על זהות יהודית בזמננו ובכלל

בס”ד

אקדמות – 2014

“פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת”

מיכאל אברהם

אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה. מגדלים שפנים וחזירים. יש להם קשר עם האבא שלהם?… מערך? מערך זה דבר קדוש? הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור, אז במה הוא יהודי?

            (“נאום השפנים” של הרב שך, יד אליהו, 1990)

המאמר הזה נכתב ממש בימים שבהם מתפוצץ עוד מו”מ בינינו לבין הפלסטינאים, אלא שהפעם שאלות הזהות שהביאו לכך קרובות הרבה יותר אל פני השטח. העילה העיקרית לפיצוץ מבחינת ישראל היתה הדרישה להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. דרישה זו נענית, בין היתר, בטיעונים של גורמים פלסטינאים ואחרים, שדורשים מאיתנו קודם כל להגדיר מהו ומיהו יהודי בעינינו לפני שאנחנו דורשים זאת מאחרים. במסגרת זו, יש שמציגים אותנו כצאצאי הכוזרים, ובכך מערערים על האותנטיות ההיסטורית של הנרטיב היהודי, כלומר על כך שאנחנו אכן ההמשך הטבעי של היהודים הקדומים שחיו כאן בארץ ישראל. מנגד, הפלסטינאים מציגים גם הם זהות לאומית היסטורית (הזויה משהו) כבסיס לטיעוניהם. דוגמה משעשעת במיוחד מצאתי בכתבתו של אלדד בק, שמתאר שיחה של השרה ציפי ליבני שממונה מטעם ממשלת ישראל על המו”מ עם הפלסטינאים, עם סאיב עריקאת הממונה על המו”מ מהצד הפלסטיני:[1]

חברי המשלחת הישראלית הגדולה לוועידת הביטחון במינכן נדהמו אמש, כאשר חבר הצוות הפלסטיני למשא ומתן עם ישראל, סאיב עריקאת, הטיח בלבני שהוא ובני משפחתו כנענים וגרו ביריחו 3,000 שנה (!?) לפני שהגיעו לעיר בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון. במהלך דיון על תהליך השלום במזרח התיכון שבו השתתפו השניים, החל עריקאת לדבר על הנרטיבים ההיסטוריים השונים של שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, וטען שהפלסטינים והוא כנציגם הם למעשה צאצאיהם של הכנענים ולכן יש להם יותר זכויות על אדמות פלסטין מאשר ליהודים. לבני השיבה שישראל והפלסטינים לא צריכים לשאול איזה נרטיב צודק יותר, אלא איך בונים עתיד. “אני לא מסתכלת על הסדר לשלום בצורה רומנטית. הציניות מסוכנת לא פחות מהנאיביות. ישראל רוצה בשלום כי זה אינטרס שלה”.

מעבר לטיעון הפרקטי, ישנה תחושה שלבני מנסה להימנע מהדיון המביך הזה מפני שהיא חושבת שזהות לאומית היא במהותה סוג של נרטיב, ולכן דיון אודותיה אינו רלוונטי. אין כאן צודק ולא צודק, שכן כפי שמקובל כיום לחשוב כל עם מכונן את זהותו שלו ואין רשות לאף אחד אחר לעשות זאת עבורו. רבים יאמרו שגם בזהות היהודית ישנם חורים שממולאים על ידי נרטיבים שונים (אם כי המינון שונה מאד מהדוגמה הפלסטינית). טענותיהם של גולדה, בן ציון נתניהו ורבים אחרים, לפיהן אין דבר כזה עם פלסטינאי, נשמעות היום מאד מיושנות וארכאיות. לא בגלל ממצאים היסטוריים כלשהם, אלא בגלל שעם ולאום הם מושגים שמוגדרים רק דה-פקטו.

שאלות הזהות, היסטורית ותרבותית, מסרבות להרפות מאיתנו. הן זוקפות קומה ותוקפות אותנו שוב ושוב. דומה כי כמעט בשום מקום בעולם שאלות של זהות לאומית לא מעסיקות את האנשים באורח כה קיומי כמו אצל היהודים, וכמובן גם בישראל. ניתן אולי למצוא ויכוחים בשאלות האם את/ה בלגי אותנטי או לא, אבל בעיקר ככלי ניגוח של יריבים, או כחלק מהרומנטיקה של תנועה לאומית-לאומנית. קשה אפילו לדמיין קבוצה או אדם שמתחבטים קיומית בשאלת היותם בלגים, או לובים, אמיתיים ואותנטיים.

אם ניטול כדוגמה את הזהות האישית שלנו, אף אחד מאיתנו לא מתלבט בשאלה האם אני מיכאל אברהם אמיתי, ובמה בעצם אני מיכאל אברהם? מהי הגדרתו של מיכאל אברהם, והאם אני עונה לה? הזהות האישית היא מובנת מאליה ולא זקוקה להגדרות. הדבר נכון גם ביחס לזהות משפחתית. כל אדם ששייך למשפחת אברהם הוא פשוט כזה, וזהו. תהיות על קריטריונים והגדרות בהקשרים אלו נראות הזויות. אני מתרשם שברוב העמים כך הוא גם לגבי זהות לאומית. היא פשוט שם, וזהו. אז מה יש בה, בזהות היהודית, שחוזר ומטריד אותנו באופן כל כך קיומי? האם ניתן בכלל לנהל דיון קונסטרוקטיבי ואינטליגנטי בנושא הזה?

במאמר זה אנסה לתאר את הבעייתיות המתודולוגית שכרוכה בדיון על זהות יהודית, ולהציג ניתוח קומון סנסי מחד ואנליטי-אפריורי מאידך, של הסוגיה ומשמעויותיה. לכן לא אכנס לפרטים ולניואנסים כדי לא לאבד את התמונה הגדולה, וארשה לעצמי להשתמש בהכללות שנראות לי סבירות בלי להיזקק למקורות ספציפיים, תורניים או מההגות הכללית. ההיזקקות שלי לאקטואליה, ובפרט לפוליטיקה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נעשית כאן למטרות פולמוסיות אלא להדגמת טענות שיעלו בדבריי. אני לא מביע כאן עמדה באשר לסכסוך עצמו ולאופני פתרונו.

הדיון התרבותי-פילוסופי והדיון ההלכתי-תורני

המושג העיקרי בכותרת הדיון, זהות יהודית, הוא עמום. ניתן לקחת את הדיון לגביו לפחות לשני כיוונים: א. זהות לאומית יהודית במובן הפילוסופי-אתני-תרבותי. ב. זהות יהודית במובן התורני-הלכתי (רבים בכלל לא יקבלו את ההנחה שאלו שני דיונים שונים). זה כמובן מתקשר לשאלה (העקרה לדעתי) האם יהדות היא דת או לאום, שגם בה לא אגע כאן. אני אלו אינם רק שני דיונים שונים, אלא הם מבטאים שתי מתודות דיון שונות: האם לנהל את הדיון במערכת המושגית הכללית יותר או במערכת תורנית-הלכתית.

ככלל, זהויות דתיות קלות יותר להגדרה מאשר זהויות לאומיות. הסיבה לכך היא שהזהויות הדתיות מבוססות על ערכים ונורמות משותפות, ובפרט על מעשים ואמונות מחוייבות (אמנם עם גווני פרשנות שונים. שום דבר בחיים לא ממש פשוט).[2] לעומת זאת, זהות לאומית היא מושג אמורפי יותר, והיא מבוססת על היסטוריה, טריטוריה, תרבות, דת, שפה, תכונות אופי מסויימות ועוד, או תמהילים כלשהם של כל אלו. בדרך כלל זהות לאומית לא מתקשרת לעקרונות מחשבתיים או מעשיים משותפים, ובודאי לא לעקרונות ייחודיים דווקא לעם ספציפי. אבל תרבות, שפה, מאפיינים פסיכולוגיים כאלה או אחרים, הם משתנים ולא חד משמעיים, וברוב המקרים הם גם יכולים להיות משותפים עם לאומים אחרים. יתר על כן, חלק מהמאפיינים הללו משתנים, ואדם או חברה יכולים לאמץ או לנטוש כמה מהם. אז מה מכל אלה הוא קריטריון הכרחי לזהות לאומית?

גם בהקשר היהודי זהו המצב. די קל להגדיר את הזהות היהודית הדתית. מי שמחוייב לקיום מצוות הוא בעל זהות יהודית. כמה מצוות צריך לקיים? זו שאלה סבוכה יותר, והיא  הולכת ומסתבכת בדורנו המורכב, אבל זוהי שאלה מסדר שני. מחוייבות עקרונית למצוות היא הגדרה מספיקה לצרכינו.[3] יתר על כן, בהקשר ההלכתי שאלת הזהות, גם זו הדתית, אין לה חשיבות. יש הגדרה הלכתית די ברורה לגבי כל סוגי המחויבויות הדתיות, כלפי מי הן פונות ומי מחוייב בהן. שאלות של זהות דתית לא עולות באופן ישיר בעולם המושגים התורני-הלכתי.

אם לגבי זהות דתית אין חשיבות הלכתית לשאלה, אז קל וחומר לגבי שאלת הזהות הלאומית. מהי ההשלכה ההלכתית של הקביעה שקבוצה כלשהי היא בעלת זהות לאומית יהודית? בהלכה יש משמעות לשאלה מי מקיים או לא מקיים מצוות, ועוד יותר לשאלה מי חייב או לא חייב לקיים אותן. לשאלת הזהות אין תשובה הלכתית ברורה, ואין לה מצד עצמה השלכות הלכתיות ישירות.

מבחינה הלכתית, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר כהלכה.[4] זוהי זהותו במובן ההלכתי, וזה לא משנה מה הוא עושה, ובפרט האם הוא מקיים או לא מקיים מצוות. מבחינה הלכתית הוא כמובן חייב לקיים אותן, וניתן לדון האם מי שלא עושה זאת הוא עבריין ומה צריך לעשות לו. אבל לשאלת הזהות שלו אין חשיבות. ביטויים כמו “יצא מכלל ישראל” הם בעיקרם מטפוריים, ואין להם השלכה מעשית של ממש בהלכה. וגם אם יש להם משמעות כלשהי, ההלכה מגדירה אותם לפי הקריטריונים הטכניים שלה.

זהות לאומית: ההבחנה בין הסכמיות למהותנות

עד כאן עסקנו בשאלות הזהות מנקודת המבט ההלכתית-דתית. מנקודת המבט הפילוסופית הכללית, העניין העיקרי הוא בזהות הלאומית ולא בזו הדתית. כבר הזכרתי שזהות לאומית בכלל היא מושג עמום וקשה להגדרה. כאן אעמוד בעיקר על שני קטבים קיצוניים ביחס להגדרת הזהות הלאומית: הגישה ההסכמית (קונוונציונליסטית) והגישה המהותנית (אסנציאליסטית).

שאלת הלאומיות והזהות הלאומית היא שאלה חדשה ומודרנית במהותה. בעבר הרחוק, מסיבות שונות, אנשים כמעט לא שאלו את עצמם מהי זהותם הלאומית וכיצד להגדיר אותה. העולם היה סטטי יותר, אנשים לא עשו הרבה שינויים בחייהם, וכמעט לא היו צריכים לעמת את זהותם עם זהויות מתחרות. ספק אם היה בתודעתם מושג מובחן של זהות לאומית, וגם אם היו שינויים בזהות הזאת הם באו מאליהם ובאופן טבעי ולא מודע. הזהות הלאומית היתה טבעית, באופן דומה לזהות האישית והמשפחתית שהוזכרו למעלה. הרקע הדתי תרם גם הוא לעניין, שכן לרוב האנשים היתה זהות דתית. בעולם הקדום יותר שררה תפיסה שהמלוכה היא מתת אלוה למי שנולד למלוך, וכך גם הזהות הלאומית והדתית והשיוך שלנו אליה. כל אלו נבראו עם העולם בששת ימי בראשית, ונתפסו כטבעיים ומובנים מאליהם.

בעידן המודרני, עם התעוררות הלאומיות באירופה ובעולם בכלל, החלה לצוף השאלה במלוא עוצמתה. הקושי להגדיר את הזהות הלאומית, הניב תשובות שרובן עומדות בין שני קטבים: הראשון הוא הקוטב הקונוונציונליסטי שרואה בזהות הלאומית משהו שיסודו בהסכם כמעט שרירותי. ברגע שקבוצה כלשהי רואה את עצמה כעם, לפחות אם הדבר מחזיק מעמד זמן מסוים, כי אז מדובר בעם. המשורר אמיר גלבוע, בשנת 1953, בעקבות הקמת המדינה, תיאר זאת כך: “פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת”. הקוטב השני הוא תפיסות מהותניות רואות בזהות הלאומית משהו טבעי ומובנה, בדיוק כמו הזהות האישית. כשתוהים יותר על טיבו של אותו יסוד “טבעי” חמקמק, הלאום, הרומנטיקנים מגיעים לפעמים למטפיזיקה. לפי גישות אלה, ללאום יש קיום מטפיזי במובן כלשהו, משהו כמו אידיאה אפלטונית, והפרטים שמרכיבים את הלאום נכללים ביישות הזאת בגלל זיקתם המטפיזית אליה. כל סוס שייך לקבוצת הסוסים בלי שיהיה צורך להגדיר באופן מפורש מהי סוסיות. הוא פשוט סוס, וזהו. כך גם כל בלגי שייך לקבוצת הבלגים בלי להתחייב להגדרות כלשהן. לא רק בגלל שקשה להציע הגדרות, אלא בגלל שאין בכך צורך. הזהות הלאומית היא מושג טבעי בדיוק כמו הזהות האישית והמשפחתית.

חשוב להבין שמילותיו של אמיר גלבוע שמתארות את ההתעוררות הלאומית יכולות היו להיכתב גם במסגרת התפיסה המהותנית-מטפיזית, אלא שכאן יהיה מדובר בהתעוררות חווייתית, שבה פתאום חודרת למודעות של האנשים אותה מציאות מטפיזית שהיתה רדומה קודם לכן. היא מתעוררת בהם והם רוצים לממש אותה בפועל, במובנים מוסדיים פוליטיים וחברתיים קונקרטיים. פתאום קם אדם ומרגיש את העובדה המטפיזית (שהיתה נכונה מאז ומעולם) שהוא עם, ומתחיל ללכת. ברומנטיקה של ההתעוררות הלאומית האדם קם במובן של התעוררות מתרדמה, בניגוד לתפיסה ההסכמית שבה הקימה מתפרשת כהתרוממות מהקרקע לשם התחלת הצעידה. הויכוח הוא בשאלה האם הקימה היא התעוררות או היווצרות.

זהות לאומית: הגישה ההסכמית וביטוייה

בצד ההסכמי של המפה עומדים הוגים כמו בנדיקט אנדרסון, בספרו המשפיע קהילות מדומיינות (1983), ורבים אחרים בעקבותיו. אלו כופרים בקיומו של תוכן מהותי של מושגים כמו לאום וזהות לאומית. בעלי גישה זו רואים בלאום סוג של פיקציה שרירותית שנוצרת ומתגבשת בתודעה של קבוצות כלשהן במהלך ההיסטוריה (בדרך כלל המשותפת) שלהם. חשוב להבין שאין בכך כדי לומר שההתעוררות הזאת אינה בת תוקף, או שאפשר לזלזל בדרישותיה ובטענותיה. בהחלט לא. הזהות הלאומית קיימת כעובדה פסיכולוגית והיא חשובה לאנשים, וככזו רבים סבורים שהיא זכאית ליחס של כבוד. אבל מבחינה מהותית מדובר במשהו שרירותי. כדי לחדד את המשמעות של גישה זו, יסלח לי הקורא אם אקדיש כאן כמה פסקאות לאקטואליה.

דוגמה בוטה לגישה ששייכת לאסכולה ההסכמית, היא תפיסתו של פרופ’ שלמה זנד. זנד הוא היסטוריון מאוניברסיטת ת”א, שנמנה בעבר על חוגי מצפן ומשתייך לחוגי השמאל הרדיקליים בישראל. בספרו הקונטרוברסלי מתי ואיך הומצא העם היהודי? (רסלינג, 2008), בחר זנד לנתח דוגמה שמאתגרת במיוחד את התזה של בנדיקט אנדרסון. הוא מנסה להוכיח שם שהעם היהודי הוא קהילה מדומיינת. המשימה הזאת היא שאפתנית במיוחד, שכן תהא אשר תהא דעתנו על עמדתו של אנדרסון, אם יש בעולם (המערבי) דוגמה שעומדת בניגוד חזק לתזה שלו זהו העם היהודי. ואכן, לטעמי (ולטעם רבים אחרים) ספרו של זנד מוציא שם רע למחקר ההיסטורי, ובפרט פוגע בהבחנה היסודית והחשובה כל כך בין אידיאולוגיה לבין מחקר אקדמי.[5] אבל מה שמאפשר לו לעולל את כל זה הוא העמימות האינהרנטית של המושג זהות לאומית.

אם נמשיך באקטואליה, דוגמה מובהקת במיוחד מהקוטב השני, כזו שמאוששת היטב את התפיסה של אנדרסון, היא העם הפלסטיני. הפלסטינים הם עם שמבוסס בעליל על זהות מדומיינת (שכוללת לפעמים הזיות בדיוניות ממש, כמו שיוך לפלישתים או לכנענים המקראיים, או אפילו לעידנים קדומים יותר)[6], שנוצרה כמעט יש מאין במונחים היסטוריים.

יש בנותן טעם להצביע כאן על השלכה אופיינית של התפיסה ההסכמית. בפתח ספרו זנד מקדיש את הספר: “לזכר תושבי אל-שייח’ מואניס אשר נעקרו בעבר הרחוק מהמקום שבו אני חי ועובד בהווה הקרוב”. הנימה היא תיאורית ושליווה, ועל פניו נראה שהוא לא אמור לראות בכך בעיה. אם זהויות לאומיות הן מעצם מהותן מדומיינות, אז זהות מדומיינת אחת דוחקת את רגליה של האחרת. זו באה וזו נעלמת. כך דרכו של עולם. לשיטתו הרי מדובר בעובדות פסיכולוגיות ולא בערכים או באמיתות מטפיזיות, ואפילו לא באמיתות היסטוריות. זהו הצד השני של המטבע הקונוונציונליסטי שרואה את הזהויות הלאומיות כמדומיינות.

המסקנה היא שאם זהות לאומית היא בעצם הסכם שרירותי סובייקטיבי, כי אז ניתן (אם כי לא בהכרח) להסיק מכך שתי מסקנות מהופכות: 1. אין ליישויות כאלה שום זכויות אמיתיות. אומות הן יצורים חסרי חוט שידרה, שאין להם קיום מחוץ לדמיונם של אנשים. 2. הזהות הלאומית היא חלק בלתי נפרד מזהותם של אנשים רבים ובעצם אין זהות לאומית אחרת (אמיתית מבחינה מהותית), ולכן העובדה שמדובר בזהות מדומיינת אין בה כדי לומר שמותר לזלזל בתביעות וטענות של יישויות כאלה.

באורח פלא, לא מעטים מבעלי גישה זו מרשים לעצמם להשתמש בה כדי לבקר את הזהות האחת (במקרה של זנד, הישראלית-יהודית) ולהאשימה במיסטיפיקציה של מוסכמה חברתית שרירותית ומדומיינת, המצאת עצמנו לדעת, ובו בזמן מתוך אותה נקודת מבט עצמה מעלים טיעוני הגנה על זכותה של זהות מדומיינת אחרת (הפלסטינית, בדוגמה של זנד). האבסורד מתחדד עוד יותר אם נזכרים בכך שדווקא העם היהודי הוא הדוגמה הפחות מוצלחת והעם הפלסטינאי הוא הדוגמה המובהקת ללאומיות מדומיינת. אחזור ואדגיש שאין בכוונתי כאן לדון ביחס הראוי לתביעה של קהילה כזאת להכרה פוליטית, שכן זוהי שאלה נורמטיבית-ערכית-פוליטית. כאן אני עוסק רק בתיאור היסטורי-תרבותי ובביקורת על חוסר קוהרנטיות בדיון.

זהות לאומית: הגישה המהותנית

עד כאן עמדתי על הקונוונציונליזם והבעייתיות שכרוכה בו. אולי דווקא בגלל הקשיים הללו, יש שלוקחים את מושג הזהות הלאומית למחוזות המטפיזיקה. התעוררות הלאומיות באירופה, כמו גם ההתעוררות הלאומית היהודית שבאה לידי ביטוי בתנועה הציונית והושפעה מאד מהרומנטיקה הלאומית האירופית. תנועות אלו מבטאות פעמים רבות עמדה לפיה הלאומיות יסודה ביישות מטפיזית כלשהי (העם, הלאום). ביטויים קיצוניים לתפיסה הזאת מופיעים בהגויות פשיסטיות (בגרמניה של היטלר, ביסמרק, ועוד הרבה לפניהם, כמו גם באיטליה של גריבלדי ועוד). הגישות הללו קיבלו ביטוי בהגות התורנית של הראי”ה קוק ותלמידיו. אלו אימצו את הרעיון המטפיזי הזה, והפכו אותו לעיקר אמונה יהודי. הניצוץ היהודי, עומם, חבוי, מוכחש ומודחק, ככל שיהיה, הוא שמגדיר את יהדותו של אדם. סגולת ישראל והייחודיות המולדת והגנטית של כל יהודי, הפכו להיות כמעט קריטריון בלעדי ליהדות, בעיקר כאשר כל המאפיינים המסורתיים (שמירת מצוות) נעלמו, או לפחות הפסיקו להיות מכנה משותף מוסכם. “כנסת ישראל” הפך ממטפורה לביטוי אונטולוגי של האידיאה המטפיזית היהודית.

אני מציג כאן את הגישה המהותנית כתגובה לזו ההסכמית, אבל על הציר ההיסטורי ברור שהתפיסה המהותנית (גם אם לא תמיד מטפיזית) קדמה לקונוונציונליזם. באופן היסטורי, הגישות הקונוונציונליסטיות הן שעלו כתגובה לגישות המהותניות. אם הגישה המהותנית מזוהה מאד עם המודרניזם והתעוררות הלאומיות, הרי שהקונוונציונליזם הוא חלק מ”הביקורת החדשה” הפוסט לאומית, שמזוהה עם העמדה שמכונה פוסטמודרניזם.

הפרדוקס הבסיסי

עד כאן תיארתי את שתי התפיסות זו מול זו. היכן הן מתנגשות? מה ההבדלים ביניהן? דומני כי במישור הזה צפויה לנו הפתעה. אפריורי דווקא בעלי הגישה השנייה, המהותנים, פטורים מלחפש הגדרות לזהות לאומית. הרי לשיטתם כל מי שיש לו זיקה לאידיאה המטפיזית (כנסת ישראל) הוא יהודי. אפילו בפולמוס הגיור אנחנו שומעים שוב ושוב על הטיעון של “זרע ישראל” כבסיס לדרישה להקלות בתהליך הגיור, ולא במפתיע זה בא בעיקר מפי חוגים שקרובים לראי”ה קוק. המטפיזיקה היא שמגדירה אותנו כיהודים, ולכן אנחנו פטורים מהיזקקות להגדרות תוכניות. מבחינת הרומנטיקנים המטפיזיים זהות יהודית היא עובדה אמפירית שאינה כפופה לתכנים, לערכים, או לכל קריטריון אחר. מובן שבעלי גישה כזאת יכולים לסבור שכל יהודי חייב לקיים את הערכים והמצוות שבתורה, אבל אין לכך קשר להגדרתו כיהודי ולזהותו.

כמובן שגם לפי התפיסות המהותניות-מטפיזיות ניתן להציע מאפיינים שונים של הזהות הלאומית היהודית, אבל לשיטתן אלו מאפיינים קונטינגנטיים, כלומר לא חשובים לצורך הגדרת הלאום. גם מי שלא מקיים אותם הוא יהודי מעצם השתייכותו לאידיאה המטפיזית היהודית. עד כמה שזה בלתי צפוי, שאלת הזהות זרה לחשיבה המסורתית.

לעומת זאת, דווקא בעלי הגישה הקונוונציונליסטית, אלו שלא מאמינים ברומנטיקה המטפיזית, נזקקים הרבה יותר להגדרות, לקריטריונים ולמאפיינים, שלפיהם יוכלו לשפוט מי משתייך לזהות הלאומית הזאת ומי לא. לכן דווקא הם שואלים את עצמם במה אנחנו יהודים. אם לא המטפיזיקה, אז מה כן? אלא שהקונוונציונליסטים לא מוצאים הגדרה סבירה כזאת, וכך מגיעים לתפיסות של זהות מדומיינת. רבים מהם מאמצים הגדרה שלא נראית כהמשך טבעי של הזהות היהודית כפי שהיא נתפסה באלפי השנים שקדמו לנו. קריאת ספרי עמוס עוז, דיבור בעברית, שירות בצבא ותשלום מיסים הגון למדינה, נרדפות בשואה, ואולי גם קבלת השראה ממקורות תורניים, הם המאפיינים של זהות יהודית בימינו. יש להוסיף לכך את ההיסטוריה המשותפת והגנאולוגיה. הרי עובדתית זה ורק זה מה שבאמת מאפיין יהודים בזמננו (אם כי בהחלט לא את כולם). אם כן, גם לשיטתם זהות לאומית היא סוג של עובדה, בדיוק כמו בשיטה המטפיזית, אלא שכאן מדובר בעובדה פסיכולוגית-היסטורית ולא בעובדה מטפיזית.

שתי שאלות מתעוררות ביחס לגישה הקונוונציונליסטית:

  • באיזה מובן הזהות הלאומית הזאת מהווה המשך של מופעיה הקודמים? אם רק הזהות הדמיונית היא הבסיס להמשכיות, אז אין בה די. עלינו להגדיר קודם את הקבוצה ורק אחר כך נוכל לשאול מה המאפיינים שלה. אבל כל עוד לא קיימים המאפיינים כיצד נגדיר את הקבוצה? זוהי שאלה שנותרת ללא פתרון מספק, ולא ייתכן פתרון מספק עבורה בתמונה ההסכמית. כאמור, גם לבעלי העמדה המהותנית אין פתרון לשאלה זו, אלא שהם כלל לא מוטרדים ממנה.
  • האם אכן ההגדרות הללו “עושות את העבודה”? הרי הגדרות אלו לא באמת עומדות במבחן ביקורתי כלשהו. חשבו על ההגדרות שהוצעו למעלה. דיבור בשפה העברית ודאי לא מייחד דווקא את היהודים, ומאידך יש הרבה מאד יהודים שלא מדברים עברית. אפילו הקשר לתנ”ך אינו כזה (הנצרות קשורה אליו בצורה הרבה יותר עמוקה, ויהודים רבים לא קשורים אליו כלל). תשלום מיסים ושירות בצבא בוודאי לא מאפיינים דווקא יהודים (דרוזים, ערבים, מהגרי עבודה ושאר אזרחים גויים עושים זאת לא פחות טוב). וגם להיפך, יש לא מעט יהודים טובים שלא עושים זאת, ואף אחד לא מפקפק ביהדותם. את עמוס עוז והתנ”ך קוראים בכל העולם, גם אם לא בשפת המקור. ומאידך,האם ספרות שנכתבת בפולין בזיקה לתנ”ך גם היא יהודית? אז מה נשאר?

חשוב כאן לציין שבוודאי יש תכונות אופי יהודיות, כפי שניתן לדבר על אופי קולקטיבי של עמים רבים אחרים. אבל תכונות אופי אינן זהות לאומית. יתר על כן, כדי לדבר על תכונת אופי יש להגדיר קודם את הקבוצה שניחנה בה. הרי יש אנשים רבים בעולם שניחנו באופי שיכול להיכנס תחת ההגדרה אופי יהודי, ובכל זאת אף אחד לא יאמר שהם יהודים. רק אחרי שאנחנו יודעים מיהו יהודי, נוכל להתבונן בקבוצת היהודים ולשאול האם יש תכונות אופי שמאפיינות אותם. יש גם היסטוריה יהודית ומוצא משותף, אבל אלו פשוט עובדות. קשה לראות בכל אלו ערך, ולא ברור מדוע כל זה נתפס כבעייה קיומית וכמשהו שזקוק להגדרה. עובדתית נכון שלרוב היהודים יש מוצא והיסטוריה משותפת במובן כלשהו. אז מה? האם יש מקום לתביעה ממישהו להיות יהודי, במובן של גניאולוגיה והיסטוריה? אם הוא כזה אז הוא כזה, ואם לא אז לא.

אם כן, גם אם נהיה מאד פתוחים וגמישים, עדיין קשה לשים את האצבע על קריטריון חד למיהו יהודי לאומי במובן ערכי בגישה ההסכמית. שמא עלינו לאמץ את השיטה שמקובלת בדיאגנוסטיקה פסיכולוגית (ולפעמים גם רפואית), לפיה קיום של כמות מסויימת של מאפיינים מתוך רשימה נתונה תהווה הגדרה משביעת רצון לזהות יהודית? כפי שהראיתי למעלה, קשה לראות גם בכך קריטריון מספק. האם מישהו מאיתנו יכול לתת רשימה כזאת? האם מישהו מאיתנו יכול לנמק מדוע נדרשות דווקא שש מתוך רשימת התכונות הזאת, ולא שבע או חמש? ומעל הכל, האם באמת הקריטריון הזה יצליח להבחין בין יהודים ללא יהודים בצורה אמינה? די ברור שלא (ראה דוגמאות למעלה).

בגלל הבעייתיות הזאת, רבים מהקונוונציונליסטים שבים כאן למחוזות הגנטיקה ההלכתית, כלומר גם הם מחפשים את הזהות היהודית באימא. אחרים יתלו זאת בתודעתו האישית של האדם: יהודי הוא מי שחש ומצהיר על עצמו כיהודי.[7] המעגליות והריקות המובנית של ההגדרה הזאת לא ממש מפריעה לקונוונציונליסטים. הסכמיות מוכנה לקבל כל מוסכמה שהיא, תהא מעגלית או חסרת תוכן כאשר תהא. תוקפה הוא מעצם העובדה שהסכימו עליה. אך צפוי הוא שקהילה מדומיינת תהיה מוכנה לבסס את זהותה על קריטריונים מדומיינים. מעבר לכל הטיעונים הללו, עדיין מדובר או בעובדות או בטענות ריקות, מה שבוודאי לא מסביר את המתח האקזיסטנציאלי סביב הסוגיא הזאת.

הרב שך בנאומו שמצוטט למעלה תוקף את הגדרת הזהות היהודית, ועושה זאת במונחים הלכתיים. בעצם הוא מציג סוג של עמדה מהותנית, אבל לא בהכרח מטפיזית (זהות לאומית במונחי מחוייבות לערכים מסויימים). בויקיפדיה ע’ ‘נאום השפנים והחזירים’ מתוארת תגובתו של הרבי מלובביץ לנאום השפנים של הרב שך כך:

הרבי מלובביץ‘, בר פלוגתא של הרב שך במשך שנים רבות, הגיב לנאום בנאום משלו, שאותו נשא בשבת שלאחר מכן בבית מדרשו. הרבי אמר כי אין כל רשות לאף אדם לדבר נגד העם היהודי. התפיסה היהודית היא ש”ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא”, בני ישראל הינם “בנו יחידו” של אלוהים וכל המדבר בגנותם כמדבר בגנותו של האל. יש לסייע לכל יהודי לקיים את כל מצוות הדת, אך בשום אופן לא לתקוף אותו. הרבי הגדיר את בני דורו כ”אודים מוצלים מאש”, וכ”תינוקות שנשבו“, שאין הם אשמים בידיעותיהם וביחסם ליהדות.

זוהי דוגמה לתגובה מהטיפוס המטפיזי. לעומת זאת, הנשיא דאז, חיים הרצוג, ביטא את התגובה הקונוונציונליסטית לדברי הרב שך, כאשר תהה כיצד ניתן לפקפק ביהדותם של הקיבוצניקים מיובלי ומגויידי הידיים שהקימו את המדינה ושירתו בצבא במסירות רבה. אז למה מתכוין הרב שך? הוא לא מקבל את המטפיזיקה, וגם לא מוכן להיות קונוונציונליסט. האם יש אפשרות שלישית?

האם מושגים שלא ניתנים להגדרה לא קיימים?

המסקנה המתבקשת היא שהמושג זהות לאומית יהודית לא ניתן להגדרה. אפשר כמובן להציע הגדרות שונות, כל אחד לפי מידת היצירתיות שלו, אבל ודאי לא ניתן להסכים על הגדרה, ולפחות לגבי רוב הקבוצות לא נראה שהן יוציאו את מי שלא עונה להגדרתן מכלל ישראל (כל עוד אימו יהודייה). האם משמעות הדבר היא שזהות כזאת היא בהכרח מדומיינת, כלומר שזהות יהודית לא באמת קיימת? האם האופציה היחידה למטפיסיקה או לפורמליזם ההלכתי היא הנרטיביזציה? אני לא בטוח.

שאלה זו לוקחת אותנו למחוזות פילוסופיים שאין כאן המקום להיכנס אליהם, ולכן אנסה רק לגעת בהם בקצרה. אנחנו משתמשים במושגים עמומים רבים, כמו אמנות, רציונליות, מדע, דמוקרטיה ועוד. אולם משעה שאנחנו ניגשים להגדיר מושג כזה אנחנו נתקלים בבעיות דומות לאלו שתוארו כאן. רבים מסיקים מכאן מסקנה שמושגים אלו הם מדומיינים, ואף בונים סביב זה ארמון פוסטמודרני מפואר (הזיקה המושגית לרב שג”ר אינה מקרית). דוגמה מובהקת לכך היא ספרו של גדעון עפרת, הגדרת האמנות, שמציע עשרות הגדרות שונות למושג אמנות ושולל אותן, עד שבסוף הוא מגיע למסקנה שאמנות היא מה שמוצג במוזיאון (!). מאידך, רוברט מ’ פירסיג, בספר הפולחן שלו זן ואמנות אחזקת האופנוע, מתאר מסע מטפורי של פרופ’ לרטוריקה בשם פיידרוס, שמצוי במרדף אחרי הגדרת המושג איכות. בשלב כלשהו הוא עובר הארה, ומסיק שהפילוסופיה היוונית גרמה לנו לאשלייה כאילו לכל מושג חייבת להיות הגדרה, ומושג ללא הגדרה פשוט לא קיים (הוא מדומיין). אבל מושג כמו איכות כנראה לא ניתן להגדרה, ובכל זאת הוא ממאן לקבל את המסקנה שמדובר במושג שאין לו תוכן אמיתי. מוסכמה גרידא. הרי ברור בעליל שיש חיבורים איכותיים ויש כאלו שלא. בה במידה, יש יצירות אמנות ויש יצירות בעלות ערך אמנותי ירוד. המסקנה היא שהמושגים כמו איכות, או אמנות, על אף שקשה ואולי בלתי אפשרי להגדיר אותם, בכל זאת קיימים. הם לא בהכרח מדומיינים.

נראה שטענה דומה ניתן להעלות גם בהקשר של זהות לאומית. ניתן לקבל את התזה המהותנית שיש זהות לאומית בלי להיזקק למטפיזיקה. יש לזהות הלאומית מאפיינים שונים וקשה להציע לה הגדרה, ובכל זאת לא בהכרח מדובר בדמיונות או במוסכמות, וגם לא בהכרח במטפיזיקה. זה יכול להיות מושג ריאלי אמורפי שקשה או בלתי אפשרי להגדיר אותו. דומני שהגדרה מהותנית דומה מונחת בבסיס תפיסתו של הרב שך (אם כי הוא מציע הגדרה הלכתית, ולא מקבל את אפשרותה של הגדרה לאומית אלטרנטיבית). הוא טוען שיש הגדרה מהותית לזהות יהודית, ואף תובע מאנשים תביעות על בסיסה. מאידך, הוא לא רואה במטפיזיקה אלטרנטיבה מספקת. כשלעצמי, איני נוטה לחשוב כך. ללא מטפיזיקה איני רואה כיצד ניתן לדבר על יישות לאומית במובן האונטולוגי. אבל ברי לי שרבים חולקים עליי בזה.

מסקנות

עד כאן הפילוסופיה. אבל כעת באה השאלה הבאה: מדוע בכלל כל זה חשוב? למה לנו להגדיר, או אפילו לנסות להבין, את הזהות היהודית? תשובתי היא שזה לא חשוב כלל. אין שום השלכות לשאלה הזאת, והיא לכל היותר עניין לניתוח אינטלקטואלי (בדרך כלל עקר, ואולי אפילו ריק מתוכן). אם יותר לי לחטוא בפסיכולוגיה של כורסה, החיפוש אחר זהות יהודית הוא ביטוי לתחושת מחוייבות לדת ולהיסטוריה היהודית בלי מוכנות לממש אותן בפועל. אנשים מחפשים אלטרנטיבות לזהות שהיתה פעם דתית, כך שהם יוכלו לחוש יהודים לאחר השלת הזהות והמחוייבות הדתית. לשם כך ממציאים שאלות חדשות ומושגים חדשים, ומשקיעים מאמץ ניכר וחסר תוחלת בפענוחם.

לדעתי אין שום אפשרות לדון דיון אינטליגנטי בזהות יהודית, ובוודאי לא להגיע להכרעות לגביה, וזה גם לא ממש חשוב. אם מדובר בקונוונציה אז מדוע להתווכח על הסכמים. יחתום כל אחד על ההסכמים שנראים לו. אם מדובר במטפיזיקה, איני רואה כיצד היא נגישה לדיון וויכוח. וגם אם נקבל תפיסה מהותנית של זהות לאומית (להבדיל מהלכתית) יהודית, הדבר שוב אינו נגיש להגדרות, לויכוח, ובוודאי לא להכרעה מוסכמת. מדובר בהצעות סמנטיות שחלק ניכר מהן לא מבוססות, ואחרות ממש ריקות מתוכן, או לא עומדות במבחן סבירות כלשהו. יתר על כן, כפי שציינתי אין לכל זה שום משמעות מעשית שהיא. אלו התחבטויות פיסכולוגיות של אנשים עם עצמם, ותו לא מידי.

הוויכוח המיותר וחסר החשיבות הזה משמש כיום בעיקר לניגוח היריב. מי שמעוניין לקדם רעיונות סוציאליסטיים – מסביר לכולנו שהיהדות היתה מאז ומעולם סוציאליסטית, ומי שאינו כזה הוא לא יהודי. אחרים שמעוניינים ברעיונות מיליטריסטיים מנפנפים גם הם ביהדות ובזהות היהודית. כך לגבי דמוקרטיה, שוויון, קפיטליזם, חירות, פתיחות, כפייה, צדקה וחסד, צדק חברתי, וכל שאר ערכים נעלים. בקיצור, יהדות היא אור לגויים, אלא שטיבו של אותו אור שנוי במחלוקת מהותית שלא ניתנת להכרעה. להבדיל ממחלוקות אחרות, שיכולות להיות דרכים לבירורן ויכול גם להיות ערך כלשהו בזה, המחלוקת לגבי זהות יהודית באופן עקרוני לא ניתנת להכרעה ולא חשובה בשום מובן.

דבר אחד ברור לגמרי מבחינה לוגית: אף אחד מרשימת הערכים האלה (סוציאליזם, מיליטריזם, צדק חברתי, שוויון, חופש וכדומה), או כל ערך אחר, לא יכול להוות מרכיב מהותי, הכרחי או מספיק, בהגדרה של זהות יהודית. מי שמאמין בכל אחד מהערכים הללו או בכל שילוב שלהם יכול להיות גוי מהודר לכל הדעות וללא חולק. אין שום מניעה שיהיה גוי סוציאליסט, דוגל בשוויון או בחופש, מיליטריסט או שאינו כזה. לכן כל אלו אינם קריטריונים רלוונטיים לזהות יהודית, זאת אפילו אם יקרה הבלתי יאומן (ואל חשש, ככל הנראה זה לא יקרה) ומישהו יצליח להוכיח מהמסורת ומהמקורות היהודיים שאחד מכל אלו הוא אכן חלק מתוכנה של הזהות הזאת.

זהות יהודית בזמננו

המסקנה היא שהדיון על זהות לאומית הוא עקר וחסר כל ערך. כפי שכבר הזכרתי, הדבר נכון גם ביחס לזהות דתית. כל מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר כהלכה חייב לקיים את מצוות התורה ודברי חכמים ולא לעבור עבירות. זה הכל. ההגדרות של האדם, זהותו, ושאר ירקות, הן עניין סובייקטיבי, ויהא פסיכולוגי, מטפיסי, קונוונציונליסטי, או אולי אפילו מהותני אמורפי (שלא ניתן להגדרה). כל האפשרויות יכולות להיות נכונות, ולכן גם אין שום טעם לדון עליהן.

הבה נחשוב מה יכולה להיות ההשלכה של דיון כזה? שמישהו ירגיש סיפוק שהוא יהודי טוב? הרגשה טובה היא עניין לפסיכולוגים. דיונים על זהות במובן הערכי הם סמנטיקה עקרה וריקה מתוכן, ולכן מיותרים. אם תינתן השלכה קונקרטית שעבורה אנחנו מעוניינים בהגדרת הזהות, או אז ניתן יהיה (אולי) לדון בשאלות הרלוונטיות לגביה. אבל כל עוד מדובר בדיון כללי, יגדיר לעצמו כל אחד את יהדותו כרצונו. גם אם אחד צודק והשאר טועים, השאלה הזאת לא צריכה לעניין את אף אחד, למעט כמה חוקרים אקדמיים שמתפרנסים מניתוחים סמנטיים כאלה. מצד שני, מי אני שאפריע למאמץ ההרואי והעקר הזה? סיזיפוס גם הוא חלק מהזהות התרבותית שלנו…[8]

[1] אלדד בק מגרמניה, YNET, 1.2.2014.

[2] תהליך החילון מעורר בעיות של זהות דתית שעברה סקולריזציה (האם יש משמעות לפרוטסטנטי, מוסלמי, או קתולי, חילוני?).

[3] אם בהגדרות עסקינן, אזי טיבן של המצוות בהן מדובר והמוטיבציה לקיומן מאד חשובים. גם אם ההלכה דורשת התנהגות מוסרית, לא סביר להגדיר יהדות על הבסיס הזה שכן הוא משותף לכל באי עולם. אפילו מצוות כמו ישוב ארץ ישראל שאינן בעלות אופי מוסרי, לא יכולות להגדיר זהות יהודית דתית, שכן היא קיימת גם אצל מי שלא מגדיר עצמו חלק מהדת היהודית, וזאת מפני שבמקרים רבים המוטיבציה לקיומן באה מאותו מקום כמו בהתעוררויות לאומיות אצל עמים אחרים.

[4] אמנם הגיור גם הוא תהליך שבעצמו שנוי במחלוקות מסויימות כמו סוגיות הלכתיות רבות אחרות, אך לצרכינו די לנו בזה.

[5] הדבר לא הפריע לספר להיתרגם לעשרים שפות ולזכות בפרסים ברחבי העולם.

[6] ראה, בציטוט מכתבתו של אלדד בק שהובא למעלה.

[7] לפי מיטב זיכרוני גם הנשיא דאז, חיים הרצוג, בתגובתו לנאום השפנים, כמו גם רבים אחרים עד ימינו, הזכיר את ה”קריטריון” הזה. כל מי שניחן במעט רגישות לוגית עומד משתומם מול התופעה המרתקת הזאת. אנחנו רוצים להגדיר את המושג יהודי, ועושים זאת באופן הבא: כל a שניתן להציב אותו במקום X בתבנית הבאה: “X שחש עצמו X” והתיאור יוצא אמיתי, הוא יהודי. לפי הגדרה זו כל יצור בעל מודעות עצמית שאינו משקר לעצמו הוא יהודי (בדקו את קבוצת ההצבה).

[8] ייתכן שכך גם עלינו להבין את מסקנתו הנ”ל של גדעון עפרת. אולי הוא לא אומר שאין דבר כזה אמנות, אלא רק מסיק שהדיון עליה מיותר ועקר.

2 תגובות בנושא “על זהות יהודית בזמננו ובכלל

  1. מיכי

    כשאתה מגדיר יהודי כמי שחושב את עצמו ליהודי, לא אמרת כלום. המונחים בהם משתמשים בהגדרה אמורים להיות מוכרים לפניה ובלעדיה. ולכן אם נניח שהמונח יהודי הוא X וההגדרה צריכה להבהיר אותו, אז בעצם מה שאמרת בהגדרה כזאת הוא שיהודי הוא X שחושב שהוא X.

השאר תגובה