לא.
      גם במדרשי אגדה משתמשים באופן מפורש בגזירה שווה. אבל אם מדבור בדרשנות ולא דרש, כי אז באמת זו לא גז”ש אלא סתם משחק, ואולי בגלל זה לא הביאו אותה. אבל זה גופא אומר שאין שום טעם וערך להיזקק לכל הרקע הזה אם הוא לא באמת היה מונח ביסוד הדרשה ורק שימש את הדרשן ככלי לשחק בו.

    13. אגב, לגבי כוונת הפסוק בדברים, כמובן שתשומת הלב לכך שבעל ספר דברים ראה נגד עיניו את פסוקי בראשית מועילה להבנתו היותר מקיפה של הפסוק. הוא רומז לאבות, במיוחד לאברהם, למחוייבותו ולשכרו : “והיה עקב תשמעון….ושמר ה׳ לך את הברית ואת החסד.”
      ובאשר למשחקים, בעל תהילים כנראה חולק עליך. תורתך שעשועיי וכו׳.

    14. השלמת חוב: חיפשתי קצת את מקורותיו של הילק”ש. הדבר הכי קרוב שמצאתי זה בדברי ריש לקיש שמביאה הסוגיה בבבלי ע”ז, יח -יט :
      אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון, אמרו ליה: אמאי קא עסקת באורייתא? אמר להו: כאשר צוני ה’ אלהי. מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות.
      עליו לשריפה, שהיה הוגה את השם באותיותיו. והיכי עביד הכי? והתנן, אלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תורה מן השמים, ואין תחיית המתים מן התורה; אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו! להתלמד עבד, כדתניא: (דברים יח) לא תלמד לעשות – אבל אתה למד להבין ולהורות. אלא מאי טעמא אענש? משום הוגה את השם בפרהסיא [דהוי].
      ועל אשתו להריגה, דלא מיחה ביה. מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – נענש עליו.
      ועל בתו לישב בקובה של זונות, דאמר ר’ יוחנן: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה. והיינו דאמר ר’ שמעון בן לקיש, מאי דכתיב: (תהלים מט) עון עקבי יסבני? עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה – מסובין לו ליום הדין.

      הסוגיה מדברת על שלשה עונשים חמורים על עבירות קלות, ונתלית כתירוץ לכך בדרשת ריש לקיש על הפסוק בתהילים (לא מצאתי שאמר אותה במקום אחר. צ”ע). על כל פנים נראה שמכאן לקח רש”י את הניסוח המפורסם שלו לפסוק. מעניין, אגב, שהרמב”ם בפירושו למשנה שהבאת למעלה מדבר גם הוא על ר’ חנינא בן תרדיון, ודווקא בנושא של גמול טוב.

  3. הערה קטנה:
    “ואמנם התורה לא ממשיכה כאן, כדרכה במקומות אחרים, לדבר על מה שיקרה אם לא נשמע. התנאי כאן אינו כפול, ולכן נראה שבאמת לא מדובר בתנאי”

    זה לא נכון. התורה כותבת זאת בפירוש בסוף הפרשייה, ומשתמשת ממש באותם מילים (ח,יט-כ):

    “וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְהוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם”.

  4. חיי עוה"ב ע"י מצווה אחת בשלימות (להבנת שיטת הרמב"ם)

    בס”ד עש”ק והיית אך שמח ע”ט

    הרמב”ם אינו אומר שרשאי אדם להתמקד במצווה אחת ובכך ‘לפטור עצמו מהשאר’ (כדיוקו של בעל הפוסט9. מה שהרמב”ם אומר שכדי לזכות ל’חיי העולם הבא’ צריך להגיע למדרגת ‘לשמה’ מוחלטת, לקיום מצוות ה’ ללא כל פנייה או צפייה לשכר וכיו”ב.

    למדריגה שלימה כזו של ‘לשמה’ אין האדם מגיע ברוב עשייתו בקיום המצוות. הוא יוכל להיות בסדר גמור ולזכות ב’חלק לעולם הבא’, ואף ב’חלק’ מכובד מאד, אך למצב האופטימלי של ‘חיי העולם הבא’ – אין זוכים אלא ע”י ‘לשמה’ גמור, אלטרואיזם טהור ללא כל שמץ פנייה אישית – קשה להגיע בדרך כלל,

    ועל זה אומר הרמב”ם, שדי במצווה אחת שבה הצליח האדם להגיע לפיסגה של ‘לשמה’ כדי להביאו לדרגה הנעלה של ‘חיי העולם הבא’.

    בברכה, ש”צ לוינגר

    על ההבחנה בדברי הרמב”ם בין ‘חלק לעוה”ב’ לבין ‘חיי העוה”ב’ – ראו בספרו של ר’ דניאל רייזר, ‘דרך תשובה הורית – עיונים בהלכות תשובה לרמב”ם, מיוסדים על חידושיו של הרב יונתן רוזין’, בהוצאת ‘יד הרב נסים’, ירושלים תשע”ד, עמ’ 25-42.

  5. נראה שהמדרשים על מצוות קלות (פחות חשובות) שאדם דש בעקביו בכלל לא עוסקים במצוות קלות אלא במצוות שבעיני אדם הם קלות אבל בהחלט יתכן שהן כלל אינם קלות. כך שהשכר או כל מדד אחר אינו מדד למצוות קלות אלא דוגמאות לגורמים שבני אדם יחשבו שהן קלות. והמסר הכללי הוא שאדם טורח ומקפיד גם בדבר שהוא קל בעיניו מקבל עליו הרבה שכר. לכן כמובן אי אפשר ללמוד מהמדרשים האלה מה הן מצוות קלות מצד עצמן זה בכלל לא הנושא של המדרש.

    1. במדרש שהבאתי מובא שכיבוד הורים הוא החמורה ושילוח הקן הוא קלה. סביר שזו לא רק הסתכלות שלנו אלא הבחנה מהותית. אבל תמיד ניתן לומר שמה שנראה לנו קל אינו באמת כזה וזהו.

  6. עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. פירש רש”י וישמר משמרתי: גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה כגון שניות לעריות ושבות לשבת. ומצוות אלה מצוות שכליות, וחקות מצוות שמעיות. והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם. מאחר שמשפטים בד”כ הכוונה למצוות שכליות, הרמב”ן פירש אולי יזהיר במשפטים קלים, כדיני ממונות, שלא יבזו אותם. חולק השפתי חכמים, וכותב שפירוש המשפטים פה המצוות בכלל, ולפיכך רש”י פירש כחז”ל אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון. כי בהלכה אין דבר קטן ודבר גדול, אלא הכל חשוב, שפרטי הפרטים מחזיקים את הפרטים, והפרטים את הכללים, המצוות הקלות את המצוות החמורות, וכלל המצוות את התורה כולה.

השאר תגובה