גיוס בני ישיבות: בימים ההם בזמן הזה (טור 609)

בס"ד

דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבאורו

כי אחר שהיה לשון התלמוד שש מאות ושלש עשרה מצות

נאמרו לו למשה בסיני איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן

שהוא מכלל המנין. אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים…

(רמב"ם תחילת שורש א)

לבקשות חוזרות ונשנות של הקהל, ובפרט לרגל הבטחות הרייטינג שקיבלתי מראש, החלטתי לכתוב טור על גיוס בני ישיבות. אמנם מביך מבחינתי שבכלל צריך לכתוב על נושא כה פשוט וברור מאליו, אבל מתברר שכנראה יש רבים שהוא לא ברור להם. ניתן להליץ על כך את דברי הרמב"ם בתחילת שורש א שמובאים במוטו למעלה. הוא קובע שם שלא מונים במסגרת תרי"ג המצוות את המצוות דרבנן, אבל מכיוון שזה מובן מאליו הוא בכל זאת נזקק לזה מפני שרבים (הנמשכים אחרי בה"ג) טעו בעניין. אל תתפלאו שלא יובאו כאן הרבה מקורות, בטח לא מהפוסקים. מעבר לזה שבפסיקה מסדר ראשון במקרים רבים המקורות מיותרים, למעט תפקידם כאילוסטרציה, הרי שכאן לרוב פשיטותו של הנושא הם בוודאי כך. כפי שכתבתי קודם, המסקנות פשוטות כביעתא, והשכל הישר מוביל אותנו היישר אליהן. במצבים כאלה, ההיתלות במקורות היא אך למותר.

הטריגר: "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים"

הנושא הזה מתעורר ביתר שאת בשבועות הללו עקב מלחמת 'חרבות ברזל', כאשר בתקשורת מדווחים על התגייסות של אלפי בני ישיבות חרדים עם רצון של אלפים נוספים שלא מצליח להתממש להצטרף למאמץ המלחמתי. אין פלא שמתפרסמות גם כמה יציאות היסטריות של מנהיגים חרדים נגד העניין. החרדיות בסכנה.

הדינמיקה של תהליכים חברתיים היא תעלומה שמכה בי שוב ושוב. למה ואיך נערה צעירה ולא חכמה במיוחד כמו גרטה השוודית הופכת לכוכבת על בינלאומית שמצליחה להזיז תהליכים עולמיים של שמירה על אקלים? למה ככל שהטרור הפלסטיני נעשה יותר אלים ומביש כך הם זוכים ליחסי ציבור טובים יותר (ואנחנו פחות), ועוד אצל ה'ליברלים'? למה אידיוט שימושי כזה או אחר נעשה כוכב בינלאומי שכולם שוחרים למוצא פיו? איך נוצרות סערות מכל שטות חסרת משמעות (כמו "אלה החיים" של ביבי וכדומה)? למה הסיסמאות של כל צד במחלוקות הפוליטית והערכיות נשמעות לי מטופשות ובכל זאת סוחפות אחריהן המונים משולהבים? ועוד ועוד. ולענייננו, איני מבין למה דווקא עכשיו, במלחמה הכי פחות מאיימת ומסוכנת שניהלנו, מתעוררים אצל החרדים הרגש טבעי והמודעות לאותה חובה בסיסית לשאת בנטל עם כלל הציבור. בטור 605 כבר כתבתי על תפקידו של הרגש בכל התופעות הללו, אבל עדיין זה טעון הסבר.

נראה שזוהי תוצאה של צירוף נסיבות, כמו יציאת החרדיות מהבועה התקשורתית שבה הייתה עד השנים האחרונות (לא בכדי נלחמים שם בעוז נגד האינטרנט הלא מסונן. כך עושה כל דיקטטורה שמכבדת את עצמה)[1], יציאת חרדים לעבודה ולהכשרה מקצועית, מה שיוצר מפגש עם אוכלוסיות אחרות וגם מפחית את התלות הכלכלית שלהם בממסד החרדי. הוסיפו לכך את תמונות הזוועה מהטבח בעוטף, את ההתגייסות של כלל הציבור הישראלי שלא נראתה בתקופות ואפילו במלחמות קודמות (שגם לה יש סיבות שונות) ועוד. התהליכים הללו, שהטריגרים שלהם בעיקר אמוציונליים כמובן, גרמו גם להתעוררות כלשהי מאותן ספק הזיות ספק שימושים עלובים במימרות כמו "תורה מגנא ומצלא" ו/או "תלמידי חכמים לא בעו נטירותא", שבט לוי של הרמב"ם, ושאר כל אותם עקרונות מקודשים ונעלים מכל ספק שמיושמים אך ורק בתחום אחד בחייו של האדם החרדי: הגיוס לצבא. לא תראו אף אחד מנפנף בהם בעת שהוא מתמודד עם מחלות, או עם מצוקות כלכליות, עם איומים פוליטיים וכדומה. בכל המקרים הללו כולם יוצאים ידי חובת הסיסמאות כמובן, אבל רק אחרי שיצאו ידי חובת השתדלות בהידור הראוי והנרצה באופן היותר נעלה. אבל משום מה איומים ביטחוניים, דווקא הם ממש לא מפחידים את החרדים (כל עוד יש פראיירים שנושאים בנטל כמובן. השתדלות, השתדלות… גם הקב"ה צריך שליחים, נאמנים, יותר או פחות). שם המצב הפוך, הם במסירותם הקדושה לתורה שומרים על כולנו, ואנחנו רק מקלקלים להם. מי בכלל אמר שצריך צבא כדי להתגונן בפני איום ביטחוני?!

טוב, כאמור, בימים אלו נראה שעת הזמיר הגיעה וניצני התפכחות מופיעים בשער הבקו"מ. בשולי התופעה המבורכת הזאת, אני תוהה מתי האידאולוגיה והתיאולוגיה ההזויות של היהדות השמרנית יילכו גם הן בדרך כל בשר, היישר בעקבות התזות שעומדות בבסיס ההשתמטות מגיוס (ראו להלן). ואולי נבואה נזרקה בי כשכיניתי את הרזון התיאולוגי שלי בשם "אין אדם שליט ברוח". מי יכול להבין את הרוח ואת מהלכיה?! לשמחתי נראה שבכל זאת, גם בלי שליטה ובלי הבנת התהליכים, "רוח גדולה באה". אז החלטתי שעליי להוסיף את תרומתי הצנועה לאותה רוח, ולגעת באותן תזות מעלות חרס ומגוחכות שכאותם כלי חרס שבירתן היא טהרתן ואין להן שבירה אלא סכין.

בטור הזה לא אכנס לשאלות התיאולוגיות הגדולות, כמו ביטחון והשתדלות, השגחה ומעורבות אלוהית בעולם וכדומה, וזאת משתי סיבות עיקריות: 1. כבר עשיתי זאת לא פעם. 2. מה שאכתוב כאן אינו תלוי בזה. הניתוח והמסקנות שבכאן תקפות גם לאלו שעדיין מחזיקים בדוגמות התימהוניות ההן. ובכל זאת, אין צורך לומר שהתיאולוגיה ה'רזה' שלי מחזקת עוד יותר את המסקנות שאגיע אליהן כאן.

נקודת המוצא: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

נקודת המוצא של הדיון היא החובה המוסרית והאזרחית של כל אדם או קבוצה לשאת בנטל עם שאר מרכיבי החברה, וכמובן גם בנטל הצבאי. זה נכון לכל חברה, יהודית או אחרת, שכן מדובר בעיקרון מוסרי בסיסי. יש לו כמובן גם ביטויים הלכתיים, כמו דינא דמלכותא או מחויבות לתקנות הקהילה, אבל גם אלו אינם אלא ביטויים לעיקרון המטא הלכתי המובן מאליו הזה. לכן נקודת המוצא היא שנטל הראיה הוא על מי שרוצה להיפטר מהחובה הזאת ולא על מי שקורא לקיומה. עליו להצדיק את עמדתו והתנהלותו שחורגת מהמחויבות הנ"ל. הדברים עוד יותר נכונים כאשר מדובר באנשים שמקבלים מהחברה את השירותים שהיא מציעה ונהנים משוויון הזכויות שהיא מציעה לכל אזרחיה, ופשיטא שחלה על כל אחד לשלם את ה'תמורה'. לא סביר ליהנות מהזכויות ולא לשאת בעול החובות. לפעמים התחושה היא שהבסיס היסודי הזה חסר בחשיבה החרדית, למרות שאצל חרדים רבים (כפרטים) הוא ודאי נמצא ולמרות שבשיח הציבורי משתדלים מאד להעלים את הדברים (למעט ה'יציאות' הנ"ל שחושפות אותו שוב ושוב לעין כל).

החובה הזאת משום מה מתורגמת לחובה הלכתית להשתתף במלחמה, והדיונים עליה נסובים סביב העניין ההלכתי-מחשבתי הזה. זה כמובן מביא אותנו לדיון המעייף והבלתי רלוונטי על הסטטוס של מלחמות ישראל בזמן הזה וחובת הגיוס אליהן. האם זוהי מלחמת מצווה או לא, מי חייב במלחמת מצווה וכדומה. אלו כמובן הבלים גמורים והם בטח לא נוגעים לדיון שלנו (שכן כאמור נטל הראיה הוא על מי שמנסה להיפטר ולא על הטוענים שיש חובה להשתתף), אבל מאותם טעמים של הרמב"ם במוטו לטור, אזקק בקצרה גם לזה.

בתחילת פ"ה מהל' מלכים ומלחמותיהם, הרמב"ם מונה שלושה סוגים של מלחמות מצווה:

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

למלחמת מצווה המלך לא צריך להיוועץ בסנהדרין אלא מוציא את העם לפי שיקוליו (או שם בה"ב). לעומת מלחמת רשות שמצריכה תהליך אישרור. עולות מדי פעם טענות שכיום אין לנו סנהדרין ואורים ותומים ונביא, וספק אם ניתן לצאת למלחמת רשות וזה מעורר את שאלת מלחמת המצווה של עזרת ישראל מיד צר. ושוב, ברור שהמלחמות שלנו אינן בגדר מלחמת רשות, והדיון בעניין לאור מקורות הוא הזוי. וכי מדובר כאן על הרחבת הגבול ולהרבות בגדולת המלך?! מכאן עולה לכאורה כדברי הרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה, ועל פניו נראה שזה בדיוק מה שאנחנו עוסקים בו בימינו (כשה'מלך' שלנו לעניין זה הוא הממשלה).

אבל בפרק הבא הרמב"ם מונה רק את שני הסוגים האחרים (שם פ"ו, ה"ד):

ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים, במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

מה עם עזרת ישראל מיד צר? האם זו לא מלחמת מצווה? די ברור שגם שם לא קוראים להם לשלום כי אין לנו זמן לזה וצריך להקדים ולהרוג אותם. ועדיין הרמב"ם לא נזקק לסוג הזה של המלחמה כאן, ודומני שלא בכדי. עזרת ישראל מיד צר אינה מלחמת מצווה, לפחות לא באותו מובן כמו מלחמת עמלק ושבעה עממין. שתי אלו הן מלחמות שמטרתן קיום מצווה וכל המוטיבציה לנהל אותן היא המצווה והציווי. בלעדיו לא היינו מעלים בדעתנו לעשות זאת (אלא אולי כמלחמת רשות). אבל עזרת ישראל מיד צר נערכת כדי להתגונן ולהגן על חיינו, והיינו עושים זאת גם בלי שום ציווי. כמובן שיש בזה ממד של מצוות שמירת הנפש, אבל המלחמה לא נעשית בשביל המצווה ומכוחה. בניסוח אחר, שלא כמו במלחמות עמלק ושבעה עממין, גם לו לא הייתה מצווה היינו נלחמים כדי להתגונן. מדי פעם חולף בי הרהור כפירה בשאלה האם לפני שבית דין של חשמונאים דרשו "עד רדתה"- אפילו בשבת (שבת יט ע"א), יהודים לא נלחמו בשבת אלא פשוט מסרו עצמם בנחת להריגה תוך כדי סלסול בנעימות וזמירות שבת.

המסקנה היא שעזרת ישראל מיד צר הוא סוג שלישי של מלחמה, לא רשות אבל גם לא ממש מצווה. יתר על כן, כתבתי לא פעם (ראו למשל במאמרי כאן) שבעצם לא נכון להתייחס למלחמה כזאת כמלחמה במובן ההלכתי. היא לא צריכה להתנהל לפי הגדרים ההלכתיים של מלחמה. מדובר בפיקוח נפש, ולכן מה שמכתיבים צרכי ההתגוננות זה מה שיקבע את אופן ניהול המלחמה, מי יוצא אליה, מה תהליך האשרור וכדומה. אין הבדל בין עם שיוצא למלחמת מגן לבין אדם פרטי שמגן על חייו. זהו סתם שיקול של פיקוח נפש ותו לא.

ההשלכה היא לגבי כל הדיונים על מי יוצא למלחמה. רבים מצטטים שלמלחמת מצווה יוצא גם חתן מחדרו וכלה מחופתה, ואולי גם תלמידי חכמים אינם פטורים ממנה. אבל אלו דיונים ריקים וחסרי טעם. לא מדובר כאן על דיון הלכתי אלא עובדתי. מה שנדרש כדי להתגונן זה מה שצריך לעשות. אם הציבור חושב שלמלחמה הזאת נדרשים כולם אז כולם צריכים לצאת. וכי תעלו בדעתכם שכולנו נינגף במלחמה בגלל שהכללים מחייבים שחתנים או תלמידי חכמים לא יוצאים למלחמה? מדובר בשיקולי פיקוח נפש רגילים ואין שום צורך להיזקק לציטוטים ומקורות. זה מזכיר לי סיפור ששמעתי מחבר שהיה קצין שריון במלחמת לבנון הראשונה. הוא הגיע לימ"ח קיבל מחלקת טנקים והורו לו לנסוע על זחלים לתוך לבנון עד שיגיע לגדוד שלו. כידוע, הבלגן שם חגג, ולאורך הדרך התווספו עליו עוד ועוד חיילים אובדי דרך עד שנוצרה שיירה. בסוף הם הגיעו לגדוד כשעה לפני הפסקת האש (אחרי כמה ימי נסיעה אבודה בלבנון). הוא סיפר לי שבדרך כשארגן את השמירה בלילה, היו שם אנשי קבע שהודיעו לו שהם לא שומרים כי הם אנשי קבע (כך מקובל בצבא). מלמה, לא מלחמה, הפריווילגיות של אנשי קבע והכללים לגביהם קדושים.

מעבר לכל זה, הגדרים כאן לא צריכים להיות שונים בין ישראל לכל עם אחר. מדינת ישראל, גם לו עמד בראשה דוד המלך בכבודו ובעצמו, צריכה להתנהל בעניין כמו כל מדינה אחרת ולפי אותו היגיון ואותם כללים, כמו כן, החובה שלי כיהודי, אברך או לא, חילוני או דתי, להשתתף במלחמת מגן קיימת גם אם אני אזרח בלגי או טנזני. זה לא קשור להיותי ישראלי ולכך שמדובר במדינת היהודים. זוהי חובה של אזרח לחברה ולמדינה שבה הוא חי, כהתגוננות מהאיומים שמאיימים גם עליו.

מכל זה תוכלו להבין  ששיקולי פיקוח נפש הם שמכתיבים את דרך התנהלותנו במלחמות הללו, ואלו אינם עניין הלכתי אלא עובדתי. ההלכה מתירה הכל בפני פיקוח נפש, אבל מכאן והלאה, הקביעות האם יש במצב הזה משום פיקו"נ ומה נדרש כדי לטפל בו, אלו שיקולים עובדתיים-ביטחוניים ולא הלכתיים. לכן הדיונים והמקורות הללו שדשים בהם תמיד בהקשרים אלו חסרי כל ערך ומשמעות.

מאותה סיבה גם אין צורך לדון האם אנחנו מדינה יהודית, והאם יש כאן הגנה על ישראל מיד צר, והאם יש לנו כיום מלך (הממשלה) או לא וכדומה. כל אלו אינם רלוונטיים לדיון. כל אדם או קבוצה שנמצאים בסכנה רשאים וצריכים להתגונן בכל הכלים שבידם. הדבר היחיד שאולי רלוונטי כאן הוא הציטוט של משה לבני גד וראובן (במדבר לב, ו):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה:

זה כמובן אינו ציטוט הלכתי אלא נזיפה מוסרית, אבל זה בדיוק מה שרלוונטי בדיון שלנו.

דומני שעצם ההיזקקות למקורות וריבוי הפלפולים בהם הם כאותו הנשאל בהלכות פיקוח נפש, שעצם הדיון והשאלה הם מגונים (ירושלמי יומא פ"ח ה"ה):

מפקחין פקוח נפש בשבת. והזריז, ה"ז משובח. ואין צריך ליטול רשות מב"ד. והנשאל – מגונה, והשואל – הרי זה שופך דמים.

בהמשך אמנם אערוך את הדיון הנואל הזה, וזאת מהסיבות שמובעות במוטו לטור, אבל בעצם הייתי צריך לומר כאן "מה תצעק אליי, דבר אל בני ישראל ויסעו".

מסגרת הדיון: ההצדקות

כאמור, החובה לשאת בנטל הצבאי מובנת מאליה ואינה זוקקת דיון הלכתי ומקורות. זה סתם פיקוח נפש. אפשר לטעון שהצבא לא צריך את כל הצעירים המתגייסים, מה שאולי נכון. אבל עדיין זה לא אומר שיש לפטור את החרדים או את הלומדים. אם אכן זהו המצב, אז יגייסו רק 60% מהצעירים, אבל כל חלקי החברה צריכים לשאת בעול הקיים. זוהי נקודת המוצא: יש חובה על הכל לשאת בנטל. מה שנותר לנו הוא לעבור לשאלת ההצדקות לאי גיוס.

אם אפרוס את התשתית היסודית של הטיעונים החרדיים נגד גיוס, דומני שהיא מבוססת על ארבעה מרכיבים עיקריים: 1. החשש מקלקול. 2. התנגדות לציונות ולמדינה. 3. חשיבותו של לימוד תורה. 4. תורה כתחליף להגנה: רבנן לא צריכי נטירותא (לעצמם) ותורה מגנא ומצלא (הם גם מגינים על כלל החברה).

כפי שנראה בהמשך, הנימוקים השונים מנסים להצדיק אי גיוס של קבוצות שונות ובהיקפים שונים. הנימוק הראשון והשני הם הרחבים ביותר, שכן הם מנסים לבסס אי גיוס של כל החרדים. הנימוק השלישי הוא הצר ביותר, שכן הוא מדבר רק על 'עילויים' (ביטוי נפוץ בשיח הזה, שמשמעותו היא מיעוט מסונן ולא כל דכפין)  שאותם יש לפטור. ואילו הנימוק הרביעי מדבר על קבוצה בגודל ביניים של כל הלומדים.

כעת אעבור לדון בכל אחד מאלו, בזה אחר זה.

1. החשש מ'קלקול'

להערכתי, לפחות בימים אלו (ואולי תמיד היה כך) ברור שאם תחשבו ביושר תמצאו שהנימוק הראשון הוא העיקרי. ישנו חשש מהיחשפות הצעיר החרדי שמתגייס לאנשים ולדעות שמחוץ למחנה, וזה מאיים על "טהרת ההשקפה" שלו, וכך בעצם על כלל החברה החרדית (סכנת נטישה). לא מרבים לדבר על כך בתקשורת שכן זה משדר חולשה ופחד (בניגוד לשדר מלא הביטחון שבדרך כלל מוצג מהכיוון ההוא), אבל זוהי האמת המרה. אחרי שחושפים את הטיעון הזה (שבדרך כלל נוטים להסתירו), הוא נראה סביר והגיוני. הם לא משתמטים אלא זכותם להגן על אורחות חייהם ולחיות כהבנתם, ואם הצבא מאיים על כך סביר שלא יהיו מוכנים להתגייס.

אמנם ניתן להעלות הצעות למסלולי שירות מוגנים (עם ליווי רבנים, פוליטרוקים ומשגיחים, כמקובל שם) כפי שבאמת קורה בשנים האחרונות, אבל החברה החרדית בצדק חוששת מאד גם מהם. היחס למסלולים הללו הוא כפול, דרך חרדית מקובלת מאד למבינים: לומר כלפי חוץ שזה לגיטימי ולשדר כלפי פנים שזה אסור באיסור  חמור ואין להשתדך עם מי שהולך לשם. הסיבה לכך היא שאין אפשרות ליצור בועה חרדית מלאה בצבא. מפגש כלשהו עם אוכלוסיות אחרות הוא בלתי נמנע, וזה יוצר איום גדול על החרדיות, והמציאות תוכיח. במישור העובדתי, אין ספק שיש סיכוי די גבוה לצעיר החרדי 'להתקלקל' בצבא. אמנם נכון שבמקרים רבים ה'קלקול' הוא סיבת הגיוס שלו ולא שהגיוס הוא  סיבת ה'קלקול' (זו טעות רווחת בדיונים על הגיוס), ועדיין נעילת הדלת בפני הגיוס היא מכשיר חרדי לשמירה על צעיריהם.

חשוב להבין שלמרות שהטיעון הזה נראה על פניו הכי סביר וקביל (זה לפחות לא שקר כמו שלושת האחרים), במבט נוסף ברור שהוא מופרך לגמרי. העובדה שלך צפוי קלקול, כלומר איום על האידאולוגיה  והעקרונות שלך, לא מצדיקה השתמטות מחובותיך האזרחיות לחברה שבה אתה חי, בטח כל עוד השירות אינו סותר חזיתית את השקפתך אלא רק מעורר סיכונים כלשהם. החובה הזאת מחייבת אותך לסכן את עקרונותיך. אין שום הצדקה לתת לאחרים למסור את נפשם עבורך כי לך יש עקרונות כאלה או אחרים (אתה לא רוצה 'להתקלקל'). גם לי יש עיקרון מאד יסודי שאני לא רוצה למות, האם זה מצדיק שלא אתגייס? האם אכילת כשרות רבנות או ראיית אישה במכנסיים של אדם חרדי חשובים יותר מהחיים שלי? בדיוק כמו שאיני יכול לגזול כסף של אחרים כדי לרפא את עצמי או להתמודד עם איומים שונים על אורח חיי והשקפתי. האיומים והסיכונים שלי הם בעייה שלי ולא של אף אחד אחר. אם יש איומים כאלה, עליך לנסות ולסדר מסלול שירות אופטימלי מבחינתך, אבל במסגרתו אתה חייב לשאת בנטל. כאמור, בשנים האחרונות זה קצת נעשה, אבל השיח סביב העניין הוא הזוי. איכשהו נראה שזה אינטרס של המדינה והחרדים רק עושים לנו טובה ומגיעה להם הכרת הטוב על כך. אבל באמת זה אמור להיות אינטרס של החברה החרדית שצריכה למלא את חובתה לחברה ולמדינה, ולא של המדינה ו/או הצבא. הכל הפוך כאן.

אוסיף כי מאד מטריד מבחינתי לשמוע את הנחרצות שבה אנשים מעלים את הטיעון הזה, ואפילו מתוך גאווה כלשהי על היושר שהם מגלים בכך (זה שהם מוכנים להודות בחולשה). את הציפייה להכרת טובה על אלו שכן מתגייסים ועל הפשרות מרחיקות הלכת (?!) שהם מוכנים לעשות במסגרת הגיוס. נראה שחסרה אצלם ההבנה המוסרית הבסיסית ששמירה על עקרונותיך לא מצדיקה למסור חיים של אחרים עבורך ושיש חובה מוסרית וגם הלכתית לשאת בנטל עם הציבור. אתה לא עושה את השירות עבורם אלא עבור כלל החברה שכוללת גם אותך עצמך. אפילו אצל אלו שרוצים להתגייס איכשהו שוררת תחושה שהשירות הוא חובה כלפי הציבור החיצוני (ע"ע 'הכרת הטוב'). זה כמובן מביא אותנו לשלוש הנקודות הבאות.

2. אידיאולוגיה ותיאולוגיה

הבסיס השני שהצגתי הוא אידאולוגי והשקפתי, היח למדינת ישראל ולציונות. זה אמנם היה השיח לפני קום המדינה ובאוונגרד האידאולוגי החרדי בשנותיה הראשונות, אבל כיום בדרך כלל מכחישים אותו בתוקף בשיח החיצוני (למעט יציאות לא נשלטות כמו זו של ר' בונים שרייבר ועוד כמה של אייכלר המנוול או זו של הרב דב לנדו וכדומה). רבים סבורים שגם אם הוא קיים במקום כלשהו ברקע, הוא אינו נוטל חלק בהנמקה לאי הגיוס.

אני חולק על כך, קודם כל מפני שהעניין התחיל בו וגם מפני שהוא עדיין תלוי בו. גם כיום, כשכבר פחות מדברים על היחס לציונות ולמדינה, להערכתי זהו מרכיב מרכזי בהצדקה לאי גיוס, בפרט כלפי פנים. גם אם לא מרבים לדבר על כך כלפי חוץ וגם אם לא מעטים מתכחשים לו אפילו ביחס אליהם עצמם. צעיר חרדי צריך להצדיק לעצמו את אי הנשיאה בנטל, וטענות כמו "מה לנו ולהם" או "הם אלו שגרמו לבעיות ולמה שאנחנו נילחם ונסכן עצמנו בשל כך" מסייעות לו בכך. אווירה של ניכור וחוסר שותפות מובילה להרגעת המצפון ביחס לגיוס גם מבלי שמנסחים זאת כעיקר אידאולוגי וגם בלי שהוא נאמר במפורש.

3. הערך של לימוד תורה

הנימוק השלישי הוא הערך של לימוד תורה, והטענה שצמיחה תורנית דורשת התמסרות מלאה, ולכן גיוס עלול מאד להפריע לה. מביאים כאן פטור שניתן לספורטאים ואמנים, ועולה הטענה: הלא תהא כוהנת כפונדקית?! לימוד תורה ודאי לא נופל בחשיבותו מעיסוקים אלו. יש לציין שלנימוק הזה שותפים גם לא חרדים (וגם אני), אבל הוא כמובן יכול להצדיק פטור של כמות קטנה הרבה יותר של לומדים ולא פטור גורף לחרדים או אפילו לכל לומדי התורה. בטור 34 הסברתי שמהנימוק הזה אני בהחלט חושב שראוי לפטור כמות מסוימת של לומדים שנבררים בקפדנות ומתאימים לצמיחה בתורה (מה שמקובל בשיח הזה לכנות 'העילויים'), ולפטור אותם משירות ומעיסוק בפרנסה. אבל גם זה הוא פטור שהחברה נותנת לאותם לומדים ולא פטור שמגיע למישהו בדין או שהוא יכול לתבוע אותו. כאן ענייננו בפטור מן הדין ולכן לא אכנס לשאלה של הפרשת כמות לומדים ספציפית.

בהקשר זה (ולא בדיון על הנימוק הרביעי) מובאים דברי הרמב"ם הידועים בסוף הלכות שמיטה ויובל שלו, שכותב:

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.

כידוע, הרמב"ם נוהג לשבץ וורטים אגדיים בסוף קבצי ההלכות שלו. אין וורט שזכה לציטוט ושימוש רב יותר מהוורט הזה. בכל אופן, רואים כאן שתלמידי חכמים פטורים מהשתדלות לפרנסה ומעריכת מלחמה וכמובן גם מבעלות על ממון.

כבר עמדו על כך שהעמדה שמשתמשת ברמב"ם הזה בוררת לעצמה פטורים מיוחדים ומזניחה אחרים. קשה לומר על אברך מן השורה שהוא בגדר מי שפרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים שביקשו בני אדם, ושהוא הולך ישר כפי שעשאו אלוהים. שהוא לא מתעניין ברכוש ובבעלות על ממון, ושכל חייו קודש ללימוד. אפילו מבין הלומדים המתמידים ביותר, יש מעטים מאד שבאמת עומדים בתיאור המפואר הזה. אבל גם אם הרוב לא באמת עומדים בקריטריונים (בחובות) הם בכל זאת בהחלט מרשים לעצמם ליהנות מהזכויות: בעיקר פטור משירות צבאי וקצת פטור מפרנסה (אם כי יש לא מעט השתדלות כדי שלא יהיה צורך בהשתדלות הזאת. המדינה והחברה אמורות להחליף כאן את הקב"ה בדאגתו לפרנסתם).

בסוגריים רק אעיר שאת דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"י), שאינם וורט אגדי אלא פסק הלכה (לדעת הרמב"ם. כשלעצמי אני בספק רב בעניין זה), החרדים נוטים פחות לצטט:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

שם הם דווקא מעדיפים לפסוק כמו הכס"מ על אתר. טוב, הוא מתבסס על כך שרבים עשו ולא עלתה בידם, אבל פטור משירות הרי בהחלט עולה בידם, אז למה לא?!

ניתן אמנם לתהות, בלי קשר לחרדים כיצד מתיישבים דברי הרמב"ם כשלעצמם אלו עם אלו. דומני שבהלכות שמיטה ויובל הוא מדבר על אנשים כבן עזאי ורשב"י שבאמת פורקים מעל צווארם עול חשבונות העולם, לא עוסקים בפרנסה ובהשתדלויות, ומוסרים את עצמם לגמרי לידי הקב"ה. כאמור, אנשים כאלה כמעט לא קיימים, לא אז ולא היום. זו רק קביעה עקרונית והצבת מודל אוטופי כלשהו. לעומת זאת, בהלכות תלמוד תורה הוא מדבר על אלו שאינם כבן עזאי ורשב"י, וכן עוסקים בפרנסה והשתדלויות, כמו כולנו, אבל חושבים להוציא את פרנסתם מלימוד תורה. אלו לדעתו מחללי השם ומבזים את התורה ומכבים מאור הדת, וסופם שמלסטמים את הבריות. כשלעצמי אני בהחלט לא מסכים לדברי הרמב"ם האלו, אבל אם מישהו נזקק לשיטת הרמב"ם, עליו לשאול את עצמו לאיזו משתי הקטגוריות הוא שייך, ובפרט ראוי לבחון זאת לגבי כלל החרדים שמצטטים את דברי הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל, שכנראה משייכים את עצמם ואת כל חבריהם לקטגוריה הראשונה.

אגב, אם מאמצים אמנה חברתית חדשה שפוטרת כמות קטנה של לומדים שמתאימים לכך, הם יכולים להיחשב כשבט לוי גם אם אינם עומדים בקריטריונים שמונה הרמב"ם. זהו פטור שהחברה נותנת להם גם עבור עצמה ולא רק עבורם, וזכותה לעשות כן גם בדור עני כשלנו שבו אין לנו כאלה בני לוי שפורקים מעל צווארם עול החשבונות הרבים של בני האדם. הדיון כאן הוא על מי שהחברה לא פוטרת מכוח הנימוק הזה אלא על פטור גורף מכוח לחצים קואליציוניים ועקרונות אידאולוגיים ואחרים כפי שמניתי כאן, כלומר על הדרישה מכוח זכות מוקנית לקבל פטור.

4. תורה כתחליף להגנה

הנימוק האחרון הוא שהלומדים מגינים על כולנו, ולכן הם בעצם תורמים את חלקם. זהו עיקר התעמולה החרדית, שאמנם נאמר הרבה כלפי פנים, אבל תפקידו לא פחות חשוב כלפי חוץ. זאת מפני שעל טענה כזאת יחסית קל להגן. לא מפני שהשומעים מבחוץ בהכרח יסכימו (הם לא), אלא מפני שהם לפחות יבינו שאין כאן השתמטות בעלמא. כאשר תוקפים אותך על השתמטות, ההגנה הכי טובה היא ההתקפה: אני זה שבאמת מגן. ובכלל למה אתם לא נושאים בנטל של לימוד תורה? אתם המשתמטים, שהרי בלי זה לא נחזיק מעמד כאן.

כפי שכתבתי למעלה, הסעיף הזה מחולק לשתי טענות שונות: א. רבנן לא צריכי נטירותא – כלומר השמירה של הצבא נחוצה רק לאזרחים הרגילים אבל לא ללומדי התורה. הם שמורים על ידי תורתם. ממילא גם אין עליהם חובה לתרום להגנה כי הם לא הלקוחות שלה (הם כמו אזרחי מדינה אחרת לעניין זה). ב. תורה מגנא ומצלא. ניתן להבין זאת גם באופן דומה, שהתורה מגינה ומצילה את מי שעוסק בה, ואז חזרנו לסעיף הקודם. אבל השימוש שעושים במימרא הזאת בדיון על הגיוס הוא שהתורה גם מגינה ומצילה על כלל הציבור. כלומר הטענה היא לא רק שהאברכים פטורים מגיוס כי אינם צריכים את השמירה, אלא שהם בעצם ממלאים את חלקם בנטל השמירה על ידי הלימוד, ובכך שומרים על כולנו. המהדרין מוסיפים שהתורה היא השומרת האמתית על כולנו, והצבא הוא רק ה'השתדלות'. תזת ההשתדלות היא המצאה מרתקת ומופרכת כאחת. מדובר בבליל של סתירות לוגיות, המצאות חסרות שחר ונטולות בסיס ותירוצים עלובים שמכסים על חוסר אמונה בדוגמות השמרניות (שהכל בידי שמים), אבל עליה כבר הרחבתי את הדיבור לא פעם (ראו למשל בטור 279 ועוד הרבה). לכן כאן אתמקד בתזה של לימוד תורה כשמירה.

בדיון הזה קודם כל עלינו להבחין בין מקורות אגדיים והלכתיים. תורה מגנא ומצלא זו אמירה אגדית וכל מסקנה מעשית, ובטח הלכתית, שמסיקים ממנה היא בערבון מוגבל מאד. לעומת זאת, רבנן לא צריכי נטירותא זו אמירה שמובאת בהקשרים הלכתיים ויש לה השלכות הלכתיות.

תורה מגנא ומצלא

בסוטה כא ע"א הגמרא דנה בהגנה של מצוות ושל לימוד תורה, ואומרת ששתיהן מגינות אבל התורה יותר:

והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור את המצוה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם ואומר בהתהלכך תנחה אותך וגו' בהתהלכך תנחה אותך זה העוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם ד"א עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה א"ר יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא מתקיף לה רבה אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא.

אגב, גם שם מדובר על הגנה על הלומד עצמו ולא על הכלל. אמנם אפשר היה להביא עוד מקורות שמדברים על זכות הלימוד ותרומתו למחזיקי הלומדים ואולי גם לחברה כולה. כך או כך, מה משמעותה של אותה הגנה זו שאלה לא פשוטה. וכי חסרים לומדי תורה שניזוקו מכל מיני דברים? הגמרא עצמה תוהה לגבי דואג ואחיתופל ומציעה תירוצים. תקבלו או לא, אין משיבין על הדרוש. בכל אופן, כדרכן של אגדות קשה להסיק מכאן מסקנה ברורה, בטח לגבי השאלה כמה תורה צריך ללמוד כדי שהיא תגן, עד כמה היא מגינה ועל מי. האם מישהו מפסיק לקחת תרופות או ללכת לעבודה כי תורה מגנא ומצלא? (חובת ה'השתדלות', אני יודע. ולגבי הצבא אין חובה כזאת, גם את זה אני יודע.) הוסיפו לכך את מה שכתבתי לא פעם, שגם אם כל זה היה נאמר שם, עדיין תפיסות של חז"ל אינן מחייבות ולא בהכרח נכונות. רק להלכה שהם פסקו יש תוקף פורמלי.

אני הקטן גם חושב שתורה מגנא ומצלא, אבל לאו דווקא במובן מיסטי אלא במובן טבעי. היא זו ששומרת על היהדות, וממילא על שרידותנו כעם. הפרשות חלה או הקפות שניות כנראה לא יעשו את העבודה. זהו נימוק משמעותי גם לדיון שלנו, שכן מסיבה זו אני בהחלט תומך במתן פטור לכמות סבירה של לומדים רציניים. הבאתי לכך את משל העני הסיני שנתנו לו שתי פרוטות לצדקה והוא הלך וקנה עמן לחם ופרח. כששאלו אותו מדוע לא קנה שתי פרוסות לחם, הוא ענה שלחם זה כדי לחיות אבל הפרח הוא כדי שיהיה בשביל מה לחיות. הערך של השרידות שלנו כעם הוא רק בגלל היהדות. בלי זה יש כמובן ערך לחיי כל אדם, אבל איני רואה ולו בדל ערך בשרידות לאומית.

רבנן לא בעו נטירותא

מקור הדברים בסוגיות המסים בפרק ראשון של ב"ב. המבנה של הלכות מסים הוא מורכב, והשאלה העיקרית היא איך מחלקים את ההשתתפות בצרכי הציבור בין האזרחים. עליי להקדים את מה שכבר הערתי בעבר, שאני בכלל לא בטוח שאלו סוגיות הלכתיות. מדובר בנורמות שקבעו חכמים בכובעם כנציגי הציבור ולא כפוסקים (כמו תקנות הקהל). העובדה שהלכות אלו מצאו את דרכן לספרי הלכה היא תוצאה של התאונה ההיסטורית שבה איבדנו את המלוכה והתבצע איחוד רשויות בין הרשות החילונית (המלוכה) לרשות ההלכתית (הסנהדרין). אם זה כך, אזי אין להסיק משם מאומה לעניין הלכה והדברים אינם מחייבים. עובדה היא שבנושא תקנות הקהל ומסים אף אחד לא נוהג כפסיקת השו"ע אלא כמנהג המקובל, ואף אחד גם לא מוטרד מהמצב הזה. ראו על כך בטור 164 ועוד.

אחד העקרונות שמוצג שם בגמרא, שלפחות לגבי נושאים מסוימים ההשתתפות בצרכי הציבור היא לפי מידת ההנאה שיש לך בדבר (ראו כאן סקירה של תלמידי לשעבר, הרב יאיר אטון). כך למשל איש עשיר נהנה יותר מהחומה שמגינה בפני שודדים ולכן עליו להשתתף בעלויותיה ביותר כסף מאשר עני. כך גם משפחה עם הרבה ילדים נהנית יותר ממוסדות לימוד וכדומה. לפי העיקרון הזה תלמיד חכם שמוגן בעצמו על ידי התורה שלמד ולומד, פטור מהשתתפות בצרכי הביטחון שכן אין לו צורך בכך. שימו לב, שהפטור הזה לא נובע מכך שהתורה שלו מגינה על כולנו אלא מזה שהיא מגינה עליו. הטענה שהוא מגן גם עלינו היא טענה נוספת, וקשה למצוא לה תימוכין ברורים בסוגיות הגמרא שם.

בפרק 5 של מאמרו, הרב אטון דן בפטור תלמידי חכמים מהוצאות שמירה. הוא מציג שם שלושה טיעונים:

1. הפטור משמירה הוא בגלל שהם אינם נזקקים לה. לפי זה לא מדובר בפטור לתלמידי חכמים אלא ביישום של העיקרון הכללי של השתתפות לפי צורך. ובאמת שם בגמרא מבואר שיש תלמידי חכמים שכן משתתפים בהוצאות (לא בשמירה עצמה חלילה, "זו לא עבודה בשביל יהודים", כמאמר הגששים שליט"א) במקרים שגם הם נצרכים לשמירה. השאלה האם אצלנו מדובר בכאלה שאינם צריכים שמירה? האם הם גם לא קוראים למשטרה כשנכנס גנב לביתם ולא דואגים לפרנסה כשהם נקלעים למצוקה? השימוש הסלקטיבי בעיקרון של רבנן לא בעו נטירותא הוא בעייתי.

מעבר לזה, מה זה אומר על הוצאות של תרבות וחינוך חרדיים, מקוואות ועוד? אם ההנחה היא שכל ציבור יחזיק את עצמו ואת צרכיו, לא נגיע רחוק. גם לא שמעתי על ויתור כזה מצד החרדים.

2. יש שם בסוגיה גם פטור לתלמידי החכמים מכל מיסי המלכות. הרב אטון טוען שזה רק לגבי מלכות של גוים, אבל גם בלי זה עוד לא שמעתי דרישה של החרדים לפטור אותם ממסים (על אף שרבים מהם כידוע נוהגים להקל טובא בדין זה). אבל לכו תדעו, אולי גם זה עוד צפוי לנו…
3. הפטור ממסים נתלה בסוגיות שם גם בזה שפורענות באה לעולם בשל עמי הארץ. כלומר הלומדים הם לא מקור הצרה ולכן לא מוטלת עליהם החובה לטפל בה. הזכרתי כבר למעלה את הטיעון המוזר הזה (דומני שמקורו בחזו"א). מעבר לחידוש התיאולוגי בשל מי מגיעות פורענויות וגם לחידוש הדיאגנוסטי שנותן לנו כלים ברורים לקבוע מיהו ת"ח ומי עם הארץ ובשל מי באות עלינו צרות, יש כאן הנחה שההשתתפות בהוצאות נקבעת לפי האשמה (מי גרם להוצאה) ולא לפי מידת האיום (כלומר מי שצריך את ההצלה). שימו לב שלא מדובר באשמה שמצדיקה הטלת חיוב נזיקי, ולכן זה כשלעצמו חידוש לא מבוטל. מעבר לזה, כעת אפשר להיכנס לשאלות של אשמה בכל מיני הוצאות שיש לנו כאן במדינה ולקבוע לפי זה את גובה ההשתתפות. גם כאן תוכלו לראות שלא נגיע רחוק.

באופן כללי, בכל הסוגיות שם משתמע שהתורה מגינה על לומדיה ולא על הכלל. הדיון הוא בפטור מחמת חוסר צורך או חוסר אשמה. לא שמעתי אף אחד אצלנו שטוען שאם יש לנו לומדי תורה אין צורך להוציא הוצאות על ביטחון כי לאף אחד מאתנו לא יקרה דבר. לכן הטענה שהלומדים שומרים על הכלל ודאי לא יכולה להסתמך על הסוגיות הללו. אבל גם לגבי הלומדים עצמם מדובר בשימוש סלקטיבי בטענות לא מבוססות.

סיום וסיכום

הדיון בכל הטיעונים הללו רק מראה לנו שדיני מסים והשתתפות בנטל בסוגיות ההן אינם רלוונטיים לחיינו במדינה מודרנית ובכלל (וכאמור למעלה, הם גם אינם דינים מחייבים). לכן איני מקבל את מי שמנופף בהם כבסיס לדרישה עכשווית, ובטח אם הוא עושה זאת סלקטיבית ובאופן לא עקבי. מי שנכנס לגדר שבט לוי שיעשה זאת עד הסוף. כולל מס על משקאות ממותקים, ויתור על פרנסה ורפואה, על שירותי המשטרה ועוד. ובכלל, גם אם יטילו על הצדיקים הללו שירות ותשלומי מס, בטח לא יקרה להם כלום. התורה כבר תגן עליהם, אז מה הבעיה בכלל?!

ואם נשוב להתחלה, ניתן לראות כאן שאין שום מקום לפטור גורף של לומדי תורה, ובטח לא פטור גורף של ציבור כלשהו. ניתן לקבוע מינוני פטור סבירים ללומדים מיוחדים (מוכשרים ומתמידים שיעברו סינון), שלא תהא כוהנת כפונדקית. ואם משום מה מגיעים למסקנה שאין צורך בגיוס מלא, גם אז יש לחלק את הפטורים בין כלל הציבורים ולא לתת את כולם לציבור אחד.

בימי החנוכה כשהכוהנים בני שבט לוי הם אלו שנחלצו לפני העם למלחמה ביוונים (טוב אולי הם לא היו מ'שבט לוי' של הרמב"ם, אלא סתם משבט לוי), אין מתאים מכך שלומדי התורה של זמננו ייחלצו חושים למלחמה ולא ישאירו את אחיהם למסור נפש עבורם. בימים ההם בזמן הזה.

[1] כתבתי לא פעם שמי שחושב שהסינון החרדי על האינטרנט הפך לעיקר אמונה בגלל פורנוגרפיה או אלימות אינו מבין כיצד חרדיות פועלת. עיקרי האמונה החרדיים לא קשורים בשום צורה לעיקרי האמונה היהודיים. הדאגה העיקרית שלהם היא מהיחשפות לדעות אחרות ולאנשים אחרים, ולא מעבירות הלכתיות כאלה או אחרות (מכאן גם תוכלו להבין מדוע גם האתר שלי מסונן שם). ככלל, החרדיות מוטרדת הרבה יותר מסכנות לחרדיות מאשר משאלות של יראת שמים או עבירות, וכל המלחמות הגדולות ניטשות שם רק על עניינים כאלה. הסיסמאות הנלהבות על הצלת ישראל והימנעות מעבירות הן עלה תאנה לעניין הזה.