על דרושי הקורונה ובכלל (טור 285)

בס"ד

ימים קשים ליהודים. למרות לחצי הזמן וסגרי המקום והקהל (שעשועי נכדים ורזי השימוש בתוכנת ה-zoom), חשבתי שמן הראוי לעמוד על נקודה שקשורה לאילין יומיא, שיש לה השלכות רחבות ויסודיות הרבה יותר. עקב צוק העתים, הדברים לא נערכו היטב, ועמכם הסליחה. בתקווה שירף המשחית מעלינו, שנצא במהרה מאפלה לאורה, ושניחלץ ממסגרים למרחב-יה.

דרשות הקורונה

בימים האחרונים, כצפוי, הרשת מוצפת בדרשות קורונה למיניהן. אלו יכולות למצוא באמצעות נוטריקונים וגימטריאות בתנ"ך את המושג קורונה והשלכותיו, לגלות כל מיני נבואות מרעישות של קורא הדורות מראש שידע כיצד תבוא עלינו הקורונה ובעוון מה, ומה גם יסלק אותה מאיתנו כבמטה קסם (בעצם מה הפלא שהוא ידע, הרי הוא זה ששלח אותה אלינו?!). כמו כן, תוכלו לראות בהם לקחים רוחניים ואנושיים שונים שניתן ללמוד מהמגפה העכשווית ועוד. אני בטוח שכולכם פגשתם כמה מהדרשות הללו ובוודאי נהניתם.

אם תרצו, תוכלו לראות מבחר של כמה דרשות מהסוג הזה ביוטיוב, שכולן נאמרות מפי רבנים יודעי ח"ן, כמה מהם גאונים ידועים ומכובדים, שמסבירים לכל ההמון הנבער על מה עשה ה' לנו ומה עלינו לעשות.[1] כבר שאלו אותי כמה אנשים כיצד ייתכן שאנשים אינטליגנטיים מעלים טיעונים מטופשים כגון אלו, ועניתי שמניסיוני למדתי שלמרבה הפלא יש אנשים שיכולים לומר דברי טעם, נבונים וברמה גבוהה, בתחום אחד, ולקשקש כאחרון השוטים בתחומים אחרים. לצערי, יש לא מעט רבנים כאלה, גם מהגדולים שבהם, ואנשים לא תמיד מבחינים בין כובעם הלמדני-הלכתי לבין כובעם הדרשני-השקפתי ותפיסת המציאות שלהם. הדברים מקצינים במיוחד כאשר רב מוצא לעצמו חובה להראות לכולם את חכמתה ואת גדולתה של התורה, ומוצא בה מרגליות ופנינים כמו אלו. בא לתקן ונמצא מחרב.[2] אבל מעבר לעניינים החבוטים הללו, הדרשות הללו עוררו בי תהיות לגבי דרושים בכלל, ובכך רציתי לגעת כאן.

במה לא אעסוק

אחסוך לכם את הגיחוכים על הנוטריקונים העמוקים (בידוד – בית דוד, איטליה – ארץ  המגף – מגיפה, "יראו מגשת אליו כי קרן אור פניו" – מכאן שאין להתקרב לחולי קורונה, קורונה – 'קרא נא' וכדומה). אשאיר לכם רק לדמיין את הדרושים הללו מוקראים מתוך ספר שמצולם בקלוז אפ במסך עם אצבע על המילים עצמן כדי שתבינו שלא מדובר בסתם שרלטנות ר"ל אלא בתחזית רצינית ומוסמכת ובממצא מרתק (מכירים את הז'אנר? רק בימים האחרונים ראיתי כחמישה כאלה).

בכל אלו לא ממש אעסוק כאן, ולו רק מפני שיש גבול להיכן אפשר לרדת. אני ממש נעלב שמשייכים אותי לאותה אמונה שמיוצגת על ידי חבורת השוטים הנ"ל. אני גם לא אגע כאן בסגולות השונות (להניח עשב כזה או אחר בבית, או ספר נועם אלימלך, מזמור תהלים תרפ"ט וכדומה. בדוק ומנוסה). הסגולות מהסוג של להתחזק ביראת שמים ובין אדם לחברו, ללמוד תורה ולאכול כשר, הן תמיד טובות, בלי שום קשר לקורונה כמובן, כך שגם בהן לא אגע כאן (אלא בעקיפין).

אצא ידי חובה על ידי הדגמה של דרוש ירוד למדיי (בעיקר על רקע הנחרצות המופלאה של הכותב). הדברים מובאים כאן רק לחימום הקנה, ועמכם הסליחה:[3]

רק כתרגיל, נסו לבנות דרוש דומה לטובת הנצרות, הרפורמיות, הקפיטליזם, הסוציאליזם, הפמיניזם, הציונות, החרדיות, או הטבעונות. די קל לעשות זאת, והמסקנות ברורות מאליהן.

טוב, זה באמת ז'אנר ירוד קצת. סליחה, אבל הבאתי אותו רק להמחשה במה לא אעסוק. בכל זאת עליי להעיר שאם נהיה ישרים לא נוכל להכחיש שלא מדובר כאן בתופעה חדשה. להיפך, דומני שלפחות בימינו קצת השתחררנו מהיחס המכבד שניתן לדרשות הללו בעבר. יש אמנם לא מעט תמימים ושוטים בעולם (שנאמר: "אבי יסר אתכם בשוטים"), אבל כיום רבים כבר מבינים כיצד יש להתייחס לדרושים הללו. השאלה שאותה ברצוני להציג כאן היא האם הדרושים של חז"ל, או לפחות חלקם, הם דרושים מסוג שונה מהותית? ובכלל, מה טיבו של הדרוש כז'אנר?

ברצוני להתבונן כעת בשני דרושי קורונה מתונים ואינטליגנטיים יותר מאלו שהוזכרו למעלה, ולאחר מכן להשוות אותם לדרושי אגדה של חז"ל.

הקדמה לדוגמאות

אקדים ואומר שכל הדרושים הללו לומדים לקחים מהקורונה. חלקם תולים זאת בקב"ה וחלק לומדים תובנות שונות מתופעת הקורונה עצמה ומהשלכותיה. כאן לא אכנס שוב לשאלה האם אכן הקב"ה הוא שחולל את הקורונה והאם הוא רוצה ללמד אותנו משהו דרכה. מטרתי כאן לדון אך ורק בטיבו של הדרוש כשלעצמו, כלומר לבחון את הלקחים שמוצעים עצמם ועד כמה הם באמת עולים מתופעות הקורונה. שימו לב שיש כאן שתי שאלות: האם הלקחים נכונים, והאם הם באמת עולים מהקורונה. אני ארצה לטעון שרובם נכונים (להבדיל מדרושי ההבל שהוזכרו למעלה) אבל הם לא עולים מהקורונה. כולם היו ידועים לנו קודם לכן, וגם אם היה מישהו שלא הסכים להם אזי הוא גם לא היה משתכנע בכך מתוך דרוש הקורונה. אני מקדים את הדברים מפני שאם הייתם קוראים את הדברים בלי ההקדמה הזאת, אני די בטוח שרובכם לא הייתם שמים לב לה, ואפילו הייתם רואים את הדרושים הללו כמאמרים יפים ומועילים (ראו את הטוקבקים במקומותיהם).

התמונה הזאת מעוררת את השאלה מה תפקידו של דרוש שבכל זאת מתעקש לתלות את התובנות הללו בקורונה? מה סוד קסמו, ולמה רבים כיום כל כך אוהבים אותו? ז'אנר דרושי הקורונה ישמש אותי כאן כמשל לעולם הדרוש בכלל. כאן המקום להזכיר את הוורט (הדרוש?) בן האלמוות שלי על ההבדל בין דרוש לפלפול (ראו למשל בטור 52 ועוד).[4] טענתי שם שדרוש הוא היסק שגוי שמביא למסקנה נכונה, ואילו פלפול הוא היסק תקף (לכאורה) שמביא למסקנה שגויה. שמרו את ההבחנה הזאת בראש עת תקראו את המשך דבריי.

הנה הדרוש הראשון שאליו כן אתייחס:

אז מה היה לנו כאן?

נקודת המוצא היא שיהודי צריך ללמוד משהו מכל דבר (זו פתיחה מקובלת בז'אנר, ודומני שהיא שאובה מהבעל שם טוב). מה, אם כן, לשיטתו של לוסטיגמן, ניתן ללמוד מהקורונה? הבה נבחן את הלקחים שלו אחד לאחד:

• נגיף קטן שרואים אותו רק במיקרוסקופ יכול לתעתע במעצמה ענקית. אכן, לקח מחודש. מעולם לא ידענו ולא שמענו על כך. טוב שהקב"ה בטובו שלח לנו את הקורונה שתלמד אותנו את הלקח החשוב הזה. שימו לב שהלקח הזה אכן עולה מהקורונה. אלא שידענו אותו עוד קודם. יש מישהו שלא הבין שחיידק יכול לשתק ואפילו לחסל חברות שלימות? מצד שני, טריוויאלי או לא, כאן לפחות ניתן לומר שהקורונה מדגימה זאת היטב (למי שזקוק לכך). יתר על כן, רבים מאיתנו באמת לא מודעים לזה ביומיום שלהם, ולכן אולי יש בנותן טעם להדגים ולחדד להם את הלקח הזה בתוך החיים. זה אחד מתפקידיו של הדרוש: הדגמה ממחישה.

אבל התבוננו כעת על הלקח הבא שלו:

• אי אפשר לא להידבק (כלומר להיות מושפע) ממי שאתה חי בקרבתו. כאן כבר ירדנו חדא דרגא. לשבחו של הלקח הזה ייאמר שהוא אולי נכון (בוודאי לא לגמרי), אבל גם אם הוא נכון הוא כמובן לא קשור בשום צורה לקורונה. הרי בקורונה זוהי הדבקה ביולוגית, והוא מדבר על השפעה תרבותית ערכית וחברתית. לכן כאן הקורונה אפילו לא יכולה לשמש אותנו כהדגמה, אלא לכל היותר כמשל. זהו תפקידו השני של הדרוש: משל.

מהו ההבדל בין שני הלקחים הללו? בלקח א הקורונה אכן הדגימה אותו. הבעיה הייתה שהלקח הוא ידוע ובנאלי למדיי (אם כי הערתי שלא תמיד אנחנו חיים ומפנימים אותו, ולכן יש לדרוש ערך כלשהו). זוהי דוגמה רלוונטית לתובנה הנדונה. אבל לקח ב הוא לכל היותר משל שטחי למדיי. הרי העובדה שנדבקים מנגיף לא אומרת שלעולם נידבק בכל דבר מבני שיחנו. זהו לכל היותר וורט בגרוש, כלומר דרוש במובנו הירוד (אם כי עדיין לא בתהומות שלונקקו למעלה). בניגוד לדרושים מסוג א, הדגמה ממחישה, הדרושים מסוג ב, משל, לא אמורים להיות בעלי כוח שכנועי. מה שאתה רואה לא באמת אמור לשכנע אותך במשהו שאינך מסכים לו (ואם הוא עושה זאת זוהי הטעייה). זהו רק אמצעי רטורי שמלווה את דבריו של הממשיל.

כדי להמחיש זאת (אגב, מה שאני עושה כעת הוא דרוש מהסוג א), וכדי שלא תגידו שאני מוטה נגד מדעי החרטא, אקח הפעם דוגמא מתחום מדעי הטבע. ראו כעת את הסרטון המאלף הבא (גם הוא ויראלי בימים אלו). ראיתם? זוהי הדגמה לדרוש דומה מסוג ב. ההורים והילדים נכנסים ל"מעבדתה" של פרופ' לוסי רוג'רס, ושם הם רואים במו עיניהם את פלאיו של הסבון, כיצד הוא מניס נגיפים (סלקא בסיח"ו – סבון יגרש חיידקים ונגיפים). אלא שקל להבין שהסרטון הזה לא באמת מוכיח לנו משהו פרט להדגמת תכונה מעניינת כלשהי של הסבון מול שומנים. הסרטון הזה עוסק בפלפל עם שמן ולא בנגיפים. השאלה האם הנגיף מתנהג כמו פלפל בשמן היא השאלה החשובה לענייננו, וגם אם התשובה לכך חיובית (אני רוצה להאמין שהפרופ' לא סתם עובדת עלינו) הסרטון לא מראה זאת. מה עושה הדרוש של פרופ' לוסי? היא ממחישה באופן ציורי עובדה אחת על ידי אנלוגיה לעובדה אחרת. אבל זהו וורט שאין לו קשר הכרחי לעניין. מה ההבדל בין זה לבין פשוט לומר לנו שהסבון מגן מפני חיידקים? אמנם טוב מראה עיניים, אבל בשורה התחתונה אנחנו סומכים על דבריה (שהפלפל דומה לנגיפים) ולא באמת מקבלים מידע שמשכנע אותנו. הבעיה היא שהסרטון לא מציג את הדברים ביושר. משתמע ממנו שמדובר כאן בניסוי מעבדתי, סוג של עובדה ברורה, שכל הרואה אותה אמור להשתכנע (בפרט כשמדובר בילדים). למה הוורט של פרופ' לוסי שייך לסוג ב במיון שלנו? מפני שמדובר במשל ממחיש (בניגוד להדגמה). לסוג הדרוש הזה לא אמור להיות כוח שכנועי, למרות שבמקרים רבים יש לו (במקרים אלו זוהי פשוט הטעייה, ולעתים היא אפילו מכוונת).

• שני הלקחים הבאים של לוסטיגמן מוצגים משום מה כשני צדדים של אותה מטבע. המדענים לא יודעים הכל, ולכן יש אלוקים (יש מנהיג לבירה). מה הקשר בין שתי הטענות הללו? השד יודע. אמנם נכון שבכשל הזה נופלים גם מאמינים כמו לוסטיגמן וגם אתאיסטים שסבורים שאם המדע כן יודע הכל אז אין אלוקים, וכבר עמדתי על כך בהרחבה בספריי אלוהים משחק בקוביות והמצוי הראשון (בשיחה השלישית). אז אולי לוסטיגמן בא להכות את האתאיסטים במגרשם שלהם, אבל נראה לי שהטור שלו לא ייקרא על ידי הרבה אתאיסטים, ויש לי אפילו חשד קל שמי מהם שיראה אותו לא יחזור מיד בתשובה.

לאיזה סוג שייך הדרוש הזה? הטענה שהמדענים לא יודעים הכל, היא כמובן טענה נכונה ובעצם די טריוויאלית. היא ידועה היטב לכולנו גם לפני הקורונה ולוסטיגמן. אבל אין להכחיש שלעתים אנחנו זקוקים להמחשה והפנמה בעניין. האמון שלנו במדע, כלומר בידע ובשליטה שלנו במציאות, הוא במקרים רבים מוגזם. לכן נדמה לי שהלקח הזה הוא דרוש מסוג א שהוגדר למעלה. ומה לגבי צדה השני של המטבע, המסקנה שיש מנהיג לבירה? הלקח הזה אמנם נכון, אבל הוא לא עולה בשום צורה מתופעת הקורונה. לכן זה אפילו לא דרוש מסוג ב (משל), אלא סתם תעמולה. כיצד הקורונה מראה לנו שיש מנהיג לבירה? מה ראינו שם פרט לזה שאנשים סובלים ומופתעים? האם סבל מצביע על מנהיגות והנאה לא? נראה שאלוהים של לוסטיגמן הוא יצור אכזר שמתעלל בברואיו. האם התנהלות קבועה של העולם לא מעידה  על מנהל, ודווקא התנהלות כאוטית כן? נראה כי לוסטיגמן לוקח כאן טענה שלפי הנחתו כל קוראיו מסכימים לה (שיש  מנהיג לבירה), ומנצל את המצוקה שבה הם נמצאים כדי לדחוף להם את העניין בכוח ללב. זהו סוג שלישי של דרוש שניתן לכנותו: פמפום.

סיכום ביניים

עד כאן למדנו, אם כן, על שלושה סוגי דרושים: הדגמה ממחישה, משל ופמפום. מדוע שלושת אלו שייכים לז'אנר הדרוש? כי אף אחד מהם אינו טיעון בעל כוח שכנועי אמיתי. רק הסוג הראשון הוא טיעון שניתן בכלל לראות אותו כרלוונטי, אבל גם הוא לא מלמד אותנו משהו חדש, אלא לכל היותר עוזר להדגים לנו משהו שכבר ידוע לנו ומוסכם עלינו מקודם. שני הסוגים האחרים אינם אלא תעמולה בדרגות שונות.

במינוח החביב עליי (ראו באורך בספרי אין אדם שליט ברוח) ניתן לומר שכל סוגי הדרושים הללו אינם זכאים להיקרא "לימוד", שכן לימוד מקנה לי מידע או הבנה חדשה שלא היו אצלי קודם לכן. בשלושת סוגי הדרוש הללו זה לא קורה שכן אף אחד מהם לא מביא לידיעתנו מידע או תובנה חדשה, ולכן אף אחד מהם אינו בגדר לימוד. ובכל זאת יש ביניהם היררכיה: לראשון (ההדגמה) יש ערך דידקטי מסוים, לשני (המשל) יש ערך דידקטי מוגבל יותר, ואילו השלישי (הפמפום) הוא סתם הטפה.

רק כדי להשלים את התמונה בעניינא דיומא (בגדר דרוש שלא להשאיר הגיליון חלק), אביא כאן סרטון המחשה שלפי הסיווג שהצגתי כלל אינו שייך לעולם הדרוש, שכן הוא מלמד אותנו דברים שלא ידענו או הבנו (בטח לא תתפלאו שהוא שייך לעולם המתמטיקה, בעצם אפידמיולוגיה מתמטית). בוושינגטון פוסט מובאות סימולציות של התפשטות מגפות במשטרי התנהגות שונים. על אף פשטנותם, בניגוד לסרטון הנ"ל של פרופ' לוסי, הסרטונים הללו בהחלט מלמדים אותנו (ולא רק מדגימים, ממשילים, או מפמפמים) משהו שלא בטוח שהיינו מבינים בלעדיהם. אגב, כך בדיוק מקבלים (או אמורים לקבל) החלטות בעת אירוע אפידמיולוגי. לא מתבוננים בתורה בדילוגי אותיות, וגם לא מסיקים מהאירועים לקחים חברתיים, פסיכולוגיים, מוסריים, או תיאולוגיים. הדרושים הם שעשוע לשעות הפנאי (למי שבאמת משתעשע מהם). מי שעושה עבודה ומקבל החלטות צריך לנתח את המכניזמים של התפשטות המגפה ולהחליט על משטרי התנהגות מתאימים ויעילים ככל האפשר. אשרי המאמין.

כעת אציג בפניכם עוד דוגמה שגם אליה שווה לדעתי להתייחס:

אז מה היה לנו כאן?

לא אכנס לפרטי הדרוש, אלא אצביע על אופיו העקרוני. אני חושב שלא מעט מהקוראים שלו יתרשמו שמדובר במאמר נאה ומעניין שכתוב היטב. בגלל זה בדיוק החלטתי לדון בו, שכן לאור מה שתיארתי עד כאן מבט נוסף יציף בפנינו מיד את אופיו הדרושי.

הכותבת טוענת שהקורונה היא תגובה של העולם הפגוע מיחסנו הלא מאוזן אליו. ניתן להבין את האמירה הזאת בשתי צורות: 1. זהו ביטוי ספרותי, שבעצם מתכוון לנזוף בנו על יחסנו הלא מאוזן. האפשרות הזאת ממקמת את הדרוש הזה בין הסוג השני לשלישי. זו יותר יצירה ספרותית מאשר מאמר שמעלה טיעון. 2. הכותבת באמת מתכוונת לומר שיש בעולם מנגנון שמגיב ליחס לא מאוזן אליו. הוא בועט בנו בחזרה. זו אמונה מעניינת, ואני חושב שלא מעט אנשים חשים כך (קצת דומה לאמונה הנאיבית שהטוב והצודק תמיד מנצח בסוף). אם היא באמת מאמינה שהעולם מדבר אלינו, קשה לי לא להיזכר באבחנות שמוצמדות לאנשים ששומעים עצמים דוממים שמדברים אליהם. אבל אני לא חושב שכאן מדובר בזה. מהתמונה אני מבין שמדובר באישה מאמינה, ולכן אני משער שלמרות שאלוהים לא מוזכר בדבריה, האמונה באותן בעיטות שהעולם נותן לנו מבוססת על הנחה סמויה שיש אלוהים ברקע, והוא שדואג לבעיטות הללו שאנחנו חוטפים. אלוהים הוא שאחראי על הצדק הפואטי שבתופעות הללו (אם אכן הוא קיים).

אלא שבמקרה זה נראה שהאמונה הזאת די חסרת בסיס. אני די משוכנע שאין לאף אחד כיום מידע על כך שהקורונה היא אכן תוצאה של יחס לא מאוזן לעולם ולטבע. ניתן כמובן להצהיר על אמונה לוהטת בצדק הפואטי, ולומר שכך חייב להיות. אבל מדבריה כאן משתמע שהיא רואה בקורונה תופעה שמחזקת את התזה הזאת. אני מתרשם שמבחינתה יש כאן טיעון, כלומר היא מתכוונת לומר שהקורונה מראה לנו שהעולם בועט בגלל חוסר האיזון ביחסנו אליו. לא נראה שמדובר כאן בהצהרה על אמונה אפריורית גרידא. גם אם נקבל ללא ביקורת את אמונתה הלוהטת בצדק הפואטי ששולט בעולם, להערכתי די ברור שהקורונה לא מראה את זה בשום צורה. אני משער שהיא אפילו לא עשתה מחקר כלשהו שמראה שכל אימת שהופר האיזון ביחסנו לעולם קרתה מגפה, ולהיפך (שתמיד כשקרתה מגפה קדם לה יחס לא מאוזן לעולם). האם גם השפעת הספרדית, מגיפות הדבר ורעידות האדמה, היו כולן תגובות לחוסר איזון ביחסנו לעולם? אני בספק רב מה יעלה מחקר כזה, גם אם ייערך.

למה בכל זאת הדרוש הזה עשוי להישמע משכנע? מפני שהכותבת מתלבשת כאן על תופעות דומות שכן קורות, ולגביהן יש לטענתה בסיס מדעי סביר. תופעות כמו האוזון, המסת הקרחונים, פגעי מזג האוויר ועוד, הם כנראה תוצאה של יחסנו הלא מאוזן לעולם. זו לפחות תפיסה מדעית מקובלת שיש לה בסיס לא רע (גם אם לא חף ממחלוקות). לכן מקובל כיום שהעולם אכן בועט בנו בגלל מעשינו. אבל זה לא עיקרון מטפיזי אלא תיאור של מצב עובדתי וידע מדעי. לעומת זאת, לגבי הקורונה אין שום אינדיקציה לכך שגם היא בעיטה שהעולם מחטיף לנו כתגובה על חוסר איזון כלשהו ביחסנו אליו. כאן זה לא מדע אלא מטפיזיקה. על הרקע הפופולרי והאופנתי הזה, קל מאד לקפוץ לאמירה ספרותית חסרת כל בסיס עובדתי שלפיה גם הקורונה היא תוצאת מעשינו. הוסיפו לזה את העובדה שהמסקנה שלה נכונה, כלומר שיחסנו לעולם באמת אינו מאוזן, והרי לכם טיעון דרושי משכנע להפליא.

הוא דרושי מפני שאינו מלמד אותנו שום דבר חדש. מי שמאמין שהעולם בועט ימשיך להאמין בזה, ומי שלא – בוודאי לא ישתכנע מה"טיעונים" הללו. לאיזה סוג שייך הדרוש הזה? נדמה לי שבשורה התחתונה מדובר בדרוש מסוג ג, הפמפום. הדברים כתובים היטב ומסקנתם נכונה ואף מועילה, אבל ההיסק שמוביל מהעובדות אל המסקנה אינו רק חלש. הוא פשוט לא קיים. מה שמחזיר אותנו מיד להבחנה בין דרוש לפלפול. זהו דרוש מובהק (מסקנה נכונה שמבוססת על היסק כושל). ללמדכם שגם אם מאמר או טור כתובים בחן ונראים משכנעים ואינטליגנטיים, וגם אם מסקנתם באמת נכונה, הדבר אינו אומר שהטיעונים שמוצגים בהם מחזיקים מים ואינם דרוש בעלמא.

הערה קצרה על הדרושים הירודים

כל דרושי הסגולות, הסיבות, המסקנות הרוחניות והתיאולוגיות שהוזכרו בדבריי בהתחלה (כולל הדרוש הראשון שצוטט למעלה), יכולים כמובן גם הם להיכנס תחת אחד משלושת הסוגים שתוארו כאן. בכוונה התמקדתי בדבריי בדרושים שנראים מעט יותר אינטליגנטיים, כדי להראות שזו מהותו של הדרוש בלי קשר לאיכות הכתיבה שלו. גם בדרושים הירודים המסקנות יכולות להיות נכונות (צריך להתחזק ביראת שמים ובין אדם לחברו), בדרך כלל בנאליות ולפעמים אפילו שגויות, אבל כמעט תמיד הן לא נובעות מהאירועים. האירועים משמשים את הדרשן בעיקר כדי לפמפם (הדרושים הירודים הם בעיקר מהסוג השלישי). אין צורך לומר שלא לומדים מהם שום דבר חדש, וכל מטרת הדרוש היא לחזק את הידוע (כדבריו הידועים של בעל מסילת ישרים בהקדמתו) בדרכים שהן בדרך כלל מפוקפקות למדיי.

דרשות חז"ל: בין דרש לדרוש

כעת אנחנו מגיעים להיבט העקרוני שבו רציתי להתמקד כאן, שאלת הדרש והדרוש בכלל. כאמור, דרושי הקורונה מבחינתי הם רק משל לז'אנר הדרושי בכללותו. בגלל האריכות, אעשה זאת כאן בקצירת האומר.

לאור כל האמור עד כאן, אני שואל את עצמי האם באמת דרשות אגדיות שמוכרות לנו מספרות חז"ל שונות מהותית מהדרושים הללו? אני כלל לא בטוח בזה. ושוב, אין כוונתי כאן בהכרח לכל מדרשי האגדה, אבל יש לא מעטים מביניהם שבהחלט מזכירים את הדרושים שראינו למעלה על שלושת סוגיהם.

ישנן דרשות אגדיות שמוצגות באופן כמעט מפורש כדרושים. דוגמה מובהקת לזה היא הדרשה של רבי עקיבא (אסתר רבה א, ח):

ר' עקיבא היה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים בעא לערערה יתהון אמר מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה.

ר"ע רצה לעורר תלמידים מנומנמים ולכן הציג בפניהם דרוש תימהוני ומשעשע. לא תתפלאו לגלות שיש לא מעט פרשנים שהסבירו בכל מיני צורות מפולפלות את משמעותו של הדרוש הזה. הדבר נובע מהקרדיט שאנחנו נותנים למדרשי חז"ל. אם היינו רואים את זה בהקשר שמחוץ לחז"ל (למשל באינטרנט אחרי מגפת קורונה שנמשכה 127 ימים), ודאי לא היינו טורחים להציץ בדברים פעם נוספת ודוחים אותם בבוז.

שימו לב שבדוגמה הזאת המדרש עצמו רומז לנו ברמז עבה כקורת בית הבד שמדובר בדרוש ולא בדרשה של ממש. אז אם במדרש כזה אנחנו מוצאים מטמונות ומרגליות פרשניות, מה נאמר  לגבי מדרשי אגדה אחרים שבהם מוצאים דברים תמוהים, רעועים ואזוטריים לא פחות, ושבהם אין רמז לכך שמדובר בדרוש בעלמא? מאליו יובן שבמקרים אלו ודאי יזכו המדרשים הללו לטיפול מעמיק ומקיף. בימינו אפילו יכתבו עליהם דוקטורטים וניתוחים אקדמיים מלומדים.

אודה ו(לא )אבוש שאנוכי הקטן, בער ולא איש, לא השתכנעתי שחז"ל בזמנם לא עשו את מה שרבנים ופובליציסטים עושים מאז ועד זמננו. מדוע לא ייתכן שהמדרשים הללו הם מסוגי ההדגמה, המשל, או הפמפום? אם זה קיים בכל הדורות עד היום אצל כל כך הרבה רבנים, אז מניין ההנחה שבעבר חז"ל לא השתמשו בכלים הללו? כאמור, אני נוטה לפקפק בהנחה הזאת.

קשה כאן להיכנס לדיון מקיף לגבי טיבם של מדרשי האגדה. אני לא מומחה בזה ולא בכדי (אני כמעט לא עוסק בזה, והסיבות מתבארות היטב בדבריי כאן), וגם המצע כאן קצר מדיי. לכן אסתפק כאן בהבאת כמה דוגמאות בקצירת האומר, כדי שתוכלו להתרשם ולחשוב מה בדיוק ההבדל בינם לבין הדרושים שתוארו כאן.

נתחיל בז'אנר הראשון. מדרשים כמו "בעוון נדרים בניו של אדם מתים", או "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן", ולאידך גיסא "המבדיל על הכוס הוויין לו בנים זכרים", נראים לי מקבילים למדיי לנבואות הזעם בנות זמננו שתולות את האירועים בחטאים אלה או אחרים, ואת הצלתנו מהם במצוות אלו או אחרות. בדרושי הקורונה ודומיהם בני זמננו, אנשים אינטליגנטיים מגחכים לעצמם ועוברים הלאה. אז למה במדרשי חז"ל שנראים מאד דומים אף אחד לא תוהה מהיכן המידע שלהם מאחורי הפרגוד (כמו שעשו לרב פרץ בדבריו על אסון הבונים)? האם אלו לא לקחים סתמיים שאין שום אינדיקציה לקשר בינם לבין האירועים שנתלים בהם. למה כאן לא נאמר שהמדרשים (או הדרושים) הללו עניינם הוא לפמפם ולהמריץ אנשים להקפיד על ההלכה? למה כאן כולנו מחפשים רובדי עומק רעיוניים והסברים שונים? חשבו רגע, אם הייתי אומר לכם שבעוון שבועות תרנגוליו של אדם מתים, או חלונותיו נשברים, או לחלופין שבעוון אכילת חדש יינו של אדם לא מתיישן ומחמיץ (מידה כנגד מידה), האם לא יכולתם למצוא כאן רעיונות עומק נשגבים? אתם יודעים מה, בשבילכם הייתי גם כותב זאת באותיות רש"י בספר כרוך בחום עם אותיות זהב. ומה על האמירה שבית המקדש השני חרב על שנאת חינם? למה לא על יציאה חוץ לתחום או אי פדיון פטר חמור? האם לא סביר שהכוונה כאן הייתה רק להמריץ אנשים להימנע מהעבירות הללו, ולא לטעון טענות מטפיזיות על הסיבות לחורבן? מה, אם כן, בין זה לבין קישורים דומים שנעשים בזמננו?

עד כאן מדרשים שמקבילים לדרושים ששייכים במיון שלי לסוג א. ניתן כמובן למצוא בספרות חז"ל גם קישורים עדינים יותר, כאלה שמקבילים לדרושים מסוגים ב-ג. משחקי מילים, קישורים אסוציאטיביים, אנלוגיות קלושות וכדומה. אני מניח שלגביהם רובנו לא נתייחס באותה צורה כמו לדרושי הקורונה, והשאלה היא מדוע? דווקא סיפורים או מדרשים עם מבנים מורכבים יותר יש אולי מקום לחפש בהם רבדים רעיוניים ומבניים שמבטאים תובנות עומק. אולי. אבל המדרשים מהסוג שתיארתי כמו גם רבים אחרים, נראים לי דומים למדיי לאלו שהבאתי כאן.

באופן כללי יותר, אני שואל את עצמי האם לולא הקרדיט שאנחנו נותנים מראש לחז"ל, היינו מעלים בדעתנו להציע לדרושים הללו פרשנויות רעיוניות ואידאיות מעמיקות כל כך? אני בספק רב. דומני שהקרדיט הזה אינו ממש מוצדק ולא מבוסס. זה לא בגלל שאני מזלזל בחז"ל. ממש לא. אני פשוט לא בטוח שחז"ל בכלל התכוונו כאן ליצור משהו מעמיק. בהחלט אפשרי שהם התכוונו לדרוש דרושים כמו אלו שפגשנו, כדי להמחיש, להמשיל ולפמפם. אגב, זה לגיטימי. יש לא מעט אנשים שזה מוצא חן בעיניהם, משפיע עליהם ועושה אצלם את העבודה. הרי בכל הדורות רבנים ופרשנים עשו זאת, ולגביהם די ברור שמדובר בדרושים כמו אלו שפגשנו כאן. אז למה שחז"ל יהיו שונים? מדוע לא להניח שגם הם עשו את מה שעושים מאז ימיהם ועד ימינו?

הערה על מדרשי הלכה

ניתן לתהות באופן דומה על מדרשי ההלכה, ולתמוה מדוע אני מאשים בזה דווקא את האגדה. גם בהלכה יש מדרשים תמוהים ולא מובנים. זו שאלה נכונה ולא טריוויאלית, אבל אני חושב שבכל זאת יש הבדלים גדולים, אבל אין כאן המקום לכך.

שתי הערות: על תקדימים ומדיניות

רק אעיר כי כבר הגאונים והראשונים פקפקו בחשיבותן ובמשמעותן של אגדות חז"ל. כדוגמה, אזכיר כאן את דברי החתם סופר שהובאו כאן על ידי משה, שהאגדתא זו הבדיחותא שלפני הלימוד (אם כי הכותב לא הביא את המקור לדברים למרות בקשתי). יש כמובן עוד התייחסויות דומות, כך שאני לא האפיקורס היחיד בעניין זה.

כדי להבין שהדיון הזה יכול לגם להועיל ולא רק לרפות ידיים (כמו שקוראים רבים כנראה חשים למקרא הדברים), כדאי גם לראות בשאלה שקיבלתי כאן. ניתן להתרשם מהקושי שמעוררות חלק מהאגדות, ומכך שהפירושים והתירוצים עליהן לא ממש פותרות אותו.

תהייה לסיום

אני מסיים בתהייה מדוע ז'אנר הדרוש כל כך חביב היום? למה אנשים כל כך אוהבים מדרשי אגדה, הן אלו שנזקקים לדרושים הירודים כמו אלו שהוזכרו בתחילת דבריי, אבל גם אנשים אינטליגנטיים שמשקיעים מרץ וזמן רב בניתוח ספרותי של מדרשי אגדה וכדומה. זה כמובן יכול להיות מאד מעניין, כמו כל ספרות טובה, אבל לימוד לדעתי אין שם (שוב, ראו על כך באורך בספרי אין אדם שליט ברוח, בעיקר בשיחה החמישית). גם אם תמצאו ניתוח אינטליגנטי של מדרשי אגדה כאלה, כמעט אף פעם לא תלמדו מהם משהו חדש. בדרך כלל זו תהיה פרשנות מגמתית שבאה לחזק תובנות או אמונות ידועות וקיימות. להערכתי לא תמצאו מישהו ששינה תפיסת עולם לאור פרשנות שהוא מצא למדרשים. הפרשנויות לעולם תומכות בתפיסת העולם של הפרשן/דרשן. כלומר אפילו הקרדיט שאנחנו נותנים לחז"ל שמוביל אותנו לפרשנויות מעמיקות למדרשים, לא בהכרח מניב פרשנויות אמינות שנאמנות למקור. לא סביר שפרשנות אמינה כמעט תמיד תמצא במדרשים את השקפת עולמו של הפרשן? למה כמעט אף פעם לא מתברר לו שטעה והדבר גורם לו לשנות את תפיסת עולמו?

מהו אם כן סוד הקסם של העיסוק באגדה? האם זו עצלות? אולי אנשים התעייפו מהעמל שכרוך בלימוד הלכתי ולמדני מעמיק? אולי הם רוצים להתאוורר וליהנות מספרות טובה באצטלה שלא תיחשב ביטול תורה? (הרי זה ספר ישן שכתוב ארמית, ואולי אפילו בכתב רש"י.) איני יודע. אבל דבר אחד ברור לי, שרובם ככולם לא מודעים לכך שהם בעצם לא לומדים שם מאומה, אלא במקרה הטוב מדגימים, ממחישים וממשלים. במקרים הגרועים יותר, אפילו זה לא קיים שם.

[1] רוצים עוד? הנה אחד מהרב מתתיהו גלזרסון שהתפרסם בכמה כלי תקשורת בארץ ובחו"ל.

[2] לתופעה דומה, ראו בטורים 84 ו-219.

[3] אם תרצו, כאן בשאלה הובא עוד דרוש די דומה.

[4] יש להבדיל בין דרוש לדרש. הדרש הוא דיסציפלינה או מתודה פרשנית, והדרוש הוא משהו אחר שיוגדר להלן. להערכתי האישית, בדרך כלל מדרשי אגדה שייכים לדרוש (ראו להלן) ואילו מדרשי הלכה, לפחות בחלקם, שייכים לדרש.