שאלת הידיעה והבחירה 1 (טור 299)

בס”ד

לפני כמה ימים דיברתי בשיעור על בחירה חופשית על שאלת הידיעה והבחירה. אמרתי שם שבדרך כלל הוויכוח על דטרמיניזם קשור להשקפות לגבי אלוהים: רוב המאמינים (לפחות היהודים) סבורים שיש לנו רצון חופשי והרבה מהאתאיסטים סבורים שלא. הוויכוח נסוב בעיקר סביב שאלת הסיבתיות המדעית, ולכן התפלגות הדעות היא כפי שתיארתי (האתאיסטים מעדיפים את המדע על המסורת הדתית כמובן, והדתיים להיפך). אבל אחד הנימוקים המרכזיים שעולים כדי להכחיש את חופש הרצון ולתמוך בדטרמיניזם הוא דווקא נימוק דתי-תיאולוגי שנסמך על הידיעה האלוהית.

השאלה הזאת אמנם חבוטה למדיי, והתשובות עליה ידועות גם הן. גם עמדתי בעניין כבר נכתבה. ובכל זאת יש סיבות טובות לעסוק בסוגיא הזאת ולעשות בה סדר: ראשית, רבים עדיין נבוכים לגביה (וגם אם לא – לא בצדק), ורוב העיסוק לא פותר את הבעיות היסודיות אלא אולי להיפך (מבלבל יותר לגביהן). שנית, היא מעוררת כמה היבטי רוחב עקרוניים חשובים (כמו יחס לסתירות, האם להעלות שאלות שאין לנו תשובה עליהן, מגבלות על יכולותיו של אלוקים ועוד), ולכן חשבתי שכדאי לעשות קצת סדר לגביה. זה כנראה ייקח לנו שלושה טורים.

הקושיא

המקור הידוע ביותר שמציב את הקושי הזה, הוא כמובן הרמב”ם בהל’ תשובה פ”ה ה”ה. מתחילת הפרק שם, הרמב”ם עומד על כך שחופש הרצון שלנו הוא יסוד מוסד שבלעדיו אין תורה. מאידך, ישנה עוד אמונה רווחת שלפיה הקב”ה כל יכול, ולכן גם יודע הכל מראש (גם לפני שהדברים קרו). יש בנותן טעם לציין שההנחה הראשונה כתובה במפורש בתורה (“ראה נתתי לפניך היום… ובחרת בחיים”). ההנחה השנייה היא מסקנה פילוסופית שנגזרת מכל יכולתו של הקב”ה. פסוקים, כמו “קורא הדורות מראש” וכדומה, לא בהכרח אומרים שהוא יודע הכל (כולל מעשים שתלויים בבחירה).

בה”ה שם הרמב”ם טוען ששתי האמונות הללו סותרות זו את זו. אם הקב”ה יודע הכל מראש לא ייתכן שיש לנו בחירה חופשית:

שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו.

הטיעון בנוי בדרך של ממה נפשך (טיעון דילמה): נניח לצורך הדיון שמעשיי אכן מסורים לבחירתי החופשית. אם אבחר לעשות צעד בניגוד למה שהקב”ה ידע מראש – אזי התברר שהידע שלו היה שגוי, וזה כמובן סותר את כל יכולתו. זה לא ייתכן. ואם אין אפשרות שאעשה משהו אחר – אזי לא נכון שיש לי בחירה חופשית. בקיצור, הידיעה האלוהית מראש אינה מתיישבת עם החופש שלי לבחור. לכאורה אנחנו צריכים לוותר על אחת משתי האמונות הללו.

בשולי הדברים אציין כי מפרשים רבים (כמו הרמב”ם בפיהמ”ש שם) רואים במשנה בפרקי אבות (ג, טו): “הכל צפוי והרשות נתונה”, תיאור מוקדם יותר של הקושי הזה. הטענה היא שהמשנה רוצה לומר שלמרות הסתירה שתי האמונות הללו מחייבות. אקדים כאן ואומר שהפירוש הפשוט למשנה אינו כזה. המשנה רק רוצה לומר שהרשות נתונה לנו לעשות מה שנבחר, וכל מעשינו צפויים (=נראים) על ידי הקב”ה. לכן כדאי שנבחר נכון. הרשות לבחור לא אומרת שאין העדפה לאחד הצדדים. להיפך, הרשות לבחור ניתנה לנו רק כדי שנעשה בה שימוש חיובי, שכן רק עשיית טוב מתוך בחירה יכולה לקבל משמעות של מעשה טוב.

על רקע זה גם ניתן להבין את ההמשך במשנה טז (שהיא המשך לסדרת מימרות של רבי עקיבא שמובאות שם תחת “הוא היה אומר”) שמדברת על הצפייה האלוהית הזאת:

הוא היה אומר הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללות יבא וילוה והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו ויש להם על מה שיסמוכו והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה.

גם הרמב”ם שם חש בקשר בין המשניות לשיטתו. לפי הצעתי כאן, “הפנקס פתוח והיד רושמת”, אינו אלא הסבר לצפייה האלוקית שמתוארת במשנה הקודמת.

התשובה

הרמב”ם מקדיש את רובה של הלכה ה לתשובה לקושייתו:

דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ’ שני מהלכות יסודי התורה שהקב”ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.

לא לגמרי ברור מה הוא טוען כאן, ואפילו לא ברור האם יש כאן תשובה או רק הסבר מדוע לא תיתכן תשובה. הוא קובע שידיעת הקב”ה היא משהו שונה מהידיעה שלנו, ואנחנו לא מסוגלים לתפוס זאת. לא לגמרי ברור מה בדיוק איננו יכולים לתפוס. האם מדובר במשמעות האמירה שהקב”ה יודע (איך הידיעה מתייחסת אליו)? למה זה חשוב? הרי השאלה האם יש לו ידיעה או לא, ולא כיצד הוא משיג את הידיעה או כיצד היא מתייחסת אליו. הרמב”ם בהמשך כותב בפירוש למה הוא מתכוון: “וכיון שכן הוא אין בנו כוח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים”. אנחנו לא יודעים איך הקב”ה יודע את כל מה שקורה. לכאורה הכוונה היא שאיננו ידועים איך המידע הזה הגיע אליו למרות שהוא עוד לא קיים (האדם עוד לא בחר). ואכן רבים הולכים בעקבות הפרשנות הזאת, וטוענים שהקב”ה הוא מעל הזמן והוא יכול להשיג מידע עתידי, ולכן זה לא סותר את החופש שלנו לבחור.

לפי הפירוש הזה, לא רק שאין כאן תשובה לשאלה אלא לא ברור מה הרמב”ם בכלל אומר כאן. זה שאנחנו לא יודעים כיצד הקב”ה משיג את המידע, לא שונה מהותית מזה שאיננו יודעים איך הוא בורא עולם או עושה ניסים. אז מה? למה זה חשוב לעצם הקושי שלנו. וכי הרמב”ם רואה את השאלה של הידיעה וחופש הבחירה כמו שאלה איך הקב”ה בוקע את הים? די ברור שלא. בקיעת הים היא נס והקב”ה יכול לחולל ניסים, גם אם אנחנו לא יודעים כיצד הוא עושה זאת. ועובדה היא שהרמב”ם שואל דווקא על הבחירה ולא על נסים שונים. ברור שבעיניו זוהי קושיא, ולא רק שאלה שיסודה בחוסר הבנה או ידיעה שלנו.

יתר על כן, הרמב”ם מסיים שלמרות שאיננו מבינים את הדבר הזה, חייבים להמשיך ולאחוז באמונה של החופש לבחור, כי היא יסוד מוסד באמונה. הרמב”ם גם טורח להזכיר שוב את המקורות החזקים (על אף שכבר הובאו בהלכות הקודמות) בכדי לחזק את דבריו. מכל המבנה הזה נראה שהוא תופס שאין לו תירוץ לסתירה, כלומר שמה שהוא כתב למעלה אינו מיישב אותה. לכן הוא נאלץ להוסיף ולומר שבכל זאת חייבים להמשיך ולאחוז באמונת חופש הרצון. אם הייתה בדבריו תשובה לשאלה לא היה כל צורך בהמשך הזה. הסתירה יושבה היטב וכעת אפשר להחזיק באמונת חופש הרצון בלי בעיה.

אין פלא שהראב”ד בהשגותיו כאן הבין שהרמב”ם באמת לא ענה לקושיא, ובדיוק על כך הוא תוקף אותו:

השגת הראב”ד. וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים ומעשה ידיהם. א”א לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה.

הוא מבקר את הרמב”ם על כך שהציב קושיא בלי שיש לו תירוץ עליה. זה עלול לבלבל אנשים ולהביאם לכלל ספק שאין לו פתרון.

הערה על חופש הדיון

הראב”ד כאן מניח שלא נכון להציג קשיים אין לנו יישוב עבורם. האם נכון באמת לנהוג כך? וכי אם אין לנו תשובות לא ראוי להציב את הקושיות? זו גישה בעייתית מאד. מעבר לפטרנליזם שכרוך בה, כאילו אני אמור לגבש עמדות עבור כלל הציבור ולא לתת לו אפשרות לגבש לבד את עמדתו, יש כאן בעייתיות נוספת: אולי באמת הקושי הזה צריך היה להוביל גם את הרמב”ם והראב”ד עצמם למסקנה שאין אלוקים, או שהוא לא כל יכול, או שאין לנו רצון חופשי? כיצד מרשה לעצמו הראב”ד להתעלם מקושי או סתירה לוגית שאין לו תירוץ עבורה?

ניתן אולי להבין טענה כזאת דווקא ביחס לקושי שיש לנו יישוב עבורו. במצב כזה אנחנו יודעים את האמת, אבל יש חשש שהטיפשים לא יבינו את התירוץ ויישארו בקושיא ויסיקו ממנה מסקנות לא נכונות. הוזכרה כאן באתר לפני כמה ימים הבדיחה על כך שיש אנשים שיוצאים בשאלה בגלל הצ’ולנט של שבת. הם קוראים את האברבנאל על הפרשה, והוא מתחיל כידוע כל קטע שלו עם ערימה גדולה של קושיות, ואז הצ’ולנט מתגבר עליהם והם נרדמים ולא זוכים להגיע לקריאת התשובות. המסקנה היא שדווקא קושי כזה שיש לנו תשובה עליו ניתן לטעון לגביו שלא כדאי להציג אותו לציבור (לפחות כשהתשובה היא מורכבת וקשה להבנה). אבל קושי שאין לנו תשובה עליו, הרי אולי הוא מעיד שהמסקנה שלנו לא נכונה. אז מדוע ראוי להסתיר אותו מההמון? יתר על כן, למה אנחנו מסתירים אותו מעצמנו? הרי גם אנחנו לא מסיקים ממנו את המסקנות המתבקשות, והשאלה היא למה. הראב”ד עצמו, שכנראה חשב שאין תשובה טובה לשאלה הזאת, היה אמור לראות בה הוכחה לכך שהקב”ה איננו יודע מראש. במקום להסיק את המסקנה המתבקשת, הוא דורש להסתיר את השאלה מההמון.

ניתן לנסח זאת אחרת. הרי לשיטת הראב”ד עצמו, יש כאן הוכחה לוגית מוחצת לכך שלפחות אחת משתי האמונות הללו אינה נכונה. ואם האמונה בדבר חופש הרצון היא הכרחית ומעוגנת בפסוקים ובנבואה כפי שכתב הרמב”ם, אזי המסקנה המתבקשת היא שהידיעה האלוקית לא באמת קיימת. לכן היה עליהם להסיק את המסקנה הזאת, ואף לפרסם אותה בציבור. שיידעו כולם את האמת. במקום זאת הראב”ד מעדיף להשאיר את כולנו באמונת השקר שלנו כאילו הקב”ה יודע מראש כדי לא לעורר בעיות של אמונה. בעצם מלשונו עולה שבעיניו זו כנראה לא אמונת שקר, שהרי נראה שגם הוא עצמו שמכיר את הקושי לא זנח אותה. השאלה מדוע? איך ייתכן להחזיק בשתי אמונות שסותרות זו את זו לוגית? האם זה בכלל אפשרי?

הערה על מעמדן של סתירות לוגיות

האם ייתכן להישאר עם סתירה לוגית ולא להסיק ממנה מסקנות? מקובל לחשוב שכן, שהרי הקב”ה הוא מעל השכל וחלה עליו “אחדות הניגודים” וכו’. אבל אלו הבלים. הרי לא מדובר כאן עליו אלא עלינו. אנחנו מחזיקים בשתי אמונות שמבחינתנו סותרות לוגית זו את זו. אם כך, אנחנו לא באמת מחזיקים בשתיהן. ניתן לחשוב על זה כך: אני מחזיק בטענה “הקב”ה יודע הכל מראש”. מכאן נגזרת המסקנה “מעשיי אינם בידי”. ובו בזמן אני מחזיק בטענה “מעשיי מסורים בידי”. אם כך, האם אני באמת מאמין שמעשיי בידי? אפשר בכלל להאמין שמעשיי בידי וגם לא בידי בו זמנית? כמובן אפשר היה לומר אותו דבר על הצד השני של המטבע: שאלוהים יודע מראש וגם לא יודע מראש. שימו לב, אלו שתי אמונות שאני, אדם בשר ודם, מחזיק בהן. זה לא קשור בשום צורה לקב”ה וכל יכולתו, והאם הלוגיקה מחייבת אותו או לא. הלוגיקה מחייבת אותי, וזה מה שקובע כאן. אדם לא יכול להחזיק באמונה X וגם לא X בו זמנית. הוא יכול כמובן להוציא בשפתיו את המשפט “אני מאמין ש-X וגם לא X”, אבל אלו יהיו פטומי מילי (הנעת שפתיים) בעלמא. הוא לא באמת מאמין בזה אלא רק אומר את זה. אמונה שכוללת בתוכה סתירה לוגית אין לה תוכן קוגניטיבי.

בה במידה אני לא יכול גם להאמין שהקב”ה יכול ליצור קיר שעוצר כל פגז, ובו בזמן להאמין שהוא יכול ליצור פגז שחודר כל קיר. זה שהקב”ה הוא כל יכול לא מעלה ולא מוריד לעניין זה. בין שתי האמונות הללו יש סתירה לוגית, שכן אם יש פגז שחודר כל קיר אין קיר שעוצר כל פגז, ולהיפך. אני כאדם לא יכול להאמין בשני אלו. זו לא טענה על הקב”ה אלא עליי. לחלופין, חשבו מה יקרה אחרי שהקב”ה ייצור את שני אלו. מה יקרה בפועל כאשר הפגז הזה יפגע בקיר הזה: או שהוא יחדור אותו ואז הקיר לא עוצר כל פגז, או שהוא לא יחדור אותו ואז הפגז לא חודר כל קיר. אין אפשרות שלישית. לכן ברור שאי אפשר להאמין שהקב”ה יכול ליצור את שני אלו גם יחד. זו הוכחה לוגית ואין דרך לברוח ממנה. מדברי הראב”ד עולה שהיחס בין הידיעה לבחירה הוא דומה. גם שם יש סתירה לוגית ואין לנו דרך לברוח ממנה (אני מזכיר שזו קושיא ולא שאלה). אז מדוע הראב”ד מתעקש להחזיק בעצמו בשני צדי המטבע ועוד לדרוש מהרמב”ם לא לגלות את הסתירה הזאת להמון?

ארבעה כיווני יישוב

המסקנה ממה שכתבתי למעלה היא שלא באמת ניתן לחיות עם סתירה. “אחדות הניגודים” הוא רעיון עיוועים נוצרי (ש”הומשג” על ידי המלומד הנוצרי בן ימי הביניים ניקולאוס קוזאנוס) חסר שחר, ואינו באמת אופציה להתייחס לקושי לוגי (אלא אם הניגוד הוא מדומה, אבל אז צריך להצביע על הנקודה שמראה שהוא באמת מדומה, ולא להסתפק בהצהרה על אחדות הניגודים). בקיצור, מה עושים עם הסתירה הזאת?

נדמה לי שניתן לחלק את ההסברים השונים לסתירה הזאת לארבעה סוגים. הכל מתחיל מזה שבסתירה הזאת יש שלושה מרכיבים: הידיעה האלוהית (הכל יכולת שלו), חופש הרצון של האדם, ויחס הזמן שבין שני אלו. הסתירה אותה הצגתי בין שני המרכיבים הראשונים לא יכולה להיות קיימת אלא אם הידיעה האלוהית קודמת לבחירה של האדם. אם הידיעה מגיעה אחרי המעשה לא נוצרת שום בעיה. לכן גם ציר הזמן הוא חלק  מהסיפור. שלושת הכיוונים הראשונים ליישב את הסתירה נוגעים בשלושת המרכיבים הללו: יש שמוותרים על חופש הרצון ונוקטים בדטרמיניזם. יש שמדברים על דילוגים ואי כפיפות לציר הזמן. ויש שמוותרים על הידיעה האלוהית. כיוון רביעי גורס שהסתירה היא מדומה, כלומר שגם אם מאמצים את שלושת המרכיבים הללו אין באמת סתירה. נעסוק כעת בארבעת הכיוונים הללו אחד לאחד.

א. האם אפשרי דטרמיניזם תיאולוגי?

יש שרוצים לוותר על חופש הרצון שלנו. זו מסקנה דטרמיניסטית (שהרמב”ם והראב”ד כמובן לא מוכנים בשום אופן לקבל אותה). דוגמה לזה היא שיטת ר’ חסדאי קרשקש בספרו אור ה’[1], אמנם אצלו זה נובע בעיקר מתפיסת הסיבתיות הפיזיקלית ולא בגלל הסתירה התיאולוגית לאמונה בדבר ידיעת ה’. חוקי הטבע מכתיבים דטרמיניזם, ולכן לא ייתכן שיש לנו חופש לבחור מה לעשות. מסקנתו היא שבאמת מעשינו אינם בידינו, ואנחנו לא נשפטים על מה שעשינו. אבל בגלל שגם הוא מקבל את ההכרח של הרמב”ם והראב”ד להאמין בחופש הרצון שלנו, אחרת אין שום משמעות לציוויים ומצוות ולא לענישה ושכר, הוא מוסיף שאנחנו אכן מצווים ונשפטים, אבל אך ורק על ההתייחסות שלנו למה שקורה. המעשה שעשינו אינו בידינו, אבל אם הוא היה עבירה (או מצווה) אנחנו יכולים להתייחס אליו בחיוב או בשלילה, ורק על כך אנחנו נשפטים.

הסבר כזה יכול אולי להיאמר כאשר המסקנה הדטרמיניסטית נגזרת מהעיקרון של סיבתיות פיזיקלית. הטענה היא שהחופש שלנו לבחור סותר את חוקי הפיזיקה (כי הם דטרמיניסטיים ולא מאפשרים חופש בחירה). אם זהו השיקול שמוביל לדטרמיניזם, אזי ניתן לומר שההתייחסות שלנו לאירועים, שאינה בעצמה אירוע פיזיקלי אלא מנטלי-רוחני, יכולה לחרוג מחוקי הפיזיקה ולהיות מסורה לרצוננו החופשי. אבל בדיון שלנו המסקנה הדטרמיניסטית נגזרת משיקול תיאולוגי (ידיעת ה’) ולא פיזיקלי. אם בגלל כל יכולתו הקב”ה יודע הכל מראש – אזי אין שום מקום להבחין בין אירועים פיזיקליים לאחרים. אם הוא יכול לצפות בעתיד, אזי הוא אמור לדעת גם את ההתייחסות שלנו לאירועים ולא רק את המעשים עצמם, ואם כך המסקנה המתבקשת היא שגם ההתייחסויות שלנו אינן בידינו. אגב, לפי הידע שבידינו כיום, גם ההתייחסות שלנו לאירועים היא אירוע פיזיקלי (הוא קורה במוח ומתחולל על ידי זרמים חשמליים), ולכן גם ביחס לקושי מהסיבתיות הפיזיקלית כנראה לא נכון לעשות את החילוק של הר”ח קרשקש. בזמנו הידע הזה לא היה קיים כמובן.

בכל אופן, גם אם הדטרמיניזם היה פותר את הקושי הפיזיקלי, הוא ודאי אינו פתרון אפשרי לסתירה התיאולוגית, אלא אם מוותרים על ההנחה שיש אפשרות והצדקה לשפוט אותנו על מעשינו.

ב. ציר הזמן

כאמור, יש שרוצים לטעון שהקב”ה הוא מעל הזמן, ולכן הוא יכול להשיג מידע על העתיד באופן שלא סותר את חופש הבחירה שלנו. ראינו למעלה שכך ניתן אולי להבין גם את דברי הרמב”ם עצמו בתירוצו לקושי. האם זה באמת פותר את הבעיה? תשובתי לכך היא שלילית.

הסיבה לכך היא שיש כאן ערבוב בין שתי שאלות שונות. שאלה אחת היא כיצד הקב”ה משיג את המידע עוד בטרם הוא נוצר (לפני שהאדם בחר את בחירתו). על כך ניתן לענות שהקב”ה הוא מעל הזמן ויש לו יכולות להשיג מידע עתידי. הוא שולח יד ארוכה לעתיד ושולף משם את המידע אליו. אבל השאלה בה אנחנו עוסקים היא שונה: בהנחה שהמידע קיים אצלו כעת (בלי קשר לדרך בה הוא השיג אותו), האם ייתכן שיש לנו בחירה חופשית לאחר מכן? כפי שהסביר הרמב”ם, אם המידע קיים אצלו אזי אם אנחנו אנוסים לפעול בהתאמה אין לנו בחירה, ואם יש לנו אפשרות לפעול אחרת – אזי מתברר למפרע שהמידע כלל לא היה מצוי בידיו (כלומר שהמידע שבידיו היה שגוי). לכן גם התשובה הזאת לא מספקת מענה לקושי שבו אנחנו עוסקים כאן. היא פשוט עונה על השאלה איך הוא משיג את המידע ולא על השאלה כיצד קיומו של המידע בידיו מתיישב עם חופש הבחירה שלנו בעתיד.

כדי לחדד זאת, אזכיר כאן נקודה שעמד עליה ריצ’רד טיילור, בספרו מטפיזיקה. הוא מספר על אוסמו, מורה בעיירה במערב התיכון בארה”ב, שנכנס יום אחד לספריה ומוצא שם ספר שקרוי… סיפורו של אוסמו. הוא מסתקרן ופותח את הספר, ורואה שהוא מתחיל בלידתו של אוסמו, בדיוק במקום ובמועד שהוא עצמו נולד. שמות הוריו של גיבור הספר זהים לשמות הוריו שלו, וכך זה ממשיך בגן, בית הספר, מכללה, נישואין ועוד ועוד. הספר מכיל תיאור מדויק לפרטים של חייו. ואז הוא מגיע לפרק שבו מסופר שאוסמו נכנס לספריה ומוצא שם ספר בשם סיפורו של אוסמו. הוא כמובן נכנס כאן ללחץ גדול, ומדפדף לדפים הבאים ורואה את מה שעתיד להתרחש איתו. הספר מספר שסופו של אוסמו צפוי להיות בהתרסקות מטוס (שבפועל אכן מתרחשת כי הוא כמובן לא מצליח למנוע אותה על אף מאמציו). לצרכינו כאן די בזה. כעת חשבו מה היה קורה אם אוסמו לא היה נכנס לספריה ולא היה רואה את הספר. האם במקרה כזה המידע בספר לא היה מדויק? ההנחה היא שכותב הספר מצויד בכל המידע, ולכן אין זה משנה אם אוסמו ראה את הספר או לא. המידע בספר מתאר במדויק את כל חייו העתידיים.[2] לענייננו, העובדה שהמידע קיים במקום כלשהו, גם אם אף אחד לא ראה אותו, וגם אם לא ברור כיצד הוא הגיע לשם, היא זו שמכתיבה את העתיד. מה שסותר את חופש הרצון שלנו הוא לא ידיעת הקב”ה את המידע, וגם לא אופן השגת המידע מן העתיד, אלא פשוט עצם קיומו של המידע בהווה.

מתוך כך נוכל לדון בהצעתו של בעל אור החיים על התורה, בסוף פרשת בראשית. התורה מתארת שם שהקב”ה ניחם על בריאת האדם, מה שכמובן מעורר את השאלה כיצד זה קורה. וכי הוא לא ידע מראש שזה מה שצפוי לקרות? האוה”ח שם כותב (בראשית ו, ה):

והגם שבאדון יתברך לא יוצדק לומר וינחם כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות…

עוד נראה לומר לפי מה שכתב הרמב”ם פרק ה’ מהלכות תשובה… ואשכילך, כי ה’ יכול לשלול הידיעה המושגת בידיעתו לבל ידענה, כשירצה האדון מה שאין כח באנוש לעשות זאת שתגיע אליו הידיעה ולא ידענה, והוא שרמז רמב”ם באומרו ואין דעתו של אדם יכולה להשיג וכו’, כי איך אפשר שתגיע עדיו הידיעה מעצמה ותהיה מושללת מעצמה, והוא שאמר הכתוב (במדבר כג) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל, הנך רואה כשירצה ה’ שלא לדעת יושלל הידיעה הגם שהידיעה ישנה מעצמה, כי אינו בבחינת האדם שהידיעה הוא חוץ ממנו, לומר ימנע ולא ידענה, כי ה’ הוא ודעתו אחד ואינו צריך לתת לב לדעת, שבזה נאמר דכשלא יתן לב לא ידע, לא כן, ואף על פי כן כביכול ישנו בבחינה זו דכתיב לא הביט וגו’. ומעתה נוכל לומר כי ה’ בעת ברוא האדם שלל מהידיעה פשעי אדם לב’ סיבות, א’, לטעם הפשטי כי טוב ה’ ולא יביט אל התיעוב וטעם זה לבד לא יספיק כיון שהוא צורך בידיעה לדעת מה יעשה והנמשך. אלא שיש עוד טעם ב’ והוא שנתחכם לעשות ה’ כן לבל תחול טענת הרשעים שיאמרו ידיעתו מכרחת, כיון שה’ ידע כי פלוני זה יעבור על מה שעבר הדבר מעצמו יתחייב להיות הגם שה’ לא גזר להיות כן… ואחרי הודיע אלהים אותנו את זה אין תמיהה באומרו וינחם ה’ וגו’, כי נחמתי, כי הוא עצמו שלל ידיעה זו ממנו:

אוה”ח כותב שהקב”ה שולל מעצמו את הידיעה ולכן אין טענה שידיעתו מכריחה אותנו למעשינו ושוללת מאיתנו את הבחירה.

אלא שלאור מה שראינו למעלה ברור שאין כאן תשובה לשאלה. גם אם נניח שהקב”ה שולל מעצמו את הידיעה על מעשינו העתידיים, עדיין עצם קיומו של המידע, גם אם אף אחד לא יודע אותו, היא זו ששוללת את חופש הבחירה שלנו. זה שהקב”ה מונע מעצמו את הידיעה דומה למצב שבו אוסמו לא היה נכנס לספריה ולא היה קורא את הספר. ראינו שגם במצב כזה לא באמת היה לו חופש לבחור, מפני שעצם קיומו של המידע הוא ששולל את הבחירה שלו ולא הידיעה של המידע על ידיו או על ידי מישהו אחר. הוא הדין ביחס לקב”ה. אם המידע קיים, גם אם הקב”ה מתעלם ממנו ומונע מעצמו לדעת אותו, שוללת מאיתנו את חופש הבחירה. ההסבר של האוה”ח אינו מיישב את הקושי.

נמשיך את הדיון בטור הבא.

[1] יש סתירות בדבריו בנושא זה כמו בעוד נושאים. ראיתי פעם שפרופ’ רביצקי טוען שחציו הראשון של הספר סותר לחציו השני בכמה נושאים וכנראה מדובר בתקופות שונות שבהן הוא חזר בו מכמה מרעיונותיו.

[2] כמובן שאם הוא לא היה נכנס לספריה אז הקטע הזה בספר היה אמור להיות שונה, ואכ”מ.

102 מחשבות על “שאלת הידיעה והבחירה 1 (טור 299)”

  1. תודה על הפוסט, רק חבל שנגמר באמצע המתח …

    למה לא לומר שבאמת ה’ לא יודע מה האדם יבחר ואין קושיא על שלימותו של אלוהים, כי אין שום חסרון לא לדעת דבר שעוד לא התרחש, כי הוא לא קיים, וכמו שאלוהים לא יודע מה שלא קיים כי אין מה לדעת בו, כי הוא כלום, ככה גם הוא לא יודע מה האדם יבחר, כי זה לא התרחש ובכלל לא קיים עד שיבחר ?

      1. לא הבנתי איך קיום המידע שולל את הבחירה. יש באפשרותי ללכת בשתי שבילים, אני אבחר באיזה אחד מהם ללכת ואלהים יודע במה אבחר כי הוא מעל הזמן ויודע הוא את העתיד. אם אבחר ברגע האחרון ללכת בשביל השני האלהים שמעל הזמן ידע שברגע האחרון אחליף את בחירתי ואלך בשביל השני. אך למרות ידיעתו אני בחרתי!

  2. לא מבין מדוע הרמד”א צריך לשנות את המשל הסלע לפגז, הרי משל הסלע הוא המפורסם, (כנראה זה נשמע יותר מפוצץ..) ואח”כ אתה שואל למה הרמב”ם הביא מקורות אחרי ההסבר שלו…

    לגופו של עניין.

    אם יבוא השואל וישאל, האם אלוקים יכול לברוא אבן בצבע מטר, או במשל של הרמד”א פגז בגודל צהוב, האם נראה בכך קושיה?!

    הרי גם את אלו האלוקים לא יכול לעשות, לא אבן בצבע מטר ולא פגז בגודל צהוב, גם אם נבקש ממנו בערוץ ישיר, הוא פשוט יאמר לא הבנתי.. אולי גם אז תשאל וכי יכול להיות שהקב”ה אינו מבין הכל?!…

    ומה בכל זאת יאמר הקב”ה למבקש הפגז או האבן, תסביר מה אתה רוצה ותקבל!

    ולענייננו, הרמב”ם מסביר דברים פשוטים, היות ואנחנו לא יכולים להבין מהו הקב”ה וכל המושגים הם כלי עזר בשבילנו, ולמשל לצבע קראנו צהוב, ולאורך קראנו מטר, וזה בסה”כ המשגה של החוויות שלנו, וממילא מה שאנו מסוגלים להבין המשגנו, ומה שלא לא, ולכן המושג יכולת אף היא המשגה שלנו, והיא אינה מציאות אלא היא חוויה שלנו הקטנים, ולכן לבקש ממי שהמושג אצלו לא שייך להמשגה, בקשה שאינה בקשה אלא הטרלה, למשל תעשה אורך צהוב, או למשל האם אתה יכול, זה אינו בקשה אלא הטרלה.
    הוא פשוט לא מבין מה אתה רוצה ממנו, כשתבקש הוא יעשה, כלזמן שהוא לא מבין מה אתה מבקש, הרי שאין מה לצפות ממנו ולהתאכזב.

    ההשלכה לסתירה הלוגית, אם x הוא מושג רק בראש שלך, וממילא בראש הקטן שלך לא x זה סתירה, מעולה, אבל מה אתה רוצה ממנו?!
    הרי דומה הדבר שניקח מחשב ונשבש ונתכנת אותו כך, ש1+1 במחשבון שלו שווה שלש, ואח”כ הוא לא יבין איך זה שכשהוא מבצע הזמנה ממחשב אחר של אחד ועוד אחד, הוא מקבל תוצאה שקוראים לה שתיים?!
    נכון הוא לעולם לא יצליח להבין, כי הוא תוכנת בצורה כזו.

    האם זה אומר שהתוכנה שלנו דפוקה?!
    לא! היא טובה אבל רק לנו. לעולם המושגים המצומצם שלנו!

    יש את המשפט הידוע “אילו ידעתיו הייתיו”.
    כן, אנחנו מוגבלים בשכלנו, רק עד כמה שנתנו לנו להבין, האם נסיק מזה מסקנה שמה שאנו לא מבינים לא קיים?!.
    דומה הדבר לשוטה המסיק מסקנה על פי שיכלו הדל, האם זה אומר שכך גם המציאות כי השוטה כך תופס אותה בשיכלה?!?! אתמהה!!

    דבר אחד בטוח, וזה מה שכותב הרמב”ם על פי התוכנה שכן הביאו לנו, 1. אנו מבינים שאין מצב שאנו חיים בסרט, ולכן הדטרמיניזם נשלל על הסף, וחייב להיות אם כך שיש לנו בחירה, אחרת אנו שוב חיים בסרט. (שוב הכל במושגים שלנו הקטנים).
    הנחת יסוד נוספת, 2. בילתי נתפס בעליל שהבורא אינו כל יכול, כי המושג כל יכול הוא רק המשגה במוח שלנו, והוא המשגה למיגבלה שלנו, כי אנו מוגבלים, (מי שלא מוגבל לא מכיר במושג הזה, מבחינתו ביקשת צבע מטר עם מעט ליטר).
    וממילא זה שהמוגבלות שלנו לא מצליחה להבין איך זה מסתדר, לא אומר שזה לא קיים.
    אם אני לא מצליח להבין איך נוסע רכב, ואני מנסה ומנסנה, ולא מצליח להבין, ולא מצליח, האם בגלל זה הרכב לא יסע?!. לא, כנראה שמשהו אצלי דפוק, ולכן אני לא מצליח להבין!!

    מי שמסיק מסקנות בגלל שהוא לא מבין, בדבר שמראש אומרים לו שאין לו סיכוי להבין, הרי לשוטה ייחשב.

    מה שדורשים מאיתנו, זה שאחרי ההנחות היסוד שאנו מוכרחים לקבלם, אנו צריכים לעלות על הרכב ופשוט לנסוע על העתיד הנכון ולעשות את הישר והטוב.

    תשובות כמו, למה החלטת להניח את ההנחות היסוד הללו, ולא פשוט לשלול את אחת מהם, כבר נענו, ואחזור בקצרה.

    האינטואיציה האנושית שהוטבעה בנו מחייבת כל בר דעת. לשני אבני יסוד.
    והם א. אין מצב שאנו חיים בסרט!!
    ב. אם אנו לא חיים בסרט, הרי שרוצים מאיתנו משהו, ואם אנחנו לא מבינים איך זה מסתדר, לא סותר שאנו מחוייבים לעשות גם בלי להבין. זה פשוט נוסע.

    אסיים בד”ת הממחיש אולי במעט את האמור.

    הקב”ה אומר למשה “רק אחורי יראה ופני לא יראו כי לא יראני האדם וחי”.
    הרי נשאל מדוע הקב”ה לא פשוט יעשה שיוכל לראות האדם אותו ויחיה?!
    אולי זה הסלע שהוא לא יכול להרים והנה הוא מוגבל.. (סליחה הפגז…).

    והתשובה פשוטה, כל מהות האדם וכל העבודה שלו כאן היא בגלל שהוא מוגבל, ראיית פני ה’ הכוונה ראיית העתיד, ואם היה האדם רואה ומבין הכל הרי שלא היה לו מקום לבחירה, וממילא מה לו ולחיים, הבחירה מגיעה רק כי אנו מוגבלים, ולכן “רק אחורי יראה,” הכוונה שרק לאחר מעשה אנו מבינים למה התגלגלו הדברים בצורה שכזו, חכמים בדיעבד זה נקרא. (וגם זה לא תמיד, אולי כי הסוף עדיין לא הגיע, אנחנו רואים חצי עבודה ושואלים שאלות).

    “פני לא יראו” הכוונה על העתיד, הרי אם נדע את העתיד הרי שאין לנו מה לבחור כי הכל ידוע לנו, ולכן שמו לנו את המגבלה הזו!!
    רק צריך לפתוח את העיניים ולהבין מה עשה ה’ לנו.

    המשך שבוע נעים.

    (כן, יש גם כאלה שלא זוכים לראות את האחורי, גם כשכולם רואים, הם פשוט עוצמים את העיניים, מה לעשות יש בחירה..).

    תם.

    1. בס”ד ט’ באייר תש”פ

      לתם – שלום רב,

      מקור המילה ‘פגז’ בתרגום יונתן על הפסוק: ‘ומחי קבלו יתן בחומותיך’ (יחזקאל כו,יט), שתרגם יונתן: ‘ומחת פגוזוהי יהב בשורך’
      .
      ושם פירשו רש”י ומצודות ש’קבלו’ הוא מכשיר שזורק אבנים גדולות על החומה, ואם כן ‘פגוזוהי’ הן אבנים גדולות.

      נמצינו למדים שלפי רש”י ‘פגזים’ הם ‘אבנים גדולות’.

      בברכה, ש”צ

      1. ש”צ יקר!
        נדמה שעברתי את הגבול בתום לב ובלא משים.
        הרב הכה על קודקודי לאמר גדל!
        אני “בוחר” גם אם איני מבין איך, לחזור לגבול הטעם שהרב רואה בו לטוב.
        והיות ואיננו מאמינים בדטרמיניזם, הרי שיש לנו לקחת אחריות למעשיו, ואיננו שחקנים בסרטו של הרב ואף לא ניצבים.
        כך שכדאי אולי עד יעבור זעם להפסיק עם הדרושים והשנינויות, אף שהם יחסרו לי מאד!

        בתקווה להבנה מאיר קסטנר התם.

        1. תמכתי יתדותי באריך

          לתם – שלם,

          ואני תמכתי יתדותי בסור אריך קסטנר, שציין בספרו ‘שירים לרפואה’ את ההומור כאחת הדרכים להתמודד עם מצבי רוח קיצוניים. עכ”פ עדיף להיות ‘קציר’ ולא ‘אריך’ 🙂

          בברכה, ש”צ

          1. בס”ד ט’ באייר תש”פ

            לא נכון לומר שהמידע שקיים בידי ‘קורא הדורות מראש’ על מה שאבחר בעתיד, אינו משאיר לי חופש בחירה, שהרי המידע הקיים עכשיו אומר שבחירתי העתידית תהיה מרצוני החופשי. דומני שכך הסביר הריב”ש את דעת הרמב”ם.

            בברכה, ש”צ

            אגב, אחת הראיות מכתבי הקודש לצפיית הבורא את בחירתו של האדם, היא התשובה הניתנת לתם: ‘בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים’, שבזכות זה שאנחנו מקיימים עכשיו את מצוות הפסח – הוציא ה’ את אבותינו ממצרים.

            1. בס”ד י’ באייר תש”פ

              הריב”ש דן בסוגיית הידיעה והבחירה בתשובתו (סי’ קיח), אחרי שביאר את דיעות הרלב”ג והראב”ד, מציע הריב”ש את הסברו:

              ‘אבל מה שנראה לי להשיב בשאלה זו הוא: שעל כרחנו יש לנו להאמין שהאדם יש לו בחירה על מעשיו, כדי לקיים מצוות התורה ותגמוליה, וכמו שהוא מבואר בתורה… וכן יש לנו להאמין שידיעת הש”י מקפת בכל מה שיעשה האדם בבחירתו טרם יצא הדבר לפועל, כי אין לתת שום חסרון בידיעתו, חלילה.

              ואין ידיעה זו מכרחת כלל, כי אחרי הונח שהאדם יש לו בחירה והיה אפשר לו לעשות ההיפך – הנה כשיידע ה’ שהוא יעשה פועל פלוני, יידע שיעשה זה בבחירתו ושהיה אפשר לו לעשות הפכו. ואם כן אין ידיעה זו מכרחת, שהרי הידיעה היא שייעשה הפועל ההוא בבחירה…

              ולזה נאמר שאין מעשה האדם נמשך לידיעת ה’ אותו מעשה טרם שיצא לפועל, אבל ידיעתו נמשכת למעשה ההוא הנעשה בבחירה ובאפשרות לעשות הפכו, ואם יידענו ה’ טרם ייצא לפועל. ובזה נשאר האדם בחיריי וידיעת הש”י שלימה בלי שום חסרון ובלתי מוציאה האדם מבחירתו’.

              בברכה, ש”צ

              דברי ה’אור החיים’ שצוטטו בפוסט, מיוסדים על הסברו של הראב”ד

              1. שיטת ר"ח קרשקש וניסוי ליבט

                בס”ד י”ב באייר תש”פ

                רמד”א העיר ששיטת ר’ חסדאי קרשקש שמעשה האדם אינו בחירי ורק התרצותו במעשה היא הבחירית, אינה מיישבת את שאלת הידיעה והבחירה, משום שאם הקב”ה יודע מראש מה ירצה האדם – הרי שכבר נשללה הברירה אם לרצות או לא.

                ייתכן לומר שהצורך האמוני להניח שה’ יודע את העתיד מראש הוא מפני שהמקרא מלא בנבואות על מעשים עתידיים של אנשים, כגון ‘ועבדום וענו אותם’. וכאן ניתן לומר לשיטת רח”ק שהנבואה מבשרת תמיד מעשה עתידי ולא מחשבה עתידית, ולפיכך אין הוודאות שנותנת הנבואה שהמעשה יתרחש, מבטיחה שהעושה יזדהה עם מעשהו (ולכן יוכל ה’ לדון את העושה על כוונתו).

                היותו של הבורא ‘כל-יכול’ אנה מונעת את בחירתו של האדם, שהרי ה’ היה יכול לשלול את הבחירה מהאדם, אך אינו רוצה בזה,ולכן הוא יוותר על אפשרות הידיעה מראש במצב במקרה שהוא רוצה לאפשר בחירה (כדברי ה’אור החיים’) או יסתפק בידעה מראש דיעבדית (כריב”ש).

                ובקיצור:
                ניתן לכאורה ליישב לדעת רח”ק את הנבואות מראש על מעשה עתידי, משום שהנבואה מתייחסת למעשה העתידי ולא למחשבה של האדם בשעת מעשהו..

                בברכה, ש”צ

                1. הניסוי של ליבט שמראה לכאורה שהוראה במוח לעצבים לעשות את המעשה באה לפני תחושת הרצון של האדם – יכולה להתיישב מצויין עם שיטת של רח”ק שהמעשה אינו בחירי, ואין האדם נידון אלא על התרצותו בעת המעשה שעליה לא הוכרח.

                  1. הידיעה האלקית היא פעולה (מהר"ל)

                    דברי האוה”ח שה’ בוחר שלא לדעת את בחירת האדם כדי לא לשלול ממנו את הבחירה – יובנו ע”פ דברי מהר”ל (בהקדמה השניה ל’גבורות השם’, עמ’ ט), הסובר (בניגוד לדעת הפילוסופים) שהדעת אינה חלק מהגדרת מהותו של הקב”ה, שכן במהותו אין לנו שום הגדרה.

                    ‘ידיעת ה’, לפי מהר”ל, היא אחת מפעולותיו בנבראים ‘כי אין חילוק בין ההשגה שהוא משיג הנמצאים או מה שהוא פועל שאר פעולות, כי ההשגה גם כן פועל ויבוא בלשון פועל, שיאמר “וידע אלקים’ כמו שיאמר ‘וידבר אלקים’, וכמו שיפעל לפעמים פועל זה ולפעמים פועל אחר, הכל לפי המקבל – וכך בהשגתו משיג כל דבר לפי עניין המקבל, כי אין ההשגה רק פועל..’.

                    ,גם מפשט המקראות נראה ש’ידיעה’ היא ‘התייחסות’. ‘וידע אלקים’ – נתן דעתו עליהם לגאלם; וכ ‘כי ידעתיו’, ‘יודע ה’ ימי תמימים’, ו’ודע ה’ דרך צדיקים’ מתייחס אליהם ונותן דעתו להיטיב להם.

                    הואיל ומה שמוגדר כידיעת ה’ הוא ‘התייחסותו’ – מובנים דברי בעל ‘אור החיים’ שבחירותיו העתידיות של האדם – בוחר הקב”ה ‘שלא לדעת’ – היינו: בוחר שלא להתייחס אליהם בהווה, כדי שהתייחסות זו לא תמנע מהאדם בעתיד את בחירתו החופשית

                    בברכה, ש”צ

                    1. דברי מהר"ל על 'הכל צפוי והרשות נתונה'

                      בס”ד י”ב באייר תש”פ

                      מהר”ל ב’דרך חיים’ על המשנה: ‘הכל צפוי והרשות נתונה’ (אבות פ”ג), אומר שאף שדברי הרמב”ם נכונים וה’ יודע מראש מה יבחר האדם ובכל זאת לא נשללת מהאדם הבחירה – לא היה הרמב”ם צריך להכניס את הקורא לנושא זה, אלא לפרש בפשטות: ‘הכל צפוי’ שה’ רואה את כל מעשיו של האדם, ובכל זאת ‘הרשות נתונה’, ויש מצב שה’ אינו מתערב מיידית ואינו מונע את האדם מלחטוא.

                      וזה כהשגת הראב”ד על הרמב”ם, שלא היה צריך להתקיל את הקורא בשאלות בלי לבאר בשלימות את התשובה. כותב הפוסט מראה בעליל עד כמה קשה לאדם המוגבל בזמן להבין את דרכי בוראו שאינו מוגבל בזמן, ולגביו ורק לגביו העתיד מצוי.

                      בברכה, ש”צ

                      על ההסבר שנותן הראב”ד שה’ יודע מראש ‘כידיעת מאיצטגנינים’, היינו צפייה מראש של הבחירה הסבירה שיבחר האדם בהתאם לאופיו וטבעו – מודה הראב”ד שאינו נותן הסבר מלא לעיקרון הידיעה מראש של הבורא, שהיא בוודאי גם לגבי החלטות אנושיות המתעלות על הנטיה הטבעית.

                    2. ניסוי ליבט ותפיסת הרמב"ם

                      בס”ד ט”ז באייר תש”פ

                      לפי תפיסת הרמב”ם שהקב”ה יודע מראש מה יבחר האדם בעתיד, יש מקום לומר שהוא יכול לתכנת מראש את כל מערכת הטבע, כדי שתבצע את מה שהאדם יחליט בעתיד.

                      לפי זה יתישבו תוצאות ‘ניסוי ליבט’, שכן לא החלטת האדם היא שהניעה את אצבעו, אלא התכנות המוקדם שתכנת הקב”ה את מערכת הטבע כדי לאפשר את מימוש בחירתו העתידית ש האדם.

                      .

                      בברכה, ש”צ

                    3. בס”ד ל”ו בעומר תש”פ

                      על הידיעה והבחירה בהגותם של הראשונים ובספרות הקבלה והחסידות – ב’המכלול’ ערך ‘ידיעה ובחירה’; דיונים בנושא בהגות הפילוסופית הכללית – באמרו של הרב ד”ר משה רט, ‘הידיעה והבחירה’, באתר’לדעת להאמין’.

                      בברכה, ש”צ

                2. אין צורך ליישב את רח”ק, שכן כפי שכתבתי הוא בא ליישב את הקושיא הסיבתית-פיזיקלית, ושם דבריו ניתנים להיאמר. אבל הערתי שאת הקושיא התיאולוגית לא ניתן ליישב כך. לגבי הצעתך שכבר נכתבה כאן, ראה בטור הבא.

    2. האריכות כאן היא אך למותר. הטיעון הוא פשוט ואפשר היה לומר אותו בשלושה משפטים.
      אני לחלוטין לא מסכים. אענה על כך ביתר פירוט גם בטורי ההמשך, אבל כאן אומר בקצרה. אם אני אומר שהקב”ה יודע כוונתי לידיעה במובן שלי. אחרת מה אני אומר? ואם זו ידיעה במובן שלי אז מה שנותר הוא רק כיצד הקב”ה משיג את הידיעה או כיצד היא מתייחסת אליו. שת יהשאלות הללו לא רלוונטיות לדיון, כי הסתירה לחופש הרצון היא מעצם קיומה של הידיעה הזאת.
      הטיעונים כאילו אי אפשר ליישם על הקב”ה את הלוגיקה שלנו חסרי שחר. לפי זה הוא גם לא ברא את העולם וגם לא קיים. כי זה שהוכחת או סברת שהוא קיים לא סותר את הטענה שהוא לא קיים. וזה שכתוב שהוא ברא את העולם לא אומר שלא נכון שהוא לא ברא אותו. וזה שהוא כל יכול לא אומר שאין מגבלה על יכולותיו. וכן על זו הדרך.
      מה שהרמב”ם כותב וגם הראב”ד מסכים לו, הוא שאם הקב”ה יודע עכשיו מה אעשה בעתיד זה סותר את החופש שלי לבחור. זה הכל.

    3. ניקח כדוגמא את משל הטיפש.

      טיפש שיגיע לסתירה לוגית על פי ראות עיניו, והסתירה אינה סתירה לוגית (באמת), אלא שמוחו הדפוק משהו, רואה בכך סתירה לוגית.

      יש לציין, שהוא אכן טיפש, או מוגבל בשכלו, אבל דבר אחד הוא עדיין לא מפספס, והוא, שיש חכמים ממנו ואם הם אומרים לו שהוא טועה אף אם אינו מבין מדוע, הוא סומך עליהם, כי הוא מודע למגבלה (המסויימת) שבשכלו.

      1.האם בגלל זה שהמוגבל בשכלו אינו מצליח להבין מדוע במה שהוא רואה כסתירה לוגית אין באמת סתירה, יש לו להסיק שהסתירה קיימת?!

      2.אם אנו הטיפשים, (ביחס ליוצרינו) יותר נכון מוגבלים בשכלנו, (כפי היכולת שמקסימלית שנתנו לנו). הרי שהחוויה שלנו מהו סתירה לוגית אינה מחייבת שהסתירה באמת קיימת, שוב, אם אנו חושבים שאיננו מוגבלים, אזי אין מה לעשות איתנו, ואנו אנוסים מחמת טיפשות בתום לב.
      וממילא הידיעה שאנו מוגבלים, עוזרת לנו לא להירתע ממה שנדמה לנו כסתירה לוגית, ובוודאי לא להסיק מסקנות, כי היא באמת אינה סותרת אלא שמוחנו הוא זה שחווה אותה.

      3.לגבי הדוגמאות שהרב נקט. כל עוד אין לנו סיבה לראות בדברים כסתירה לוגית על פי שכלינו הקט, וממילא להגיע למסקנה שאנו מפספסים משהו עקב מוגבלותינו, לא נגיע למסקנות אלה. (למרות שאין וודאות שאינה קיימת).
      המסקנות הם מכח ההכרח, גם המוגבל מסיק שהוא טועה רק בדברים שמוכח שהוא מוגבל בהם, (אפילו הוא מבין שביחס לחכם בעניין זה הוא מוגבל). אמנם יכול בהחלט להיות שהוא מוגבל בעוד דברים ואינו מודע לכך, אבל אין סיבה להניח כך.

      אחכה בסבלנות לטורי ההמשך.

      “תכלית הידיעה שנדע שלא נדע”. מצפים מאיתנו להבין את מגבלותינו!

      המשך יום מקסים.

      1. אם אותו טיפש חושב ש-X סותר לוגית את Y, אזי הוא באמת לא יכול להחזיק בשניהם. הוא יכול לומר שהוא מחזיק בשניהם.
        החשש שאנחנו טיפשים אמור למנוע מאיתנו ליישב סתירות ולהסיק מסקנות כלשהן. אולי אנחנו טיפשים? בתורה כתוב על עבד נרצע שהוא עובד לעולם וכתוב גם שהוא עובד עד היובל. אולי קרכי הקב”V שגבו מאיתנו, ולכן אין אפשרות ליישב את הסתירה וצריך להישאר בשני הצדדים של המטבע?
        כל עוד אין בדברים סתירה אין סיבה לשלול, זה ברור. השאלה היא כשיש בדברים סתירה.

            1. למה לא מקבל במקומות אלו את משל הטיפש?

              הרי יש לנו שתי נקודות מוצא הכרחיות.

              א. אנחנו לא חיים בסרט.

              ב. הבורא כל יכול.

              ההשלכה המסתברת, יש לנו באג בתפיסה (מוגבלים).
              הפחות מסתברת, חיים בסרט, או שאינו כל יכול, (לא לדעת נחשב חיסרון ביכולת).

              1. לא הבנתי מה הוא מוסיף לנו. אכן אנחנו לא חיים בסרט. ולכן ברור שיש לנו בחיר הופשית. השלה כיצד להתייחס להנחה שהקב”ה יודע מה נעשה בעתיד. ועל כך הדיון. למה להניח שאין סתירה ביניהם ושיש לנו באג בתפיסה? נדמה לי שמיצינו. חכה לטורי ההמשך.

  3. לא ממש הבנתי למה הידיעה מראש היא בהכרח הגורם לתוכן שלה להתממש? מבחינת אלוהים אין שום הבדל בין מה שאני אפעל מחר לבין מה שפעל אלמוני לפני מליון שנה. זה לא שהוא יודע מה יקרה בעתיד, אלא אצלו אין מגבלות של זמן. אין עתיד. (כמובן שבשכל האנושי אין אנו מבינים זאת, אבל מבינים שיכול להיות מושג של ידיעה אחרת ושונה בתכלית מזו שלנו – ואולי לזה התכוון הרמב”ם?)
    לכן, הוא יודע בדיוק מה נבחר. אך מי בוחר? אני.

      1. אינני מבין, אמנם מבחינה לוגית אי אפשר שאעשה אחרת ומעשי ידועים מראש, אך מבחינה פיזיקלית אין שום מניעה ובחירתי היא המכריע. לכן אפשר לדבר על שכר ועונש. עמדתי בפני נסיון והתגבתי בכוחות עצמי.(דומה לרבי קרשקש)

  4. כל הטיעון של הרמבם לא באמת עומד.
    והוא קצת סותר את עצמו ממקום אחר.
    אם התורה ניתנה לתקן את האדם, אז השכר והעונש אמורים לתקן את האדם. כל אדם על פי רוע מצבו. ואם לאדם היתה בחירה חופשית אז התורה לא היתה עוזרת לעניין תיקון האדם כי השכר והעונש לא עוזרים כי הבחירה היא חופשית (חופשית מאיומים בשכר ועונש חיצוניים).
    שום טכנאי לא היה ניגש לתקן מחשב שמתנהג בחופשיות.

    1. אתה מערבב (ולא בפעם הראשונה) בין אינדטרציניזם לבין בחירה חופשית. אדם שבוחר בהחלט אמור לקחת בחשבון שכר ועונש. הארכתי בזה בספרי מדעי החופש ובמאמרי על חופש הרצון.

      1. נכון. או שלדברים יש סיבה או שאין.
        אתה החלטת משום מה שהאדם נמצא בין השמשות.
        הרמבם טוען שזה עמוד התורה. ואני אומר שאין לזה שום חשיבות מצד התורה והמשפט.
        גם ר’ יוסי (שנימוקו תמיד עימו) אומר שבאמת אין דבר כזה בין השמשות.
        אם אדם שבוחר לוקח בחשבון שכר ועונש, והוא בחר בעונש, אז או שהוא טיפש, או שיש לו סיבה לבחור בעונש.

        ואו שהרמב”ם טועה או שאם מדייקים בלשון הוא אומר משהו אחר: “וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה”

        אם מדייקים בלשון אז אין סתירה בין “מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ” לבין דטרמיניזם. וההסבר הוא שכל עוד הכפיה לא מבחוץ אפשר לשפוט ולהעניש. כל בעלי הדעה יסכימו ש”דעה” הוא דבר לא חופשי אלא משהו שנתגבש עם הזמן.
        אם הוא טוען שהבחירה היא חופשית כמו שאתה רוצה לטעון אז ודאי שהוא טועה: דוגמה הכי פשוטה: אדם שגדל בג’ונגל ולא למד לקרוא או לכתוב. נגזר עליו להיות כמו חיה. הוא לא יכול לחשוב.

        לכתוב מאמר על ידיעה ובחירה זה כמו לכתוב מאמר על גנטיקה וחדי קרן. חדי קרן קיימים רק בדימיון.

  5. יש נקודה שחסרה בהסבר פה ואני לא מבין אותה:
    “לענייננו, העובדה שהמידע קיים במקום כלשהו, גם אם אף אחד לא ראה אותו, וגם אם לא ברור כיצד הוא הגיע לשם, היא זו שמכתיבה את העתיד. מה שסותר את חופש הרצון שלנו הוא לא ידיעת הקב”ה את המידע, וגם לא אופן השגת המידע מן העתיד, אלא פשוט עצם קיומו של המידע בהווה.”
    מדוע עצם קיום המידע במקום כלשהו מכתיבה את העתיד? הרי “הכתבת” העתיד היא בסופו של דבר עניין סיבתי – השרשרת הסיבתית שמוליכה מפעולה א’ לתוצאה ב’. אם אין קשר סיבתי בין קיום המידע לבין התוצאה בסופו של דבר לא נכון לומר שהיא מכתיבה אותו.
    לכן, אני לא רואה שום בעיה שהמידע יהיה קיים במקום כלשהו, אבל האדם עצמו יבחר באופן חופשי לגמרי (שכן קיום המידע לא משפיע בשום צורה סיבתית על הבחירה שלו), כאשר הבחירה שלו היא זו שתוביל לקיום התוצאה.

    1. אריאל, עיין בסיפורו של אוסמו.

      אם אין סיכוי שפעולותי יהיו שונות מהכתוב, הרי שאין לי את היכולת לשנות.
      ולכך זה בהחלט נחשב לנסיבתי.

      (אא”כ יש לנו חיסרון בהבנה מה נחשב ליכולת, עיין בדברי דלעיל).

    2. לא נכון. זה לא עניין סיבתי אלא לוגי. ישנן קורלציות הכרחיות בלי יחס סיבתי. שני שעונים מראים את אותה שעה בהכרח (אם הם תקינים). האם זה אומר שאחד הוא סיבתו של השני? הטענה אינה שידיעתו של הקב”ה גורמת אלא שהיא מכתיבה או מאלצת לוגית. לא ייתכן שהיא תתבדה.

      1. לחלופין, חשוב על אלו שרואים בחוקי הטבע משהו שאינו סיבתי אלא קורלטיבי. הימצאות של שתי מסות במרחק כלשהו תמיד מביאה לכך שהן נמשכות זו לזו, אבל בלי שיש סיבה לכך. זו רק קורלציה (כך הבין דייוויד יום). האם זה אומר שתיתכן סיבה בלי שיקרה המסובב?

        1. אז מה זה משנה אם הקב”ה יודע ש-X קרה לפני ש-X קרה או אחרי ש-X קרה? בשני המקרים יש רק קורלציה אבל אין סיבתיות. כך שבסופו של דבר הסיבה ל-X זו הבחירה החופשית לגמרי של האדם שלא מוכתבת – לא ע”י הידיעה אחרי, ולא ע”י הידיעה לפני.
          במובן הזה חייבים לומר שהידיעה של הקב”ה היא לא מתוך ידיעת הסיבות – שהרי אין אף סיבה שהובילה לבחירה, אלא מתוך ידיעת העתיד – כך שהבחירה היא הסיבה לידיעה של הקב”ה לפני שהיא נעשתה, כפי שאחרי שהיא נעשתה היא הסיבה לידיעה של שאר העולם.

          הדוגמא עם חוקי הטבע והקורלציה לא משנה בכלל את התשובה, הרי המסובב הוא אירוע הבחירה של האדם, והסיבה היא גם ידיעת הקב”ה לפני האירוע וגם תוצאות פעולותיו של האדם.

          יוצא שאני בעצם “מוסיף” ליכולותיו של הקב”ה, אבל יש לי סיבה טובה מאד לעשות את זה: אני מקיים את ההנחה שהוא כל-יכול (או לפחות יכול כמה שיותר)

  6. קראתי בעניין רב (מאז שרכשתי את הטרילוגיה אני נהנה לעקוב), ואשמח להציע אפשרות ולשמוע את דעתך.

    לזכייה בלוטו יש מספר עצום – אך מוגדר – של קומבינציות אפשריות. לו יצוייר ויהיה השבוע 80 מיליון ש”ח בלוטו, יוכל אדם מבריק דיו לכסות את כל הקומבינציות האפשריות, לזכות בוודאות ולהישאר עם כ-28 מיליון ש”ח.

    מדוע לא לומר שכך הם פני הדברים ביחס לידיעת ה’?
    הוא מכיר את כל הקומבינציות האפשריות לבחירת האדם, ואת מיליוני המסלולים הפוטנציאליים הנוצרים בשל כל בחירה שתתקבל בהסתעפויות השונות.
    וכפי שהדבר קיים באדם הפרטי, כך הוא גם לגבי האנושות והעולם כולו – מספר הקומבינציות גדל אמנם כמותית, אך זו הנחה סבירה בשל אמונתו ביכולתו של הכל יכול.
    ה”זכייה בלוטו” מהמשל, היא שבסופו של דבר כל בחירות בני האדם (ככלל, לא כיחידים) יובילו ל”גאולה”. בחירות “טובות” הם המסלולים הקצרים שיביאו גאולה לעולם תוך זמן קצר, בחירות פחות טובות (נניח, הבחירה האנושית שהביאה את השואה לעולם) הן מהדרכים הארוכות יותר לאותה נקודה.

    כלומר, הוא אינו צריך לדעת בהכרח מה תבחר, אלא די בכך שכל האפשרויות פרוסות לפניו. חלק מהאפשרויות כוללות בחירות “טובות” של האדם ובחירתו החופשית להלך בהן היא זו שמעניקה לו שכר.
    כלומר הגמול של האדם הוא על המסלול הפרטי שבו הוא הילך מבין האפשרויות הקיימות (שעשויות להיות כמות אסטרונומית של קומבינציות, כאמור).

    לאדם אין מידע אודות העתיד, הוא לא מכיר את המסלולים ואינו יכול לקחת אותם בחשבון בכדי לכלכל את צעדיו – ולכן ידיעת ה’ אינה מכתיבה את צעדיו כמו בדוגמא של אוסמו, ועצם קיום המידע אינו סותר את הבחירה החופשית.

    נשמע סביר?

      1. האם יש משמעות לנסיעה הזו?
        האם יגזר ממנה משהו רלוונטי למסלול חייך?
        האם תידרש במסגרתה לעשות בחירות בין רצון ה’ או לעבור על צו ה’?
        אם התשובה למשהו מהדברים הללו היא כן, הרי שיש פה צומת דרכים.

        האם יש קושי לוגי בסברה שהוא לא צריך לדעת מה תבחר, אלא די בכך שהוא יודע את העתיד הצפוי לך במסגרת כל בחירה?
        שאם תבחר לנסוע לשאת אישה זו לאישה, מסגרת הקומבינציות העתידיות של חייך תתכנס למסלולים מסוימים, וכל בחירה עתידית תצמצם את מספר המסלולים האפשריים שאתה עשוי לצעוד בהן בעתיד וכן הלאה, עד מותו של האדם?

        האם זו לא ידיעה – מצד אחד, ובחירה חופשית, מצד שני?

        1. לא הבנתי את השאלה. נניח לצורך הדיון שיש לה משמעות.
          אין שום קושי, פרט לכך שפירוש הדבר שהוא לא יודע. אתה מציג אותו כמחשב על שיודע לעשות את כל החישובים. את זה יכול עקרונית לעשות גם מחשב אנושי. זו רק שאלה של ידע ויכולת ניתוח (כושר חישוב).

          1. אני לא מבין את נימוק הדחייה 🙂

            מדוע אנו מניחים שידיעת ה’ תבטא את גדולתו רק אם נסבור שהוא יודע אם אמרח בלחמנייה מחר בבוקר שוקולד או גבינה, ולא עצם קיומה של ידיעת על, שמובילה בכל דרך אפשרית, ולאור כל בחירה אנושית שתעשה באיזה דור, ע”י כל אדם, לגאולה?

            הקבלת זאת למחשב על, אבל זו אולי המשגה יפה ל”קורא הדורות מראש”. ההצעה הזו מאפשרת בחירה חופשית מוחלטת של האדם, במסגרת המגבלות האנושיות אליהן הוא כפוף (מה שגורם לכל אדם להיות בעל מספר קומבינציות מוגדר ומוגבל, רב כמותי ככל שיהיה) ועם זאת את קיומה של “תכלית אלוקית” לעולם, ומערכת שיכולה להעריך את בחירת האדם לעניין שכר ועונש.

            היכן יש כשל לוגי בסברה הזו ליישוב הקושיה?

            1. מתניה אסביר עוד פעם אחת ודי. אם הקב”ה יודע את כל האפשרויות והשלכותיהן, אבל לא יודע מי מהן תתממש, פירוש הדבר שאתה מקבל שהוא לא יודע מי מהן תתממש. זו בדיוק האפשרות השלישית ברשימה, ובה טרם עסקתי. זה לא הצלה של אחת משתי האפשרויות ליישב את הסתירה שאותן דחיתי בטור כאן. אז חכה להמשך.

      2. אולי אני לא מבין או מפספס משהו, אבל אם הוא יודע שאסע לתל אביב זה לא אומר שהוא יודע שבחרתי מבחירה חופשית לנסוע לתל אביב? כלומר הוא יודע בעתיד מה אבחר מבחירה חופשית, ולמרות שיכולתי לבחור לנסוע לחיפה לא עשיתי כך. יש בעיה בחשיבה כזאת?

  7. אשמח להתייחסות קצת יותר מפורטת ליחס שבן הקב”ה והזמן.
    אני נטיתי לחשוב שכמו שברא את המרחב ברא גם את הזמן, ולכן הוא מעל הזמן. אבל אני מבין שזה לא מסתדר עם הבחירה החופשית. אבל אם הקב”ה לא ברא את הזמן והוא כפוף לזמן אז מאיפה הזמן הגיע? ואיך זה שהקב”ה כפוף אליו?

    1. הסברתי את זה. הוא לא בהכרח כפוף לזמן. לכן ייתכן שהוא יכול להשיג את המידע. אבל לא ייתכן שאחרי שהוא השיג את המידע לנו יש בחירה חופשית.
      אגב, לא בטוח שהוא ברא את הזמן. זה תלוי בשאלה האם הזמן הוא חלק מהפיזיקה או מהלוגיקה. ואכ”מ.

      1. א. האם יש מקום שכן האריכו בזה?
        ב. אם הוא לא כפוף לזמן, האם אין זה אומר שהקב”ה של עכשיו שווה לקב”ה של אחר כך, וממילא יודע? כלומר הוא לא משיג את המידע מהעתיד, אלא פשוט נמצא בעתיד, ולכן לא יתכן שלא יודע.

        1. א. לא מכיר.
          ב. איני רואה טעם לדון בזה, כי עצם התזה שהוא לא משתנה נראית לי הזיה ספקולטיבית חסרת בסיס ולא מוגדרת היטב (למשל: אם הוא מעל הזמן אז מה ההגדרה של שינוי אצלו?).

          1. אני מבין שאצלך יש הנחת יסוד שהקב”ה משתנה, לכן לא יתכן שהוא מעל הזמן.
            אני לא השתכנעתי שההנחה הזאת פחות ספקולטיבית מההנחה שהקב”ה מעל הזמן ולכן לא מוגדר שינוי אצלו.

            1. לא. אין לי הנחה כזאת. רק אין לי גם את היפוכה. אני לא יודע האם הקב”ה משתנה או לא, ולא מניח לגבי זה כלום. כך או אחרת, אין בדברים הללו מאומה שנוגע לדיון שלנו. גם אם הוא “מע להזמן”, תהא אשר תהא המשמעות של הביטוי העמום הזה, מה זה קשור לדיון? הסברתי בטור שזה לא קשור.

  8. שני דברים:
    1. אינני מבין בכלל את השאלה של ידיעה ובחירה, מה קשה? הקב”ה לא יודע מה שלא קיים, אנשים הניחו שהוא יודע הכל הכל, ועל סמך זה הקשו קושיות, אל תניח ואל תקשה.
    מה הבעיה התיאולוגית באמירה זו – “ה’ לא יודע הכל”? (הבחנתי כבר ששי שאל זאת והשבת שזו האפשרות השלישית ותדון בה בפוסט הבא, בכל זאת שאלתי ע”מ שבפוסט הבא לא תחסר התייחסות לשאלה שלי – “מה קשה”?).
    2. בדבר האפשרות השניה (של ציר הזמן), אם איננו תופסים את מהות הזמן ביחס לאלוהים כיצד אנו יכולים להקשות על כך? ואסביר קצת יותר – אם אני יודע מה עשית אתמול זה אומר שלא הייתה לך בחירה? אם במובן מסויים גם פעולות שלא נעשו ניתן לדעת אותם כידיעה “של אתמול” למה זה סותר את הבחירה? לו יצוייר ומישהו ימציא מכונת זמן שתוכל לעוף קדימה ולראות מה כל אחד יעשה, זה אומר שאין אופציה של בחירה?

    1. כמה הערות:

      א. האם כל הדיונים המדעיים בענין חזרה בזמן , והאפשרות שיגיעו אלינו שליחים מן העתיד (כמון בסרט המ-ד-ה-י-ם של כריסטופר נולאן ‘בין כוכבים” כדאי שהרב מיכי יצפה ) כולם מסתדרים רק בתפיסת עולם דטרמיניסטית ? או שאין להם ערך מדעי כלל.

      ב. ניתון לחלוק על ההבנה שהצגת לפיה הקב”ה רואה את העתיד כי הוא “שולח יד (ענקית שקופה,שם,שם 🙂 אל העתיד” כדבריך, אלא שהוא יודע את העתיד כי הוא עצמו כבר מצוי שם. ידיעתו נובעת מהבחירה שלנו לאחר מעשה. כשאני בוחר משהו הוא יודע את זה לאחר מעשה. הוא יודע את העתיד כי ההווה שלנו מבחינתו כבר התרחש בעבר. הוא קיים מעל ומעבר לזמן ומנקודת מבטו המשיח הגיע כבר לפני שנברא העולם. יחד עם זאת אצלנו זה לא פוגע בבחירה כי באופק האירועים שלנו העתיד עדין לא נמצא וגם האינפורמציה כלל לא מצויה עדין ביד הבורא. היא תהיה בידו רק לאחר שקרו המעשים. מה לעשות שאצלו האירועים כולם כבר התרחשו. אמנם מבחינתנו האירועים טרם קרו והאינפורמציה טרם נולדה

      . לצורך העניין אילו הבורא ינבא נביא שיאמר\ידע\יכתוב את העתיד הזה רק אז זה ישלול בחירה אנושית – כי אז האינפורמציה כבר נתונה בעולם בעל עבר-הווה-עתיד וזרימת זמן קשיחה. (הרחבה על עמדה זו ב”מכתב מאליהו” של הרב דסלר)

      ג. בעבר שאלתי היאך ניתן להציע שאלהים לא יודע את העתיד והרי ישנם נבואות המכריזות על שמו של המלך כורש שיגאל את ישראל בימי שיבת ציון (מן הרצל שכזה). הרי זו ידיעה פרטיקולרית שאין יכולת להכריע שהורי הילד אכן יקראו לו כורש. (ושמא אי לא נימא שזו תוספת מאוחרת, הרי שי”ל שבבו היום ויהיה איזה ילד שיהא שיקראו לו כורש אז אלהים יתביית על המוח שלו ויהפוך אותו למריונטה שתגאל את ישראל. וכל זה כדי לאמת את דבריו שהכריז מראש).
      ד. המלצה חשובה נוספת היא לעיין בפרק המוקדש לבחירה וידיעה בחלק ב’ בספרו של הרב יונתן שמחה בלס “מנופת צוף”. הו אמחלק שם בין ידיעת נביא את העתיד לידיעת הבורא וטוען משהו מורכב שבחירת האדם היא שלוחה של רצון הבורא המתגשמת במעשה. משהו מורכב אבל מחולק שם ל-6 שאלות יסוד בענין ידיעה ובחירה ומתיימר להשיב על הכל. לא כל כך הבנתי בעוניי.

      1. גיל,
        א. בהחלט. היה לי טור על כך. 33.
        ב. זה לא משנה כלום. ברגע שהמידע נמצא כעת (הרי הוא יכול לתת אותו לאדם כלשהו. אם לא, אז הוא שוב לא כל יכול: הוא לא יכול לעשות שהנביא ידע את המידע ולנו תהיה בחירה חופשית. אז מה הרווחת?) אין לי בחירה. איפה הקב”ה נמצא זו אמירה לא מוגדרת ראה בטור הבא.
        ג. אענה על כך בהמשך.
        ד. אין לי ציפיות רבות, כי זה סוג הניסוחים שבעיניי רק מערפל ומחביא את הקושי. אבל איני מכיר ולא פייר לפסול לפני שקוראים.
        .

        1. בס”ד נצח שבנצח תש”פ

          לרמד”א – שלום רב,

          לגבי טענתך בסעיף ב. הקב”ה יכול לגלות את המידע שבידו על בחירתו העתידית של האדם ובכך תימנע מהאדם הבחירה החופשית, אך אינו עושה זאת כדי שהבירה תישאר חופשית. אין כאן כל הגבלה ליכלתו של הבורא.

          בברכה, ש”צ

          עוד יש להעיר ע”פ הסברו של מהר”ל שנביא אינו יכול להשיג את חיי העולם הבא משום שנביא מעיד על מה שהוא רואה בחוש. הנביא יכול לעבור בכעין ‘מנהרת זמן’ ולראות בעיניו הפיזיות את העתיד כאילו הוא כבר שם, אך אינו יכול לראות בחוש מציאות לא חושית כגון עולם הבא. לפי זה יובן שגם נביא לא רואה עכשיו מה יתרחש מחר, אלא רואה מחרתיים מה התרחש מחר, ואז חוזר להווה ומספר מה ראה בעתיד..

    2. ראובן.

      1. עדיף להניח שאנו לא יודעים מאשר שהוא לא יודע, ובפרט אם אתה לא רואה חיסרון בחוסר ידיעה שלו, הרי שחוסר ידיעה שלך היא הרבה פחות חיסרון, ותפסת מרובה…

      לגבי הבעיה התיאולוגית, למה להניח שהוא לא יודע אם אפשר להניח שאנו לא יודעים. הרי כל יכול לכאורה יודע גם דברים שלא מובן איך הוא יודע אותם.

      2. למה את עניין ציר הזמן אתה מבין, אפילו שאין דרך להבינה. ובכל זאת זה לא גורם לך להסקת מסקנה שאף הוא אינו מעל הזמן.

      סוף דבר, אם איננו מבינים איך יכול להיות אין סוף ובכל זאת הגענו לנקודה העכשווית ואנו לא נמשכים ברגרסיה אחורה, ובכל זאת גם האופציה של התחלה של יש מעין גם אינה אופציה שהשכל מבינה.

      והנה אנו חיים. הרי שיש דברים שעובדים גם אם לא נוכל להבינם, וכדאי שנסיק כך לגבי מקומות שהאפשרויות הם אנחנו או הוא.. וד”ל.

      המשך יום נעים.
      מאיר..

  9. טענת פה שאמונה בסתירות לוגיות לא תיתכן, מכיוון שהטענות הם עליי (“אני מאמין”) ואני כן כפוף ללוגיקה.
    האם ניתן לדייק מפה שייתכן ואלוקים כשלעצמו לא כפוף ללוגיקה, רק שלא ניתן לדעת זאת/ להאמין בזה?

    או שאתה עדיין דבק בעמדתך שמוכרח שאלוקים כשלעצמו גם כפוף ללוגיקה

        1. שום קשר. הנואומנה לא מוכרת לנו, אבל זו לא סתיר הלוגית. סתירה לוגי תהיא חסרת מובן ולא שלא מוכרת. אשפר גם לומר שהקב”ה מחולל ניסים למרות שאני לא יודע איך הוא עושה זאת.

  10. למאיר התם שלום,

    1. נחכה בסבלנות לטור הבא של מיכי ונתווכח שם. אומר בקיצור, אני פשוט לא רואה טעם להניח שהוא יודע הכל, (זו דעה שאמנם יתכן ורבים מאיתנו חונכנו על גבה כאבן יסוד בבניין היהדות, אך כשתעמיק בה – תראה שאין לה השלכות רבות, מה גם שחלק מהראשונים הסתייגו ממנה במידה זו ואחרת..) אין לזה שום טעם. מה גם שהנחה זו שהאל הוא כול יכול משאירה את שאלת הרוע בעולם כבלתי פתירה (אלא אם כן נאמר שהאל הוא רע).
    2. לגבי ציר הזמן, אני שאלתי בסגנון “את”ל”, או “לשיטתך”. מה גם שציר הזמן הוא משהו פשוט ומובן בהרבה מלומר ש”האל יכול הכל”.

    ולגבי עצם טענתך, יש דברים שאנו מבינים שלא נוכל להבינם אך יש דברים שהבנתנו סותרת קיומם, אלו שני דברים נפרדים. יש מישהו עיוור שלא מבין מהי “ראיה”, אך יש מישהו שרואה חפץ מסוים וחבירו רואה משהו אחר.
    ודי בהאי.
    ובכל אופן, אם אתה מכת הסוברים ש”יש דברים שעובדים בלי להבינם” ובכך פותרת כל שאלה תיאולוגית זו ואחרת, אינני מבין מה מעשיך כאן באתרו דהרב מיכי ובטוקבוטקים דכאן העוסקים בשאלות תיאולוגיות למיניהם.
    ודי לחכימא.

    1. ראובן.
      מי הם הכת הסוברים שיש דברים שעובדים בלי להבינם?!

      אולי כל מי שלמד פיזיקה ולא מנסה ללמוד את המטה פיזיקה?.. כי הוא מתייאש מראש ומבין שאינו יכול להבין עם ארגז הכלים הפיזיקלי שמונח לרשותו?..

      אולי כל אדם שהולך ברחוב אף שאינו יודע להסביר את פרדוקס הצב והכילס?!…

      האם בגלל פרדוקסים את מפסיק לנוע?!

      ראובן! טול קורה מבין עיניך.

      ודי לגאונה בדיבורא.

  11. בתורת היחסות הפרטית ובמיוחד בכללית יש מצבים של צופה שרואה את כל העתיד של כל האחרים (אם אתבקש, אוכל לפרט). הדבר לא נוגע לחוסר הידיעה שלהם ולחופש הבחירה שלהם מפני שאין תקשורת בין הצופים – או נכון יותר: הצופה הרואה את העתיד שלי רואה את המספרים שיזכו בלוטו במחר שלי. אך אם הוא ישלח אלי את המידע הזה – הוא יגיע אחרי ההגרלה. וזה לא נפנוף ידיים ולא אינטואיציה – זו תוצאת המשוואות.
    אני לא טוען שכך “עובד” הקב”ה – כי אין לי מושג איך הוא “עובד” – וספק אם משוואות תורת היחסות הכללית רלוונטיות לגביו, ומן הסתם קטגוריות הזמן שלנו לא רלוונטיות לגביו, אבל בכל מקרה, הוא יכול לדעת מה שהוא רוצה, וכל עוד הוא לא משפיע עלי או מתקשר איתי, הבערות שלי והחופש שלי לא נפגעו.

      1. בס”ד י’ באייר תש”פ

        לקב”ה אין מיגבלה להעביר לאדם את מה שהשיגה ידיעתו קודם על בחירתו העתידית של האדם אלא החלטת שלו שלא להתערב בבחירת האדם.

        בברכה, ש”צ

        וכפי שכתבתי לעיל (וכמדומנ שכך מסביר הריב”ש) ידיעעתו המוקדמת של הקב”ה כוללת את שתי העובדות, שהאד יבחר בעתיד ושבחירה זו תהיה ברצונו.

  12. הרב מיכי שלום,

    למילה “דלעלרשכמרמכ” אין משמעות בעברית.

    אבל למשפט “יש שפה שבה למילה ‘דלעלרשכמרמכ’ יש משמעות” – יש משמעות בעברית.

    באותו אופן, למשפט “X וגם לא-X” באמת אין משמעות במסגרת החשיבה האנושית.

    אבל למשפט “יש ‘סופר-חשיבה’ שבה למשפט ‘X וגם לא-X’ יש משמעות”, יש לכאורה משמעות במסגרת החשיבה האנושית (בלי להיכנס לשאלה אם הוא נכון או לא).

    מה דעתך?

  13. יש סברה לומר שאלוהים יכול לייצר את הפגז והקיר הנ”ל מבלי שתיווצר סתירה לוגית. הרי פגז וקיר כאלו צריכים להיות בעלי מסה אינסופית. שהרי לגוף בעל מסה אינסופית יש תמיד תאוצה אפס ולכן המהירות שלו לעולם קבועה ובלתי ניתנת לשינוי. העובדה שלא ניתן לשנות את המהירות, זו הסיבה מדוע לא ניתן לעצור את הפגז ואת הקיר לא ניתן לשבור.

    אז מה קורה כאשר שני גופים עם מסה אינסופית נפגשים? אם אף אחד לא מסוגל לשנות את מהירות חבירו, משמע אין ביניהם אינטראקציה, לכן כנראה יש סברה לומר שהם פשוט יחלפו אחד דרך השני. טענה זו לכשעצמה די מקובלת, במיוחד כאשר מדובר בתרחיש הקיצוני-נגדי של שני גופים בעלי מסה אפס, כמו פוטונים, שנראה שאין ביניהם אינטראקציה, הם פשוט חולפים אחד דרך השני מבלי להתפזר כלל. לחלקיק ניוטרינו למשל יש מסה כמעט-אפס, והוא מסוגל לעבור דרך כל כדור הארץ מקצה לקצה ללא פיזור כלל.

    אז נניח שאלוהים יוצר את הפגז והקיר הנ”ל ויורה את הפגז אל עבר הקיר. מבחינה יחסותית הפגז נע אל עבר הקיר הנמצא במנוחה, אבל באותה מידה הקיר הוא זה שנע אל עבר הפגז הנייח, זה לא משנה, אין מערכת אינרציאלית מועדפת. לכן, כאשר הקיר פוגש את הפגז וחולף דרכו ללא פיזור, יוצא שאין סתירה לא מבחינת הפגז ולא מבחינת הקיר !! הפגז עדיין חודר כל קיר (וגם את הקיר הזה שחלף דרכו), והקיר עדיין עוצר כל פגז (וגם את הפגז הזה שממילא היה כבר במנוחה) !!

    ישתבח שמו.

    1. לא ברור לי מה מידת החוק-פה שהכותב מתכוון אליה אבל נניח. אוקימתא לא עוזרת כשהמקשן חופשי לייצר משניות. נשאל אותך האם ניתן לייצר קיר ופגז כאלה עם מסה לא אינסופית (ולכן יכולה להיות להם תאוצה שונה מאפס). או נשאל אותך האם אלוקים יכול לשנות את המכניקה בעולם למכניקה ניוטונית ואז ליצור קיר ופגז כאלה? ומה זה בכלל מסה אינסופית (אינסוף אקטואלי).

      1. הרב, אלמלא תורתך שעשועיי אז אבדתי בעוניי, לחנם יצא קצפו של קרדיגנו עלי. הלא נאמר: כל פלפולא שריא בר מפלפולא דעבודת כוכבים דאסירא. חזקה על הרב שמכיר את המקור וידע להשוות בין ההבדלים, ודי לחכימא…

        1. שוואיה שווייק
          לא פעם ראשונה שמשתמע מדבריך שהבנת שאני בתגובתי אליך (בשם זה או אחר) לא משועשע מהענין. אני באמת לפעמים קוצף על מי מריבה (מה לעשות) אבל פה (ושם) אני בקוטב השני. כנראה אני צריך ללמוד את אומנות הניסוח העולץ. ובכל אופן נפתיתי לבקר את הפלפול בעיקר כי הפתגם על האוקימתא הצטלצל לי יפה.

  14. ממליץ מאד לקורא על משפט הבחירה חופשית:
    https://en.m.wikipedia.org/wiki/Free_will_theorem

    או לצפות בהרצאות של Conway ז”ל על הנושא:
    https://m.youtube.com/watch?v=ftIllWczf5w&sa=U&ved=2ahUKEwizoabVvJjpAhUC_qQKHQosAtYQtwIwCnoECAUQAQ&usg=AOvVaw0xkAgoua_DaipK7SdkHkkg

    מה שלי לא ברור כל כך בדיון הזה למה ההתעקשות על הידיעה כאשר המידע פשוט לא קיים וזו מהות הבחירה החופשית.
    כמו כן מה זה בכלל אומר “כל יכול” שממנו בהכרח נגזרת הידיעה?
    אם אנחנו מאמיני דרטמיניזים (למרות שאין הסבר דטרמיניסטי לקריסות עצמן), אז אין בחירה ואין סתירה.
    אם אכן יש בחירה אז הידיעה – קרי ידיעת העתיד היא לא משהו שאנחנו בכלל רואים כאפשרי, ואפשר ליצוק אולי תוכן אחר למושג הידיעה באופן שירצה את מי שחשוב לו עניין הידיעה. כן אני מתעצל אך לא מתנצל.

    בברכה,
    דחג

    1. הנבואה היא על העתיד (לדחג)

      בס”ד נצח שבנצח תש”פ

      לדחג – שלום רב,

      הרי ‘הנחתום מעיד על עיסתו’. כל עניינה של הנבואה היא עדות מפי ‘קורא הדורות מראש’ על מה שעתיד להיות. התורה היא שאומרת שה’ צופה את העתיד להיות, ומאידך התורה היא שאומרת שה’ נותן לאדם גמול על בחירו, שמזה ברור שיש לו אפשרות בחירה.

      המאמין בתורה חייב איפוא להחזיק בשני העקרונות – הידיעה האלקית והבחירה האנושית -.ולכן מתבקש הסבר איך פועלים שני העקרונות ללא סתירה.

      בברכה, ש”צ

        1. דחג, אתה מניח שהמידע לא קיים, אבל זה לא מדויק, הרי נאמר: “זה ספר תולדות אדם”, וידוע מאמר חז”ל שהראו הקב”ה בספר דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו וכו’, משמע קיים בספר. וכמו שאמר ש”צ, מידע שכזה הוא עדות מפי ‘קורא הדורות מראש’, ובמדרש תנחומא (כי תשא י”ב) אמרו על פסוק זה אף באופן היותר מפורש: “ואף הראה הקב”ה לאדם, שאברהם מעמיד ממנו, ובניו יורדין למצרים ומשתעבדים שם … ולדוד מיסד את הבית, ולשלמה בנו בונהו, ולעתליה אם אחזיה בניה מנתקין מסמרות בית המקדש, יהוידע מתקן, אמון עושה צלמים, יאשיה מבערם, נבוכדנצר מחריב, דריוש בונה … ” . הסתירה אכן קיימת במלוא חריפותה, הרי איזו ברירה הייתה לאמון, הלא כבר נקבע מראש שיעשה צלם ?

          1. ןעל זה השיב הריב"ש (לשוייק)

            וליוזף ןשוויק] אמר –

            על שאלת הידיעה והבחירה השיב הרי”בש (ס’ קיח. הבאתו את לשונו לעיל בתגובתי ‘הסברו של הריב”ש’) שידיעתו המוקדמת של הבורא כוללת גם את תוצאת הבחירה וגם את העובדה שבחירתו של האדם היתה מרצונו והיתה לו האופציה לבחור אחרת.

            בברכה, ש”צ

            ראה גם בתגובת של יוסי פוטר שלפי תורת היחסות ישמצב שאדם אחר הנמצא במקביל בנקודת זמן מאוחרת יותר מאשר נקודת הזמן בה נמצא העושה – יידע כבר מה עשה העושהב’עבר’.

            על אחת כמה וכמה, שלגבי הקב”ה יהיה נכון שיכול להימצא בתודעתו גם בעתיד, בזמן שהאדם העושה נמצא עדיין בתקופת זמן מוקדת יותר.

            [וזו הסיבה לסבלנותו המופלגת של החייל האמיץ שוויק, הנמצא בתודעתו כבר ב’שש אחרי המלחמה’, ולכן אינו מתרגש מה שקורה סביבו 🙂

  15. רבים מהקוראים תמהו כאן למעלה על דבריך למה ידיעת אלוקים את העתיד מונעת את הבחירה של האנשים בהווה, וכתבת שגם אם כן הוא מוגבל מלהודיע לאדם את ידיעתו, כי אם כן האדם יהיה מוגבל בבחירתו. [זה לשונך: זה לא משנה כלום. ברגע שהמידע נמצא כעת (הרי הוא יכול לתת אותו לאדם כלשהו. אם לא, אז הוא שוב לא כל יכול: הוא לא יכול לעשות שהנביא ידע את המידע ולנו תהיה בחירה חופשית. אז מה הרווחת?) אין לי בחירה].
    ראשית, זה התקדמות עצומה, שאתה מסכים שידיעתו את העתיד לא מכריחה את חווית הבחירה של האדם בהווה, על אף שהתוצאה כבר ידועה למי שיודע את העתיד בהווה. כעת החסרון אינו באלוקים יודע כל אלא באלוקים כל יכול [ואין ראיה מהפסוקים שהוא כל יכול אלא שהוא יודע הכל מראש].
    שנית, לא הבנתי למה אם הוא יודע לאדם את בחירתו תינטל הבחירה מהאדם, הרי הוא לא שולל מהאדם את אפשרות הבחירה הוא פשוט מספר לו מה הוא יחליט לבחור בסוף, שהרי משהו הוא יבחר ואת זה הוא יספר לו. מה יגרום לאדם ששמע מידע זה שלא לבחור אחרת איני יודע, אבל אם היה מחליט לבחור אחרת הרי שזה היה הידיעה גם כן, לא שייך להתחמק מזה.

    1. ראשית, מהפסוקים אין ראיה לכלום. בד”כ כשמדברים על ידיעתו את העתיד מתבססים על כל יכולתו, כך שהכיוון הוא הפוך. עם הפסוקים אין שום בעיה להסתדר.
      שנית, לא קיבלתי שהוא יכול לדעת את העתיד רק טענתי לשיטתך: גם אם אקבל זאת, אתה עדיין תקוע עם כל יכולתו, אז מה הרווחת?
      לשאלתך בסוף, ראה בטור הבא.

  16. כמובן- אני מבין שזה לא דומה: אלוקים לא חייב לדעת היום מה יחליט מחר, בגלל שמחר יהיה חופשי להחליט אחרת, אבל הוא חייב להבין מה האדם יחליט מחר, ולא בגלל שהמחר קיים.. תשאלו למה?… לא יודע, כי זה נשמע מוזר שהאדם מסוגל “להפתיע” את אלוהים מחר בבוקר, ולעשות מה שאלוקים לא העלה בדעתו, הוא ממש ייפול מכיסא כבודו…. לא יודע, המאמינים אמורים דווקא להיות יותר דטרמיניסטיים, כי “קורא הדורות מראש” תכנן גם את המוח האנושי כמו גם את עתיד האנושות, העולם, הכל… משגיח ומתערב בכל הדברים, מה נשאר לאדם מסכן? ובכלל, קל למישהו להאמין כיום בבחירה חופשית בעולם שמכיר בחוקי גנטיקה ובפסיכואנליזה…?

  17. “כי זה נשמע מוזר שהאדם מסוגל “להפתיע” את אלוהים מחר בבוקר, ולעשות מה שאלוקים לא העלה בדעתו”
    זה לא מוזר, כך הקב”ה החליט. במיוחד אם מדובר על מינימליזם זאת אומרת, רק על בחירות מסוימות יש בחירה חופשית ומתקיים מעין דו שיח בין האל והאדם, ושם הקב”ה לא יודע. כל השאר אין שום בחירה חופשית. להיפך הוא אכן קורא הדורות מראש. השאלה אם אתה כפרט בעל תודעה ואפשרות לבחור (לפעמים כמעט “באופן ספוראדי”) תהיה חלק מהמשחק

      1. נותן כאן דרור למחשבות סתמיות בלי קשר לעניין הנדון, והרי המחק ביד המוחק ברצותו יקרב וברצותו ירחק. אחת המילים החביבות עלי בשפה העברית היא ‘היכבד’. גם כשהנוסח ענייני לגמרי (כמו כאן) ואין שמץ לגלוג מעורב בעניין, היא מזכירה לי פרשייה משעשעת במלכים. מלך יהודה חירחר מלחמה עם מלך ישראל, ונענה: “הכה הכית את אדום ונשאך ליבך, היכבד ושב בביתך’. בדברי הימים חסו כנראה על כבודו של מלך יהודה וגרסו ‘הנה הכית את אדום ונשאך ליבך להכביד, עתה שבה בביתך’. ייתכן שחילוף הנוסח הוא סתמי כשאר החילופים השונים והמשונים בין מלכים (ושאר ספרים) לדברי הימים, אבל לתחושתי הספקולטיבית ניסו למתן קצת את הלגלוג הצדקני.

          1. אינני מורה הנותן שיעורי בית לאף אחד. בטח שאף אחד לא עובד אצלי. רציתי רק לעניין בגישה פחות מוכרת הקשורה לנושא. אגב, לפי הרב אשלג אנחנו בוחרים רק דבר אחד – את החברים שלנו. לדוגמה: אם אנחנו חיים בחברה בעלת שיח מכבד – גם התגובות שלנו יהיו כאלו, ענייניות יותר ובוטות פחות…

        1. [המחיקה כדי לא לטקסטט את סאבטקסטו של הזולת (זה משפיע על כובד המשקל שלו כלפי הנמען החי, הרי לא בכדי תוכן מסוים משובץ דווקא בסאבטקסט), ולזה באתי להרחיק את פירושי בכל מה שאפשר. אבל אכן אחרי ההבחנה בין ביקורת ללגלוג (כלומר שהפירוש לא נכון, ומדילי נפחתי) אז יורדת הבעייתיות]

  18. שלום רב הרב
    רציתי להבין מדוע לא ניתן לומר שהידיעה של אלוקים פועלת באופן בו הוא צופה מה האדם יבחר בעת המעשה ואז הוא כבייכול “יודע” את זה כבר קודם.
    כלומר, הידיעה היא כמו סוג של נבואה הצופה את המעשה העתידני ואוצרת אותו כעת. כך שאין הידיעה האלוקית מחוללת את סיבת הבחירה של האדם, אלא, כביכול מתבססת על הנתונים שייצר האדם ופשוט מעבירה אותם אחורה בזמן…
    תודה רבה הרב

השאר תגובה