יראת שמים

לדעתי, לא רק שאין פגם בכך שאתה שומר מצוות מתוך מחויבות נטו לצו ההלכתי וללא רגש של פחד או דבקות, אלא שזוהי בדיוק עבודת השם לאמיתה ובטהרתה.

אני חוזר וטוען שוב ושוב שלרגשות, חוויות ותחושות רליגיוזיות אין שום ערך דתי כשלעצמם. רגש הוא בסך הכל עובדה פסיכולוגית פנימית, ואם אדם עושה את הדבר הנכון מתוך מחויבות, וללא שום ממד רגשי שמלווה אותו, הוא צדיק באותה מידה. לכן, אדם שלא ניחן ברגשות של פחד או אהבה יוקדת לאלוהים, אינו נחשב לאדם פחות דתי או שחסר משהו בערך מצוותיו.

מה שאתה מתאר כ"מחויבות לצו ההלכתי" הוא למעשה לב ליבה של עבודת השם והמשמעות של יראת שמיים אמיתית. המושג "אלוהים" פירושו מהות שיש חובה מוחלטת לציית לציוויים שלה, מעצם זה שהיא ציוותה. קיום מצוות מתוך הכרה זו, מתוך היענות לצו ולא מתוך אינטרס אישי, הוא מה שהרמב"ם מכנה "קבלה באלוה".

ביחס לפחד ולעבודה מיראה – הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק י') מסביר שעבודה מיראה היא עבודה מתוך חישוב תועלתני של שכר ועונש (אני מקיים כדי לא להיענש), והיא מיועדת לעמי הארץ, לנשים ולקטנים שטרם הבשיל שכלם. עבודה מאהבה, לעומת זאת, אינה התפרצות אמוציונלית, אלא הכרעה שכלית ורצונית טהורה: "עושה האמת מפני שהוא אמת". ההבדל בין אהבה ליראה אצל הרמב"ם אינו קשור לממד הרגשי, אלא למוטיבציה – האם אתה פועל מתוך אינטרס או מתוך מחויבות לאמת.

לגבי דבקות וכוונות, אני נוהג לתאר זאת כמודל של קומות. הקומה הראשונה (קומה א') והבסיסית ביותר היא העשייה מתוך מחויבות והכוונה לצאת ידי חובה – כלומר, אני עושה זאת כי הקב"ה ציווה. זו הקומה ההכרחית. על גבי זה יכולות להיות עוד קומות של דבקות, כוונות האר"י או חוויות רוחניות (למי שחווה אותן), אבל בלי הקומה הראשונה, הפורמלית וה"קרה", אין למעשה שום ערך דתי. יתרה מזאת, אדם שמקיים את המצווה מתוך מחויבות לציווי עושה זאת בשלמות, גם ביום שבו הוא "קם על צד שמאל" ואין לו שום רגש או הזדהות עם המעשה. ההזדהות הנפשית היא לכל היותר מעלה שמוסיפה שלמות לאדם, אך המצווה עצמה נמדדת במחויבות.

תוכל לקרוא על כך בטור 631 – למה  ואיך מקיימים מצוות לאור משנת הרמב"ם ועוד הרבה.

זה באשר ליראה כמוטיבציה בעבודת ה'. אבל יראת שמים היא עצמה מצווה שאותה יש לקיים.