האם התיאולוגיה שלי אנורקטית? על התייוונות חדשה (טור 352)

בס"ד

לפני כמה ימים קיבלתי לאתר את השאלה הבאה של עדיאל:

את מה שעניתי לו בקצרה, תוכלו לקרוא שם. כאן ברצוני להרחיב מעט את היריעה, שכן השאלה הזאת חוזרת שוב ושוב (ראו למשל בטור 262 ו-340 את טיעוניהם של הרב שילת והרב רט לגבי האנורקטיות של התיאולוגיה שלי) וכנראה שהיא שווה טיפול שיטתי יותר. רוב ככל הדברים כבר נכתבו בצורה זו או אחרת ופורטו במקומות שונים, וכאן אנסה רק לאסוף ולגבש אותם לכלל מסגרת סדורה. לכן אני לא אפרט את הנקודות השונות מעבר לדרוש לצרכיי כאן. החלטתי להעלות כעת, ב'זאת חנוכה' (עוד מושג הבל מבית היוצר של מחשבת ישראל, שכדרכו של עולם נספח אליו ים של אמונות תפלות), את הטור הזה, שכן בסוף אגיע גם לחנוכה. איך לא?!…

זהות יהודית

אתחיל בשאלה מהי יהדות ומהי זהות יהודית. הקדשתי לה כמה וכמה טורים ומאמרים (בפרט ראו את הסדרה שמתחילה מטור 336 והלאה). לכן אין צורך לחזור שוב על מסקנתי: יהדות היא הלכה. הא ותו לא  מידי. כל השאר הוא ציצים ופרחים, שיכולים להיות נכונים או לא, וכל אחד יכול להכניס או להוציא  אותם מהמסגרת היהודית שלו כרצונו. טענתי היא שהם לא חלק מהמסגרת המחייבת עצמה, ובמקרים רבים גם חסרי בסיס ולא נכונים.

יתר על כן, אני גם טוען שהם לא יכולים להיחשב יהדות במובן פרטיקולרי (כלומר להבין בין תפיסה יהודית לשאינה כזאת). מה שמייחד יהדות הוא רק הלכה. כמובן שיהודי גם חושב, מרגיש, זוכר ורוצה, הוא גם עוסק במדע, במחשבה ובפילוסופיה, צורך אמנות, אוכל וישן, אבל כל זה אינו יהדות אלא אנושיות. יתר על כן, התחומים שמחוץ להלכה (מחשבת ישראל) ברובם הם בעלי אופי עובדתי, גם אם מדובר לפעמים בעובדות שקשה מאד לבדוק (כמו ביאת המשיח או השגחה של הקב"ה ומעורבות שלו במציאות).

לעובדתיות של התחומים הללו יש חשיבות רבה בשני מישורים עיקריים שהם שלושה:

1. אין לאף אחד סמכות פורמלית לגבי תחומים אלו. אי אפשר לדרוש ממני לקבל דברים כי פלוני אמר אותם, אלא אם השתכנעתי שהם נכונים. אמנם אם אשתכנע שפלוני הוא מומחה לעניין, אז כמובן אשקול ברצינות את טענותיו. זה מה שכיניתי סמכות מהותית (להבדיל מפורמלית). אלא שאני כופר בקיומה של מומחיות בתחומי מחשבת ישראל. להערכתי, הרמב"ם ומהר"ל לא הבינו בזה יותר ממני ומכם.
2. אין בתחומים הללו אמירות בעלות גוון יהודי מחייב. גם את זה יש ליישם בשני מישורים: מצד האומר ומצד הנמען.

• האומר. טענה או תפיסה כלשהי יכולה כמובן להיות מוגדרת כיהודית אם היא יוצאת מפיו או ממקלדתו של בן לאם יהודייה, ובפרט אם היא כתובה בכתב רש"י וכרוכה בעטיפה חומה או שחורה עם אותיות זהב, אבל אין לכך שום חשיבות. מה שאמיתי הוא אמיתי בין אם אמר זאת משה רבנו ובין אם אמר זאת אחרון הרצענים בשוק של קיסרי. ומה שהגעתי למסקנה שאינו אמיתי, לא אקבל גם אם אמר אותו משה רבנו.
• הנמען. אם טענה או תפיסה כלשהי הן אמיתיות, אזי זה נכון ביחס לכל אדם, יהודי או גוי. אם עובדה היא אמיתית, היא אמיתית גם ביחס לגוי וגם ביחס ליהודי. אם נכון שבשלב כלשהו יבוא המשיח בבקעת הארבל, אזי גם גוי אמור לקבל זאת. ואם זה לא אמיתי, אזי גם גוי וגם יהודי לא אמורים לקבל זאת.

גוי שומר מצוות

בטור 222 עסקתי ביציאתו בשאלה של יובל דיין. בסוף דבריי שם נזקקתי לשאלה מדוע חשובה תיאולוגיה רזה, וגם בשאלה מה לשיטתי מותר היהודי מן הגוי. לא מדובר במובן הסגולי והרוחני, אלא בהגדרתה של היהדות. האם לשיטתי נותר הבדל כלשהו בין יהודי לגוי, או שמא משנתי אינה אלא תיאולוגיה אנורקטית שרוקנה את היהדות מכל תוכן ספציפי (כפי שמתואר בשאלה שהובאה כאן למעלה).

כתבתי שם שבמובן הנורמטיבי נכון לראות אותי כגוי שומר מצוות. מעבר לשמירת המצוות, אין בי שום דבר יהודי ספציפי. יש כמובן מאפיינים יהודיים למחשבה ולתרבות שלי, כמו שיש לכל אדם בכל עם וסביבה ודת, אבל מאפיינים אלו הם עובדות שנוצרו מההיסטוריה והביוגרפיה שלי (שלנו), ולא עקרונות מחייבים. לשון אחר: גם מי שמשום מה אין לו את המאפיינים הללו, הוא יהודי כשר בדיוק כמוני (ואף למעלה מכך).

המוסר שלי הוא אוניברסלי, כמו שלדעתי צריך להיות לגבי כל גוי. הפילוסופיה שלי היא אוניברסלית, בדיוק כמו שלדעתי צריך לחשוב כל גוי. תפיסת המציאות שלי גם היא אוניברסלית, כמו זו של גוי מצוי. אני לא נוטה לראות ממדים מטפיזיים שמעורבים בעולם, כמו שלדעתי נכון לכל אדם רציונלי, יהודי או גוי, וכן הלאה. כמובן ישנם לא מעט ויכוחים בכל התחומים הללו, ואיני טוען שיש בעולם רק מוסר אחד ופילוסופיה אחת. אני גם לא טוען שאני בהכרח צודק ושכולם צריכים לקבל את עמדתי. ברור שמדי פעם (אם כי לעתים מאד נדירות) אני טועה. טענתי היא רק שעמדותיי בתחומים הללו אינן יהודיות. כל שומע צריך לבחון את הטענות והתפיסות הללו ולהחליט אם הוא מקבל אותן או לא. ייתכן שצדקתי וגם ייתכן שטעיתי, אבל זה שאני יהודי אינו רלוונטי לדיון ולא מחייב אותי לשום כיוון. השיקולים שלי יהיו בדיוק כמו אלו של גוי שעבר את מה שאני עברתי ושחושב בדומה לי.[1]

התפיסות המקובלות

אין צורך לומר שהתמונה שתיארתי בקצרה כאן עומדת בניגוד לתפיסות המקובלות. ושוב, אין כוונתי לסתירה ספציפית כזו או אחרת, אלא לעצם האנורקסיה. אנשים סבורים שיהדות אמורה למלא את החלל כולו, כלומר ללוות אותי בכל צעד בחיי, להנחות את מחשבתי וערכיי, ואולי אפילו להקיף את המדע, הפילוסופיה והתרבות שלי. אין פלא שמעבר לוויכוחים על נקודה כזו או אחרת במשנתי, מתעוררות טענות כלליות יותר כמו אלו שמוצגות בשאלה שצוטטה למעלה. אני בעצם לייבוביץ חדש, רחמנא ליצלן (בעצם, לפי הנחיית הרב צבי יהודה קוק, יש לומר: פרופ' ל.).

השאלה עד כמה משנתי דומה לזו של לייבוביץ אינה רלוונטית לדיון. זוהי דמגוגיה אד-הומינית. מבחינתי יש לבחון את העמדה כשלעצמה, והסיווג שלה תחת הוגה זה או אחר אינו רלוונטי לדיון. לכן ארשם לעצמי להתעלם ולא להתייחס לשאלת השפעתו והדמיון למשנתו של לייבוביץ.

עליי להדגיש שבתיאולוגיה הרזה שלי איני בא להתנגד לתפיסה של "בכל דרכיך דעהו", שלפיה יש לשוות את ה' לנגדנו תמיד, ולנהוג כאילו אנחנו נמצאים תמיד לפני מלך מלכי המלכים שבוחן את התנהלותנו. כפי שכותב הרמ"א בעל המפה בתחילת השולחן ערוך:

הגה: שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב), ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת. גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור).

כיהודה ועוד לקרא, אומר שכל זה בהחלט נכון וראוי גם בעיניי. יראת שמים מעולה היא זו שמלווה את האדם בכל דרכיו, זמנו והליכותיו. אבל זו אמירה על כך שיש לשוות את ה' לנגדנו ולבחון את מעשינו  בכור המבחן ההלכתי והמוסרי. אין לראות כאן שום רמז לכך שכל תחומי העשייה שלנו צריכים להיות מונחים על ידי עקרונות "יהודיים". האנורקטיות שלי נוגעת רק לדיון על התחומים שבהם היהדות רלוונטית, ולא להיקף הזמן שבו היא רלוונטית. יראת השמים שמלווה אותנו בכל דרכינו באה לוודא שננהג על פי ההלכה, אבל לא בהכרח שכל מעשינו יהיו "יהודיים".

אומר יותר מכך. גם כשאני שוקל שיקול ערכי או מוסרי, נכון שעליי לשוות את ה' לנגדי ולפעול לפי המוסר שהוא מצפה שינחה אותי. כתבתי לא פעם שהתנהלות מוסרית היא מילוי רצונו, וכפי שהסברתי במחברת הרביעית (חלק ג) אני גם טוען שבלי אמונה באלוקים אין מוסר תקף (אם כי, כפי שכתבתי לא פעם, המוסר הוא קטגוריה זרה להלכה ובלתי תלויה בה). ועדיין המוסר והערכים שלי אינם יהודיים, יען כי אין חיה כזאת 'מוסר יהודי'. כל אדם, יהודי או גוי, אמור להתנהל לפי עקרונות ערכיים ומוסריים שיונקים את תוקפם מאותו אלוקים שטבע אותם בתוכנו ושמצפה מאיתנו לנהוג על פיהם. ולכן ראוי שיתנהל כאילו הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים שמצפה ממנו לנהוג כראוי. זה נכון ליהודי וגוי כאחד, ולכן אין כאן שום דבר יהודי.

מהי משמעות

עדיאל בשאלתו מניח כמובן את ההיפך. הוא טוען שיהדות מכילה מרכיבים רבים נוספים. הדוגמאות שהוא בחר, תמימות, מיסטיקה, אמונת חכמים וכדומה, קצת מקילות עליי את העבודה. אם זו האלטרנטיבה לדבריי אז דומני שדי קל לנצח. הוא גם טוען שעליי להיות ענוותן יותר ולא לדחות אותם על הסף. אבל בדבריו אלו הוא מפספס שתי נקודות מאד חשובות.

ראשית, אם הגעתי למסקנה כלשהי איני יכול לקבל עמדה מנוגדת רק מתוך ענווה. ענווה אינה כלי לגיבוש עמדות ומשנה הגותית. היא לכל היותר תנאי שעל גביו ניתן לגבש אותן. הגיבוש עצמו נעשה בשכל. הענווה תגרום לי להאזין ולשקול בכובד ראש כל טיעון ועמדה. ולכן אם בעקבות ההקשבה וההתבוננות השכל שלי יגיע למסקנה שיש ממש במיסטיקה אני בהחלט אאמץ אותה. אבל אין לי כלי אחר פרט לשכל. אמונת חכמים גם היא אינה רלוונטית, שכן אם אני לא חושב שהם היו חכמים בתחומים הללו (להבדיל מהתחום ההלכתי), אין שום היגיון לאמץ את עמדתו של מישהו רק כי הוא אמר זאת. זה מגוחך. למה שלא תהיה לנו אמונת חכמים באיינשטיין, אריסטו, בודהה, מוחמד או קונפוציוס? אני הרי צריך להחליט מיהו חכם לפני שאהיה מוכן לאמץ עמדה רק כי הוא אמר אותה. ואת ההחלטה הזאת עצמה כיצד עליי לעשות? בתמימות ובענווה, תוך היענות לחוויות הרליגיוזיות שלי, אוכל להגיע למסקנה הסבירה בעיניי שקונפוציוס או בודהה היו אלופים בחוויות רליגיוזיות, בטח הרבה יותר מהרמב"ם. בקיצור, אלו מילים חסרות כיסוי. הטפה ריקה מתוכן. השאלה מדוע עדיאל לא נוזף בעצמו על היעדר ענווה והקשבה? מדוע הוא לא מקבל את דבריי מכוח אמונת חכמים תמימה? כנראה מפני שלדעתו אני לא החכם שראוי לתת לו יחס כזה, לפחות בתחומים הללו. אז גם אני מרשה לעצמי להחליט החלטות דומות ביחס לחכמים אחרים.

שנית, ברגע שגיבשתי עמדה כלשהי, ונניח שהיא הביאה אותי לתפיסה יהודית אנורקטית. מה עליי לעשות כעת? בגלל המצוקה, ובגלל ההנחה האפריורית שיהדות אנורקטית זה לא טוב, או לא מה שהייתי מצפה לו, אני אמור להמציא יש מאין עקרונות נוספים כדי למלא את הוואקום הזה? האם כתוצאה מכך עליי להיאזר עוז וענווה ולאמץ את משנתו של עדיאל למרות שאיני מסכים לה? אם העקרונות הללו נכונים אני כמובן אאמץ אותם גם בלי מצוקות וצרכים, אבל אם הגעתי למסקנה שהם לא נכונים, כיצד אוכל לאמץ אותם רק כי אני במצוקה?! זהו ערבוב קטסטרופלי של הראוי והמצוי. העובדה שאני רוצה משהו ושאני במצוקה, לא אומרת שאם הדבר הזה לא נכון או לא קיים, עליי לאמץ אותו בכל זאת, ולהיפך: זה שהוא נכון לא אומר שבלעדיו אהיה במצוקה. המצוקות אינן רלוונטיות לבירור הזה.

האם עדיאל מצפה שאשתיל תפיסת העולם שלי משהו שאיני מאמין בו רק כדי לקבל ממנו כוח ומשמעות? ובכלל, מה לענווה ולכל זה? בטור 159 עמדתי על כך שבניגוד לגישה הרווחת (בעיקר בעקבות ויקטור פראנקל), משמעות אי אפשר לייצר ולהמציא. משמעות נובעת מאמת אובייקטיבית כלשהי. משמעות מומצאת היא אשליה. היא אולי תועיל לאדם במצוקותיו הפסיכולוגיות, אבל אין לה שום משמעות במישור הפילוסופי. בקיצור, משמעות אינה משהו שאדם אמור להמציא לעצמו אלא משהו שקיים. המצאת משמעות לא נותנת משמעות. מציאת משמעות – כן. אם התמונה שאליה מגיע האדם לא נותנת לו משמעות ומותירה אותו במצוקה, העצה היעוצה היא ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר ולקבל כדור הרגעה. להחליט שהוא נפוליאון, או לאמץ תפיסה שיש אלפי שדים שמקיפים אותו בכל דקה זוגית ורבבה מימינו בכל דקה אי זוגית, אינו טיפול מומלץ לבעיות פסיכולוגיות. זהו חלק מהבעיה ובוודאי לא הפתרון.

משמעותה של מסגרת תיאולוגית

בסוף תשובתי כתבתי לעדיאל שבניגוד לתיאור שלו, איני פוסל תחושות רליגיוזיות. פשוט אין לי כאלה. למי שיש – שיהיה לו לבריאות. אני רק לא רואה בהן חשיבות והכרח, וגם לא נוטה לראות אותן כמכשיר להכרת המציאות (תחושות רליגיוזיות יש גם לאתאיסטים. אנחנו בנויים כך). זאת להבדיל מאינטואיציות רוחניות, שיכולות להיות מכשיר להכרת המציאות, אם כי גם לגביו חשוב מאד להיזהר ולבחון אותו היטב, שכן הוא דומה מאד לרגש רליגיוזי. ואל תשאלו אותי לקריטריון. אין לי.

ככלל, בטרילוגיה שלי אני עוסק רק בגיבוש והצגת מסגרת הכרחית לתיאולוגיה יהודית, אבל לא שולל תכנים ספציפיים שכל אחד יכול למלא בה כהבנתו. לגבי רוב הדברים ששללתי לא טענתי שהם לא נכונים, אלא רק שאין להם בסיס ושהם לא מחייבים. כוונתי הייתה לבנות מסגרת הכרחית לתיאולוגיה יהודית, אבל לא לקבוע מסמרות מה נכון ומה לא. כמובן שכל תוספת שאדם רוצה להוסיף לתוך המסגרת המינימלית הזאת, ראוי לה שתיבחן בכור ההיגיון או המסורת, ואל לו להסתפק בצרכים ומצוקות כקריטריונים תיאולוגיים (כמו מה שקורה בדרך כלל, ושאלותיו של עדיאל הן דוגמה מצוינת לכך). בסופו של דבר, כל מה שמעבר למסגרת ששרטטתי אינו מחייב ולא מגדיר יהדות. זוהי תיאולוגיה אישית של האדם, כפי שהוא בנה לעצמו משיקוליו שלו. אגב, זה כמובן כולל גם את הרמב"ם, רס"ג, הכוזרי, מהר"ל, ר' צדוק, הרב קוק, הרב ברלנד, הרב יצחק יוסף ושאר הוגים. גם התיאולוגיות שלהם אינן אלא משנות אישיות שכל אחד בנה לעצמו משיקוליו, וכל אחד מאיתנו רשאי וצריך לאמץ או לדחות את הדברים משיקוליו שלו ולבנות את משנתו שלו, בבחינת: "בתורתו יהגה" – תורה דיליה.

האם אני מתייוון?

אי אפשר להימלט מהערה שקשורה לימים אלו (חנוכה). התמונה שאותה אני מתאר כאן נראית לכאורה כהתייוונות. בעצם אני טוען שצדקו המתייוונים שקיבלו על עצם את תרבות יוון (כל עוד שמרו על ההלכה). אז על מה בכלל הייתה המלחמה?

ראשית, לא הייתי שם ולכן איני יודע על מה הייתה המלחמה. אבל ברור שקודם כל היא התנהלה על החופש הדתי והלאומי שלנו. על הזכות להאמין ולקיים מצוות כהבנתנו, כולל חודש, מילה ושבת, ועל העצמאות המדינית שלנו. אני לא חושב שהמלחמה התנהלה בגלל הפילוסופיה והתרבות היוונית כשלעצמן, כפי שרבים רוצים לתאר זאת. להיפך, חז"ל אומרים לנו שיפיותו של יפת תהא באוהלי שם, כלומר את החכמה והפילוסופיה היווניות אימצנו לחיקנו בחום. להערכתי, תורה שבעל פה היא במידה רבה תולדה של המפגש עם יוון ותרבותה.

שנית, הממדים הנוספים, מעבר למה שתיארתי, שכל אחד מאיתנו מכניס לתוך המאבק מול היוונים, אינם אלא ביטוי למאווייו ותפיסותיו האישיות. לא כדאי לקחת ברצינות רבה מדיי את הפרשנויות האישיות הללו, ובוודאי לא להשתמש בהן כקריטריון לשאלה מהי יהדות. זוהי הנחת המבוקש ומעגליות. מי שמניח שיהדות היא פילוסופיה אחרת מזו היוונית, כמובן יסביר שהמאבק מול היוונים היה על זה. ומכאן הוא יסיק שאכן הפילוסופיה שלנו שונה משלהם, אחרת על מה נלחמנו?!

כמובן שאם מתנהל מאבק לאומי עז, ובפרט מלחמה, אך טבעי הוא שנלחמים גם נגד התרבות של האויב ושוללים אותה. אבל אחרי שתם המאבק יש מקום לבחון מחדש אם יש בה דברים חיוביים שראוי לנו לאמץ. זה כנראה מה שעשו החשמונאים ואחריהם גם חז"ל.

אבל אומר יותר מכך. גם אם חז"ל, ואפילו החשמונאים, סברו שאכן על כך ניטשה המלחמה, וגם אם לאחר מכן היו ממשיכים בתפיסתם שמתנגדת לתרבות יוון, זה לא בהכרח אומר שאני צריך לקבל זאת. מותר לי לפרש אחרת את המאבק, ואולי אפילו להתנגד לו. אני לא רואה עצמי כפוף לתפיסות מחשבתיות ותרבותיות של חז"ל. סמכותם היא בתחום ההלכה, ורק בו.

רבים כיום, כמוני, סבורים שספרות, קולנוע ותיאטרון, מרכיבים יווניים מובהקים, הם תרבות חשובה, גבוהה וראויה. האם עלינו לסגת מכך, רק בגלל שחז"ל חשבו אחרת (אם אכן חשבו אחרת)? אני גם לא יודע בדיוק איזו תרבות ראו חז"ל מול העיניים כשאמרו את מה שאמרו על הקרקסאות והתיאטריות. אבל אפילו אם הם היו שוללים את קאנט ודוסטוייבסקי, האם אני בהכרח צריך לקבל זאת? זו לא דרך מומלצת להסיק מסקנות תיאולוגיות, מכמה סיבות. גם בגלל שלחז"ל אין בהכרח סמכות בתחומים הללו. גם בגלל שלא ברור מה בדיוק הייתה המציאות, מה חשבו עליה חז"ל ומה הקשר שלה למציאות ימינו. ולבסוף, בגלל כל זה, כפי שהסברתי, דרך כזאת גם מועדת להנחות מבוקש. אני מכניס לחז"ל ולהיסטוריה את אמונותיי (כי הרי לא ברור מה באמת יש או היה שם), ואז מביא ראיות מההיסטוריה לכך שאלו הן האמונות הנכונות.[2]

ולהשומע ינעם…

[1] כן, אני יודע שזה נשמע מעגלי. אבל אם תחשבו שוב תיווכחו לדעת שלא.

[2] אגב, זה מה שקורה בדרך כלל כשלומדים תנ"ך ואגדה, ועמדתי על כך לא פעם בעבר. אבל זה כבר עניין אחר שלא אכנס אליו כאן.