השבת החטופים: על סתירות, פוליטיקה ושקרים (טור 611)

בס"ד

אהוב אפלטון, אהוב סוקראט, אך האמת אהוב מכל

(פתגם עתיק, מופיע בחוו"י ובתשובות הרי"ד ועוד)

אני מתנצל מראש על כך שגם בטור הזה אנסה לכתוב את האמת (כפי שאני רואה אותה), וזאת במקום שבו כולם משקרים לעצמם ולאחרים (רבים מהם בצדק מבחינתם). האמת הזאת היא קשה וגם פוגעת בלא מעט אנשים, אבל בעיניי האמת היא תמיד האופציה המועדפת (ראו רק בימים האחרונים נשאלתי על כך כמה פעמים בשו"ת, למשל כאן).

האוקסימורון

בטור 607 (שנכתב לקראת סוף ההפוגה של חילופי החטופים) כבר עמדתי על כך ששלוש  מטרות המלחמה מהוות מערכת עם סתירה פנימית. הממשלה הציבה לעצמה ולצבא שלוש מטרות: השמדת חמאס, הבאת מצב שבו אין איום על העוטף והשבת החטופים. חשבון פשוט מראה שאין אפשרות להשיג את שלוש המטרות הללו ביחד. חמאס מחזיק בידו את החטופים כקלף מנצח (ראו איזה לחץ יש אצלנו בגלל זה), ואיני רואה שום אפשרות הגיונית שהם יהיו מוכנים להחזיר אותם תמורת משהו פחות מהפסקת הלחימה עם ערבויות בינלאומיות אפקטיביות לכך שהיא לא תתחדש לאחר מכן (כלומר שלא נשמיד אותם). גם הם יודעים שאחרי העסקה תמיד אנחנו יכולים לחזור ללחימה. רק כדי שלא תהיינה להם אי הבנות, אנחנו גם מכריזים בצורה מאד ברורה ששום דבר לא יעצור אותנו עד שנשמיד את החמאס ונהרוג את סינוואר. אז כיצד ייתכן שהחטופים יושבו אלינו? לא ייתכן.

ניתן להגיע אולי להשמדת החמאס (וגם לגבי זה אני בספק רב), אבל אז יהיו לנו לכל היותר גופות של החטופים, אם בכלל. אולי נצליח לשחרר כמה בודדים במקרה מוצלח (כמו הבריחה של השלושה ביום שישי האחרון שלולא הטעות הטרגית של החיילים היו משתחררים), אבל ככלל במדיניות כזאת יהיו לנו בסוף רק גופות. לחלופין, אפשר לנסות לעשות עסקה ולקבל את החטופים, אבל זה בלי מיטוט החמאס. סוף דבר, חשבון פשוט מראה שאין דרך להשיג את שלוש מטרות המלחמה גם יחד. מעבר לזה, כאמור, אני גם בספק רב האם ניתן באמת למוטט את חמאס, וזה מעורר ביתר שאת את השאלה האם נכון לוותר על החטופים אם לא משיגים את המטרות ההן. לא סביר להישאר בלי אף אחת מהשלוש, ולכן לפחות כדאי לשקול לנסות ולקבל את החטופים (ראו בטור 607).

ממש היום התחלתי כבר לראות קולות כאלה בשיח. ראו למשל את עינב שיף, "זמן לרדת מהעץ" (ידיעות 18.12, עמ' 10), ודברים דומים אצל עופר שלח, "לעבור לשלב ג עכשיו". השאלה מתי זה יגיע לשיח הרשמי והעובדות יונחו על השולחן.

השקרים

הממשלה והצבא מכריזים שוב ושוב שהשבת החטופים היא יעד מרכזי, ומיד מוסיפים שהלחימה לא תיפסק עד השמדת החמאס ומנהיגותו. כלומר שלוש המטרות עומדות בעינן. הם גם שבים ומסבירים לנו שהלחימה יוצרת לחץ על החמאס שבלעדיו החטופים לא יושבו. אלו שטויות כמובן, שהרי הלחץ הזה לכל היותר יכול להוביל לעסקה של החלפה (בלעדיה אין חטופים. הם לא ישוחררו במבצע צבאי), וזו בהגדרה תהיה מותנית בהפסקה מוחלטת של הלחימה. משמעות הדבר היא שאם נקבל את החטופים לא תהיה השמדה של החמאס, ולהיפך.

אני מניח שאת הסתירה הפשוטה הזאת אפילו הממשלה והצבא שלנו מבינים, ואם הם מבינים אז החמאס ודאי מבין (להם, בניגוד לנו, יש מנהיגות אינטליגנטית). אז למה חוזרים על כך כל הזמן? מפני שנוח מאד לשקר במצב כזה. המנהיגות (הפוליטית והצבאית) שכשלה לא יכולה לעמוד מול משפחות החטופים שסבלו את פירות המחדל הנורא הזה. רואים בהם אשמים, ובצדק, והאשמים לא יכולים לומר להם שהחליטו להקריב את יקיריהם על מזבח תיקון המחדל הזה. לכן אומרים להם ולכולנו שקר כדי לרצות את המשפחות, אבל בעצם מתכוונים להמשיך בלחימה ולוותר על החטופים (לחלופין, לוותר על מיטוט חמאס, ואז אולי יש סיכוי לקבל את החטופים. קלוש למדיי). כל השחקנים בזירה יודעים שזה שקר: הדוברים עצמם, משפחות החטופים וגם החמאס. אבל זה שקר נוח, שכן כאמור קשה מאד לומר למשפחות שוויתרנו על החטופים. ישנם מצבים שאדם משקר לחברו, החבר יודע שהוא משקר וגם הוא יודע שהחבר יודע, ובכל זאת זה מה שעושים.

אין בדבריי אלו משום ביקורת. ביבי אמנם שקרן מדופלם, והוא בטח מרגיש כדג במים באמירת השקרים הללו. זו המומחיות הבלתי מעורערת שלו. אבל במקרה הזה השקר הוא מוצדק, לפחות בנסיבות הללו, מפני שאי אפשר לוותר על מטרות המלחמה האחרות וקשה מאד לומר למשפחות את האמת בפנים.

"משפחות החטופים" או משפחות החטופים

הדוברים מטעם משפחות החטופים מדברים גם הם על עסקה במחיר הפסקת הלחימה, ומוסיפים שתמיד נוכל לחסל את חמאס לאחר מכן. חמאס כמובן גם הוא יודע זאת, ולכן אין שום סיכוי שיסכימו לעסקה ללא הפסקה מוחלטת של הלחימה עם ערבויות ברורות לאי חידושה. שוב שקר מוסכם, והפעם מטעם משפחות החטופים ויחצ"ניהן. השקר הזה עטוף בלא מעט טיעונים, שרובם ככולם מופרכים. שמעתי למשל מישהו שטוען שמאד חשוב לשמור על אחדות העם ולכן יש להחזיר את החטופים (במובלע, גם במחיר הפסקת הלחימה). כלומר אם נוותר על המטרות האחרות ונחזיר את החטופים, תהיה אחדות, ואם לא אז הם לא יתאחדו אתנו. מזכיר לי את האחדות בעם של סמוטריץ ואנשי 'הר המור'. בראיון אחר שמעתי טענה שההפוגה הביאה לנו 100 חטופים משוחררים והלחימה לא הביאה אפילו אחד, לכן צריך לעשות עסקה (ואחר כך אפשר לחזור להילחם). הטיעון הזה מטופש מכל כך הרבה סיבות שאין לי כוח אפילו למנות אותן.

אבל את המשפחות אפשר להבין. יש שתי אפשרויות להסביר את הדבקות שלהן באוקסימורון הזה. אפשרות ראשונה היא שעקב המצוקה הן מוטות ומדחיקות את העובדה שזהו אוקסימורון. יש גם אפשרות שהן יודעות זאת היטב אלא שגם הן משקרות (ובצדק גם מבחינתן). הן מנסות למכור לנו שנעשה עסקה ואחר כך נחסל את חמאס (שהרי לא נעים לומר שרוצים את בני המשפחה על חשבון ביטחון שאר תושבי המדינה), אבל ייתכן שגם הם יודעים היטב שזה לא יקרה (כי עסקה כזאת תהיה כרוכה בהכרח בהפסקה מוחלטת של הלחימה).

חשוב לציין שיש גם משפחות שחושבות אחרת (רובן ככולן מהימין הדתי כמובן. ראו סוף טור 605 ובטורים 607 – 608). הן טוענות שאסור לוותר ולעשות עסקה או הפוגה גם במחיר חיי יקיריהן. משפחות אלו לפחות מניחות ביושר את העובדות על השולחן ולא מטייחות אותן, לא מוכנות לשקר או לטמון את הראש בחול, ואפילו קובעות באופן מעורר הערצה סדר עדיפויות נכון ולא מוטה. ראו למשל את דבריהן של משפחות מור וליבמן. ואי אפשר כמובן להתעלם מצוואתו המרשימה של החייל בן זוסמן ז"ל.

כעת חידה: הסתכלו על הדיווח כאן על אותה צוואה עצמה, וחשבו: מה חסר לכם? ניחשתם נכון: הציווי לא לעשות עסקת חליפין. הוא חלק בלתי נפרד ומאד מרשים מהצוואה, אבל זה לא מוזכר ולו ברמז בכתבה שלימה שמוקדשת לצוואה הזאת. החלק הכי מרשים ממנה הושמט.[1] די מדהים, לא? וזו לא הכתבה היחידה שעשתה זאת. זהו ביטוי בוטה לאג'נדה התקשורתית שאופפת אותנו. מה שמכונה בתקשורת "משפחות החטופים" הם רק אלו שמדברים בקול הראשון, כלומר אלו שקוראים לעסקה בכל מחיר. האחרים אינם נחשבים חלק ממשפחות החטופים, וקולם כמעט לא נשמע. התקשורת הכתירה מי זכאי להיקרא "משפחות חטופים" (במירכאות) ומי לא, וזה שיש במשפחתכם חטוף זה רק תנאי הכרחי אך לא מספיק כדי להיכלל בהגדרה הזאת. להלן אשוב לנקודה הזאת ואסביר אותה.

[1] העיר לי אחי דני שליט"א שיש שם קטע ממוסגר ובו זה כן מובא. אבל הקטעים הללו הם אילוסטרציות שנוספות על ידי המערכת (כמו הכותרות ותת הכותרות). בכתבה עצמה אין לזה רמז.

אבהיר כי אין לי טענה למשפחות עצמן. הן לוקחות יחצ"נים שיקדמו את עניינן, וזה רק טבעי ומתבקש. הטענה שלי היא כלפי התקשורת ובעצם עולם הבידור בכללותו, שמתגייסים ומשתפים פעולה עם שטיפת המוח האמוציונלית הזאת. נראה כאילו כל אלו עובדים אצל יחצ"ני ה"משפחות" (אבל לא אצל המשפחות). מהגורמים הללו הייתי מצפה למעט יותר ביקורתיות, קצת מודעות לכך שיש דעות אחרות, ולא פחות מכך מודעות לכך שהתזה שהם מקדמים היא שקר אוקסימורוני. אבל יש לי כנראה ציפיות מוגזמות מדורנו האמוציונלי (ראו טור 605).

יאיר לפיד: ההיה או חלמתי חלום?

אבל אחרי כל הטייחים, המטים והמשקרים (בצדק) שהזכרתי עד כאן, יש מישהו שנראה כי הוא היחיד שבאמת לא מבין את מה שכתבתי כאן, הלוא הוא ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד שליט"א יצ"ו. הבוקר קראתי את הפנינה הבאה שלו (היא שגרמה לי לכתוב את הטור הזה):

ראש האופוזיציה יאיר לפיד התייחס לקריאות לקידום מתווה ישראלי לעסקת חטופים, ואמר בריאיון ל-ynet Live  כי "יש להניח מתווה חדש על השולחן, מפני שברגע שיש נייר על השולחן הוא מייצר פעולה, גם אם הוא לא מתקבל". לדבריו, "נתניהו לא יכול להמשיך להיות ראש ממשלה. אפשר לקיים בחירות בזמן מלחמה". לפיד ציין כי הבהיר לראש הממשלה בנימין נתניהו שהאופוזיציה תיתן גיבוי "גם למחירים כאובים בעסקת החטופים, אך ישראל לא יכולה להפסיק את הלחימה כי החמאס יחזור בהזדמנות הראשונה שתהיה לו".

הוא מדבר בו זמנית על שחרור החטופים תמורת מחירים כואבים, אבל כמובן יש לעשות זאת בלי להפסיק את הלחימה עד השמדת חמאס. נפלא. הוא בעצם מציע לנו לרבע את המעגל. הוא אמנם אומר בדיוק את מה שהממשלה והצבא אומרים ואת מה ש"משפחות החטופים" (עם מירכאות) אומרות, אבל כבר הסברתי שכל אלו משקרים, במודע או שלא במודע, ובצדק מבחינתם. לעומת זאת, לפיד נראה כמי שבכלל לא מבין שיש כאן אוקסימורון. דבריו דומים להצעה לחתום על הסכם שלום עם הפלסטינאים ולתת להם מדינה ולהשאיר לנו את ארץ ישראל השלימה. ההצעה הבאה שלו תהיה כנראה לפתור את משבר האקלים בלי לשנות מאומה בהתנהלותנו. תודו שאלו הצעות מושלמות, ולא ברור איך לא חשבנו על כך לבד. אני חייב לומר שבהנחה שמדובר באדם שמציע כהצעה אופרטיבית לרבע את המעגל, למנות אותו לראש ממשלה מעורר בי מחשבות נוגות לגבי גורלנו. מתברר שהממשלה הנוכחית אינה תחתית הבור.

פרשנות אחרת

טוב, אבל אולי אפשר לדון את לפיד לדף זכות. ייתכן שגם הוא מבין את האוקסימורון שבזה ופשוט גם הוא משקר. אבל חשוב להבין שאצלו זו לא ממש טענה לכף זכות. בניגוד לממשלה ולמשפחות החטופים שהשקר שלהם מוצדק, כל אחד מטעמו, השקר שלו אינו מוצדק. הוא משקר (בהנחה שאינו אידיוט) כדי לגייס את האלקטורט של משפחות החטופים, וביחד איתן את כוחות המחאה נגד הממשלה. זה האלקטורט הטבעי שלו, ואם הוא לא משקר אז הוא כנראה מדבר אליו. אלו הדברים שהם משמיעים וכנראה זה מה שהם רוצים גם לשמוע מראש ממשלה.

העניין הזה מביא אותי לחיבור שמתהווה בשבועות האחרונים בין "משפחות החטופים" (במרכאות. כלומר אלו מביניהן שלעומתיות לממשלה) לבין כוחות המחאה שקצת שתקו כשהמוזות החלו לרעום כאן. בזמן האחרון הפגנות קפלן חוזרות אלינו אט אט, ושוב זה מופנה בעיקר נגד הממשלה ובפרט נגד ראשה, אבל הפעם הכל נעשה במסווה של דאגה לחטופים. המצג הוא שביד הממשלה להחזיר אותם אבל היא בוחרת סדר עדיפויות אחר. המהדרין טוענים שהיא אדישה לגורלם, לא אינטליגנטית, או מושחתת. אין פלא שאחים לנשק וקבוצות המחאה השונות רוכבות על הגל הזה בשמחה רבה. זה נותן להם לגיטימציה לחזור לרחובות ולהמשיך את ההפגנות נגד הממשלה וראשה שנפסקו בחודשים האחרונים עקב האירועים. ייתכן שדבריו של לפיד יועדו לאוזניו של הקהל הזה.

הפוליטיזציה של המחאה: הקפלניסטים ו"משפחות החטופים"

בימים אלו מתנהלים ברחבי הארץ והעולם המוני מיצגים להזכיר את עניין החטופים. על פניו אין בכך שום פסול, שכן מן הראוי להשאיר את הנושא על השולחן בעין הציבור וגם להזדהות עם הסבל שלהם ושל משפחותיהם. אלא שקשה להתעלם מהטון שבו מתנהלים המיצגים הללו. הם נתפסים כמחאה נגד הממשלה, הזרוע הצבאית של "משפחות החטופים" (עם המירכאות). אין פלא שמצטרפים לזה כוחות המחאה (הקפלניסטים למיניהם) וכמובן התקשורת. למרות ההיתממות כאילו אין לזה גוון פוליטי וזה רק עניין מוסרי וערכי, אי אפשר להתעלם מההקשר הפוליטי הלעומתי של המחאה הזאת. זה נתפס, ולא בכדי, כהמשך המחאה הקודמת תחת אצטלה אחרת. לכן עיקר המאבק מתנהל מול הממשלה ולא רק בעולם הרחב. שוב ושוב חוזרים על התביעה להחזיר אותם כעת, בלי תנאי ובלי להתחשב במחיר. התירוצים השונים (רובם קלושים למדיי) באים רק אחר כך. איכשהו ניתן להתרשם שמי שלא שואף להשבתם בכל מחיר הוא בוגד חסר מצפון ולב. אנשים כמעט לא מעזים להביע עמדה שקולה יותר (ראו מה קורה למשפחות החטופים, בלי מירכאות, שמנסות לעשות זאת).

לא בכדי בשיח הציבורי תולים את אשמת המחדל בעיקר בממשלה, ומעט מאד מוכנים להפנות אצבע מאשימה לצבא, למרות שברור שהוא האשם העיקרי. הקונספציות של הצבא הן שנכשלו כאן, ולהערכתי כשלצבא יש עמדה ברורה הוא בדרך כלל מצליח לגרום לממשלה לפעול ברוחו. אם הצבא היה רוצה לפעול בדרך אקטיבית ויוזמת יותר, אני בטוח שהממשלה לא הייתה עוצרת אותו לאורך זמן. בימים אלו מתפרסמים בכל שני וחמישי התראות של הצבא שהממשלה התעלמה מהן. אני בטוח שהתראות כאלה יש כל הזמן, ויש לא מעט קצינים וגורמים בצבא, ותמיד תוכלו למצוא בדיעבד התראות לכל כיוון. הרוח בצבא הייתה לגמרי עם הקונספציה של ביבי והממשלה, אבל הציבור לא מוכן להאשים אותם ולשים אותם על המוקד. הסיבה לכך, להערכתי, היא שיש רצון לתלות את האשם בממשלה (ביבי). כדי לעשות את זה, מטשטשים את תרומתו של כל גורם אחר לתוצאה המזוויעה שקרתה כאן. זו עוד אינדיקציה לקשר בין המחאות בעניין החטופים והמלחמה לבין המחאות שקדמו לשמחת תורה. מסבירים לנו באותו ובמופתים את הסיבות לכך בתפקוד הממשלה, ולפחות אותי, כמי שכידוע אינו נמנה על אוהדי הממשלה הבולטים, זה ממש לא משכנע. ניכרת כאן מגמתיות, והגורמים שבוחשים בקלחת הזאת יוכיחו. הטענות על חוסר תפקוד של הממשלה, שיש בהן ממש כמובן, גם הן מאד מופרזות, ונראה שגם הן תוצר של המגמה הנ"ל. התחושה שמתקבלת היא שתרומתם האדירה של 'אחים לנשק' לתפקוד המדינה והצבא בימים שאחרי שמחת תורה, גם היא כלי במחאה הקודמת שלהם בכדי לזרז את הפלת הממשלה. האירועים והחטופים הם רק הכלי החדש לעשות זאת. לכן אני לא מתרשם מההד התקשורתי האוהד שמקבלות "משפחות החטופים" וגורמי המחאה. להערכתי, הקרדיט שהם מקבלים בציבור עצמו (וגם אצלי), שמבחינת מעשיהם היה מגיע להם בדין, הולך ופוחת. פוליטיזציה של נושאים ערכיים לא ממש אהודה בציבור. התקשורת כרגיל לא משקפת את המציאות (בעיקר מצד ימין).

דווקא כמי שמאד היה רוצה שהממשלה וקואליציית הזוועה הזאת ייעלמו לכל הרוחות, אני רואה את הרוח הזאת בדאגה רבה. מעבר לשקר המגמתי שבדבר ולהזניית השיח הרגילה אצלנו, הפוליטיזציה והפוזיציות הללו מהוות ירייה ברגלה של המחאה. לפני המלחמה כתבתי שהדמגוגיה שהתלוותה למחאה נגד הרפורמה (איום וחורבן הדמוקרטיה. הונגריה ופולין), שהייתה לחלוטין מופרזת וחסרת בסיס, בסופו של דבר הזיקה לה. היא עוררה את המחנאות, וכידוע למחנה הימין יש רוב בציבור. זה לא איפשר לימין השפוי (הלא ביביסטי) לצאת נגד ביבי, שכן הם חשו מותקפים. בימים האחרונים אני מתחיל לחוש שהתהליכים שתיארתי כאן מחזירים אותנו לקיטוב שלפני המלחמה, וכמו אז גם עכשיו אוהדי ביבי יתמכו בו ביתר שאת (בגלל הלעומתיות המחנאית). אני חייב לומר שאפילו אצלי כבר חולפות מחשבות להצביע לו רק כדי להעיף את הגורמים המזיקים והתעמולה המעצבנת הזאת לכל הרוחות.

אומרים לנו שביבי לא פועל להשבת החטופים. זה ממש הזוי. הוא אמנם משקר, אבל את זה כולנו יודעים. יתר על כן, הראיתי כבר שכולם משקרים, כל אחד מסיבותיו (ורובן מוצדקות). אבל מדוע שיפעל נגד החטופים? הרי האינטרס שלו, בפרט כמי שנתפס (לא לגמרי בצדק, ובטח לא באופן בלעדי) אחראי למחדל, יש לו אינטרס עליון לצאת ממנו הכי טוב והכי פופולרי שאפשר. אם בכלל, אני חושד בו בהטיה לטובת החטופים ונגד האינטרסים ארוכי הטווח, רק מפני שכאחראי למחדל ודאי קשה לו לעמוד מול לחץ המשפחות. אני חושש שהוא יוותר על האינטרסים ארוכי הטווח כדי לצאת פופולרי בטווח הקצר, וזאת דווקא על ידי תשלום מחירי יתר תמורת שחרור החטופים. אם יש אצלו הטיה, לדעתי ההטיה היא לטובתם ולא נגדם. אבל זה לא מפריע להם לצאת נגדו ולחשוד בו ובממשלה, בלי שום בסיס. בעיניי זה חלק מאותו מסע תעמולה שמטרתו ליצור את הלחץ המזיק הזה על הממשלה (אם אומרים לך שאינך עושה די, זה עלול לגרום לך לעשות יותר, גם אם זה לא נכון וגם אם לעשות יותר יזיק לכולנו). זה באשר ל"משפחות החטופים" (עם המירכאות). אבל הכוחות שמצטרפים אליהם, התקשורת וגורמי המחאה, עושים זאת מתוך אותה פוזיציה של המשך המחאה הקודמת והפלת הממשלה.

כך למשל איני שותף לביקורת על אי נטילת אחריות של ביבי. אלו שטויות. איני רואה ערך במילים ריקות שאין מאחוריהן מאומה ("האחריות כולה עליי"). הביקורת על זה מצטרפת לכל הביקורות נטולות הבסיס בתקופות הקודמות ("הערבים נוהרים לקלפיות" וכדומה) שלא היו אלא תעמולה זולה וחסרת שחר. אני בהחלט כן חושש מכך שביבי לא יסיק את המסקנות שהוא צריך להסיק ולא יילך הביתה. זו נטילת האחריות שהייתי מצפה לה (לפחות כאחריות מיניסטריאלית), וכולנו שומעים בימים אלו (אמנם מאותה תקשורת מגויסת) כיצד ביבי נערך ליום שאחרי כדי שזה לא יקרה. הבעיה היא שהמגמתיות והפוליטיזציות של התהליכים שתיארתי, שמטרתן לוודא שהוא יילך, הן אלו שיאפשרו לו לא ללכת.

הקשר המהותי

מעבר להקשר הפוליטי ולפוזיציות, יש לאירועים הללו גם הקשר מהותי-אידאולוגי. בכמה טורים בעבר עמדתי על הקשר בין היחס להשבת החטופים לבין המחלוקת בין ימין לשמאל. השמאל (הליברלי, לא הקומוניסטי) מתייחס לאדם כאינדיבידואל ולקולקטיב כמה שבא לשרת אותו. לכן מבחינתו גורלו של האדם היחיד הוא שעומד במרכז. הימין רואה ברקע את הלאום, הקולקטיב, ולכן מוכן לעשות שיקולים "אכזריים" יותר ביחס לפרטים כדי להועיל לקולקטיב לטווח הארוך. לכן מחאת "משפחות החטופים" מתלבשת כאן על השמאל בצורה מאד אינהרנטית. זה לא רק בגלל הלעומתיות לממשלה אלא גם בגלל האידאולוגיה שהם מבטאים. גם משפחות שלא מחזיקות בהשקפת עולם שמאלית (ואני מניח שבקיבוצי העוטף הרוב אינם כאלה, אבל יש גם חטופים משדרות ואופקים ומהמסיבה ברעים), בגלל ההטיה האישית שלהן מאמצות כאן נרטיב שמאלני. גם זה יוצר לעומתיות, שכן הממשלה מורכבת מגורמי ימין שנוטים לדרך פעולה שונה (החרדים לא במשחק. לא שומעים אותם ולא בכדי, והם גם לא במשחק של שמאל-ימין. הם פועלים בשביל האינטרס שלהם).

זכרו למשל את האמירות של סמוטריץ ובן גביר בתחילת המלחמה שדגלו בדרך פעולה אקטיבית ונחרצת שמתעלמת מהחטופים. כיום הם לא מעזים לומר זאת, אם כי הפעולה מתנהלת באופן שאכן מתעלם מהם (זהו השקר מלמעלה). יתר על כן, במסגרת מטרות המלחמה כפי שהוכרזו בתחילתה, השבת החטופים הייתה מינורית לגמרי. אחרי כשבועיים השתנתה המנגינה, והשבת החטופים הפכה למשימה הראשונה במעלה (ראשונה בין שוות). זוהי תוצאה של הלחץ שתיארתי. אבל כאמור, זה רק ברמה ההצהרתית, שהיא אוסף של שקרים. ברמה האופרטיבית כולם מבינים שאין אופציה כזאת וברמה המהותית-אידאולוגית ממשלת ימין מעצם היותה כזאת גם לא מוכנה לוותר על הכנעת חמאס (למרות שכאמור אני בספק רב אם זה מעשי) לטובת שחרור החטופים.