על השכלה, אמונה, חכמה ואג’נדה (טור 328)

בס”ד

קראתי כעת מאמר של אביגדור פלדמן על פרופ’ רות גביזון ז”ל, שהלכה אתמול לעולמה.

מצאתי את עצמי מסכים כמעט לכל מהלכיה שהושמצו במאמרו.

דומני כי מה שהכי זכור לגביה הוא אמירתו של אהרון ברק שדחה את מועמדותה לבית המשפט העליון בטענה שיש לה אג’נדה.[1]

אני מקדיש את הטור הזה לזכרה, ובסופו אנסה לבחון את שאלת האג’נדה מזווית נוספת.

 

כמה פעמים בעבר (כמדומני שכאן הייתה הפעם האחרונה) נשאלתי על משמעותם של ממצאי סקרים שונים שמראים כי אנשים בעלי השכלה ו/או אינטליגנציה גבוהה, נוטים פחות להאמין באלוהים, או לאחוז בעמדות שמאליות. שאלו אותי מה זה אומר, והאם זה טיעון בעל משקל?

אפשר כמובן להכחיש את העובדות עצמן. למשל, אפשר לפקפק באמינות הסקרים הללו, בגלל חוסר מקצועיות או בגלל הטיה ומגמתיות (תופעה מאד נפוצה בסקרים כגון אלו). אפשר גם להטיל ספק בקריטריונים שלפיהם נקבעו רמות ההשכלה (אם כי, כאן זה קצת יותר חד משמעי) והאינטליגנציה (שזה באמת מושג חמקמק ותלוי תרבות). לפעמים שתי הטענות הללו מצביעות על נקודות שקשורות זו לזו (במקרים רבים המגמתיות גורמת להגדרה מוטה של הקריטריונים). אבל כאן ברצוני לגעת בשאלה האם בכלל זהו טיעון רלוונטי. כלומר גם אם נקבל את ההנחה, לפחות לצורך הדיון, שאכן הממצאים הללו נכונים, מה זה אומר? האם זו טענה רלוונטית נגד האמונה (או הימניות)?

הקשר לשאלת מחלוקות העמיתים

בטורים 247-8 עסקתי בשאלות משיקות לשאלה זו. שם דיברתי על מצבי מחלוקת בין עמיתים (peer disagreement), והשאלה הייתה למה להניח שדווקא אני צודק ולא עמיתי החולק עליי. ניסיתי שם להעלות טיעונים שונים שמסבירים מדוע עליי ללכת על העמדה שנראית לי ולתת לה עדיפות למרות השקילות. חשוב להבין שהדיון כאן הוא שונה. שם ההנחה הייתה שהמתווכחים שקולים, ואילו כאן הטענה היא שהיריב שלי עדיף עליי, או שלפחות יש רוב שעדיף עליי (חכם ממני). מעבר לזה, שם אני אחד מהצדדים בוויכוח, ואילו כאן אני מתבונן במחלוקת בין אנשים וקבוצות מנקודת המבט של האו”ם ושואל את עצמי כיצד עליי לגבש עמדה משלי לאור התמונה הזאת. אם כן, למרות שיש קשר כלשהו, מדובר בשאלות שונות.

אד הומינם

כמדומני שכבר סיפרתי כאן פעם על ספר שהתחלתי לכתוב לפני הרבה שנים עם שני ידידים, שמטרתו הייתה שיפור השיח, ניכוש כשלים וכדומה. בשלב כלשהו התייאשנו, בין היתר מפני שעברנו על רשימת הכשלים שמופיעה בתחילת כל ספר לוגיקה וראינו שרבים מהם אינם באמת כשלים. לדוגמה, הכשל שקרוי ‘אד הומינם’ (התייחסות לאדם, ולא לנושא) אינו בהכרח כשל. לעתים טיעון שמתייחס לאדם ולא  לתוכן הוא ענייני. כך, לדוגמה, כשאני אומר שאיינשטיין האמין באלוהים (או לא האמין), יש לכך משקל כלשהו. זה אמנם לא משקל מכריע, שהרי גם אדם חכם כמו איינשטיין יכול לטעות (ואף עשה לא פעם שימוש ביכולת הזאת), וגם לא ברור האם אינטליגנציה מדעית היא הרלוונטית לשאלת האמונה באלוהים (לדעתי האישית כן, במידה מסוימת), ועדיין יש לאמירה כזאת משקל. בכל זאת תמיכה מאדם חכם יש לה משמעות.

בספרי לוגיקה טיעונים כאלה מוצגים ככשלים, בעיקר מפני שהלוגיקה מתעניינת בתקפות של טיעונים (נביעה הכרחית של המסקנה מההנחות), ובטיעונים מסוג זה כמובן אין נביעה הכרחית של המסקנה. זה שאיינשטיין האמין (או לא) באלוהים אינו מספיק כדי להוכיח את קיומו, ולכן במישור הלוגי אין פלא שזה נחשב כשל. אבל במישור של השכל הישר זה לא בהכרח כשל. נכון שאין לגזור מכאן מסקנה הכרחית שיש אלוהים, אבל האם לדעתכם עמדתו של איינשטיין לא נותנת חיזוק, ולו כלשהו, למסקנה הזאת? אם כך, לפחות במישור של השכל הישר נראה שיש לטיעון כזה משקל. כך הוא לגבי כשלים רבים נוספים.

האם הרוב צודק?

נגעתי בשאלות דומות בכמה טורים בעבר. לדוגמה, בטור 69 הצגתי מודל שלפיו אם מתמקדים בחלק העליון של סולם החכמה/ההשכלה דווקא המיעוט צודק, ובחלקו התחתון המיעוט טועה. בסוף הטור הוספתי לאחר זמן הערה נכונה שקיבלתי מאריק שמסייגת מאד את המסקנה הזאת (אם כי גם היא מניחה הנחות ששוות דיון).

לא אחזור על כך כאן, רק אומר שעדיין צריך לבחון את האחוזון העליון של הציבור, ואולי דווקא ההתפלגות בו מהווה אינדיקציה (ולא ההתפלגות של העשירון או החמישון העליון). אולי רק אם ההתפלגות הזאת נשמרת בעקביות גם שעולים במעלה הסולם עד הסוף יש לה משקל. ראו על כך בדיון על הסרטון של  דה-גראס בסוף הטור.

הלחץ הסביבתי

מעבר לזה, מה עם כל הדורות מן העבר? הרי מיטב החכמים שבכל הדורות (לא רק היהודים כמובן) כן האמינו באלוהים (ולפעמים גם האמינו בעוד כל מיני שטויות). למה לא לצרף גם אותם למשוואה שלנו? ודאי תאמרו שאז כולם האמינו כי זו הייתה האופנה, או ההנחה המובנת מאליה. על כך ניתן לומר שבה במידה, לפחות בחברות מסוימות כיום (בעיקר בעשירונים העליונים מבחינת ההשכלה האקדמית), האופנה והבון טון הם לא להאמין באלוהים. חלק מזה הוא תוצאה של הרדיפות הדתיות של בעלי המחשבה החופשית, שכריאקציה אליהן נוצרה תחושה שחובה על אנשים בעלי מחשבה חופשית להתנגד לדתיות ולהיות אתאיסטים. במקרים רבים האתאיזם מתגלה בעצמו כסוג של דת. לכן יש קבוצות שבהן גם אם מישהו מאמין באלוהים הוא לא יוכל לומר זאת בקול רם (כך גם לגבי ימניות, אם כי בשנים האחרונות המצב משתפר בשני ההקשרים). מעניין לשים לב שגם כיום בחברות מסורתיות יותר (כמו החברה המוסלמית למשל) רוב החכמים עדיין מאמינים באלוהים ולא נוטשים את הקבוצות הללו. האם זו ראיה טובה? איני רואה הבדל מאד משמעותי בין חברה כזאת לבין חברה אקדמית מצויה. בזו כמו בזו יש עיקרי אמונה שקשה לאנשים שמשתייכים לחברות הללו לכפור בהם.

חשוב לחדד שאין בכוונתי לטעון שאנשים כאלה בהכרח משקרים מתוך פחד או חשש (אם כי אני מניח שגם זה קיים לפעמים), אלא לומר שלפעמים הם לא מרשים לעצמם לבחון את השאלה באופן ישר ולגבש עמדה בלתי תלויה, בבחינת “ליבא לפומא לא גליא”. כמו שאדם שגדל בחינוך דתי במקרים רבים לא יכול להרשות לעצמו להעלות, אפילו בתוכו פנימה, תהיות או עמדות שמנוגדות לסביבתו, ובוודאי להציגן כלפי חוץ, הוא הדין לגבי אדם שגדל בחברה חילונית. הלחץ שם אינו פחות בהכרח מהלחץ שקיים בחברה הדתית. ובוודאי שזהו המצב בלא מעט קבוצות ותרבויות אקדמיות. בעולם האקדמי אתה עלול לשלם מחיר מקצועי וכלכלי על החזקה בעמדות כאלה, שכן ההערכה של עמיתיך כלפיך עלולה לרדת פלאים אם יתברר שאתה מהפרימיטיבים שמאמינים באלוהים (או בימין הפוליטי). במצב כזה, לפחות באופן לא מודע, הקידום שלך יכול להיעצר והסיכוי שלך להתקבל ובוודאי להתקדם מקצועית יכול לרדת פלאים.

אגב, התופעה הזאת מוכרת גם בהלכה. בדיני נפשות פותחים בקטן, כלומר הדיין הצעיר והפחות מיומן וחכם אומר את דעתו ראשון, וזאת כדי שלא יתפתה לאמץ את דעתם של עמיתיו הבכירים יותר. כך גם בספירת עמדות הלכתיות או בהליכה אחר הרוב. גם שם לא סופרים אלמנטים שמועתקים. לדוגמה, כשבודקים גרסה באחד מספרי המקרא, כמו גם בכתב יד תלמודי, גם אם הולכים אחר הרוב (זה הכלל ההלכתי), כתבי יד שמועתקים זה מזה לא נספרים בנפרד. בבית דין לא סופרים את דעת התלמיד עם דעת הרב. כך אם יש אדם דומיננטי בתחום אקדמי מסוים, השפעתו יכולה להיות גדולה למדיי, ולכן לא נכון לספור את אלו הדוגלים בעמדתו בנפרד ממנו. השאלה איך נוצר הרוב שמתואר כאן היא רלוונטית מאד לדיון שלנו.[2]

על חכמה והשכלה

שאלה חשובה לדיון שלנו היא האם השכלה היא אכן מדד טוב לחכמה. בדיונים על אמונה ישנם טיעונים שלגביהם ההשכלה באמת נותנת ערך מוסף (למשל ידע באבולוציה ובפיזיקה), אבל במקרים רבים (לדעתי, בשורה התחתונה, זהו המצב בכל המקרים) ההשכלה כשלעצמה אין לה ערך מוסף בדיונים אלו, והפרמטר החשוב הוא החכמה (ולא ההשכלה). כלומר גם אם נקבל את ההנחה שאדם חכם מגיע למסקנות נכונות יותר, עדיין לא בטוח שמי שיותר משכיל הוא יותר חכם. אני אפילו לא בטוח שיש קורלציה חיובית משמעותית בין שני המשתנים הללו.

אבל גם ההנחה שאדם חכם (לא בהכרח משכיל) אכן מגיע למסקנות נכונות יותר, אינה כה פשוטה. כידוע, יש שטויות אוויליות שניתן לשמוע רק מאנשים חכמים. אדם חכם יכול לשחק בלוגיקה וברטוריקה של הטיעונים ולהגיע כמעט לכל מסקנה. ושוב, אין כוונתי למזימה מכוונת. הוא עצמו משתכנע בשטויות הללו, שכן סוף סוף יש לו טיעונים טובים שתומכים בהן. אגב, כאן להשכלה יש לפעמים ערך מוסף שלילי. אדם משכיל מוכן לבחון עמדות שנראות במבט ראשון מוזרות (הוא לא שבוי של השכל הישר), ולא בכדי רבים מהם מגיעים למסקנה הפוסטמודרנית שרואה בעקביות את חזות הכל. אם תזה כלשהי היא עקבית, כי אז מבחינתם זו תזה שעומדת בכל מבחן ושקולה לכל תזה אחרת. במדד של עקביות ניתן להצדיק כמעט כל עמדה. לכן תוכלו לשמוע טיעונים מוזרים שמובילים למסקנות מופרכות, ואנשים אומרים אותם מתוך שכנוע פנימי עמוק, שכן הלוגיקה שלהם עומדת במבחן העקביות. רק השכל הישר מלמד שאלו שטויות. אבל אנשים משכילים וחכמים נוטים במקרים רבים לזלזל בשכל הישר ובאינטואיציות. מבחינתם המדע הוא שקובע.

אגב, ההיתלות במדע מובילה לעתים לשטויות הכי גדולות, שכן המדע נותן לאנשים צידוק לומר דברים חסרי שחר ולתמוך אותם בממצאים מדעיים או באנשי מדע (אד הומינם, כבר אמרתי?…). בספריי הבאתי לא מעט דוגמאות כאלה, וכאן למשל תוכלו לראות אחת בולטת במיוחד מהזמן האחרון. בסוגריים אומר שלמיטב שיפוטי גם טיעונים חכמים במיוחד וגם טיעונים טיפשיים במיוחד נאמרים בעיקר על ידי אנשים חכמים (בפרט אם הם משכילים). אדם פשוט יכול לטעות כמובן, אבל בדרך כלל הוא לא אומר דברים טיפשיים מאד. שטות גמורה היא פריווילגיה ששמורה בעיקר לחכמים, ואם מדובר באנשים משכילים כי אז ייתכן שיאמרו שטויות גדולות גם אם אינם חכמים.

הדרך הסיסטמתית לגבש עמדה: מבט נוסף על ‘אד הומינם’

נניח כעת לצורך הדיון שכל הטיעונים שהעליתי עד כאן אינם נכונים. עוד נניח שבאמת מצאנו כי רוב האנשים החכמים והמשכילים אינם מאמינים, ונניח גם שהסיכוי לזה שהם צודקים גדול מהסיכוי שהם טועים. האם תחת כל ההנחות הללו, בהכרח עליי לאמץ את המסקנה שאין אלוהים? לדעתי, התשובה שלילית.

לכל היותר יש כאן שיקול אחד מתוך כמה וכמה שעליי להתחשב בו בבואי לגבש עמדה משלי. אם נניח שיש לי טיעונים שנראים בעיניי טובים מאד לטובת קיומו של אלוהים, העובדה שרוב החכמים/משכילים סבורים אחרת ממני לא בהכרח תשנה את עמדתי. ראשית, מפני שכפי שהראיתי בטורים 247-8 יש טעמים טובים ללכת אחרי מה שאני עצמי חושב (למשל במצבים שלהערכתי יש טיעונים שרבים מן החולקים לא נחשפו להם ולא נתנו עליהם את דעתם די הצורך). אבל מעבר לזה, לא רק שהשיקול הזה הוא רק אחד מתוך כמה, אלא לא פחות חשוב שהוא אינו שיקול לגופו של עניין.

טלו כדוגמה את הטענה הנפוצה שבגלל עקרון התער של אוקאם עלינו לאמץ תיאוריה עקב פשטותה. לכאורה, לפי זה היינו צריכים לאמץ את המכניקה הניוטונית ולא את תורות הקוונטים והיחסות שהן סבוכות ומורכבות הרבה יותר ממנה. אז מה הבעיה כאן? פשוט, התיאוריה הניוטונית לא עונה על כמה וכמה קשיים ולא מתאימה לעובדות תצפיתיות שונות. עקרון התער הוא קריטריון שבו אני משתמש כדי להכריע בין תיאוריות שיש להן בעיניי אותה סבירות ושכולן פתרו את כל הקשיים ומתאימות לכל העובדות הרלוונטיות. כשאני נמצא במצב כזה עקרון התער מורה לי לאמץ את התיאוריה הפשוטה ביותר מביניהן. אבל אם יש תיאוריה שהיא נכונה, סבירה או משכנעת יותר מהתיאוריה המתחרה, אזי עליי לבחור בה גם אם היא מורכבת יותר ממנה.

גם אצלנו, השיקול של רוב הדעות או דעת רוב החכמים יכול לבוא לכל היותר אחרי ששקלתי את הטיעונים והשיקולים לגופה של סוגיא. אם נותרתי בספק פחות או יותר שקול בין כמה אופציות, X או Y, אז ורק אז יש אולי מקום להתחשב בקריטריון שרוב החכמים סבורים X. אבל אם X סביר בעיניי הרבה יותר מ-Y אין שום סיבה שאאמץ את Y בגלל הרוב הזה. ניתן להביא כאן את הסיפור החביב עליי, המיוחס (איך לא?!) לרבי יהונתן אייבשיץ. יום אחד בא אליו הכומר ושאל אותו מדוע היהודים אינם מתנצרים, הרי הנוצרים הם הרוב ובתורה כתוב “אחרי רבים להטות”. ר”י ענה לו שכלל ההליכה אחר הרוב נאמר על מצבי ספק. אבל אם אני לא בספק מדוע שאלך אחר הרוב?! חשבו על מצב בו מצאתם חתיכת בשר מוטלת ברחוב עטופה וסגורה עם פלומבה של כשרות. רוב החנויות בסביבה מוכרות בשר לא כשר. האם החתיכה הזאת כשרה או לא? לפי ההלכה, כשמוצאים חתיכת בשר בשוק דינה נקבע לפי רוב החנויות שבסביבה הרלוונטית. אבל במקרה שלנו ברור שנתייחס לבשר ככשר, שהרי יש עליו פלומבה סגורה של כשרות. הכלל של הליכה אחר הרוב נאמר רק על מצבים שאנחנו בספק ואיננו יודעים מאומה על החתיכה. במצב כזה נלך אחרי רוב החנויות שבסביבה. אבל אם אנחנו יודעים איננו נמצאים בספק, ואז אין סיבה ללכת אחר הרוב. הוא הדין בנדון דידן. אם יש לי טיעונים טובים לטובת אמונה באלוהים אני לא רואה מדוע עליי להשתמש בכלל של הליכה אחר הרוב. מילא אם הייתה כאן דעת כל החכמים, אבל גם בין החכמים זהו רק רוב. כשיש לי טיעונים טובים לטובת X אני לא בוחר Y בגלל הליכה אחר הרוב.

בניסוח אחר שלקוח מהסברו של ר”ש שקופ לכלל שלא הולכים בממון אחר הרוב (ראו טורים 226 ו-237). ר”ש מסביר שהכלל הזה נאמר על מצבים שבהם הטענה שאני שייך למיעוט היא סבירה לגמרי. לדוגמה, יש אדם בחדר סגור ואני איני רואה אותו. חברי אומר לי שלא סביר שגובהו של אותו אדם הוא למעלה מ-1.90 מ’, שכן רוב מוחלט של האוכלוסייה הם מתחת לגובה הזה. אבל אותו אדם צועק אליי מתוך החדר שגובהו 1.95 מ’. האם נכון לדחות את דבריו כבלתי סבירים, כי הם נגד הרוב? זו כמובן שטות. הרי ברור לכל שיש בעולם אנשים גבוהים. אם אותו אדם אומר לי שהוא שייך לקבוצת המיעוט הזאת, מדוע שאטיל ספק בדבריו?! כלל הרוב אינו רלוונטי אלא למצבים שאין לי ידיעה נוספת על האופציות השונות. אבל כשיש לי ידיעות נוספות לא בהכרח נכון ללכת אחרי הרוב. גם אצלנו יש לי טיעונים טובים לטובת האמונה באלוקים, אז למה שאדחה זאת בגלל הליכה אחר הרוב?! בניסוח פורמלי אומר שבמקרה כזה הסיכוי האפריורי שהרוב צודק צריך להיות מוכפל בסיכוי האפריורי לכך שהטיעונים הטובים שלי שגויים. האם הסיכוי שמחושב על ידי המכפלה הזאת גבוה מ-50%? הדבר תלוי כמובן באיכות הטיעונים שלי (וגם בשאלה האם רוב החכמים שגיבשו עמדה אחרת משלי נתנו עליהם את דעתם בצורה רצינית. אם להערכתי הטיעונים הללו טובים, אזי עצם העובדה שהם הגיעו למסקנה שונה היא עצמה אינדיקציה מסוימת לכך שלא).

אתם יכולים להבין שמה שתיארתי כאן אינו אלא גרסה מסוימת וזהירה יותר של כשל מסוג ‘אד הומינם’, כלומר הסתמכות על אדם (ולא על טיעון לגופו של עניין). טיעונים שנסמכים על הכרעות מכוח שיקולים טכניים, כמו הליכה אחר הרוב, בדרך כלל מבטאים אוזלת יד. מי שאין לו טיעונים מהותיים (בפרט אם יש טיעונים טובים נגדו) שולף מהכובע את השפן הטכנוקרטי, כלומר גרסאות שונות של ‘אד הומינם’. למרבה האירוניה, האתאיסטים רגילים להאשים את המאמינים בהסתמכות על דמויות סמכותיות (רבנים, מסורת), אבל בו בזמן הם עצמם משתמשים לא מעט בטיעוני ‘אד הומינם’, כאשר הם מסתמכים על רוב החכמים/המשכילים וכדומה. אבל זה עניין נסלח, שכן מצב הטיעונים שלהם לגופו של עניין באמת חלש למדיי, ולכן אין להם הרבה ברירה. הבעיה היא שיש לא מעט מאמינים (חלקם מעלים את השאלות הללו כאן באתר) שמוצאים עצמם נבוכים מול הטיעונים הללו. אליהם מופנים דבריי בטור הזה.

צפייה ביקורתית

בשרשור שלינקקתי אליו בתחילת הטור מובא סרטון שבו מציג בפנינו בחור חביב בשם ניל דה-גראס טייסון את הטיעון לגבי האתאיזם של רוב המשכילים והחכמים. הסרטון מתורגם באדיבות מכון אתאיסטי כלשהו, כחלק ממאמץ האד הומינם האופייני שלהם. אני יכול להעריך שבאמת סרטון כזה עלול להביך לא מעט צופים מאמינים (כמו השואל באותו שרשור). לכן, לקינוח, אני מזמין אתכם להצטרף אליי לצפייה ביקורתית בסרטון הזה.

  • דה-גראס מתחיל בכך ש-90% מתושבי ארה”ב מדווחים על עצמם כדתיים. הוא מקדים הגדרה די מחמירה לתואר הזה (אנשים שמתפללים לאל שמעורב בחייהם). זה נתון די מדהים, בפרט מול התדמית (השגויה משהו) שיש לרבים מאיתנו על ארה”ב כארץ החופש והמתירנות. אין פלא שהאתאיסטים שם במצוקה והם נזקקים לטיעונים מפולפלים של ‘אד הומינם’ (רוב החכמים/המשכילים הם אתאיסטים).
  • בשלב הבא הוא מציג סטטיסטיקות לגבי בעלי תואר PHD, כלומר דוקטורט. לכך כבר התייחסתי כשהערתי על הקשר בין השכלה לחכמה. יתר על כן, תואר שלישי הוא ערובה להשכלה בתחום מאד מסוים, מה שמעיב עוד יותר על הקשר בין דוקטורט לבין השכלה כללית. דה-גראס כמובן לא חוסך מאיתנו את ההערה על כך שיש כאלה שאין להם תואר שלישי ובכל זאת טוענים שהם משכילים, על אף שהם לא. הרי לכם דמגוגיה “מדענית” בגרוש. הסתמכות על תארים כמדד פורמלי להשכלה יש בה היגיון מה, ולו רק מפני שקשה להציע מדדים אחרים, אבל לא הייתי בונה עליה בניין גבוה מדיי. אם הייתי שואל כמה ספרים, עיון בתחום שאינו שלך או ספרות יפה, אתה קורא בשנה, זה היה מדד הרבה יותר טוב לדעתי. ועדיין בין בעלי תואר שלישי יש 60% דתיים אפילו לפי הגדרתו המחמירה הנ”ל.
  • בשלב זה הוא גם טוען שדוקטורט הוא מדד טוב, כי הוא מייצג יכולת של חשיבה עצמאית. נדמה לי שכאן הוא ממש טועה, בטעות שמאפיינת דווקא כאלו שאינם בעלי תואר דוקטור. לדעתי הקשר בין דוקטורט למחשבה חופשית חלש למדיי. לפעמים זה אפילו קשר הופכי. כדי להתקדם, בוודאי בתחומים שאינם מדע מדויק (אבל גם בתחומים אלו), אתה נדרש למידה לא מעטה של קונפורמיות. נסה לפרסם מאמר שכופר בעיקר בתחום מדעי כזה או אחר, ותראה אלו מכשולים נערמים בפניך (ראו את המקרה של דן שכטמן, חתן פרס נובל לכימיה מהטכניון, וההתנגדויות בהן נתקל לגבי המבנה של קוואזי-גביש מחומש, ועוד הרבה דוגמאות דומות).
  • אבל מעבר לשאלה זו, גם אם נניח שאותה אוכלוסייה אכן ניחנה בחשיבה עצמאית, האם חשיבה עצמאית נותנת בהכרח תשובה נכונה יותר? אני לא בטוח, ובכל אופן נראה לי סביר שלא בכל התחומים. יש משהו בחכמה המצטברת, שהנטייה לזנוח אותה יכולה אפילו להוריד את הסיכוי שלך להיות צודק. אני אמנם מתנגד לשמרנות (ראו טורים 249 ו-263), אבל גם לאנטי שמרנות. אני בעד חשיבה עניינית, ובחינת כל דבר לגופו. ניתן לטעון שזו גופא חשיבה עצמאית, אבל אז אני לא מקבל את ההנחה שאנשי אקדמיה הם אכן בעלי חשיבה כזאת. לבעלי מחשבה חופשית יש יצר לומר דברים חדשים (אם הם אנשי אקדמיה, אז מזה הם מתפרנסים). האם היצר הזה לא מביא דווקא לסטייה מהאמת? תוכלו לראות למשל בתחום הארכיאולוגיה וחקר המקרא, שחדשות לבקרים יוצאים שם מאמרים וטענות עם סנסציה מטופשת כזו או אחרת, חלקם ברמה של וורט לשבע ברכות. ככל שאתה קיצוני ונועז יותר תקבל כותרות בולטות יותר בעיתונות הפופולרית כמובן. רק כך תוכל לפרסם מאמר (ואחר כך יהיה כמובן עוד מאמר של מישהו אחר שמוצא את הטעות במאמר הקודם). בקיצור, ספק עד כמה נכון לייחס מחשבה חופשית לאנשי אקדמיה, וגם אם כן, מחשבה חופשית אינה ערובה הכרחית לתוצאות נכונות. הייתי אומר שמחשבה חופשית היא אולי תנאי (כמעט) הכרחי אבל בוודאי לא מספיק, ולפעמים הוא אפילו מפריע.
  • השלב הבא בשיחה של דה-גראס עוסק באחוז המאמינים בין המדענים (אני מניח שכוונתו למתמטיקה ומדעי הטבע). כאן התוצאה היא 40%. הוא מוסיף שאצל מתמטיקאים ומהנדסים המספר הוא 60% ואצל ביולוגים ופיזיקאים 20%, כך שהממוצע הוא 40%. זה עצמו כבר אומר משהו. מדוע יש השלכה לתחום העיסוק המדעי שלך על השקפת עולמך הדתית? בהנחה שאין הבדל בכישרון בין מתמטיקאי לפיזיקאי, מאד מעניין שהמתמטיקאים נמצאים יחד עם כלל בעלי הדוקטורט (ששם רובם דתיים, גם בהגדרתו המחמירה של דה-גראס!!), והפיזיקאים והביולוגים הרבה מתחת. האם לא סביר יותר לפרש שתחום העיסוק מכתיב דרכי חשיבה מסוימות, והן לא קשורות להשכלה ולמיומנות מדעית? בעיני שוטה מאמין שכמוני זו לפחות פרשנות אפשרית, ובדיון ישר בהחלט שווה להתייחס אליה.
  • השלב הבא בשיחה עוסק באחוז המאמינים בין המדענים הבכירים (אלו שהתמנו לאקדמיה הלאומית למדעים). כאן האחוז הוא 7%. אני שואל את עצמי האם אנשים אלו הם בעלי השכלה רחבה יותר או בעלי אינטליגנציה גבוהה יותר? בדבריו דה-גראס לא מבחין בין שני אלו, אבל בהקדמתי הראיתי שההבחנה הזאת מאד חשובה לדיון. גם אם נקבל שתואר שלישי מעיד על השכלה רחבה יותר, ההשתייכות לאקדמיה למדעים אולי מעידה על אינטליגנציה אבל לא בהכרח על השכלה. אז מהו הפרמטר הרלוונטי שמלווה את כל הציר שמשרטט בפנינו דה-גראס? הוא עובר באופן מתעתע בין שני הצירים הללו, או מפני שהוא לא שם לב או מפני שהוא מזהה ביניהם בטעות. בנוסף לכך, אני די מפקפק גם בעצם הטענה שלו. נכון שישנה קורלציה בין היבחרות לאקדמיה הלאומית לבין הישגים ויכולות מדעיות, אבל לא הייתי מקבל את הקשר הזה באופן גורף.
  • דה-גראס עצמו מעלה כאן ביושר את הטענה שאולי יש הטיה (נגד אנשים מאמינים) במינוי למוסדות הללו, אבל טוען כנגד זה שההטיה יכולה רק להביא לכך שמישהו ראוי לא יתמנה לשם, אבל מי שהתמנה הוא בוודאי בעל הישגים מדעיים ללא עוררין. האסימטריה הזאת נתפסת אצלו כתשובה שמנטרלת את טיעוני הנגד, אך למען האמת להבחנה המלומדת הזאת, גם אם היא נכונה, אין שום משמעות לוגית בדיון שלנו. כדי להבין זאת, בואו נניח, ולו רק לצורך הדיון, כדבריו שכל אלו שהתמנו לשם הם בעלי הישגים יוצאי דופן, אבל יש הטיה שמונעת מינוי של אנשים מאמינים שגם הם בעלי הישגים דומים. האם תופעה אסימטרית כזאת לא מראה שאחוז המאמינים שם לא מייצג אל נכון את אחוז המאמינים האמיתי בין כלל המדענים הבכירים? מדוע האסימטריה הזאת פורכת את הדחייה לטענותיו?

אגב, האם אותה הטיה שהוא מודה (במובלע) בקיומה ביחס לאקדמיה למדעים, לא קיימת במינויים אקדמיים בכלל? משום מה שם הוא בכלל לא נזקק לטיעון הזה.

  • בהמשך דבריו הוא מעיר שהכותרת של המאמר שדיווח על הסקר הזה בכתב העת הנחשב nature, הייתה: 93% מהמדענים הבכירים שוללים את קיומו של אלוהים. הוא טוען כנגד זה שהכותרת היותר מעניינת הייתה צריכה להיות: יש 7% שלא שוללים את קיומו (למרות שזה כל כך מופרך). בשלב זה, מעטה הדיון הענייני נושל באחת, והברנש עובר מפסאדה של טיעונים ענייניים וכמותיים (רק לכאורה, כפי שראינו) לתעמולה גלויה על השולחן.
  • בשלב התעמולה שמסיים את הסרטון הוא דן בשאלה: כיצד זה ייתכן? כיצד אנשים עם הישגים מדעיים ללא עוררין מאמינים באלוהים? (הייתי מוסיף עוד קושי: כיצד אותם שבעה אחוזים לא מבינים את הטיעון שלו, כלומר לא מתרגשים מכך שרוב עמיתיהם החכמים כמותם לא מאמינים באלוהים). אל חשש, יש לו הסבר משכנע לתופעה המרתקת הזאת: בעתיד כנראה יגלו שיש מבנה מוחי או גן שאחראי לתחושה המוזרה הזאת (=האמונה), וכך במקום להתווכח נלמד משהו חדש ומעניין על מבנה המוח שלנו.

משום מה הוא לא דן באפשרות שיגלו גן או מבנה מוחי שונה אצל ה-93% שלא מאמינים באלוהים שאחראי על האתאיזם שלהם (וכך נלמד משהו חדש לא פחות על המוח שלנו). אוסיף ואומר שבגלל שלדעתי הטיעונים לטובת קיומו של אלוהים הם טובים מאד, אני הייתי מחפש מבנה מוחי או גן מתאים דווקא אצל ה-93% הללו ולא אצל עמיתיהם, אחרת קשה להבין את ההתעלמות שלהם מטיעונים טובים. כאן שוב חזרנו לשאלות האם הרוב קובע, מה משמעותו של הרוב, והאם קיומו של רוב מחליף את הטיעונים והדיון הענייני בסוגיא.

  • בסוף בסוף, מגיעים לדובדבן שבקצפת. דה-גראס מסיים את הדיון בציון העובדה שבין הפילוסופים יש רק אחוז אחד (!!) שמאמינים באלוהים. לכאורה הנתון הזה באמת אומר דרשני. אבל לפני שנדרוש אותו הייתי שואל מי בדיוק מוגדר אצלו כפילוסוף? אני מניח שהוא לא ספר את הר”מים לאמונה בהר המור, משגיחי כל הישיבות, משפיעי חב”ד וכו’. למה כל אלו אינם פילוסופים? ועוד לא דיברתי על חוסר ההבחנה בין פרופסורים לפילוסופיה (אנשי אקדמיה) לבין פילוסופים (שרובם אינם אנשי אקדמיה. בדקו את משנותיהם של מי חוקרים אנשי המחלקות לפילוסופיה). וכמובן לא עסקתי בשאלה כיצד הוא מנפה את כל יצרני הזבל חסר הערך במחלקות לפילוסופיה ברחבי היקום.

אבל מעל הכל, אני שוב שואל מה יוצא מהנתון הזה? למה באמת הפילוסופים הם חריגים כל כך בהחזקתם באמת הצרופה בטהרתה? לכאורה לטענתו הם נמצאים בפסגת הציר המונוטוני שאותו הוא מתאר כאן. לשיטתו יוצא שהפילוסופים (אפילו בלי לנפות את כל הזבל הנ”ל) זו הדיסציפלינה של האנשים הכי חכמים ביקום, אפילו יותר מהמדענים חברי האקדמיה, ולכן דווקא הם מגיעים לאמת באחוז כה גבוה. ספק רב בעיניי האם טענה כזאת תעמוד במבחני מדידת אינטליגנציה מול מתמטיקאים או פיזיקאים. אוסיף שזה לא נראה לי נכון גם לאור ההיכרות שלי עם הנפשות הפועלות בתחומים הללו. אפשרות אחרת היא להודות במה שטענתי קודם, כלומר בכך שבנתונים שהוא מביא ניתן לראות בבירור את ההשפעה של הדיסציפלינה והסביבה על צורת החשיבה והמסקנות התיאולוגיות שלנו. זה כמובן מעמיד בסימן שאלה גדול (זהירות, אנדרסטייטמנט!!) את משמעותו של כל הסרטון הזה.

הייתי גם מוסיף כאן את התופעה שתיארתי למעלה, שלפיה יש שטויות כאלה שיכולות לצאת רק מכרסם של אינטלקטואלים. אנשים שרגילים לבחון אפשרויות היפותטיות בכלים של עקביות בלי קשר לשכל ישר, בהחלט ייטו לאמץ מסקנות מוזרות רק בגלל שהן נראות מעניינות ועקביות. בעיניי זה, ולא האינטליגנציה, מה שהכי מאפיין פילוסופים לעומת אנשי מדע. כעת צאו וראו מה משמעותו של הנתון הזה לדיון על אמונה באלוהים.

חשיבה אסימטרית לגבי אמונה דתית

אסיים בכך שיש לאנשים (דתיים ושאינם כאלה) נטייה לייחס מניעים זרים לאמונה הדתית, או לפחות לחפש כאלה, בעוד שחוסר האמונה לעולם נתפס כמסקנה שקולה והגיונית. כך, למשל, אנשים רבים מוטרדים מהשאלה האם אמונה אינה תוצאה של חינוך, סביבה ובית דתי, ואף מביאים כסיוע לכך את הקורלציה בין גידול בבית דתי לבין חיים בהשקפת עולם דתית. אבל משום מה מעטים בלבד מוטרדים מהשאלה האם חוסר אמונה הוא תוצאה של חינוך, סביבה ובית לא דתיים, שנתמכת גם היא כמובן בסטטיסטיקה דומה להפליא. עסקתי בזה בטור 294, וגם בטורים 265 ו-36.

בדומה למה שראינו שם, גם בדבריו של דה-גראס רואים חיפוש של גנים שאחראים על אמונה אבל משום מה אין אצלו חיפוש אחרי גנים שאחראים על חוסר אמונה. האם חיפושים וקשיים אלו בעצמם אינם הטיות חשיבה? הוא אפילו לא שם על השולחן את ההנחה שהאמונה היא בלתי סבירה, אלא מניח אותה כמובנת מאליה, ואז מחפש מה יכול להסביר החזקה של אנשים חכמים בעמדות כה מוזרות. מה שמדאיג אותי הוא שברוב המקרים לא מדובר בדמגוגיה מכוונת אלא בטעות תמימה. אנשים רבים אפילו לא מודעים לכך שהם מוטים, ומציגים את הטיעונים הללו כאילו מדובר בטיעונים מוחצים נגד האמונה הדתית, בעוד שהם יוצאים באופן דומה גם נגד האתאיזם.

דה-גראס מציג בפנינו נתונים שמורים לנו שרוב בעלי תואר הדוקטור מאמינים באלוהים, וכך הוא המצב בין המהנדסים והמתמטיקאים. אבל הוא בוחר להתמקד בפיזיקאים והביולוגים, כי כך נוח יותר. משום מה הצופה יוצא עם תחושה שהממצאים מציגים את האמונה כעניין טיפשי שנובע מחוסר השכלה: מי שמאמין לא מפחד ומי שמשכיל לא מאמין.

נדמה לי שדה-גראס, שעד כמה שראיתי הוא עצמו איש מדע בעל הישגים נאים, בשיחתו כאן נותן לנו דוגמה מופתית לחשיבה חופשית נטולת מגמתיות (בלי אג’נדה, אפרופו רות גביזון ז”ל) של אנשי מדע. אני חושב שאם תקראו היטב את דבריי כאן תראו שההרצאה שלו מפריכה את עצמה.

[1] אגב, זה אמנם ציטוט שגור, אבל הוא מגמתי ולא מדויק (יש בבסיסו אג’נדה), ואכ”מ.

[2] אם תבחנו נאומים של אנשים חשובים בכנסים שונים, תוכלו לראות שהם מרשים לעצמם לדבר יותר שטויות מאנשים פשוטים. שופט עליון או שר מרשה לעצמו לפלוט קלישאות חסרות ערך ושטויות חסרות בסיס, לספר סיפורים על סבתא שלו או על נהג המונית שהסיע אותו, מה שאף אדם אחר לא יכול להרשות לעצמו. אדם כזה מוזמן לדבר בגלל מי שהוא ולא בגלל שיש לו מה לומר. בדרך כלל לא תמצאו בדבריהם המשמימים שום חידוש, מה שלא מפריע לכל פורום שמכבד את עצמו להמשיך ולהזמין אותם שוב ושוב. אנשים מן השורה שנואמים בכנסים כאלו צריכים לומר דברי טעם כדי לקבל במה והקשבה. המעמד של אדם בעולמות האקדמיים מוגדר למדיי (הם עוסקים לא מעט בדירוג של אנשים והישגים), וההשפעה שלו על עמיתיו היא בהחלט פונקציה של המעמד הזה. שוב, הדבר דומה למדיי למה שקורה בחברה דתית (גם שם רבנים חשובים בדרך כלל אומרים דברים משמימים ולא מחדשים מאומה. חידושים תוכלו לשמוע בעיקר מאברכים מן השורה).

כלל יהא נקוט בידכם, אם אתם מתכוננים ללכת לכנס שמשתתף בו אדם חשוב, שופט עליון, רב ידוע, שר, נשיא, ראש ממשלה, או אפילו איש אקדמיה בכיר מאד, כדאי להגיע רק אחרי שהוא מסיים את דבריו (אלא אם אתם ממעריצי הסלבס המשחרים לעצם הנעת השפתיים שלהם ומראם הנאווה). בדוק ומנוסה.

60 מחשבות על “על השכלה, אמונה, חכמה ואג’נדה (טור 328)”

  1. למה טיעון ה”סמכות” של איינשטיין לגבי אמונה באלוהים היא רק “שכל ישר”?
    זה גם טיעון לוגי תקף, כדלהלן:
    הנחה א: סיכוי גבוה שאדם מוכשר כמו איינשטיין לא טועה
    הנחה ב: איינשטיין האמין באלוהים
    מסקנה: סיכוי גבוה שיש אלוהים

    1. כל טיעוני השכל הישר ניתנים לתרגום לטיעון לוגי אם אתה מוסיף את ההנחה של השכל הישר כהנחה לטיעון. כך אפשר להפוך אנלוגיה לדדוקציה: צפרדע א היא ירוקה. ב גם היא צרפדע. לכל הצפרדעים יש אותו צבע. מסקנה: ב גם היא ירוקה.
      אבל כך ניתן גם להפוך טיעון כושל לדדוקציה תקפה. לדוגמה: המנורה שמעליי דולקת כעת. כל אימת שהמנורה דולקת זהו חורף. מסקנה: כעת חורף.

      1. לא הוספתי את ההנחה של השכל הישר לטיעון. הנחה א (שלא סביר שאיינשטיין יטעה) נכונה הן אפריורית והן אמפירית: הגאונות מסייעת לכוון לאמת, ואנחנו רואים שאנשים גאונים מכוונים לאמת יותר מאנשים רגילים.
        לא הבנתי את שתי הדוגמאות שהבאת. בטיעון הצפרדעים, ההנחה הראשונה מדברת רק על צפרדע א, ולא על כל צפרדע, אז נפל כל הטיעון. בטיעון המנורה, ההנחה השניה אינה נכונה, ולכן הטיעון נשאר כושל.

        1. בהחלט הוספת. הנחה נובעת מהשכל הישר ואחרי שהוספת אותה הטיעון נעשה תקף. לא אמרתי שהיא לא סבירה אלא רק שהיא נובעת מהשכל הישר.
          לגבי טיעון הצפרדעים, קרא שוב.

          1. אני לא מצליח להבין איזו הנחה מהנחותיי נובעת מהשכל הישר. אשמח אם תפרט. (ההנחה שגאונים טועים פחות – כבר כתבתי שהיא נכונה אפריורית ואמפירית).
            לגבי טיעון הצפרדעים, אם הוספנו את המשפט “לכל הצפרדעים יש אותו צבע” אז מלכתחילה זו דדוקציה ולא אנלוגיה, ומה זה משנה איך קוראים לטיעון, הרי אם המסקנה נובעת מההנחות הטיעון תקף, ואם לאו אינו תקף.

              1. עוד שאלה אחת, ברשותך: אתה לא חושב שגאונות אמורה לסייע להגיע לאמת? אתה לא רואה סביבך (ובעצמך…) שאנשים גאונים מכוונים לאמת יותר מאנשים אחרים?

                  1. אז איזו הנחה מההנחות שבטיעון נובעת רק מהשכל הישר? הרי כל ההנחות הוכחו אמפירית (שגאונים טועים פחות, ושאיינשטיין היה גאון, ושהוא האמין באלוהים. כמובן שההנחה האחרונה היא לשם הדוגמא בלבד)

              2. אני מבין שאני טועה (אם הרב כותב בלשון כל כך נחרצת שפשוט לו כביעתא בכותחא). אך איני מצליח למצוא איפה הטעות שלי.
                אם הרב מיכי מסרב לענות, אולי מישהו מהציבור יוכל לעזור לי?

                1. מאן דהו,
                  כלילת כל הנושאים בחדא מחתא היא הנחה של השכל הישר ולא מסקנה אמפירית (כפי ששום הכללה איננה אמפירית). בשלב החשיבה יש משקל לעמדתו של איינשטיין ועדיין אין בעיה להסיק אחרת (כי יש גם דעה אישית שמודעת להכל ואעפ”כ כך נראה לה, וגם יש משקל לעמדותיהם של חכמים אחרים). לא כך?

                  1. לא הצלחתי להבין. מה זה “כלילת כל הנושאים בחדא מחתא”? (אני מציג טיעון המורכב משלוש הנחות: א. גאונים טועים פחות; ב. איינשטיין היה גאון; ג. איינשטיין סבר שיש אלוהים. איפה ההכללה פה?)
                    לגבי הסיפא של דבריך: ברור שניתן להסיק אחרת, ומעולם לא טענתי שמסקנת הטיעון היא ש*יש אלוהים*, אלא שמסקנת הטיעון היא ש*סיכוי גבוה שיש אלוהים*. וזה נובע בהכרח מההנחות, כי ההנחה הראשונה היא לא ש*גאונים לא טועים* אלא ש*גאונים טועים פחות*.

                    1. ט, (משום מה אין לחצן ‘תגובה’ מתחת תגובתך, ולכן אני נאלץ להגיב כתגובה על הודעתי הקודמת)

                      מי שיטען כך יצטרך להסביר מדוע הוא חושב כך, למה נושא האלוהות שונה מכל נושא אחר.

                      כמובן אפשר להסביר הסברים טכניים, שאיינשטיין עסק רק בפיזיקה ולכן במה שקשור לאלוהות הוא פשוט לא השתמש בגאונותו. עם זה אפשר להסכים בהחלט, הנידון כאן הוא לא המקרה הספציפי של איינשטיין וגם לא הנושא הספציפי של אלוהות, אלא ההעמדה של טיעון כיו”ב כשייך למישור של השכל הישר במקום למישור של הטיעונים הלוגיים המוגדרים.

                    2. ראשית אני לא רואה למה מי שחושב שיש הבדל צריך להסביר יותר ממי שחושב שאין הבדל. מה ההשוואה בין נושא א’ לבין נושא ב’? הרי מוסכם שהוא לא נפל בכשל פשוט. שנית, גם אמפירית יש הבדל גדול בין נושא אלוקות לשאר הנושאים. בפיזיקה גאונים ששמעו זה את זה נחלקו הרבה פחות מאשר באלוקות (או בשלל נושאים אחרים).
                      השכל הישר אומר שמי שחכם וצדק בהרבה נושאים יצדק יותר גם בנושא פלוני, ולגבי נושא פלוני אין שום דבר אמפירי אלא רק שכל ישר. כך נ”ל בכל אופן.

                    3. אתה נתפס על הדוגמא של איינשטיין ואלוהים, אבל כבר הקדמתי רפואה למכה וכתבתי שלא זה הנושא, אלא סוג הטיעון (נקרא לזה ‘הטיעון מן הסמכות’). למיטב הבנתי הרב מיכי לא התכוון שהטיעון נובע משכל ישר כיון שכל עיסוק באלוהות נוגע בשכל ישר ,אלא ש*סוג* הטיעון נובע משכל ישר.
                      לגבי עצם דבריך, לא מסכים עם אף מילה. באלוהות אפשר להכריע גם בלוגיקה פשוטה, אם יתברר שלא שייך דבר בלי סיבה, או עולם מורכב בלי מתכנן, וכדו’. (תמיד יש רמה כלשהי ששם מוכרחים להגיע לשכל ישר, הרי תמיד האקסיומות הראשונות הן שכל ישר ותו לא. השאלה היא אם זה נשאר בשכל ישר או שאחרי האקסיומות הבסיסיות אפשר להרכיב טיעון לוגי. אחרת אין כזה דבר טיעון לוגי, הכל שכל ישר).

                    4. הטיעון נשען תמיד על הרחבה מפרט מסוים שבהם כגאון הוא צדק יותר אל עניין אחר שבהם לא ידועה צדקתו. ההרחבה הזאת היא הנחה של השכל הישר, ועליה יש עוררין. התייחסתי לאלוקות רק בתור דוגמה. הגד מהיכן מגיעה הטענה הכללית שבכל נושא שבעולם חכמים צודקים יותר. יש נושאים שבהם יש עדיפות ברורה לידע ולחכמה (למשל לשאלה מה פתרון אינטגרל פלוני אם אין לי יכולת להציב ולחשב) ובדיוק בגלל זה לא אמורות להיות שם מחלוקות בין החכמים, ואי אפשר להרחיב משם לשם. אז הטיעון שלך נשען על הנחה כללית מהשכל הישר והטיעון הלוגי כהרגלו לא מוסיף שום דבר מעליה.
                      זה שמשהו נראה לך לוגיקה פשוטה לא אומר הרבה, עובדה שחכמים גם נחלקו על זה. זאת ועוד, אם זה כל כך פשוט אז בכלל אין יתרון לחכמים. חכמים לא מבינים יותר טוב ממני שאם כל בני האדם בני תמותה וסוקרטס בן אדם אז הוא בן תמותה. כדי להשתמש באיינשטיין צריכים להגיד שהנושא הזה מעורפל וחמקמק וסבוך ומטעה ומבלבל ולכן רק גאונים מובהקים חדרו מבעד למסכים והגיעו לנקודה. וכל זה כשאני מניח שאין הבדל בין גילוי לצידוק (לאיינשטיין יש יתרון בלגלות דברים חדשים. אבל אחרי שהוא גילה ופרש את נימוקיו אז כבר היתרון שלו מצטמצם מאד. כי אני מסכים שגם בדברים שנותרו בספק יש יתרון לאינטואיציה של איינשטיין שהתמחה קמיעהּ).
                      בכל אופן לי אין עוד מה להוסיף, ולפחות את עצמי שכנעתי 🙂

                    5. איזו הרחבה??? גאונות מסייעת להגיע לאמת. אם אני יודע שהוא גאון, אני יודע שהיו לו את הכלים להגיע אל האמת יותר מאנשים אחרים (כפי שהדגשתי, גאונות היא לא התנאי היחיד להגיע לאמת. אבל היא תנאי חשוב, ואם היה לו את התנאי הזה, הוא היה קרוב לאמת יותר מאנשים שחסרו את התנאי הזה).
                      לא הבנתי מה כוונתך בקטע השני. אני טוען שזה לוגיקה פשוטה שחכמים קרובים יותר אל האמת. אני לא משתמש באיינשטיין בשביל הטיעון הזה עצמו, אלא שהטיעון זה טוען שאפשר להשתמש באיינשטיין כסמכות (מוגבלת!).
                      לגבי הסוגריים, לאיינשטיין יש יתרון בכל תחום שבו גאונות יכולה לסייע להגיע לחקר האמת.

            1. פוסט מרתק. ישר כוח עצום לרב מיכי היקר 🙂
              נ.ב לא קראתי דאר תגובות לפוסט, אם יש בדברייך כפילות על מה שכבר נאמר, עימכם הסליחה. ולעניין, אני חושב שאתאיסטים מסויימים (שאני מכיר) כן חושבים וכן קיים אצלם שכל ישר בסוגיא הזו (לאפוקי מד’ הרב על ‘הגן האתאיסטי’), והם פשוט מקשרים את ‘האל המנהל’ (*ריבון כל המעשים*, עד לכפתורים של ר’ נתן, תלמידו של ר’ נחמן) עם המושג ‘אלוהים’, וברי להם שאין ‘אל מנהל’.. (מטיעונים לגיטימים [אם כי כמובן שלא הכרחיים], כמו שהרב בעצמו הגיע [נחשון וקסמן, שואה וכו’וכו’]), ועל כן הם רואים פילפול סרק לחשוב בכלל על ‘אל יוצר’ (בורא מופשט/מתכנן/ וכו’וכו’), כשהם “עדים” שאין אל מנהל בבירה.. ולכן מבחינתם אם אין סרקולציה בין ‘אל מנהל’ (מנהיג בכל רגע ורגע) לאל מתכנן.. הדין הוא שאין ‘אל מתכנן’ גם!

              ואפילו אם תתן טיעונים טובים לחיוב ‘אל מתכנן’, זה יהיה קשה מאוד לשכנע אותם בו, מכיוון שיש להם סרקולציה אדוקה בין המתכנן למנהל, והגיוני יותר (לדידם) אינטואיטיבית לטעון שהטיעונים לטובת *חיוב אל מתכנן* לא דדוקטיבים הכרחיים, ואילו *לשלילת אל מנהל*, הם יותר הכרחיים.. (לשיטתם, זה טיעון חושף. על כן כל הפילפולים..)

              נדמה לי ש’הגן הזה’ שיש לאתאיסטים בראש, הוא פשוט מאוד.. סירקולציה בין אל בורא למנהיג.. (בצדק, השכל הישר ינטע להסכים עם הסרקולציה הנ”ל. אפרופו השכלה וחוכמה.. פילוסופים *משכילים* יכולים להפריד בנקל) ברגע שיש הפרדת רשויות (קשה להשיג את זה, כי האנושות מגדירה ‘אלוהים’ הגדרה מאוד ברורה) אז ‘הגן..’ המיסתורי שיש בראש של אתאיסטים שמתעלמים מטיעונים טובים, נעלם כליל.. (אם כי לא בטוח [בלישנא מעליא] שזו המסקנה של היהדות, וצ”ע)

              1. ולסיכום – אני חושב שהתובנה של הרב דאיכא רחמנא, אבל הוא לא מתנהל בעולם, זו מסקנה שמגיעה באופן שיטתי אחר התובנה שברי שיש אלוה, ולאחר כמה שנים, הסברא האמפירית טוענת שהוא אינו מתערב בעולמנו, ולבסוף התייתמנו מן ההתערבות, אבל נשארנו עם היש הטרנסצנדנטלי. . .
                אבל לאדם שמגיע מראש עם ספק גדול במציאות האלוהים. . . רואה את ההתייתמות מן ההתערבות האלוהית. ומסיק דאלוהים כהאי לאו שמיה ‘אלוהים’…

                1. זה בעצם מעין פרדוקס אינטואיטיבי כזה. אם קיים האל הדאיסטי (אגנוסטי/יוצר), זה תנאי מספיק לקיום האל המתערב (תאיסטי/ ריבון כל עלמין).
                  ומאידך גיסא אילו *לא קיים* האל המתערב זה תנאי מספיק לשלילת האל הדאיסטי גם..

                  בקיצור (מחילה שחפרתי ב3 הודעות, הרגשתי צורך כל פעם לחדד חידוד שונה) כל אחד בוחר להחזיק את החבל מאיזה כיוון שמרגיש לו. האינטואיציה טוענת ש2 סוגי האלים האלו צריכים להיות חדא מחתא.. ואם אחד מהם לא מתקיים, גם השני בהכרח.. וכן להיפך, אם אחד מהם קיים גם השני בהכרח..

                  וזה יתרון לדעתי לתיאולוגיה הרזה של הרב… (עקרונית אינני בעדה) היא יכולה לגשר בין כאלה שלא רואים את הסיפא (התערבות) ואע”פ כן יוכלו לקבל את הרישא.. (בריאה)

    2. הבעיה עם ההנחה שלך שיש הרבה אנשים חכמים ו ומוכשרים שמאמינים באלוהים ולעומת זאת הרבה אנשים חכמים ומוכשרים לא פחות אתאיסטים גמורים. מסקנה – אמונה לא קשורה לחוכמה ולכישרון (ואגב – אינשטיין לא האמין באלוהים, זאת סתם אגדה של מחזירים בתשובה שרלטנים )

  2. מעניין, תודה רבה.
    הערה לא לגופו, אלא בקשר למושא ההקדשה של הפוסט: לעומק פועלה של פרו’ גביזון התוודעתי רק אחרי לכתה, כלומר בימים האחרונים, מתוך סקרנות. גיליתי אישיות אינטלקטואלית מרתקת, שניחנה בגישה עניינית יוצאת דופן במחוזותינו, שהזכירה לי במידה לא מבוטלת את כבוד הרב. כל כך הזכירה, שחיפשתי לפני כמה שעות את שמה באתר, בתקווה למצוא התייחסות של הרב לעמדותיה וגישותיה בעניינים המשפטיים והמדיניים.
    כך שלפחות מבחינתי, הטיימינג של פרסום הפוסט היה מיוחד. בכ”מ, אובדן גדול לשיח הענייני במדינת ישראל, ולדוברי הביקורת כנגד האקטיביזם השיפוטי בפרט.

    ולגופו, תהייה קטנה לגבי ההתנגדות של הרב להנחה שאמונה היא עמדה שהחזקה בה, על פניו, זוקקת הסבר כלשהו (גנים, חינוך, וכו’) לעומת עמדה אתאיסטית, שהיא לכאורה במבט ראשוני יותר הגיונית.
    אני לא חושבת שזו סוגיה הרת גורל כל כך (שהרי עמדה יש לבחון לגופם של דברים), אבל לאור האינטואיציה הפשוטה של האדם, שהעולם מתנהל ע”פ חוקי הפיזיקה (למעט חופש הרצון), האם ההנחה האתאיסטית היא לא מתבקשת יותר? האם העובדה שאלוהים הוא מושג מופשט, קשה להגדרה (ועובדה שכל אחת מהראיות לקיומו מגדירה אותו אחרת), שאין לו זכר ועדות בעולם החיצוני (ושוב, אני מסייגת את האינדיקציה מהעולם הפנימי) – אין לה רלוונטיות?

  3. הטענות אינן באמת שאין אלוהים. אלא שהאלוהים קיים בדמיונם של המאמינים, כמו שסנטה קלאוס (הארי פוטר) קיים בדימיונם של הילדים הנוצרים הטפשים.
    האם משהו שקיים בדימיון יכול להיות קיים מחוץ לדימיון? התשובה היא לא. ברור שלא. מושגים נפשיים קיימים רק בנפשו של משיג המושג.

  4. שלום הרב, לא הבנתי משהו קטן – למה ההגדרה של אדם דתי זה אדם שמתפלל שישפיע אליו היא הגדרה מחמירה? ואיזו הגדרה הרב היה נותן(אם בכלל – שהרי הרבה אנשים מגדירים באופן שונה את האלוהים שהם מאמינים בו)? תודה!

  5. לדעתי המגמתיות קיימת במשקל היתר שמייחסים לראיות לקיומו של אלוהים. ההשוואה לחותמת כשרות סגורה עם פלומבה היא ממש מוגזמת … עם יד על הלב, מקבץ הראיות האונטולוגית \ קוסמולוגית \ מורכבות \ מוסר וכו’, הם לא כאלה ראיות טובות. כלומר, הם בסדר, באמת בסדר, לא הייתי אומר שהם טיעוני-פח, הם אכן מעוררי מחשבה, אבל הראיות הנ”ל רחוקות מלתת נוקאאוט אינטלקטואלי (במיוחד הטיעון האונטולוגי והקוסמולוגי, רמת השכנוע שלהם נמוכה אפילו ביחס לטיעון מן המורכבות). אלוהים רחוק מלהיות חתיכת בשר עם פלומבת כשרות של הרב מחפוד. למרבה הצער, אלוהים אינו ניתן לאישוש אמפירי ותוסיפו לכך את העובדה שמאז בריאת העולם נעלמו עקבותיו באופן ממש מחשיד, וקיבלתם חבילת בשר עם אריזה חצי פתוחה וחותמת כשרות של ‘צוהר’.
    אני כן מוכן להודות שהראיות הנ”ל לקיום אלוהים הם אכן טובות אם המסקנה המתבקשת היא אגנוסטית. עם יד על הלב, אכן יש לראיות האלה משקל מספיק כדי להודות באפשרות שקיימת ישות מושלמת ואינסופית וכו’ וכו’, אבל מכאן ועד להודות בקיומה כעובדה במציאות, דרושה קפיצה תיאולוגית לא קטנה. יש להודות שגם הצד האתאיסטי חוטא במשקל-חסר, רובם פוטרים את הראיות הנ”ל לקיומו של אלוהים כלאחר-יד, שלא בצדק ועל פי רוב אינם מבינים את הראיות כראוי.
    בכל מקרה, גם אם כל הראיות הנ”ל טובות מספיק כדי לא לשלול את אפשרות קיומו של אלוהים, מדובר רק באלוהים פילוסופי, הראיות הנוספות הדרושות להכיר באלוהים הדתי-פרסונלי, זה שרוצה שנייבם את גיסתנו ונזרוק עיזים מראש צוק פעם בשנה, אלו ראיות חלשות אף יותר.
    שימו לב שבסרטון של ניל טייסון שאלת הפתיחה של הסקר היא לא: ‘האם אתה מאמין באלוהים’, אלא ‘האם אתה מתפלל לאלוהים שיתערב בחייך’. כלומר אחוזי הסקר מייצגים אנשים דתיים ממש, כאלה שהשתכנעו שאלוהים אכן מתערב ואכפתי. אני סבור שתוצאות הסקר הולמות היטב את השאלה. החתכים שטייסון מציג (אוכלוסיה \ תואר שלישי \ אנשי מדע \ אנשי מדע בכירים) מהווים פרמטר די טוב לבדיקה, אמנם זה לא פרמטר מושלם, הרב הצביע בפוסט על בעיות מסויימות, אבל הוא יותר טוב מכל פרמטר חלוקה אחר שאני יכול לחשוב עליו. ובאמת, ככל שחתך המדגם מצטמצם, פחות ופחות אנשים משתכנעים באלוהים פרסונלי, אכפתי, מעורב, כזה שצריך להתפלל אליו, כי באמת הטיעונים הדרושים לקפיצה מאמונה באלוהים פילוסופי לאמונה באלוהים פרסונלי מאוד לא משכנעים.

    כאמור לעיל, ההצלחה הגדולה ביותר של המאמין בעידן המודרני (ושל הרב שלנו בספרו הראשון בטרילוגיה) היא לכל היותר קירוב לבבות אתאיסטים לתחום האגנוסטי בהקשר של אלוהים פילוסופי. מעבר לכך זה לא ממש משכנע, והסרטון של טייסון מאשש זאת.

      1. אני חושב שטייסון לא עוסק בתפילות אלא בעצם קיומו של אלוקים. הנתונים שהובאו בהתחלה היו רק המתאבן לדיון. מעבר לזה כפי שהראיתי בספר הראשון בטרילוגיה יש קשר בין השאלות. מעבר לזה, רוב טענותיי כאן קיימות גם אם אתה צודק.

        1. הרב, נכון, סביר שהשאלה באה כמתאבן, אך לאור זה אני לא יודע איך להתייחס לנתון האחרון שטייסון הציג ממש בסיום הסרטון, שבו נטען כי רק אחוז אחד מהפילוסופים מאמין באלוהים. זה אמיתי? לא ברור מי קבוצת הפילוסופים כאן, אבל אפשר להניח שגם כאן מדובר בבעלי תואר שלישי. אחוז בודד זה דבר האומר דרשני, אף על הבעייתיות שיש בסקרים כגון אלו… הרי הדיון בקיומו של אלוהים הוא דיון פילוסופי (כנראה כולו אך בוודאי רובו), וטייסון טוען ש- 99% מהמומחים לנושא (לפחות בסטדנדרט האקדמי) לא משתכנעים מקיומו של אלוהים אפילו במובן הפילוסופי ??? מעניין אם זה אמיתי, נראה לי מנופח או מוטעה, לא סביר שהראיות לקיומו של אלוהים עד כדי כך גרועות כדי לשכנע רק אחוז בודד …

          1. אני לא רואה את הפילוסופים כמומחים, אלא אולי כמי שמכירים היטב את השיטות והטיעונים (וגם זה אמור בעיקר לאנשי האקדמ יה, שכפי שכתבתי אינם פילוסופים).
            בשאלה האם זה משכנע אין מומחיות, והקריטריון הרלוונטי, אם בכלל, הוא החכמה.

    1. מה הביטחון בחותמת של הרב מחפוד? (לשווייק)

      לשווייק – שלום רב,

      מה הביטחון בחותמת של הרב מחפוד? וכי אין אפשרות שחתול אחד מצא באשפה בשר והכניסו לשקית; חתול שני שיחק במחשב והטביע אותיות על מתכת; חתול שלישי השליך את המתכת לאשפה; חתול רביעי שם את חותמת המתכת על השקית עם הבשר; וחתול חמישי לקח את השקית והטמינה במקרר של המכולת?

      כל אחת מהאפשרויות שתוארו אינה בלתי אפשרית, וצירוף מקרים נדיר גם אינו בלתי ניתן לקיום, ובפרט שמתקיים כאן מנגנון של ‘ברירה טבעית’ שכן ברור שבעל המכולת לא ישאיר במקררו אלא את אותה שקית שבצירוף מקרים נדיר הוחתמה עליה חותמת הכשרות של הרב מחפוד.

      בברכה, ש/ צ’רלס דרווינגר

      1. בין אינטואיציה לחשיבה רקורסיבית

        בס”ד ער”ח אלול תש”פ

        ולגופו של עניין: יש ערך בחשיבה המדעית השואפת להביא ראיות חותכות ‘געין חכמת התשבורת’ לכל טענה, תוך שלילה גמורה של כל אופציה אחרת. אבל בחיים זה לא עובד כך. ההחלטות הגורליות ביותר בחייו של אדם מתקבלות שלא ע”י הדייקנות המדעית, אלא מתוך הכרעה אינטואיטיבית מה האופציה הסבירה יותר, ולאמיתו של דבר, גם הבירורים המדעיים נשענים על הנחות יסוד אינטואיטיביות.

        לפעמים אנשי מדע שקועים כל כך ב’חשיבה רקורסיבית’ ומאבדים במקצת את האינטואיציה הבריאה. שיש בה יתרון לאדם הפשוט… וכך חבל שלא היתה למומחים המדניים והצבאיים במלחמת העולם הראשונה את האינטואיציה הפשוטה של החייל הפשוט שווייק 🙂

        בברכה, ש”צ

        1. יתרונם של דברי חכמה הנאמרים ע"י חכמים מובהקים (מדברי רבי אברהם גבישון, בעל 'עומר השכחה' על משלי)

          בס”ד ערב ר”ח אלול תשפ”א

          פרופ’ רות גאביזון, כבת למשפחה ספרדית-שורשית, ייצגה נאמנה את הרוח של גאווה ונאמנות למורשת היהודית. כנכדתו של הדיין הירושלמי רבי יוסף מרדכי הלוי, ואחייניתו של רבה הספרדי של ירושלים רבי אליהו פרדס – המשיכה גם במקום שבו היתה את הגישה של מלומדים שאינם מתנשאים על הציבור, אלא מחוברים אליו מתוך הערכה וכבוד לרצונו של הציבור.

          מאידך, כותב אחת מאבות משפחתה, רבי אברהם גבישון מתלמסאן שבאלג’יריה (בפירושו למשלי ‘עומר השכחה) על הפסוק: ‘דברי שלמה בן דוד מלך ישראל – בא להורות שאלה המשלים הם מעולים על כל המשלים שהיו מקודם לכן, לפי שיצאו מפי שלמה שנאמר בו: “ויחכם מכל האדם… וכל שכן מפי שלמה, וכל שכן מפי מלך שלטון… וכל שכן מפי מלך בן מלך… וכל שכן מלך לישראל גדול ורם עם חכם ונבון…’.

          מדברי רבי אברהם גבישון,עולים שני ההצדדים. יש יתרון בחכמה של חכם מובהק מצד אישיותו הגדולה, אך יש יתרון גם מצד היותו מנהיג של עם חכם ונבון הקשוב גם ל’חכמת ההמונים’.

          בברכת אלול פורה, ש”צ

          1. על גאונות ו, גאווה וכפירה

            בס”ד א’ דר”ח ‘אני’ לדודי ודודי לי’ תש”פ

            אחת הבעיות של מצליחנים, העושים קריירה בתחום מדעי כלכלי צבאי, מדיני או משפטי – היא הגאווה העלולה להתלוות להצלחה. ‘אני’ פעלתי, ו’אני’ עשיתי, ‘אני’ גיליתי, ו’אני’ פיתחתי. כשתודעת ה’אני’ מפותחת אצל האדם ומתנפחת מעבר לכל פרופורציה – הוא בסיכון גבוה להגיע ל’ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך’. הרי ההודאה בכפיפות לאלקים מנמיכה את ה’אני’.

            ברם, יש לשים לב שרוב המצליחנים אינם כאלה. כפי הנתונים של טייסון 60% מאנשי המדע, רובם המוחלט, מאמינים באלקים. וגם זו תופעה מובנת ומתבקשת. אדם שחוקר ומגלה יותר ויותר את החכמה המופלאה שבאירגון הטבע, כשמוח של זבוב הוא מחשב-על ששום אדם לא מצליח לייצר. אדם כזה מתמלא הערצה לבורא העולם, והערצה זו אינה סותרת את תודעתו כאדם מצליח. הוא מודה לאלקיו שנתן לו את הכח והכשרון לעשות חיל, והצלחתו מביאתו לענווה כלפי בוראו ובריותיו.

            בברכת תהא שנת פחות אגוצנטריות, ש”צ

            1. באיזה רופא לבחור? - עצת הרבנית פרומן

              בס”ד כ”ח באלול תש”פ

              הרב מנחם פרומן אמר בשם רעייתו הרבנית הדסה שתחי’, שכשיש שאלה לאיזה רופא מומחה ללכת – היא מעדיפה להתייעץ עם זה שמצטיין בענווה, ולכן אינו מקובע רק במה שעולה בדעתו, אלא פתוח וקשוב גם לקו מחשבה שונה

              על דרך צחות אמרו, שטוב שברופאים לגהינם’ היינו החושב את עצמו ל’טוב שברופאים’ ואינו מוכן לשמוע דיעה אחרת – הוא העלול להיכשל ולטעות טעות חמורה שעלולה לעלות ח”ו בחיי אדם.

              הגאווה מועדת להפיל גם את בעל הכשרון והידע לטעויות חמורות, ולעומת זאת הענווה, המאפשרת לאדם לבחון גם כיווני מחשבה שונים – היא המסייעת בידו לכווין לאמת. ומשום כך נקבעה הלכה כב”ה שהיו ענוותנים והקדימו דברי החולקים לדבריהם, וביאר החת”ס שהיה בזה יתרון לא רק במידות, אלא גם הגדלת הסיכוי להגיע לאמת, ע”י בירור ‘כל חלקי הסותר’.

              בברכת ‘תהא שנת פתיחחות אמת’, ש”צ

  6. אתה מאריך ופה ושם לא היית מספיק ברור. לסיכומו של דבר אתה מביא שתי טענות עיקריות נגד דבריו של ניל: 1. השפעת הסביבה. 2. השפעת הדיסציפלינה. גם אם נסכים אתך לגבי הראשון, לגבי השני אני לא רואה מדוע. ובכנות יש משהו שמטריד אותי לא מעט זמן: אתה באמת מאמין לעצמך שאתה דתי?

    1. הבאתי לכך ראיות ברורות מהנתונים שלו, כך שזה לא שאלה של התרשמות שלך או שלי. אתה כמובן תמיד יכול להיצמד להנחה האפריורית שלך (אג’נדה). לא בכדי כתבתי למי דבריי פונים.
      בשאלה האם אני מאמין לעצמי, לך תדע. אולי גם לתשובה שאתן לך כאן איני מאמין, אז מה טעם לשאול/לתהות.

      1. מצטער, לא ראיתי ראיות ברורות ששכנעו אותי. עשית איזו השוואה בין מתמטיקה ופיזיקה ובין האחוזים, לזה אתה קורא ראיה? ראיתי יותר דקויות מהשקפת עולמך, שאני לא שולל וחושב עליהם. אם טעית לחשוב שיש לי אג’נדה, אגלה לך: אין לי. אני בטוח בשני דברים: 1. שאני לא יודע. 2. שבכך שאני הודף את השקר אני מתקרב פוזיטיבית לאמת. לגבי אם אתה מאמין לעצמך, אני לא יודע – אך ורק אתה יודע, לכן אני שואל.

        הקישור שהבאת על ‘הלולאה מוזרה’ לא היה במקום. שאלתי מתוך התעניינות מה אתה חושב על הדברים. ועשית דבר הפוך, שללת מבלי ללמוד את הספר עצמו ומבלי שלכאורה גילית הבנה נכונה. אתה מבקר אחרים שהם לא קוראים קודם את דבריך לפני שהם מבקרים, אז תקיים את זה בעצמך.

        1. בס”ד א’ דר”ח אלול תש”פ

          לא’ – שלום רב,

          אתה אומר ‘אני בטוח’, ‘אני לא יודע’, ‘אני הודף’, אני מתקרב’, ‘אני שואל וכו’. ואינני מבין הרי לימדתנו שה’אני’ של האדם אינו אלא אשליה ביוכימית הנגרמת ע”י תהליכים במוח השמאלי. אז:

          א. מי זה ‘אני’?

          ב. מהיכן אמור רמד”א לדעת אם הוא מאמין לעצמו. הרי כל תחושותיו הן ‘אשליה ביו-כימית’ ותו לא?

          ג. אומרים שאני אינני אני, על כן אני נבהל. כי אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל?

          בברכה, שמשון צוויבלינגר, אביר הבצלות והשום

  7. פרשנות סבירה לפער בין מתמטיקה לפיזיקה- בפיזיקה וביולוגיה ישנן תיאוריות שהכופר בהן ככופר בעיקר והן נחשבות לסותרות את האמונה (תאוריות ראשית היקום והאבולוציה). למתמטיקאים יש יותר חופש חשיבה בנושאים האלו
    יחד עם זאת עדיין ניתן לומר שחלקם היחסי של הלא מאמינים מקרב המשכילים הוא גדול יותר, כך שלכאורה גם אם נתמקד רק במתמטיקאים אל מול כלל האוכלוסייה עדיין הטיעון עומד, ואם נניח שהמתמטיקאים חכמים יותר אז גם הכופרים יותר חכמים ולא רק יותר משכילים
    אבל נראה שהדחייה של טענה זו מבוססת על כך שהקורלציה עם של כפירה עם השכלה חזקה בהרבה יותר מהקורלציה של כפירה עם אינטליגנציה. לכן ניתן להניח שההשכלה היא הגורמת את הכפירה ולא האינטליגנציה שאמנם קשורה להשכלה ורק בגלל זה קשורה בעקיפין לכפירה.
    וראיה חזקה לקשר של השכלה ללא אינטליגנציה לכפירה- אחוז הכופרים הגבוה שהם דוקטורים למדעי הרוח…

    1. תיאוריות בריאת היקום דווקא מחזקות את האמונה

      לאבישי – שלום רב,

      דווקא המדע המודרני מיקל על האמונה. תיאוריית ‘המפץ הגדול’ הביא מפץ גדול במדע. מאמונה בעולם קדמון ואין-סופי הגיעו להבנה שהעולם נברא ומוגבל. תיאוריית האבולוציה לימדה את העולם את מה שהתורה אומרת, שהעולם מתקדם אל מציאות טובה יותר. יש ניגודים בין תורה למדע בפרטי הדברים, אך מכיוון שהעולם מתפתח – יש להניח שהבנתנו המתפתחת הן בתורה והן במדע ‘תסגור את הפערים’.

      בברכה, ש”צ

      1. ש”צ, האמונה יכולה לצאת מחוזקת מכל מודל מציאותי שתציב מולה, זה כוחה הגדול. מכל מקום, המסקנות שאתה מסיק הם במקרה הטוב מספרי מדע פופולרי ובמקרה הגרוע מספרי מחזירים בתשובה. אתה פשוט לא מסונכרן למידע העדכני בנושא וגם לא בפרטים של המקצוע. לידיעתך, השאלות הנ”ל (קדמון או לא, סופי או לא) עדיין פתוחות ונמצאות בחזית המחקר המדעי. המדע המודרני מסוגל לעשות אקסטרפולציה אחורה לא עד t=0 אלא רק עד נקודת זמן מסויימת סופית שמהווה “אופק אירועים” שמעבר לו הפיסיקה קורסת. כל מה שמעבר לאופק זה נתון כרגע לספקולציות בלבד. אין לנו מודל פיסיקלי מאושש היטב אמפירית שמסוגל להתמודד עם התנאים באותו מצב סינגולרי של היקום, יש רק ספקולציות המנסות לסחוט פרדיקציות מתוך המודלים הקיימים או ספקולציות במישור הפילוסופי. כנ”ל לגבי יקום סופי או אינסופי, זו שאלה פתוחה שתלויה בהגדרות מדוייקות למושגים הנ”ל בהקשר פיסיקלי וגם בסוג העקמומיות של המרחב ובטופולגיה שלו, שגם אלה עדיין בחזית המחקר. בקיצור, התשובות על שאלות אלה רחוקות מלהיות מובנות מאליהם כמו שנדמה לך.

        1. לא מדויק. בתפיסה המקובלת הזמן מתחיל מהמפץ. אכן יש חיפושים אחרי אירועים ומצבים שקדמו לו עם מודלים שונים של ציר הזמן שיתאימו לזה (יקומים נושמים וכו’). ועדיין אחרי המפץ הגדול ההנחה שהזמן הוא סופי בהחלט קיבלה מעמד חזק יותר. נטל הראיה עבר לצד השני.

          1. צודק, המודל המקובל מנבא זמן סופי, אבל סורי, כפי שאמרתי יש עדכונים … מודל זה לא חף מבעיות, והמודל האינפלציוני מתיימר לענות על העיקריות שבהם. מודל זה הולך וצובר ראיות אמפיריות בעלות משקל לא מבוטל, ומחנה התומכים שלו הולך וגדל בכמות ובאיכות. במודל זה העקומה המתארת את גודל היקום כפונקציה של הזמן לא חותכת את ציר הזמן אלא שואפת אליו אקספוננציאלית.
            להבהרה, בגרף המצורף, דבריך מכוונים לעקומה הסגולה שזה המודל העדכני. המודל האינפלציוני מתואר על ידי העקומה הכחולה, והיא לא גוררת זמן סופי.

            https://en.wikipedia.org/wiki/Age_of_the_universe#/media/File:Mplwp_universe_scale_evolution.svg

            ואפילו עקומות אלו (לכל מודל שהוא) הן ספקולטיביות במובן מסויים, כי כולן למעשה פתרונות של משוואות פרידמן. אלו משוואות במסגרת תורת היחסות הכללית בלבד בהנחה שהיקום הומוגני ואיזוטרופי. ראשית, לא ברור לחלוטין שהנחה זו נכונה במאה אחוז לאור המדידות העדכניות והאחרונות של קרינת הרקע מלווין המחקר פלנק. שנית, תורת היחסות הכללית קורסת בזמנים מאוד מוקדמים, אז לא ברור שבכלל מותר להשתמש בה ורק בה כל הדרך אחורה. לכל היותר אפשר להשתמש בה עד נקודה שבה צריך מודל חלופי שכולל גם אפקטיים קוונטים, בתנאים שבהם כל ארבעת הכוחות מאוחדים, ואת זה אין לנו. מודל חלופי יכול לשנות את העקומות לחלוטין.
            עדיין צריכים אנו למודעי. במילים אחרות, יש עוד כל כך הרבה מה לגלות, שכל המסקנות הנחרצות לגבי מה ולמה ואיך וכמה על המציאות והיקום ואלוהים והתכלית והתוכנית, נראות לי מסוכנות מדי …

            1. אז העולם עוד יותר מסובך? (לשווייק)

              בס”ד א’ דראש חודש אלול תש”פ

              לשווייק – שלום רב,

              אם כנים הדברים, העולם גם לפני ה’מפץ הגדול’ מורכב ומסובך, עד שצריך לחפש תיאוריות יותר מורכבות אפילו מתורת היחסות של איינשטיין. וודאי שתחכום כזה לא נוצר במקרה, אלא יד אלקית פעלה כל זאת.

              מעתה גדלה חובתנו להודות לבורא העולם על חסדו שגבר עלינו, שעוד לפני שנעמוד עד הסוף על מה ‘שהיה לפנים’ – התגלה ונתן לנו את תורתו, המנחה אותנו בדרך הישר והטוב, כדי שנהיה שותפים לבורא בטיפוח העולם.

              מאי דהווה הווה, יעסקו בזה הפיזיקאים ‘עד בלי די’ – ואנחנו כדאי שנתמקד בלימוד איך יוצרים עולם טוב יותר.

              בברכה, ש”צ

      2. אני מסכים שהתאוריות לא בהכרח סותרות אלא רק נחשבות כסותרות, וכך גם כתבתי. הרבה חילונים מניחים שהתורה היא ההסבר של הקדמונים למקור המציאות וכעת המדע נותן תאוריות חלופיות נכונות יותר.
        ואגב, אוסיף על דברי סיבה נוספת לקורלציה בין כפירה לחכמה- לדעת הרב קוק מטרתה של הכפירה היא לזקק את האמונה מהסיגים של האליליות וההגשמה שיש בה. זו גם אחת ממטרותיה של החכמה- לפעמים אדם חכם מצליח לזקק ולטהר את האמונה שלו ולפעמים הוא הולך עוד צעד קדימה ומוחק אותה לגמרי.
        עם זאת לדעתי ברוב המקרים דווקא ההשכלה ולא החכמה היא זו שגורמת לאחיזה בדעות כפרניות, וההבדלים בין תחומי המחקר מסייעים לטענה זו

  8. בקישור לשאלה למעלה, מופיע שם שכתבתי שאיינשטיין היה אתאיסט. אני חוזר בי מדברי שם. כשהוא נשאל האם הוא פנתאיסט, השיב: ‘איני אתאיסט. איני יודע האם אני יכול להגדיר עצמי כפנתאיסט.’ כדי לקבל פרספקטיבה יותר מלאה צריך לקרוא את הספר ‘איינשטיין והדת’, עוד לא קראתי אותו.

    1. “היה זה, כמובן, שקר מה שקראתם אודות הכרתי הדתית, שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין באלוהים אישי ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי זאת בבירור. אם יש בי משהו שיכול להיקרא דתי, הרי זוהי ההערצה הבלתי המוגבלת למבנהו של העולם, עד כמה שהמדע שלנו יכול לגלותו…”

      “אני בלתי מאמין אדוק מאוד. זוהי דת מסוג חדש־משהו.” ~ מתוך “אלברט אינשטיין, הצד האנושי”

      1. אינשטיין התנגד לדת נחרצות.
        אבל לגבי האלוהות כשלעצמה (דאיזם)..
        מתוך תשובותיו על העולם, אתה שומע על קול פנימי בתוכו שמבשר: ‘אנוכי דאיסט נלהב.’

        להקיש מדעתו של אינשטיין על אלוהי הדת, על הא-לוהים כשלעצמו, זה.. במינוח יפה ‘כשל אנלוגי’….
        ובמינוח פחות יפה ‘חוסר תפיסת המושג/ חוסר בחכמה יתרה/ דמגוגיה’ וכו’וכו’..

        כשמדברים על כך שאינשטיין האמין באלוהים, מובן שלא מתכוונים שהוא האמין בנבואת: מוחמד/ישו/משה רע”ה.
        אלא מתכוונים שהוא לא האמין שהעולם שלנו כפי שמופיע לנגד עינינו יכול היה להיווצר בצורה עיוורת (או לכל הפחות, זו האלטרנטיבה הפחות אינטלגנטית לדידו).

        ולרוצים לקרוא ציטוט (מתוך ויקיפדיה) שלא נראלי שנתון לפרשנות אחרת, תבלו. מתוך מכתב ששלח אינשטיין ל’מקס בורן’: (ב4 בדצמבר 1926)
        “מכניקת הקוונטים בהחלט מרשימה. אך קול פנימי אומר לי שהיא עדיין איננה הדבר האמיתי. התאוריה אומרת הרבה, אך לא באמת מקרבת אותנו במאומה לסודו של “הזקן” [אלוהים]. אני, איך שלא יהיה, משוכנע שהוא אינו מטיל קוביות.”

  9. הערה: השיקול האם ללכת אחר דעתו של מישהו אחר (או רבים) צריכה להיות תלויה גם בהערכה עצמית. אדם שיודע שכבר בכיתה ח’ מתמטיקה נהייתה לו קשה, כדאי לו להסתמך על דעת אחרים בהתייחס לשאלה כמו הסיכונים מנגיף הקורונה. אדם שיודע שההערכות שלו לגבי פעולות של אנשים תמיד שונות מההערכות של אחרים, ושבדרך כלל האחרים צודקים, כדאי לו להסתמך על דעת אחרים בבואו להעריך התנהגויות (וכאן גם המקום להסכים עם דבריו לגבי שטויות אוויליות של אנשים חכמים וד”ל).

השאר תגובה