גיוס בני ישיבות: בימים ההם בזמן הזה (טור 609)

בס"ד

דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבאורו

כי אחר שהיה לשון התלמוד שש מאות ושלש עשרה מצות

נאמרו לו למשה בסיני איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן

שהוא מכלל המנין. אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים…

(רמב"ם תחילת שורש א)

לבקשות חוזרות ונשנות של הקהל, ובפרט לרגל הבטחות הרייטינג שקיבלתי מראש, החלטתי לכתוב טור על גיוס בני ישיבות. אמנם מביך מבחינתי שבכלל צריך לכתוב על נושא כה פשוט וברור מאליו, אבל מתברר שכנראה יש רבים שהוא לא ברור להם. ניתן להליץ על כך את דברי הרמב"ם בתחילת שורש א שמובאים במוטו למעלה. הוא קובע שם שלא מונים במסגרת תרי"ג המצוות את המצוות דרבנן, אבל מכיוון שזה מובן מאליו הוא בכל זאת נזקק לזה מפני שרבים (הנמשכים אחרי בה"ג) טעו בעניין. אל תתפלאו שלא יובאו כאן הרבה מקורות, בטח לא מהפוסקים. מעבר לזה שבפסיקה מסדר ראשון במקרים רבים המקורות מיותרים, למעט תפקידם כאילוסטרציה, הרי שכאן לרוב פשיטותו של הנושא הם בוודאי כך. כפי שכתבתי קודם, המסקנות פשוטות כביעתא, והשכל הישר מוביל אותנו היישר אליהן. במצבים כאלה, ההיתלות במקורות היא אך למותר.

הטריגר: "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים"

הנושא הזה מתעורר ביתר שאת בשבועות הללו עקב מלחמת 'חרבות ברזל', כאשר בתקשורת מדווחים על התגייסות של אלפי בני ישיבות חרדים עם רצון של אלפים נוספים שלא מצליח להתממש להצטרף למאמץ המלחמתי. אין פלא שמתפרסמות גם כמה יציאות היסטריות של מנהיגים חרדים נגד העניין. החרדיות בסכנה.

הדינמיקה של תהליכים חברתיים היא תעלומה שמכה בי שוב ושוב. למה ואיך נערה צעירה ולא חכמה במיוחד כמו גרטה השוודית הופכת לכוכבת על בינלאומית שמצליחה להזיז תהליכים עולמיים של שמירה על אקלים? למה ככל שהטרור הפלסטיני נעשה יותר אלים ומביש כך הם זוכים ליחסי ציבור טובים יותר (ואנחנו פחות), ועוד אצל ה'ליברלים'? למה אידיוט שימושי כזה או אחר נעשה כוכב בינלאומי שכולם שוחרים למוצא פיו? איך נוצרות סערות מכל שטות חסרת משמעות (כמו "אלה החיים" של ביבי וכדומה)? למה הסיסמאות של כל צד במחלוקות הפוליטית והערכיות נשמעות לי מטופשות ובכל זאת סוחפות אחריהן המונים משולהבים? ועוד ועוד. ולענייננו, איני מבין למה דווקא עכשיו, במלחמה הכי פחות מאיימת ומסוכנת שניהלנו, מתעוררים אצל החרדים הרגש טבעי והמודעות לאותה חובה בסיסית לשאת בנטל עם כלל הציבור. בטור 605 כבר כתבתי על תפקידו של הרגש בכל התופעות הללו, אבל עדיין זה טעון הסבר.

נראה שזוהי תוצאה של צירוף נסיבות, כמו יציאת החרדיות מהבועה התקשורתית שבה הייתה עד השנים האחרונות (לא בכדי נלחמים שם בעוז נגד האינטרנט הלא מסונן. כך עושה כל דיקטטורה שמכבדת את עצמה)[1], יציאת חרדים לעבודה ולהכשרה מקצועית, מה שיוצר מפגש עם אוכלוסיות אחרות וגם מפחית את התלות הכלכלית שלהם בממסד החרדי. הוסיפו לכך את תמונות הזוועה מהטבח בעוטף, את ההתגייסות של כלל הציבור הישראלי שלא נראתה בתקופות ואפילו במלחמות קודמות (שגם לה יש סיבות שונות) ועוד. התהליכים הללו, שהטריגרים שלהם בעיקר אמוציונליים כמובן, גרמו גם להתעוררות כלשהי מאותן ספק הזיות ספק שימושים עלובים במימרות כמו "תורה מגנא ומצלא" ו/או "תלמידי חכמים לא בעו נטירותא", שבט לוי של הרמב"ם, ושאר כל אותם עקרונות מקודשים ונעלים מכל ספק שמיושמים אך ורק בתחום אחד בחייו של האדם החרדי: הגיוס לצבא. לא תראו אף אחד מנפנף בהם בעת שהוא מתמודד עם מחלות, או עם מצוקות כלכליות, עם איומים פוליטיים וכדומה. בכל המקרים הללו כולם יוצאים ידי חובת הסיסמאות כמובן, אבל רק אחרי שיצאו ידי חובת השתדלות בהידור הראוי והנרצה באופן היותר נעלה. אבל משום מה איומים ביטחוניים, דווקא הם ממש לא מפחידים את החרדים (כל עוד יש פראיירים שנושאים בנטל כמובן. השתדלות, השתדלות… גם הקב"ה צריך שליחים, נאמנים, יותר או פחות). שם המצב הפוך, הם במסירותם הקדושה לתורה שומרים על כולנו, ואנחנו רק מקלקלים להם. מי בכלל אמר שצריך צבא כדי להתגונן בפני איום ביטחוני?!

טוב, כאמור, בימים אלו נראה שעת הזמיר הגיעה וניצני התפכחות מופיעים בשער הבקו"מ. בשולי התופעה המבורכת הזאת, אני תוהה מתי האידאולוגיה והתיאולוגיה ההזויות של היהדות השמרנית יילכו גם הן בדרך כל בשר, היישר בעקבות התזות שעומדות בבסיס ההשתמטות מגיוס (ראו להלן). ואולי נבואה נזרקה בי כשכיניתי את הרזון התיאולוגי שלי בשם "אין אדם שליט ברוח". מי יכול להבין את הרוח ואת מהלכיה?! לשמחתי נראה שבכל זאת, גם בלי שליטה ובלי הבנת התהליכים, "רוח גדולה באה". אז החלטתי שעליי להוסיף את תרומתי הצנועה לאותה רוח, ולגעת באותן תזות מעלות חרס ומגוחכות שכאותם כלי חרס שבירתן היא טהרתן ואין להן שבירה אלא סכין.

בטור הזה לא אכנס לשאלות התיאולוגיות הגדולות, כמו ביטחון והשתדלות, השגחה ומעורבות אלוהית בעולם וכדומה, וזאת משתי סיבות עיקריות: 1. כבר עשיתי זאת לא פעם. 2. מה שאכתוב כאן אינו תלוי בזה. הניתוח והמסקנות שבכאן תקפות גם לאלו שעדיין מחזיקים בדוגמות התימהוניות ההן. ובכל זאת, אין צורך לומר שהתיאולוגיה ה'רזה' שלי מחזקת עוד יותר את המסקנות שאגיע אליהן כאן.

נקודת המוצא: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

נקודת המוצא של הדיון היא החובה המוסרית והאזרחית של כל אדם או קבוצה לשאת בנטל עם שאר מרכיבי החברה, וכמובן גם בנטל הצבאי. זה נכון לכל חברה, יהודית או אחרת, שכן מדובר בעיקרון מוסרי בסיסי. יש לו כמובן גם ביטויים הלכתיים, כמו דינא דמלכותא או מחויבות לתקנות הקהילה, אבל גם אלו אינם אלא ביטויים לעיקרון המטא הלכתי המובן מאליו הזה. לכן נקודת המוצא היא שנטל הראיה הוא על מי שרוצה להיפטר מהחובה הזאת ולא על מי שקורא לקיומה. עליו להצדיק את עמדתו והתנהלותו שחורגת מהמחויבות הנ"ל. הדברים עוד יותר נכונים כאשר מדובר באנשים שמקבלים מהחברה את השירותים שהיא מציעה ונהנים משוויון הזכויות שהיא מציעה לכל אזרחיה, ופשיטא שחלה על כל אחד לשלם את ה'תמורה'. לא סביר ליהנות מהזכויות ולא לשאת בעול החובות. לפעמים התחושה היא שהבסיס היסודי הזה חסר בחשיבה החרדית, למרות שאצל חרדים רבים (כפרטים) הוא ודאי נמצא ולמרות שבשיח הציבורי משתדלים מאד להעלים את הדברים (למעט ה'יציאות' הנ"ל שחושפות אותו שוב ושוב לעין כל).

החובה הזאת משום מה מתורגמת לחובה הלכתית להשתתף במלחמה, והדיונים עליה נסובים סביב העניין ההלכתי-מחשבתי הזה. זה כמובן מביא אותנו לדיון המעייף והבלתי רלוונטי על הסטטוס של מלחמות ישראל בזמן הזה וחובת הגיוס אליהן. האם זוהי מלחמת מצווה או לא, מי חייב במלחמת מצווה וכדומה. אלו כמובן הבלים גמורים והם בטח לא נוגעים לדיון שלנו (שכן כאמור נטל הראיה הוא על מי שמנסה להיפטר ולא על הטוענים שיש חובה להשתתף), אבל מאותם טעמים של הרמב"ם במוטו לטור, אזקק בקצרה גם לזה.

בתחילת פ"ה מהל' מלכים ומלחמותיהם, הרמב"ם מונה שלושה סוגים של מלחמות מצווה:

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

למלחמת מצווה המלך לא צריך להיוועץ בסנהדרין אלא מוציא את העם לפי שיקוליו (או שם בה"ב). לעומת מלחמת רשות שמצריכה תהליך אישרור. עולות מדי פעם טענות שכיום אין לנו סנהדרין ואורים ותומים ונביא, וספק אם ניתן לצאת למלחמת רשות וזה מעורר את שאלת מלחמת המצווה של עזרת ישראל מיד צר. ושוב, ברור שהמלחמות שלנו אינן בגדר מלחמת רשות, והדיון בעניין לאור מקורות הוא הזוי. וכי מדובר כאן על הרחבת הגבול ולהרבות בגדולת המלך?! מכאן עולה לכאורה כדברי הרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה, ועל פניו נראה שזה בדיוק מה שאנחנו עוסקים בו בימינו (כשה'מלך' שלנו לעניין זה הוא הממשלה).

אבל בפרק הבא הרמב"ם מונה רק את שני הסוגים האחרים (שם פ"ו, ה"ד):

ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים, במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

מה עם עזרת ישראל מיד צר? האם זו לא מלחמת מצווה? די ברור שגם שם לא קוראים להם לשלום כי אין לנו זמן לזה וצריך להקדים ולהרוג אותם. ועדיין הרמב"ם לא נזקק לסוג הזה של המלחמה כאן, ודומני שלא בכדי. עזרת ישראל מיד צר אינה מלחמת מצווה, לפחות לא באותו מובן כמו מלחמת עמלק ושבעה עממין. שתי אלו הן מלחמות שמטרתן קיום מצווה וכל המוטיבציה לנהל אותן היא המצווה והציווי. בלעדיו לא היינו מעלים בדעתנו לעשות זאת (אלא אולי כמלחמת רשות). אבל עזרת ישראל מיד צר נערכת כדי להתגונן ולהגן על חיינו, והיינו עושים זאת גם בלי שום ציווי. כמובן שיש בזה ממד של מצוות שמירת הנפש, אבל המלחמה לא נעשית בשביל המצווה ומכוחה. בניסוח אחר, שלא כמו במלחמות עמלק ושבעה עממין, גם לו לא הייתה מצווה היינו נלחמים כדי להתגונן. מדי פעם חולף בי הרהור כפירה בשאלה האם לפני שבית דין של חשמונאים דרשו "עד רדתה"- אפילו בשבת (שבת יט ע"א), יהודים לא נלחמו בשבת אלא פשוט מסרו עצמם בנחת להריגה תוך כדי סלסול בנעימות וזמירות שבת.

המסקנה היא שעזרת ישראל מיד צר הוא סוג שלישי של מלחמה, לא רשות אבל גם לא ממש מצווה. יתר על כן, כתבתי לא פעם (ראו למשל במאמרי כאן) שבעצם לא נכון להתייחס למלחמה כזאת כמלחמה במובן ההלכתי. היא לא צריכה להתנהל לפי הגדרים ההלכתיים של מלחמה. מדובר בפיקוח נפש, ולכן מה שמכתיבים צרכי ההתגוננות זה מה שיקבע את אופן ניהול המלחמה, מי יוצא אליה, מה תהליך האשרור וכדומה. אין הבדל בין עם שיוצא למלחמת מגן לבין אדם פרטי שמגן על חייו. זהו סתם שיקול של פיקוח נפש ותו לא.

ההשלכה היא לגבי כל הדיונים על מי יוצא למלחמה. רבים מצטטים שלמלחמת מצווה יוצא גם חתן מחדרו וכלה מחופתה, ואולי גם תלמידי חכמים אינם פטורים ממנה. אבל אלו דיונים ריקים וחסרי טעם. לא מדובר כאן על דיון הלכתי אלא עובדתי. מה שנדרש כדי להתגונן זה מה שצריך לעשות. אם הציבור חושב שלמלחמה הזאת נדרשים כולם אז כולם צריכים לצאת. וכי תעלו בדעתכם שכולנו נינגף במלחמה בגלל שהכללים מחייבים שחתנים או תלמידי חכמים לא יוצאים למלחמה? מדובר בשיקולי פיקוח נפש רגילים ואין שום צורך להיזקק לציטוטים ומקורות. זה מזכיר לי סיפור ששמעתי מחבר שהיה קצין שריון במלחמת לבנון הראשונה. הוא הגיע לימ"ח קיבל מחלקת טנקים והורו לו לנסוע על זחלים לתוך לבנון עד שיגיע לגדוד שלו. כידוע, הבלגן שם חגג, ולאורך הדרך התווספו עליו עוד ועוד חיילים אובדי דרך עד שנוצרה שיירה. בסוף הם הגיעו לגדוד כשעה לפני הפסקת האש (אחרי כמה ימי נסיעה אבודה בלבנון). הוא סיפר לי שבדרך כשארגן את השמירה בלילה, היו שם אנשי קבע שהודיעו לו שהם לא שומרים כי הם אנשי קבע (כך מקובל בצבא). מלמה, לא מלחמה, הפריווילגיות של אנשי קבע והכללים לגביהם קדושים.

מעבר לכל זה, הגדרים כאן לא צריכים להיות שונים בין ישראל לכל עם אחר. מדינת ישראל, גם לו עמד בראשה דוד המלך בכבודו ובעצמו, צריכה להתנהל בעניין כמו כל מדינה אחרת ולפי אותו היגיון ואותם כללים, כמו כן, החובה שלי כיהודי, אברך או לא, חילוני או דתי, להשתתף במלחמת מגן קיימת גם אם אני אזרח בלגי או טנזני. זה לא קשור להיותי ישראלי ולכך שמדובר במדינת היהודים. זוהי חובה של אזרח לחברה ולמדינה שבה הוא חי, כהתגוננות מהאיומים שמאיימים גם עליו.

מכל זה תוכלו להבין  ששיקולי פיקוח נפש הם שמכתיבים את דרך התנהלותנו במלחמות הללו, ואלו אינם עניין הלכתי אלא עובדתי. ההלכה מתירה הכל בפני פיקוח נפש, אבל מכאן והלאה, הקביעות האם יש במצב הזה משום פיקו"נ ומה נדרש כדי לטפל בו, אלו שיקולים עובדתיים-ביטחוניים ולא הלכתיים. לכן הדיונים והמקורות הללו שדשים בהם תמיד בהקשרים אלו חסרי כל ערך ומשמעות.

מאותה סיבה גם אין צורך לדון האם אנחנו מדינה יהודית, והאם יש כאן הגנה על ישראל מיד צר, והאם יש לנו כיום מלך (הממשלה) או לא וכדומה. כל אלו אינם רלוונטיים לדיון. כל אדם או קבוצה שנמצאים בסכנה רשאים וצריכים להתגונן בכל הכלים שבידם. הדבר היחיד שאולי רלוונטי כאן הוא הציטוט של משה לבני גד וראובן (במדבר לב, ו):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה:

זה כמובן אינו ציטוט הלכתי אלא נזיפה מוסרית, אבל זה בדיוק מה שרלוונטי בדיון שלנו.

דומני שעצם ההיזקקות למקורות וריבוי הפלפולים בהם הם כאותו הנשאל בהלכות פיקוח נפש, שעצם הדיון והשאלה הם מגונים (ירושלמי יומא פ"ח ה"ה):

מפקחין פקוח נפש בשבת. והזריז, ה"ז משובח. ואין צריך ליטול רשות מב"ד. והנשאל – מגונה, והשואל – הרי זה שופך דמים.

בהמשך אמנם אערוך את הדיון הנואל הזה, וזאת מהסיבות שמובעות במוטו לטור, אבל בעצם הייתי צריך לומר כאן "מה תצעק אליי, דבר אל בני ישראל ויסעו".

מסגרת הדיון: ההצדקות

כאמור, החובה לשאת בנטל הצבאי מובנת מאליה ואינה זוקקת דיון הלכתי ומקורות. זה סתם פיקוח נפש. אפשר לטעון שהצבא לא צריך את כל הצעירים המתגייסים, מה שאולי נכון. אבל עדיין זה לא אומר שיש לפטור את החרדים או את הלומדים. אם אכן זהו המצב, אז יגייסו רק 60% מהצעירים, אבל כל חלקי החברה צריכים לשאת בעול הקיים. זוהי נקודת המוצא: יש חובה על הכל לשאת בנטל. מה שנותר לנו הוא לעבור לשאלת ההצדקות לאי גיוס.

אם אפרוס את התשתית היסודית של הטיעונים החרדיים נגד גיוס, דומני שהיא מבוססת על ארבעה מרכיבים עיקריים: 1. החשש מקלקול. 2. התנגדות לציונות ולמדינה. 3. חשיבותו של לימוד תורה. 4. תורה כתחליף להגנה: רבנן לא צריכי נטירותא (לעצמם) ותורה מגנא ומצלא (הם גם מגינים על כלל החברה).

כפי שנראה בהמשך, הנימוקים השונים מנסים להצדיק אי גיוס של קבוצות שונות ובהיקפים שונים. הנימוק הראשון והשני הם הרחבים ביותר, שכן הם מנסים לבסס אי גיוס של כל החרדים. הנימוק השלישי הוא הצר ביותר, שכן הוא מדבר רק על 'עילויים' (ביטוי נפוץ בשיח הזה, שמשמעותו היא מיעוט מסונן ולא כל דכפין)  שאותם יש לפטור. ואילו הנימוק הרביעי מדבר על קבוצה בגודל ביניים של כל הלומדים.

כעת אעבור לדון בכל אחד מאלו, בזה אחר זה.

  1. החשש מ'קלקול'

להערכתי, לפחות בימים אלו (ואולי תמיד היה כך) ברור שאם תחשבו ביושר תמצאו שהנימוק הראשון הוא העיקרי. ישנו חשש מהיחשפות הצעיר החרדי שמתגייס לאנשים ולדעות שמחוץ למחנה, וזה מאיים על "טהרת ההשקפה" שלו, וכך בעצם על כלל החברה החרדית (סכנת נטישה). לא מרבים לדבר על כך בתקשורת שכן זה משדר חולשה ופחד (בניגוד לשדר מלא הביטחון שבדרך כלל מוצג מהכיוון ההוא), אבל זוהי האמת המרה. אחרי שחושפים את הטיעון הזה (שבדרך כלל נוטים להסתירו), הוא נראה סביר והגיוני. הם לא משתמטים אלא זכותם להגן על אורחות חייהם ולחיות כהבנתם, ואם הצבא מאיים על כך סביר שלא יהיו מוכנים להתגייס.

אמנם ניתן להעלות הצעות למסלולי שירות מוגנים (עם ליווי רבנים, פוליטרוקים ומשגיחים, כמקובל שם) כפי שבאמת קורה בשנים האחרונות, אבל החברה החרדית בצדק חוששת מאד גם מהם. היחס למסלולים הללו הוא כפול, דרך חרדית מקובלת מאד למבינים: לומר כלפי חוץ שזה לגיטימי ולשדר כלפי פנים שזה אסור באיסור  חמור ואין להשתדך עם מי שהולך לשם. הסיבה לכך היא שאין אפשרות ליצור בועה חרדית מלאה בצבא. מפגש כלשהו עם אוכלוסיות אחרות הוא בלתי נמנע, וזה יוצר איום גדול על החרדיות, והמציאות תוכיח. במישור העובדתי, אין ספק שיש סיכוי די גבוה לצעיר החרדי 'להתקלקל' בצבא. אמנם נכון שבמקרים רבים ה'קלקול' הוא סיבת הגיוס שלו ולא שהגיוס הוא  סיבת ה'קלקול' (זו טעות רווחת בדיונים על הגיוס), ועדיין נעילת הדלת בפני הגיוס היא מכשיר חרדי לשמירה על צעיריהם.

חשוב להבין שלמרות שהטיעון הזה נראה על פניו הכי סביר וקביל (זה לפחות לא שקר כמו שלושת האחרים), במבט נוסף ברור שהוא מופרך לגמרי. העובדה שלך צפוי קלקול, כלומר איום על האידאולוגיה  והעקרונות שלך, לא מצדיקה השתמטות מחובותיך האזרחיות לחברה שבה אתה חי, בטח כל עוד השירות אינו סותר חזיתית את השקפתך אלא רק מעורר סיכונים כלשהם. החובה הזאת מחייבת אותך לסכן את עקרונותיך. אין שום הצדקה לתת לאחרים למסור את נפשם עבורך כי לך יש עקרונות כאלה או אחרים (אתה לא רוצה 'להתקלקל'). גם לי יש עיקרון מאד יסודי שאני לא רוצה למות, האם זה מצדיק שלא אתגייס? האם אכילת כשרות רבנות או ראיית אישה במכנסיים של אדם חרדי חשובים יותר מהחיים שלי? בדיוק כמו שאיני יכול לגזול כסף של אחרים כדי לרפא את עצמי או להתמודד עם איומים שונים על אורח חיי והשקפתי. האיומים והסיכונים שלי הם בעייה שלי ולא של אף אחד אחר. אם יש איומים כאלה, עליך לנסות ולסדר מסלול שירות אופטימלי מבחינתך, אבל במסגרתו אתה חייב לשאת בנטל. כאמור, בשנים האחרונות זה קצת נעשה, אבל השיח סביב העניין הוא הזוי. איכשהו נראה שזה אינטרס של המדינה והחרדים רק עושים לנו טובה ומגיעה להם הכרת הטוב על כך. אבל באמת זה אמור להיות אינטרס של החברה החרדית שצריכה למלא את חובתה לחברה ולמדינה, ולא של המדינה ו/או הצבא. הכל הפוך כאן.

אוסיף כי מאד מטריד מבחינתי לשמוע את הנחרצות שבה אנשים מעלים את הטיעון הזה, ואפילו מתוך גאווה כלשהי על היושר שהם מגלים בכך (זה שהם מוכנים להודות בחולשה). את הציפייה להכרת טובה על אלו שכן מתגייסים ועל הפשרות מרחיקות הלכת (?!) שהם מוכנים לעשות במסגרת הגיוס. נראה שחסרה אצלם ההבנה המוסרית הבסיסית ששמירה על עקרונותיך לא מצדיקה למסור חיים של אחרים עבורך ושיש חובה מוסרית וגם הלכתית לשאת בנטל עם הציבור. אתה לא עושה את השירות עבורם אלא עבור כלל החברה שכוללת גם אותך עצמך. אפילו אצל אלו שרוצים להתגייס איכשהו שוררת תחושה שהשירות הוא חובה כלפי הציבור החיצוני (ע"ע 'הכרת הטוב'). זה כמובן מביא אותנו לשלוש הנקודות הבאות.

  1. אידיאולוגיה ותיאולוגיה

הבסיס השני שהצגתי הוא אידאולוגי והשקפתי, היח למדינת ישראל ולציונות. זה אמנם היה השיח לפני קום המדינה ובאוונגרד האידאולוגי החרדי בשנותיה הראשונות, אבל כיום בדרך כלל מכחישים אותו בתוקף בשיח החיצוני (למעט יציאות לא נשלטות כמו זו של ר' בונים שרייבר ועוד כמה של אייכלר המנוול או זו של הרב דב לנדו וכדומה). רבים סבורים שגם אם הוא קיים במקום כלשהו ברקע, הוא אינו נוטל חלק בהנמקה לאי הגיוס.

אני חולק על כך, קודם כל מפני שהעניין התחיל בו וגם מפני שהוא עדיין תלוי בו. גם כיום, כשכבר פחות מדברים על היחס לציונות ולמדינה, להערכתי זהו מרכיב מרכזי בהצדקה לאי גיוס, בפרט כלפי פנים. גם אם לא מרבים לדבר על כך כלפי חוץ וגם אם לא מעטים מתכחשים לו אפילו ביחס אליהם עצמם. צעיר חרדי צריך להצדיק לעצמו את אי הנשיאה בנטל, וטענות כמו "מה לנו ולהם" או "הם אלו שגרמו לבעיות ולמה שאנחנו נילחם ונסכן עצמנו בשל כך" מסייעות לו בכך. אווירה של ניכור וחוסר שותפות מובילה להרגעת המצפון ביחס לגיוס גם מבלי שמנסחים זאת כעיקר אידאולוגי וגם בלי שהוא נאמר במפורש.

  1. הערך של לימוד תורה

הנימוק השלישי הוא הערך של לימוד תורה, והטענה שצמיחה תורנית דורשת התמסרות מלאה, ולכן גיוס עלול מאד להפריע לה. מביאים כאן פטור שניתן לספורטאים ואמנים, ועולה הטענה: הלא תהא כוהנת כפונדקית?! לימוד תורה ודאי לא נופל בחשיבותו מעיסוקים אלו. יש לציין שלנימוק הזה שותפים גם לא חרדים (וגם אני), אבל הוא כמובן יכול להצדיק פטור של כמות קטנה הרבה יותר של לומדים ולא פטור גורף לחרדים או אפילו לכל לומדי התורה. בטור 34 הסברתי שמהנימוק הזה אני בהחלט חושב שראוי לפטור כמות מסוימת של לומדים שנבררים בקפדנות ומתאימים לצמיחה בתורה (מה שמקובל בשיח הזה לכנות 'העילויים'), ולפטור אותם משירות ומעיסוק בפרנסה. אבל גם זה הוא פטור שהחברה נותנת לאותם לומדים ולא פטור שמגיע למישהו בדין או שהוא יכול לתבוע אותו. כאן ענייננו בפטור מן הדין ולכן לא אכנס לשאלה של הפרשת כמות לומדים ספציפית.

בהקשר זה (ולא בדיון על הנימוק הרביעי) מובאים דברי הרמב"ם הידועים בסוף הלכות שמיטה ויובל שלו, שכותב:

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.

כידוע, הרמב"ם נוהג לשבץ וורטים אגדיים בסוף קבצי ההלכות שלו. אין וורט שזכה לציטוט ושימוש רב יותר מהוורט הזה. בכל אופן, רואים כאן שתלמידי חכמים פטורים מהשתדלות לפרנסה ומעריכת מלחמה וכמובן גם מבעלות על ממון.

כבר עמדו על כך שהעמדה שמשתמשת ברמב"ם הזה בוררת לעצמה פטורים מיוחדים ומזניחה אחרים. קשה לומר על אברך מן השורה שהוא בגדר מי שפרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים שביקשו בני אדם, ושהוא הולך ישר כפי שעשאו אלוהים. שהוא לא מתעניין ברכוש ובבעלות על ממון, ושכל חייו קודש ללימוד. אפילו מבין הלומדים המתמידים ביותר, יש מעטים מאד שבאמת עומדים בתיאור המפואר הזה. אבל גם אם הרוב לא באמת עומדים בקריטריונים (בחובות) הם בכל זאת בהחלט מרשים לעצמם ליהנות מהזכויות: בעיקר פטור משירות צבאי וקצת פטור מפרנסה (אם כי יש לא מעט השתדלות כדי שלא יהיה צורך בהשתדלות הזאת. המדינה והחברה אמורות להחליף כאן את הקב"ה בדאגתו לפרנסתם).

בסוגריים רק אעיר שאת דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"י), שאינם וורט אגדי אלא פסק הלכה (לדעת הרמב"ם. כשלעצמי אני בספק רב בעניין זה), החרדים נוטים פחות לצטט:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

שם הם דווקא מעדיפים לפסוק כמו הכס"מ על אתר. טוב, הוא מתבסס על כך שרבים עשו ולא עלתה בידם, אבל פטור משירות הרי בהחלט עולה בידם, אז למה לא?!

ניתן אמנם לתהות, בלי קשר לחרדים כיצד מתיישבים דברי הרמב"ם כשלעצמם אלו עם אלו. דומני שבהלכות שמיטה ויובל הוא מדבר על אנשים כבן עזאי ורשב"י שבאמת פורקים מעל צווארם עול חשבונות העולם, לא עוסקים בפרנסה ובהשתדלויות, ומוסרים את עצמם לגמרי לידי הקב"ה. כאמור, אנשים כאלה כמעט לא קיימים, לא אז ולא היום. זו רק קביעה עקרונית והצבת מודל אוטופי כלשהו. לעומת זאת, בהלכות תלמוד תורה הוא מדבר על אלו שאינם כבן עזאי ורשב"י, וכן עוסקים בפרנסה והשתדלויות, כמו כולנו, אבל חושבים להוציא את פרנסתם מלימוד תורה. אלו לדעתו מחללי השם ומבזים את התורה ומכבים מאור הדת, וסופם שמלסטמים את הבריות. כשלעצמי אני בהחלט לא מסכים לדברי הרמב"ם האלו, אבל אם מישהו נזקק לשיטת הרמב"ם, עליו לשאול את עצמו לאיזו משתי הקטגוריות הוא שייך, ובפרט ראוי לבחון זאת לגבי כלל החרדים שמצטטים את דברי הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל, שכנראה משייכים את עצמם ואת כל חבריהם לקטגוריה הראשונה.

אגב, אם מאמצים אמנה חברתית חדשה שפוטרת כמות קטנה של לומדים שמתאימים לכך, הם יכולים להיחשב כשבט לוי גם אם אינם עומדים בקריטריונים שמונה הרמב"ם. זהו פטור שהחברה נותנת להם גם עבור עצמה ולא רק עבורם, וזכותה לעשות כן גם בדור עני כשלנו שבו אין לנו כאלה בני לוי שפורקים מעל צווארם עול החשבונות הרבים של בני האדם. הדיון כאן הוא על מי שהחברה לא פוטרת מכוח הנימוק הזה אלא על פטור גורף מכוח לחצים קואליציוניים ועקרונות אידאולוגיים ואחרים כפי שמניתי כאן, כלומר על הדרישה מכוח זכות מוקנית לקבל פטור.

  1. תורה כתחליף להגנה

הנימוק האחרון הוא שהלומדים מגינים על כולנו, ולכן הם בעצם תורמים את חלקם. זהו עיקר התעמולה החרדית, שאמנם נאמר הרבה כלפי פנים, אבל תפקידו לא פחות חשוב כלפי חוץ. זאת מפני שעל טענה כזאת יחסית קל להגן. לא מפני שהשומעים מבחוץ בהכרח יסכימו (הם לא), אלא מפני שהם לפחות יבינו שאין כאן השתמטות בעלמא. כאשר תוקפים אותך על השתמטות, ההגנה הכי טובה היא ההתקפה: אני זה שבאמת מגן. ובכלל למה אתם לא נושאים בנטל של לימוד תורה? אתם המשתמטים, שהרי בלי זה לא נחזיק מעמד כאן.

כפי שכתבתי למעלה, הסעיף הזה מחולק לשתי טענות שונות: א. רבנן לא צריכי נטירותא – כלומר השמירה של הצבא נחוצה רק לאזרחים הרגילים אבל לא ללומדי התורה. הם שמורים על ידי תורתם. ממילא גם אין עליהם חובה לתרום להגנה כי הם לא הלקוחות שלה (הם כמו אזרחי מדינה אחרת לעניין זה). ב. תורה מגנא ומצלא. ניתן להבין זאת גם באופן דומה, שהתורה מגינה ומצילה את מי שעוסק בה, ואז חזרנו לסעיף הקודם. אבל השימוש שעושים במימרא הזאת בדיון על הגיוס הוא שהתורה גם מגינה ומצילה על כלל הציבור. כלומר הטענה היא לא רק שהאברכים פטורים מגיוס כי אינם צריכים את השמירה, אלא שהם בעצם ממלאים את חלקם בנטל השמירה על ידי הלימוד, ובכך שומרים על כולנו. המהדרין מוסיפים שהתורה היא השומרת האמתית על כולנו, והצבא הוא רק ה'השתדלות'. תזת ההשתדלות היא המצאה מרתקת ומופרכת כאחת. מדובר בבליל של סתירות לוגיות, המצאות חסרות שחר ונטולות בסיס ותירוצים עלובים שמכסים על חוסר אמונה בדוגמות השמרניות (שהכל בידי שמים), אבל עליה כבר הרחבתי את הדיבור לא פעם (ראו למשל בטור 279 ועוד הרבה). לכן כאן אתמקד בתזה של לימוד תורה כשמירה.

בדיון הזה קודם כל עלינו להבחין בין מקורות אגדיים והלכתיים. תורה מגנא ומצלא זו אמירה אגדית וכל מסקנה מעשית, ובטח הלכתית, שמסיקים ממנה היא בערבון מוגבל מאד. לעומת זאת, רבנן לא צריכי נטירותא זו אמירה שמובאת בהקשרים הלכתיים ויש לה השלכות הלכתיות.

תורה מגנא ומצלא

בסוטה כא ע"א הגמרא דנה בהגנה של מצוות ושל לימוד תורה, ואומרת ששתיהן מגינות אבל התורה יותר:

והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור את המצוה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם ואומר בהתהלכך תנחה אותך וגו' בהתהלכך תנחה אותך זה העוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם ד"א עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה א"ר יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא מתקיף לה רבה אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא.

אגב, גם שם מדובר על הגנה על הלומד עצמו ולא על הכלל. אמנם אפשר היה להביא עוד מקורות שמדברים על זכות הלימוד ותרומתו למחזיקי הלומדים ואולי גם לחברה כולה. כך או כך, מה משמעותה של אותה הגנה זו שאלה לא פשוטה. וכי חסרים לומדי תורה שניזוקו מכל מיני דברים? הגמרא עצמה תוהה לגבי דואג ואחיתופל ומציעה תירוצים. תקבלו או לא, אין משיבין על הדרוש. בכל אופן, כדרכן של אגדות קשה להסיק מכאן מסקנה ברורה, בטח לגבי השאלה כמה תורה צריך ללמוד כדי שהיא תגן, עד כמה היא מגינה ועל מי. האם מישהו מפסיק לקחת תרופות או ללכת לעבודה כי תורה מגנא ומצלא? (חובת ה'השתדלות', אני יודע. ולגבי הצבא אין חובה כזאת, גם את זה אני יודע.) הוסיפו לכך את מה שכתבתי לא פעם, שגם אם כל זה היה נאמר שם, עדיין תפיסות של חז"ל אינן מחייבות ולא בהכרח נכונות. רק להלכה שהם פסקו יש תוקף פורמלי.

אני הקטן גם חושב שתורה מגנא ומצלא, אבל לאו דווקא במובן מיסטי אלא במובן טבעי. היא זו ששומרת על היהדות, וממילא על שרידותנו כעם. הפרשות חלה או הקפות שניות כנראה לא יעשו את העבודה. זהו נימוק משמעותי גם לדיון שלנו, שכן מסיבה זו אני בהחלט תומך במתן פטור לכמות סבירה של לומדים רציניים. הבאתי לכך את משל העני הסיני שנתנו לו שתי פרוטות לצדקה והוא הלך וקנה עמן לחם ופרח. כששאלו אותו מדוע לא קנה שתי פרוסות לחם, הוא ענה שלחם זה כדי לחיות אבל הפרח הוא כדי שיהיה בשביל מה לחיות. הערך של השרידות שלנו כעם הוא רק בגלל היהדות. בלי זה יש כמובן ערך לחיי כל אדם, אבל איני רואה ולו בדל ערך בשרידות לאומית.

רבנן לא בעו נטירותא

מקור הדברים בסוגיות המסים בפרק ראשון של ב"ב. המבנה של הלכות מסים הוא מורכב, והשאלה העיקרית היא איך מחלקים את ההשתתפות בצרכי הציבור בין האזרחים. עליי להקדים את מה שכבר הערתי בעבר, שאני בכלל לא בטוח שאלו סוגיות הלכתיות. מדובר בנורמות שקבעו חכמים בכובעם כנציגי הציבור ולא כפוסקים (כמו תקנות הקהל). העובדה שהלכות אלו מצאו את דרכן לספרי הלכה היא תוצאה של התאונה ההיסטורית שבה איבדנו את המלוכה והתבצע איחוד רשויות בין הרשות החילונית (המלוכה) לרשות ההלכתית (הסנהדרין). אם זה כך, אזי אין להסיק משם מאומה לעניין הלכה והדברים אינם מחייבים. עובדה היא שבנושא תקנות הקהל ומסים אף אחד לא נוהג כפסיקת השו"ע אלא כמנהג המקובל, ואף אחד גם לא מוטרד מהמצב הזה. ראו על כך בטור 164 ועוד.

אחד העקרונות שמוצג שם בגמרא, שלפחות לגבי נושאים מסוימים ההשתתפות בצרכי הציבור היא לפי מידת ההנאה שיש לך בדבר (ראו כאן סקירה של תלמידי לשעבר, הרב יאיר אטון). כך למשל איש עשיר נהנה יותר מהחומה שמגינה בפני שודדים ולכן עליו להשתתף בעלויותיה ביותר כסף מאשר עני. כך גם משפחה עם הרבה ילדים נהנית יותר ממוסדות לימוד וכדומה. לפי העיקרון הזה תלמיד חכם שמוגן בעצמו על ידי התורה שלמד ולומד, פטור מהשתתפות בצרכי הביטחון שכן אין לו צורך בכך. שימו לב, שהפטור הזה לא נובע מכך שהתורה שלו מגינה על כולנו אלא מזה שהיא מגינה עליו. הטענה שהוא מגן גם עלינו היא טענה נוספת, וקשה למצוא לה תימוכין ברורים בסוגיות הגמרא שם.

בפרק 5 של מאמרו, הרב אטון דן בפטור תלמידי חכמים מהוצאות שמירה. הוא מציג שם שלושה טיעונים:

  1. הפטור משמירה הוא בגלל שהם אינם נזקקים לה. לפי זה לא מדובר בפטור לתלמידי חכמים אלא ביישום של העיקרון הכללי של השתתפות לפי צורך. ובאמת שם בגמרא מבואר שיש תלמידי חכמים שכן משתתפים בהוצאות (לא בשמירה עצמה חלילה, "זו לא עבודה בשביל יהודים", כמאמר הגששים שליט"א) במקרים שגם הם נצרכים לשמירה. השאלה האם אצלנו מדובר בכאלה שאינם צריכים שמירה? האם הם גם לא קוראים למשטרה כשנכנס גנב לביתם ולא דואגים לפרנסה כשהם נקלעים למצוקה? השימוש הסלקטיבי בעיקרון של רבנן לא בעו נטירותא הוא בעייתי.

מעבר לזה, מה זה אומר על הוצאות של תרבות וחינוך חרדיים, מקוואות ועוד? אם ההנחה היא שכל ציבור יחזיק את עצמו ואת צרכיו, לא נגיע רחוק. גם לא שמעתי על ויתור כזה מצד החרדים.

  1. יש שם בסוגיה גם פטור לתלמידי החכמים מכל מיסי המלכות. הרב אטון טוען שזה רק לגבי מלכות של גוים, אבל גם בלי זה עוד לא שמעתי דרישה של החרדים לפטור אותם ממסים (על אף שרבים מהם כידוע נוהגים להקל טובא בדין זה). אבל לכו תדעו, אולי גם זה עוד צפוי לנו…
  2. הפטור ממסים נתלה בסוגיות שם גם בזה שפורענות באה לעולם בשל עמי הארץ. כלומר הלומדים הם לא מקור הצרה ולכן לא מוטלת עליהם החובה לטפל בה. הזכרתי כבר למעלה את הטיעון המוזר הזה (דומני שמקורו בחזו"א). מעבר לחידוש התיאולוגי בשל מי מגיעות פורענויות וגם לחידוש הדיאגנוסטי שנותן לנו כלים ברורים לקבוע מיהו ת"ח ומי עם הארץ ובשל מי באות עלינו צרות, יש כאן הנחה שההשתתפות בהוצאות נקבעת לפי האשמה (מי גרם להוצאה) ולא לפי מידת האיום (כלומר מי שצריך את ההצלה). שימו לב שלא מדובר באשמה שמצדיקה הטלת חיוב נזיקי, ולכן זה כשלעצמו חידוש לא מבוטל. מעבר לזה, כעת אפשר להיכנס לשאלות של אשמה בכל מיני הוצאות שיש לנו כאן במדינה ולקבוע לפי זה את גובה ההשתתפות. גם כאן תוכלו לראות שלא נגיע רחוק.

באופן כללי, בכל הסוגיות שם משתמע שהתורה מגינה על לומדיה ולא על הכלל. הדיון הוא בפטור מחמת חוסר צורך או חוסר אשמה. לא שמעתי אף אחד אצלנו שטוען שאם יש לנו לומדי תורה אין צורך להוציא הוצאות על ביטחון כי לאף אחד מאתנו לא יקרה דבר. לכן הטענה שהלומדים שומרים על הכלל ודאי לא יכולה להסתמך על הסוגיות הללו. אבל גם לגבי הלומדים עצמם מדובר בשימוש סלקטיבי בטענות לא מבוססות.

סיום וסיכום

הדיון בכל הטיעונים הללו רק מראה לנו שדיני מסים והשתתפות בנטל בסוגיות ההן אינם רלוונטיים לחיינו במדינה מודרנית ובכלל (וכאמור למעלה, הם גם אינם דינים מחייבים). לכן איני מקבל את מי שמנופף בהם כבסיס לדרישה עכשווית, ובטח אם הוא עושה זאת סלקטיבית ובאופן לא עקבי. מי שנכנס לגדר שבט לוי שיעשה זאת עד הסוף. כולל מס על משקאות ממותקים, ויתור על פרנסה ורפואה, על שירותי המשטרה ועוד. ובכלל, גם אם יטילו על הצדיקים הללו שירות ותשלומי מס, בטח לא יקרה להם כלום. התורה כבר תגן עליהם, אז מה הבעיה בכלל?!

ואם נשוב להתחלה, ניתן לראות כאן שאין שום מקום לפטור גורף של לומדי תורה, ובטח לא פטור גורף של ציבור כלשהו. ניתן לקבוע מינוני פטור סבירים ללומדים מיוחדים (מוכשרים ומתמידים שיעברו סינון), שלא תהא כוהנת כפונדקית. ואם משום מה מגיעים למסקנה שאין צורך בגיוס מלא, גם אז יש לחלק את הפטורים בין כלל הציבורים ולא לתת את כולם לציבור אחד.

בימי החנוכה כשהכוהנים בני שבט לוי הם אלו שנחלצו לפני העם למלחמה ביוונים (טוב אולי הם לא היו מ'שבט לוי' של הרמב"ם, אלא סתם משבט לוי), אין מתאים מכך שלומדי התורה של זמננו ייחלצו חושים למלחמה ולא ישאירו את אחיהם למסור נפש עבורם. בימים ההם בזמן הזה.

[1] כתבתי לא פעם שמי שחושב שהסינון החרדי על האינטרנט הפך לעיקר אמונה בגלל פורנוגרפיה או אלימות אינו מבין כיצד חרדיות פועלת. עיקרי האמונה החרדיים לא קשורים בשום צורה לעיקרי האמונה היהודיים. הדאגה העיקרית שלהם היא מהיחשפות לדעות אחרות ולאנשים אחרים, ולא מעבירות הלכתיות כאלה או אחרות (מכאן גם תוכלו להבין מדוע גם האתר שלי מסונן שם). ככלל, החרדיות מוטרדת הרבה יותר מסכנות לחרדיות מאשר משאלות של יראת שמים או עבירות, וכל המלחמות הגדולות ניטשות שם רק על עניינים כאלה. הסיסמאות הנלהבות על הצלת ישראל והימנעות מעבירות הן עלה תאנה לעניין הזה.

129 תגובות

  1. למעיישה אני חושב שרק הטיעון השני (אנטי-ציונות) הוא היחיד שמחזיק מים. אבל גם לא תמיד.
    הוא בעיקר מחזיק מים למי שלא מחזיק את המקל משני קצותיו – דהיינו אלה שגם לא לוקחים כסף מהמדינה (שאותם אפשר למנות על כף יד אחד, כידוע).
    וככזה הוא לא שונה מסרבנות המצפון שהיתה רווחת כאן בשנות ה90-2000 (שגם הם בזויים וסימנו את תחילת הדקדנס החברתי של ישראל, ואעיז ואומר דהא גופא כמו אפקט פרפר השפיעה על יצירת ימניות חדשה (ולא מתנצל של הצל, גיבור ישראל…..) כמעין "תרשים הפרסה" שבקצה אחד ילדי אור הירח, ובקצה השני העצורים המנהליים מהגבעות – והצד השווה שבהם – לא מתגייסים….
    ומאידך לחתוך את החוזה הלא כתוב והפתטי הזה עם החרדים. אם כבר אז כבר – כמו ערבים. הם אמנם לא גיס חמישי סטייל שומר חומות, והם אחים שלנו והכל אבל חלאס. (מאידך אם נופלים להשוואה הזו, זה רק מזכיר לנו שבין הרצוי למצוי תהום פעורה, ומה שרואים ממחשבו של הפילוסוף/טוקבקיסט, לא רואים במציאות).

    מעבר לזה (כל השאר: סחטני ש"ס, הלי(ס)טאים בעלי הבלוריות והסתירה הפנימית, שוטי הפלג) כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה: כתוש כתוש כתוש, ושום תירוץ פלפלני לא שווה כלום.

    גם בלי ההיזקקות (המעט מגוחכת אגב, וההרבה תועלתנית) של קומץ חרדים ש"עושים טובה" ו"עושים רוח" ומתפייטים על שירותם הצבאי בפלס"ר חוד בבסיס טירונות למשך שבועים (!) תמימים (!!), כאילו בזה הם מצילים את העם מכל מרעין בישין דלא ייתון לעלמא. כאילו כל זה לא יחזור אלינו בבומרנג בשש אחרי המלחמה, "הנה תראו" וכו' וכו'.
    לא מעוקצם ולא מדובשם. שיתגייסו כמו כולנו.

    או שנפסיק עם הקטע הזה של להיות עובדי כפייה לאנשים שככל שמתקדמים בסולם הדרגות (מתא"ל ומעלה, בואכה ח"כים עד ביביהו), מתחילים להריח את הסרחון של הדג מהראש, ולחשב מסלול מחדש על חשבון החפ"שים שאוכלים אותה במערכות ובסבבים למיניהם.
    אוי לי מיצרי (- החלונות הגבוהים) ואוי לי מיוצרי (- או לובשי השחורים שעאלק מדברים בשמו).

    כמה קשה להיות היום איש ימין שומר מצוות. זה לא ללכת בין הטיפות, זה לרוץ בזיגזג בין כדורים של מא"ג.

    1. למה ביביהו ?
      למה כינויי גנאי ?
      יש לי סיבה לחשוב שאתה טוב ממנו במשהו ?
      אגב , הוא לא הגיע לדרגת תא"ל.

  2. יישר כח. הערה למדנית – אני לא כ"כ מבין מה הרווח שלך בהגדרת מלחמת עזרת ישראל מיד צר כ'לא מלחמת מצווה' אלא כמלחמת קיום. ראשית, גם הרב גורן וגם הרב ישראלי (שהתווכחו על נושא פגיעה בחפים מפשע בתחומין ד ואח"כ זה הפך למאמרים בתורת המדינה ובחוות בנימין א,טו) לא התייחסו לזה ככה. מבחינה עקרונית אתה מעביר את דיני מלחמת מצווה לפקו"נ, אבל מה הרווחת בזה? רמב"ם אחד תירצת והאחר (הראשון) נשאר קשה (גם אצלם זה לא כמובן קשה מדוע הרמב"ם התעלם מכך ברמב"ם השני וכל אחד מהם לומד לכיוון הפוך) – אבל מה ההתעקשות על ההגדרה הזאת? סביר להניח שאתה צודק. אבל האם יש מישהו שמגויס בפקו"נ שלא מגויס במלחמת מצווה? הרי גם אם חלילה יש פלישה של צבא אויב למדינה, לא כולם מתגייסים אלא מסתדרים בסדר כלשהו שקובעת כל מדינה ולמה לא לומר שזה בדיוק מה שהגדירו ב'מלחמת מצווה'?

    תודה

    1. זו לא שאלה של רווח. זו האמת. הרמב"ם לא קשה. זו מלחמה של מצווה גם אם לא מלחמת מצווה.
      הנפ"מ היא שזו לא מלחמה בכלל. ראה במאמר שלינקקתי. ועוד נפ"מ שאין מה להיזקק למקורות כדי לקבוע את גדרי החיוב ודרך ההתנהלות.

      1. תודה. אבל לכאורה יש הכרח להוסיף מימד של מלחמה על המימד של פיקוח נפש, כי אם זו לא מלחמה בכלל, חוזרת שאלת המנחת חינוך למה כל אדם במקרה כזה לא יאמר שמדיני פיקוח נפש שלו הוא רוצה לברוח לדוגמה ולא להילחם.

        1. כי יש הסכמה חברתית וחלוקת נטל להגן על כולנו. אם אדם לא רוצה להיות אזרח אז שיברח ויצטרף לקבוצה אחרת. זה פיקו"נ קולקטיבי, וזו מלחמה במינוח הרווח, אבל לא מלחמת מצווה במובנה ההלכתי.

          1. אבל זה בדיוק החיסרון בגישה הזאת. פיקוח נפש קולקטיבי הוא לא משהו שניתן להגדרה. יש המון שמתחמקים מגיוס, וכל זמן שזה לא בצורה לא מאורגנת וממוסדת (כמו החברה החרדית) אז זה איכשהו מתקבל. מי שבמלחמה ברח לחו"ל הוא בוגד? לא ממש. הוא רק נתפס בעין כדבר שלא יפה מבחינה חברתית אבל לא מעבר לזה. כך שאיבדת את הנורמה שמחייבת לפעול והחלפת אותה במשהו אישי.

            1. מה עם הטענה שבמלחמת מצווה שבת היא הותרה? לכאורה יש להגדרתך נפק"מ גדולה הלכה למעשה (בפועל הרבנות הצבאים פוסקת שהשבת היא הותרה. אגב, הרבנות הצבאית נחשבת מרא דאתרא בצה"ל?)

              1. לא מכיר הבחנה בין סוגי המלחמות, ובטח לא בין מלחמת מצווה לבין מלחמה שיש בה מצווה. ועוד פחות אני מכיר נפ"מ בין הותרה לדחויה (אם כי זכורני שטירגיץ העלה כאן פעם נפ"מ).

              2. לגבי מעמדה של הרבנות הצבאית, לכאורה כן אבל אני מפקפק בזה. זה מינוי מלמעלה של אנשים שלא תמיד ראויים, וכיום לכל אחד יש רבנים משלו.

  3. 1. יש הבדל בין חשש של ציבור שלם שחושש לפגיעה רחבה ומשמעותית של קלקול ופגיעה בדבר שהכי יקר לו שזה התורה והמצוות לבין אדם בודד שלא רוצה להתגייס כי יש לו חשש רחוק למות?
    2. אם המצב היה הפוך שהצבא היה צבא חרדי והציבור החילוני היה חושש מחזרה בתשובה המונית ולא היו מתגייסים האם זה כן הגיוני?

      1. האם לא סביר שהחברה תתחשב בציבור שהגיוס בשבילו דורש הקרבה משמעותית הרבה מעבר לשאר החברה בפרט שאם באמת אין צורך שכולם התגייסו אז למה שלא נפטור את אותם אנשים שהגיוס פוגע בהם לאין ערוך יותר מכולם בדומה לכך שיש התחשבות בבן יחיד שאינו נדרש להתגייס ליחידה קרבית רק בהתנדבות ובהסכמת הוריו כי ההקרבה בשבילם אם חלילה יקרה משהו לבנם הרבה מעבר מההקרבה של כולם?

        1. לדעתי זה לא דורש הקרבה גדולה כל כך. זו פגיעה באינטרסים יותר מאשר בערכים. אם מישהו טוען שהסיכון שבנו יאכל רבנות או יחשוב שהחילונים לא כולם מסוממים או שהרב קנייבסקי יכול לפעמים לטעות גדולה מהסכנה למות, הוא לא מצליח לשכנע אותי.
          ועוד, שזה מספר ענק של אנשים, לא כמו פציפיסטים למשל שהם מעטים מאד.
          ומעבר לזה, אם החברה תחליט על כך – לבריאות. אבל דרישות וטענות על זכויות הן אופרה אחרת.

          1. הפגיעה היא ממש לא רק באינטרסים הרבה מאד צעירים פרקו עול איבדו את דתם בצבא

            1. הרבה מאד צעירים גם אבדו את חייהם בצבא.
              כפי שכבר הערתי, החרדים שעשו זאת ברובם פרקו עול ולכן התגייסו ולא הפוך.

              1. הרבה מאד דתיים מהציונות הדתית התגייסו ואחר כך פרקו עול ולא להיפך, החשש מהסיכוי לקלקול הוא גדול בהרבה מהסיכוי למות

                אין אפשרות להתגייס בלי לקחת סיכון של מוות, אבל אם יש אפשרות לא לקחת סיכון רוחני (לאנשים שרואים ערך בחיים של שמירת מצוות גדול אפילו מהערך של החיים עצמם) הגיוני שידרשו לא להתגייס בפרט אם בין כה וכה לא צריכים את כולם

            2. לדעתי הרבה מאלה שהתקלקלו בצבא באו כבר חצי מקולקלים ושנית למה החשש שלהם שיתקלקלו גובר על החשש של דת"ל להתקלקל?
              ומה עם חשש של חילונים לאבד צלם אנושי בשטחים?
              כל אחד יכול להעלות תירוצים מהיקב ומהגורן

  4. למרות שחשבתי שתהיה יותר תקיף, אני עומד על מה שכתבתי ולהערכתי יהיו הרבה תגובות.

  5. וואוו צריך להפוך את הטור לחוברת ולפרסם..
    קצת שינויים שיהיה על זמני ולהדפיס.

  6. יש מאמר מעניין של הרב נריה גוטל שם הוא מסביר שההגנה של התורה היא רק על הלומדים לשם שמים ולפי"ד לא שייך בכלל המושג הזה אצלנו וז"ל:

    מסוגיית כתובות (עז ע"ב) עולה ברורות שהגנת תורה זו אינה חלה אלא רק על לומדי תורה מהמדרגה העליונה ביותר, אותם שלומדים תורה "לשם שמים לגמרי" בקדושה ובטהרה, אותם שאמונתם חזקה ושהם בעלי זכויות גדולות. דבר זה למדנו מהתייחסותם של פרשנים למסופר שם אודות ר' יהושע בן לוי שבמהלך עיסוקו בתורה היה "מתחבר" עם חולים קשים ומדבקים, אחר שטען כי אם התורה בוודאי מגינה. יש לשים לב שהגמרא (שם) מתארת את הנהגתו כעומדת בניגוד להנהגת עמיתיו – ר' יוחנן, ר' זירא, ר' אלעזר, ר' אמי ור' אסי – שהרחיקו עצמם מאוד מכל קירבה לאותן חולים מדבקים.

    https://www.toramedina.org.il/%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99-%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%9b%d7%96/%d7%9e%d7%9b%d7%aa-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%99-%d7%9e%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94/

    1. נפלא. כך הפכה התזה לריקה מכל תוכן ולא ניתנת להפרכה. הוא ממש הציל את התזה. אכן תורה מגנא ומצלא (בעיקר על תזות תיאולוגיות מונפצות).

      1. לפי דבריו מעולם המימרא הזאת לא דיברה על סתם אנשים ואפילו על סתם ת"ח אלא הג"מ מספרת שיש אנשים שמגיעים לכאלה דרגות כמו שיש אנשים[יחידים] שיש להם דרגת נבואה או רוח הקודש אבל ודאי שזה לא טענה על המציאות שפוטרת אנשים מלשרת בצבא או לעבוד

      1. הנימוק השני של החרדים נגד גיוס (התנגדות לציונות ולמדינה). לא ענית על זה בטור.

          1. אי משום הא, למה מותר לחברה הערבית ליהנות ממשאבי המדינה ? לא ראיתי אף אחד שיערער ע"ז.

  7. לגבי סעיף 3. לכאורה גם אם מאמצים שללימוד תורה יש ערך שגובר על הכל, וגם אם מאמצים שזה יכול להיות שייך לכלל אוכלוסיה גדולה (החרדים), עדיין לא נובע מזה התפטרות משירות צבאי, או ממשהו אחר. כי בחיים אנחנו לא אמורים לעשות רק מה שהוא ״ערך על״. אחרת גם אם תתן אכילה לילד שלך הרי זה ייקח לך זמן לימוד. אל תלך להתקלח זה ייקח זמן לימוד. וכו וכו.
    כלומר יש לכפור בגרירה:
    ״יש ללימוד תורה ערך שגובר על הכל״ => ״יש להיפטר משירות צבאי (או משהו אחר)״

    נכון?

  8. הטור נכון כלפי חילוני שהיה מסרב להתגייס אילו היה הצבא ארגון חרדי
    אבל החרדי אינו דן האם הוא מחוייב להתגייס אלא האם היהדות מחייבת אותו להתגייס ובזה אין ספק שהאינטרס העליון של הדת שאנשיה יוסיפו להיות דתיים
    ואם נשאל את הרמב"ם [בכובעו של מורה הוראה ולא בכובע של פילוסוף של אתיקה] האם על חרדי להתגייס בסיכון שלא ישמור על היותו דתי אין ספק שהיה מורה שלא [אפילו לקרוא ספרי מינים אסור מבחינה דתית]
    כלומר ברור שמבחינה דתית החובה הדתית להשאר אדם שומר תורה גוברת על חובתו להשתתף בהוצאות בני העיר

    1. אתה מניח שההלכה גוברת על מחויבויות אחרות. לא מסכים בכלל. אתה יכול לעזוב את הארץ ולחיות במקום אחר, ואז אין בעיה. אי אפשר לרקוד על כל החתונות, ליהנות מהזכויות ולא ליטול חלק בחובות. מעבר לזה, כבר הסברתי שהמחיר אינו כפי שמציירים אותו.
      אני חוזר שהדיון ההזוי הזה ממש מביך אותי (הצורך להסביר דברים כה פשוטים).

  9. א. לא הבנתי את דבריך אני לא מניח שההלכה גוברת רק אמרתי שההלכה מניחה את זה האם אתה חולק שמבחינה הלכתית זו ההוראה. [אם לך יש מחויבויות אחרות אין טעם לדון עם מי שהדבר היחיד שמחייב אותו זו ההלכה].
    ב. האם יש איזה היבט בטחוני או מדיני שתהיה בו תועלת אם החרדים יעזבו את הארץ.
    ג. בעניין המחיר זה ויכוח מציאותי. [מה אחוזי הנשירה בעקבות הממשק לעולם החילוני] וסביר להניח שהדעה הרווחת בציבור תואמת יותר את המציאות

    1. א. אני בהחלט חולק. ההלכה ממש לא אומרת זאת. הזהירות מפני כישלון לא מתירה הכל, אחרת כולנו היינו הולכים למדבריות כדי לא להיכשל בלשון הרע.
      וגם אם ההלכה הייתה אומרת זאת, המחויבות למוסר אינה שלי אלא של כל בן תמותה. אתה מעלה תירוץ מאד מוזר כנגד האשמה באי מוסריות. אתה אומר: מה אתם רוצים, אני לא מחויב למוסר. זה תירוץ זו ההאשמה.
      ואכן אין טעם לדון עם מי שמחויב רק להלכה. זה דעא"ש, ועם דעא"ש לא דנים. בהם מטפלים בדרכים אחרות.
      ב. יהיה יתרון כלכלי גדול. ביטחונית זה לא יעלה ולא יוריד. אבל מוסרית אתה לא יכול להישאר להינות ממנעמיה של המדינה ולא לשלם את חובותיך.
      ג. הסברתי כבר שהנשירה במקרים רבים אינה בגלל הצבא. הולכים לצבא בגלל הנשירה. פוק חזי את הנשירה ממוסדות החינוך.
      זהו, אני סיימתי את הדיון ההזוי הזה.

      1. אינך חייב לענות [וגם לא לכעוס].
        א. האם אתה מופתע מכך שהחרדים מחוייבים אך ורק למוסר שמעוגן בהלכה?
        ב. מצד שני אם אתה מחוייב למוסר הרי שהמוסר העדכני המקובל בעולם שולל לחלוטין התגייסות לצבא הכיבוש ומחייב עוד כמה וכמה ערכים שלא אתה ולא אני מרגישים מחוייבים להם.
        [לא ירחק היום ויטפלו בכל מי ששותה בבקבוק פלסטיק, או שאינו מכיר בזכותו של אדם להגדיר את עצמו כמלפפון, כפי שמטפלים בדאע"ש]
        כך שכאשר אתה מדבר על מוסר הרי המדובר אך ורק על המוסר שאתה קובע שכולם מחוייבים אליו [שהרי בעולם המוסלמי בהחלט מקובלים ערכי דאע"ש לפחות בצורה חלקית ובעולם הנוצרי מקובלים ערכי שוייון שונים שגם אתה לא מחוייב אליהם].
        ג. לא דובר על הנשירה בצבא אלא בעצם הממשק לעולם החילוני לעומת אלו המסתגרים.

        1. שאלה נוספת: אם הצבא היה מחנך לגזענות הומופביה כהניזם וכו' ומרים על נס אישים דגולים דוגמת יגאל עמיר ובן אוליאל כמה חילונים היו מתגייסים וכמה משתמטים.
          אתה יכול לטעון שבאמת זה לא היה מוצדק אבל גם אתה תודה שרוב מוחלט לא היו חושבים כמוך [ועל זה נאמר אתם החכמים ואנחנו הרוב].

  10. הטענה היחידה ששמעתי שאולי יש בה משהו היא שבלי שום קשר לחרדים, עלינו להקים צבא מקצועי בלי גיוס חובה בכלל. בכך יש הרבה פחות בזבוז משאבים (אם כי נצטרך לשלם משכורת גבוהה בהרבה לכל חייל). אינני יודע האם זה מעשי או לא, אבל הוא בהחלט יפטור את הבעיה של שוויון בנטל (כמובן אם גם נבטל כל מיני הטבות כלכליות לא מוצדקות לאלה שבחרו לא לעבוד). זה מחזיק קצת את הטענה הראשונה שלך, שאם יש אפשרות אחרת עדיף לא לכפות גיוס על אלה שזה מסכן את אורח חייהם.

    1. זו לא טענה אלא הצעה. אבל אי אפשר זסתם לזרוק את זה. זה טעון בדיקה רצינית כי בכלל לא בטוח שיש אופציה כזאת. לזרוק הצעות כאלה כדי להימלט מחובת גיוס לא מועיל מאומה. אדרבה, תעשה עבודה שיטתית ותגיש הצעה מסודרת.

      1. מי שבאמת עשה עבודה מקצועית והגיש הצעה מסודרת הוא משה פייגלין – https://www.srugim.co.il/41630-%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%A6%D7%91%D7%90-%D7%A8%D7%A7-%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%92-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%9D-%D7%99%D7%A9-%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7-%D7%90.
        לא ראיתי את הפרטים ואמרתי שאינני יודע האם זה באמת אופציה, רק שזה שווה בדיקה.

  11. הכתבה הגיעה בתזמון מעניין עבורי כי בערב שבת התקשר לזוגתי שתחי' סטודנט שלה שהוא קצין ביחידה מובחרת במילואים.
    היחידה שלו גויסה מיד עם פרוץ המאורעות והוצבה בהגנה על אחת הערים החרדיות.

    החיילים שלו בתיסכול נוראי שהם עצרו החיים בזמן שעיר התורה שהם מגינים עליה ממשיכה בחייה כרגיל.
    טקסטים מפרגנים על הכבוד המגיע למנקי אשפה מוכרים לכולם.
    החיילים דורשים לקבל הצבה בעזה שם יוכלו להלחם באמת או אם אין לצבא צורך בהם לחזור הביתה.
    הוא חושש שתגיע נקודת אל חזור והחיילים יעזבו והעיר תשאר ללא הגנה צבאית.

    אני לא יודע אם נקודת השבר תהיה בסבב הזה או שהגמל יוכל להמשיך לסחוב עוד כמה שנים, אבל תגיע נקודה שבה חיילים מהציבור הכללי יסרבו לשרת בהגנה על חרדים ואז כדאי שלחרדים יהיה פיתרון.

    1. אני חושב שמנהיגי הציבור החרדי לוקחים את מה שאתה אומר בחשבון ואם הם מורים לצאן מרעיתם עדיין לא להתגייס הם יקבלו בהבנה סירוב לשרת כזה (אם כי בוודאי לא ידחו את הנכונות להגן עליהם למרות זאת). אני משער שהם באמת ובתמים מאמינים שתורה מגנא ומצלא גם עבור חרדי רגיל ולא יסוגו מעמידה במבחן של האמונה הזו. אני לא יודע אם תושבי העיר מוכנים לזה אבל את זה צריך לפתור בשיחה ישירה איתם

  12. מה לגבי ישיבות הסדר? עולה מדבריך שזה לא לגיטימי, שהרי רע הוא רע ולא משנה כמה הוא קטן. ולמרות זאת הבנתי שאתה תומך בהסדר

    1. לא הבנתי. מה הבעיה עם ישיבות הסדר? זה פתרון מצוין לשירות מתאים לבני ישיבות, שמשלב גם לימוד תורה. שני ערכים חשובים ומועילים. זה שמשך השירות שלהם קצר יותר זה לא נכון. משך השירות שלהם הוא חמש שנים, ומילואים הם עושים כמו כולם (באחוז גבוה בהרבה מהאחרים בקרבי). גם חייל רגיל הולך לסדרת חינוך, נופש, הופעות וכדומה. שלא לדבר על שקמיסטים, טבחים ואפסנאים. זה שמחלקים את השירות למשכים שונים ומשימות שונות אין בזה שום בעיה.

      1. הנקודה היא שלימוד תורה הוא ערך שמוסכם רק על מיעוט מהעם, או לפחות נתינת פטור מצבא למען הערך הזה מוסכמת רק על מיעוט מהעם. וכפי שכתבת, אידיאולגיה אישית שלי אינה יכולה לפטור אותי מחובות כלליות, כשם לא היינו נותנים פטור לאקלימיסטים שמקדישים את חייהם למלחמה בחד פעמי. בסופו של דבר חיילי הסדר משרתים פחות בצבא, בעוד חבריהם משרתים יותר, למען ערך שחבריהם אינם מאמינים בו. מה ההצדקה לזה?
        (אני תומך ברעיון של פטור למיעוט מצטיין, שכן הרוב יכול להתחשב במיעוט בהקשר הזה, אבל איני רואה איך ניתן להצדיק מתן פטור [חלקי] גורף כזה לכל בני ישיבות ההסדר)

        1. אז מה? יש מו"מ ומגיעים להסכמים. השירות לא פחות משמעותי. רבים יכולים להתנגד לכל מיני פעילויות של הצבא. גם שמירה על יישובים ביו"ש לא מוסכמת על כולם. מיצינו.

  13. אני לא מבין את הטענה נגד נימוק הקלקול. למה בכלל שחרדי יחשוב ש "העובדה שלך צפוי קלקול, כלומר איום על האידאולוגיה והעקרונות שלך, לא מצדיקה השתמטות מחובותיך האזרחיות לחברה שבה אתה חי" ? איזה מן חישוב זה ? הרי קלקול פרושו חילוניות כלומר שמד ואם על שמד הוא אמור למסור את נפשו ( כמו ג' עברות חמורות) לא כל שכן שלא להתגייס ? כל הטענה מן המוסריות היא מגוחכת. באותה מדה אתה יכול לבוא בטענות אל הערבים. הם אמנם לא בסכנה , אבל הם מרוויחים מהאזרחות הישראלית ואם לא טוב להם להתגייס ( ועוד יותר גרוע אם אנחנו חוששים לתת להם נשק בידיים) אז שיוותרו עליה. בנושר הזה אני שומע שתיקה מקצה העולם ועד סופו. לכן כל שכן אם אני חרדי שאני בטח לא מהווה איום בטחוני על החברה הישראלית שלא אוותר על האזרחות אם הבחירה בידי. זה לא שהאזרחות ניתנת לערבים מנדיבות לב היהודים אלא בגלל החשש מתגובת העולם. אז אלו שיקולים של תאוות שליטה של הציבור החילוני שרוצה מדינה ומשרות שררה ציבוריות -ובשביל זה מוכנים להפריש מכספי האזרחים היצרניים כדי לשלם את הפרוטקשן הזה לציבור הערבי. בסיטואציה הזוייה שכזו מה בכלל אפשר בטענות לחרדי שגם לא מזדהה עם כלל החברה (ששונאת אותו לא משנה מה יעשה) על כך שמצד אחד הוא לא מוכן לסכן את חייו בשביל תאאות השלטון הזאת ומצד שני לא מואיל בטובו לוותר על זכויות שניתנות גם לאוייבי השלטון הזה ?

      1. אשמח אם תוכל להאיר את עיניי. החשש מחילוניות הוא סופר רציני. הדבר שהכי משפיע על האדם (מחשבותיו רגשותיו ופעולותיו) הוא סביבה. כשאדם חי בסביבה שמזלזת באלוהים ובמצוותיו אין סיכוי לאדם כזה (אלא אם כן הוא אדם מיוחד או פילוסוף) להמשיך לשמור מצוות ואפילו להמשיך להאמין לאורך זמן. פשוט עם הזמן הוא יתחיל לראות את המציאות דרך העיניים של סביבתו וסוף יקבל את הצורה שלה ע"י חיקוי שלא מדעת, כמו שתינוק לומד ללכת ולדבר על ידי חיקוי של סביבת המבוגרים בה הוא נמצא (ולא לוקח קורס בהליכה או בדיבור). ככה גם סטאז'רים בכל מקצוע לומדים את החלק החשוב ביותר בעבודה – זה שלא יכול להילמד מספרים ונרכש רק ע"י נסיון (שיותר חשוב מהשכלה פורמלית) – ומה שנקרא אצל חז"ל שימוש ת"ח (וידוע ששימושה גדול מלימודה). כדי שהסביבה תפעל ככה על פרט שנמצא בה צריך שהיא תהיה חשובה בעיני הפרט הזה (לכן היא לא משפיעה על "פילוסופים"). ובסביבה שבה מסתכלים עליך מלמעלה בזלזול (ברוב המוחלט של הזמן שלא מדעת אפילו) אין סיכוי שהוא זה שישפיע על הסביבה ולא להיפך.

        1. (הפעם לא מחקתי, בתקווה שמכאן והלאה תכתוב עניינית.)
          לבקשתך, אנסה להאיר את עיניך, למרות שהכל כבר נענה כאן לעייפה. אעשה זאת בקצרה.
          ראשית, אפילו אם אתה צודק לגמרי (ואתה לא), אין הצדקה לא לשלם את חובותיך. כשאתה חייב לי כסף אינך יכול להתחמק מלפרוע אותו כי הדרך אליי עלולה לקלקל אותך. זו בעיה שלך ועליך לפתור אותה. את חובותיך עליך לשלם. זה מזכיר לי את הסיפור של ר' יחזקאל אברמסקי על ראובן שלווה בריבית משמעון ואז תבע אותו לדין תורה שיחזיר לו את הריבית. צדיק שכמותו שזהיר בהלכות ריבית, אבל רק אחרי שקיבל את ההלוואה תוך הטעיית המלווה ושילם את הריבית בעצמו שזו עבירה דאורייתא.
          שנית, אם החשש להתקלקל מביא אותך להתנהגות כה נלוזה שיש בה חילול השם נוראי (ובצדק: טפילות ונפילה לעול על הציבור, חוסר השכלה בסיסית, אי נשיאה בנטל הצבאי והכלכלי, רדיפת כל מי שחושב אחרת וסגירת דלתות בפני חריגים, המצאת נורמות חסרות שחר כעיקרי אמונה וכדומה), עבודת ה' שלך לא שווה כלום. אתה צריך ליטול את הסיכון ולחשוב איך למזער אותו ככל הניתן.
          שלישית, אני לא מסכים עובדתית. יש חשש לקלקול, אבל זה חשש ולא וודאות. יש חשש כזה בהרבה החלטות שמקבלים (למשל לחיות בחברה ולא במדבר, לצאת לעבודה וכו'). מעבר לזה, רבים מהקלקולים נובעים מהחרדיות עצמה (שלא מכינה אותך לשירות ופוסלת את מי שהולך). כבר כתבתי שברוב המקרים הקלקול מביא לגיוס ולא להיפך. במקרים רבים הקלקול אינו אמיתי אלא רק סטייה מהנורמות החרדיות.
          רק אזכיר שכל מי שמשרת מסכן את האידאולוגיה שלו. הוא עלול להרוג שלא בצדק וגם עלול למות. הסיכון לאכול כשרות רבנות ולראות בנות לא נראה לי חמור יותר. זאת מעבר לשירות במסלולי צמר גפן שמוצע לחרדים כדי למנוע את הסיכונים הללו.
          שתי הערות לסיום:
          1. לא ניתנה תורה למלאכי השרת. תורה שכדי לקיים אותה יש להתבדל מהעולם ומהחברה אינה תורה. תורה אמורה להתממש בתוך העולם.
          2. יש לחסידים פנינה לגבי ההבדל בין אברהם אבינו לנוח, שהשני צדיק בפרווה (שמחמם רק את עצמו) והראשון צדיק עם תנור (שמחמם את כל יושבי החדר).

          1. הנידון שלנו דומה יותר למקרה בו הלווה עורך משא ומתן עם המלווה בו הוא מגיע איתו להסדר פשרה, בו חלק מהחוב ימחק בתמורה לטובת הנאה מסויימת.
            זה מה שהציבור החרדי עושה עם החברה הכללית: הוא מגיע איתו להסדר פשרה בו תמורת השתתפות חלקית במדינה הוא נפטר מחלק מהחובות האזרחיות. החברה הכללית אינה מוכרחת להסכים להסדר זה – חברי הכנסת יכולים להתאגד ולהצביע בעד שלילת זכויות אזרח למי שלא מתגייס ("בלי נאמנות אין אזרחות"), מה שיוציא את החרדים מהמדינה וכבר לא יהיה על מי להתלונן. החברה הכללית בוחרת לא לעשות זאת מסיבות שונות (לא בגלל רחמים על החרדים המסכנים), ולכן אין לה על מי להתלונן.

            1. אין גבול לפלפולי ההבל. הסוחט מודיע שהנסחט הסכים ולכן אין בעיה מוסרית. זו עסקה של מתן ומתן כהגדרת פרס.

              1. איפה הסחיטה כאן? למה הציבור הכללי לא יכול להודיע לציבור החרדי שהוא מסרב לשותפות לא הוגנת כזו ולהוציא את החרדים מחוץ לסיפור?

          2. לא הבנתי איפה פה החובה במקרה של הגיוס. איך בדיוק החרדי חייב למישהוא משהוא בגלל שיש לו איזה סטארטאפ להקים מדינה (במיוחד כפי שנראה היום שזה בשביל לספק משרות ושררה לו ולחבריו. אבל נניח) ? הוא בוודאי לא חייב להגן עליו אבל מדוע החרדי חייב להגן עליו בעוד הוא מדיח אותו מעבודת ה' (שלא מדעת או מדעת) ? היום כבר מוסכם גם לפיך שתמיד יש דת לאדם. אם לא התורה אז דת אחרת (כמו הפרוגרס וכו')

            אכן החשש מקלקול לא מצדיק ליפול לעול על הציבור והציבור בהחלט לא חייב לקיים אותו, אבל כל שאר הטענות לא רלוונטיות. המנטליות של החרדים היא מזרח אירופאית מיושנת (שלא נאמר פרימיטיבית) וממנה נובעת חוסר רכישת השכלה ושאר הדברים שמנית (כמו חוסר המוכנות ,חוסר הסובלנות לחריגה וכו') ולא מעצם החרדיות (עובדה שהיו חרדים משכילים בגרמניה) ולא שייך לבוא אליהם בטענות על זה כמו שלא שייך לבוא בטענות אל הערבים בגלל המנטליות שלהם (הדבר דומה אגב, ליחס בין הנוצרים האורתודוכסים המזרח אירופאים לנוצרים הפרוטנסטנטיים המערביים. גם הראשונים הם סוג של נוצרים חרדים ביחס לאחרונים). זה כמו לבוא בטענות לילד על כך שהוא ילד. אבל ילד בהחלט יותר נוח להשפעה מהסביבה מאשר נער או בוגר. ואנחנו רואים שלא מעט ציונים דתיים (אפילו תורנים מודרניים ולא חרד"לניקים) גם מאבדים את יראת ה' שלהם בצבא. אולי באמת במצב כזה יש איסור להיות בחברתם – גם חברה של חרדים חפיפניקים היא רעה במקרה כזה – וזה משהוא שגובל בייהרג ובל ייעבור. מיילא לענייני עבודה אין ברירה וצריך להתפרנס וחשש קל (היות בעבודה החברה לא הדוקה ולוחצת כמו בצבא) לא יידחה פיקוח נפש. אבל פה זה זה לא חשש קל אלא ממש חשש כבד מאוד (אני לא מדבר על מסלולי צמר גפן).
            שוב, זה לא מעניין אותי איזה מחירים ישלם מישהוא אחר על האידאולוגיה. אז שגם הוא לא יתגייס. אני מאמין בשכר ועונש ובשבילי להפוך להיות חילוני זה בייהרג ובל יעבור (אני באופן אישי גם מרגיש שחיים חילוניים הינם יותר גרועים ממוות וזה שהם לא מרגישים בזה זה החלק שעוד הכי גרוע)

  14. אני חרדי, לאחרונה קיימתי דיון בנושא הזה עם כמה אברכים והעליתי את ארבעת הסיבות שהוצגו כאן (ברוך שכוונתי), אך מסקנתי היתה מעט שונה. אני מסכים עם העמדה שהוצגה כאן לגבי שלושת הסיבות האחרונות, אך לא לגבי הסיבה הראשונה.

    הכותב סבור שאדם מחוייב לעקרון המוסרי של נשיאה בעול הציבור גם במחיר סיכון רוחני משמעותי. במחילה, עמדה זו אינה הגיונית בעליל; תפיסת העולם הדתית גורסת שמטרת החיים היא להתקדם בעבודת ה', ומחוייבות לעקרון הנשיאה בעול היא רק פרט אחד מהמכלול המרכיב את ההתקדמות למטרה. ברגע שפרט אחד מסכן את המטרה כולה הרי ברור שדינו להדחות. הרי זה כמי שיסכים לשחק רולטה רוסית תמורת שדרוג ברמת החיים. מה שווה השדרוג אם יש סיכון רציני לחיים עצמם?

    אני משער שהסיבה שהכותב מתעלם מהגיון זה היא:
    א) או משום שהוא לא סבור שיש בשירות צבאי סיכון רוחני משמעותי;
    ב) או משום שלדעתו סיכון לזהות החרדית איננו בעייתי (אדרבה לדעתו טוב שתפגע הזהות הזו…).
    ג) או משום שסיכון רוחני אינו נחשב בעיניו כבעיה כה רצינית.
    ויתכן ששלושת הסיבות נכונות.

    דומני כי מיותר להסביר למה העמדה החרדית חולקת בכל תוקף על הטענות הנ"ל (המציאות של ההשפעה הרוחנית של השירות הצבאי על הציבור הדתי לאומי מדברת בעד עצמה. אי אפשר להתווכח עם עובדות, גם לא פילוסוף דגול ככותב הטור), וממילא מנקודת מבט חרדית ההימנעות מגיוס צבאי מוצדקת לחלוטין. מי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול לנסות לשנות את המצב ע"י חקיקה בכנסת, או למצער להסתפק בעצבים וקללות על החרדים, ואולי כמה טורים כועסים על הענין, כמו שכבר נהוג לעשות מקום המדינה. אבל זה לא הופך את הטענה לקבילה מנקודת מבט חרדית רציונלית.

    עם זאת, אני כן חושב שאם היה רצון כנה משני הצדדים היה אפשר לפתור את הבעייתיות הזו ע"י יצירת אגף חרדי עצמאי שיתרום לבטחון המדינה מבלי להיות כפוף לתפיסת העולם הצה"לית. לצערי איני חושב שיש רצון כזה הן מצד הציבור החרדי שמעדיף להמשיך להתעלם מהבעיה כאילו היא לא נוגעת אליו, והן מצד הציבור החילוני שרוצה את החרדים בצבא אך רק לפי התנאים שלו, מה שכמובן לא יקרה.

    נ.ב. בטור לא הוסברה הבעיה בסיבה השניה. הכותב אולי כועס על ההתנגדות החרדית לציונות, אבל זו לא טענה מוסרית אלא אידיאולוגית שימיה כימי הציונות, ולכן היא לא מסבירה את הבעייתיות בטענה לפי האידיאולוגיה החרדית. ההסבר שלי לבעייתיות בטענה זו היה כך: ההתנגדות לציונות מהווה הצדקה טובה רק לקיצוניים שבאמת יעדיפו לגור במדינה פלסטינית על פני שותפות עם הציונים, אך לרוב מוחלט של הציבור החרדי שמעדיף להתגורר במדינת ישראל מאשר במדינה פלסטינית גם במחיר גיוס לצבא הציוני, הרי שההתנגדות לציונות אינה רלוונטית. ברגע שבחרו לקבל את הטבות המדינה עליהם לישא גם בחובות.

    אגב, לגבי "תורה ומגנא ומצלא" מוכח מהמקורות עצמם (חוץ מהמציאות) שזה לא בהכרח עובד: מצינו בכמה מקומות שלימוד התורה לא הגן על העם בגלל חטאים כאלו ואחרים (דוד לעומת אחאב, חורבן בית שני), מה שאומר שהמושג של "תורה מגנא ומצלא" הוא תיאורטי ואי אפשר להסתמך עליו במציאות. על בסיס גישה זו טוען הרדב"ז שרק ת"ח שמסכים לוותר על השמירה יכול להפטר מתשלום המס. האם הציבור החרדי מוכן לוותר על הגנת הצבא?

  15. האם שרות לא קרבי גם מצריך לעזוב את בית המדרש?
    ואם שרות לא קרבי אז יש עניין דווקא בצהל או שאפשר לתרום גם בדרכים אחרות?

    1. מה פתאום? אתה יכול לצאת לשירותים בהפסקת צהרים, להילחם שם ולחזור ללמוד בסדר אחה"צ.
      הדיון אינו קשור לעניין לתרום, אלא לחובה למלא חובות.

          1. מה העניין דווקא צבא אם אני בכ"מ לא הולך לקרבי אז מה זה משנה אם זה נקרא צה"ל או מדא או איחוד הצלה אם בכ"מ אני ממלא את חובתי כשרות (פיזי!!) למדינה?

  16. באשר לתמיהה מה היה לפני החשמונאים, התשובה היא שהם באמת מתו בשבת כי הם לא נלחמו (חשמונאים א ו-ב)
    אגב, רשום שם גם שיהודה המכבי שחרר לפני קרב בית חורון את מי שרשום בפרשת שופטים לפתור אותו, למרות שזו בבירור הצלת ישראל מיד צר או מלחמת מצווה.

      1. מי שדרש 'עד רדתה אפילו בשבת' הוא שמאי ולא כמ"ש רבינו בית דינו של חשמונאי.
        מכאן אני למד שאף רבינו זכר בתת מודע המבןאר בספר חשמונאים המצוטט לעיל.

  17. לבטל תורה כדי לארוז ולהכין אוכל לחיילים ולמפונים מהדרום (לא פיקוח נפש)?

    1. לבטל תורה כדי לנקות את הבית ולהכין אוכל וללכת לעבודה (לא פיקוח נפש)?

      1. נדמה לי שאפשר להציע פתרון פשוט יותר לסתירה ברמב"ם לגבי מלחמת מצוה: בפרק ו ה"ד הרמב"ם מדבר על דין קריאה לשלום, בהתאם לכתוב בתורה: "רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל-שְׁלָלָהּ–תָּבֹז לָךְ… כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל-הֶעָרִים, הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-מֵעָרֵי הַגּוֹיִם-הָאֵלֶּה הֵנָּה. רַק, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה–לֹא תְחַיֶּה, כָּל-נְשָׁמָה… לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא-יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם, אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם; וַחֲטָאתֶם, לַה' אֱלֹקיכֶם". מה שעולה מן הפסוקים הוא שדין "לא תחיה כל נשמה" במקרה שהעיר לא נכנעת נאמר רק לגבי עמי כנען, מפני ששם יש חשש שהשארתם בחיים (כשלא נכנעו וקיבלו את מצוות בני נח) תגרום לכך שהם יחטיאו את עם ישראל. אם כך, אין קושיא על הרמב"ם שלא הזכיר גם את מלחמת עזרת ישראל מיד צר, שכן על אף שמדובר במלחמת מצווה לשיטתו, עדיין יש להחיות את הנשים והטף.

        1. בה"א שם רואים שהוא מדבר על כל המלחמות ובכולן הורגים את האויב אלא אם קיבלו שבע מצוות.

  18. יש עוד טענה שהרב לא התייחס אליה בטור. והיא, שהצבא לא מנוהל ע"פ התורה אלא לפי אינטרסים צרים של פוליטיקאים, והחרדים לא מוכנים לסכן את עצמם במלחמה שהקבינט יוצא אליה במטרה לעשות רווח פוליטי ותו לא, או לסכן את עצמם כדי לא לפגוע באזרחים של האויב ועוד טענות מהסוג הזה שלא סומכים על מערכת השיקולים של הפוליטיקאים (במדריך לחברה החרדית של בני בראון בפרק על יחס החרדים למדינה כמדומני הוא מביא הרבה ציטוטים בעניין מהרב שך) וכמובן שאפשר להוכיח את זה מעיריית בני ברק או מוסדות החינוך החרדים שמתנהלים רק ע"פ התורה הקדושה ולא לפי שום גחמה רגעית כזאת או אחרת של מנהל מוסד

    1. אתה רציני??
      החרדים חוששים משיקולים זרים?!
      אין גבול לחוצפה.

      1. לגמרי רציני. טענה מוכרת
        אין לי אלא להציע להם להתגייס ולנהל בעצמם את הצבא, ואז הכל ייראה יותר טוב.

        1. נכון. יתגייסו ובאמת יקדמו אותם……. ראה ערך תת אלוף וינטר ואפי איתם. אפילו ימנים הם לא מקדמים. הם ממש חונטה. א]ילו את הדרג המדיני הם לא סופרים. תקרא מאמר שיצא במקור ראשון היום

      2. זו טענה רצינית ואפילו נכונה ואני אומר את זה בתור ציוני דתי שעשה צבא. מה שקורה עכשיו בעזה הוא שערוריה. חיילים מתים לחינם כדי שהמדינה לא תעבור חרם ושאנשים יחיו ברמת חיים שרגילים אליה. במקום להבעיר את עזה עם סופות אש ולהרוג מאות אל]י עזתים ובלי לעשות חישובים מה יהיה אח"כ הם מוכנים אפילו לשלוח את בניהם שלהם להרג ומבלבלים על דיני מלחמה. חבורה של משוגעים

          1. בוודאי . ככה קמה המדינה למשל וככה ניצחנו במלחמת ששת הימים. אם היינו מבצעים חישובים שם היינו צריכים להתאבד. המשמעות של ערבות הדדית היא שלא רק אחד בשביל כולם אלא כולם בשביל אחד. מה שחשוב זה שלא יהיה מוות מטופש וחסר משמעות. חוסר המשמעות הוא הדבר הכי גרוע פה . לא המוות . אם כולנו נסבול סבל שתהיה לו משמעות (כלומר שיביא בסופו של דבר לסוף טוב) זה יהיה פי אלף יותר טוב מאשר אפילו חייל אחד שמת מוות חסר משמעות
            כל הרשעים בעולם אלו אנשים שעושים חישובים מה יהיה אח"כ והם חסרי אמונה בצדק (לא רוצים לצאת פראיירים) ובזה שהפשע לא משתלם.
            מאוד מוזר לי שאתה לא מבין את זה מעצמך.

            1. אני לתומי חשבתי שלא יכול להיות אדם גרוע יותר מביבי בראשות הממשלה. טעיתי.

              1. הבעיה היא לא מה שאתה חושב אלא שאתה לא חושב אלא אמוציונל. אם אתה לא מבין מה אמרתי אז אני בהחלט לא רוצה להיות ראש ממשלה שלך או לשרת איתך באותו צבא. אם באמת רוב הצבא חושב כמוך אז מזל שעזבתי את שירות המילואים לפני גיל השחרור.

  19. דבר ראשון יישר כח לרב, אני מסכים עם כל הטענות הלוגיות ורוב הטענות הלמדניות של הרב.

    עם זאת יש לי שאלה, הרב לא הזכיר את העובדה שהגמרא בבבא בתרא ממש אומרת שגם תלמיד חכם חייב לשלם על כריית בור מים ("לכריא פתיא") וממילא אני לא מבין את התהיה לפיה יש "שימוש סלקטיבי" במושג כשהגמרא בעצמה עושה שימוש סלקטיבי (חילוק לא לוגי בעליל שהגמרא עושה אפ יורשה לי אבל בכל זאת) כך שכבר הגמרא עושה חילוק בין מס שמירה לסתם מסים שקשורים למחיה כמו כריית בורות מים.

    1. בהחלט הזכרתי, ושם גם הסברתי את ההבדל. משום מה החלטת שזה לא לוגי, אבל אני מניח שיש מאחורי זה הבחנה לגבי סוגי השמירה השונים (הגמרא לא מציעה לת"ח לא לשתות).

      1. אין לי אפשרות לכתוב תגובה רגילה, אז אני כותב פה.
        ממש לא מסכים את הטון והטענה שאין צורך לכתוב על חובת גיוס מרוב פשיטותו.
        זה אולי 9שוט לאדם שלא מאמין בתורה.
        אבל למי שמאמין יש המון סיבות לטעות בעניין הזה. (אלף למטה וכדו')
        אני מניח שאפילו הרב בעצמו טעה בנושא הזה בעבר.

  20. הרב מתייחס לכך שמעבר להלכה ולגדריה יש את לציית לחוקי המדינה כי דינא דמלכותא דינא וכו'
    כך גם שהפטור לשימור עקרונות (הזויים ככל שהיו) הרי שהוא צריך להינתן מהמדינה ולא להפיך וכו'.
    האם המצב כיום בו המדינה מאפשרת חוקית לאיש שתורתו אומנתו לממש ולדחות את הגיוס
    סותרת זאת?
    (נכון בן גוריון העניק את זה לכמה מאות, אבל הבאים מימין ומשמאל בעלי המנדט חותמים על כך מעת לעת
    כדי להבטיח את הכסא הפוליטי שלהם)
    או כמו שהרב ענה כאן קודם: שהחרדים יתגייסו וינהלו את הצבא איך שבא להם.
    גם אנו בוא ניכנס לפוליטיקה ונשנה את החוק איך שבא לנו.

  21. נגעת בנקודה ברפרוף, אבל דומני שהיא מאוד חשובה.

    העובדה שאין באמת צורך בכל החיילים.

    לדעת כלכלנים ואנשי ביטחון רבים, אין צורך בצבא גדול, אלא די בצבא קטן ומקצועי. סוג של: שכירי חרב ישראלים, שימלאו תפקידים בצבא. המוטיבציה: אידאולוגיה/תשלום גבוה וכו'

    אם כך, "גיוס חובה" ו – "צבא העם", זהו לא צורך צבאי, אלא אידיאולוגיה ציונית. כמו: חקלאות, יישוב ועוד

    למול מושגים כמו: להתגייס להציל חיים, מלחמה, שמירה, הטענות האידיאולוגיות של החרדים נופלות. וכן החשש מקלקול.
    אבל כשהדרישה להתגייס מהותה הוא אידיאולוגיה (צבא העם).. למול כך, נכון מוסרית להציב את האידאולוגיה החרדית: האנטי ציונית, קלקול וכו'

    יטען לך החרדי: יתכבד הצבא, ויהיה ענייני. בטל את חוק גיוס חובה. פתה אנשים להתגייס למערכה בכסף או תעמולה, תבנה צבא מקצועי.
    ובכך, אמא חילוניה שקוברת את הבן שלה, זה יהיה כי הוא בחר במקצוע, ולא הכריחו אותו.
    כאמור, מקצועית זה ישים.

    1. כל עוד שיש גיוס חובה כללי, והוא נחוץ בצורה זו או אחרת, אז גם החרדים צריכים להתגייס. גם אין צורך בכל המיסים, אז זה היתר לא לשלם מיסים? לחרדים יש כח פוליטי גדול מאד כבר עשרות שנים, הם יכלו להתניע כמעט כל מהלך סביר שיוביל בטווח זמן קצר מאד לגיוס נרחב של חרדים, והיו נתקלים בהרבה פחות התנגדויות מאשר השימוש הנוכחי שלהם בכח הפוליטי שלהם לטובת נפילה על כתפי הציבור. אם הם רוצים לבטל את גיוס החובה – שיתכבדו ויבטלו אותו. שיציעו הצעה קונקרטית, מגובה בידי המנהיגים שלהם, יעמדו מאחוריה, וינסו לדחוף אותה. מה העונש החמור שמגיע להם על עשרות שנות גזל וכחש ועיוות המפה הפוליטית – זה הדבר הבא שצריך לחשוב עליו.

    2. כדאי שתעדכן את הטיעונים שלך. הטיעון לגבי הצבא הקטן הוא מתקופת גן העדן של שוטים שהיה כאן בתקופה שביבי שיחד את חמאס והתחמק מעימות עם חיזבאללה.
      גם אז הוא היה שטות מוחלטת כי דובר על צבא בשגרה, אבל ברור שבמלחמה יצטרכו לגייס חצי מיליון איש וזה לא משהו שאפשר לממן עם משכורת.

      מאז השבת השחורה עדכנו גרסא ועכשיו מדברים על הצורך להגדיל את הצבא בצורה דרסטית.
      כבר מהשנה הבאה יאריכו את שירות החובה ב-4 חודשים נוספים לגברים חילונים ומספר ימי המילואים כנראה יוכפל.

  22. 1.אם אני לא הלך לקרבי אז מה העניין דווקא צבא אם אני בכל מקרה לא הולך לקרבי אז מה זה משנה אם זה נקרא צה"ל או מדא או איחוד הצלה אם בכ"מ אני ממלא את חובתי כשרות (פיזי!!) למדינה?
    2.אם אני מאמין שלמוד תורה כן תורם ומוסיף זכויות בעם ישראל אז מה עדיף לשבת ללמוד או להכין אוכל לחיילים?
    3.מה אם הגמ' של 1000 למטה וכו'?

    1. למלא את חובתך למדינה פירושו של דבר להעמיד את עצמך לאותו צרך שהמדינה בוחרת שתמלא, ולא לעזור באופן הנתון לבחירתך. גיוס משמעותו לתת למדינה לקבוע מה יהיה סוג השירות שאתה תיתן לה. לקבוע בעצמך איך תעזור זו התנדבות ולא גיוס.
      לא סביר שלאדם חרדי תינתן בחירה איך למלא את חובתו ולאדם שאינו חרדי לא תינתן בחירה כזו והוא יישלח לאן שהמדינה בחרה לשלוח אותו – ויגיע לכלא צבאי אם יסרב ללכת לאותו סוג שירות שהמדינה החליטה לשלוח אותו אליו. ברור שחרדים לא אמורים לקבל שום יכולת בחירה שאינה ניתנת למי שאינו חרדי כמוהם.

  23. אתה מאמין שהוספת לימוד מוסיף זכויות (ות"ת כנגד כולם )וזכויות זה מוריד תקטרוג על עם ישראל.. אז זה תורם..

    1. שקולה מצוות ישוב ארץ ישראל כקיום כל התרי"ג מצוות
      (ספרי פרשת ראה)

      ק"ו המלחמה עליה
      אז היא יותר ממצוות ת"ת

      1. גם תלמוד תורה כנגד כולם. כבר עמד על כך הרב וולבה שיש כמה מצוות שקולות כנגד כל התורה, מה שכמובן יוצר פרדוקס. והפתרון הוא שכל שקילות כזאת מדברת על היבט אחר, וממילא אין להסיק משקילות כזאת שום מסקנה (אלא אם הגעת למסקנה מהו ההיבט הזה).

    1. ולא הבינו כמה האתר ההוא מציל אפילו מבחינת החרדים. הוא נותן אפשרות ונטילציה ואפשרות להעלות שאלות במקום להדחיק בדרך החרדית שבמקרים רבים מובילה לפיצוץ.

  24. מאוד מעניין שהימנעות מגיוס בשביל לימוד תורה (לכמות אנשים מסויימת) הוא מוצדק "כדי שיהיה בשביל מה להתקיים", ואילו הימנעות מגיוס כדי לקיים את התורה כראוי (לא לאכול רבנות או לראות אשה עם מכנסיים), אינו מוצדק.
    אין כאן המקום לדון בגדר הכשר הרבנות ובגדר מכנסיים לאשה, אבל דיינו שיש אנשים שרואים זאת כדברים שליליים, כדי שהם ימנעו בגלל זה מלהתגייס.

  25. מה הרב עושה עם זה?
    "אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב: (תהלים קכב, ב) עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה".

    סנהדרין דף מט ע"א:
    "אמר רבי אבא בר כהנא: אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה.
    דכתיב (שמואל ב ח, טו-טז) וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ. וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא.
    מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו – משום דיואב על הצבא.
    ומה טעם יואב על הצבא – משום דדוד עשה משפט וצדקה לכל עמו"

    אלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה

  26. בס"ד ער"ח טבת פ"ד

    תלמוד תורה היא מצווה רבה, ואף 'עזרת ישראל מיד צר' – מצווה רבה היא. על היחס בין ת"ת לשאר המצוות,
    נאמר בשו"ע יו"ד, סי' רמו,יח: 'תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות. היה לפניו עשיית מצווה ותלמוד תורה – אם אפשר למצווה ליעשות ע"י אחרים, לא יפסיק תלמודו; ואם לאו – יעשה המצווה ויחזור לתורתו'. ומקור הדברים בגמ' שבמצווה שיכולה ליעשות ע"י אחרים, נאמר 'כל חפצים לא ישוו בה' אפילו חפצי שמים.

    יש סברא לומר שגם אם לא חסרים חיילים שאינם לומדי תורה, יש מעלה בלוחמים בני תורה שלחימתם מתוך אמונה ותודעה עמוקה – מוסיפה ללוחמים עוז ותעצומות, אך לשם כך צריך ללוחם בסיס צבאי ותורני מוצק. מי שבא לצבא מתוך שקידה והעמקה של שנים בישיבה – יש לו סיכוי שתורתו תוסיף לתרומתו הצבאית. לכן יש ערך במסגרות כגון 'מכינות', 'ישיבות הסדר' או 'הסדר מרכז' ו'שלב ב' וכיו"ב, שחייליהן מגיעים לצבא מתוך בסיס תורני מוצק, ויחד עם הכשרה צבאית ראויה – תורמים לצבא תרומה משמעותית.

    אבל קשה לי לראות צורך צבאי ממשי במי שירוץ לצבא ישר מספסל הישיבה ויעבור טירונות חפוזה של שבועיים. חוששני שאולי תהיה לו הרגשה טובה ש'עשה משהו', אבל תרומה ממשית להצלחת הלחימה – קשה לי לראות. 'מלחמת מצווה' זקוקה ל'הכשר מצווה' כראוי.

    היה במלחמה זו סגן אלוף שרץ ללא אישור להילחם בעזה, והצבא הדיח אותו משום ש'התנדבותו ההירואית' באה על חשבון תפקידו ב'מרכז לאימוני יבשה', תפקיד אולי פחות מרשים אך לא פחות חיוני.

    בברכה, פיש"ל

    דבר שבני תורה יכולים אולי לתרום ואין ערוך לחשיבותו, הוא: מילוי מקום למורים ורמי"ם המגוייסים למילואים. כשהייתי בששית ב'נתיב מאיר' בתקופת מלחמת יום הכפורים, היה הר"מ שלי, הרב ניסן קפלן, מגוייס במשך כמה חודשים. את מקומו מילאו פרופ' חיים סולובייצ'יק (בנו של הגרי"ד) ואחריו הרב יוסף בן-פורת (חתנו של ראש הישיבה הרב אריה בינה)

    1. הערך המוסף של הגברת הזיקה ליהדות לחיזוק רוח הלוחמים, קיים לא רק אצל שומרי מצוות. ולכן הצעתי לקיים 'דיחוי קטגורי', שלפיו כל שלוש שנות לימוד יהדות תיחשבנה כשנת שירות בצה"ל. עדיף שהחייל ישרת בצבא פחות זמן, אך הכרת 'המאור שביהדות' תגביר את איכות שירותו הצבאי.

      בברכה, פיש"ל

      1. בס"ד כ"ג באד"ב פ"ד

        ואולי הפתרון האמיתי יהיה יצירת צבא מקצועי ויעיל. בשנים האחרונות יש תהליך גובר והולך של גידול מחזורי הגיוס תוך צמצום הכוחות הקרביים.

        במקום להרבות בכוח עבודה חינמי ולא יעיל – נקים צבא בעל יעילות ומוטיבציה. החילות הקרביים יתוגברו ע"י מתן תמריצים משמעותיים למתנדבים, כגון שילוב השירות הקרבי בלימודים אקדמיים במימון המדינה. כעין ה'הסדר' לישיבות – ניצור גם הסדר 'אקדמי' שבו ישרת החייל בצבא שנתיים וילמד לתואר ראשון שלוש שנים, וכך נעצים את ההתנדבות לשירות קרבי.

        במקביל ניצור מסלולים של יחידות של תומכי לחימה מקצועיים, שבהם ישרתו למשל שלוש שנים וילמדו שנתיים, תוך הכשרה מקצועית רצינית לתפקידים אחראיים – מיחשוב, קשר, טכנולוגיה, רפואה, ארגון וניהול – שיבטיחו צבא קטן ומקצועי.

        למי שחפץ בהתנדבות, יוכל לעשות זאת במסגרת שירות לאומי אזרחי, שיקנה אף הוא תמריצים.

        גיוס חובה לצבא לענ"ד מיותר ולא יעיל. הצבא צריך להפוך למסגרת אליטיסטית – שהשירות בה יביא הן תחושת סיפוק והן תמריץ כלכלי וחברתי משמעותי. נהפוך את הצבא מ'נטל' ל'הזדמנות לקידום'.

        בברכה, פיש"ל

        1. ואין חשש שיחסרו מתגייסים. אומתנו היא אומה של נדיבי לב, וק"ו שהחרדים לדבר ה' הידועים כמתנדבים לאירגוני חסד והצלה. כשהשירות לא יהיה בכפיה ובאווירה המתאימה לבני תורה – יהיו אנ"ש הראשונים להתנדב!

          בברכה, פיש"ל

  27. כל דכפין

    = כל רעב
    איכשהו בטעות אומץ לעברית במקום כל הרוצה כל המעוניין וכד'
    השתרבבה בטעות מההגדה של ליל הסדר
    היה מן הראוי שכב'הרב יתקן את זה

    1. ממש לא בטעות. וגם לא מן הראוי שכבודי יתקן, כי אין מה לתקן. זו דרכם של ניבים וביטויים.

  28. שמעתי על 'פוטין עם צמות'
    ילדה שדואגת לאקלים ירוקים ושאר ירקות אבל שונאת ישראל טובא

    אליה הרב התכוון בתחילת הטור ?

  29. ערב טוב!

    הרב לא הזכיר עיקרון עיקרי: מובא בחז"ל שדוד המלך, וכך היה במלחמות ישראל, אירגן את הצבא והשאיר קבוצת לומדים.

    כלומר, כפי שיש פלוגות שונות, כך יש פלוגת לומדים. וא"כ רואים שחלק מטקטיקת הלחימה, היא גם להשאיר כאלו שלומדים.
    וזה גם במלחמת מצווה ופיקו"נ.

    1. התייחסתי. לדעתי אין לזה תרומה ללחימה ובוודאי שאם צריך אותם אין לפטור אף אחד. ןמה שעשה דוד עשה. אין הלכה כזאת.

  30. שאלה בדברי הרמב"ם – האם דבריו על שבט לוי סותרים את דבריו בהלכות תלמוד תורה ?
    ….. ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם
    הרי זה נתקדש קדש קדשים
    ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים
    ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים,…..

    ה' יזכה לו ! לא נאמר שהוא יכול קבל מתנות כהונה או מעשרות – ברור שאלו דברי אגדה , ברכות ,
    ולא חוב המוטל על הציבור.

  31. יש תשובה מעניינת על גיוס בשו"ת חתם סופר בליקוטי תשובות סי' כ"ט, ובתוך דבריו הוא כותב כדלהלן "כי גוף ענין דינא דמלכותא להטיל מס על כל עמו להעמיד מהם אנשים לצבא מלחמתו וזה הוא מחק מלכותו ודינו דין וממילא מוטל אקרקפתא דכל מי שראוי לצאת ושאין לו אשה ובני' כפי נימוס וחק מלכותו אך לא אבחורי' לומדי תורה שאפי' לא פטרום המלכות בפירוש מ"מ מדין תורה פטורים דאמרי' בפ"ק דב"ב ח' ע"א הכל לכרי' פתייא אפי' רבנן וה"מ דלא נפקי באוכלזא אבל נפקי באוכלזא רבנן לאו בני מיפק באוכלזא נינהו".

  32. כבוד הרב – הפוסטים שלך – עושים טוב לנשמה!!! אין לי מילים אחרות לתאר, לא מכיר רב או איש ציבור שמסביר את עצמו בצורה כלכך טובה

  33. מעניין לראות שהחזו"א דן מה יהיה הדין אם כל העיר תהיה עיר של ת"ח והוא מסיק שהם יצטרכו לשלם על בניית חומה לעיר מכיוון "דאפשר דבעיר דכולהו רבנן יוכלו לכוף זא"ז לעשות חומה דגם רבנן צריכים לנהוג מנהג עולם ולא לסמוך על הנס דאסור לעמוד במקום סכנה ואמרו הנהג בהן מנהג ד"א"
    לפי דבריו יוצא שמתי שהג"מ אומרת שרבנן לא צריכים שמירה ולכן הם לא צריכים לשלם על שמירת העיר זה רק תירוץ למה עמי הארץ צריכים לשרת את התלמידי חכמים ולא הסבר מהותי???

    1. הטיעון של החזו"א בפשטות תמוה, כי הגמ' אומרת שהבעיה באה בגלל עמי הארץ ולכן התלמידי חכמים פטורים מלשלם על נזק שלא נוצר על ידם. אם הת"ח לא יכולים להמנע מבניית חומה גם במקרה שאין עמי הארץ באזור הרי זה מוכיח שהנזק לא בא בגלל עמי הארץ אלא בגלל שכך הוא דרכו של עולם, ואם כן גם כשיש עמי הארץ אין סיבה לתלות את הנזק דווקא בהם!
      ואכן כך סובר הרדב"ז שהגמ' מדברת רק על תלמידי חכמים שמוכנים לסמוך על זכות תורתם, וא"כ אין חילוק בין עיר שכולה ת"ח לעיר שחלקה עמי הארץ.

      כנראה צריך לומר שלדעת החזו"א מדובר ב"מס דתי" שחכמים הטילו על עמי הארץ בגלל אי עסקם בתורה, ומה שאומרת הגמ' שהפורענות באה בגלל עמי הארץ הוא רק להסביר מבחינה רעיונית את ההגיון במס הזה (והיינו שלאו דווקא שהנזק במקרה מסויים בא בגלל עמי הארץ, אלא שבאופן כללי הם גורמים ליותר נזק בעולם).

      1. זה לא משנה למה חכמים החליטו שעמי ארצות צריכים לשלם אלא המסקנה היא העיקר שגם החזו"א מודה שאין שמירה מיוחדת לתלמידי חכמים וא"כ כ"ש לשאר אנשים וא"כ מה החרדים טוענים!

        1. לא מדויק. אמירה זו אין פירושה שאין שמירה מיוחדת אלא שאין די בשמירה הזאת לבדה. אבל כשיש שומרים אחרים יש לפטור את הת"ח. בדיוק מה שהחרדים אומרים.

          1. יש כאן ממה נפשך אם יש הגנה על תלמידי חכמים אז תמיד נפטור אותם גם שיש רק תלמידי חכמים ואם אין הגנה אז אף פעם לא נפטור אותם

            1. כשל קלסי של טיעוני דילמה. אין לטעם לעשות מבחן, כי החרוצים ילמדו גם בלעדיו והעצלנים לא ילמדו גם איתו. תחשוב קצת ותראה שזה טיעון בטל ומופרך.

    2. לא מסכים לניסוח. דברי החזו"א רק אומרים שגם ת"ח צריכים הגנה, אבל כשיש אחרים שיישאו בעול די להם בזה. אם אין – אז עליהם לארגן לעצמם הגנה. זה לא סתם לשרת את הת"ח שהרי הם מגינים גם על עצמם.

      1. אם החזו"א סובר שאין הגנה מיוחדת על תלמידי חכמים אז למה באמת חכמים פטורים?
        [גם אם נפרש כמו שכתב משה לעיל שזה מס שתלמידי חכמים שמו על עמי ארצות כי הם יותר מזיקים עדיין לא ברור למה יש לתלמידי חכמים יש פטור גורף]

השאר תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא