בגידת האינטלקטואלים: מבט על פרוגרסיביות ואנטישמיות (טור 610)

בס"ד

מאז יום רביעי שעבר, נושא השימוע שנערך בקונגרס האמריקאי לשלוש נשיאות מאוניברסיטאות היוקרה בארה"ב לא יורד מהכותרות. זהו רק השיא בתופעות האנטישמיות שמציפות את המוסדות הללו, בשתיקה או אפילו בגיבוי של ההנהלות ושל רבים מאנשי הסגל האקדמי. אנשי שמאל רבים בישראל (ולא רק בה) המומים מהתופעה, ומתייחסים אליה כבגידת האינטלקטואלים, ובפרט אלו שמשתייכים לשמאל העולמי ה'נאור'.

רבים מדברים בהקשרים אלו על אנטישמיות ועל פרוגרסיביות, ועל כך שזה פושט בעיקר  באוניברסיטאות, גם אלו ששייכות ל-Ivy League (ליגת הקיסוס), השדרה הנחשבת של האוניברסיטאות בארה"ב. רבות כבר נכתב על הנושא, על חוסר עקביות, על עיוורון, על רשעות ועוד. רציתי כאן לנצל את ההזדמנות בכדי להתבונן על התופעה הזאת במבט מעט רחב יותר. אני מניח שברוב הדברים לא יהיה חידוש רב, ובכל זאת יש בנותן טעם לשים לב לתמונה הרחבה ולקשרים וההקשרים שבתוכה.

תיאור האירועים

למי שחי על הירח, לפני כחודשיים פרצה מלחמת 'חרבות ברזל'. היא החלה בשמחת תורה האחרון בפרעות של אלפי מחבלים מהחמאס והנלווים אליהם מהאוכלוסייה האזרחית של עזה, ששרפו בתים ואנשים, רצחו, אנסו, התעללו וחטפו אלפי ילדים מבוגרים וקשישים, נשים וגברים, באכזריות מטורפת. מיד אחר כך פרצה המלחמה, ובמסגרתה אנחנו מפציצים וכובשים חלקים נרחבים של רצועת עזה, וכמובן נפגעים גם אלפי אזרחים לא מעורבים מהצד שלהם.

במהלך תקופה זו ברחבי העולם יש התפרצויות המוניות ואלימות של אנטישמיות חסרת תקדים בדורות האחרונים. מתנהלות הפגנות שקוראות למחוק ולהשמיד את ישראל, מתבצעות התנכלויות ליהודים, ובעיקר רואים שתיקה של חלק ניכר מהאליטות, בפרט האקדמיות והתקשורתיות, אל מול האירועים. התופעות הללו (הן ההפגנות והן השתיקה והגיבוי) בולטות בעיקר במוסדות אקדמיים, ובכללם אוניברסיטאות מליגת הקיסוס (Ivy league) בארה"ב. יש כאן שיתוף פעולה פורה של אנטישמים ותיקים, מוסלמים מוסתים ומסיתים שכעת פזורים בכל רחבי העולם המערבי וזוכים לאפשרות ביטוי שמעולם לא הייתה להם, ביחד עם חוגים פרוגרסיביים (כולל כמה יהודים הזויים שלא הצליחו להשתחרר מרגשי הנחיתות האוטו-אנטישמיים שלהם. אמנם בין היהודים זה מיעוט מבוטל).

להשלמת התמונה צריך להבין שיש גם תהליכים הפוכים, של לחימה באנטישמיות וגם בפרוגרסיביות, של עמידה של זכותם של היהודים לחיים שלווים ואפילו למדינה עצמאית. מועברים חוקים לגבי זכות היהודים ואיסור על התנכלויות והתבטאויות לא ראויות נגדם. רשויות השלטון ברוב מדינות המערב כן עומדות לימין ישראל ברמה זו או אחרת, וכנראה כך גם רוב הציבור שם. אירלנד וספרד הן לא דוגמאות מייצגות, שכן כבר מזה שנים רבות הן מלאות אנטישמיות ואנטי ציונות מאד בוטה ועמוקה, שכאמור לא החלה בימים אלו. מטבע הדברים האירועים האנטישמיים זוכים לבולטות תקשורתית, לפחות כאן בישראל, אבל אני לא חושב שהתמונה שמוצגת לנו היא מאוזנת. יש לה שני צדדים.

במסגרת התופעות הללו בולט במיוחד חלקן של האוניברסיטאות ברחבי העולם. שם מתנהלות הפגנות אנטי ציוניות ואנטישמיות. פתאום כולם רואים את מה שזעקו כאן זמן רב שאנטי ציונות בעולם אינה עמדה שנוצרת מהתנהלות כזו או אחרת של ממשלה ישראלית, אלא זהו הביטוי העכשווי לאנטישמיות הישנה והטובה. אנשי שמאל בישראל (וגם בעולם) מגלים פתאום לתדהמתם שחבריהם לעמדה ולתפיסת העולם ניזונים ממקורות אחרים לגמרי ממה שהם חשבו עד כה. הם ראו עצמם חלק מהשמאל הנאור ובפרט מהאקדמיה, כאלו שדואגים למיעוטים מקופחים ונרדפים, כאלו שיוצאים נגד מדיניות כוחנית וגזענית (הכיבוש משחית), ופתאום מתברר להם שהם היו בעיקר אידיוטים שימושיים. האנטישמים ברחבי העולם ניזונים מעיתון הארץ ומ'שוברים שתיקה' מצטטים אותם כל הזמן כבסיס לעמדותיהם ופעולותיהם (האפרטהייד, הכיבוש המשחית, רצח חפים מפשע וכדומה), ופתאום קוראי הארץ מגלים לתדהמתם שזו הייתה קואליציה מדומה. מתברר להם שההם כבר לא חברים כל כך טובים שלהם ולא ממש 'נאורים' כפי שהם חשבו. הבועה שבה חיו עד עכשיו מתפוצצת להם בפנים.

כתבתי באחר הטורים הקודמים שלדעתי חלק ניכר מאנשי השמאל הפרוגרסיבי בארץ אינם באמת שונים מחבריהם בעולם. יחסם למדיניות ולקבוצות ומדינות אחרות דומה מאד למה שאנחנו רואים כעת מעמיתיהם כלפינו. אלא שכעת השמאל הישראלי בעצמו בין הנפגעים. חבריהם ומשפחותיהם נמצאים בין האנוסים, החטופים והנרצחים, ולכן כאן יש להם נגיעה בדבר. פתאום הם מבינים שעמידה לצד הפלסטינאים עלולה לפגוע בהם והחלש אינו תמיד הצודק והמוסרי, ואז לכאורה מתפכחים. אלא שאני די בטוח שיחס רובם לפולין והונגריה, וגם לארה"ב (ה'קולוניאליסטית' הנוראה), שלא לומר לסמוטריץ' וטלי גוטליב שזעקו להם את זה כל הזמן, לא השתנה במאומה. אני מתרשם שבמקרים רבים מדובר בנגיעה אישית ולא בשינוי עמדה מהותי. לגבי כל מה שלא נוגע אליהם אישית רבים מהם עדיין מחזיקים באותן עמדות.

כבר כתבתי בטור קודם שבגלל זה אני מסרב לראות הבדל בין אנשי שמאל בארץ ש'מתפכחים' לנו על כל צעד ושעל לבין עמיתיהם בחו"ל. זה יקרה רק כשאשמע התנצלויות מהם על הזלזול שהפגינו בכל אלו שזעקו שוב ושוב את הדברים שהם עצמם מגלים כעת בעצם ה'התפכחות': ביחס לפרוגרסיביות, ביחס לאנטי ציונות ולביקורת על התנהלותה של ישראל ושל צה"ל, ביחס הראוי לפלסטינאים ולשאיפתם לשלום, ביחס להכלה וליחס הכללי אליהם, ביחס לאלימות הצבא, לגזענות של המדינה ושל הצבא, ביחס לטיפול הנכון במחבלים ובאוכלוסייה ועוד ועוד. זה יכול לקרות רק כשאראה שינוי עמדה מהותי גם ביחס לתופעות בעולם שלא נוגעות אליהם, ולא רק תגובה אינסטינקטיבית לפגיעה אישית.

האירוע שמסמל יותר מכל את העיוורון הזה הוא השימוע שנערך בקונגרס לפני כשבוע (יום ד, 6.12) לשלוש נשיאות של אוניברסיטאות חשובות מליגת הקיסוס (כולן נשים משום מה): הרווארד, MIT ואוניברסיטת פנסילבניה. שלוש הנשים הללו (אחת מהן יהודייה) לא הצליחו להוציא מפיהן גינוי חד משמעי לקריאה להשמדת יהודים או השמדת מדינת ישראל. שוב ושוב הן חזרו על כך שהתבטאויות כאלה הן תלויות קונטקסט והסבירו לנו כמה חופש הביטוי חשוב (מה שנכון כמובן). הן טענו שאם זה לא מוביל למעשים אין בדיבורים כאלה בהכרח פסול, מה שאני דווקא הייתי מוכן לקבל, אילו היו מיישמות זאת גם לגבי התבטאויות נגד נשים, שחורים או להט"ב. אין צורך לומר שלא הפריע  להן שהתופעות הללו בהחלט מובילות והובילו כבר גם למעשים (התנכלויות ליהודים ולישראלים). שוב ושוב שלוש הדחלילות הללו (שכנראה הוכנו לשימוע על ידי אותו משרד עו"ד, ולכן ביטאו את הבליהן ממש באותה שפה) לא היו מוכנות לדבר על רדיפת יהודים בקמפוס אלא שזרו זאת באיסלמופוביה וברדיפת מיעוטים (אמנם לעולם לא המיעוט הסטרייטי או היהודי המוחלש). הן אפילו לא היו מוכנות לומר שהתבטאויות כאלה יש בהן הטרדה ובריונות, או שהן מנוגדות לכללי האתיקה של המוסדות שלהן (דדוקציה פשוטה). אם היו אירועים שבהם היו מופיעות אותן התבטאויות רק בהחלפה של 'יהודים' ב'להט"בניקעס', בנשים, במוסלמים, או בשחורים, אין שום ספק שהן היו מצליחות לראות את הסתירה לכללים, ואף היו יוצאות לג'יהאד שהמלחמות של דעא"ש היו מחווירות לידו.

הביקורת עליהן הייתה קטלנית, אם כי לא מספיקה. אחת מהן (מגיל, נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה) כבר התפטרה ביחד עם יו"ר חבר הנאמנים, כנראה בגלל איומים להפסקת תרומות, מה שכבר קורה מזה כמה שבועות לכמה מאוניברסיטאות היוקרה בארה"ב, ולא רק מתורמים ובוגרים יהודים. מתברר שיש שם עוד כמה עשירים שפויים.[1] אין פלא שההתפטרות הזאת (מצפים לעוד כמה כאלה, שבינתיים מבוששות להגיע), מעוררת כמובן גלי אנטישמיות חוזרים, שהרי כעת רואים איך היהודים משתמשים בכספם כדי להניע מערכות לטובתם וסותמים פיות באופן שמנוגד לחופש הביטוי. אגב, למרבה האירוניה, מחליפתה של הנשיאה המתפטרת היא נשיאת הפדרציה היהודית בצפון אמריקה. יש כבר מאות אנשי סגל אקדמי שחתמו על מכתבי תמיכה ומחאה נגד ההתפטרות של נשיאת פנסילבניה, והנשיאה של MIT קיבלה גיבוי מלא ממוסדות האוניברסיטה שהחליטו להשאירה על כיסאה.

במאמר כאן ניתן לקרוא על התפכחותו של סם אלטמן (מקים OpenAI) שפתאום מבין שיש במילייה שלו אנטישמיות. אבל לענייננו חשובה יותר הטענה העיקרית במאמר, שלפיה ההתפטרות של מגיל מטפלת בסימפטום ולא במחלה (האנטישמיות). יש בזה משהו מן האמת, אבל אני חושב שרק חלק קטן ממנה. לדעתי המחלה אינה אנטישמיות ולא קשורה לאנטישמיות.

מכיוון שהדיאגנוזה חשובה, ולו רק כדי שניתן יהיה לטפל במחלה, אנסה לאבחן אותה בטור הזה. בקצרה אומר שהפרוגרסיביות לא משרתת את האנטישמיות אלא ההיפך הוא הנכון: האנטישמיות היא תוצר נלווה של הפרוגרסיביות, וזו המחלה האמתית. אבל אנשים נוטים להשתמש במונח פרוגרסיביות בקלות רבה מדיי. כל מי שלא נראה לי או שמבקר אותי מוכתר מיד בכתר הפרוגרסיביות. לכן כאן אנסה למקד יותר את הגדרת התופעה, וכדרכי אטען ששורשיה נעוצים בפילוסופיה.

"בגידת האינטלקטואלים" או "סירחונה של האינטלקטואליות"

מקורו של הביטוי הראשון בספר בשם זה מאת הסופר הצרפתי-יהודי, ז'ילין בנדה, שיצא לאור בין שתי מלחמות העולם (1927), וכמובן גם אחרי משפט דרייפוס ואני מאשים של אמיל זולא. הוא עוסק בהתייחסותם והתנהלותם של האינטלקטואלים בעיקר ביחס למלחמת העולם. הוא מאשים אותם בכניעה לכוח ולקונצנזוס, מימין או משמאל, ברפיסות ובחוסר יושר, בניצול מעמדם לטובת הכוח וברתימת סמכותם, כישרונותיהם, מעמדם והידע שלהם לטובתו. מאז ועד היום (תוכלו לעשות חיפוש קצר בגוגל ולהתרשם) הביטוי הזה משמש כביטוי שמתאר התנהלויות דומות של אינטלקטואלים ביחס לאירועים שונים. אין פלא שהוא עולה גם ביחס לאירועים של ימינו אלה. האינטלקטואלים שותקים כאשר בחצר האחורית (בעצם הקדמית) שלהם קורים אירועים מחפירים, והם אפילו נותנים להם גיבוי ומניעים אותם.

אבל יש כמה הבדלים חשובים בין בגידות האינטלקטואלים בגרמניה הנאצית, אצל דרייפוס או במקרים אחרים, לעומת המצב שלנו כיום. בדרך כלל כשמשתמשים במינוח הזה מדברים על התקרנפות בפני כוחות שלטוניים, כלכליים או אחרים. זהו חוסר אומץ וחוסר יושרה אינטלקטואלית, שגורם לרפיסות ולאי עמידה של כוחות האור מול כוחות שוק וכוחות פוליטיים וחברתיים חזקים שמושכים לכיוונים שליליים. אבל בדיון שלנו המצב הוא הפוך. הם דווקא כן עומדים נגד השלטון ונגד חלק נכבד מכוחות השוק, ובעצם הם אלו שמובילים את התהליך השלילי ולא רק נותנים לו גיבוי שבשתיקה. לכן האינטלקטואלים שלנו דווקא מגלים אומץ ראוי לציון, אלא שהפעם זה נעשה לטובת הרוע ונגד השפיות. נכון שישנם כוחות אקדמיים פרוגרסיביים לא מבוטלים שאדם מהמילייה הזה צריך אומץ רק כדי לצאת נגדם ולדבר אחרת, אבל אני מדבר על התנהלותם של הכוחות הללו עצמם ולא של אלו שמתקרנפים מולם. לכן אצלנו מדובר בתהליך הפוך מבגידת האינטלקטואלים, ויש בו בגידה עמוקה הרבה יותר.

ישנן טענות שגם כאן מדובר על התקרנפות בפני כסף קטארי של תורמים ובפני כוחניות ואלימות של אוכלוסייה מוסלמית. אין לי נתונים, אבל אני מתרשם שזה ממש לא עיקר הסיפור (ראו גם בהערה 1 למעלה). ניתן להתרשם כך מהאקטיביות של החוגים הפרוגרסיביים במאבקים הללו, כולל כאלה שאינם תלויים בכספים והכוחות הנ"ל, ובפרט ניתן לראות זאת בהתבטאויות האקדמיות והציבוריות שמתבססות על משנות פרוגרסיביות סדורות, גם בלי קשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני (התייחסויות דומות ניתן למצוא אצלם ביחס לנשים, לשחורים ולשאר מוחלשים ומקופחים, עם או בלי מירכאות, שנוהגים באלימות ובצורה לא מוסרית). בדיון שלנו הם מובילים ולא מובלים. לכן אין כאן בגידה של האינטלקטואלים אלא סירחון והזנייה של האינטלקטואליות עצמה, עד כדי כך שספק רב האם באמת ניתן לראות אותם כאינטלקטואלים. אני חושב שנכון יותר לראות זאת כסירחון פסאודו-אינטלקטואלי.

שורשי העניין: הפוסטמודרניות

כאמור, נהוג לתלות את התופעות הללו באנטישמיות שצצה כעת אל פני השטח. "הלכה: בידוע עשיו שונא ליעקב". אבל רבים, ובהם כאלה שמכירים היטב את הנפשות הפועלות (ראו למשל כאן ועוד הרבה כמוהו), כבר כתבו שהאנטישמיות מצויה בעיקר אצל המוסלמים או קיצונים נוצריים, ומעט למדיי בציבור הרחב. באליטות במקרים רבים אין אנטישמיות, ולא נכון לראות בה את המניע לעניין. מימון קטארי והשפעה אסלאמית או אהדה לפלסטינאים גם הם כנראה לא שורש העניין. גם אם יש נטייה לכיוון הפלסטיני היא עצמה זקוקה להסבר. שורש הכל במה שמכונה כיום 'פרוגרסיביות', ובמקורו הפילוסופי ניתן לכנות זאת פוסטמודרניות.

בעקבות מלחמות העולם במאה העשרים, התגבשה עמדה פילוסופית-תרבותית שכופרת בקיומם של קני מידה אובייקטיביים, אין כבר נכון יותר או פחות, צודק יותר או פחות, טוב יותר או פחות, יפה יותר או פחות וכן הלאה. אמור מעתה: יש נרטיבים שונים. כל אחד והתפיסה שלו. הנרטיבים גם יונקים מקני מידה ומאבקי כוח סמויים ששולטים בנו ומניעים אותנו (מרקסיזם). במישור האידאולוגי-חברתי, הזרם ההזוי הזה התבסס על התקווה, הטובה כשלעצמה, שמעת שיימחקו קני המידה שוב לא תהיינה מלחמות. מלחמה מתנהלת בין קבוצות שכל אחת חושבת שהיא הצודקת והאחרת מרושעת או טועה. אם נמחק את המונחים צודק וטועה, או רשע וצדיק, אזי לא יהיה על מה להילחם, ואז יגור זאב עם כבש. אבל זו בדרך כלל שאיפה אידאולוגית-חברתית, שכשלעצמה לכאורה אין בה רע. אלא שמכאן עולה החובה לרדוף את אלו שדוגלים באידאולוגיות, בעמדות דתיות, או בעצם את כל מי שמחזיק באמת אקסקלוסיבית (לא יחסית ופלורליסטית).

מעבר לשאיפות, ישנו גם בסיס לוגי-פילוסופי לעמדות הללו. הסברתי לא פעם ששורשן בתובנה שביסוד כל טיעון מונחות הנחות יסוד שלהן עצמן אין הצדקה. ומכאן שהן בהכרח שרירותיות. ולכן גם אם מישהו מעלה טיעון לטובת עמדה כזו או אחרת, מדובר בעמדה שרירותית, תוצר של נרטיב תרבותי שהוא גדל בתוכו ומצוי תחת השפעתו. שהרי זה מה שגרם לו לאמץ את הנחות היסוד הללו, ולא את היפוכיהן. הטיעון מוביל למסקנה על בסיס ההנחות. המסקנות הן פועל יוצא של ההנחות השרירותיות שלנו, ולכן גם הן תוצרים של הבניות ואין להן תוקף אובייקטיבי.

זהו הבסיס הלוגי-פילוסופי לנרטיביזם ולמחיקת קני המידה. קנה מידה תמיד מבוסס על הנחות, והנחות מעצם היותן כאלה הן נטולות בסיס. ומכאן שגם קנה המידה הוא שרירותי ונטול תוקף. מכאן נגזרת יחסיות מוסרית, ונגזרות גם אופנות אמנותיות, שלפיהן כל יצירה, שיר, פסל, ספר, הצגה, או ציור, יכולים להיחשב אמנות גדולה כמו כל יצירה אחרת (ראו למשל בטור 488). מי שמעדיף יצירה זו על אחרת הוא פשוט שבוי בנרטיב שלו. אנחנו ה'נאורים' כבר התפכחנו מכל זה. אמנם אי אפשר להשתחרר לגמרי מהנרטיבים שבתוכם אנחנו חיים ופועלים, אבל אפשר לפחות להיות מודעים לקיומם ולהבין את משמעותם. עלינו להפנים את היחסיות של עמדותינו, ואת האפשרות השווה של כל אחד אחר להיות צודק כמונו. [שימו לב שאני לא מבחין כאן בין הטענה שכולם צודקים לזו שאין בכלל צודק או טועה, או הטענה החלשה יותר שאין דרך לדעת מי צודק.]

אלא שלמרות אימוץ התפיסות האוטופיות הללו, השלום המיוחל לא ממש הגיע. למרבה הפלא, יש כאלה שחזו זאת מראש. בספרי שתי עגלות בשער הרביעי הבאתי שני ציטוטים בעניין. זאב בכלר, בסוף ספרו פילוסופיית המדע של אריסטו,[2] כותב כך:

ברצוני לטעון עכשיו שאם כי הרלטיביזם האתי נשמע רעיון מתקדם, ליברלי, פלוראליסטי, אפילו דמוקרטי, הוא למעשה הקרקע שעליה נבנית מיד אידיאולוגיית הכפייה הכוחנית, האידיאולוגיה שיצרה את הקומוניזם הרוסי והסיני ואת הפשיזם האיטלקי והגרמני. מכיוון שבהיעדר קריטריון אובייקטיבי אחד לטוב המשותף, אין שום נימוק אתי מן האפשר נגד הכפייה של קריטריון שרירותי כלשהו על כל החברה בכוח הזרוע ובכוח הפחד. ומן הרגע ששיקולי היעילות והשרידות הדרוויניסטים מצטרפים למשחק, נהפכת הדמוקרטיה לאמצעי בלבד, ככל אמצעי אחר, להשלטת אתיקה אחת. 

מבקר נוסף של הגישה הפוסטמודרנית הזו, ובאופן דומה מאד, הוא זאב שטרנהל, אשר כותב כך:[3]

מהרבה בחינות אין הדמוקרטיה אלא תורה של ניהול סכסוך ויצירת תנאים, שבהם כל אחד מוותר על משהו, אך גם זוכה ביתרונות שהופכים את הפשרה לכדאית. אך הדמוקרטיה מבוססת על ההנחה שהאדם הוא יצור רציונלי המסוגל לבחור בין אלטרנטיבות. החתירה תחת הרציונליזם שומטת בהכרח את הבסיס שעליו ניצב הסדר הדמוקרטי. במובן זה מבוססת הדמוקרטיה על התפיסה המודרנית המובהקת, שעל פיה קיימת היררכיה של ערכים. קיימים בחיים הפוליטיים מושגים של טוב ורע, והם בעלי משמעות קונקרטית: לא הכל יחסי.

שניהם מתריעים על כך שבהיעדר קני מידה ובהיעדר מוכנות להכיר בנכון ובראוי האובייקטיבי, זוהי מסגרת שמזמינה כניסה של עמדות לא סובלניות ולא פלורליסטיות, שכן מסיבות דומות גם אותן לא ניתן יהיה לדחות כבלתי קבילות. עמדה כזאת במקום להביא שלום מביאה כניעה למי שלא אוחז בה (מכאן נולדו הביטויים על 'דמוקרטיה מתגוננת' וכו', אלא שבמבט שיטתי אין להם שום בסיס ושום מקום בהגות פוסטמודרנית ונרטיבית).

גדי טאוב מקדיש את ספרו המרד השפוף לסוגיה הזאת, וכל הספר מראה את השלכותיה הבעייתיות של 'הביקורת החדשה' עוד לפני שהיא הגיעה לממדים מפלצתיים כפי שאנחנו רואים היום. בספרי שתי עגלות ביקרתי את שלושת הכותבים הללו, על כך שהם אמנם מבקרים את הפוסטמודרניות אבל לא יכולים להציע לה אלטרנטיבה ממשית (כי בלי אמונה באלוהים אין כזאת בנמצא). עמדתי שם גם על כך שאדם אינו בנוי לחיים בוואקום. הרי כל אחד מבין שיש אמת ויש שקר, וישנם עקרונות נכונים יותר ופחות. התכחשות לזה היא התכחשות לאמת ברורה וכמובן גם לעצמך. ואכן, מה שקרה לאותם פוסטמודרניסטים הזויים הוא שהפוסטמודרניות עצמה הפכה אצלם לעיקר אמונה מוחלט שאין לערער עליו, ומי שחולק עליו כחולק על השכינה. זה לא נרטיב אלא אמת אבסולוטית, ומכאן שגם בעולמם של ההזויים הללו נוצר כבר משהו למות למענו. 'מות האלוהים' (מקור קני המידה האובייקטיביים) של ניטשה הפך לעיקר אמונה דתי שאין לערער עליו, כלומר לאלוהים חדש. זהו הוואקום הקדוש. כל מי שיוצא נגדו, כלומר  מעיז לטעון שהוא צודק ושאחר טועה, או שהוא מחזיק באמת והאחר טועה, מוצג ככופר בעיקר. ושוב, זה כמובן לא יכול להתיישם ביחס לתזה הזאת עצמה. מי שמחזיק בעמדה הפוסטמודרנית הוא ודאי צודק באופן מוחלט, ומי שמתנגד לה הוא כופר בעיקר.

צריך להבין שבהיעדר קני מידה אי אפשר גם להעלות טיעוני נגד לשום דבר, כולל לעמדה ההזויה הזאת עצמה. לכן טיעונים שנשמעים לכם כל כך מובנים מאליהם, לא חודרים את השריון הפרוגרסיבי. הוא חסין בפני טיעונים, שהרי הכל נרטיבים. אצל המהדרין אפילו העקביות הלוגית היא נרטיב (שותפים להם בזה כל מיני דוגמטיקונים דתיים שכולנו מכירים אותם). אין צורך לומר שהם פוסלים כמובן במומם, שכן אלו הלכודים בתוך הנרטיב שלהם הם בעיקר הם עצמם. כשאתה מעלה טיעון ענייני כלשהו, מיד תחטוף אמירה על כך שאתה מתנשא! ומי בכלל שמך? מי נתן לך מונופול? ומדוע אתה חושב שאתה צודק והאחר טועה? יסבירו לך את מניעיך האפלים והאינטרסים שאתה רוצה לקדם וכן הלאה. טיעונים בדרך כלל לא תמצאו שם.

צריך להבין שבעולם כזה לא מדובר בחוסר יכולת להתגונן בפני אמירות מרושעות בגלל הפוסטמודרניות. מדובר באמירות של הפרוגרסיבים עצמם. כיצד זה קורה? כאן אנחנו פוגשים שוב ברגש הקדוש. אם השכל לא יכול לקבל מעמד ככלי להגעה לאמת, ואם כל אחד והאמת שלו, אזי כל כאב בטן של מישהו הופך לאמת לגיטימית מבחינתו, ובהמשך לאמת צרופה ובלעדית. טיעוני נגד אינם רלוונטיים. אם אתה חש חמלה על מישהו – זה מיד הופך לטיעון לטובת עמדותיו. הוא הצודק האולטימטיבי. הרגש מחליף את השכל. אם אתה חש ייסורי מצפון פוסט קולוניאליים, בצדק או שלא בצדק, אזי המסקנה שלך היא שאתה תמיד טועה והנכבשים תמיד צודקים, גם אם הם זועקים זעקות של קוזק נגזל. הם יכולים לרצוח, לאנוס, לפעול באלימות כלפי כל מי שאינו שייך אליהם, להיות נטולי כל סובלנות כלפי חריגים (אפילו נשים ולהטב"ים רחמנא ליצלן), לא להיות מוכנים לעשות שום צעד קטן בעצמם לשיפור מצבם, ועדיין להיות הצודקים האולטימטיביים. ואנחנו (=המערב הפוסט קולוניאלי) האשמים האולטימטיביים.

במקום טיעונים יש חולשה ורפיסות, ובמקום שכל יש רגש. עוצמה תופיע שם רק בהתמודדות מול השכל ומול טיעונים הגיוניים (או אפילו אפשרותם של טיעונים כאלה). בטור 605 עמדתי על מעמדו העילאי של הרגש בתקופתנו, וכעת ניתן להבין את מקור הבעיה: הייאוש מהשכל.[4] זה מה שאנחנו רואים בימים אלו מול עינינו הלא נדהמות כל כך. הנחות יסוד אבסורדיות שמבוססות על רגש תסכול וייסורי מצפון (מדומים בחלקם), מחליפי את הטיעונים. טיעונים הגיוניים ומוסריים אינם רלוונטיים ובכלל לא זוכים להקשבה. אנשי השמאל הפרוגרסיבי שהיו שותפים למהלך הזה עד כה נדהמים לגלות במו עיניהם את משמעויותיו.

יש בנותן טעם להביא כאן ציטוט מאלף מספרו של מהר"ל מפראג, נצח ישראל (פרק לה), שמתאר בדיוק נמרץ את התהליך כפי שהוצג כאן:

אבל 'ותהי האמת נעדרת', משמע שיהיה האמת בטל בלבד, לכך דרש ותהי האמת נעדרת שנעשים עדרים עדרים והולכת לה, שלא תאמר כי הפחותים יהיו משקרים בשביל פחיתות שלהם, ולא נקרא זה שהאמת הלכה לה רק שהם אינם חפצים באמת, כי זה אינו כי לא ימצא כלל אף אצל אשר נקראו טובים, ועל זה נאמר שהאמת הלכה לה ולא ימצא האמת. ודבר זה יותר פחיתות, שאם בני אדם מצד שהם אינם טובים משקרים, אין כאן ביטול האמת מן העולם רק שהבריות הם אינם טובים ובאים לידי שקר, ולפעמים ימצא אדם כשר ואין הכל משקרים. אבל לעתיד יסולק האמת מצד עצמו ולא נמצא אצל אחד האמת, רק כל האדם כוזב, וזה פחיתות גדול שאין האמת מצד עצמו נמצא. 

רק נקודה אחת הוא פספס: דווקא יש אמת אחת מוחלטת. חוסר האמת הפך בעצמו לאמת קדושה, מוחלטת ויחידה.

בין פרוגרסיביות לאנטישמיות

כעת תוכלו להבין את התמיכה האוטומטית שמקבלים הפלסטינאים, הנשים, השחורים, הלהט"ב ושאר 'מוחלשים'. אין צורך לומר שיש ברשימה כאן 'מוחלשים' עם מירכאות (הפלסטינאים), ויש כאלה שבלי (נשים, שחורים, להט"ב). כמובן שאלו שהיו בעבר מוחלשים בלי מירכאות ימשיכו לנצח להיחשב ככאלה, גם אחרי שיבוא המשיח והם יכבשו את העולם. מבחינת הפרוגרסיבים, להם תמיד יהיה מותר הכל. עקרון ה'מוחלשות' הוא היחיד שלא ניתן לערעור ושום שינוי נסיבות לא יוכל להשפיע על כך. אצל בני דודינו הפרוגרסיביים, חלש הוא לעולם מוחלש, ולכן התמיכה בו היא אוטומטית וללא תנאי. זה לא בגלל שמישהו חושב שהם צודקים, אלא מפני שאין דבר כזה צודק. להיפך, אלו ש'מחלישים' אותם הם אלו שבאים בשם היותם צודקים או נאורים יותר, ועל כך בדיוק יוצא עליהם הקצף הפרוגרסיבי. אם ליבנו יוצא אל 'מוחלשותה' של קבוצה כלשהי, אזי הלב הוא הקובע.

מכאן תוכלו להבין את טענתי שאין לתופעות הללו קשר הכרחי לאנטישמיות. יכולים להיות אנשים שהם לגמרי לא אנטישמיים, אין להם דבר וחצי דבר בעד או נגד יהדות, אבל הם אוטומטית תומכים ב'חלשים' כי הם פרוגרסיביים. לא משנה מי אשם בחולשתם של ה'מוחלשים' הללו, לא משנה מה הם עושים וכיצד הם עצמם תורמים למצבם, לא משנה כיצד הם מתנהלים כלפי עצמם (נשים, להט"בים שבתוכם) וכלפי אחרים (כל מי ששונה מהם). הם יכולים להצהיר מעל כל במה שמטרתם להשמיד את כל העולם ולאסלם אותו. עדיין הם לא אשמים בכלום. רק אנחנו, האשכנזים החזקים והקולוניאליסטיים, אשמים בכל. החלשנו אותם, ולכן גם חולשותיהם הן באשמתנו ועלינו לשאת בתוצאות ולהכיל אותם עד מוות. שמעו רק את הטיעונים האוויליים שמשווים את מספרי הקרבנות מכל צד (שלנו ובעזה), ותבינו שמחפשים כאן את החלש ולא את הצודק. כך גם כל מי שמתנגד להגירה מוסלמית הוא גזען ואיסלמופוב. שלא לדבר על מי שמעז לומר משהו רע על האסלאם ועל התרבות המוסלמית והערבית בכלל. זה דינו מוות בתלייה בכיכר העיר בוסטון או בעיר קליפורנית כלשהי. אף אחד לא בודק האם האמירה מבוססת, האם יש לו טיעונים, אף אחד גם לא טורח להעלות טיעוני נגד. ברגע שקבעת שמישהו טוב ממישהו אחר – נתפסת ונפלת. אתה כופר, ולכן ל'דוסים' (מאמיני הדת הפרוגרסיבית) אין עניין לבדוק את טיעוניך. לא בכדי אני נזקק למינוח דתי. האטימות של הפרוגרסיביים והדבקות העיוורת שלהם בהבלים גמורים תוך התעלמות מטיעונים, מזכירה מאד את האטימות האופיינית למאמינים שמרניים.

עליי לחזור שוב ולומר שבבסיס העניין יושבת מוטיבציה חיובית וראויה מאד. אכן יש הרבה אמירות שוביניסטיות ומכלילות כלפי קבוצות שראוי להילחם נגדן. יש המון דעות קדומות שנראות לאנשים נכונות, ומן הראוי לנפץ אותן. מהותניות לגבי נשים, שחורים, להט"ב וכדומה בהחלט יכולה להיות בעייתית. מאד חשוב להעמיד כל דעה כזאת במבחן ביקורתי ולהעלות אפשרויות מנוגדות: אולי הם 'מוחלשים'? אולי זה רק חלק קטן ולא כולם? אולי התכונה של הקבוצה אינה מהותית לה? הבעיה בפרוגרסיביות היא שה"אולי" מושמט. ברגע שיש קבוצה בעייתית, היא בהגדרה 'מוחלשת', לא אשמה, ומאפייניה אינם מהותיים (מהותנות היא האשמה בעולם הפרוגרסיבי. זה לא עניין לבדיקה עובדתית), זה רק חלק קטן ולא כולם, בעצם אנחנו אלו שאשמים בגזענות והכללות וכו' וכו'.

השורש הפילוסופי

בספריי שתי עגלות וכדור פורח, ולאחר מכן אמת ולא יציב, ניתחתי את התופעה הפילוסופית-אידאולוגית הזאת בפירוט רב והצבעתי על השלכותיה הרבות. כאן לא אכנס לניתוח הזה בפירוט, אבל כן אנסה להציג בקצרה את שורשו.

הסברתי שם שבעיית היסוד שבמסגרתה מתנהל כל הדיון הזה הוא שאלת היחס להנחות היסוד. מכיוון שכל טיעון וכל עמדה או אידאולוגיה מבוססים על הנחות יסוד, הרי שמעמדה של המסקנה תלוי ביחסנו להנחות היסוד. מעצם היותן הנחות יסוד עולה שאין ולא יכול להיות לנו בסיס אמפירי או פילוסופי שיצדיק אותן. בשני ספריי הנ"ל הראיתי שהמסגרת לדיון היא צמד עקרונות שנראים לרבים מאתנו טבעיים מאד ולכן נכונים: א. רק דבר מוכח/ודאי הוא קביל. ב. אין שום דבר שניתן להוכיח (כי תמיד יש הנחות יסוד ברקע, שאותן אי אפשר להוכיח).

מתוך כך הראיתי שניתן לחלק את התפיסות השונות לבעיה הזאת לשלושה סוגים:

1. האנליטית – עמדה שמאמצת את שני העקרונות הנ"ל. עמדה זו רואה בהנחות היסוד עניין שרירותי. נרטיב. מכאן שגם כל המסקנות הן כאלה, שהרי המסקנה לעולם לא יכולה להיות בעלת תוקף גדול יותר מההנחות שעליהן היא מבוססת.
2. הפונדמנטליסטית – עמדה שמוותרת, לפחות דה-פקטו, על העיקרון השני. אמנם אי אפשר להוכיח רציונלית הנחות יסוד, אבל היא רואה בהנחות היסוד עניין הכרחי שאינו נתון לביקורת. לכן מבחינתה למרות שאין לנו הוכחה עבורן, הנחות היסוד הן ודאיות, ולכן קבילות (עיקרון א). בדרך כלל הוודאות הזאת מבוססת על מקורות עילאיים – אלוהים, כליפים, רבנים, מסורת דתית כזו או אחרת, תקשור עם חייזרים וכדומה. בעיניי אין שום הבדל בין כל אלו.
3. הסינתטית – עמדה שמוותרת על עיקרון א, ומבחינתה גם מה שלא ודאי יכול להיות קביל. עמדה זו מוכנה לראות את ההנחות, ולכן גם את המסקנות שנגזרות מהן, כמשהו שאינו ודאי, אבל בכל זאת קביל. זה שמשהו אינו ודאי אין פירוש הדבר שהוא סובייקטיבי ושאין כאן נכון ולא נכון. יש שכל ישר, ומה שהוא אומר גם אם אינו הכרחי, הוא האמת המיטבית לפי הבנתי. מי שאומר אחרת – כנראה טועה.

שימו לב שאני יכול בהחלט לפעול בנחרצות על פי האמת שלי, גם אם אינה ודאית, אבל בו בזמן אני תמיד מוכן להעמיד אותה למבחן ביקורתי, לבחון ערעורים עליה, ולשנות את עמדתי אם אגיע למסקנה שכך עליי לעשות. אבל כל עוד לא שיניתי את עמדתי ולא ראיתי טיעון משכנע נגדה – זוהי עמדתי ומבחינתי זוהי האמת. אחרים שסבורים אחרת – טועים, במזיד או בשוגג.

בספריי הנ"ל הסברתי שהבסיס לכל המחלוקת הזאת הוא היחס לאינטואיציה. אם אנחנו מוכנים לתת להנחות היסוד שלנו מעמד, זה רק בגלל האמון שאנחנו נותנים באינטואיציה שמובילה אליהן. לא אכנס כאן למהותה של האינטואיציה, ורק אזכיר את מסקנתי בשני ספריי הנ"ל, שיש בה ממדים מכירים וחושבים גם יחד (זו חשיבה-מכירה). הראיתי שם שבלי להסתמך על אינטואיציה ובלי להבין שהיא מרכיבה הכרה וחשיבה יחד, אנחנו נדונים או לספקנות טוטלית בכל תחומי חיינו או לפונדמנטליזם.

הראיתי שם (אני חייב לומר שזה נכתב הרבה לפני שזה נעשה כל כך ברור וידוע על פני השטח) שישנה ברית לא כתובה בין שתי הסיעות הראשונות: הפונדמנטליסטים והאנליטיים, שכן שתי הסיעות מסכימות שרק טענה ודאית היא קבילה. וכל השאר הוא נרטיב. הוויכוח הוא רק בשאלת היחס למקורות עילאיים, כלומר האם תיתכן ודאות ללא הוכחה פילוסופית, אמפירית, או לוגית. מכאן הברית בין האסלאם הפונדמנטליסטי לבין הפרוגרסיביות. הפרוגרסיביים מקבלים את האוריינטלי מעצם היותו חלש (כלומר בהכרח 'מוחלש'), אבל השורש הוא היותו דוגל באמת מוחלטת מבחינתו. לכן הפוסטמודרניות רופסת כל כך בהתמודדותה מולו. עגלה ריקה לא יכולה להתמודד עם עגלה מלאה, גם אם יושביה טועים בכך שהם סבורים שהמילוי שלה תקף.

מי שעומד מול שתי הקבוצות הוא העמדה הסינתטית, שלא נותנת כבוד לעמדות לא הגיוניות, ומקבלת אמתות על פי שכל ישר גם אם אינה מייחסת לעצמה ודאות. בעיניה החלש לא תמיד צודק, וגם לא תמיד 'מוחלש'. לכן אם הוא פועל בצורה אכזרית ולא צודקת – יש להילחם נגדו. אין לו הנחות סלב, ולא מוכנים לנהוג כלפיו בגזענות של ציפיות נמוכות. הם בוחנים אותו לפי טיעוניו, לפי ערכיו ולפי התנהלותו (פטרנליסטים שכמותם) ולא לפי מעמדו וחולשתו. אבל בכך בדיוק החטא הקדמון שלהם לפי הפרוגרסיביים. הם נוטלים לעצמם את הזכות לקבוע שהם צודקים ושהאחר טועה או אפילו רשע. הם פועלים לפי טיעונים, וזה לא חוקי בעליל. הרי הכל "תלוי בקונטקסט", זוכרים את המנטרה מהשימוע? זהו הנרטיביזם בהתגלמותו. יחד עם זאת, למוסלמים ושאר אוריינטליים מותר כמובן לקבוע שהם צודקים והאחרים רשעים ולנסות לחסל אותם. הם הרי 'מוחלשים' אז מותר להם להחזיק בנרטיב המופרך הזה (הגם שהוא באמת מופרך, כמו כל נרטיב אחר מעצם היותו נרטיב).

הערה על נרטיבים: שיפוט של האחר לשיטתו מול הצדקתו לשיטתו

לדעתי לנרטיביזם יש בסיס חיובי וראוי. אולי תופתעו, אבל אני לגמרי מסכים שמאד חשוב להכיר בכך שלקבוצות שונות יש נרטיבים שונים. לא בגלל פלורליזם פוסטמודרני, שלפיו כולם צודקים באותה מידה או שאין אמת, אלא מפני שבפועל יש מחלוקות בעולם, ומאד חשוב לנהל אותן מתוך היכרות זה עם הנרטיב של האחר. גם אם האחר טועה לדעתי, עדיין העובדה שהוא פועל בתוך נרטיב מסוים היא חשובה מבחינתי, לפחות משתי סיבות:

• זה מאפשר לי להכיר אותו להתמודד עם תפיסותיו טוב יותר. ואולי נכון גם לבחון את עמדתי (הנרטיב שלי) מול זו שלו מתוך מוכנות להשתכנע. כזכור בעלי עמדה סינתטית אינם מחזיקים בעמדותיהם בוודאות. דווקא בגלל שהם מאמינים בקיומה של אמת וביכולתם להגיע אליה, הם מקשיבים קשב רב לעמדות וטיעונים אחרים.
• זה מאפשר לי לשפוט אותו בצדק. בטור 372 הסברתי ששיפוט של אדם חייב להיעשות לשיטתו ולא לשיטתי.

אבל שתי הסיבות הללו לא אומרות שאם יש לו נרטיב אחר הוא צודק כמוני. זוהי בדיוק הקפיצה המוטעית שעושה הפרוגרסיביות לעבר נרטיביזם פילוסופי ואידאולוגי.

אם נתמקד רגע בהקשר שלנו, אני בהחלט רוצה להבין את הנרטיב הפלסטיני (הכיבוש והנכבה) והמוסלמי (הקמת חליפות וג'יהאד נגד כל העולם). זה חשוב לי משני האספקטים שתיארתי. אבל זה לא אומר שמבחינתי אלו שאוחזים בנרטיבים הללו צודקים כמוני. יש לי ביקורת עליהם שכן הם מחזיקים בנרטיב שגוי (היסטורית וערכית) ולפעמים אפילו מרושע. אבל כמובן שאם יש אדם שבאמת ובתמים מאמין בנרטיב הזה, ייתכן שלא אשפוט אותו במישור המוסרי (ראו את התנאים בטור הנ"ל). אני כמובן אשפוט את החברה שפיתחה נרטיבים מופרכים ואכזריים כאלה, ובפרט אתגונן מפניה באם היא מהווה סכנה לגביי.

ההבדל בין זה לבין פרוגרסיביות דק למדיי ולכן כל כך להאשים את כל היקום ואשתו (ובפרט אותי, כפי שעלה כמה פעמים באתר) בפרוגרסיביות, אבל הדקות הזאת היא ליבת העניין. בעיניי מאד חשוב להכיר את הנרטיב הפלסטיני, למרות שלדעתי הם טועים (אם כי אני מוכן להקשיב לטיעונים שיפריכו את דעתי. אינני פונדמנטליסט). והעיקר הוא שאני חייב להבין בתוך איזו מסגרת מחשבתית פועל האויב שלי. זו הדרך היחידה להתמודד אתו ועם טענותיו, ואולי אם אצליח להביא אותו לעמדה דומה והיכרות דומה ביחס לנרטיב שלי (שמוטעה בעיניו), יש לנו אפילו סיכוי להתפשר באופן פרקטי. אם כל אחד מהצדדים יבין שיש לשני נרטיב משלו וכנראה לא נוכל לשנות את הנרטיבים הללו (הגם שרק אחד מהם צודק), יש סיכוי להגיע לפשרה. לפחות במובן הזה, אני רואה עצמי קרוב לפוסטמודרניות במישור הפרקטי.

חשוב להבין שפרוגרסיביות פוסטמודרנית לא מעודדת פשרה. אם אין לך עמדה אין לך על מה להתפשר. אם יש מישהו שיש לו עמדה ומולו עומד מישהו נטול עמדה – אין לו סיבה להתפשר אתו וגם לא מוטיבציה לעשות זאת (כי בסוף הוא כנראה ינצח). יתרה מזאת, אם כולם אותו דבר, צודקים או טועים באותה מידה, אז בכלל לא אמור להיות סכסוך. כזכור, זו הייתה תקוותם של בני דודנו הפוסטמודרניסטים מלכתחילה. אבל כשהפונדמנטליסטים נכנסים לתמונה הפרוגרסיביים פתאום מגלים שיש גם קבוצות עם עמדות בעולם האכזרי שלנו, כלומר שלא כולם פרוגרסיביים. בבועת ללה לנד שלהם שמהדהדת את עצמה הם אמנם נלחמים מול אויבים לא פרוגרסיביים, אבל בו בזמן מכחישים את קיומם. בשלב הזה הם מוכנים כמובן להתפשר עם הדינוזאורים שטרם גילו את האור הפרוגרסיבי, אבל אז הם מגלים שאין להם עם מי. לטנגו צריך שניים. בשלב הבא הם מתעקשים להכחיש את המציאות ולומר שבכל זאת יש עם מי לדבר, שכן הכחשת המציאות זו אומנותם. הם בוראים לעצמם מציאות מדומה משלהם, ולפעמים (כמו בימים אלו) היא מתפוצצת להם בפנים.

באופן מפתיע, שוב ושוב מתברר שבניגוד לציפיות הראשוניות סינתטיות אסרטיבית היא בעלת סיכוי גדול יותר להביא פשרה ושלום מאשר פרוגרסיביות. גם אם לא ניתן לנצח סופית את האויב, אפשר אולי לנסות ולהתפשר אתו (או שנצליח או שלא). פרוגרסיביות רודפת שלום רק מביאה מלחמות, ולשמחתי בימים אלו יש אולי חלק שמתפכחים מהחלום התימהוני ומהפילוסופיה המופרכים הללו. אבל הגרעין הקשה, בעיקר זה שלא נפגע ישירות מהפונדמנטליסטים, ממשיך כמובן לדבוק באמונותיו ה'דתיות'. לצערי כל דת מאופיינת בדוגמטיות (לתשומת לבם של כל הדבקים בדוגמות של הדת שלנו, היהדות השמרנית, שגם חלק מהן לא ממש עומדות במבחן המציאות).

לסיום, איני יכול להימנע משלוש הערות. ברצוני להציע כאן בקצרה הסברים לנוכחות הבולטת של פרוגרסיביות באקדמיה, להיותן של שלוש הנשיאות המנותקות הנ"ל נשים ולקשר של כל זה לימין ושמאל.

אקדמיה ופרוגרסיביות

כבר כתבתי בעבר על משמעותה של התייחסות אקדמית לסוגיות שונות (ראו על כך בטורים 419 ו-554 ובמאמרי כאן). אחת הדרישות היסודיות מטיעון אקדמי היא לאובייקטיביות ולשפיטות. הטענה במאמר אקדמי צריכה להיות חשופה לשיפוט אובייקטיבי, כלומר לבחינה של אמת או שקר. לכן, לדוגמה, מאמר אקדמי לא יכול לטעון לטובת פלורליזם, הלכתי או אחר, אבל כן יכול לטעון שהרמב"ם, אבו בכר אל בגדדי, אלכסנדר מוקדון, או בן גוריון, היו פלורליסטים. הטענה הראשונה היא עמדה ערכית ולכן אין לה מקום במאמר אקדמי. את זה יש לכתוב במאמר פובליציסטי. לעומת זאת, הטענות השניות ניתנות לשיפוט אובייקטיבי, דרך השוואה מול מקורות ואמירות של האישים המדוברים. ניתן לקבוע האם הן אמתיות או שקריות (כמובן באופן גס. לא מדובר בלוגיקה פשוטה), ולכן הן יכולות להידון במאמר אקדמי.

משמעות הדבר היא שמאמר אקדמי לא אמור לשפוט עמדה או אידאולוגיה. הוא יכול כמובן להציג צדדים שונים שלה, אבל השיפוט אינו מעניינו. את זה יכול לעשות כל אחד מהקוראים, או אותו איש אקדמיה עצמו במאמר פובליציסטי. זה לא אומר שלא תמצאו שיפוטים במאמרים אקדמיים (ראו שוב במאמרי כאן), אבל עקרונית זה אמור להיות המצב. פירוש הדבר הוא שאמירה אקדמית שעוסקת בערכים היא בדרך כלל היפותטית. איש אקדמיה לא מצדד בערך X אלא שאם מניחים A או עוסקים ב-A אז נכון ש-X. אגב, אפילו מתמטיקאי לא יכול לומר שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות, אלא רק שאם מאמצים את האקסיומות האוקלידיות אז סכום הזוויות הוא כזה. אצל אנשי מדעי הטבע תמצאו לא מעט טענות לא היפותטיות, אבל במבט נוסף מגלים שגם הן בדרך כלל היפותטיות. הן טוענות שאם מניחים את ההנחות המתודולוגיות של מדעי הטבע, כמו עקרון הסיבתיות, האינדוקציה, אחידות חוקי הטבע, תכונות של המרחב והזמן וכו', אז חוק הטבע הוא X. ובמדעי החרטא, איש אקדמיה לא יכול לומר שיצירה ספרותית היא יפה או לא, אלא רק לבחון האם היא מתאימה לקריטריונים כאלה וכאלה או לא. איש אקדמיה במדעי היהדות לא יכול לטעון שאפשר או אי אפשר לוותר על קבלת מצוות בגיור, אלא רק שיש שיטות כאלה או כאלה. בכובעו כאיש אקדמיה הוא לא יושב סביב השולחן המקצועי-דיסציפלינרי, אלא חוקר את המקצוע ובעלי המקצוע שיושבים סביב השולחן הזה. כך גם איש מדעי החברה לא יכול לטעון במאמר אקדמי שמוסלמי או האסלאם עצמו הוא טוב או רע, אלא רק אם שמניחים הנחות כאלה וכאלה מגיעים למסקנות כאלה וכאלה. מי צדיק ומי רשע זהו עניינו של כל אחד מאתנו, אך זו אינה קביעה מקצועית. שימו לב שמה שכתבתי כאן אינו ביקורת. להיפך, לדעתי זה באמת תפקידו של איש אקדמיה ואל לו לחרוג ממנו בהקשרים אקדמיים.

אלא שכפי שהערתי לא פעם יש לרבים מאתנו נטייה לערבב עקרונות מתודולוגיים עם תפיסות על העולם (ראו על כך בטורים 191 ו-586). כך למשל ביולוגים מדברים על מרכיב אקראי באבולוציה, מה שנכון ברמה המתודולוגית, אבל הם מסיקים מכך מסקנות על אקראיות בעולם, מה שבדרך כלל שגוי. פיזיקאים יודעים לומר שכנראה אין אקראיות אמתית באבולוציה, או לפחות ברוב המקרים מדובר בסיבוכיות ולא באקראיות. ערבוב כזה הוא הבסיס לתופעה בה אנחנו דנים כאן. ראינו שאנשי אקדמיה מונחים על ידי עיקרון מתודולוגי של שפיטות שמנתב אותם לטעון טענות היפותטיות בלבד. הם לא יכולים לשפוט אידאולוגיות אלא רק לתאר אותן. מבחינתם יש ריבוי נרטיבים שכל אחד עומד לעצמו ונחקר לעצמו ולא לנו לשפוט ביניהם ולדרג אותם. רבים מהם עוברים מבלי משים מן העיקרון המתודולוגי של השפיטות שמכתיב את ההיפותטיות של ההתייחסות האקדמית היישר לתפיסת עולם אנליטית שמאמינה בהיפותטיות (נרטיביות) עצמה. מאמרים אקדמיים לא מוכנים לשפוט מוסלמים או פלסטינאים (אבל כן יהודים וישראלים), וזה לגמרי נכון מבחינה מתודולוגית. אבל זה לא שולל את האפשרות לטעון לא אקדמית שהאסלאם הוא טוב או רע. וכך אנשי האקדמיה שעושים בכל זאת את הקפיצה הזאת מוצאים את עצמם מחזיקים בעמדה שלא מוכנה להכיר בטענות ששופטות ובשיפוטים בכלל. הנרטיביות הופכת אצלם מעיקרון מתודולוגי לתפיסת עולם.

אבל זוהי כמובן קפיצה לוגית לא מוצדקת. העובדה שמאמרים אקדמיים לא אמורים לשפוט קבוצות ואידאולוגיות לא אומרת שהשיפוטים הללו אינם נכונים. היא רק אומרת שהם לא אקדמיים. בדיוק כמו שכתבתי לא פעם שאם טענה לא ניתנת להפרכה אין פירושו שהיא לא נכונה או אפילו שהיא לא סבירה. זה רק אומר שהיא לא מדעית. הסבירות והאמתיות של טענות לא בהכרח תלויות במדעיות שלהן. ובכל זאת, דומני שזהו פשר הנטייה של אנשי אקדמיה לשיפוטים היפותטיים ולתפיסות נרטיביות. הם מבינים כל קבוצה לשיטתה ולאור עקרונותיה שלה, וממילא מתקשים לשפוט ולגבש ובטח להביע עמדה לגבי צדקתה או רשעותה. כעין זה, בריסקאים שרגילים לנתח כל שיטה הלכתית מתוך עצמה ולאור הנחותיה מול שיטות אחרות שנשפטות גם הן לשיטתן, מתקשים מאד לקבל החלטות והכרעות הלכתיות (כלומר להחליט מי מהשיטות צודקת). כך בריסקרים מגיעים להחמיר ככל שיטות הראשונים. זה לא נובע רק מצדקותם, אלא בעיקר מתוך המתודולוגיה שלהם. למרבה האירוניה לפחות במובן הזה היא אקדמית במהותה.

במדעי החרטא (מגדר והמסתעף. אבל רוב מדעי הרוח והחברה מועדים גם הם לכך) התופעה הזאת חמורה עוד יותר. לא בכדי תמצאו שם הרבה יותר זבל רווי באג'נדות מאשר במדעים מדויקים. ולא בגלל שהאג'נדות לא נכונות, אלא מפני שאין שם הבחנה בין אג'נדה לטיפול אקדמי. אני למשל מתנגד להשלטת אג'נדה פמיניסטית על חקר המגדר למרות שאני רואה עצמי כפמיניסט. תראו לי חוקרי מגדר שמסבירים שיש תכונות מהותניות לנשים או שהן פחות מוצלחות מגברים במשהו. אולי תמצאו כמה כאלו, במשורה, אבל מי שמציג טענה כזאת לוקח על עצמו סיכון לא מחושב. בתחומים ההם כמעט אין תצפית שכופה מסגרת ואילוצים כמו במדעי הטבע, ולכן מאמרים רבים שם לוקים בהנחות אידאולוגיות ומתרחקים מאד משיפוטים אובייקטיביים. פשוט כי אין שם כאלה. בכך הם פושעים כלפי האקדמיות שלהם, אבל עובדתית יש שם ערבוב כזה (ראו על כך בטור 60, ובסדרת הטורים 178 – 184 ועוד).

עד כאן לגבי פרוגרסיביות ואקדמיה. כעת נעבור לנשים ולשמאל.

על פרוגרסיביות, נשיות ושמאליות

כידוע, השיח הפרוגרסיבי נפוץ יותר בקרב נשים, שחורים ולהטב"ים, והסיבות לכך די ברורות. אלו אוכלוסיות שסבלו מהדרה (אמתית. אלו באמת מוחלשים ולא 'מוחלשים', לפחות היו כאלה בעבר), והדרך שלהן להילחם בזה הייתה לאמץ שיח פוסטמודרני-נרטיבי. כפי שראינו, אם אין קני מידה אז אין צודק ולא צודק חכם ופחות חכם, וממילא גם ניתן היה לצפות שלא  תהיינה הדרות וגם לא אפליות. זאת לפחות הייתה התקווה. שברה הוא מה שאנחנו פוגשים בשנים האחרונות, וביתר שאת בימים אלו. כשאין קנה מידה אפשר לפלוט כל שטות בלי מחויבות לאמת כלשהי, לטיעונים ולהנמקות. כולנו רובצים במרחק שווה מהאמת (על היקפו של מעגל השונויות). אני חושד שאולי זוהי הסיבה לכך ששלוש הנשיאות בשימוע ההזוי ההוא היו נשים. בגלל השתייכותן המגדרית, הן חלק מאוכלוסיה שמועדת ליפול בבור הפרוגרסיבי.

אין צורך לומר שגם הציר ימין-שמאל מתקשר לדיון בדרך דומה. שמאל הוא תפיסה שמעמידה במרכז את השוויון. היא דואגת לחלשים או מוחלשים (או 'מוחלשים'), וכאמצעי להשגת השוויון המיוחל לא מוכנה לקבל אידאולוגיות (פרט לזו שלה), וגם לא שוביניזם של קבוצות כלשהן. ממילא נוח לה מאד בסביבה של שיח פוסטמודרני נעדר קני מידה. שם הרי צפוי להיווצר שוויון מופלא בין כולם. אם אין צודק ואין טועה אז כולנו שווים, המוסלמים הכי פנאטיים והליברלים האשכנזים של ליגת הקיסוס. כולם חכמים באותה מידה, כולם צודקים באותה מידה, כולם מוסריים באותה מידה, ולכולם מגיעות זכויות שוות (האחרון הוא היחיד שנכון ברשימה הזאת). טוב, חוץ מאלה שלא, כמובן (יהודים, גברים לבנים סטרייטים ומדינת ישראל). כפי שצפו טאוב, בכלר ושטרנהל בקטעים הנ"ל, גישה כזאת מבוססת על אופטימיות מזהירה שאין לה סיכוי להתממש. מעבר לזה, היא מהווה מרשם בדוק לצרות. שפיכת התינוק עם המים היא תוצאה כמעט הכרחית, שכן יש מקום על מעגל השונויות הניהיליסטי הזה גם לאוכלוסיות פרימיטיביות ואלימות שמתכחשות לאמת ולעובדות וחיות בסרט. עם או בלי טיעונים, זה לא ממש משנה.

ועוד הערה אחרונה על הכפר שלנו: פרוגרסיביות ופלסטינאיות

כתבתי בעבר (ראו במאמר על זהות יהודית, בטור 338 ועוד), שבסכסוך הישראלי-פלסטינאי יש שני קטבים מאד קיצוניים על הציר הזה, ולא בכדי הוא עומד במוקד המאבק הפרוגרסיבי. הקדמתי שם שישנה מחלוקת לגבי משמעותן של הגדרות לאומיות. ישנם מהותנים (אסנציאליסטים) שרואים בהן עניין טבעי. לאום בעיניהם הוא משהו שיש לו בסיס אובייקטיבי ולא רק תחושות סובייקטיביות. לעומתם ישנה הגישה הקונוונציונליסטית (בנדיקט אנדרסון וכנופייתו) שרואה בהגדרות לאומיות עניין הסכמי גרידא. לדעתם אין להגדרות אלה שום בסיס אובייקטיבי והן עניין  של הסכמה והחלטה אנושית (שרירותית). כתבתי שלדעתי הגישה השנייה טועה, והסיבה העיקרית לטעות הזאת היא שלאום הוא מושג לא בינארי שאין לו הגדרה חדה ולא קריטריונים חד-ערכיים. אבל לא נכון שכל מושג שאין לנו הגדרה חדה עבורו (מושג עמום) אינו קיים (ראו על כך בסדרת הטורים על שירה, 107 – 113).

ואם נעבור למגרש הביתי שלנו, שלמה זנד הוא המייצג הבולט ביותר של התפיסה הנרטיבית ההסכמית ביחס ללאום היהודי. ספרו בנושא קרוי "איך ומתי הומצא העם היהודי", לא פחות. זה מוזר כשזוכרים שהיהודים הם אחד העמים הכי עתיקים והכי מוגדרים ביקום, שהביקורת עליו היא בדרך כלל שהוא עם בעל יותר מדיי מאפיינים משותפים (כמו דת) ולא מסתפק רק במאפיינים אתניים או תרבותיים סתמיים כמו כל עם נורמלי. גם טענתו לחזקה על אדמת הארץ היא מהותנית, מכוח הבטחה אלוהית (גם אם לא כולם מאמינים בה כיום). ישנה אצלנו זיקה לארץ שאינה רק רומנטיות לאומית או עובדות פשוטות, אלא מכוח טיעונים של זכות, הבטחה וכדומה.

זהו צד אחד של המשוואה. לעומתנו, ניצב העם הפלסטינאי, שהאתגר להגדיר אותו הוא אחד הגדולים שניצב בפני חוקרי הלאומיות, אם לא הגדול ביותר. נראה שאין להם שם כמעט שום דבר משותף, פרט להיסטוריה מונפצת בת אלפי שנים (ראו תיאור תמציתי שלה בספרו המאלף של אסף וול, ההיסטוריה של העם הפלשתיני), יבבות בלתי פוסקות על קיפוח, טרור ורצח כלפי יהודים כולל יצוא של המוצרים הללו לשאר העולם, והרצון לזרוק אותנו לים (שלפעמים נראים חזק יותר מהרצון לזכות בפיסת קרקע כלשהי עבורם). תרומתם העיקרית לתרבות העולמית היא ספר ידוע של אדוארד סעיד, אוריינטליזם, שסייע לגבש את התזה האוריינטליסטית שעומדת בבסיס התסכול הפוסט קולוניאליסטי. כך התגבש יחסה ההזוי של הפרוגרסיביות למיעוטים 'מוחלשים'. תרומתו העיקרית לתרבות העולם היא גיבוי 'תיאורטי' לתלונות וליבבות הקיפוח הבלתי פוסקות שלהם, כלומר זו ההגות שביסוד הוואקום.[5] אין פלא שהוא חי בספירה הנרטיבית, ובעצם הוא אחד ממכונניה. זו בערך תרומתם של הפלסטינאים לתרבות ולידע האוניברסליים. מדובר בגיבוב של אנשים חסרי רקע משותף, שמה שניתן לומר עליהם הוא שהם בהחלט לא מפלים לטובה את בני עמם. מתוך לכידות לאומית מופלאה הם רוצחים אותם לא פחות, ובעצם הרבה יותר, מאשר בני עמים אחרים (כולל יהודים וישראלים). קשה מאד למצוא  אצלם משהו משותף מעבר לזה. לא בכדי, לפני עידן הפוליטיקלי קורקט היה מי שאמר שאין עם פלסטיני (גולדה. ויש גם מי שמעז לומר זאת אחריה), אבל כיום זה כמובן משהו שאסור לאומרו. הפוליטיקלי קורקט הוא הזרוע הצבאית של הפרוגרסיביות.

אין צורך לומר שזנד שאינו ציוני ומערער על זהותו הלאומית של עם ישראל ומתכחש לה, נלחם על זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. הוא כופר בזהותו של העם הכי מוגדר בעולם ורואה בו ובטענותיו על הארץ המצאה, ואילו העם הכי מונפץ ביקום הוא הקבוצה שלזכותה להגדרה עצמית ולריבונותה על קרקע הוא מקדיש את חייו. אל תטעו, אין כאן שום סתירה. להיפך, דווקא בגלל תפיסתו לגבי הנרטיביות והסובייקטיביות של התודעה הלאומית, הוא יכול להכיר כעם בכל קבוצה שרואה את עצמה ככזו. כאמור, לא  צריך טיעונים. די בהזיה נרטיבית.

במובן הזה, האידאה הנרטיבית ממש מתמצה בזהות הלאומית הפלסטינית. אין פלא שאם תתבוננו בעולם תגלו שהפרוגרסיבים והשמאל בכלל, הם לעולם פרו פלסטינים ואנטי ציונים (ויהודים). הקורלציה כאן היא כמעט 1. אני חושב שהסיבה לכך היא שהלאומיות הפלסטינית היא מקרה הבוחן האולטימטיבי לנרטיביות. כל פוסטמודרניסט שמכבד את עצמו יילחם על זכותה של פיקציה כמו עם פלסטיני לקבל יחס הולם ושוויוני. בטח כאשר מי שמאיים עליה הוא האבטיפוס של הקבוצה הכי לא פיקטיבית ומהותנית. אין פלא שאנחנו מעוררים בפרוגרסיבי המצוי זעם ותיעוב. אנחנו מאיימים על עצם הגישה הנרטיבית, ולפעמים ממש אומרים זאת (כמו גולדה). אנחנו אפילו מעלים טיעונים רחמנא ליצלן, מה שלא חוקי בעליל (לכן הם מוצגים על ידם כבדיות ופיקציות שימושיות). מכאן ניתן להבין מדוע השימוש בנרטיבים ונרטיביות הוא מאפיין מובהק לדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אגב, כשלעצמי אני לגמרי בעד מתן זכות לקבוצה להגדיר את עצמה כעם גם בלי בסיס אמתי. כל עוד הם עצמם באמת מחזיקים בתודעה לאומית, גם אם היא פיקטיבית, ולא עושים זאת רק כדי לנשל אחרים או סתם לזכות במשהו. אני חושב שלא נכון לשלול זאת, גם אם מדובר בנרטיב חסר בסיס. זה הרי נכון שכל עם מתחיל במקום וזמן כלשהם, והמאפיינים שלו נוצרים עם הזמן. זה שאנחנו נוצרנו כמה אלפי שנים קודם לא נותן לנו בהכרח יתרון. לכן אם יהיה לנו אי פעם פרטנר אני אהיה הראשון שישמח להתפשר ולכונן יחסי שכנות טובים וגם להכיר בנרטיב שלו (כלומר להבין שזהו הנרטיב שלו והוא באמת מאמין בו, גם אם הוא שטות גמורה בעיניי). כרגע זה נראה כמו אוטופיה הזויה. בכל אופן, אני אמנם מצטרף לטענתה של גולדה שאין עם פלסטיני, אבל לא חושב שזה מאד משנה. אבל בניגוד  לפרוגרסיביות, שלכאורה מאד דומה למה שתיארתי, אני בהחלט מתנגד להשוואות שעושים בין הנרטיבים, כאילו כולנו אוחזים באיזה נרטיב בדיוני סביב אותו מעגל שונויות. אני גם מתנגד להתייחסות המכילה והסובלנית כלפי הבדיות ההיסטוריות והפוליטיות שלהם, ובטח כלפי האידאולוגיה ההרסנית, היבבנית, האלימה והרצחנית (כלפי פנים וחוץ) שלהם.

עם כל הצער שבלבי, אני חייב להודות שיש משהו בסיסמאות הדמגוגיות שלפיהן יש כאן מאבק שהוא הרבה מעבר לסכסוך לאומי וטריטוריאלי, ואפילו דתי. מציגים זאת כבני אור מול בני חושך, אבל לא מהטעם הנכון. זה לא בגלל הרצחנות מול הנאורות המערבית. ראינו שחלק מהנאורות המערבית נמצא דווקא בצד של הרצחנות. ממה שתיארתי עולה כי יש כאן מאבק פילוסופי בין אמת לבדיה ובין עובדה לנרטיב. בלי קשר לתוצאותיו ולשורות התחתונות של המאבק הזה (האם לתת להם מדינה או לא), חשוב מאד להבין על מה הוא נסוב ולא לוותר על השיפוט.[6] אני אשמח לחתום על הסכם שלום וביחד עם זה לומר להם שהם מדברים שטויות ומתנהגים ברשעות. הרצון לשלום לא מחייב ויתור על האמת. זו טעות פרוגרסיבית אחת. טעות נוספת היא לתת לפוליטיקה להכתיב את הפילוסופיה. אסור גם להתעלם מעובדות וערכים וללכת שבי אחרי יחסיות נוחה ומרדימה. כל אלו הן טעויות פרוגרסיביות ואסור להיכנע להן. בימים אלו אנחנו יכולים לראות כמה צעד פילוסופי, שהוא לכאורה מופשט כל כך, יכול להיות הרסני גם בעולם הממשי.

נספח: הערות בימוי, ליהוק ותסריט

אני לא יודע איך אתם הייתם מלהקים לסרט פארודי שלושה נשיאי אוניברסיטה בגרמניה בשנות השלושים שמופיעים לשימוע בבונדסטאג שעוסק ברדיפת יהודים ומיעוטים אחרים. אני אישית הייתי בוחר להציג אותם כנשיאים של מוסדות עלית ליברליים, כאשר הליהוק הוא משהו כזה: אחד מהם הוא… אה, צועני. השני… אולי יהודי. והשלישי? לא יודע, אולי סתם אחד לא ארי. אה, בעצם, יש עוד משהו: הצועני צריך להיות גם נכה (והומו), כדי להשלים את תמונת המוחלשים הנרדפים שם. חשבו על שלושה הטיפוסים הללו מוזמנים לבונדסטאג (לפני שריפתו כמובן. בעצם, אולי לא?…) כדי לדון בקריאות להשמדת יהודים, וכמובן מגבים אותה. אה, שכחתי את הסוף: ה'סתם לא ארי' מתפטר לאור תוצאות השימוע, בעוד שהצועני והיהודי נותרים על מכונם בגאון. כידוע, למיעוטים למהדרין מותר הכל, גם ללכת נגד המוסר ובפרט נגד עצמם.

אז הנה לכם, המציאות עשתה זאת עבורכם, והרבה יותר טוב: לשימוע בקונגרס הוזמנו שלוש נשיאות של מוסדות עלית ליברליים: אחת שחורה (קלודין גיי, נשיאת הרווארד), השנייה יהודייה (סאלי קורנבלוט, נשיאת MIT) והשלישית סתם אישה (אליזבט מגיל, נשיאת UPENN), עוד מיעוט 'מוחלש' להשלמת הייצוגיות. רגע, איפה הלהט"ב כאן? יש! הבמאי חשב על הכל: שמה של נשיאת הרווארד הוא גיי. אה, ומי התפטר בסוף בעקבות השימוע? ה'סתם אישה', כמובן. השחורה והיהודייה נותרו על כסאן. ועוד משהו שכבר הזכרתי: מי שהחליף את הנשיאה המתפטרת היא יו"ר הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה. QED.

כעת נשאר לנו רק למצוא פסוק שמנבא את כל זה מראש בדילוגי אותיות בתנ"ך:

GOTO Hidabrut.

END.

אז רק תגידו שהמציאות לא עולה על כל דמיון ושהבמאי האלוהי שלה לא גאון. אגב, המתחרה היחיד של הבמאי האלוהי הוא מי שביים את הקטע בארץ נהדרת על השימוע בהוגוורטס (כאן עם כיתוביות באנגלית. ראו בתוך הכתבה כאן בעברית). כדי לחדד, שימו לב לכך שיובל סמו הוא עצמו בוצדמי (כמו קורנגוט), איך לא?! קטע גאוני. חובה!

[1] פלא בעיניי שהקטארים לא ממלאים את החסר ומזרימים לשם כמה מיליארדי דולרים שיטביעו את כל היהודים שחושבים את עצמם בגלל מאה מיליון דולר או כסף קטן כגון זה. אני חייב לומר שזה מעמיד אצלי בסימן שאלה את התזה על התרומות מקטאר שגורמות ליחס האנטישמי של האוניברסיטאות הללו.

[2] זאב בכלר, פילוסופיית המדע של אריסטו, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, גלי צה"ל. לאחרונה יצא ספר נוסף של בכלר, שכל כולו מוקדש לפירוט של הנקודה הזו מן האספקט של פילוסופיית המדע. ספר זה קרוי שלוש מהפיכות קופרניקניות, אוניברסיטת חיפה / זמורה-ביתן, 1999. בספרו זה של בכלר ישנן כמה וכמה הקבלות למהלכים שננקטים בחיבור זה, אמנם מזווית מעט שונה.

[3] בגיליון 48 של פוליטיקה, הנקרא 'בחזרה אל המודרניות', ראה שם בעיקר בעמ' 13.

[4] ביקורתו של ידידי נדב שנרב על ספרו הפוסטמודרני של הרב שג"ר, כלים שבורים, מכונה "מעשה מחכם שנתייאש מהתבונה".

[5] אגב, הוא נהג להציג את הרקע האישי שלו כפליט מירושלים, אבל זהו סוג של שקר. משפחתו היגרה לארה"ב כבר בתחילת המאה העשרים (ראו ערכו בוויקפדיה). אם תקראו את התשובות שלו לטענותיו של ברנרד לואיס (היסטוריון וחוקר המזרח יהודי-בריטי נודע, שנחשב מתנגדו העיקרי של סעיד), תוכלו להתרשם שצורת הטיעון היא נרטיבית. הוא בדרך כלל לא מתייחס לטענות אלא מצביע על המניעים והמוטיבציות של לואיס. על המאפיין הזה של הפוסטמודרניות תוכלו לראות בסדרת טוריי על המרקסיזם, 178 – 184.

[6] חילוק דומה עשיתי בטור 504, לגבי היחס ללהט"ב. אפשר לחלוק על ההגדרות המגדריות של הקווירים, ואף לראות אותן כנרטיב ריק מתוכן (ראו בטור 497), ועדיין לתת להם יחס מכבד. לחלופין, היחס המכבד לא מחייב אותי לקבל את ההגדרות הריקות (הנרטיביות) שלהם.