על חטא שחטאנו לפניך באי תשומת לב (טור 276)

בס”ד

בשבת דיברתי בבית הכנסת על יתרו ששמע ובא. הפרשה מתחילה ב”וישמע יתרו”, וכידוע חז”ל דורשים זאת בגמרא בזבחים קטז (ובמכילתא), סביב השאלה האם יתרו הגיע לפני מתן תורה או אחריו (כי אין מוקדם ומאוחר בתורה). היא תולה את העניין במחלוקת תנאים:

כתנאי: וישמע יתרו כהן מדין מה שמועה שמע ובא ונתגייר ר’ יהושע אומר מלחמת עמלק שמע… ר”א המודעי אומר מתן תורה שמע [ובא]… ר”א אומר קריעת ים סוף שמע ובא…

מובאות כאן שלוש דעות תנאיות לגבי מה שמע יתרו: מלחמת עמלק, מתן תורה וקריעת ים סוף.

רש”י בתחילת פרשתנו מביא רק שתיים מהן:

וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק:

המפרשים כבר העירו מדוע רש”י מביא רק שתיים מהדעות, ולמה הוא מציג אותן כדעה אחת. שימו לב שאלו שתי הדעות שסוברות שיתרו הגיע לפני מתן תורה (כלומר שהפרשה שלנו מסודרת כסדר האירועים), אבל מעבר לזה נראה שיש לשתיהן עוד עניין במשותף. שמיעה על מתן תורה מציגה את יתרו כמי שבא להצטרף לעבודת ה’ וקבלת התורה, כלומר הוא מעוניין בקשר עם הקב”ה. לעומת זאת, שתי הדעות האחרות תולות את הגעתו בשמיעה על הניסים שנעשו לישראל. הוא שמע שאירע משהו חריג ושאל את עצמו מה עומד ביסוד האירועים הללו. אם כן, יש הבדל בין הפירושים: לפי הפירוש של ר”א המודעי הוא רצה להצטרף לתורה ועבודת השם, ולפי שני הפירושים שרש”י מביא הוא רק שם לב לאירוע חריג שאירע ורצה לבדוק מה טיבו. לכן רש”י אצלנו מביא את שתי הפרשנויות הללו ומציג אותן כפרשנות אחת.[1]

תשומת לב לסביבה

מה פירושו של רש”י אומר על יתרו? כבר שאלו רבים מדוע רק יתרו הגיע ובא אחרי האירועים הללו. האם רק הוא שמע עליהם? לא סביר. אבל בכל זאת רק הוא בא. מעלתו של יתרו על פני שאר בני האדם הייתה שהוא שם לב למה שקורה סביבו. כולם שמעו על האירועים אבל רק יתרו חשב לבדוק מה עומד בבסיס העניין, וכך נענה ובא.

רבים מאיתנו לא שמים לב לאירועים שקורים לנו. הדברים עוברים על ידינו, ואנחנו לא תוהים אפילו מה עומד  מאחוריהם. יתרו היה חריג בזה שהייתה לו תשומת לב למה שקורה בסביבתו. ניתן אפילו להצביע על הבדל בין מלחמת עמלק לבקיעת הים. במלחמת עמלק מדובר בניצחון במלחמה, שיכול גם להתפרש כאירוע טבעי.[2] בקיעת הים היא נס גלוי. שני סוגי האירועים הללו דורשים מאיתנו תשומת לב. אם קורה סביבנו משהו, חריג או רגיל, שווה לשאול מדוע הוא קרה? מי חולל אותו? מה זה אומר מבחינתנו? מהו ההסבר לעניין? לא כדאי לעבור על הדברים באדישות וקהות חושים.

מה אומר על כך האפיקורס שלפניכם?

אני מניח שחלק מהקוראים ודאי תוהים האם חזרתי בי ממשנתי ההולכת בקרי, כלומר משנה שממאנת לראות את יד ה’ מאחורי אירועים חריגים. האם לא נכון ללמוד מיתרו שאל לנו להתייחס בצורה כזאת? האם לא נכון לשמוע ולבוא?

למיטב הבנתי לא. טענתי היא שאם קורה אירוע חריג בהחלט שווה לבדוק מדוע הוא קרה ומה זה אומר. אבל בדיקה כזאת צריכה להיעשות בשום שכל ובשיקול דעת שיטתי והגיוני, ולא לקפוץ ישר למסקנות. הקביעה שזו יד ה’ (או יד הבבא התורן) אינה בהכרח תוצאה של מחשבה או תשומת לב. לפעמים זו סתם מסקנה פזיזה. בהחלט שווה לחשוב על הדברים ועל משמעותם, אבל לא כדאי לקבוע  מראש מה צריכה להיות המסקנה מאותה חשיבה. גם מסקנה שזו לא יד ה’ יכולה להיות תוצאה של חשיבה על האירועים. יתר על כן, לדעתי במקרים רבים דווקא המסקנה שזו יד ה’ נובעת מחוסר חשיבה מספקת (זה בדרך כלל המצב לדעתי). אנשים ישר קופצים למסקנה שהם רגילים אליה, או מסקנה שמישהו שם בפיהם או שהבטן אומרת להם באופן שטחי, בלי לחשוב עוד פעם על שיקולים הסתברותיים והגיוניים.

כך לדוגמה לגבי שיבת עם ישראל לארצו. מרגלא בפומיה דכולי עלמא שאלו אירועים חריגים ואסור ללכת כלפיהם בקרי. כל מי שישים לב יראה שזה ודאי נס. אבל לדעתי בהחלט ראוי לבחון את האפשרות שזהו אמנם אירוע חריג, אבל לא בהכרח נס. לא הקב”ה חולל אותו אלא “שר ההיסטוריה”. על רקע אביב העמים והתעוררות הלאומיות באירופה, גם עם ישראל התעורר וחיפש לעצמו בית לאומי. המורשת שלנו הביאה אותנו לארץ ישראל. הקשר התרבותי והדתי שלנו אליה סיפק בסיס שאיפשר את ההתעוררות הזאת אחרי כל כך הרבה שנים ומתוך פיזור כה גדול. אבל בסוף בסוף ייתכן שיש לזה הסבר טבעי והגיוני.

הסתכלות טבעית שכזאת לא אומרת שאין לאירועים הללו משמעות, ושלא ניתן להסיק מהם מסקנות. ספציפית לגבי השיבה לארץ, הסברתי כאן כמה פעמים שניתן לתלות אותה בתרבות המיוחדת שלנו, גם בלי להיתלות במעורבות אלוהית ישירה. גם הסבר כזה דורש מאיתנו בחינה ושימת לב לאירועים, וגם ממנו ניתן להסיק מסקנות רלוונטיות. הסילוק של הקב”ה מזירת ההיסטוריה אין פירושו בהכרח (אם כי, לעתים כן) אדישות לאירועים וחוסר שימת לב למשמעותם. תמיד כדאי לשאול, אבל הדרישה לשאול אין פירושה שהתשובה תמיד צריכה להיות: הקב”ה.

צילום כמשל

ישנו צלם מאד ידוע בשם אלכס ליבק, חתן פרס ישראל לשנת 2005. אחד הצילומים הידועים שלו הוא פועלים ערבים שמתקנים את פסלו של הרצל בצומת הסירה בהרצליה (בטוקבקים הובא הלינק. תודה ליובל). האבסורד אמנם זועק עד מצחיק, אבל כשראיתי את התמונה חשבתי לעצמי האם כשאני הייתי עובר שם הייתי בכלל שם לב שיש כאן משהו מיוחד? האם הייתי מוציא מצלמה מהכיס? אין ספק שלא. צלם כמו ליבק אמור להיות ערני לסיטואציה שכל אדם אחר עובר לידה ולא שם אליה לב.[3] גם כאן מדובר באירוע חריג, אבל הוא אינו נסי בשום מובן. ובכל זאת, ליבק שם לב שהוא אומר לו משהו, או לפחות מדגים ומחדד עבורו תובנה חשובה. כל זה קורה בסתם אירוע בנאלי ויומיומי שאירע לידו ברחוב, אירוע שכולנו היינו עוברים לידו בלי הנד עפעף. ערנות כלפי אירועים פרוזאיים יכולה לעתים ללמד לא פחות ואולי יותר מאשר ניסים ואירועים חריגים.

בין יתרו לאברהם

המדרשים מספרים לנו על עוד אדם שמיוחד בכך שהוא (ורק הוא) שם לב לאירועים שקורים סביבו. כוונתי לאברהם אבינו כמובן. הרמב”ם בתחילת הלכות עבודה זרה מתאר את התפתחות התופעה המוזרה הזאת, עד לאברהם אבינו, וכך הוא כותב:

א. בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים, וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה, הוא שירמיהו אומר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא, כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.

עד כאן התפתחה התייחסות לגרמי השמים כמשמשיו של הקב”ה, והחובה לעבוד להם ולתת להם כבוד התבססה על כך שזוהי צורה לתת לו כבוד דרכם.

כעת מגיע שלב ב:

ב. ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ, ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו, והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה, וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך, והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך, ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות, וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה, והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.

המשמשים החלו לקבל מעמד עצמאי, ולבסוף האנשים שכחו את מי שעומד בבסיס העניין והחלו לעבוד אותם עצמם. התופעות הטבעיות קיבלו מעמד עצמאי. אין כבר מישהו שעומד מאחוריהן.

וכעת מגיע אברהם, והופך את כיוון המחשבה:

ג. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה’, עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, ומאהבת ה’ אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה’ ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה.

אברהם, כמו יתרו, שם לב לאירועים שמתרחשים סביבו. כמו יתרו הוא גם מסיק מסקנות ומתחיל ללמד את בני האדם דעת. שורש הדברים הוא תשומת הלב לתופעות שונות סביבו (מי מסובב הגלגל). כולם רואים את תנועת הכוכבים ובשלב הזה לא חושבים שמשהו צריך לעמוד מאחוריהם. רק אברהם שואל את עצמו מי מניע אותם. הוא שואל ומסיק מסקנות, ולבסוף גם פועל על פיהן. ממש כמו יתרו.

בהבדל אחד. יתרו עמד משתאה מול תופעות חריגות, בין אם מדובר בניסים ממש או בסתם אירועים חריגים. אברהם, לעומתו, שאל את עצמו מה פשרה של ההתנהלות הטבעית והרגילה שכולנו מכירים היטב. טענתו היא שחייב להיות מישהו שמפעיל את כל המנגנונים הקבועים הללו. יתרו נתפס לחריג ולמוזר, ואילו אברהם תמה על מקורו של הקבוע והטבעי. לעמוד מול הטבע עצמו ולשאול מי ברא אלה, או מי מסובב הגלגל, זו מדרגה גבוהה יותר של שימת לב לסביבה. אברהם לא נזקק לניסים ולאירועים חריגים. מבחינתו הטבע הקבוע דורש הסבר לא פחות, ואולי יותר, מנס או אירוע חריג. את הטבע כולנו פוגשים יום יום, ובכל זאת רק אברהם שם אליו את לבו ושואל מה משמעותו ומה זה אומר מבחינתו.

כידוע, אמרי אינשי שבעיתון כותבים בעיקר על אדם שנשך כלב, שכן עיתונות עוסקת בחריג. אבל מדע עוסק בכלב שנושך אדם. הוא מתמקד בהתנהלות הטבעית והרגילה ועומד תוהה מולה: מה פשרה ומה היא אומרת. מה החוק ששולט עליה. עבור אדם בוגר וחושב, הטבעי דורש הסבר ומעורר התפעלות לא פחות מהחריג, ואולי יותר. אם יש התייחסות מדעית לאירועים חריגים הרי זה רק כדי לאתגר את החוקים הרגילים, ולשכלל אותם עוד יותר. המטרה היא להבין את התנהלותו הרגילה של העולם ולא את החריג. כבר עמדתי כמה פעמים על כך שאנושות בשלה ומבוגרת אמורה להתפעל מהטבע הרגיל יותר מאשר מנס, ואולי זהו ההסבר להיעלמותם של הניסים מנוף חיינו. התנהלות כאוטית יכולה גם להיות אקראית. אבל התנהלות סדירה מצביעה על מנהל או מחוקק. זו תמצית הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, שנדונה בשיחה השלישית והרביעית של הספר הראשון בטרילוגיה.

אבולוציה

בשיחה השלישית הנ”ל עמדתי על כך שניאו דרוויניסטים בעצם לוקים באותו כשל של עובדי העבודה זרה בימי אברהם. מבחינתם הטבע לא דורש הסבר. לשיטתם הסברים שנתלים בחוקי הטבע פותרים את כל הבעיה ומסירים את כל התמיהות. כשאתה שואל אותם ומי אחראי לחוקים עצמם (מה שכיניתי שם “הטיעון מן החוקים”), הם לא מבינים מה אתה רוצה מהם. זה הרי סתם, כמו כל מערכת חוקים אחרת. מבחינתם, דיון יכול להתנהל רק בתוך החוקים ולא מחוצה להם. אדם ערני כמו אברהם מלמד אותנו שהעובדה שיש חוקים קבועים מלמדת על כך שיש מי שחוקק ומפעיל אותם (שמסובב את הגלגל). אברהם מצא את בוראו דרך הטיעון מן החוקים, כלומר דרך התמקדות והסתכלות על הטבעי ולא על החריג. מופתים כנראה לא עשו עליו רושם רב (וידועה על כך המליצה: “אותות ומופתים באדמת בני חם”). הכשל של העבודה זרה שנראה ברמב”ם כל כך מוזר ותמוה, מופיע אצלנו יום יום. כולנו נכשלים בו. אנחנו רואים את הטבע כהסבר מספק ועומד לעצמו, תוך שכחה של מי שעומד מאחוריו.

חשבו על כל המדענים הגדולים (איינשטיין היה אולי הבולט שביניהם) שחשים ומביעים התפעלות גדולה מהטבע. לא מדובר רק בהנאה אסתטית, אלא ברגש רליגיוזי והתפעמות (בבחינת מה שרודולף אוטו כינה התחושה של ה”נומינוזי”, שהיא אפילו מעבר לנשגב). כשפוגשים מבנה אסתטי שנוצר באופן מקרי זה בהחלט מעורר התפעלות, אבל לא התפעמות ובוודאי לא רגש דתי. בספרי אלוהים משחק בקוביות עמדתי על כך שהרליגיוזיות ה”חילונית” של איינשטיין לדעתי מבטאת (גם אם בלא מודע) את התחושה שיש מישהו או משהו שעומד בבסיס התופעות המדהימות שהמדע מתאר. אמנם כדי לחפש את החוק המדעי די בהתפעלות ולא צריך באמת התפעמות רליגיוזית, אך אם זו קיימת לדעתי היא מעידה על עוד משהו מעבר לטבע.

היכולת לתהות מה עומד מאחורי התופעות הרגילות, וכנראה גם מאחורי אלו החריגות, היא נדירה. אבל היא המביאה את האנשים לגלות דברים חדשים. אנשים ששואלים עוד פעם אחת “למה?”, מעבר לכל האחרים, הם אלו שיכולים לחשוף רבדים נוספים. איינשטיין אמר על עצמו שהעובדה שהוא הצליח לשנות את התייחסותנו לזמן היא תוצר של התבגרות מאוחרת. בדרך כלל אנשים פוגשים ומעכלים את מושג הזמן כשהם כבר בגרו ואינם שואלים שאלות על מה שהורגלו אליו. הטבע נראה להם מובן מאליו. הוא, דווקא בגלל שהתבגר מאוחר, לא איבד את תחושת ההתפעמות והתהייה הילדותית, ולכן כשפגש את מושג הזמן הוא שאל מדוע הוא כפי שהוא, והאם זה הכרחי. לכן הוא היה מסוגל להעלות בדעתו תפיסה שונה מזו המורגלת לגבי הזמן. כל התהליך הזה היה מלווה אצלו באותה תחושה רליגיוזית שהיא חלק בלתי נפרד מהתגליות המדעיות של איינשטיין והתיאולוגיות של אברהם.

“על חטא שחטאנו לפניך בתשומת לב”: השלכות לימודיות

גם בהקשר הלמדני יש תופעה דומה. בספרי שתי עגלות (שער שלושה-עשר פרק ג), עמדתי על כך שהמעבר מהלכה למחשבה נעשה על ידי שאלת “למה?” אחת נוספת. אחרי שמסיימים את הניתוח הלמדני (שבשיטת בריסק עוסק רק ב”מה” ולא ב”למה”), שואלים עוד פעם אחת למה. אחרי שמגיעים למסקנה שחכם אחד סובר שזה דין בחפצא והאחר שזה דין בגברא, או שאחד סובר שזה סימן והשני אומר שזה סיבה וכדומה, הלמדן המצוי עוצר ועובר לסוגיא הבאה. אבל מי ששואל עוד שאלת “למה?” אחת, יכול לחשוף רבדים מעניינים נוספים (ראו שם כמה דוגמאות). לפחות אצלי, רוב ככל חידושיי הגיעו בדרך הזאת. המשכתי עוד צעד אחד קטן אחרי הלמדן המצוי.

הנה עוד לקח לימודי. לפני שנים כשלמדנו בישיבה את סוגיית עיבור החודש, עסקנו במחלוקת התנאים האם צריך לקדש ראש חודש מעובר או שהוא מקודש מאליו (שכבר “קדשוהו שמים”). אני זוכר שכשלמדנו את הסוגיא פגשנו כמה וכמה פירושים, ודי מהר שמתי לב שיש פירוש אחד פשוט ומתבקש שעונה על כל הקשיים, אבל משום מה אף אחד מהפרשנים לא אומר אותו. שאלתי את מגיד השיעור שלנו מדוע, והוא הפנה אותי לספר ענפי ארז של רבי אליעזר סילבר (נשיא אגודת הרבנים של ארה”ב וקנדה באמצע המאה העשרים). הוא סיפר לי שהספר נמצא בכולל “בית יחיאל” בתחילת רחוב רבי עקיבא (זה היה לפני עידן המחשבים והמאגרים הממוחשבים). שאלתי אותו מניין הוא יודע, והוא אמר לי שהוא התפלל שם מנחה לפני כמה וכמה שנים, ובחזרת הש”ץ איקלע לידיה הספר הזה ושם הוא ראה את הפירוש שהצעתי לסוגיא. הייתי די המום. גם אני נוהג בעוונותיי לקרוא לא מעט (גם) בחזרת הש”ץ, ובדרך כלל מדובר בספרים מזדמנים (לכן חשוב להתפלל במקום עם ספריה עשירה ומעניינת). אבל אני כמעט לא זוכר את מה שקראתי, ובטח לא חידוש בסוגיא ספציפית אחרי שחולפות כמה וכמה שנים.

הוא נתן לי אז עצה ששווה זהב. טענתו הייתה שהכל תלוי בגישה שאתה מגיע איתה אל הספר. אם אתה קורא אותו באקראי כדי להעביר את הזמן ולראות דברים נחמדים – לא יישאר לך מזה הרבה. ובכלל, אם אתה לומד כדי להיות צדיק ולא לבטל תורה, לא ייצא ממך הרבה. אבל אם תבוא לכל קריאה של כמה דקות, באקראי או לא, בגישה אחרת, הכל ייראה שונה ויקבל יתר משמעות. אם תקרא ותשים לב למה שאתה קורא, תסכם לעצמך בראש מה קראת ומה היה החידוש שם, לאחר מכן תמקם את הדברים במקום כלשהו במוח שלך (זה עונה על קושי כזה או אחר, חולק על עמדה זו או אחרת וכדומה), או אז תפיק המון תועלת מהקריאות המזדמנות הללו.

מבחינתי זה היה לקח ששווה זהב, ואני מעביר אותו כאן לקהל הקוראים חינם אין כסף (לקיים בי מקרא שכתוב: “תעביר את זה הלאה”). זוהי השלכה נוספת לחשיבותה של שימת לב למה שעובר לנו מול העיניים. ערנות כלפי מה שאנחנו בין כה וכה עוברים, חווים, או עושים, הופכת את הדברים למשמעותיים הרבה יותר. אם נתהה מדוע הדבר כפי שהוא ונחשוב על הסברים נגלה מטמונים. אם נסיים בחזרה אצל יתרו, אני דווקא הייתי ממליץ לו להצטרף לקבלת התורה, ופחות למלחמת עמלק ובקיעת הים. אלו עניינים לילדים מתלהבים. אנשים עם חשיבה בוגרת אמורים להתלהב יותר מהתורה ומהמפגש עם הקב”ה מאשר מניסים כאלה או אחרים.

[1] ואולי גם בגמרא אין מחלוקת ביניהן, למרות שמלשונה לא נראה כך.

[2] אלא אם כולם שמעו על התלות בין תוצאות המלחמה לבין הרמת ידיו של משה.

[3] אמנם פה הוא  מספר שזה דווקא היה חבר ערני שהסב את תשומת ליבו לסיטואציה והזעיק אותו לצלם אותה.

39 מחשבות על “על חטא שחטאנו לפניך באי תשומת לב (טור 276)”

  1. משה ויתרו שייכים שניהם לסוג ששם לב, מבקש ללמוד ולהבין מה התופעה אומרת לו – ואז פועל בהתאם. זה שורש הברית הסמויה ביניהם. משה רואה תופעות בעולם (אחיו סובלים, המצרי המכה, העברי המכה, בנות יתרו ליד הבאר, סנה בוער) לומד משמעותם, מגיב וגם משלם מחיר – נאלץ להימלט על חייו, מסכן אותם בהתעמתות עם בריונים או מקדיש חייו לבצוע משימה של שחרור העם מעול העבדות. גם יתרו מגיב להצלת בנותיו – “קראנה לו ויאכל לחם” -גומל חסד עם המציל ומשלם טובה תחת טובה. (מדרש יפה בשמות רבה דורש את הפסוק במשלי: שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו – על יתרו שנתן למשה לחם (ובית והגנה ואשה) ובזכות זה זכה להצטרף למשה אהרון והזקנים ולאכול איתם לחם). הוא גם מגיב לעומסים של משה ומייעץ לו עצות טובות שהופכות כמעט לתורה – אתה תחזה.
    (זאת להבדיל מאלה ששמים לב רק כשהמציאות מאיימת עליהם עם אקדח לרקה, וגם אז הם רק מחפשים מקום להמלט ולהתכסת”ח).

  2. כנראה היה צריך לתקן את יוסף שאמר “לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים”, ולהבהיר לו שמה פתאום אלוקים, היו סיבות טבעיות והגיוניות לגמרי לכך שהוא הגיע למצרים (האחים מכרו אותו, למשל), והוא סתם קופץ למסקנות לא רציונליות. או כאשר אמרו הנביאים שה’ שולח את אשור ובבל להכות את ישראל, היית צריך להסביר להם שהמניעים של אותם מלכים הם פוליטיים וטבעיים לחלוטין, ומה הקשר לאלוקים. או כאשר אמרו חז”ל שלוי נעשה צולע בגלל שהטיח דברים כלפי מעלה וגם בגלל שהחווה קידה של כהן גדול, היית צריך לומר להם שהסיבה הטבעית מספיקה ואין צורך להניח סיבה רוחנית.
    אתה משום מה ממשיך לטעון שרק נס על-טבעי בעליל יכול להוות סימן להשגחה, וכל דבר אחר הוא סטטיסטיקה בלבד. אבל לא כך תפסו הנביאים וחז”ל את ההשגחה. הם ראו את יד ה’ גם באירועים טבעיים. זה לגמרי איש קש לטעון שהשגחה היא רק נס על טבעי, ואז להכחיש אותה כי הנה, יש סיבות טבעיות לכל דבר. נכון שיש סיבות טבעיות, אבל הדברים יכולים היו לקרות אחרת לגמרי, וגם לכך היו סיבות טבעיות.
    קצת מוזר לי לחשוב שה’ הבטיח בתורה ועל ידי הנביאים שהוא יקבץ את נדחי ישראל וישיב אותם לארצם, אבל כשזה קורה בפועל זה לא ה’ עשה אלא “שר ההיסטוריה” (על דרך: “לא משה רבנו כתב את התורה, אלא בן דוד שלו שגם לו קראו משה רבנו”), כי ה’ עצמו חזר בו מהבטחותיו והחליט לעזוב את העולם לאנחות (מי אמר? כי כמו יורי גגרין, אנחנו “לא רואים אותו”). רק אם הים היה נבקע לשניים היית מקבל את זה שמדובר בהשגחה אלוקית? או שגם את זה אפשר להסביר סטטיסטית?

    1. נראה לי שהרב מיכאל מנסה להגיד שני דברים. האחד הוא היכן להשקיע את האנרגיות: בהבנת הטבע או בהשערת הנס?הבנת הטבע היא מהלך יותר בוגר לדעתו מאשר הבנת הנס. והשני הוא שאנחנו לא יכולים לדעת ולראות את השגחתו של ה’, הן לגבי ארץ ישראל והן לגבי סיפור יוסף ואחיו. אפשר להדגיש בשבילך את המילה “אנחנו” (כלומר, לא חייבים לתקן את יוסף…)

    2. לא צריך “להשקיע אנרגיות” כדי לראות את יד ה’ באירועים שכאלה. נראה שהאנרגיות מושקעות דווקא בניסיון להתכחש אליה. ולמה “אנחנו” לא יכולים? אם התורה והנביאים ניבאו על שיבת ציון וקיבוץ גלויות, ואנחנו רואים זאת מתגשם לנגד עינינו, מה יותר פשוט מלהניח שה’ אכן מקיים את הבטחתו? להניח שהוא לא מתכוון לקיים אותה, אבל לגמרי במקרה “שר ההיסטוריה” עושה את זה במקומו?

    3. נראה שקראת רק חלקי פסוקים מההבטחות בתורה. למיטב זכרוני, ההבטחה כרוכה ברמה רוחנית בכמעט כל מקום שהיא מופיעה. נראה לי שאנחנו מקיימים בהידור הרבה מהדברים עליהם ההבטחה היא גלות מהארץ.

    4. הרב משה שלום,
      כתבת “הם ראו את יד ה’ גם באירועים טבעיים.”.
      מצד שני, לפי דברי הרב מיכי הטבע הוא דטרמינסטי לחלוטין + בחירה חופשית של האדם (האקראיות הקיימת לפי תאוריית הקוונטים אינה רלוונטית).
      אם הטבע דטרמיניסטי, איך אפשר לראות את יד ה’ באירועים הטבעיים?
      למה פשוט לא להניח שגם מקרים “נדירים ומיוחדים” (כמו שרידתן של אלפי קהילות יהודיות באופן בלתי תלוי במשך מאות רבות של שנים בסביבה עויינת לחלוטין) הם תוצאה של דבקות אותן קהילות בתורה, ומבלי להזדקק לאמירה שהקב”ה מזיז איזה מוט הילוכים?

      *שיהיה ברור, אני כן מסכים איתך הרב משה, אבל הרב מיכי אומר שלא צריך לחשוב שמישהו מלמעלה הזיז איזה מוט הילוכים כדי לגרום לכך שאלפי קהילות יהודיות ישרדו באופן בלתי תלוי בסביבה עוינת.
      אז צריך להגיע להבנה מדוע כן נצרכת פה התערבות אקטיבית של בורא עולם, ואי אפשר להסתמך רק על זה שהדבקות בתורה האלוקית הביאה לכך.

      כמו כן, אחרי שהגענו למסקנה שצריך התערבות אקטיבית של אלוקים, צריך לחשוב איך זה מסתדר עם מה שידוע לנו היום על הטבע, כי לפי הרב מיכי, זה פשוט לא יכול להסתדר (לפחות לא לפי הידע המדעי שקיים לנו היום)

      בברכה, אהוד

    5. הרב משה, יש בדבריך אלו כשל שכבר עסקנו בו לא פעם. אין חיה כזאת נס במסגרת הטבע. פשוט אין. חוקי הטבע מובילים את המציאות לכיוון אחד בלבד. אין בטבע מצב שבו יש כמה אפשרויות טבעיות להתפתחות.
      מעבר לזה, וגם בכך כבר עסקנו, כשיש נביאים הם יכולים לגלות לי את פשרו של אירוע כה או אחר, גם אם אינו נס. הצורך בחריגה מגבולות הטבע נוצר כשאין נבואה שתעשה לנו את העבודה.
      הבטחת הקב”ה שנחזור לארץ לא חייבת להתרחש על ידי נס אלא בדרך הטבע. הרי אתה עצמך סיפרת לנו את זה בהודעתך כאן. כשהקב”ה נותן לנו תורה ומטמיע בנו תרבות וערכים מסוימים, הדבר יכול להביא לתוצאות. אלא שבניגוד למה שכתבת למעלה, במצב כזה אין מעורבות אלוקית ישירה (עכשיו), שכן אין נס במסגרת הטבע. בתיאור הזה המעורבות האלוקית הייתה במתן תורה.

    6. לרב מיכי.
      ראיתי בכמה מקומות שאתה כותב שאין נס בדרך הטבע, ושאין התערבות אלוהית בטבע (אני לא זוכר בפירוש שראיתי את הטענה הזו אבל כך נראה לי מרוח הדברים) יש לי כמה שאלות שאשמח שתענה לי אליהן או תפנה אותי למקום בו אתה מפרט את הנושא:
      אני מניח שכאתה אומר שאין נס בדרך הטבע הכוונה היא שכל התערבות תביא לתוצאה שלא הייתה לה היתכנות בדרך הטבע.
      1. כלפי האל אין מגבלה של טבע ולכן כל התערבות שלו בכל צורה הגיונית לחלוטין, כאשר מדברים על נס בדרך הטבע מתכוונים שהנסים נעשים בצורה כזאת שאנחנו לא נוכל לייחס אותם בהכרח לכוח על טבעי. לכן הטענה של הרב משה יכולה להיות נכונה, קרה דבר חריג מאוד סטטיסטית שהובטח בעבר על ידי האל הגיוני להניח שהוא גרם לו אלא שלא רצה להופיע בעצמו ולכן הסתיר ממנו את המעורבות. (אני לא נכנס לשאלה כמה הדבר חריג). ואני רוצה להדגיש שהשאלה האם זה נס ממש או שזה הטיה של הסתברות לא משנה כלום כלפי האל אלא רק כלפינו ולנו אין הבדל בין שני המצבים כל עוד אנחנו לא יכולים למדוד אותם.
      (אולי בעבר התקיימו הבטחות התורה כמו “ונתתי מטר ארציכם” בצורה מוחשית ובעיני בני הדור ההוא ההתערבות הזאת הייתה שוות ערך להתערבות בקנה מידה קטן מאוד או במערכות מורכבות מאוד כלפינו היום).
      2. אני לא מבין בפיזיקה אבל האם הטיה בקנה מידה גדול של הסתברויות קוונטיות (או מה שזה לא יהיה) לא יכולה להשפיע על המציאות שלנו? האם הטיה כזאת לא אפשרית על פי חוקי הטבע? (כלומר האם לא קורה באחד לx מקרים שהטיה כזאת מתרחשת בצורה טבעית).
      3. איזה פשר (כלפי הקשר לאל) יכול להיות לאירועים אם אין בהם מעורבות של האל בצורה כלשהי (אם אויב נלחם בנו בשביל שלל איך אפשר לקשר את זה לעבודה זרה למשל בהנחה שעבודה זרה לא גורמת לעושר..).
      4. כמה סביר בעיניך שלפני 4000 שנה האל יצר תרבות ועל בסיס זה הוא יכול להבטיח שהעם שקיבל אותה לא ייכחד לעולם. האם באמת ההסתברות שהעם היהודי לא ייכחד בגלות הייתה כל כך חזקה שהאל יכל להיות בטוח 3000 שנה מראש שהעם יחזור לארצו? (לצורך העניין נניח שההסתברות שעם ישראל יחזור מהגלות היא 50 אחוז, איך האל יכל להבטיח מראש שנחזור אם הוא לא מתערב מפעם לפעם, האם הוא עובד בשיטת מצליח? 🙂 ).

    7. יאיר, שאלת הרבה שאלות, ואענה בקצרה (למה לא בשרשור נפרד?):
      1. הקב”ה כמובן יכול להתערב. טענתי היא שבפועל לא נראה שהוא עושה זאת. הכל יכול להיות נכון, אבל אין אינדיקציה שזה כך. לא אמרתי ששיבת ציון אינה נס אלא שאין אינדיקציה לכך שזה נס.
      2. הטיה של הסתברויות קוונטיות גם היא התערבות בטבע.
      3. הפשר אינו ביחס לאל אלא פשר שזה אומר משהו לנו. למשל, אם נחליט שהתרבות היהודית תורמת לשרידות זהו לקח משמעותי. מי שלא ישאל את עצמו מה פשר השרידות הזאת לא יבין את הלקח הזה. בדיוק ו טענתי כאן: משמעות אינה בהכרח מעורבות אלוהית.
      4. השל”ה בהקדמתו בבית הבחירה כותב שאלוהים לא יכול לדעת מה יקרה מראש, ולכן כשהוא מתגלה לנביא הוא אומר את מה שצפוי לקרות, אבל זה יכול להתבדות. מעבר לזה, ייתכן שהקב”ה היה מתערב אם היה צורך (כלומר אם לא היינו חוזרים לבד לארצנו), אבל מי אמר לך שזה אכן קרה? אולי חזרנו לבד בדרך טבעית. ראה סוף סעיף 1.

  3. דרוש נאה. [לא אמנע מלציין באכזבה שאני גם כשקראתי על התמונה של ליבק לא שמתי לב לכך שהוא שם לב למשהו מעניין]. יש להוסיף שבקטגוריות האלה, בעלי המסורה הקדומים, שקיטלגו תופעות חריגות, הם יתרו, ובעלי הדקדוק המאוחרים, שחשפו את ההסברים לתופעות הרגילות בכל התנך, הם אברהם. גם בטעמי המקרא – הספרים הישנים עסקו ברשימות של תופעות מעניינות בלי להבין את הכללים עצמם (לפעמים מצאו כל מיני פרטים מתוך הכללים), ולאחר מכן באו אחרים וגילו את הכללים. באופן כזה שהרשימות של הממצאים האמפיריים דווקא הפריעו קצת לגיבוש ההכללה, בגלל שבאמת היו שם דברים משונים (אפשר להרגיש שמשהו הוא מידי-מוזר גם בלי לדעת מה היה אמור להיות באופן טבעי). בשני המקרים האופייניים האלה, בדומה להצגה שלך את הלמדנים המצויים, תשומת הלב לחריג באה לפני (או בלי) תשומת הלב לקבוע.
    אבל, אב הטיפוס של יתרו ששם לב לחריג מסוגל להסיק ממנו מסקנות יותר ספציפיות. אברהם יכל להגיע לאלוקים תיאולוגי, יתרו יכל להתקדם לאלוקים מודע ומשגיח. האם איינשטיין היה מגיע למחשבות חדשות וכלליות על טיבו של הזמן בלי שהיה צורך תיאורטי דוחק בהסבר תופעות אמפיריות בודדות בלתי מובנות (אני לא מכיר את היחסות הכללית, אז אם דבריך מוסבים עליה לא אמרתי כלום)? במובן הזה דומני שניוטון הוא דוגמה עוד יותר טובה. לכאורה במכניקה הניוטונית לא היו מהפכות תפיסתיות מובהקות שנראות לאנשים זרות משונות (להאמין ב”כח” מסתורי זה לא שונה מהאמונה העתיקה שהאלים מחוללים משהו בכח רצונם), אלא סידור שיטתי במבנה מגובש ומדויק שמאפשר גם להגיע למסקנות. וגם הוא לא הצליח להגיע לזה מהטבע הרגיל של תפוחים נופלים אלא מהטבע הרגיל-אך-מרוחק של מסלולי כוכבים (אם כי שם הסיבה הייתה כנראה בעיקר בעיות מדידה). אולי במתימטיקה שלו היו מהפכות של-ממש מתוך הסתכלות חוזרת על דברים שביסודם כבר היו קיימים.

    1. שכחתי להוסיף שבשערי ישר למשל התחושה החזקה שליוותה אותי תמיד שם היא שהוא מפשפש מהתחלה. אני כבר לא יודע מספיק כדי לתת דוגמאות ולהציע הבדלים, אבל חווית הלימוד בספר הזה השפיעה עלי באופן ממשי לחשוב שהמרגליות לא נמצאות בקושיות מפולפלות וחיבורים לסוגיות מרוחקות אלא מינה ובה בתוהה על הראשונות.

  4. מעניין שההקשר היחיד בחזל שמזכירים את השורש “סקרן” זה כתכונה שלילית (האשה לא נבראה מהעין כדי שלא תהיה סקרנית, כי סקרנות זו תכונה שלילית).

  5. הסכנה אצל ליבק לפחות לפי הכתבה אליה ציינת שהוא מכוון לחריג. שיזוף על גדר הפרדה, דתיות במקום לא טבעי. בשלב מסויים זה כבר הופך להיות מצוות אנשים מלומדה. כמו התקיפה האוטומטית של פוליטיקאי זה או אחר. או כמו התנגדות קבועה בין חוקרים (במדעי הרוח והחברה וגם כנראה בטבע). ואז כבר יש כאן שיטתיות מכנית שאינה יכולה להיכנס תחת הכותרת של שימת לב. אולי רק בצילום

  6. מקרא מפורש הוא ההפך מיראת שמים היא לא חוסר יראת שמים אלא חוסר שימת לב…:”הירא את דבר יהוה מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים ואשר לא שם לבו אל דבר יהוה ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה”

  7. תודה רבה – מאמר מעורר. האם גם במאמר זה אתה הולך לשיטתך שלא ניתן ללמוד דברים חדשים מהתנך אלא להתאים אותם להשקפה קיימת? או שאולי כן למדת כאן משהו חדש?

  8. הפלא שבמלחמת עמלק - הקפיצה מעבדים ללוחמים

    בס”ד כ”ב בשבט תש”פ

    במידה מסויימת גדול הנס של מלחמת עמלק מנס קריעת ים סוף, אם בקריעת ים סוף נתגלה כוחו הגדול של הקב”ה בשידוד מערכות הטבע, – הרי שבמלחמת עמלק נתגלה כוחו של מקום ליצור מהפכה נפשית באדם. עם עבדים שהיה שקוע עשרות שנים בעבדות משפילה – הופך בתוך פחות מחודש וחצי לעם לוחם, עם שראיית ידיו של משה מפיחה בו אמונה המביאה לניצחון.

    שינוי מהפכני כזה בטבעם של אנשים – מהמון עבדים מדןכאים לאומה מאמינה ולוחמת – מבשר בשורה חדשה לאנושות, בשורת היכולת להתקומם נגד הרוע. תכונה זו – ההתקוממות נגד עוול – מצא יתרו בחתנו, גר בארץ המתקומם יחידי נגד בני המקום. ועתה רואה יתרו שחתנו הצליח להדביק בתכונה זו את עמו.

    ויתרו תופס, שעם שניתן לבחור מתוכו אנשים שיצאו להילחם בגבורה נגד אוייב- חזקה עליו שימצאו בו גם ‘אנשי חיל יראי אלקים’, שייוכלו לסייע למשה במשימה התמידית, להנהיג את העם בצדק. כשם שמשה ציווה ליהושע: ‘בחר לנו אנשים’ – יתרו מייעץ למשה ‘ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל’. עם העבדים – בשל למנהיגות!

    בברכה, ש”צ

    1. מבחן הכשירות לקבלת התורה

      ואולי היתה המלחמה בעמלק, ולעומתה הקבל בכבוד של יתרו הבא להתגייר – מבחן לכשירותו של עם ישראל להיות נושא דבר ה’ אל האנושות. עם שיודע להתקומם נגד הרע ומאידך לקבל באהבה את הגר – יכול ללהיות ‘ממלכת כהנים’ שתוביל את האנושות אל הטוב.

      בברכה, ש”צ

  9. ומה יעשה הלמדן הכפייתי שגם לאחר התשובות שלך שואל למה? (אני סובל מהצקות נפוצות שכאלו מאותו קול עמום).. ה”למה” בשונה מה”מה” הוא אינסופי ולא סובל שום מה שיסביר למה הוא צריך להעלם..

  10. תודות על עוד כתב טוב.
    [אם כבר תודות ו’אמנים’ קורה הרבה ששואלים זמרים וסטדנאפסטים על משמעות חייהם, הם עונים לשמח את העם ישראל\אנשים (בהתאמה) אז לא אפספס התרחשות ואודה לך על טורים מעולים המשמחים אותי ודכוותי. ומתחילה חשבתי לתת בשירתי על כך אולם מסופק אני בין טור 107 והלאה, מה גם, שאף אנשים משמח, יל”ע האם אלוקים משמח]
    נגעת בנקודת ההוספה האישית בלמדנות, ועל כך אשמח לדעת האם יוצא לך (וא”כ האם הרבה) לא רק להגיע להבנות עומק, אלא ללמוד סוגיה ולהקשות קושיות שלדעתך בסיסיות ובכל זאת שתקו הפרשנים?
    יש מקום לומר שהמעמיק יותר מאחרים, ודאי גם מקשה מהם, אך כוונתי לקושיות בסיס.
    ואדגים בשלוש, שאם לא קשה לך אשמח שתענה להם בפני עצמם.
    נקודתית – בסוכה כד. במסקנת הסוגיה שיטת ר”מ שמחיצה העומדת ברוח או שאינה [יכולה להעשות – תוס’ בעירובין] עשויה בידי אדם אינה מחיצה. ואף שאינו נפסק להלכה, ודאי צ”ב מה שייכות סברות כאלו למציאות מחיצות, ואף שאפשר להסביר ויש לי איזה הסבר, האם הפרשנים לא צריכים לפרש דבר שכזה?
    ובסמוך לו: בשיטת ר”י שסוכה צריכה להיות מד’ מינים מק”ו מארבעת המינים, זה מוזר מאין כמוהו, וכי עושים ק”ו בפרטי מצוה. ולחזיתי משהו בן תקופתנו שדן בזה, אבל הפרשנים?
    כללי – בחידוש רמב”ם המפורסם (ההקדמה לפירוש, וה’ ממרים) שלא נפלה מחלוקת בהל”מ, נשתברו קולמוסים רבים בנכונות העובדה, אבל כמעט ולא דנו מהיכן המציא דבר זה (וכמעט שאין לו אח בראשונים) ומעין אינדוקציה שכזו? פתאום יום אחד הבין שבתחום הזה לא נפלו מחלוקות? [יש עמדי את הספר הטוב נטע בתוכנו ועוד לא הגעתי לפרק המתאים בזה].
    סליחה על האריכות הרבה
    ותודה רבה

    1. לגבי הלכה למשה מסיני – נראה שזאת סברא. כיון שהלכה למשה מסיני היא בוודאי מסורת וקבלה, אז אחד אומר ‘קיבלתי שהלכה למשה מסיני דבר פלוני מותר’ והשני בוודאי לא אומר לו “קיבלתי שבדבר פלוני אין הלכה למשה מסיני להתיר”, אלא אומר לו “לא קיבלתי כלום” או “קיבלתי הלכה למשה מסיני שדבר פלוני אסור”. אם הוא אומר “לא קיבלתי כלום” אז ההסבר הסביר הוא שהאחד קיבל והשני שכח (או רבו שכח או רבו לא מסר לו) ולכן השני יקבל מהראשון את המסורת. אם השני אומר שקיבל בדיוק להיפך אז זאת כבר לא סתם שכחה אלא אחד בסופו של דבר המציא הלכות מליבו, ועל זה הרמב”ם אומר מסברא שלא מתקבל על הדעת.

    2. בשמחה.
      יצא לי לעתים להקשות קושיות כאלה.
      לגבי שאלותיך:
      1. זה ממש לא קושי טיפוסי במפרשים. זו סברא שהיא בערך טעמא דקרא ובד”כ הם לא שואלים זאת. לעצם העניין, ייתכן שזה קשור לעשייה שנחוצה בסוכה (כמו תעשה ולא מן העשוי).
      2. לא יודע למה התכוונת כאן. יש את שיטת ר’ יאשיה שגם הדפנות צריכות להיות מפסולת גורן ויקב. ושוב, זו לא קושיא טיפוסית של המפרשים. אולי מישהו כמו עצמות יוסף יכול להעלות קושי כזה.
      3. זה כנראה יצא לו מסברא. איני יודע מהיכן אתה לומד שאין לו אח בראשונים. הראשונים בד”כ לא עוסקים בכללים כאלה.

    1. כדאי להכניס תגובות לאותו שרשור (יש ללחוץ על תגובה שבסוף ההודעה הראשונה בשרשור ואז תגובתך נכנסת בסוף השרשור).
      לא הבנתי מה יש לבדוק? האם כוונתך לקושי שמצאנו מחלוקת בהלמ”מ? זה לא קשור לשאלה האם יש או אין סברא. זה סתם קשה על הרמב”ם, וכבר האריכו בזה טובא (כמו החוו”י קצב).

  11. בתגובה האחרונה, התכוונתי ל’למה לי’ שכתב סברא בזה לא מוכרחת. ועל מה שכתבת שכנראה הייתה לו סברא, זה גופא השאלה, האם בכל הרבה דיונים על נכונות דברי רמב”ם (ראה בספר המפתח שם) לא מצאו לנכון לנסות לבדוק מה הסברא שמאחרי זה?
    ועל התשובות ל2 הנקודות שהעליתי מקודם, לדלות דעתי מש”כ לא מדויק אבל זה ענין נקודתי אז אין כאן המקום.
    ומה לדעתך באמת הסברא?
    – על תשובותיך א”א להכניס באותו השרשור, הלוא כן?

    1. אפשר להכניס בכל שרשור. חזור למעלה עד שתגיע לתגובה הראשונה, ושם לחץ על “תגובה” והכנס את תגובתך. היא תופיע בסוף השרשור.
      לדעתי הסברא הזאת בעייתית, ולכן קשה לי להגן עליה. ייתכן שכתב זאת לתשובת המינים (כדי שלא יבואו לערער על ההלמ”מ).
      באשר לשאלתך על המפרשים, זה מאד טיפוסי לגישתם. כפי שכתבתי, הם בד”כ לא נכנסים לסברות במישור המטא הלכתי.

  12. ייתכן שמקרה הנסיעה אינו נס, כי הוא נמדד ביחס לשאר המקרים בהם נתקעו אנשים בכביש. אמנם צירופי המקרים בסיפורי מלחמת ששת הימים לדוגמא – שאין למה להשוות, הרי לא כל יום נפתחת מלחמה כזו ובודקים את תוצאותיה. וכן נס הפורים וכדו’. כולם בתוך הטבע, אמנם צירופי המקרים הדחופים מראים לכאורה יד מכוונת אף שזה בתוך הטבע. לא?

    1. ישנם אירועים בהם בהם יש רצף של צירופי מקרים בתוך הטבע. לדוגמא נס הפורים, מרדכי גילה בזמן על בגתן ותרש, נדדה שנת המלך וכו’. את הכל אפשר להסביר כצירופי מקרים. אך רצף כזה של צירופי מקרים אינו מורה שיש כאן סיעתא משמיים, אף שהכל טבעי ולא סותר את הטבע?

  13. נכון. הנס הוא הזדמנות להודות על הבריאה עצמה. הארכתי בזה בספר השני, אין אדם שליט ברוח. אם יש נביא שמגלה לך שיד ה’ עמדה מאחורי אירוע הוא כמובן יכול לומר זאת ואקבל ממנו.

    1. בס”ד ר”ח אדר תש”פ

      אם מה שקרה במגילה היה צירוף מקרים, אז איך אתה מברך ‘שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה’? ואיך אתה אומר ב’על הנסים’: ‘ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו? אתמהה!

      בברכה, ש”צ

    2. ראשית, מי אמר לך שאני אומר?
      שנית, העליתי שתי אפשרויות: או שזה אכן היה טבע רגיל וזו רק הזדמנות להודות לקב”ה על הבריאה כולה. או שזה היה נס למרות מראית העין הטבעית כי גילו לנו זאת ברוח הקודש. לפי האפשרות הראשונה, ההודאה היא על הבריאה וחוקיה שחוללו את העניין. לפי האפשרות השנייה זו הודאה רגילה. הלשון מורה יותר כאפשרות השנייה, אבל לא שוללת בהכרח את הראשונה. הקב”ה נתן לנו את הכוח לעשות חיל (כפירוש הר”ן בדרשותיו), ובכך הוא הפר את עצת אחשוורוש והמן (באמצעות מרדכי ואסתר).

השאר תגובה