על דרושי הקורונה ובכלל (טור 285)

בס”ד

ימים קשים ליהודים. למרות לחצי הזמן וסגרי המקום והקהל (שעשועי נכדים ורזי השימוש בתוכנת ה-zoom), חשבתי שמן הראוי לעמוד על נקודה שקשורה לאילין יומיא, שיש לה השלכות רחבות ויסודיות הרבה יותר. עקב צוק העתים, הדברים לא נערכו היטב, ועמכם הסליחה. בתקווה שירף המשחית מעלינו, שנצא במהרה מאפלה לאורה, ושניחלץ ממסגרים למרחב-יה.

דרשות הקורונה

בימים האחרונים, כצפוי, הרשת מוצפת בדרשות קורונה למיניהן. אלו יכולות למצוא באמצעות נוטריקונים וגימטריאות בתנ”ך את המושג קורונה והשלכותיו, לגלות כל מיני נבואות מרעישות של קורא הדורות מראש שידע כיצד תבוא עלינו הקורונה ובעוון מה, ומה גם יסלק אותה מאיתנו כבמטה קסם (בעצם מה הפלא שהוא ידע, הרי הוא זה ששלח אותה אלינו?!). כמו כן, תוכלו לראות בהם לקחים רוחניים ואנושיים שונים שניתן ללמוד מהמגפה העכשווית ועוד. אני בטוח שכולכם פגשתם כמה מהדרשות הללו ובוודאי נהניתם.

אם תרצו, תוכלו לראות מבחר של כמה דרשות מהסוג הזה ביוטיוב, שכולן נאמרות מפי רבנים יודעי ח”ן, כמה מהם גאונים ידועים ומכובדים, שמסבירים לכל ההמון הנבער על מה עשה ה’ לנו ומה עלינו לעשות.[1] כבר שאלו אותי כמה אנשים כיצד ייתכן שאנשים אינטליגנטיים מעלים טיעונים מטופשים כגון אלו, ועניתי שמניסיוני למדתי שלמרבה הפלא יש אנשים שיכולים לומר דברי טעם, נבונים וברמה גבוהה, בתחום אחד, ולקשקש כאחרון השוטים בתחומים אחרים. לצערי, יש לא מעט רבנים כאלה, גם מהגדולים שבהם, ואנשים לא תמיד מבחינים בין כובעם הלמדני-הלכתי לבין כובעם הדרשני-השקפתי ותפיסת המציאות שלהם. הדברים מקצינים במיוחד כאשר רב מוצא לעצמו חובה להראות לכולם את חכמתה ואת גדולתה של התורה, ומוצא בה מרגליות ופנינים כמו אלו. בא לתקן ונמצא מחרב.[2] אבל מעבר לעניינים החבוטים הללו, הדרשות הללו עוררו בי תהיות לגבי דרושים בכלל, ובכך רציתי לגעת כאן.

במה לא אעסוק

אחסוך לכם את הגיחוכים על הנוטריקונים העמוקים (בידוד – בית דוד, איטליה – ארץ  המגף – מגיפה, “יראו מגשת אליו כי קרן אור פניו” – מכאן שאין להתקרב לחולי קורונה, קורונה – ‘קרא נא’ וכדומה). אשאיר לכם רק לדמיין את הדרושים הללו מוקראים מתוך ספר שמצולם בקלוז אפ במסך עם אצבע על המילים עצמן כדי שתבינו שלא מדובר בסתם שרלטנות ר”ל אלא בתחזית רצינית ומוסמכת ובממצא מרתק (מכירים את הז’אנר? רק בימים האחרונים ראיתי כחמישה כאלה).

בכל אלו לא ממש אעסוק כאן, ולו רק מפני שיש גבול להיכן אפשר לרדת. אני ממש נעלב שמשייכים אותי לאותה אמונה שמיוצגת על ידי חבורת השוטים הנ”ל. אני גם לא אגע כאן בסגולות השונות (להניח עשב כזה או אחר בבית, או ספר נועם אלימלך, מזמור תהלים תרפ”ט וכדומה. בדוק ומנוסה). הסגולות מהסוג של להתחזק ביראת שמים ובין אדם לחברו, ללמוד תורה ולאכול כשר, הן תמיד טובות, בלי שום קשר לקורונה כמובן, כך שגם בהן לא אגע כאן (אלא בעקיפין).

אצא ידי חובה על ידי הדגמה של דרוש ירוד למדיי (בעיקר על רקע הנחרצות המופלאה של הכותב). הדברים מובאים כאן רק לחימום הקנה, ועמכם הסליחה:[3]

אז מאיפה הוא הגיע ???

מעטלפים ?  משוק בעלי החיים בווהאן ? לוחמה ביולוגית שזלגה ?

אולי בכלל מכיוון אחר שלא חשבתם ?

אז מה היה לנו פה לאחרונה ?

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

טוב. רציתם תחבורה ציבורית בשבת ?

התחלתם להפעילה בכמה ערים…

עכשיו לא תהיה תחבורה ציבורית גם ביום חול.

בגלל גברת קורונה…

מנעתם בכוח אירועים בהפרדה לשומרי מצוות…

תקבלו הפרדה ובידוד לכולם…

כך אמרה גברת קורונה.

לעגתם למנשקי מזוזות…

מעכשיו אין נשיקות בכלל…

כמובן, בגלל דודה קורונה.

לא אפשרתם לרב פירר אירוע כרצונו,

זה האיש שעוזר לכולם…

עכשיו הוא לא יכול לעזור לכם.

הדודה קורונה…

רציתם לבטל חוק מרכולים, כי חשוב לקנות

דווקא בשבת במרכולים…

יתרוקנו המרכולים…

כי מרוקנת אותם הדודה קורונה…

הלבנתם פני לומדי תורה.

ואיווט האיום שפך בוז על פניהם

ללא מוחה ומצפצף…

פניכם יכוסו במסכות….

שלא תראה אתכם, השכנה קורונה…

היתרי עבודה בשבת, פריצת

לא תעשו מלאכה בשבת,

ישבו בבית ולא ילכו בכלל לעבודה.

רוצים להתערטל בחוצות…

עכשיו תעטו שלוש שכבות בידוד וכיסוי.

מתנת הדודה קורונה.

רוצים שיהיו הרבה להט”ב…

גם איש אל אשה לא יוכלו ליקרב…

כי אולי באמצע תזדחל הקורונה…

<<<<<<<<<<<<<<<<<<

אז מאיפה הגעת קורונה ?

מי שלח אותך ???

>>>>>>>>>>>>>>>>>>

{כז} וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי: {כח} וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:

גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהוָה עָלֶיךָ עַד…

השם ישמור וירחם.

רק כתרגיל, נסו לבנות דרוש דומה לטובת הנצרות, הרפורמיות, הקפיטליזם, הסוציאליזם, הפמיניזם, הציונות, החרדיות, או הטבעונות. די קל לעשות זאת, והמסקנות ברורות מאליהן.

טוב, זה באמת ז’אנר ירוד קצת. סליחה, אבל הבאתי אותו רק להמחשה במה לא אעסוק. בכל זאת עליי להעיר שאם נהיה ישרים לא נוכל להכחיש שלא מדובר כאן בתופעה חדשה. להיפך, דומני שלפחות בימינו קצת השתחררנו מהיחס המכבד שניתן לדרשות הללו בעבר. יש אמנם לא מעט תמימים ושוטים בעולם (שנאמר: “אבי יסר אתכם בשוטים”), אבל כיום רבים כבר מבינים כיצד יש להתייחס לדרושים הללו. השאלה שאותה ברצוני להציג כאן היא האם הדרושים של חז”ל, או לפחות חלקם, הם דרושים מסוג שונה מהותית? ובכלל, מה טיבו של הדרוש כז’אנר?

ברצוני להתבונן כעת בשני דרושי קורונה מתונים ואינטליגנטיים יותר מאלו שהוזכרו למעלה, ולאחר מכן להשוות אותם לדרושי אגדה של חז”ל.

הקדמה לדוגמאות

אקדים ואומר שכל הדרושים הללו לומדים לקחים מהקורונה. חלקם תולים זאת בקב”ה וחלק לומדים תובנות שונות מתופעת הקורונה עצמה ומהשלכותיה. כאן לא אכנס שוב לשאלה האם אכן הקב”ה הוא שחולל את הקורונה והאם הוא רוצה ללמד אותנו משהו דרכה. מטרתי כאן לדון אך ורק בטיבו של הדרוש כשלעצמו, כלומר לבחון את הלקחים שמוצעים עצמם ועד כמה הם באמת עולים מתופעות הקורונה. שימו לב שיש כאן שתי שאלות: האם הלקחים נכונים, והאם הם באמת עולים מהקורונה. אני ארצה לטעון שרובם נכונים (להבדיל מדרושי ההבל שהוזכרו למעלה) אבל הם לא עולים מהקורונה. כולם היו ידועים לנו קודם לכן, וגם אם היה מישהו שלא הסכים להם אזי הוא גם לא היה משתכנע בכך מתוך דרוש הקורונה. אני מקדים את הדברים מפני שאם הייתם קוראים את הדברים בלי ההקדמה הזאת, אני די בטוח שרובכם לא הייתם שמים לב לה, ואפילו הייתם רואים את הדרושים הללו כמאמרים יפים ומועילים (ראו את הטוקבקים במקומותיהם).

התמונה הזאת מעוררת את השאלה מה תפקידו של דרוש שבכל זאת מתעקש לתלות את התובנות הללו בקורונה? מה סוד קסמו, ולמה רבים כיום כל כך אוהבים אותו? ז’אנר דרושי הקורונה ישמש אותי כאן כמשל לעולם הדרוש בכלל. כאן המקום להזכיר את הוורט (הדרוש?) בן האלמוות שלי על ההבדל בין דרוש לפלפול (ראו למשל בטור 52 ועוד).[4] טענתי שם שדרוש הוא היסק שגוי שמביא למסקנה נכונה, ואילו פלפול הוא היסק תקף (לכאורה) שמביא למסקנה שגויה. שמרו את ההבחנה הזאת בראש עת תקראו את המשך דבריי.

הנה הדרוש הראשון שאליו כן אתייחס:

מגפת הקורונה מכה בעוצמה רבה. מה אנחנו צריכים ללמוד ממנה?

מאת: יעקב א. לוסטיגמן

 

מגפת הקורונה מכה בעוצמה רבה ברפובליקה העממית של סין, מפילה רבבות בני אדם למשכב, ועד כה קטלה מאות רבות מתוכם.

העולם כולו נערך לקראת המגפה הגדולה. בכל מדינה ומדינה מכינים חדרי בידוד, מרעננים ומחדדים נהלים, מצטיידים במסכות פנים להגנה מפני הנגיף, ומתדרכים את הצוותים הרפואיים כיצד לנהוג באנשים שיחלו במחלה חלילה.

סין עצמה מושבתת באופן כמעט מוחלט. עשרות מיליוני בני אדם מצויים תחת עוצר מוחלט, אינם יכולים לצאת מהבית למעט גיחות קצרות להצטיידות במוצרי מזון. כבישים נחפרו לרוחב כדי למנוע מעבר של כלי רכב מעיר לעיר ומשכונה לשכונה, אנשים נועלים את דלתות ביתם ואינם פותחים לאיש, לא לשכנים לא לחברים ואפילו לא לבני משפחה.

אזרחים יושבים בכניסה לשכונות שונות, ומונעים כניסה של אנשים זרים לתוך שכונתם.

 

מעצמה בהשבתה

אנחנו עדיין לא ידועים כיצד זה יתפתח, מה יקרה בהמשך. האם המגפה תתפשט חלילה ותגיע לממדים מפלצתיים או שמא היא תיעצר בקרוב וזה יסתיים באלף או אלפיים הרוגים ובזה יסתיים הסיפור.

אבל אנחנו כן יודעים שמכל דבר יהודי צריך ללמוד משהו, וגם מהמגפה הסינית יש הרבה מה ללמוד.

כל אחד יכול ללמוד ממנה לקח אחר, אבל כותב השורות בחר ללמוד כמה לקחים, והרי הם מופיעים לפניכם.

 

לאף אחד אין תעודת ביטוח

סין היא מעצמה עולה. מדינת ענק עם למעלה ממיליארד וחצי בני אדם. היא מייצרת מוצרי צריכה, מכשירי חשמל, פריטים שונים, כלי בית, צעצועים, מזוודות וכל דבר אפשרי, ומשווקת לעולם כולו. הצבא שלה הולך ומתעצם בשנים האחרונות, והיא הפכה לשחקן חשוב ומרכזי מאוד בניהול הכלכלה העולמית ובכל מה שקשור לקהילה הבינלאומית.

ובכל זאת, נגיף קטן שצריך מיקרוסקופ כדי לראות אותו, מצליח להתל ולתעתע במעצמה האדירה הזאת, משבית אותה באופן כמעט מוחלט, ומאיים לקטול מיליוני בני אדם שהמשטר השקיע רבות כדי שהם יהיו ממושמעים וצייתנים.

 

זהירות, זה מדבק

לפעמים אתה אומר לעצמך, מה רע שאתרועע מעט עם פלוני ואלמוני. נכון, אני יודע שהם לא בדיוק יראי שמים, ושהדיבור שלהם לא כל כך נקי, אבל היי… אני רק מדבר אתם קצת, לא לומד חלילה ממעשיהם הרעים…

אז זהו, שאין דבר כזה. מחלה זה דבר מדבק, ואדם שאינו ירא שמים, יש לו מחלה רוחנית. הוא יוצר סביבו גלים של הדבקה, הוא מדביק חברים בקרירות שלו, בציניות שלו כלפי כל דבר שבקדושה, בדיבור הלא נקי שלו, והחברים שלו מעבירים את זה הלאה. בדיוק כמו מגפה.

זה אומר שאנחנו צריכים להתרחק מאנשים כאלו, ובמיוחד אנחנו צריכים להיזהר שלא להיות בעצמנו אנשים שמפיצים מגפות. כל אחד מאתנו צריך להשגיח על עצמו שההשפעה שלו על הסביבה תהיה חיובית, ולא שלילית חלילה.

 

יש מנהיג לבירה

טוב, אני לא מתכוון ל’בירה קורונה’, למרות שכולנו צוחקים על יצרנית הבירה הזאת שהסתבכה עם מחלה נוראה הקרויה על שמו של המוצר שהיא מייצרת.

אני מתכוון לדברי חכמי התלמוד זיכרונם לברכה שאמרו ‘יש מנהיג לבירה’, כלומר יש מנהיג למדינה, לעולם, זה הוא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

עולם המדע מתיימר לדעת ולחזות הכל מראש. מדענים יודעים לשבת במשרדים ממוזגים ולספר לנו שבעוד כך וכך שנים העולם יקפא למוות. מדענים אחרים טוענים בלהט שדווקא התחממות גדולה צפויה לבוא עלינו, יהיו המון המון שריפות וכולנו נסבול מחום כבד מאוד.

 

המדענים יודעים הכל, עד שמגיע וירוס קטן ומשגע אותם

אני לא מזלזל בכוחו של המדע. תורת הרפואה למשל, וכך גם מדעים אחרים, הם חשובים מאוד מאוד, הם עוזרים להציל חיי אדם, ומסייעים לאנושות בצורה שקשה לתאר אותה על גבי הכתב. אבל חשוב מאוד לזכור שאחרי הכל, בסוף בסוף, ובעצם זה לגמרי בהתחלה, יש מישהו שמנהיג את העולם, וזה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

כשהוא רוצה, הוא משנה את הטבע. כשהוא מחליט, הוא משדד את מערכות הטבע. הוא יכול לקרוע ים לשניים, הוא יכול לגרום למים שיעמדו בערמה כמו שעשה בים סוף, הוא יכול לכבות את אור השמש כמו שעשה במצרים, או להוריד לעם שלם לחם מהשמים, יום יום במשך ארבעים שנה רצופות.

אז אנחנו חיים בתוך הטבע, משתדלים ללמוד את חוקי הטבע ולנצל אותם לטובתנו, אבל חשוב שנזכור שמי שיצר את הטבע נשאר גבוה ממנו בהרבה, ובסופו של דבר אנחנו צריכים לבטוח בו ולהתפלל אליו. כי הוא תמיד יכול לשנות את הטבע, גם אם הוא עושה את זה לאדם אחד קטן ושפל, שהתפלל לפניו מעומק הלב.

שנהיה בריאים!!

 

נסיים את המאמר הזה בהבעת תקווה עמוקה, ובתפילה נרגשת לבורא העולם, שיציל את עמו ישראל מכל רע, וירחם על מעשי ידיו, בני כל העמים, ויביא את המגפה לסיומה בהקדם.

רפואה שלמה ובריאות איתנה לכולנו!!

 

אז מה היה לנו כאן?

נקודת המוצא היא שיהודי צריך ללמוד משהו מכל דבר (זו פתיחה מקובלת בז’אנר, ודומני שהיא שאובה מהבעל שם טוב). מה, אם כן, לשיטתו של לוסטיגמן, ניתן ללמוד מהקורונה? הבה נבחן את הלקחים שלו אחד לאחד:

  • נגיף קטן שרואים אותו רק במיקרוסקופ יכול לתעתע במעצמה ענקית. אכן, לקח מחודש. מעולם לא ידענו ולא שמענו על כך. טוב שהקב”ה בטובו שלח לנו את הקורונה שתלמד אותנו את הלקח החשוב הזה. שימו לב שהלקח הזה אכן עולה מהקורונה. אלא שידענו אותו עוד קודם. יש מישהו שלא הבין שחיידק יכול לשתק ואפילו לחסל חברות שלימות? מצד שני, טריוויאלי או לא, כאן לפחות ניתן לומר שהקורונה מדגימה זאת היטב (למי שזקוק לכך). יתר על כן, רבים מאיתנו באמת לא מודעים לזה ביומיום שלהם, ולכן אולי יש בנותן טעם להדגים ולחדד להם את הלקח הזה בתוך החיים. זה אחד מתפקידיו של הדרוש: הדגמה ממחישה.

אבל התבוננו כעת על הלקח הבא שלו:

  • אי אפשר לא להידבק (כלומר להיות מושפע) ממי שאתה חי בקרבתו. כאן כבר ירדנו חדא דרגא. לשבחו של הלקח הזה ייאמר שהוא אולי נכון (בוודאי לא לגמרי), אבל גם אם הוא נכון הוא כמובן לא קשור בשום צורה לקורונה. הרי בקורונה זוהי הדבקה ביולוגית, והוא מדבר על השפעה תרבותית ערכית וחברתית. לכן כאן הקורונה אפילו לא יכולה לשמש אותנו כהדגמה, אלא לכל היותר כמשל. זהו תפקידו השני של הדרוש: משל.

מהו ההבדל בין שני הלקחים הללו? בלקח א הקורונה אכן הדגימה אותו. הבעיה הייתה שהלקח הוא ידוע ובנאלי למדיי (אם כי הערתי שלא תמיד אנחנו חיים ומפנימים אותו, ולכן יש לדרוש ערך כלשהו). זוהי דוגמה רלוונטית לתובנה הנדונה. אבל לקח ב הוא לכל היותר משל שטחי למדיי. הרי העובדה שנדבקים מנגיף לא אומרת שלעולם נידבק בכל דבר מבני שיחנו. זהו לכל היותר וורט בגרוש, כלומר דרוש במובנו הירוד (אם כי עדיין לא בתהומות שלונקקו למעלה). בניגוד לדרושים מסוג א, הדגמה ממחישה, הדרושים מסוג ב, משל, לא אמורים להיות בעלי כוח שכנועי. מה שאתה רואה לא באמת אמור לשכנע אותך במשהו שאינך מסכים לו (ואם הוא עושה זאת זוהי הטעייה). זהו רק אמצעי רטורי שמלווה את דבריו של הממשיל.

כדי להמחיש זאת (אגב, מה שאני עושה כעת הוא דרוש מהסוג א), וכדי שלא תגידו שאני מוטה נגד מדעי החרטא, אקח הפעם דוגמא מתחום מדעי הטבע. ראו כעת את הסרטון המאלף הבא (גם הוא ויראלי בימים אלו). ראיתם? זוהי הדגמה לדרוש דומה מסוג ב. ההורים והילדים נכנסים ל”מעבדתה” של פרופ’ לוסי רוג’רס, ושם הם רואים במו עיניהם את פלאיו של הסבון, כיצד הוא מניס נגיפים (סלקא בסיח”ו – סבון יגרש חיידקים ונגיפים). אלא שקל להבין שהסרטון הזה לא באמת מוכיח לנו משהו פרט להדגמת תכונה מעניינת כלשהי של הסבון מול שומנים. הסרטון הזה עוסק בפלפל עם שמן ולא בנגיפים. השאלה האם הנגיף מתנהג כמו פלפל בשמן היא השאלה החשובה לענייננו, וגם אם התשובה לכך חיובית (אני רוצה להאמין שהפרופ’ לא סתם עובדת עלינו) הסרטון לא מראה זאת. מה עושה הדרוש של פרופ’ לוסי? היא ממחישה באופן ציורי עובדה אחת על ידי אנלוגיה לעובדה אחרת. אבל זהו וורט שאין לו קשר הכרחי לעניין. מה ההבדל בין זה לבין פשוט לומר לנו שהסבון מגן מפני חיידקים? אמנם טוב מראה עיניים, אבל בשורה התחתונה אנחנו סומכים על דבריה (שהפלפל דומה לנגיפים) ולא באמת מקבלים מידע שמשכנע אותנו. הבעיה היא שהסרטון לא מציג את הדברים ביושר. משתמע ממנו שמדובר כאן בניסוי מעבדתי, סוג של עובדה ברורה, שכל הרואה אותה אמור להשתכנע (בפרט כשמדובר בילדים). למה הוורט של פרופ’ לוסי שייך לסוג ב במיון שלנו? מפני שמדובר במשל ממחיש (בניגוד להדגמה). לסוג הדרוש הזה לא אמור להיות כוח שכנועי, למרות שבמקרים רבים יש לו (במקרים אלו זוהי פשוט הטעייה, ולעתים היא אפילו מכוונת).

  • שני הלקחים הבאים של לוסטיגמן מוצגים משום מה כשני צדדים של אותה מטבע. המדענים לא יודעים הכל, ולכן יש אלוקים (יש מנהיג לבירה). מה הקשר בין שתי הטענות הללו? השד יודע. אמנם נכון שבכשל הזה נופלים גם מאמינים כמו לוסטיגמן וגם אתאיסטים שסבורים שאם המדע כן יודע הכל אז אין אלוקים, וכבר עמדתי על כך בהרחבה בספריי אלוהים משחק בקוביות והמצוי הראשון (בשיחה השלישית). אז אולי לוסטיגמן בא להכות את האתאיסטים במגרשם שלהם, אבל נראה לי שהטור שלו לא ייקרא על ידי הרבה אתאיסטים, ויש לי אפילו חשד קל שמי מהם שיראה אותו לא יחזור מיד בתשובה.

לאיזה סוג שייך הדרוש הזה? הטענה שהמדענים לא יודעים הכל, היא כמובן טענה נכונה ובעצם די טריוויאלית. היא ידועה היטב לכולנו גם לפני הקורונה ולוסטיגמן. אבל אין להכחיש שלעתים אנחנו זקוקים להמחשה והפנמה בעניין. האמון שלנו במדע, כלומר בידע ובשליטה שלנו במציאות, הוא במקרים רבים מוגזם. לכן נדמה לי שהלקח הזה הוא דרוש מסוג א שהוגדר למעלה. ומה לגבי צדה השני של המטבע, המסקנה שיש מנהיג לבירה? הלקח הזה אמנם נכון, אבל הוא לא עולה בשום צורה מתופעת הקורונה. לכן זה אפילו לא דרוש מסוג ב (משל), אלא סתם תעמולה. כיצד הקורונה מראה לנו שיש מנהיג לבירה? מה ראינו שם פרט לזה שאנשים סובלים ומופתעים? האם סבל מצביע על מנהיגות והנאה לא? נראה שאלוהים של לוסטיגמן הוא יצור אכזר שמתעלל בברואיו. האם התנהלות קבועה של העולם לא מעידה  על מנהל, ודווקא התנהלות כאוטית כן? נראה כי לוסטיגמן לוקח כאן טענה שלפי הנחתו כל קוראיו מסכימים לה (שיש  מנהיג לבירה), ומנצל את המצוקה שבה הם נמצאים כדי לדחוף להם את העניין בכוח ללב. זהו סוג שלישי של דרוש שניתן לכנותו: פמפום.

סיכום ביניים

עד כאן למדנו, אם כן, על שלושה סוגי דרושים: הדגמה ממחישה, משל ופמפום. מדוע שלושת אלו שייכים לז’אנר הדרוש? כי אף אחד מהם אינו טיעון בעל כוח שכנועי אמיתי. רק הסוג הראשון הוא טיעון שניתן בכלל לראות אותו כרלוונטי, אבל גם הוא לא מלמד אותנו משהו חדש, אלא לכל היותר עוזר להדגים לנו משהו שכבר ידוע לנו ומוסכם עלינו מקודם. שני הסוגים האחרים אינם אלא תעמולה בדרגות שונות.

במינוח החביב עליי (ראו באורך בספרי אין אדם שליט ברוח) ניתן לומר שכל סוגי הדרושים הללו אינם זכאים להיקרא “לימוד”, שכן לימוד מקנה לי מידע או הבנה חדשה שלא היו אצלי קודם לכן. בשלושת סוגי הדרוש הללו זה לא קורה שכן אף אחד מהם לא מביא לידיעתנו מידע או תובנה חדשה, ולכן אף אחד מהם אינו בגדר לימוד. ובכל זאת יש ביניהם היררכיה: לראשון (ההדגמה) יש ערך דידקטי מסוים, לשני (המשל) יש ערך דידקטי מוגבל יותר, ואילו השלישי (הפמפום) הוא סתם הטפה.

רק כדי להשלים את התמונה בעניינא דיומא (בגדר דרוש שלא להשאיר הגיליון חלק), אביא כאן סרטון המחשה שלפי הסיווג שהצגתי כלל אינו שייך לעולם הדרוש, שכן הוא מלמד אותנו דברים שלא ידענו או הבנו (בטח לא תתפלאו שהוא שייך לעולם המתמטיקה, בעצם אפידמיולוגיה מתמטית). בוושינגטון פוסט מובאות סימולציות של התפשטות מגפות במשטרי התנהגות שונים. על אף פשטנותם, בניגוד לסרטון הנ”ל של פרופ’ לוסי, הסרטונים הללו בהחלט מלמדים אותנו (ולא רק מדגימים, ממשילים, או מפמפמים) משהו שלא בטוח שהיינו מבינים בלעדיהם. אגב, כך בדיוק מקבלים (או אמורים לקבל) החלטות בעת אירוע אפידמיולוגי. לא מתבוננים בתורה בדילוגי אותיות, וגם לא מסיקים מהאירועים לקחים חברתיים, פסיכולוגיים, מוסריים, או תיאולוגיים. הדרושים הם שעשוע לשעות הפנאי (למי שבאמת משתעשע מהם). מי שעושה עבודה ומקבל החלטות צריך לנתח את המכניזמים של התפשטות המגפה ולהחליט על משטרי התנהגות מתאימים ויעילים ככל האפשר. אשרי המאמין.

כעת אציג בפניכם עוד דוגמה שגם אליה שווה לדעתי להתייחס:

1.
קניונים סגורים. בתי קפה חשוכים. מטוסים מרותקים לקרקע. אולמות כנסים נכנסים לתרדמת. בתי קולנוע ותאטרון ננעלים עד מי יודע מתי.
אפשר היה לחשוב שכל זה קורה בגלל מצוקה כלכלית, אבל לא. ההפך. אנחנו חיים בעידן שופע עד מאד מבחינה כלכלית. מה חסר לנו. מה. מחצית מכדור הארץ עמלה למען המחצית האחרת. אלה מקבלים כמה פרוטות ואלה מתפנקים במותגים עד אובדן הכרה.
יובל נח הררי אמר שאם רוצים להכיר תרבות, הדרך הכי טובה לעשות זאת זה להתוודע אל הקונפליקטים שלה.
אז כשהקניון, ה-סמל של תרבות הצריכה ותרבות המערב, סוגר את שעריו, יש תחושה שחוסמים את אחד מצינורי החמצן, לכאורה.
אז אין כאן מהפכה כלל עולמית בגלל בעיות כלכליות.
זה משהו אחר.
אחר לגמרי.
אני רוצה להשתמש רגע בדימוי גוף-נפש ולהחיל אותו על האנושות וכדור הארץ.
רעיון הגוף-נפש קושר את החומר לרוח ליחידה אחת הרמונית.
הגוף שלך חולה? תבדוק את איפה הנפש שלך מונחת.
אתה בחרדה או דיכאון? תבדוק את הרגלי התזונה והתנועה שלך.
הגוף לא יפתור לנפש את כל הבעיות שלה ולהפך, אבל אי אפשר להתעלם מהדינמיקה ביניהם.
באופן די דומה, אפשר לומר שכדור הארץ התעייף.
מייצור המוני ועודף וכילוי משאבים טבעיים.
מפליטת גזי החממה וכריתת היערות.
מייצור מתועש של בשר, עם כל המשמעויות הסביבתיות שלו.
מאשפה שאינה מסוגלת להתכלות.
כדור הארץ לא יכול לדבר מילולית אבל הוא מדבר סמלית, ומזעזע אותנו חזרה דרך הטבע. וירוס בגודל מיקרוני מטלטל כוכב לכת שלם.
העולם מבקש מיני ריסטארט.
אני לא מתיימרת לדעת, ואף אחד לא באמת יודע, למה כל זה קורה. ולמה עכשיו. אבל אני יודעת שכל פעולה גוררת פעולה. זה כלל. ככה המציאות עובדת. בין האדם לעולם יש יחסי גומלין מאז ומתמיד, אז אם לא נעצור רגע ונייצר התבוננות אקטיבית, נחמיץ הזדמנות לשינוי ותיקון.
2.

במבט הוליסטי אפשר לומר שהחומר זז הצידה ומפנה מקום. זו שעתה הגדולה של הרוח, ואם היא לא תיכנס עכשיו לחלל שנוצר היא תחמיץ את ההזדמנות שלה לחולל שינוי עמוק בהרגלי הצריכה. בניצול משאבי הטבע. בתזכורת הפשוטה וההכרחית שהחיים האמיתיים והקשרים האנושיים מתקיימים במציאות ולא מול המסך.
זה הזמן להעמיק את הדעת. אם עד עכשיו התרבות הפופולרית היא זו שקבעה דפוסים, הרגלים ותבניות, והדעת נקנתה מבחוץ, בהשפעת מובילי דעה וקובעי טעם, עכשיו ההזדמנות להקנות דעת מבפנים. בלמידה והעמקה. לבד או בחברותא. לשאול מחדש על חשיבה שנבנתה בלי חשיבה, ולבנות מחדש חשיבה אותנטית. עצמית. הבידוד כופה התבודדות והבחירה היא מה לעשות איתה.
מאז שהעולם הפך לכפר גלובלי קטן האנושות איבדה הרבה מהאותנטיות שלה. אנשים מתרבויות שונות נראים אותו דבר, מדברים אותו דבר וצורכים את אותם דברים. זה קל, זה נוח וזה נגיש אבל זה מאבד את הרגישויות והדקויות העדינות שבזכותן יש לנו ‘אחר’ לחיות לצידו, ללמוד ממנו ולגדול מההתחככות בו. אחרת, דרך החלון שלנו ישתקף תמיד אותו נוף, בכל מקום. והנפש שלנו תצטמק.
השיתוק התעופתי מחזיר אנשים הביתה. בני אדם נאלצים להתכנס אל הארץ שלהם. אל הבית שלהם. אל החדר שלהם.
בשפה של רבי נחמן אפשר להזכיר את הקריאה ‘שובו אל אוצרותיכם’. כל כך הרבה נזנח ונשכח מהטוב הקרוב שיש מתחת לגשר. זה הזמן להיזכר בו.
3.
מילת המפתח, בעיני, היא איזון. אנחנו צריכים לחזור לאיזון.
לאנשי המשרדים של 8:00 עד 17:00 יש אפשרות לצאת עכשיו יותר אל הטבע. להיות יותר עם המשפחה. ועם עצמם, לא פחות חשוב.
לתלמידי הישיבות שמרבים דעת בינם לבין עצמם יש אפשרות עכשיו לחלוק את הדעת שלהם עם מי שנבצר ממנו, ולהשתמש בפלטפורמות דיגיטליות כדי ללמוד וללמד. כי בשביל מה דעת באה לעולם אם לא כדי להרבות אותה.
כשהשאיפה אל האיזון תגדל, גם החתירה לאותנטי תגדל ואיתה הרבה מהתיקונים שהעולם מבקש…

אז מה היה לנו כאן?

לא אכנס לפרטי הדרוש, אלא אצביע על אופיו העקרוני. אני חושב שלא מעט מהקוראים שלו יתרשמו שמדובר במאמר נאה ומעניין שכתוב היטב. בגלל זה בדיוק החלטתי לדון בו, שכן לאור מה שתיארתי עד כאן מבט נוסף יציף בפנינו מיד את אופיו הדרושי.

הכותבת טוענת שהקורונה היא תגובה של העולם הפגוע מיחסנו הלא מאוזן אליו. ניתן להבין את האמירה הזאת בשתי צורות: 1. זהו ביטוי ספרותי, שבעצם מתכוון לנזוף בנו על יחסנו הלא מאוזן. האפשרות הזאת ממקמת את הדרוש הזה בין הסוג השני לשלישי. זו יותר יצירה ספרותית מאשר מאמר שמעלה טיעון. 2. הכותבת באמת מתכוונת לומר שיש בעולם מנגנון שמגיב ליחס לא מאוזן אליו. הוא בועט בנו בחזרה. זו אמונה מעניינת, ואני חושב שלא מעט אנשים חשים כך (קצת דומה לאמונה הנאיבית שהטוב והצודק תמיד מנצח בסוף). אם היא באמת מאמינה שהעולם מדבר אלינו, קשה לי לא להיזכר באבחנות שמוצמדות לאנשים ששומעים עצמים דוממים שמדברים אליהם. אבל אני לא חושב שכאן מדובר בזה. מהתמונה אני מבין שמדובר באישה מאמינה, ולכן אני משער שלמרות שאלוהים לא מוזכר בדבריה, האמונה באותן בעיטות שהעולם נותן לנו מבוססת על הנחה סמויה שיש אלוהים ברקע, והוא שדואג לבעיטות הללו שאנחנו חוטפים. אלוהים הוא שאחראי על הצדק הפואטי שבתופעות הללו (אם אכן הוא קיים).

אלא שבמקרה זה נראה שהאמונה הזאת די חסרת בסיס. אני די משוכנע שאין לאף אחד כיום מידע על כך שהקורונה היא אכן תוצאה של יחס לא מאוזן לעולם ולטבע. ניתן כמובן להצהיר על אמונה לוהטת בצדק הפואטי, ולומר שכך חייב להיות. אבל מדבריה כאן משתמע שהיא רואה בקורונה תופעה שמחזקת את התזה הזאת. אני מתרשם שמבחינתה יש כאן טיעון, כלומר היא מתכוונת לומר שהקורונה מראה לנו שהעולם בועט בגלל חוסר האיזון ביחסנו אליו. לא נראה שמדובר כאן בהצהרה על אמונה אפריורית גרידא. גם אם נקבל ללא ביקורת את אמונתה הלוהטת בצדק הפואטי ששולט בעולם, להערכתי די ברור שהקורונה לא מראה את זה בשום צורה. אני משער שהיא אפילו לא עשתה מחקר כלשהו שמראה שכל אימת שהופר האיזון ביחסנו לעולם קרתה מגפה, ולהיפך (שתמיד כשקרתה מגפה קדם לה יחס לא מאוזן לעולם). האם גם השפעת הספרדית, מגיפות הדבר ורעידות האדמה, היו כולן תגובות לחוסר איזון ביחסנו לעולם? אני בספק רב מה יעלה מחקר כזה, גם אם ייערך.

למה בכל זאת הדרוש הזה עשוי להישמע משכנע? מפני שהכותבת מתלבשת כאן על תופעות דומות שכן קורות, ולגביהן יש לטענתה בסיס מדעי סביר. תופעות כמו האוזון, המסת הקרחונים, פגעי מזג האוויר ועוד, הם כנראה תוצאה של יחסנו הלא מאוזן לעולם. זו לפחות תפיסה מדעית מקובלת שיש לה בסיס לא רע (גם אם לא חף ממחלוקות). לכן מקובל כיום שהעולם אכן בועט בנו בגלל מעשינו. אבל זה לא עיקרון מטפיזי אלא תיאור של מצב עובדתי וידע מדעי. לעומת זאת, לגבי הקורונה אין שום אינדיקציה לכך שגם היא בעיטה שהעולם מחטיף לנו כתגובה על חוסר איזון כלשהו ביחסנו אליו. כאן זה לא מדע אלא מטפיזיקה. על הרקע הפופולרי והאופנתי הזה, קל מאד לקפוץ לאמירה ספרותית חסרת כל בסיס עובדתי שלפיה גם הקורונה היא תוצאת מעשינו. הוסיפו לזה את העובדה שהמסקנה שלה נכונה, כלומר שיחסנו לעולם באמת אינו מאוזן, והרי לכם טיעון דרושי משכנע להפליא.

הוא דרושי מפני שאינו מלמד אותנו שום דבר חדש. מי שמאמין שהעולם בועט ימשיך להאמין בזה, ומי שלא – בוודאי לא ישתכנע מה”טיעונים” הללו. לאיזה סוג שייך הדרוש הזה? נדמה לי שבשורה התחתונה מדובר בדרוש מסוג ג, הפמפום. הדברים כתובים היטב ומסקנתם נכונה ואף מועילה, אבל ההיסק שמוביל מהעובדות אל המסקנה אינו רק חלש. הוא פשוט לא קיים. מה שמחזיר אותנו מיד להבחנה בין דרוש לפלפול. זהו דרוש מובהק (מסקנה נכונה שמבוססת על היסק כושל). ללמדכם שגם אם מאמר או טור כתובים בחן ונראים משכנעים ואינטליגנטיים, וגם אם מסקנתם באמת נכונה, הדבר אינו אומר שהטיעונים שמוצגים בהם מחזיקים מים ואינם דרוש בעלמא.

הערה קצרה על הדרושים הירודים

כל דרושי הסגולות, הסיבות, המסקנות הרוחניות והתיאולוגיות שהוזכרו בדבריי בהתחלה (כולל הדרוש הראשון שצוטט למעלה), יכולים כמובן גם הם להיכנס תחת אחד משלושת הסוגים שתוארו כאן. בכוונה התמקדתי בדבריי בדרושים שנראים מעט יותר אינטליגנטיים, כדי להראות שזו מהותו של הדרוש בלי קשר לאיכות הכתיבה שלו. גם בדרושים הירודים המסקנות יכולות להיות נכונות (צריך להתחזק ביראת שמים ובין אדם לחברו), בדרך כלל בנאליות ולפעמים אפילו שגויות, אבל כמעט תמיד הן לא נובעות מהאירועים. האירועים משמשים את הדרשן בעיקר כדי לפמפם (הדרושים הירודים הם בעיקר מהסוג השלישי). אין צורך לומר שלא לומדים מהם שום דבר חדש, וכל מטרת הדרוש היא לחזק את הידוע (כדבריו הידועים של בעל מסילת ישרים בהקדמתו) בדרכים שהן בדרך כלל מפוקפקות למדיי.

דרשות חז”ל: בין דרש לדרוש

כעת אנחנו מגיעים להיבט העקרוני שבו רציתי להתמקד כאן, שאלת הדרש והדרוש בכלל. כאמור, דרושי הקורונה מבחינתי הם רק משל לז’אנר הדרושי בכללותו. בגלל האריכות, אעשה זאת כאן בקצירת האומר.

לאור כל האמור עד כאן, אני שואל את עצמי האם באמת דרשות אגדיות שמוכרות לנו מספרות חז”ל שונות מהותית מהדרושים הללו? אני כלל לא בטוח בזה. ושוב, אין כוונתי כאן בהכרח לכל מדרשי האגדה, אבל יש לא מעטים מביניהם שבהחלט מזכירים את הדרושים שראינו למעלה על שלושת סוגיהם.

ישנן דרשות אגדיות שמוצגות באופן כמעט מפורש כדרושים. דוגמה מובהקת לזה היא הדרשה של רבי עקיבא (אסתר רבה א, ח):

ר’ עקיבא היה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים בעא לערערה יתהון אמר מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה.

ר”ע רצה לעורר תלמידים מנומנמים ולכן הציג בפניהם דרוש תימהוני ומשעשע. לא תתפלאו לגלות שיש לא מעט פרשנים שהסבירו בכל מיני צורות מפולפלות את משמעותו של הדרוש הזה. הדבר נובע מהקרדיט שאנחנו נותנים למדרשי חז”ל. אם היינו רואים את זה בהקשר שמחוץ לחז”ל (למשל באינטרנט אחרי מגפת קורונה שנמשכה 127 ימים), ודאי לא היינו טורחים להציץ בדברים פעם נוספת ודוחים אותם בבוז.

שימו לב שבדוגמה הזאת המדרש עצמו רומז לנו ברמז עבה כקורת בית הבד שמדובר בדרוש ולא בדרשה של ממש. אז אם במדרש כזה אנחנו מוצאים מטמונות ומרגליות פרשניות, מה נאמר  לגבי מדרשי אגדה אחרים שבהם מוצאים דברים תמוהים, רעועים ואזוטריים לא פחות, ושבהם אין רמז לכך שמדובר בדרוש בעלמא? מאליו יובן שבמקרים אלו ודאי יזכו המדרשים הללו לטיפול מעמיק ומקיף. בימינו אפילו יכתבו עליהם דוקטורטים וניתוחים אקדמיים מלומדים.

אודה ו(לא )אבוש שאנוכי הקטן, בער ולא איש, לא השתכנעתי שחז”ל בזמנם לא עשו את מה שרבנים ופובליציסטים עושים מאז ועד זמננו. מדוע לא ייתכן שהמדרשים הללו הם מסוגי ההדגמה, המשל, או הפמפום? אם זה קיים בכל הדורות עד היום אצל כל כך הרבה רבנים, אז מניין ההנחה שבעבר חז”ל לא השתמשו בכלים הללו? כאמור, אני נוטה לפקפק בהנחה הזאת.

קשה כאן להיכנס לדיון מקיף לגבי טיבם של מדרשי האגדה. אני לא מומחה בזה ולא בכדי (אני כמעט לא עוסק בזה, והסיבות מתבארות היטב בדבריי כאן), וגם המצע כאן קצר מדיי. לכן אסתפק כאן בהבאת כמה דוגמאות בקצירת האומר, כדי שתוכלו להתרשם ולחשוב מה בדיוק ההבדל בינם לבין הדרושים שתוארו כאן.

נתחיל בז’אנר הראשון. מדרשים כמו “בעוון נדרים בניו של אדם מתים”, או “על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן”, ולאידך גיסא “המבדיל על הכוס הוויין לו בנים זכרים”, נראים לי מקבילים למדיי לנבואות הזעם בנות זמננו שתולות את האירועים בחטאים אלה או אחרים, ואת הצלתנו מהם במצוות אלו או אחרות. בדרושי הקורונה ודומיהם בני זמננו, אנשים אינטליגנטיים מגחכים לעצמם ועוברים הלאה. אז למה במדרשי חז”ל שנראים מאד דומים אף אחד לא תוהה מהיכן המידע שלהם מאחורי הפרגוד (כמו שעשו לרב פרץ בדבריו על אסון הבונים)? האם אלו לא לקחים סתמיים שאין שום אינדיקציה לקשר בינם לבין האירועים שנתלים בהם. למה כאן לא נאמר שהמדרשים (או הדרושים) הללו עניינם הוא לפמפם ולהמריץ אנשים להקפיד על ההלכה? למה כאן כולנו מחפשים רובדי עומק רעיוניים והסברים שונים? חשבו רגע, אם הייתי אומר לכם שבעוון שבועות תרנגוליו של אדם מתים, או חלונותיו נשברים, או לחלופין שבעוון אכילת חדש יינו של אדם לא מתיישן ומחמיץ (מידה כנגד מידה), האם לא יכולתם למצוא כאן רעיונות עומק נשגבים? אתם יודעים מה, בשבילכם הייתי גם כותב זאת באותיות רש”י בספר כרוך בחום עם אותיות זהב. ומה על האמירה שבית המקדש השני חרב על שנאת חינם? למה לא על יציאה חוץ לתחום או אי פדיון פטר חמור? האם לא סביר שהכוונה כאן הייתה רק להמריץ אנשים להימנע מהעבירות הללו, ולא לטעון טענות מטפיזיות על הסיבות לחורבן? מה, אם כן, בין זה לבין קישורים דומים שנעשים בזמננו?

עד כאן מדרשים שמקבילים לדרושים ששייכים במיון שלי לסוג א. ניתן כמובן למצוא בספרות חז”ל גם קישורים עדינים יותר, כאלה שמקבילים לדרושים מסוגים ב-ג. משחקי מילים, קישורים אסוציאטיביים, אנלוגיות קלושות וכדומה. אני מניח שלגביהם רובנו לא נתייחס באותה צורה כמו לדרושי הקורונה, והשאלה היא מדוע? דווקא סיפורים או מדרשים עם מבנים מורכבים יותר יש אולי מקום לחפש בהם רבדים רעיוניים ומבניים שמבטאים תובנות עומק. אולי. אבל המדרשים מהסוג שתיארתי כמו גם רבים אחרים, נראים לי דומים למדיי לאלו שהבאתי כאן.

באופן כללי יותר, אני שואל את עצמי האם לולא הקרדיט שאנחנו נותנים מראש לחז”ל, היינו מעלים בדעתנו להציע לדרושים הללו פרשנויות רעיוניות ואידאיות מעמיקות כל כך? אני בספק רב. דומני שהקרדיט הזה אינו ממש מוצדק ולא מבוסס. זה לא בגלל שאני מזלזל בחז”ל. ממש לא. אני פשוט לא בטוח שחז”ל בכלל התכוונו כאן ליצור משהו מעמיק. בהחלט אפשרי שהם התכוונו לדרוש דרושים כמו אלו שפגשנו, כדי להמחיש, להמשיל ולפמפם. אגב, זה לגיטימי. יש לא מעט אנשים שזה מוצא חן בעיניהם, משפיע עליהם ועושה אצלם את העבודה. הרי בכל הדורות רבנים ופרשנים עשו זאת, ולגביהם די ברור שמדובר בדרושים כמו אלו שפגשנו כאן. אז למה שחז”ל יהיו שונים? מדוע לא להניח שגם הם עשו את מה שעושים מאז ימיהם ועד ימינו?

הערה על מדרשי הלכה

ניתן לתהות באופן דומה על מדרשי ההלכה, ולתמוה מדוע אני מאשים בזה דווקא את האגדה. גם בהלכה יש מדרשים תמוהים ולא מובנים. זו שאלה נכונה ולא טריוויאלית, אבל אני חושב שבכל זאת יש הבדלים גדולים, אבל אין כאן המקום לכך.

שתי הערות: על תקדימים ומדיניות

רק אעיר כי כבר הגאונים והראשונים פקפקו בחשיבותן ובמשמעותן של אגדות חז”ל. כדוגמה, אזכיר כאן את דברי החתם סופר שהובאו כאן על ידי משה, שהאגדתא זו הבדיחותא שלפני הלימוד (אם כי הכותב לא הביא את המקור לדברים למרות בקשתי). יש כמובן עוד התייחסויות דומות, כך שאני לא האפיקורס היחיד בעניין זה.

כדי להבין שהדיון הזה יכול לגם להועיל ולא רק לרפות ידיים (כמו שקוראים רבים כנראה חשים למקרא הדברים), כדאי גם לראות בשאלה שקיבלתי כאן. ניתן להתרשם מהקושי שמעוררות חלק מהאגדות, ומכך שהפירושים והתירוצים עליהן לא ממש פותרות אותו.

תהייה לסיום

אני מסיים בתהייה מדוע ז’אנר הדרוש כל כך חביב היום? למה אנשים כל כך אוהבים מדרשי אגדה, הן אלו שנזקקים לדרושים הירודים כמו אלו שהוזכרו בתחילת דבריי, אבל גם אנשים אינטליגנטיים שמשקיעים מרץ וזמן רב בניתוח ספרותי של מדרשי אגדה וכדומה. זה כמובן יכול להיות מאד מעניין, כמו כל ספרות טובה, אבל לימוד לדעתי אין שם (שוב, ראו על כך באורך בספרי אין אדם שליט ברוח, בעיקר בשיחה החמישית). גם אם תמצאו ניתוח אינטליגנטי של מדרשי אגדה כאלה, כמעט אף פעם לא תלמדו מהם משהו חדש. בדרך כלל זו תהיה פרשנות מגמתית שבאה לחזק תובנות או אמונות ידועות וקיימות. להערכתי לא תמצאו מישהו ששינה תפיסת עולם לאור פרשנות שהוא מצא למדרשים. הפרשנויות לעולם תומכות בתפיסת העולם של הפרשן/דרשן. כלומר אפילו הקרדיט שאנחנו נותנים לחז”ל שמוביל אותנו לפרשנויות מעמיקות למדרשים, לא בהכרח מניב פרשנויות אמינות שנאמנות למקור. לא סביר שפרשנות אמינה כמעט תמיד תמצא במדרשים את השקפת עולמו של הפרשן? למה כמעט אף פעם לא מתברר לו שטעה והדבר גורם לו לשנות את תפיסת עולמו?

מהו אם כן סוד הקסם של העיסוק באגדה? האם זו עצלות? אולי אנשים התעייפו מהעמל שכרוך בלימוד הלכתי ולמדני מעמיק? אולי הם רוצים להתאוורר וליהנות מספרות טובה באצטלה שלא תיחשב ביטול תורה? (הרי זה ספר ישן שכתוב ארמית, ואולי אפילו בכתב רש”י.) איני יודע. אבל דבר אחד ברור לי, שרובם ככולם לא מודעים לכך שהם בעצם לא לומדים שם מאומה, אלא במקרה הטוב מדגימים, ממחישים וממשלים. במקרים הגרועים יותר, אפילו זה לא קיים שם.

[1] רוצים עוד? הנה אחד מהרב מתתיהו גלזרסון שהתפרסם בכמה כלי תקשורת בארץ ובחו”ל.

[2] לתופעה דומה, ראו בטורים 84 ו-219.

[3] אם תרצו, כאן בשאלה הובא עוד דרוש די דומה.

[4] יש להבדיל בין דרוש לדרש. הדרש הוא דיסציפלינה או מתודה פרשנית, והדרוש הוא משהו אחר שיוגדר להלן. להערכתי האישית, בדרך כלל מדרשי אגדה שייכים לדרוש (ראו להלן) ואילו מדרשי הלכה, לפחות בחלקם, שייכים לדרש.

110 מחשבות על “על דרושי הקורונה ובכלל (טור 285)”

    1. ערכו של הדרוש ממה נפשך -או חדירה לעומק הכתוב או לכל הפחות 'רמז נאה'

      בס”ד א’ בניסן תש”פ

      ערכו של הדרוש האגדי הוא בבחינת win win. הואיל וכל טקסט ספרותי טומן בהתנסחותו בסגנונו ובהקשרו, מסרים נוספים על המשמעות העולה בקריאה רהוטה – הרי שקריאה מדוקדקת השמה לב לתופעות ייחודיות בטקסט, עשויה בהחלט לגלות מסרים שהכותב טמן במודע בדבריו. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים בטקסט שנכתב בנבואה או ברוה”ק.

      אך גם אם הכותב לא התכווין לרמוז באותן תופעות סגנוניות לאותם הרעיונות שמצאנו מתוך העיון בטקסט – הרי מכיוון שמדובר ברעיונות המתיישבים ומתקבלים על הדעת כמתאימים לשיטתו הכללית של הכותב, יש להם ערך מצד עצמם בהיותם בבחינת ‘סברא’, ויש מצב שהעיון בכתובים יביא לחידושים סברתיים שאינם טריוויאליים.

      ואף אם נגיע ע”י הדרוש לרעיונות שאין בהם חידוש – עכ”פ יש בהם ערך כ’רמז נאה’, המביא להפנמה בלב של הרעיון הידוע, ובכך לעורר ליישומו במחשבה ברגש ובמעשה.

      בברכת אביב כוכבי, ש”צ

      יש גם ברייתא (של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי) של ל”ב מידות שהתורה נדרשת בהן באגדה, וכשהולכים בעקבות דרכי לימוד שהמליצו עליהן חז”ל – גדל הסיכוי שיש כאן יותר מרמז נאה’, אלא התקרבות להבנת עומק כוונת הכתובים

    2. ועכ”פ ל”ב המידות של ר”א בר”י הגלילי עוסקות גם באגדה, כך שיש מתודולוגיה גם לדרש האגדי של חז”ל.

      בברכה, שמשון שאינו מקינון

  1. דרך ההתמודדות עם הקורונה: אין אדם שליט ברוח' ולכן 'מהלכים הרחק מהעומדים'

    בס”ד כ”ב באדר תש”פ

    הלקח שיש להפיק מהקורונה, הוא כדברי רבנו בעל הטרילוגיה: ‘אין אדם שליט ברוח’ בכל נשימה ונשימה עלול האדם ח”ו לקלוט או לפלוט נגיפים מדבקים.

    לפיכך יש לעדכן את שם הספר השני של הטרילוגיה ל’מהלכים הרחק מהעומדים’, ואם מקפידים על רווח של ד’ אמות בין איש לרעהו נמנעים מהצטופפות במקום סגור – נוצרת כדברי רבנו פופר ‘חברה פתוחה’, שבה יש לכל אחד יש ‘אוטונומיה בריאותית’ ללא השפעה שלילית מזולתו.

    זה ה’צו הקטגורי’ שטבע ‘המצוי הראשון’! וככל שנציית לו יחד עם הרבה ‘התבודדות’ והרבה שמחה – יימצא לנו ‘המצוי הראשון’בבקשתנו ויעזרנו להפוך את הקורונה ל’קול רינה’

    בברכה,, האפ-צ’י איש לה-ווינג

    1. ושאלה לכותב: מה החידוש בדבריך כאן? הלא אמרת את זה אינספור פעמים? אם לך מותר לשנות ‘פירקך’ אלף פעמים – גם לאחרים שרי.

      בברכה, ש”צ

    2. חזרה היא עניין גבולי. משהו שמצוי מעט לפני הדרוש מסוג א. מחד הוא לא מלמד אותי משהו חדש, אך מאידך הוא כן נחוץ כדי לזכור את החומר הנלמד. בלעדיו לא הייתי זוכר. חזרה לא נעשית על משהו שמוטמע בי אלא על חידוש אלא שזה חידוש שכבר ראיתי פעם. לעומת זאת, לדרוש דרושים בשבח הענווה ויראת השמים זה לא מחדש מאומה. אולי מדגים ומחדד, אולי ממשיל ואולי רק מפמפם.
      ואם נשוב לדבריי כאן, לדעתי הם מהווים משהו מעבר לסתם חזרה. אנשים רבים שלא חשבו כך על הדרושים יכולים (לדעתי) להשתכנע מהטיעונים שעולים כאן. עצם זה שיש בדבריי טיעונים שטוענים משהו, מוציא אותם מכלל דרוש, ואפילו מכלל חזרה במובנה הרגיל והשגור. ואם הטיעונים הללו ישנו עמדה של מישהו, אז יש כאן לימוד במובנו המלא.

    3. לשיטתך צ"ל שגם עשרת הדברות' אינן 'תורה' :)

      גפ בעשרת הדברות לא היה כמעט שום חידוש: ‘אנכי ולא יהיה לך’ הם איסור ע”ז שבשבע מצוות בני נח; כנ”ל לגבי לא תרצח ‘ ‘לא תנאף’ ‘לא תגנוב’ ו’לא ‘תענה ברעך עד שקר’ – מפורשות אף הן בשבע מצוות בני נח. ‘לא תשא שמע שוא’ ו’כבד את אביך ואת אמך’ הם ערכי מוסר טריוויאליים.

      החידוש היחיד הוא ‘לא תחמוד’, שהוא באמת חידוש גדול ביחס למצוות בני נח, שכאן מכניסה התורה לתחום המצווה לא רק את המעשה, אלא גם את הרגש (מה שכמובן אתה מנסה לרוקן מתוכן בטור 22 הידוע 🙂 ואני מקדים וחוסך לך את הטורח להפנות לשם 🙂

      אבל מה לעשות התורה ביארה בפירוש את מטרתו של מעמד הר סיני ‘למען ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם’ ו-‘למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו’, שזה עיקר העיקרים של התורה, להפנים באדם את האמונה בה’ ואת יראתו.

      על הטמעת אהבת ה’ בליבנו ובלב צאצאינו נצטווינו בדברי התורה ‘והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך’, שהדברים מוסבים בראש ובראשונה על האמור בפרשה ‘ה’ אלקינו ה’ אחד’ ו’ואהבת את ה’ אלקיך’, אלא שחז”ל פירשו לנו שגם על המצוות שלא נזכרות בפרשה אלא בשאר התורה – גם עליהן נצטווינו ‘ושננתם לבניך’.

      ‘תורה’ אינה ‘חידוש’. משמעה של ‘תורה’ היא ‘הוראה’, הן הוראת הדרך בחובות האיברים והן הוראת הדרך בדרכי עבודת ה’ ועבודת המידות וחובות הלבבות.

      על ההלכות נאמר ‘שמע בני מוסר אביך’ ה’מוסרות’, ‘גבולות הגזרה’שמציבה ההלכה. ועל האגדות המורות את הדרך להתעלות באמונה באהבת המקום ובריותיו נאמר ‘ואל תטוש תורת אמך’

      בברכה, ש”צ

    4. שצ”ל, אם קראת את הטרילוגיה יש שם תשובות.
      בעשרת הדיברות יש חידוש גדול: ברצח/גניבה וכו’ יש גם בעיה דתית-הלכתית ולא רק מוסרית.
      ואכן, בימינו אין ערך רב ללמוד את זה כי כולנו יודעים זאת כבר. כמו לימוד תנ”ך בכלל.

    5. גם ייהושע ידע את כל התורה ובכל זאת נצטווה לקרוא שוב ושוב (הוראות ההפעלה של ה'יצרן')

      בס”ד ב”ך לאדר תש”פ

      לרמד”א – שלום רב,

      לטענתך לימוד התנ”ך מיותר כיום שכבר יודעים הכל – הלוואי שכך היה. האדם המצוי בהחלט זקוק לתזכורת והערה תמידית לערכים שאליהם התורה מכוונת. שאסור לרצוח ולגנוב ברור לכולם, אך ל’אבות’ יש ‘תולדות’ רבות, שהן הרבה פחות טריוויאליות, כגון ‘כל הכועס כאילו עובד ע”ז’, ‘המלבין פני חבירו כאילו שופך דמים, וחובת הזהירות בממון חבירו גם מנזק לא מכוון, ואיסור גניבת דעת או הפרעה למנוחתו – כל אלה אולי ג”כ ידועים ומוסכמים, אך ההרגל ושגרת החיים נוטה ‘למסמס’ אותן, ולכן ההגייה התמידית בדרישות הערכיות של התורה – מביאה לחידוד תשומת הלב לאותם דברים שאדם עלול לדוש בעקיבו.

      אך גם מי שהכל ידוע ונהיר לו, מונחה ע”י ‘היצרן’, נותן התורה, לחזור ולהגות בה ללא הרף. הרי מי לנו גדול בידיעת התורה יותר מיהושע ששימש את משה רבנו במשך ארבעים שנה והתורה מעידה עליו שהיה ‘נער לא ימיש מן האהל’, ובכל זאת ה’ מנחהו: ‘לא ימוש ספר התורה הזה מפיל והגית בו יומם ולילה’. והמטרה בהגייה תמידית בספר התורה היא לא ‘רק ‘למען תשמר לעשות’ שלא לשכוח – אלא גם ‘כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל’. ככל שתהגה יותר בדברי התורה – כן תעמיק בכוונתה ותצליח להבין ‘דבר מתוך דבר’ ולמצוא פתרונות גם לשאלות חדשות שלא נידונו במפורש במקורות הקדומים.

      מובן שזו לא משימה פשוטה לעמוד על רצון ה’, לפעמים ניתן לדקדק מהכתובים בפנים שונות, אך כך בדיוק הנחה נותן התורה: לחפש את הפתרונות מתוך הקריאה המדוקדקת בדברי התורה. כשחוזרים שוב ושוב – עולים בכל פעם שאלות חדשות ומוצעים בכל פעם כיווני חשיבה מחודשים המביאים ל’חישוב מסלול מחדש’.

      כדי להצליח להגיע למיצוי בירור האמת – ‘סיבכה’ אותנו התורה עם ‘משוכה’ נוספת: צריך כל הזמן להיפתח לקריאות ולזויות ראיה שונות. כשתשנן את דברי התורה ‘לבניך’ תשמע כיוון מחשבה נוסף, פעמים הילד מרגיש מה שלא הרגיש המבוגר; וכש’תדבר בלימוד’ בלכתך בדרך – תמצא כיווני חשיבה שונים, ו’בשבתך בביתך’ תציע לך רעייתך כיוון מחודש לגמרי. כשתעיין בדברים ‘בשכבך’ בסיכום יומך – תגיע לתובנה מסויימת, ו’בקומך’, אחרי ש’ישנת על הדברים בלילה’ – תתחדש לך הבנה אחרת. כך מתקרבים לפענוח האמת המליאה.

      מובן שאחרי כל התובנות השונות ההתלבטויות והוויכוחים – צריך להגיע לאיזו מסקנה. לזה נתנה התורה את המענה של ‘וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’. שם בבית הוועד שבו יתלבנו הדברים. יש דברים בהם תהיה הכרעה לצד זה או אחר, ויש פעמים שתימצא הרמוניה בין הדיעות השונות, שזו נכונה יותר במצבים מסויימים וחבירתה מתאימה יותר למצבים אחרים. כך מתנהלים הדברים בהלכה – וכך הם אמורים להתנהל גם באגדה.

      בברכת ‘קראו-נא’, ש”צ

  2. ‘החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול’

    בוודאי שהרב צודק ואין שום לימוד של דבר חדש בדרשנות הזו, אבל אנשים אוהבים סיפורים ומשלים. זו דרך נוחה לליבו של אדם, ודרך יעילה להטמיע התנהגויות ואמונות, כנראה שאף יותר מאשר שיקולים רציונליים.

    (הערת אגב והזדהות: אחד הדברים הקשים לי ביותר הוא לשבת בשקט בזמן דבר-תורה דרשני ואווילי. חוויה נוראה)

  3. איזה טור! שוקלת להפסיק לימוד אגדה ולהרשם לכולל ליטאי כשר לנשים.
    ובינתיים, רוצה רק להעיר לגבי נקודת האיזון שאליה התייחסה כותבת הטור האחרון שציטטת כאן. טענת שאין בה ממש ועל כך רציתי לשאול – הרי הווירוס מופץ בעולם בגלל הניידות – טיסות זולות, ובגלל הצפיפות – חיים בערים. נכון, לטיסות הזולות ולמגורים בערים, ובכלל, להפיכת העולם לכפר גלובלי, יש לא מעט היבטים חיוביים ואכמ”ל, ובכל זאת, את הטיעון הזה (הניידות והצפיפות) שמעתי כהסבר למגפה העולמית בהרצאה מדעית אינטליגנטית מאד של מדענית במכון וייצמן בסרטון שמביא מידע אמין על הקורונה שרץ ברשתות החברתיות.
    ואם מאמינים שלעיתים (ספורדיות!) ה’ מחולל דברים בעולם, למשל דברים בסדר גודל של מגפה עולמית בסדר גודל הסטורי, אפשר לטעון שהמגפה באה לחולל דברים בעולם שה’ מעוניין בהם (לדלל את אוכלוסיית העולם, לשנות דברים בתרבות האנושית שישתנו עכשיו, וכדומה).

    1. אדרבה. נקים לך כולל מתאים (בהפרדה הראויה כמובן.:) ).
      לגבי הטיסות, אני שומע את הטענה, ובכל זאת נדמה לי שלא לזה היא התכוונה בדבריה. היא לא מזכירה את הטיסות כסיבה אלא מתארת תגובה מיסטית של העולם על חוסר איזון מצידנו. זה בדיוק ההבדל בין הרצאה של אשת מדע ממכון וייצמן לבין דרוש.
      עוד אעיר שגם שינוע התרופות והידע ממקום למקום נעזר בגלובליות של העולם. זוהי בעיטת הנגד על אותה תופעה. לא ננעלו שערי הדרוש.
      מעבר לזה, אני גם לא בטוח שהעולם הגלובלי זהו חוסר איזון שמצדיק תגובה אלוהית כזאת. בעיניי זהו דווקא שימוש ראוי בטכנולוגיה, והתוצאה (של עולם מקושר ופחות פרובינציאלי) ראויה להרבה הערכה. לא חושב שהקב”ה מנסה לבעוט בנו על עניין כזה. יש לנו דברים גרועים יותר שראויים לבעיטות.
      באשר למעורבויות אלוהיות ספורדיות, הן כמובן יכולות להופיע בכל הקשר. אבל צריך אינדיקציה כלשהי כדי לטעון שאכן יש כאן מעורבות אלוהית. אני לא מכיר אינדיקציות כאלה.

    2. אין ברירה (לחיותה)

      לחיותה – שלום רב,

      אין ברירה אלא להירשם לכולל ליטאי. זה הדבר היחיד שעדיין לא נסגר 🙂

      בברכה, ש”צ

      אגב, בזמן חז”ל היו אמצעי הכתיבה לא זולים. אם הם טרחו להעלותם על הכתב ולשמרם לדורות – כנראה שסברו שגנוז בהן מסר משמעותי…

  4. שלום וברכה.
    לדעתי יש כאן ביקורת בעצם כלפי האמנות והשפעתה על בני אדם. נכון, אין כאן לימוד חדש אלא הפנמת הישן, אבל אולי כך בני אדם עשויים, להפנים דברים דרך חוויות בחיים.
    אני יודע שציינת זאת- שיש בני אדם שזה משפיע אליהם ולכן אין זה פסול. אבל אני מערער על ההנחה- שיש כאלו שלא זקוקים לכך.
    הנחת היסוד במאמר היא שכדי לדעת ולהבין דברים צריך לחקור אותם בשכלנו, מנין זאת? אולי הערך של ההפנמה החוויתית הוא ערך כללי לאנושות שבלעדיו האדם לא יכול להשיג ובאמת להבין..?
    נכון, לא הבאתי ראיות גם לצד השני, מלבד ראיה קטנה- כפי שציינת הרבה מאוד אנשים בכל ההסטוריה נתנו לכך חשיבות רבה.
    האם יש לך ראיה לצד השני?
    תודה.

  5. “לא נזהרתם להכנס בד’ אמות של המתפלל שמונה עשרה – עתה לא תכנסו בד אמותיו כל התפילה כולה!” (וורט שעלה לי בתפילת מנחה בגינה ציבורית כשכולם רחוקים זה מזה, יושבים על נדנדות או על איזה גזע. לכזו תפילה התכוונו חז”ל! אגישמעק!)

    אוסיף על שצ”ל טעם אחר והפוך לסיבת ההבדל בין חז”ל לבין דרשני הקוריינו. מתבסס על טיעונו של יונה פרנקל בספריו המטלטלים “מדרש ואגדה”. הוא עמל להוכיח את העומק הצורני והתוכני הגנוז במדרשים. הוא מראה שדרשות חז”ל נמסרו על פה מאות שנים עד העלתן על הכתב. זה סוג של ברירה טבעית. לא כל דרוש של ערב שבת המכניס את כל הציבור לדורמיטא נשמר. רק מה שהיה בו עומק נהפך ויראלי באמצעות שינון בלתי פוסק שהחזיק דורות. אם לא נאמר כך נצטרך להתייחס אליהם ( מעתיקי השמועה הדרשנים ותלמידיהם) כאידיוטים שזכרו כל וורט קורוני מייגע וסיפרו לילדהם ולתלמידיהם והעבירו אותו מן הכא להתם ומישראל לבבל (כמצוי בחילופי הגרסאות על אותם המדרשים בין הבבלי לירושלמי) עד שהועלה על הכתב.

    1. כתבתי שדבריי לא אמורים על כל האגדות, וגם דבריו לא. אגדות עם מבנה סיפורי דורשות דיון נפרד. מעבר לזה, תלוי איך המעבירים עצמם מתייחסים לאגדות. אם הם תולים בהן עומקים אז תמיד ימצאו להן פירושים עמוקים, וממילא גם יעבירו זאת הלאה. השאלה האם התלייה הזאת מוצדקת.

  6. כתבת בקצרה שגם מדרשי ההלכה בנויים בצורה דומה, ובכל זאת לא התרגשת מכך.
    אבקש לציין למקור בו אתה מסביר את ההבדל, כי אם אנו רואים שמבחינת המתודה חז”ל למדו באותה צורה גם הלכות שנחקקו לדורות, זה מלמד לכאורה שהם ראו בדבריהם משהו נכון ומחייב, על אף מליוני סימני השאלה העולים אצלנו למקרא דבריהם.
    ואם כך זה במדרשי ההלכה, עליך חובת הראיה שמדרשי האגדה שונים מהם, על אף דמיונם המובהק.

    1. אתה ודאי מבין שחשתי בשאלה, שהרי אני העליתי אותה. כתבתי שלא כאן המקום להאריך, ואולי אעשה זאת בהמשך. אם היה לי מקור הייתי מפנה אליו. קצת יש בספר השני בפרק שהפניתי אליו.
      כך או כך, טענותיי על האגדה צריכות להישפט לגופן. לכל היותר תסיק שכך גם יש לראות את ההלכה.
      אגב, הדמיון רחוק מלהיות מובהק. אפילו המידות לא זהות.

  7. קצת מפריע לי הביטוי “פמפום”. (אבל אחרי שקצת למדתי להכירך אולי מגיע לך שכוייעח שלא אמרת “ניג’עס”…). הרי את כל מה שאמרת על דרשות חז”ל אפשר בעצם לומר גם על (חלק מ)נבואות הנביאים. האם ה’ שלח את נביאיו “לפמפם”?

    בעצם, כן. הלא כה דברי ה’ בפי ירמיהו (ז’ כ”ה): “לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כׇּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ”

    והקב”ה אף מציין (כמוך) שזה לא עוזר: “וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אׇזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עׇרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם”.

    וכמובן, כיודע עתידות הוא מוסיף ומציין: “וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה”.

    אז למה כל זה? כי עבודה על המידות, האמונה ושליטה ביצרים היא עבודה סיזיפית יום-יומית, כמוה כעבודתו של אתלט לשמור על כושרו הגופני. אימונים יום-יומיים. זו המטרה של הדרשות, הדרושים והפמפומים. לאמן את הנפש בעבודת ה’ ולשמור על כושרה. את חטאי אני מזכיר היום (מה לעשות, אני תקוע בבית ולכן יש לי קצת יותר זמן לחשבון נפש…), יש אנשים שהרופא מפציר בהם לעסוק בפעילות גופנית למען בריאותם, והם מזלזלים. כך גם ישראל זלזלו בהפצרותיהם של הנביאים ובתוכחתם, וכתבו טורים מלגלגים באינטרנט על “דרושים ירודים” וכו’ כנאמר (הושע ט’ ז’): “בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲו‍ֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה”.

    זכאה חולקיה דמפמפם, דלא איברא עלמא דדרושא אלא לפמפומא דיראת שמים, מידות ומעשים טובים, ואלמלי רבנן פמפומאי הדר עלמא לתוהו ובוהו. (זוהר חדש, מחודש ומומצא, שם, או אולי שם, ושמא שם, ושם עוד לא היינו…).

    1. רבי מרדכי, אני מסכים לכל מילה.
      השאלה האם זה פועל והאם זה מועיל היא שאלה אחת (ואם לא – אז למה לעשות זאת). והשאלה האם זה לימוד זו שאלה אחרת. אני לא נגד הטפות מוסר (לפחות במקום שהדבר נשמע). הרי יש חובה ההלכתית של ‘הוכח תוכיח’.
      אכן דברי הנביאים, לפחות מהסוג שהזכרת (יש עוד), אינם לימוד אלא הטפת מוסר. במובן הזה באמת מדובר בדרוש.

  8. “מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבֹא על הצבור… ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן… וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה: ‘והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי’, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי – אוסיף לכם חמת אותו קרי” (רמבם הלכות תעניןת א’, א-ג).
    למה הרמבם מערב שיקול רגשי/אמוציונלי-אכזריות בשאלה מדעית טהורה-מדוע הצרות באו?

    “כיצד הקורונה מראה לנו שיש מנהיג לבירה? מה ראינו שם פרט לזה שאנשים סובלים ומופתעים? האם סבל מצביע על מנהיגות והנאה לא? נראה שאלוהים של לוסטיגמן הוא יצור אכזר שמתעלל בברואיו.”
    יש להגיה “יוצר”
    😁

    1. ' ויקהל' בעת הסגר ע"י פקודי ה'

      בס”ד מוצש”ק ויקהל פקודי תש”פ

      הדורש בליל שבת בביהכ”נ ‘אהל יוסף’ שברחביה, עמד על האירוניה במצב שבו דווקא בפרשת ויקהל כולם סגורים איש בביתו וממעטים להיקהל. אך מצא ניחומים בפרשת ‘פקודי’ הצמודה, שאף שפיזית אנחנו נאלצים ךהתפצל -הרי שרוחנית אנחנו עדיין מחוברים ע”י ‘פקודי’ ה’ הישרים..

      בברכה, ש”צ

      הערתי לו שאנחנו נמצאים במצב של ‘פרשת החודש’ המתארת את ‘פסח מצרים’ שבו הסתגרה כל משפחתה בביתה, ונמנעה מלצאת מפתח הבית כדי להינצל מהנגף.

      ב’פסח דורות’ באים שני ההיבטים: הקרבתו היתה ביחד ‘ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל’, אך אכילתו היתה בחבורות סגרורות, כך שכל בית ממוקד ב’והגדת לבנך’ האישי שלו, כשכל בן מקבל את ההגדה הייחודית המתאימה לו – התפרטות לצורך התכללות.

      1. והקלת הסגר בפרשת טהרות

        בס”ד ב’ טהרות תש”פ

        ובחסדי ה’ גם ההקלות בסגר תואמות את מה שנקרא בע”ה השבת על ההקלה אחרי ה’הסגר’ כשנראה שהנגע במגמה של כהיה ואי-פשיון. כדאי לציין את דברי הגר”מ שטרנבוך (בכתבה ‘הרב שטרנבוך, ‘נס בבני ברק’ באתר ‘ערוץ 7), שעמד על חסד ה’ המיוחד שהיה ליושבי ארץ הקודש שאחוז המתים בה מהקורונה נמוך במידה רבה מהשיעור העולמי., ובפרט בבני ברק, שבה אף שנדבקו רבים, לא נפטרו אלא זקנים בודדים. חסדי ה’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו.

        בברכה, ש”צ

        1. ושיבא ורפואה וריווח ןהצלה

          מפרשת המצורע נלמדות כמה מדרכי ההתמגנות מהמגיפה – סגר ובידוד ו’על שפם יעטה’ אף מנוסח הקדיש של הספרדים יש ללמוד את דרכי ההתמגנות, שכן ‘שיזבא ורפואה’ באים כתוצאה משמירת ‘ריווח’ המביאה ל’הצלה’

          בברכה, ש”}צ

  9. כתבת בפתח הטור “כאן לא אכנס שוב לשאלה האם אכן הקב”ה הוא שחולל את הקורונה והאם הוא רוצה ללמד אותנו משהו דרכה. מטרתי כאן לדון אך ורק בטיבו של הדרוש כשלעצמו, כלומר לבחון את הלקחים שמוצעים עצמם ועד כמה הם באמת עולים מתופעות הקורונה”
    .ניתן אולי להוכיח מהרמבם הנ”ל כי לשיטתו, שהשם מנחית צרות רבות וקשות על האדם המטרה היא לעורר את לבו ולשוב בתשובה ולכן יפה עושים אותם דורשי דרושים למיניהם…ולמרות שאין קשר ישיר בין הצרה להתחזקות הסאבטקסט של ההשגחה הוא הקושר ביניהם
    או שנאמר שהרמבם אחז שבאמת ובתמים כל צרה מגיעה בגלל מעשיהם הרעים ויש כאן סיבה ותוצאה.
    כך או כך הבסיס התיאולוגי שעליו נשענים דורשי הדרושים למינהם הינה ההשגחה וכך שבאים לדון בהם בטור העיקר חסר מן הספר

    1. 'נחפשה דרכינו' - או דרכיהם? לחניבעל

      בס”ד נגילה ונשמחה ב”ך לחודש אדר תש”פ

      לחניבעל – שלום רב,

      אתה צודק בהחלט שחובתנו לשאול ‘מה זאת עשה ה’ לנו? כדי ש’נחפשה דרכינו ונחקורה’ במה ראוי לנו לתקן ולשפר.

      הבעיה היא שחלק מ’דרושי הקורונה’ ודומיהם מתמקדים יותר ב’נחפשה דרכיהם’ – אלה חטפו משום שאכלו עטלפים שלא נתבשלו כראוי, ואלה – משום שהחריבו את קרתגו, אלה – משום שלא שקדו כראוי על לימוד התלמוד אף שתורגם לשפתם, ואלה – חוטפים על עוון אבותיהם בגירוש היהודים והפעלת אינקוויזיציה וכו וכו’…

      מהסברים כאלה איננו מרוויחים דבר לתיקון הנדרש איתנו. מה נעשה נחליט להפסיק לאכול עטלפים, להחריב את קרתגו ולהפעיל אינקוויזיציה? 🙂 זה נשמע כמו ההיפך מ’נחפשה דרכינו’. הצדקת הדין על אחרים, רק מביאה להגברת ‘טפיחת השכם העצמית, ומרחיקה מאיתנו את חיפוש התיקון.

      יש ערך בהתבוננות במה שקורה אצל אחרים כדי לבחון דרכי התמודדות יעילות. למשל עלה בדעתי שבאיטליה וספרד היתה התפשטות הקורונה גדולה יותר בשל טבעם החם וריבוי ביטוי החיבה בקירבה גופנית, מחבקים ומתנשקים על כל צעד ושעל. ולעומתם הבריטים קרי המזג שומרים בטבעם על יתר ריחוק פיזי זה מזה ולכן נדבקים פחות.

      ראוי איפוא להפיק לקח ולהקפיד יותר על שמירת ריווח בין אנשים ולא להתגודד ולהצטופף. לא בכדי כרוכה התפילה על ‘שיזבא ורפאה’ בהקפדה על ‘ריווח והצלה’ 🙂 נתחזק בדרכו של פאביוס קונקטטור שהביא ישועה לעמו דווקא ע”י החתירה שלא לקיים מגע 🙂

      בברכה, שאציוס

    2. אפילו לפי הרמב”ם, שאיני מקבל את דבריו, לא יפה עושים אותם בעלי דרושים, שכן הם לא בודקים את מעשיהם אלא תולים בוקי סריקי בכל מיני דברים. אם אין אינדיקציה לכך שהקורוהבאה בגלל X אז תאמר שיש לתקן את X כי זה לא בסדר, ולא בגלל שהוא הסיבה לקורונה.
      זו המשמעות של הקדמתי שאני עוסק רק בלוגיקה של ההיסק בלי קשר לשאלת ההשגחה. גם אם יש השגחה והקב”ה מביא עלינו מכות כאלה כמו הקורונה, עדיין היסק שתולה את הקורונה במשהו מסוים דורש הצדקה. ואין כזאת.

      וביחס לדברי שצ”ל כאן, רק אחדד. גם אם יש חובה לחפש דרכינו, הבעיה אינה רק בכך שמחפשים דרכי אחרים, אלא שהחיפוש בו מדובר אינו נוטריקונים שמקשרים מעשים למגפה, אלא בנבירה במעשינו מול הראוי מוסרית והמותר והאסור הלכתית. כך לדוגמה, אם מישהו מדבר לשון הרע, הקורונה אמורה לגרום לו לחפש במעשיו ולהבין שזה מעשה לא טוב ויש להפסיקו. אבל לא בגלל שהקורונה באה בגלל הלשון הרע, אלא מפני שזה מעשה רע.

    3. להעלות רעיונות גם מכיוונים שוניםם

      בס”ד כ”ג באדר תש”פ

      לרמד”א – שלום רב,

      לקבוע בהחלטה שייסורים מסוג מסויים באים מחמת עבירה פלונית – זה לא בסמכותנו. ברם יש דברים שעליהם הצביעו חז”ל, כגון עניין ‘מידה כנגד מידה’, שיכולים למקד את החיפוש שלנו גם לכיוונים שעליהם לא חשבנו ולגדור גם אותם.

      יש היגיון למשל לחשוב שאם אנחנו נאלצים להיסגר בבתים – אולי עלינו לתקן את העניין הזה וליתן יתר תשומת לב גם לבית ולמשפחה, ופתאום לגלות שקצת שכחנו מהם מרוב התמקדות בברק הקורן של החיצוניות. אולי נכשלנו ברדיפה אחרי הכבוד, ו’מידה כנגד מידה’ עכשיו אנחנו בורחים מה-covid 🙂

    4. זהו בדיו סוג השי’קולים שנחשב אצלי דרוש. יכולתי ללמוד מכאן דבר והיפוכו. אלו סתם וורטים. אפשר לנצל את ההזדמנות לתקן את דרכינו, כלומר לחפש מה עלינו לתקן באופן כללי. בלי וורטים שקושרים את זה לקורונה. אלו וורטים בגרוש שלא שווים כלום.

    5. אולי הרצינות התהומית שבה אנחנו חרדים מכל ספק ספיקא של חשש הידבקות, מלמדנו שעלינו לחשוב ברצינות גם על התמגנות מפני סיכונים רוחניים. גם אנחנו עצמנו רואים עצמנו מחוסנים מפניהם, אך מה יקרה אם גם אוכלוסיות פחות מחוסנות רוחנית ייחשפו לאותם סיכונים?

      ואולי ה’קורונה’ העולה 367, אחד פחות ממשקלה של הקטורת ש’שלוש מאות ששים ושמונה מנים היו בה’, מעוררתנו להתחזק במידתה של הקטורת, המבטאת את האחדות של כל עם ישראל, שאם חסירה אפילו החלבנה שריחה רע – כל הקטורת פסולה. אולי בהכלת ה’אחר’ גם אם אנחנו חושבים אותו ל’חלבנה’ עלינו להתחזק?

      ובקיצור:
      לקבוע מסמרות ש’זה קרה בגלל זה’ – איננו רשאים, אך לשער השערות שיזרזונו להתחזק בכיוונים שונים מהרגיל – זה בהחלט ראוי.

      בברכה, ש”צ

      עלה בדעתי רעיון: הרי דוד תיקן מאה ברכות בשל מגיפה שפרצה, ובשבת שאין בתפילה מאה ברכות – משלימים את מאה הברכות ב’איספרמקי ומגדי’. אם כן, נוכל להסתובב בשבת עם ערכה המכילה מכל ‘מילי דמיטב’ – מזונות, שהכל, בפה”א, בפה”ע, מינ, עשבי ועצי בשמים – ונציע למי שנפגוש, ומעבר ל’השלמת מאה ברכות’ – נרבה בזה אהבה וריעות והרגשה טובה, ואפילו קורטוב הומור 🙂 – זו בוודאי סגולה להגברת החוסן…

    6. וקצת מדברי הרמ”ק (תומר דבורה פרק ב) על מידת ‘כתר’:

      עוד להיות האדם דומה לקונו בסוד מידת הכתר, צריך שיהיו בו כמה גופי פעולות שהם עיקר ההנהגה:

      הראשונה הכוללת הכל היא מידת הענווה מפני שהיא תלויה בכתר… כך האדם צריך שיבוש מלהסתכל לצד מעלה להתגאות, אלא תדיר יסתכל לצד מטה להפחית עצמו כל מה שיוכל… וכמו שהוא יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים ואינו מבזה שום בריה… אלא משגיח ונותן רחמיו על כולם – כך צריך האדם שיהיה מיטיב לכל… אפילו בריה קלהשבקלים תהיה מאד חשובה בעיניו ויתן דעתו עליה וייטיב כל המצטרך אל טובתו…

      השניה: מחשבתו תהיה דומה למחשבת הכתר. כמו שאותה החכמה לא תפסוק תמיד לחשוב מחשבות טובות… כך לא יפנה אל שום פניה חוץ ממחשבת התורה ולחשוב בגדלות הא-ל ופעולותיו הטובות ולהיטיב וכיוצא…

      השלישית:L מצחו לא יהיה בו קושי כלל, אלא ידמה תמיד ל’מצח הרצון’ שירצה את הכל. אפילו כשימצא בני אדם כועסים – ירצם וישקיטם ברצונו הטוב…

      הרביעית: שיהיו אזניו נוטות תמיד לשמוע הטוב, אמנם שמע שוא או המגונה לא ייכנס בהן כלל… ולא יהיה קשבת אלא אל הדברים הטובים…

      החמישית: עיניו לא יסתכל בהן כלל בשום דבר המגונה. אמנם תהיינה תמיד פקוחות אל האמללים כפי כוחו. וכשיראה בצרת עני לא יעצים עיניו כלל, אלא יתבונן בדעתו עליו כפי כוחו ויעורר רחמים עליו בפני שמים ובפני הבריות…

      הששית: בחטמו מעולם לא יימצא בו חרון אף כלל, אלא תמיד באפו חיים ורצון טוב ואריכות אף, אפילו לאותם שאינם הגונים. ותמיד רוצה למלאות רצון ולהפיק כל שאלה ולהחיות כל נדכה. ומוציא מחוטמו תמיד מחילת עוון והעברת פשע, ואינו כועס בחוטא לו, אלא מתרצה תמיד וחפץ חסד לעשות נחת רוח לכל.

      השביעית: פניו תהיינה מאירות תמיד ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות… כך אור פניו לא ישונה, וכל המסתכל בהם לא ימצא וסבר פנים, ושום סיבה לא תטרידהו מזה כלל.

      השמינית: פיו לא יוציא אלא טובה, וגזרת אמריו תורה והפקת רצון טוב תמיד, ולא יוציא מפיו דבר מגונה ולא קללה ולא רוגז כעס כלל ולא דברים בטלים… ולא ימנע טוב תמיד, ולכן צריך שלא יחשה מלדבר טובה על הכל ולהוציא מפיו טובה וברכה תמיד’

      ובהמשך מפרט הרמ”ק את דרכי קניית מידת הענווה, ודרכי האיזון שלה מול הצורךל לעיתים לנהוג במידת הדין.

      בברכה, ש”צ

    7. כיבוש Korone בידי הוונציאנים

      בס” כ”ו באדר תש”פ

      הרפובליקה הווציאנית היוותה כוח מרכזי בארצות הים התיכון החל מראשית המאה ה-13 עד כיבושה בידי האימפריה האוסטרית בסוף המאה ה-18. הם שלטו על דרום יוון כ-300 שנה עד שהאימפריה העות’מנית כבשה מידיהם את דרום יוון בשנת 1500, אך מאות שנים אחר כך המשיכו הוונציאנים בנסיונות חוזרים להשתלט על דרום יוון.

      שתי ערי נמל חשובות בדרום מערב חצי האי פלופונסוס (מוריאה) שביוון, היו מודון (מתוני) וקורון (קורוני), שבשל חשיבותן לסחר הימי הבינלאומי של וונציה כונו: ‘העיניים של ונציה’ (ראו במאמרו של בנימין ארבל, ‘דרום יוון בעקבות הוונציאנים”, באתר ‘מסע אחר’.

      את תלאותיהם של יהודי קורון מתאר פרופ’ מאיר בניהו בספרו ‘היחסים בין יהודי יוון ליהודי איטליה – מגירוש ספרד עד תום הרפובליקה הוונציאנית’. עמ’ 72-77. על קהילת קורון עברו כמה גלים של כיבוש גלות ושבי. ב-1532 כבש את העיר המצביא האיטלקי דוריה ויהודיה הלכו בשבי.. אף בהסתערות הונציאנים על קורון ב-1646 נלקחו יהודים כשבויים למאלטה. אך הקהילה חזרה והשתקמה.

      המכה הקשה ביותר לקהילת קורון היתה עם כיבושה ע”י הוונציאנים ב-1685. חלק מהיהודים נהרגו הקרב ויתרם נמלטו או נלקחו בשבי , נשלחו לעבודות פרך באניות או נמכרו לעבדים. השובים העלו את מחירם כדי לסחוט כסף מקהילות איטליה שניסו לפדותם, וחמש שנים אחר המאורע עדיין לא שוחררו כולם ועדיין מנסות קהילות איטליה לגייס כספים לפדיונם.

      הקהילה לא התאוששה ממכה זו, וכך מסיים פרופ’ בניהו: ‘הרס הבתים והמוסדות של קהילת קורון, התפזרות רובם ונפילת מקצתם בשבי לכמה שנים – הנחיתו על הקהילה מהלומה קשה ששוב לא יכלה להתאושש ממנה.. בשנת תע”ה 1715 חזרה העיר ליד התורכים, אך שוב לא נתחדשה בה הקהילה’.

      נאחל ליהודי איטליה שזכות צדקת אבותיהם עם אחיהם היהודים בכל רחבי העולם – תעמוד להם להינצל מצרת ה’קורונה’ ומכל צרה ועקתא, ויעלו במרה לציון ושמחת עולם על ראשם.

      בברכה, ש”צ

    8. התחזקות בשמירת ההלכה והבריאות - התמודדותם של 'שרי הבריאות בקרימונה' בשנת 1575

      בס”ד י”א בניסן תש”פ

      צפון איטליה במוקד למגיפה, הזכירה לי את פרשת התמודדותם של ‘שרי הבריאות’ בקהילת קרימונה שבצפון איטליה והיערכותם להתמודדות עם הצגיפה שכבר השתוללה בעיירות שסביבותיהם.

      אף שהמגיפה לא הגיעה לעירם, נדרכו בני קרימונה הן מתוך סולידריות לבני הערים הקרובות והן משום שהמגיפה, שהועברה ע”י בגדים ישנים שיהודים רבים התפרנסו מהם. ומינו ועדה של ‘שרי הבריאות’ שבראשה עמד רב העיר רבי אברהם מנחם פורטו הכהן, שהיה גם רופא מוסמך (למד רפואה כנראה באוניברסיטת פאדובה).

      כדי למנוע את התפשטות המגיפה, ומאידר לא לגרום להשבתה כללית של המסחר – הטילו ‘שרי הבריאות’ הגבלות על המסחר, ואסרו לסחור במיטות ישנות, ובגרביים ובבגדי פשתן מלוכלכים,שהם היו המועדים להפצת המגיפה.

      כדי להביא להתחזקות רוחנית, חייבו ‘שרי הבריאות’ את חברי הקהילה להתאסף מדי לילה כדי שאחד יקרא בפניהם מאחד מספרי הפוסקים. מן הסתם שע”י לימוד ממוקד זה ימצא את הנקודה האישית שבה עליו לתקן ולשפר. אפשרות זו היתה ניתנת לביצוע באותו שלב שכן המגיפה עדיין לא הגיעה לעיר. נראה שהיתה גם חשיבות לכינוס המשותף כדי להעביר הודעות נחוצות מטעם הקהילה.

      נקודה אחת של חיזוק דרשו ‘שרי הבריאות’ בתוקף למנוע, ואסרו בחרם את ה’צחוק’, משחקי קלפים וקוביה, המביאים להתמכרות לעיסוק בדברים בטלים, ובמקרה של משחקי הימורים גם לסכנת חורבן כלכלי. הם התריגו להיתר את משחק השחמט כשאינו על כסף. יש בו פיתו7ח השכל ולא איבוד הזמן והממון בהבלים.

      ידי החובה להתענות ולזעוק, יצאו ‘שרי הבריאות’ בקיום מוקפד של מנהג האשכנזים והצרפתים להתענות בה”ב בחודש חשוון, והטילו מנהג זה על כל בני העיר, הבריאים כמובן,, כחובה ‘עד יעבור זעם’.

      דיון מקיף על הפרשה ורקעה, תולדות החכמים המעורבים, ואיגרותיהם המשקפות את הויכוחים בין החכמים לגבי התקנות – הלא הם כתובים על מאמרם של פרופ’ מאיר בניהו ז”ל והרב ד”ר יוסף לאראס, ‘ ‘מינוי “שרי הבריאות” בקרימונה בשנת של”ה’, מיכאל א (תשל”ג), עמ’ עח-קמג.

      ואנחנו ניקח לדידן לענ”ד כמה לקחים:
      להתעורר לאחריו עוד לפני שהמגיפה מגיעה (וכפי שנהג ראש ממשלתנו); לחפש דרך לקיים זהירות היגיינית אך בלי להשבית כליל את חיי הכלכלה. וברמה האישית: להתחזק בלימוד הלכותממעשיות כדי שנדע אילו מעשים עלינו לשפר; להימנע מבילויים בהבלים והתרכז בדברים מועילים; ולחזק את דרכי התפילה הקיימות

      בברכה, ש”צ

    9. פיסקה 2, שורה 2
      … והן משום החשש שהמגיפה – שהועברכ בעיקר ע”י המסחר בבגדים ישנים שיהודים רבים התפרנסו מהם – עלולה ח”ו להגיע גם לעירם.

      פיסקה 8, שורה 2
      … להתעורר לאחריות…

    10. ולחומר נוסף על התמודדות קהילות יהודיות עם המגפות

      כדאי לקרוא את הכתבה: ‘כך התמודדו קהילות יהודיות עם המגפות בעבר’ (באתר ערוץ 7). בכתבה ראיון עם הרב יצחק מלכה שחקר נושא זה בקהילות איטליה במאה ה-16-18.

      בברכה, ליוויו נגרו

    11. ויניחוהו מחוץ לעיר' - עצתו של הרב הרופא רבי רפאל מרדכי מלכי)

      בס”ד י”א בניסן תש”פ

      החכם והרופא הירושלמי בן המאה ה-14 רבי רפאל מרדכי מלכי (חמיו של בעל ‘פרי חדש’), דן בפירושו הענק לתורה (שרק חלקו שרד בכת”:י) גם בנואים שברפואה (דבריו בענייני רפואה לוקטו ונערכו ע”י פרופ’ מאיר בניהו, ‘מאמרים ברפואה לר’ רפאל מרדכי מלכי’, ירושלים תשמ”ה.

      את דרך ההתמודדות עם מגיפות, מבאר הרב מלכי, בהתייחסות לפרשת בריחתו של לוט מסדום:
      ‘ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר – מכאן שכשיש מגפה בעיר ב”מ [בר מינן] טוב הוא לצאת מן העיר, ואפילו על מנת לישב חוץ ממנה בתוך השדות והכרמים, ובלבד שלא יצא מביתו שם [אשר שם בין השדות. מ”ב] לטייל בין השדות.

      ואמר המלט על נפשך – מכאן למדנו שהבורח מגזירת העיר ב”מ, אע”פ שיצא וישב לו חוץ לעיר – עדיין הוא מסוכן. ואינו נמלטנ עד שיצא מן המחוז ההוא, או יכנס במקום שאין שם דירת בני אדם ולא עוברים ושבים.

      אל תביט אחריך – מכאן למדנו שבכל מקום שיש שם גירה ב”מ – יהא פתח ביתו סגורה וחלונות סגורות, באופן שלא יראה אויר העולם ששם מזיקין נמצאין, וגם אל ירים קול, אלא יהא יושב ודומם… וכן לנוח ציוה הקב”ה שיעשה תיבה וחלון בה, וסגרה כדי שלא יראה בפורענות’

      (מאמרים ברפואה,, עמ’ קלט-קמ)

      ובקיצור: להתרחק מחברת בני אדם ומאויר מזוהם. די דומה למה שאומרים הרופאים בימינו.

      בברכה, ש”צ

  10. הרב מיכי, אם אתה סבור שאין לימוד באגדה, למה אתה טורח שוב ושוב לכתוב טורים על כך? האם כל אדם האומר דברי אגדה או מדרש אזי בהכרח דבריו הם מדרש או אגדה? הרי חז”ל היו קצת חריפים יותר ממך, ובכל זאת כללו אגדות בתלמוד, האם אתם באמת חושב שאגדות חז”ל לא נועדו אלא לסבר את האוזן של עמי ארצות, או שמא נועדו גם ללמד תורה לתלמידי חכמים שאין להם בעולמם אלא ד’ אמות של הלכה?

    1. לא הבנתי את השאלה. מטרתי לשכנע אנשים בדעתי. את דעתי על אגדות חז”ל (לפחות חלקן) כתבתי בטור. ייתכן שחז”ל היו חריפים יותר ממני, אבל זה לא נותן מענה לשאלותיי. זה כמו לומר שאם יש לי שאלה על תורת היחסות עליי לנצור אותה כי איינשטיין היה יותר חכם ממני. זו לא תשובה לשאלה.
      אם עובדתית אנשים לא לומדים מאומה מהאגדות (זו טענתי), אז הטענה שחז”ל חשבו שניתן ללמוד מהן משהו ושהם היו מאד חכמים לא משנה את העובדה. ואם העובדה שכתבתי אינה נכונה לדעתך, אז שוב אין צורך להיזקק לאד הומינם של חז”ל. כתוב את זה גופא.

    2. אם יש לך שאלה על אגדה כזו או אחרת של חז”ל, אזי השאלה חצי החכמה, אולם אם יש לך שאלה על האגדה בכלל,
      זה לא דומה לשאלה על תורת היחסות של אינשטיין אלא לשאלה על פיזיקה בכלל, או לשאלה על מוזיקה בכלל. אינשטיין ניגגן בפסנתר ובכינור מילדותו. ואמר שהוא לעתים תכופות חושב בצורה מוזיקלית. אם יש מדענים שאינם מוזיקאים ולא מבינים למה אינשטיין אהב כל כך מוזיקה קלאסית, מאי רבותא? אדרבא אינשטיין סיפר שרק לאחר שבע שנות לימוד מוזיקה הוא התחיל באמת ללמוד מוזיקה.

  11. אופס.. ועכשיו עם הקישור

    בישעיהו כ”ו מופיע הפסוק
    לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם.

    שימו לב לפירוש הרלב”ד על הפסוק לפני 1400 שנה
    (ההערות בכתב נטוי בסוגריים הן שלי)

    “בעקבתא דמשיחא בערב הפסח אין מלך בישראל (באמת אין ממשלה) ויוצא הנגע מארץ אשכנז (הנגיף התחיל בסין) והוא מספירת כתר (קורונה זה כתר בלועזית!) ויוצא ומכה בצריהן של ישראל ומלכי פרס ומדי נופלים תחתיהן (פורסם בתקשורת שהרבה מהממשלה האיראנית מתו מקורונה) ויד ה’ מכה את המינים (בגלל הצנזורה לא כתבו הנוצרים. הכוונה לותיקן שנמצא באיטליה) וישראל יושבים בבתיהם ומנפיצים הודעות פייק בווצאפ אנשים תתעוררו על החיים שלכם הרלב”ד זה בכלל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים חלאס לבלבל תמח עם הנפצות, אני מבין שקשה בבידוד אבל בחייאת.

  12. אני מוצא את עצמי חולק על העיקר באופן מפתיע.

    אמתג מחדש את הדרוש בתור רטוריקה, מכיוון ששני האופציות הראשונות הן כאלה.
    (בניגוד לאופציה של הפמפום שהיא יותר נוגעת לדמגוגיה, אבל אין זה מן העניין).

    אמנם רטוריקה איננה לוגיקה, אך לטעון שאין למידה מן הרטוריקה זו טענה לא מוסכמת.
    ניתן למצוא לא מעט אנשים שכן שינו את דעתם לא בגלל טיעון חדש אלא בגלל מפגש עם הצגה מוצלחת ומחודדת יותר של אותו טיעון. וגם במדרש – ההצגה הספרותית מאפשרת התבוננות מחדש בטיעון, ולכן גם לשקול אותו בצורה אחרת ואולי כן להשתכנע.

    וכהערת אגב גם לטענה לגבי לימוד ממדרש וגם לגבי הטענה על לימוד תנ”ך, אולי כדאי להרחיב בנושא למידה מן ההשראה – מה החלק שנובע מבחוץ ומה החלק שנובע מבפנים גם אם ההשראה היא רק עמוד טלפון כדבריך שם. יש בי מקום שתוהה אם חלק מויכוחים בינך לבין מגיבים קשורים גם לעניין הזה (חיותה כדוגמא, ואשמח אם היא תתקן אותי אם היא חושבת אחרת)

    1. לא הבנתי. את דעתי על רטוריקה כתבתי כמה פעמים (גם בספרים). אני האחרון שחולק על חשיבותה, ואף הסברתי אותה. אבל רטוריקה היא צורה יעילה ומשכנעת להציג טיעונים, ולא תחליף לטיעונים. טענתי היא שאין כאן טיעונים והם לא משכנעים בשום דבר. זו רטוריקה לשמה ולא כלי להצגת טיעונים.

  13. לגבי ניסוי הסבון של לוסי:

    הינה ציטוט :

    “סבון מסוגל לפגוע בחיידקים מאחר שהוא פוגע בקרומי התאים שלהם, המורכבים בעיקר משומנים”.

    מתוך :

    https://davidson.weizmann.ac.il/online/askexpert/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9E%D7%97%D7%98%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%A3-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%94

    חשוב להבהיר כי יש קשר ברור בין המודגם בסרטון, לבין העובדה המדעית הידועה (שסבון פוגע בחיידקים).

    1. לא מסכים.
      קודם כל, מדובר בנגיף ולא בחיידק. אבל במאמר שם מדברים גם על נגיפים (לפחות זה שלנו). אבל הסרטון הוא עדיין דרוש, שכן הוא לא מדגים שבנגיפים יש שומן אלא מסתמך על ההנחה הזאת. אבל ברגע שקיבלתי את ההנחה הזאת התוצאה ברורה. אז מה מוסיף לי הסרטון? רק ממחיש או עושה אנלוגיה. הוא אשר אמרתי.

    2. בס”ד כ”ג באדר תש”פ

      לאהוד – שלום רב,

      תודה רבה על המידע שהבאת מ’מרכז דוידסון’ של מכון וייצמן’ שסבון יותר יעיל מה’אלכוג’ל’, זה מאד מיקל על ההרגשה שדי בסבון הרגיל והמצוי ואין צורך לטרוח בחיפושים אחרי ה’אלכוג’ל’ (שלפעמים מפקיעים את מחירו מחמת הבהילות של הציבור להשיגו’.

      יישר כוחך!

      בברכה, ש”צ

    3. הרב,
      משל ממחיש בנסיבות האלו זה סבבה. גם אם הוא לא מדגים באופן מדויק.
      זה יכול לגרום להמון-המון אנשים שזלזלו בשטיפת ידיים, להתחיל לשטוף.

      אגב, הבנתי שאנחנו לא באמת יכול לראות חלקיקים של אטומים (יכול להיות שאני טועה), כי הם פשוט קטנים מידי.
      אם כך, האם עלי לזלזל לכל ה”משלים הממחישים” של התמונות/וידאו של חלקיקי אטום, רק בגלל שזו לא הדגמה מדויקת?
      לדעתי, ממש לא. אפשר וכדאי ללמוד מזה.

      יכול להיות שפה מדובר בדיוק באותו עניין – אין אפשרות להדגים באופן מובהק איך סבון מפרק חלבונים של נגיפים, או שיש אפשרות להדגים אבל זה מאד-מאד מורכב לעשות את זה בצורה שתהיה אינטואיטיבית לצופה.
      אז אכן טוב להסתפק במשל ממחיש.

      חוץ מזה, כבוד הרב עוד העלה חדש שאולי פרופסור לוסי מסבנת אותנו
      “אני רוצה להאמין שהפרופ’ לא סתם עובדת עלינו”, והחשד הזה שהעלה הרב, לכולי עלמא, בטוח היה מיותר . . .

      “משל ממחיש” זה אולי לא “הדגמה מדויקת”, אבל זה בטח לא “סתם עובדת עלינו”

      קיצר, סביר מאד להניח שפרסום סרטון כזה דווקא מאד יתרום לתוצאות בפועל.

  14. השאלה שלי היא כזאת, הרי בדינים ובהלכות שפסקו וחלקו בהם האמוראים גם אתה נותן פרשנויות והסברים למדניים, במה זה שונה?
    או בצורה אחרת, האם אין הבדל בין אמוראים שצפית שאמרו דברים חכמים ולמדניים לבין כותב אלמוני שלא הכרת מימיך? הרי אם אדם חכם מאוד שאתה מחזיק שדעותיו אמינות ומלומדות, היה אומר את אותם משלים ודרושים, מן הסתם היית מתפלפל יותר בדבריו ולוקח אותם ברצינות. לא כך?

    1. אולי. אבל גם חכמי זמננו הם חכמים ובכל זאת מציגים דרושים מפוקפקים. כך או כך, עובדה היא שגם כשמנסים להוציא מהאגדות דברים משמעותיים לא ממש מצליחים. לכן השאלה מה הייתי מצפה שיהיה באגדות לא ממש חשובה. המציאות בפועל מאד ברורה.

  15. מזכיר לי סירטון שראיתי לפני שנים רבות של מיסיונרים נוצרים
    שמראים אדם שמוסמך לרבנות אורתדקסית בהגדרה ועל סמך כול מיני גימטריות ומדרשים על החזיר”
    הכשר” מנסה להגיד שישו היה משיח בן יוסף או משהו כזה
    לא שאני משווה בין שני רמות האיוולת של הטיעונים אבל עם דרושים לא נגיע לשום מקום (ואכן כן יש אנשים אינטילגינטים שאוהבים לטעון שאין בתחומים מסיומים לא פעם יוצא לי להתרועע עם חברה חילונים-מסורתיים חכמים מאוד שטוענים שהאמונה שלהם ביהדות מסתכמת בזה שאם אין אלוהים הרגשות האנושיים והסלידה מרצח לא אפשריים ושהם לא שומרים מצוות כי בשביל זה יש רבנים ואכן גם בשכבות של אנשים מלומדים ומשכילים מאוד אוהבים להוציא גיחוכים מדי פעם הרב שלמה אבינר חכם מאוד ומלומד מאוד ועדיין נדרשות שלו טיפה איווליות לפעמים)

    1. ‘וכן הוא בגימטריא:

      רציונלי יחסי’, =: ‘פשטן מאד’ 🙂

      בברכה, ש”צ

      אגב מספרים שהרב מפוניבז’ אמר ש’ישיבה’ בגימטריא ‘גרעון’. כשהעירו לו שזה לא מדוייק, השיב הרב שזה ‘עם הכולל’ 🙂

    2. ברם יש לזכור גם ש’ראציונאלי יחסית’ = ‘בעל חוש הומור בריא’ 🙂

      השנינות של הדרוש – יש בה מן ההומור המיקל הקלילותו את קבלת הרעיון הרציני וקליטתו.

      בברכה, ש”צ

  16. הרב מיכי היקר!
    ההבדל בינך לחז”ל שלך אין את האחריות לשמירת ברית קודש של עם ישראל לקב”ה.אם הייתה לך, היית מקבל על עצמך להשתמש בכל הכלים על מנת לשמר ברית זו. בין היתר להשתמש בצרות הבאות לעולם ובפחדים של אנשים לצורכי תעמולה דתית. לשקר מידי פעם,להפחיד מידי פעם, מכיוון שהמטרה מקדשת את האמצעים. ברגע שתהיה לך אחריות כזו ואמונה שלימה בריבונו של עולם ,תתחיל לשקר כמו חלק מהרבנים וחז”ל שמאמינים בבריתנו הנצחית עם הקב”ה. אינני אומר זאת בציניות . כפי שהזכרת, היום רבנים יותר נזהרים מכיוון שהציבור היום יותר משכיל מבעבר {אולי יש עניין לשמר את הציבור בור ועם הארץ} מי ייתן שאור ההשכלה יגדל בעולם ויזכך את הדת מסיגיה. אין לי ספק שאם כל הרבנים היו כמוך היהדות לא הייתה מחזיקה שנות דור.
    אין לי ספק שתחלוק עלי ולא תסכים איתי מכיוון שלאדם אין בחירה חופשית ובוודאי תגיב כמו רב.
    בברכה ובהערכה רבה.

    1. ייתכן שאתה צודק. לטווח הקצר בוודאי שכך, אבל לטווח הארוך איני בטוח. פתיחות יכולה להיות שימור יעיל לטווח הארוך. ואולי המנגנון הכי יעיל הוא שיהיו נטורי קרתא שנוהגים כתיאורך עם אפיקורסונים כמוני שמזנבים בהם. עורמת ההיסטוריה.

    2. ומנייין לך שדווקא השמרנית או איך שלא תקרא לזה של לשקר מדי פעם או להפחיד מדי פעם מצליחה?
      האמת המרה(והפשוטה) בכל הנושאים של מניעת נטישת דת התחלנו השתמדות והתבוללות היא ששום שיטה לא ממש הוכיחה את עצמה המצליחה לבלום משהו-במיוחד לא בעידן הגלובלי שלכל אדם כבר בגיל צעיר יש תפיסת עולם משלו(או רצון לעצב דעה עצמית עם ספקות לגבי כל דבר שהחברה מציעה)
      לכן אני מציע שמי שדוגל בפתיחות ינהג בפתיחות ומי שדוגל בהסתדרות ינהג בהסתגרות(אוהבים כמשל להביא הרבה פעמים את צאצאי ותלמידי רמבמ”ן שהתפקרו והשתמדו בלי לשים לב שתהליכי ניילון באותה תקופה היו מגיפה שלא היה ממש אפשר לעצור אותה )

      בכללי כאנשים רציונלים עלינו להכיר בכך שלכל אדם יש רצונות מחשבות ודעות משלו-וכמה שאנשים דתיים אנחנו חולמים על היום שבו כל החילונים יתעוררו ויזעקו לקב”ה צריך להכיר בזה שלאנשים יש דפוסי חשיבה שונים ואדם שמגיע עם חשיבה חילונית/דאיסטית /אתאיסטית /(או כל דבר אחר) -ובמידה והוא הגיע אליה לא מתוך תאווה או דעות קדומות(אלא באמת אנוס בדעה וחושב שדרכו היא הנכונה)-הסיכוי להזיז אותו משם היה בלתי אפשרי -וכך גם הסיכוי למנוע יציאה בשאלה(במקרה הזה לעניות דעתי דווקא אם אדם נוטש רק משום שלא ראה צורת חשיבה דתית אחרת הדעות של רמד”א יכולות לעזור לא פעם ולא פעמיים יצא לי להיתקל באנשים שנטשו את האמונה כי התחנכו לצורת חשיבה חרדית של דרשות ותעמולה מכל מיני סוגים וכאן בזה כמשהו חסר היגיון)

  17. מה לי דרוש, אגדה, מדרש ומה לי הלכה –
    כולכם יוצאים מאכסיומה שיש אלוהים ואף יודעים בדיוק מה הוא רוצה. וגו’
    עוד מעט נגיע ליח”צ (בהגדה) – אבל אתם עוסקים ביח”צ (יחסי ציבור) כבר עכשיו ובכלל,
    למישהי/ו שהוא רק ‘לא’ (תארים שלילים אליבא דרמבם).
    או דלמא?

    1. עניין 'מחיאת הכף של השפן' (ביאור לרמזי הרמד"א9

      בס”ד כ”ו באדר תש”פ

      ‘מחיאת הכף’ של השפן היא מיתוק הדינים, שהרי השפן נקלע לבעיה בריאותית, כאשר שכח לסגור הדלת ואז הצטנן המסכן וקיבל נזלת. נזלת אינה בעייה בריאותית אקוטית לשפן עצמו, אך בהסתכלות דרך ‘הפריזמה ההלכתית’ – מוטלת על השפן חובה לגלות למקום מקלט כדי שלא יגרום לסיכון לאחרים, ככתוב ‘תכין לך הדרך ושלשת’.

      לפיכך נוקט השפן הקטן בדרך שהתווה החכם באומרו: ‘ארבעה הם קטני ארץ והם חכמים מחוכמים… שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם’. והשפן עולה אל אחיו השוכנים בחגוי הסלע כדי שלא יזיק לאחרים ע”י דיבוקם. ומן השפן לומדים כל בעלי העסקים שבקניון עזריאלי ואף הם הולכים לביתם. הקניון נשאר ריק, עד שאפילו יפתח הגלעדי שגורש מביתו ע”י אחיו – יכול להתבודד בעשיית יוגה בקניון הריק.

      אינני מתיימר לרדת לסוף דעת הרב בפענוח רמזיו העמוקים. ודאי שלסדקי התיאולוגיה הדקה שלו – יכול רק שפן קטן לחדור,. אך מה שאפשר – מוטל עלינו לפתוח פתח כחוד של מחט.

      בברכה, שפן צעיר הרגלים

  18. נחלקו המהר”ל והרמב”ם לגבי משמעות דרשות חז”ל (מפסוקים)- לדעת הרמב”ם (במו”נ) הדרשות הן כעין שירה, ברור שחזל לא חשבו שיש קשר בין כוונת הפסוק לדרשה, אבל כמו שלביאליק מותר להשתמש בפסוקים להעביר מסר, כך גם לחזל. המהר”ל לעומתו מסביר בבאר הגולה שתמיד יש קשר בין הדרשה למשמעות הפס’ ולו באופן כלשהו וחזל חיברו את זה ברוח הקודש.
    ולעניין הקורונה המצב יתהפך- המהר”ל יוצא נגד דרשות שטות או בכלל מחודשות, אבל לפי הרמב”ם שהן בכל מקרה כעין מליצה צריך להיות סבלניים יותר, ואם קהל היעד מושפע באופן חיובי מהדרשה אז היא עושה את העבודה.
    לכן גם אתה יכול להיות יותר סבלני.
    ואם כבר לקח מקורונה- הוא לגבי הקצאת המשאבים בעולם המדע: מושקעים מילארדים בטיפולים במחלות כמו סרטן, שאמנם כל הזמן נוכחות אבל הסיכון שפתאום יופיע “זן חדש של סרטן” שיגרום למשבר כללי- נמוך. ההשקעה בתחום של הגנה מוירוסים בתעדוף נמוך, ולכן למרות התפרצות הסארס (ובהמשך ה- mers) לא הייתה כמעט התקדמות בנושא הקורונה. מעדיפים להשקיע במה שמול העיינים ולא במה שיש לו סיכון פוטנצאלי יותר גבוה.

  19. לא כל כך הבנתי איך אתה כותב “…כי כבר הגאונים והראשונים פקפקו בחשיבותן ובמשמעותן של אגדות חז”ל….” ואתה מביא כדוגמה את ה”חתם סופר”… וכי הוא מה”גאונים וראשונים” ??? ואפילו לגביו אתה מביא שזה רק מציטוט של “משה” שאפילו לא ענה לך כשבקשת את המקור…

  20. אני חושב שיש לרב בעיה בהבנת מקומו של ה”ווארט”, ומכאן הביקורת הרבה על הדרושים למיניהם וכן על מוסד הדרשות חסר הביקורת לחלוטין בציבור החרדי.
    הווארט אינו מתיימר להיות מאמר אנליטי מבריק כדוגמת מאמריך הרבים (אני לא מפסיק ליהנות) אלא בא לעורר נקודת אמת כלשהי שחבויה בכלל חלקיו ולא בהכרח מתחייבת מעצם הנתונים, סוג של הרגשה, משהו בין המקום של בדיחה למקום של אומנות
    כמו שלעולם(אני מקוה) לא תנסה לנתח בדיחה ולבדוק אם היא מצחיקה אלא המדד היחיד יהיה השפעותיה- עליך ועל שאר השומעים, ואם זה הצחיק אותם זו בדיחה מוצלחת
    וכמו שלא באמת תרצה להתווכח על שיר אם הוא מרגש או לא וכן הלאה
    כללו של דבר, הנקודה אליה חותר הווארט אינה מסקנה אנליטית ולכן לא ניתן לנסות לבדוק את תקפותה בכלים אנליטיים ויהיה זה חסר טעם לעשות את זה
    בתקוה להקשבה, מאדם שמעריך את רובם המוחלט של עבודותיך גם אם לא תמיד שוה נפש עם מסקנותיהם

    1. מסכים לכל מילה וגם מבין זאת היטב. לא אמרתי אחרת.
      טענותיי שתיים: 1. שימו לב שוורטים הם הטפה ולא לימוד תורה (אין לברך לפניהם ברכות התורה). 2. שימו לב למצבנו העגום שוורטים עלובים כאלה באמת פועלים עלינו.
      אבל עם תוצאות איני מתווכח. זה אכן פועל על ציבור מסוים, ובמקרים מסוימים ההצלחה מצדיקה את השימוש בז’אנר הירוד הזה.
      יחד עם זה אני בעד לשים זאת על השולחן ולנסות לרומם את השיח. ולפחות, גם אם אנחנו שם וצריכים את זה, שלא נשקר לעצמנו ונראה בבדיחה או סאטירה (כהגדרתך) לימוד תורה. כשלוקחים כדור אל תספר לעצמך שאתה עוסק בעבודה הגותית.
      אתה כמובן יכול לטעון שבלי האשלייה הזאת הכדור אולי לא יעבוד (הבדיחה אולי לא תצחיק). נכון, ועדיין יש בזה יתרונות. אולי נפסיד את ההצלחה לטווח הקצר אבל כנראה נרומם את עצמנו בטווח הארוך.

    2. בס”ד כ”ח באדר תש”פ

      לרמד”א – שלום רב,

      כידוע מברכים ברכת התורה כל בוקר ותיכף לאמירתה אומרים את פסוקי ברכת כהנים,משנת ‘אלו דברים שאין להם שיעור’ וברייתא ד’אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה”ז והקרן קיימת לעוה”ב’. וסומכים שברכת התורה בבוקר פוטרת את כל לימוד התורה שילמד אדם במשך כל היום עד שיילך ליש/ו.

      הלכך יכול כב’ להיות רגוע: יש לברכת התורה על מה לחול, ואין צורך לברך מחדש לפני כל לימוד. הנפק”מ היחידה היא אם מותר להגיד ווארט לפני ברכת התורה, ובזה אולי יש להקל לשיטתך לומר ווארטים לפני ברכת התורה., אם כל כך קשה לך להתאפק מלומר ווארטים לפני ברה”ת – יש להקל שהרי זה עבורך צורך קיומי 🙂

      בברכה,,המעוררים,

      מה שכן, אחרי הווארט צריך לומר ‘קדיש דרבנן’, שהרי העולם עומד על ‘קדושה דסדרא ועל אמן יהא שמיה רבא דאגדתא

  21. מאמר מעניין.

    כמה הערות:

    1) אני, באופן אישי, לא מתייחס בכלל הדרושים שונים ברשת וכי אדם יודע חשבונות שמיים?
    מספיקה אמרתו של ישעיהו הנביא כדי לשמוט את הקעקע מעל הכל העיסוק בנבואות.
    “כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְקוָק”

    2) מצד שני העולם התורני הוא לא רק הלכה. יש גם השקפה ועל האדם להרים ולהציץ החוצה בחלון מדי פעם (וגם לשאוף אוויר). ועל כן כותב הרמב”ם בהלכות תענית (פ”א הלכות א-ג):

    א] מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור. שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
    ב] ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו’. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם.
    ג] אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

    זה לא הבעש”ט (כבודו במקומו מונח) אלא הרמב”ם.
    הווה אומר שחובה על האדם לשאול את עצמו מה קורה בעולמו [תחת ההנחה שאין אנו יודעים חשבנות שמיים (חזרנו לטענה 1)]. וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ. (ע”פ קהלת).

    3) מאמרי חז”ל דורשים לימוד מעמיק מצידי ואל לי להשתכנע כל כך במהירות לתפיסת המחבר היות וזה נוגד את הדעה הרווחת.

    “דורשי הגדות אומרים רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה. שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו”. (ספרי פרשת עקב פיסקא מט)

    כל טוב ובריאות איתנה לכולם.

  22. אנו הציבור הרחב מצפה בקוצר רוח שכבוד הרב יכתוב טור מה שונה הלימודים בהלכה מהלימודים האגדה שלכאורה נראים דומים וממש יש תחושה כשלומדים את הגמרא שחזל ממש המציאו לדינים אם מקורות קלושים תודה רבה

    1. חזי היקר.
      אני מבין שאתה נבחרת ברוב קולות לייצג את כלל הציבור. ראשית, איחוליי.
      בינתיים רק אקדים ואומר שעסקתי בזה בפירוט בספר השני בטרילוגיה. מקווה שאגיע לכתוב על כך טור, אבל זה עוד ייקח זמן.

  23. מגפת הקורונה
    קורונה בצופן התנ”כי: לא תאמינו איפה רמוז נגיף הקורונה בספר שמות
    במרחק קבוע של 131 אותיות הופיעה המילה “קורונה” בפרשת כי תישא, בפסוקים המתארים את חטא העגל. מצמרר
    הידברות | ד’ ניסן התש”פ |29.03.20 11:08
    share שתףווטסאפאא
    הצופן התנ”כי היא שיטה למציאת ביטויים שונים בתורה על ידי קריאתם בדילוגי אותיות. כך ניתן למצוא את הביטוי ‘קורונה’ בדילוגים של מספר אותיות בפער קבוע. לדוגמה, בפסוק מסוים תופיע האות ק’, חמש אותיות אחריה תופיע ו’, בעוד חמש תופיע ר’, וכן הלאה.

    בחיפוש שבוצע על המילה “קורונה” בדילוג האותיות הקטן ביותר בחמשת חומשי התורה, נפלה התוצאה על פרשת כי תישא, בפסוקים המתארים את חטא העבודה זרה, רצון ה’ לכלות את העם, כולל המגיפה שפרצה בעם, בקשת הרחמים של משה רבנו וי”ג מידות של רחמים, ומסתיים בפסוק: “וינחם ה’ על הרעה אשר ביקש לעשות לעמו”.

    אותיות הקורונה מסומנות באדום, והן מופיעות במרחק קבוע של 131 אותיות.

    ניתן לשים לב לפסוקים הבאים: “סרו מהר מן הדרך אשר ציוויתם”; “ויחל משה את פני ה’ אלוקיו ויאמר למה ה’ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים, למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוצאתם”; “שוב מחרון אפך והינחם על הרעה לעמך”; “ויינחם ה’ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו”.

    1. ומרחק האותיות בין הופעת ה’קורונה’ הוא 131, כמניין ‘ענוה’ שהיא ממאפייניה של מידת ה’כתר’ (כדברי הרמ”ק, ‘תומר דבורה’, פרק ב).

      בברכת ‘רפא נא לה’, ש”צ

  24. לגבי התהייה על מדוע חז”ל תלו את חורבן בית שני בשנאת חינם ולא בחטא אחר, נראה שתיארו את המציאות (מלחמת הכתות בירושלים), ולא סיבה ‘רוחנית’ כזו או אחרת.

  25. אפרופו דרושי הקורונה, יש לציין את איגרת תימן לרמב”ם. כידוע, איגרת זו נכתבה ליהודי תימן בתקופה קשה ומטלטלת, מלאה בגזירות ורדיפות. בכל מקרה, באיגרת, הרמב”ם לא מחשב את הקץ ממש ואת ביאת המשיח אבל מתארך את חזרת הנבואה לישראל לשנת 1212 לספירת הנוצרים (הרמב”ם מת כמה שנים קודם לכן). הוא עושה זאת על ידי גימטריה של המילה “ונושנתם” מהפסוק הידוע. ברור מהאיגרת שהדרוש הנ”ל מטרתו לחזק את ידי יהודי תימן, ולגרום להם להאמין שאלו חבלי משיח כדי שיחזיקו מעמד, אבל גם ברור מהאיגרת שהרמב”ם עצמו מאמין בדרוש הזה ללא פקפוק, הוא טורח להדגיש שזו קבלה מאבותיו מדורי דורות, וחזרת הנבואה היא סימן היכר לביאת המשיח בקרוב. לרמב”ם עצמו היה ניסיון בתקופות שמד כשהיה צעיר ונאלץ לברוח מקורדובה בעקבות רדיפות המוסלמים, כך שהדרוש הנ”ל בבירור שיחק תפקיד גם אצל הרמב”ם עצמו. במילים אחרות, הרמב”ם שרשר ליהודי תימן הודעת וואטסאפ בסגנון “דרוש קורונה”. בכל מקרה, הנבואה לא חזרה לישראל, וכאמור, הרמב”ם נפטר לפני שיכל להיווכח שהתחזית הופרכה. מעניין איך הוא היה מתמודד עם זה.

    1. אני לא חושב שאיגרת תימן היא דוגמה כ”כ מוצלחת. אמנם בכל האיגרת הרמב”ם משתמש בפסוקים להעמדת עיקרי הדת והצבעה שהשמדות והגזירות הם צפויים ולבסוף יכשלו, אבל במוקד האיגרת עומדת מחאה נגד הוצאת מסקנות מדרשנות.
      מומר מוסלמי השתמש בגימטריא “והפריתי אותו במאד מאד” – “במאד מאד” = 92 = “מחמד”, ועוד כמה דרושים בסגנון דומה. והרמב”ם כותב שם “ולא נאמר בהם שהם בתכלית החלישות בלבד, אבל נאמר שצחוק והוא והיתול לקחת מהם ראיה… חוט של קורי עכביש” ומסיים שם “ואין ראוי לשום אדם לקחת ראיה מדבר מוכרת מאשר לפניו ומאשר לאחריו”.
      את הדרשנות שלו בסוף האיגרת על זמן חזרת הנבואה ותחילת תקופת הגאולה הרמב”ם תולה במפורש במסורת (מתחילת גלות ירושלים) ולא מליבו (כמו שכתבת). והוא גם לא משתמש שם בגימטריא אלא בפירוש ישיר לפסוקים בדניאל, ומקדים ש”הקץ על דרך האמת לא יתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם” (ואת רס”ג שטעה בחשבון הקצים הוא מיישב שכוונתו הייתה לִדְרוּש קורונה כדי לאמץ את המון העם ולהוסיף על תוחלתם).
      הגימטריא משמשת לרמוז את מה שכבר קרה (רדו שם – התעכבו במצרים 210 שנים כמנין ‘רדו’. ונושנתם בארץ – השהות בארץ עד גלות יהויכין הייתה 852 שנים כמנין ‘ונושנתם’) ולא לצורך חיזוי. את התחזית העתידית למועד חזרת הנבואה הרמב”ם לא תולה בגימטריא אלא ברמז מהפסוק “כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל” – שהזמן מבלעם עד חזרת הנבואה הוא כמו הזמן מהבריאה עד בלעם. וגם זה כנ”ל במסורת לטענתו.

    2. ולגבי ‘איך היה מתמודד’ – הוא שם בעצמו מקדים שא”א לדעת בוודאות את הקץ ושרוב המחשבות יהיו שגויות, ולא להתעצב אם לא עלה החשבון ואע”פ שיתמהמה חכו לו. וגם על החשבון שלו הוא בהחלט מפקפק ולא מתחייב שהוא נכון, ומכנה אותו רק ‘זהו יותר אמיתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ’ – יותר אמיתי, ולא אמיתי. כיו”ב בהלכות קידוה”ח פ”י ה”ו ‘לפי שחשבון זה הוא האמת יותר מן הראשון’ – להודיע שגם החשבון הזה איננו מדויק לגמרי אלא רק יותר קרוב.

      1. הרמב”ם מלגלג על דרושים של מומרים וכו’, זה נכון, אבל אין מכאן ראיה שאת הדרוש שלו עצמו הוא לא לקח ברצינות. הוא ייחס לו חשיבות רבה, זו רוח הדברים באיגרת באופן ברור. אני מסכים כמובן שהרמב”ם סמך זאת למסורת, ולא בדה מליבו (לא כתבתי כך בשום מקום…). אמנם, אתה בהחלט צודק שלא היה מדובר בגמטריה של ונושנתם אלא מפסוקו של בלעם, תודה על התיקון (מה שמראה שתמיד כדאי לפתוח את המקור ולא לסמוך על הזיכרון כמו שעשיתי). אבל מדוע השיטה משנה? גימטריה \ נוטריקון \ שיכול אותיות, מה זה משנה? סוף כל סוף, הרמב”ם אימץ את השיטה במקרה הזה. אמנם לגבי הקץ אתה צודק, יש לו דעה הרבה יותר מחמירה, אבל ספציפית לגבי חזרת הנבואה, זה ברור שהרמב”ם אימץ את הדרוש בחום. זה מובן בפשטות מרוח דבריו באיגרת, ואין טעם לדחוק את עצמך ולהוציא דיוקים מכל מילה ומשפט. בנוסף, ברור לי שאם הרמב”ם היה חי מעבר לשנה החזויה בדרוש, הוא לא היה “זורק את הכיפה” ומתפקר, כנראה שלא. אבל אל תהיה כל כך בטוח שהוא היה מבטל זאת לאחר יד. יש לי הרגשה שהוא היה עוצר לרגע אחד, ותוהה קצת על הדברים. סוף כל סוף, הרמב”ם מיתן את המשיחיות שלו, ואפילו מאוד מיתן, ותמיד הדגיש שלא ניתן לדעת את הקץ, אבל בתוך תוכו הוא ציפה לגאולה בתקופתו או מעט לאחר מכן. הוא אומר זאת במפורש באיגרת, ציטוט: “אבל העת ההיא [ביאת המשיח] כבר התבארה מדברי דניאל וישעיהו ומשאר דברי רבותינו ז”ל, שביאתו תהיה כשתתקף יד אדום וערב, וכשתתפשט מלכותם בעולם כמו היום הזה, וזה דבר שאין בו ספק ומזה לא יעבור. ודניאל סוף מה שספר מלכות ישמעאל ועמידת מחמד ואחריו ביאת הגואל בסמוך. וכן ישעיהו ביאר שהראיה על ביאת המשיח היא הראות משוגע [מוחמד] … יבא תכף עמידת רוכב על גמל והוא מלך ערב”. בקיצור, זה די ברור, שהרמב”ם ציפה לביאת המשיח בסמוך לתקופתו. לכן מעניין מה היה אומר אילו היה יודע שמשיח לא בא, וגם לא מטלפן (כמאמר המשורר).

  26. א. כשכתבתי “כמו שכתבת” התכוונתי שאכן כתבת שזאת מסורת. יצא לי שם ניסוח קצת מעוקל (סליחה). אבל זה מרופף מאד את כל הביקורת וראוי להדגשה.

    ב. הציפיה המשוערת לתקופת הגאולה לא הבססה על דרוש (אדרבה אחרי שלא באה צריך אכן לעצור ולתהות ואז להתאמץ לדרוש את הפסוקים הכמעט מפורשים בדניאל כדי להציל אותם מעצמם), רק המועד המדויק נשען גם על דרוש. ובזה תעמוד לרמב”ם אותה ההגנה שהוא העמיד לטובת רס”ג.

    ג. הוצאת מסקנות מגימטריה היא הדרוש הפרוע ביותר. פירוש רמוז לפסוקי נבואה שסומך מסורת עתיקה הוא הדרוש המתון ביותר. וזה בעצם כל מה שבאתי להגיד: לקחת את האיגרת – שלועגת לדרושים פרועים ומצטמצמת לדרוש המתון ביותר האפשרי – בתור דוגמה לדרושי קורונה, זה בערך כמו להציג את לינקולן (שלא היה חף מגזענות) כסוחר עבדים. לא נראה לי שיש לנו לנו ויכוח של ממש.

    ד. מצטרף להתעניינות.

השאר תגובה