האם התיאולוגיה שלי אנורקטית? על התייוונות חדשה (טור 352)

בס”ד

לפני כמה ימים קיבלתי לאתר את השאלה הבאה של עדיאל:

צפיתי בכנס של השקת הטרילוגיה, ואני חושב לא שמעתי ממך תגובה לגבי האמירה של הרב יהודה אלטושלר ראש הכולל להצעתו שבמקום לשלול ולשלול שתציג אלטרנטיבה מה כן אתה מציע לעשות איזשהו דרך של מה כן.

הרב אני חושב שהרב (לא רק אני) רוקן את היהדות מכל תוכן דתי(שמא הרב לא רואה את עצמו כדתי?י) אז מה נשאר לך: אין לך אינטראקציה עם הקב”ה, אתה לא מתפלל אליו אלא רק 3 התפילות שחז”ל קבעו, אתה גם כן לא מאמין שירדנו לעולם כדי להבחן אם נעמוד בניסיונות שהקב”ה שלח לנו אותו כמו שאומר מסילת ישרים ושזה גם לא מטרת הבחירה החופשית שיש לנו (למבחן וניסיון). ושאנחנו נתונים לגורל ואין שום מסר לסבל שאנשים עוברים בעולם. ושאין שכר ועונש והשגחה פרטית ולא יודע אם יש עולם הבא ,ושפוסל גם את חוויות רליגיוזיות. אז מה ההבדל בינך לבין ליבוביץ חוץ מלקיים מצוות אין שום ממד דתי באורח חיים שנשאר.

אולי הרב פספס כאן משהו, ושלא הכל אמור לעבור את מבחן השכל המחמיר אולי. אתה יודע יש גם דברים מיסטיים בדת, אולי פה צריך קצת תמימות ואמונת חכמים וענווה?

את מה שעניתי לו בקצרה, תוכלו לקרוא שם. כאן ברצוני להרחיב מעט את היריעה, שכן השאלה הזאת חוזרת שוב ושוב (ראו למשל בטור 262 ו-340 את טיעוניהם של הרב שילת והרב רט לגבי האנורקטיות של התיאולוגיה שלי) וכנראה שהיא שווה טיפול שיטתי יותר. רוב ככל הדברים כבר נכתבו בצורה זו או אחרת ופורטו במקומות שונים, וכאן אנסה רק לאסוף ולגבש אותם לכלל מסגרת סדורה. לכן אני לא אפרט את הנקודות השונות מעבר לדרוש לצרכיי כאן. החלטתי להעלות כעת, ב’זאת חנוכה’ (עוד מושג הבל מבית היוצר של מחשבת ישראל, שכדרכו של עולם נספח אליו ים של אמונות תפלות), את הטור הזה, שכן בסוף אגיע גם לחנוכה. איך לא?!…

זהות יהודית

אתחיל בשאלה מהי יהדות ומהי זהות יהודית. הקדשתי לה כמה וכמה טורים ומאמרים (בפרט ראו את הסדרה שמתחילה מטור 336 והלאה). לכן אין צורך לחזור שוב על מסקנתי: יהדות היא הלכה. הא ותו לא  מידי. כל השאר הוא ציצים ופרחים, שיכולים להיות נכונים או לא, וכל אחד יכול להכניס או להוציא  אותם מהמסגרת היהודית שלו כרצונו. טענתי היא שהם לא חלק מהמסגרת המחייבת עצמה, ובמקרים רבים גם חסרי בסיס ולא נכונים.

יתר על כן, אני גם טוען שהם לא יכולים להיחשב יהדות במובן פרטיקולרי (כלומר להבין בין תפיסה יהודית לשאינה כזאת). מה שמייחד יהדות הוא רק הלכה. כמובן שיהודי גם חושב, מרגיש, זוכר ורוצה, הוא גם עוסק במדע, במחשבה ובפילוסופיה, צורך אמנות, אוכל וישן, אבל כל זה אינו יהדות אלא אנושיות. יתר על כן, התחומים שמחוץ להלכה (מחשבת ישראל) ברובם הם בעלי אופי עובדתי, גם אם מדובר לפעמים בעובדות שקשה מאד לבדוק (כמו ביאת המשיח או השגחה של הקב”ה ומעורבות שלו במציאות).

לעובדתיות של התחומים הללו יש חשיבות רבה בשני מישורים עיקריים שהם שלושה:

  1. אין לאף אחד סמכות פורמלית לגבי תחומים אלו. אי אפשר לדרוש ממני לקבל דברים כי פלוני אמר אותם, אלא אם השתכנעתי שהם נכונים. אמנם אם אשתכנע שפלוני הוא מומחה לעניין, אז כמובן אשקול ברצינות את טענותיו. זה מה שכיניתי סמכות מהותית (להבדיל מפורמלית). אלא שאני כופר בקיומה של מומחיות בתחומי מחשבת ישראל. להערכתי, הרמב”ם ומהר”ל לא הבינו בזה יותר ממני ומכם.
  2. אין בתחומים הללו אמירות בעלות גוון יהודי מחייב. גם את זה יש ליישם בשני מישורים: מצד האומר ומצד הנמען.
  • האומר. טענה או תפיסה כלשהי יכולה כמובן להיות מוגדרת כיהודית אם היא יוצאת מפיו או ממקלדתו של בן לאם יהודייה, ובפרט אם היא כתובה בכתב רש”י וכרוכה בעטיפה חומה או שחורה עם אותיות זהב, אבל אין לכך שום חשיבות. מה שאמיתי הוא אמיתי בין אם אמר זאת משה רבנו ובין אם אמר זאת אחרון הרצענים בשוק של קיסרי. ומה שהגעתי למסקנה שאינו אמיתי, לא אקבל גם אם אמר אותו משה רבנו.
  • הנמען. אם טענה או תפיסה כלשהי הן אמיתיות, אזי זה נכון ביחס לכל אדם, יהודי או גוי. אם עובדה היא אמיתית, היא אמיתית גם ביחס לגוי וגם ביחס ליהודי. אם נכון שבשלב כלשהו יבוא המשיח בבקעת הארבל, אזי גם גוי אמור לקבל זאת. ואם זה לא אמיתי, אזי גם גוי וגם יהודי לא אמורים לקבל זאת.

גוי שומר מצוות

בטור 222 עסקתי ביציאתו בשאלה של יובל דיין. בסוף דבריי שם נזקקתי לשאלה מדוע חשובה תיאולוגיה רזה, וגם בשאלה מה לשיטתי מותר היהודי מן הגוי. לא מדובר במובן הסגולי והרוחני, אלא בהגדרתה של היהדות. האם לשיטתי נותר הבדל כלשהו בין יהודי לגוי, או שמא משנתי אינה אלא תיאולוגיה אנורקטית שרוקנה את היהדות מכל תוכן ספציפי (כפי שמתואר בשאלה שהובאה כאן למעלה).

כתבתי שם שבמובן הנורמטיבי נכון לראות אותי כגוי שומר מצוות. מעבר לשמירת המצוות, אין בי שום דבר יהודי ספציפי. יש כמובן מאפיינים יהודיים למחשבה ולתרבות שלי, כמו שיש לכל אדם בכל עם וסביבה ודת, אבל מאפיינים אלו הם עובדות שנוצרו מההיסטוריה והביוגרפיה שלי (שלנו), ולא עקרונות מחייבים. לשון אחר: גם מי שמשום מה אין לו את המאפיינים הללו, הוא יהודי כשר בדיוק כמוני (ואף למעלה מכך).

המוסר שלי הוא אוניברסלי, כמו שלדעתי צריך להיות לגבי כל גוי. הפילוסופיה שלי היא אוניברסלית, בדיוק כמו שלדעתי צריך לחשוב כל גוי. תפיסת המציאות שלי גם היא אוניברסלית, כמו זו של גוי מצוי. אני לא נוטה לראות ממדים מטפיזיים שמעורבים בעולם, כמו שלדעתי נכון לכל אדם רציונלי, יהודי או גוי, וכן הלאה. כמובן ישנם לא מעט ויכוחים בכל התחומים הללו, ואיני טוען שיש בעולם רק מוסר אחד ופילוסופיה אחת. אני גם לא טוען שאני בהכרח צודק ושכולם צריכים לקבל את עמדתי. ברור שמדי פעם (אם כי לעתים מאד נדירות) אני טועה. טענתי היא רק שעמדותיי בתחומים הללו אינן יהודיות. כל שומע צריך לבחון את הטענות והתפיסות הללו ולהחליט אם הוא מקבל אותן או לא. ייתכן שצדקתי וגם ייתכן שטעיתי, אבל זה שאני יהודי אינו רלוונטי לדיון ולא מחייב אותי לשום כיוון. השיקולים שלי יהיו בדיוק כמו אלו של גוי שעבר את מה שאני עברתי ושחושב בדומה לי.[1]

התפיסות המקובלות

אין צורך לומר שהתמונה שתיארתי בקצרה כאן עומדת בניגוד לתפיסות המקובלות. ושוב, אין כוונתי לסתירה ספציפית כזו או אחרת, אלא לעצם האנורקסיה. אנשים סבורים שיהדות אמורה למלא את החלל כולו, כלומר ללוות אותי בכל צעד בחיי, להנחות את מחשבתי וערכיי, ואולי אפילו להקיף את המדע, הפילוסופיה והתרבות שלי. אין פלא שמעבר לוויכוחים על נקודה כזו או אחרת במשנתי, מתעוררות טענות כלליות יותר כמו אלו שמוצגות בשאלה שצוטטה למעלה. אני בעצם לייבוביץ חדש, רחמנא ליצלן (בעצם, לפי הנחיית הרב צבי יהודה קוק, יש לומר: פרופ’ ל.).

השאלה עד כמה משנתי דומה לזו של לייבוביץ אינה רלוונטית לדיון. זוהי דמגוגיה אד-הומינית. מבחינתי יש לבחון את העמדה כשלעצמה, והסיווג שלה תחת הוגה זה או אחר אינו רלוונטי לדיון. לכן ארשם לעצמי להתעלם ולא להתייחס לשאלת השפעתו והדמיון למשנתו של לייבוביץ.

עליי להדגיש שבתיאולוגיה הרזה שלי איני בא להתנגד לתפיסה של “בכל דרכיך דעהו”, שלפיה יש לשוות את ה’ לנגדנו תמיד, ולנהוג כאילו אנחנו נמצאים תמיד לפני מלך מלכי המלכים שבוחן את התנהלותנו. כפי שכותב הרמ”א בעל המפה בתחילת השולחן ערוך:

הגה: שויתי ה’ לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כ”ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה’ (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי”ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח”ג פ’ נ”ב), ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי”ת. גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור).

כיהודה ועוד לקרא, אומר שכל זה בהחלט נכון וראוי גם בעיניי. יראת שמים מעולה היא זו שמלווה את האדם בכל דרכיו, זמנו והליכותיו. אבל זו אמירה על כך שיש לשוות את ה’ לנגדנו ולבחון את מעשינו  בכור המבחן ההלכתי והמוסרי. אין לראות כאן שום רמז לכך שכל תחומי העשייה שלנו צריכים להיות מונחים על ידי עקרונות “יהודיים”. האנורקטיות שלי נוגעת רק לדיון על התחומים שבהם היהדות רלוונטית, ולא להיקף הזמן שבו היא רלוונטית. יראת השמים שמלווה אותנו בכל דרכינו באה לוודא שננהג על פי ההלכה, אבל לא בהכרח שכל מעשינו יהיו “יהודיים”.

אומר יותר מכך. גם כשאני שוקל שיקול ערכי או מוסרי, נכון שעליי לשוות את ה’ לנגדי ולפעול לפי המוסר שהוא מצפה שינחה אותי. כתבתי לא פעם שהתנהלות מוסרית היא מילוי רצונו, וכפי שהסברתי במחברת הרביעית (חלק ג) אני גם טוען שבלי אמונה באלוקים אין מוסר תקף (אם כי, כפי שכתבתי לא פעם, המוסר הוא קטגוריה זרה להלכה ובלתי תלויה בה). ועדיין המוסר והערכים שלי אינם יהודיים, יען כי אין חיה כזאת ‘מוסר יהודי’. כל אדם, יהודי או גוי, אמור להתנהל לפי עקרונות ערכיים ומוסריים שיונקים את תוקפם מאותו אלוקים שטבע אותם בתוכנו ושמצפה מאיתנו לנהוג על פיהם. ולכן ראוי שיתנהל כאילו הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים שמצפה ממנו לנהוג כראוי. זה נכון ליהודי וגוי כאחד, ולכן אין כאן שום דבר יהודי.

מהי משמעות

עדיאל בשאלתו מניח כמובן את ההיפך. הוא טוען שיהדות מכילה מרכיבים רבים נוספים. הדוגמאות שהוא בחר, תמימות, מיסטיקה, אמונת חכמים וכדומה, קצת מקילות עליי את העבודה. אם זו האלטרנטיבה לדבריי אז דומני שדי קל לנצח. הוא גם טוען שעליי להיות ענוותן יותר ולא לדחות אותם על הסף. אבל בדבריו אלו הוא מפספס שתי נקודות מאד חשובות.

ראשית, אם הגעתי למסקנה כלשהי איני יכול לקבל עמדה מנוגדת רק מתוך ענווה. ענווה אינה כלי לגיבוש עמדות ומשנה הגותית. היא לכל היותר תנאי שעל גביו ניתן לגבש אותן. הגיבוש עצמו נעשה בשכל. הענווה תגרום לי להאזין ולשקול בכובד ראש כל טיעון ועמדה. ולכן אם בעקבות ההקשבה וההתבוננות השכל שלי יגיע למסקנה שיש ממש במיסטיקה אני בהחלט אאמץ אותה. אבל אין לי כלי אחר פרט לשכל. אמונת חכמים גם היא אינה רלוונטית, שכן אם אני לא חושב שהם היו חכמים בתחומים הללו (להבדיל מהתחום ההלכתי), אין שום היגיון לאמץ את עמדתו של מישהו רק כי הוא אמר זאת. זה מגוחך. למה שלא תהיה לנו אמונת חכמים באיינשטיין, אריסטו, בודהה, מוחמד או קונפוציוס? אני הרי צריך להחליט מיהו חכם לפני שאהיה מוכן לאמץ עמדה רק כי הוא אמר אותה. ואת ההחלטה הזאת עצמה כיצד עליי לעשות? בתמימות ובענווה, תוך היענות לחוויות הרליגיוזיות שלי, אוכל להגיע למסקנה הסבירה בעיניי שקונפוציוס או בודהה היו אלופים בחוויות רליגיוזיות, בטח הרבה יותר מהרמב”ם. בקיצור, אלו מילים חסרות כיסוי. הטפה ריקה מתוכן. השאלה מדוע עדיאל לא נוזף בעצמו על היעדר ענווה והקשבה? מדוע הוא לא מקבל את דבריי מכוח אמונת חכמים תמימה? כנראה מפני שלדעתו אני לא החכם שראוי לתת לו יחס כזה, לפחות בתחומים הללו. אז גם אני מרשה לעצמי להחליט החלטות דומות ביחס לחכמים אחרים.

שנית, ברגע שגיבשתי עמדה כלשהי, ונניח שהיא הביאה אותי לתפיסה יהודית אנורקטית. מה עליי לעשות כעת? בגלל המצוקה, ובגלל ההנחה האפריורית שיהדות אנורקטית זה לא טוב, או לא מה שהייתי מצפה לו, אני אמור להמציא יש מאין עקרונות נוספים כדי למלא את הוואקום הזה? האם כתוצאה מכך עליי להיאזר עוז וענווה ולאמץ את משנתו של עדיאל למרות שאיני מסכים לה? אם העקרונות הללו נכונים אני כמובן אאמץ אותם גם בלי מצוקות וצרכים, אבל אם הגעתי למסקנה שהם לא נכונים, כיצד אוכל לאמץ אותם רק כי אני במצוקה?! זהו ערבוב קטסטרופלי של הראוי והמצוי. העובדה שאני רוצה משהו ושאני במצוקה, לא אומרת שאם הדבר הזה לא נכון או לא קיים, עליי לאמץ אותו בכל זאת, ולהיפך: זה שהוא נכון לא אומר שבלעדיו אהיה במצוקה. המצוקות אינן רלוונטיות לבירור הזה.

האם עדיאל מצפה שאשתיל תפיסת העולם שלי משהו שאיני מאמין בו רק כדי לקבל ממנו כוח ומשמעות? ובכלל, מה לענווה ולכל זה? בטור 159 עמדתי על כך שבניגוד לגישה הרווחת (בעיקר בעקבות ויקטור פראנקל), משמעות אי אפשר לייצר ולהמציא. משמעות נובעת מאמת אובייקטיבית כלשהי. משמעות מומצאת היא אשליה. היא אולי תועיל לאדם במצוקותיו הפסיכולוגיות, אבל אין לה שום משמעות במישור הפילוסופי. בקיצור, משמעות אינה משהו שאדם אמור להמציא לעצמו אלא משהו שקיים. המצאת משמעות לא נותנת משמעות. מציאת משמעות – כן. אם התמונה שאליה מגיע האדם לא נותנת לו משמעות ומותירה אותו במצוקה, העצה היעוצה היא ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר ולקבל כדור הרגעה. להחליט שהוא נפוליאון, או לאמץ תפיסה שיש אלפי שדים שמקיפים אותו בכל דקה זוגית ורבבה מימינו בכל דקה אי זוגית, אינו טיפול מומלץ לבעיות פסיכולוגיות. זהו חלק מהבעיה ובוודאי לא הפתרון.

משמעותה של מסגרת תיאולוגית

בסוף תשובתי כתבתי לעדיאל שבניגוד לתיאור שלו, איני פוסל תחושות רליגיוזיות. פשוט אין לי כאלה. למי שיש – שיהיה לו לבריאות. אני רק לא רואה בהן חשיבות והכרח, וגם לא נוטה לראות אותן כמכשיר להכרת המציאות (תחושות רליגיוזיות יש גם לאתאיסטים. אנחנו בנויים כך). זאת להבדיל מאינטואיציות רוחניות, שיכולות להיות מכשיר להכרת המציאות, אם כי גם לגביו חשוב מאד להיזהר ולבחון אותו היטב, שכן הוא דומה מאד לרגש רליגיוזי. ואל תשאלו אותי לקריטריון. אין לי.

ככלל, בטרילוגיה שלי אני עוסק רק בגיבוש והצגת מסגרת הכרחית לתיאולוגיה יהודית, אבל לא שולל תכנים ספציפיים שכל אחד יכול למלא בה כהבנתו. לגבי רוב הדברים ששללתי לא טענתי שהם לא נכונים, אלא רק שאין להם בסיס ושהם לא מחייבים. כוונתי הייתה לבנות מסגרת הכרחית לתיאולוגיה יהודית, אבל לא לקבוע מסמרות מה נכון ומה לא. כמובן שכל תוספת שאדם רוצה להוסיף לתוך המסגרת המינימלית הזאת, ראוי לה שתיבחן בכור ההיגיון או המסורת, ואל לו להסתפק בצרכים ומצוקות כקריטריונים תיאולוגיים (כמו מה שקורה בדרך כלל, ושאלותיו של עדיאל הן דוגמה מצוינת לכך). בסופו של דבר, כל מה שמעבר למסגרת ששרטטתי אינו מחייב ולא מגדיר יהדות. זוהי תיאולוגיה אישית של האדם, כפי שהוא בנה לעצמו משיקוליו שלו. אגב, זה כמובן כולל גם את הרמב”ם, רס”ג, הכוזרי, מהר”ל, ר’ צדוק, הרב קוק, הרב ברלנד, הרב יצחק יוסף ושאר הוגים. גם התיאולוגיות שלהם אינן אלא משנות אישיות שכל אחד בנה לעצמו משיקוליו, וכל אחד מאיתנו רשאי וצריך לאמץ או לדחות את הדברים משיקוליו שלו ולבנות את משנתו שלו, בבחינת: “בתורתו יהגה” – תורה דיליה.

האם אני מתייוון?

אי אפשר להימלט מהערה שקשורה לימים אלו (חנוכה). התמונה שאותה אני מתאר כאן נראית לכאורה כהתייוונות. בעצם אני טוען שצדקו המתייוונים שקיבלו על עצם את תרבות יוון (כל עוד שמרו על ההלכה). אז על מה בכלל הייתה המלחמה?

ראשית, לא הייתי שם ולכן איני יודע על מה הייתה המלחמה. אבל ברור שקודם כל היא התנהלה על החופש הדתי והלאומי שלנו. על הזכות להאמין ולקיים מצוות כהבנתנו, כולל חודש, מילה ושבת, ועל העצמאות המדינית שלנו. אני לא חושב שהמלחמה התנהלה בגלל הפילוסופיה והתרבות היוונית כשלעצמן, כפי שרבים רוצים לתאר זאת. להיפך, חז”ל אומרים לנו שיפיותו של יפת תהא באוהלי שם, כלומר את החכמה והפילוסופיה היווניות אימצנו לחיקנו בחום. להערכתי, תורה שבעל פה היא במידה רבה תולדה של המפגש עם יוון ותרבותה.

שנית, הממדים הנוספים, מעבר למה שתיארתי, שכל אחד מאיתנו מכניס לתוך המאבק מול היוונים, אינם אלא ביטוי למאווייו ותפיסותיו האישיות. לא כדאי לקחת ברצינות רבה מדיי את הפרשנויות האישיות הללו, ובוודאי לא להשתמש בהן כקריטריון לשאלה מהי יהדות. זוהי הנחת המבוקש ומעגליות. מי שמניח שיהדות היא פילוסופיה אחרת מזו היוונית, כמובן יסביר שהמאבק מול היוונים היה על זה. ומכאן הוא יסיק שאכן הפילוסופיה שלנו שונה משלהם, אחרת על מה נלחמנו?!

כמובן שאם מתנהל מאבק לאומי עז, ובפרט מלחמה, אך טבעי הוא שנלחמים גם נגד התרבות של האויב ושוללים אותה. אבל אחרי שתם המאבק יש מקום לבחון מחדש אם יש בה דברים חיוביים שראוי לנו לאמץ. זה כנראה מה שעשו החשמונאים ואחריהם גם חז”ל.

אבל אומר יותר מכך. גם אם חז”ל, ואפילו החשמונאים, סברו שאכן על כך ניטשה המלחמה, וגם אם לאחר מכן היו ממשיכים בתפיסתם שמתנגדת לתרבות יוון, זה לא בהכרח אומר שאני צריך לקבל זאת. מותר לי לפרש אחרת את המאבק, ואולי אפילו להתנגד לו. אני לא רואה עצמי כפוף לתפיסות מחשבתיות ותרבותיות של חז”ל. סמכותם היא בתחום ההלכה, ורק בו.

רבים כיום, כמוני, סבורים שספרות, קולנוע ותיאטרון, מרכיבים יווניים מובהקים, הם תרבות חשובה, גבוהה וראויה. האם עלינו לסגת מכך, רק בגלל שחז”ל חשבו אחרת (אם אכן חשבו אחרת)? אני גם לא יודע בדיוק איזו תרבות ראו חז”ל מול העיניים כשאמרו את מה שאמרו על הקרקסאות והתיאטריות. אבל אפילו אם הם היו שוללים את קאנט ודוסטוייבסקי, האם אני בהכרח צריך לקבל זאת? זו לא דרך מומלצת להסיק מסקנות תיאולוגיות, מכמה סיבות. גם בגלל שלחז”ל אין בהכרח סמכות בתחומים הללו. גם בגלל שלא ברור מה בדיוק הייתה המציאות, מה חשבו עליה חז”ל ומה הקשר שלה למציאות ימינו. ולבסוף, בגלל כל זה, כפי שהסברתי, דרך כזאת גם מועדת להנחות מבוקש. אני מכניס לחז”ל ולהיסטוריה את אמונותיי (כי הרי לא ברור מה באמת יש או היה שם), ואז מביא ראיות מההיסטוריה לכך שאלו הן האמונות הנכונות.[2]

ולהשומע ינעם…

[1] כן, אני יודע שזה נשמע מעגלי. אבל אם תחשבו שוב תיווכחו לדעת שלא.

[2] אגב, זה מה שקורה בדרך כלל כשלומדים תנ”ך ואגדה, ועמדתי על כך לא פעם בעבר. אבל זה כבר עניין אחר שלא אכנס אליו כאן.

110 מחשבות על “האם התיאולוגיה שלי אנורקטית? על התייוונות חדשה (טור 352)”

  1. כרגיל, נעם לי לקרוא את הדברים, שכוייח הרב!
    אבל איך אפשר להפריד את ההלכה מיתר “היהדות”? הרי גם בתורה שבכתב וגם בזו שבע”פ דברי הלכה מופיעים בערבוב מוחלט עם סיפורים, מעשיות, דברי מוסר ואגדה, וכו’. הניסיון להפוך את ההלכה לסוג של מדע עצמאי הוא תוצר מאוחר יחסית (בריסק וכדומה), וגם לגישה הזו היו מתנגדים רבים (למשל, הרב קוק שראה הכרח לייצר חיבור בין הלכה לאגדה). העיסוק בהלכה כמשהו שהוא קרוב להיות מנותק מהקשר אכן נותן תחושה של עיסוק אנליטי (יש מערכת אקסיומות, ולנו נותר להפלפל על המסקנות באופן לוגי). אבל זה הופך להיות תחביב משונה ביותר כאשר אין לכך גיבוי תאורטי בדמות של אמונה דתית יוקדת.

  2. תודה רבה על הטור
    אבל חסר פה נקודה שכבר כתבתי אותה כמה פעמים היהדות היא ברית אהבה ביננו לאלוקים ומתוכה אנו מחוייבים להלכה כמו אדם שמחוייב לאשתו בכל מיני מחוייבות בגלל הקשר והברית ביניהם אבל אם אדם יאמר לאשתו ראי יש טובים ממך אבל מכח המוסר אני איתך אבוי לכאלה נישואים .הרב מביא הרבה את הצו הקטגורי של קאנט אבל לא נראה שזה מה שאלוהים רוצה מאיתנו בתורה כתוב פעמים רבות שאותנו הוא רוצה וחפץ בברית אהבה

    1. איש לא ברור שלום!
      כל זוג בעולם יכול למצוא בני זוג טובים יותר, זוהי עובדה. הרי אין סיכוי שכולנו התחתנו עם בת הזוג הטובה ביותר בעולם נכון?
      בסופו של דבר כל מערכת זוגית מושתתת על מחויבות להסכם, ועל כך שבחרנו (מסיבות שאינן רלוונטיות) להתמסר ולהתחייב לאחת ויחידה ולהתעלם מהפוטנציאל הגלום בכל האחרות. זוהי האמת העובדתית, אתה יכול להתעלם ממנה אבל זה רק לטמון את הראש בחול, 99.9 אחוז מאתנו יכול היה למצוא בת זוג טובה יותר מבת הזוג הנוכחית שלו אם היה מחפש בדקדקנות מבין כלל הנשים הנמצאות בעולם, בוודאות! העניין שבחרנו והתחייבנו לאחת… זה הכל.
      זוהי התובנה המדהימה שהבין הנסיך הקטן כשראה את גן השושנים העצום כשהגיע לכדור הארץ, פתאום הוא ראה שיש עוד אין סוף שושנים פוטנציאליות להתאהב בהן. אבל אז הוא הבין שאפשר ל”ביית” שושנה מסוימת ואז היא נהיית השושנה שלך, ואז היא הופכת להיות מיוחדת מכולן. לא כי היא באמת מיוחדת מהן מבחינה מהותית, אלא רק בגלל שהיא השושנה שבחרת להשקיע בה, לביית אותה, להפוך אותה לשלך. (תורה דיליה?)
      מתוך אותה מחויבות באופן טבעי מתפתחת אהבה שגורמת לכך שתהיה לנו גם הנאה מהמחויבות הזו, אבל תמיד המחויבות היא הבסיס ואם אין אותה, לאהבה ללא מחויבות אין משמעות.
      ובנמשל, המחויבות לקיום תורה ומצוות הוא התשתית המחייבת והיחידה שבלעדיה אין כלום, אם התפתחה גם חוויה רלגיוזית (אהבה) מה טוב, אבל גם לה אין משמעות ללא המחויבות הדתית.
      בברכה!

      1. תודה רבה על התגובה
        אכן אתה צודק אבל שורש המחויבות בין בני זוג היא ברית אהבה ומכוחה המעשים ולא להיפך ואכן בן בני זוג אם יש רק מעשים המצב קשה ומהתורה נראה שהדרישה היא לקשר והמעשים הם מכח היחס בין אלוקים לעם ישראל

      2. המחויבות עצמה היא מחויבות לאהבה ולא מחויבות למעשים ויתרה מזו עיקר הקשר הוא אהבה ובכלל הנמשל יהיה באדם ששומע לקול אביו רק מכח מחויבות אבל ממש משתדל תמיד לחשוב על המחויבות ורואה בקשר דבר מיותר האם אביו חפץ בכך הרי הנביאים דיברו על מי שלבו רחק מה בשפתם ובליבם כיבדוני

    2. בס”ד כ”ח בטבת פ”א

      גם במשל, אהבת איש ואשתו, בנויה לא רק על המחוייבות אלא על התחושה של ייחודיות מושא האהבה. לא בכדי יסוד הזוגיות היא ‘אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו’. הווה אומר:P התחושה שיש בבן.בת הזוג משהו ייחודי שהוא ורק הוא המשלים אותי – הוא שמביא לאהבה. וכל שכן שהדברים נכונים בנמשל, באהבת הבורא, שהוא המקור הבלעדי של הוחיים הטוב והאמת.

      בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

      1. ירון פיש”ל אורדנר שלום!
        אינני מסכים! ברור לי שיש נשים שיש בהם דברים מיוחדים הרבה יותר מאותה מיוחדות שמצאת בבת זוגתך! האם אתה באמת חושב שאין בנמצא בכל נשות ישראל אישה שמתאימה ומשלימה אותך יותר מאשתך? זה הרי ילדותי לחשוב כך.
        המיוחדות היחידה שיש בבת או בבן הזוג, היא הבחירה! עצם הבחירה בה ומחויבות והברית איתה היא זו שיצרה את המחויבות! הדבר המבדיל בין בת זוגתך לאחרת היא שבחרת בה על פני אחרת, שהחלטת להשקיע את כל מחויבותך רק לה, ולא לסור ממחויבות זו כל זמן שיש בינכם קשר מחייב.
        כמובן שללא אהבה היה מאוד קשה לעמוד במחויבות זו, אבל האהבה היא תוצר נלווה ולא המסגרת עצמה.

        בברכה, שמחה.

        1. לדבריך אפשר היה לשדך בשיטת ה'מטרוניתא'? (לשמחה)

          בס”ד כ”ח בטבת פ”א

          לשמחה – שלום רב,

          לדבריך, היה אפשר לשדך את כולם בשיטתה של המטרוניתא שהיו לה 500 עבדי0 ו500 שפחות והיא שידכה אותם באופן ראנדומאלי 🙂

          במציאות בכל זאת מחפשים התאמה בין בני הזוג, וכיוון שכל אחד יש לו את האופי הייחודי שלו – הרי שהבחירה די מצומצמת, ואנשים מחפשים את התמהיל הייחודי של תכונות אופי שיתאימו להם במיוחד.

          אמנם נכון שגם הבחירה וההשקעה ההדדית מעוררות אהבה והכרת טובה הדדית המעצימות את האהבה. ההכרה הראשונית במעלות הייחודיות של בן.ת הזוג – מתעצמת ככל שמעמיקה ההכרה וככל שמתווספת הכרת הטובה על העזרה שמקבלים.

          בברכה, שמחה פיש”ל הלוי פלנקטון

  3. יהדות או לא העניין שהרב מפספס פה בתשובה לשאלת עדיאל כמובן הוא באמת : 1. הצורך במשמעות ( המלווה באינטואיציה שבאמת ישנה ,אלא רק שצריך למצוא אותה). 2. הממדים המטאפיסיים. 3. החיפוש אחר אלוהים ( חווייתו, ראייתו)

    כי באמת התורה וכל הנבואה בכלל הם כמה קומות למעלה מעל החיפוש אחר משמעות. הקב”ה לא נגלה לאברהם או למשה ככה סתם. מדובר כנראה על אנשים שהתבוננו בעולם ו”חיפשו אחר אלוהים” ובסוף מצאוהו ( נגלה להם). באמת הבעיה עם הרב ( בגרסתו הנוכחית) , כפי שכבר כתבתי פה, שהוא בעניינים האלו פשוט אוטיסט ( או זומבי במקרה היותר גרוע). הוא לא חש בצורך במשמעות או בז לצורך הזה כצורך פסיכולוגי ( מסיבות שאני דווקא מבין. הוא מסתכל על כל האנשים שכן מחפשים ואומר לעצמו שלא רוצה להיות כמוהם) אבל באותה מידה אפשר גם לבוז לצורך לאכול כצורך פסיכולוגי ( תחושות שמתעוררות בנו) למרות שהוא צורך אמיתי – לא רק השקטת רעב אל גם צרכים תזונתיים אמיתיים – ובאמת יש לחפש ולמצוא אוכל מזין ואמיתי. ותזונה זה דבר אמיתי למרות שמתחילה מצורך. אותו דבר עם משמעות. יש תחושה – מעבר לצורך – שיש משמעות לקיום ואין לעשות שום דבר אחר עד שלא מוצאים אותה (מה שהיא לא תהיה) . הבעיה היא לא עם הבעיות של הרב ביחס לאיכות התשובות ביחס למה היא משמעות זאת אלא ביחס לעצם החיפוש אחריה. הרב פשוט מתחמק מזה ומתכחש לזה. הבעיה היא ביחס הנפשי. זה מה שכולם רואים והרב לא רואה.אם אין לרב את התחושה הזו משהוא באמת מנוון בו.

    אותו דבר ביחס למטאפיסיות. גם פה מדובר בתחושה שהעולם כמות שהוא הוא חסר ( זה קשור גם לתחושת המשמעות ולקיוצו של אלוהים ואכמ”ל). השאלה מהם הממדים המטאפיסיים האלו והאם אלו שרואים אותם צודקים או לא או מדמיינים זו שאלה טובה ואכן השרלטנות החוגגת בתחום הזה תיצור דחייה אצל כל אדם ביקורתי. אבל גם ביחס לביקורתיות צריך להיות ביקורתי. הרב כבר הגדיל פה באתר לומר בפליטת פה ( פרוידיאנית או לא) על דבר של הרב קוק שהוא לא הבין אותו שהוא שטויות וחסר מובן ועוד טען כמשיח לפי תומו שזו אכן דרכו הכללית של הרב קוק.

    אפילו הרב דיבר פה שעל יראת שמיים צריך לשוות את ה’ לנגדו תמיד. אז איך עושים את זה? הרי ככה סתם זה סתם דמיון ילדותי מהגן. הרי מדובר פה על תמונה מנטלית. וזה לא תנאי לקיום תורה ומצוות זה ממש מצווה עשה מספר 4 בעשין של הרמב”ם. והיא לא מקויימת כמו נטילת לולב. אי אפשר לפחד ולירא באופן מלאכותי וע”פ ציווי גרידא. די ברור שהציווי הוא להתבונן בעולם ( הרמב”ם טרח לפרט זאת בפרקים הראשונים ביסודוי התורה בשביל שנדע איך לירא מה’ ולקיים מצווה זו ( וגם מצוות ידיעה ,אחדות ואהבת ה’) – “וכשיתבונן בדברים אלו וכו’ “). אז אם תרצה תורת יראת ה’ ( קבלה חסידות מחשבת ישראל) הם גם חלק מה”יהדות” ולו רק בתור הכשר מצווה למצווה זו (ופה נראה לי שזה אפילו יותר מבניית סוכה. כלורמ שזה חלק מקיום המצווה עצמה ואכמ”ל). ולזה קיימים ספרי הנ”ך הסיפורים שבתורה, אגדות חז”ל ובסופו של דבר מחשבת ישראל והקבלה. א”א להתחמק מזה. אא”כ אתה אוטיסט

    1. לחיות עם ה' (לעמנואל)

      בס”ד ז’ בטבת פ”א

      לעמנואל – שלום רב,

      דומני שהדבקות בה’, יש לה כמה פנים וכמה כיוונים.

      יש דבקות בה’ ברגש של אהבה ויראה עמוקה, כפי שתיארת;

      יש דבקות שכלית בה’ ע”י לימוד תורתו, בהלכה ובמחשבה, שהרי ‘הוא חכמתו ורצונו חד’, וכששכלו של האדם תופס את חכמתו ורצונו של בוראו – הרי הוא דבוק בו, כפי שמתארים בעל התניא ו’נפש החיים’;

      יש דבקות בה’ בעשיית רצונו ובקיום מצוותיו, כפי שמתאר רמד”א. כאשר אדם שואל את עצמו בכל צעד בחיים ‘מה ה’ דורש ממני’, הרי הוא חי כל הזמן עם ה, ועוסק כל הזמן בעשיית רצונו.

      יש דבקות בה’ ע”י המוסר והמידות הטובות, שבהן מקיים האדם ‘לדבקה בו – הידבק במידותיו. מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון’.

      ויש דבקות בה’ ע”י האהבה והתקשרות בכלל ישראל ‘כי חלק ה’ עמו’, ובפרט בהתקשרות בתלמידי חכמים, שגם זה כללו חז”ל ב’לדבקה בו’

      כשם שאישיותו של אדם מורכבת ורבת פנים ורבדים, וזקוקה לטיפוח בכל הרבדים, איש איש בדגשים ובמינון הייחודיים לו – כך צריך הקשר עם ה’ להתפתח בכל המישורים, האישי והחברתי, השכלי הרגשי והמעשי, שכולם משלימים זה את זה.

      בברכה, שמחה פיש”ל פלנקטון’.

  4. תיקון: הרב הוא גוי המחויב בשמירת מצוות או בקיצור יהודי (הטור של הרב על הלאומיות).

    לדעתי התיאולוגיה של הרב היא די מלאה. היא מניחה אלוהים שנתן תורה, ושמשגיח האם אנו מקיימים אותה. לטעמי זה די הרבה ביחס לכל מיני גישות אימננטיות שפינוזסטיות המסתובבות במרחב הכופרות במעמד הר סיני בגלוי או בסתר ומבטיחות כל מיני חוויות דתיות דה לה שמאטע.

    1. תיקון לתיקון: יהודי הוא אדם המחויב במצוות. גוי הוא השלילה של היהודי, אדם שאיננו מחויב במצוות. ולכן גוי המחויב במצוות הוא אקסומירון. אם הוא מחויב במצוות הוא כבר לא גוי. אבל גם גוי וגם יהודים הם אנשים.

      התיאור מקיים מצוות הוא תיאור עובדתי ולא נורמטיבי; ישנם יהודים שאינם מקיימים מצוות והם עדין יהודים. לעומת זאת מחויב במצוות הוא תיאור נורמטיבי ולכן הוא נכון יותר.

      הלכה בפי הרב מתאר אל נכון את החיוב לעשות מצוות אבל בעקבות לייבוביץ זה קיבל נופח סוציולוגי, הלכה היא מה שיהודים עושים וכיוון שכך זה מה שיהודים צריכים לעשות. אבל אין כאן תיאור נורמטיבי, יהודים מחויבים בקיום מצוות כי ה’ ציווה אותם. מכאן צצה טענתו של דורון כי טיעון ההלכה הוא טיעון אנליטי ולא סינטתי. נעיר שאצל לייבוביץ’ אין לו ממש ברירה. כרמבמ”יסט הוא שולל מאלוהים תועלת מהמצוות. כקאנטיאני הוא שולל מהאדם תועלת מהמצוות. כתוצאה מכך המצוות מאבדות כל משמעות והופכות למנהג סוציולוגיות. הרבמלעומת זאת הרב איננו רמבמיס ולכןן אין לו בעיה לייחס למצוות משמעות ולו כלפי שמיא (מצוות צורך גבוה). בכל אופן נראה שבמקום הלכה התיאור המדויק הוא קבל עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות.

      1. י.ד.
        אני מתייחס רק לסיפא של דבריך.
        אני מסכים עם הכיוון הכללי שאתה הולך בו רק נראה לי שאני לוקח את זה באופן יותר רציני ממה שאתה מוכן לקחת.
        קבלת עול מלכות שמיים יכולה להיות באינסוף דרכים. הדרך היהודית של התורה (עול מצוות) היא רק אחת מהן.
        מכאן שהתורה נקלעת לעמדה הפרדוקסלית שבה היא מצווה על נאמניה המסורים ביותר לקיים אותה במלואה עי נטישתה.

        עת לעשות לשם הפרו תורתו.

        Good luck with that

    2. שניהם מחוייבים במצוות (לי"ד)

      בס”ד עש”ק המשביר לכל עם הארץ פ”א

      לי”ד – שלום רב,

      לכאורה מאי בינייהו? הן גוי והן יהודי מחוייבים במצוות, הגוי בשבע מצוות בני נח והיהודי בתרי”ג, וגם בתוך ישראל יש מידרכ, למשל כהנים מחוייבים ביותר מצוות מאשר אחרים.

      על פניו נראה שההבדל המהותי הוא בכך שיהודי הוא חלק מ’חיל החלוץ’ שתפקידו להיות ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’ המנחילה לאנושות כולה את אמונת התורה וערכיה. היהודי נועד להיות ‘הלב שבאיברים’ המשביר לכל עם הארץ’, המעורר את האנושות ללכת בדרכי ה’ ולהגשים את ערכי הצדק והיושר המגולמים בשבע המצוות הבסיסיות, והוא זה שינחה אותם ללכת ב’אורחות אלקי יעקב’, שיביאו לעתיד לבוא את האנושות אל השלום והאחדות.

      בברכה, ירון פישל קורינאלדי

      1. מר קורינאלדי היקר

        אכן אתה צודק. היהודי הוא חיל החלוץ של העולם ויש לו את המשימה הקדושה מכל (כל זה חלק מהקומה השלישית שאנשים כמו מיכי וחוט מנסים נואשות להכחיש).
        משימתו: לוותר על התורה שבה הוא מחויב להחזיק. אם עקבת אחר הדיון עד כה תוכל להגיע למסקנה זו לבדך.

        (אני כמובן משלה את עצמי לחינם… תשובתך הקוקיאנית
        הצפויה תהיה למצוא איזה “הרמוניה” שבה הכל מסתדר עם הכל…).

  5. אז צריך לאכול הרבה סופגניות

    הואיל והתיאולוגיה רזה ושדופת-קדים – צריכים מחזיקיה ללכת בדרכי הרפואה ולאכול הרבה סופגניות ספוגות בשמן וסוכר, ריבה שוקולד וקרמל, כפי שיסד הפייט: ‘אכלו משמנים וסולת רבוכה, תורים ובני יונה… האי האי בית כור, למכור לשכור לחכור בית כור לצורך חנוכה’,

    והחנוכה, היא רק פתיחה וחינוך לאכילה היתירה הנצרכת כל השנה כדי לקיים ‘במשמנינו אל יהי רזון’., ויקויים בכם ‘עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים’ שתרגם רח”ד רוזנשטיין ב’סידור שירה חדשה ‘שמנים ורטובים’

    בברכה, ברוך השמנדריק חכם הרזים

    1. רזה יותר ובטוחה יותר (המלצה)

      בס”ד זאת חנוכה תשפ”א

      לענ”ד בבחירת שיטה מחשבתית שתיתן בסיס אמוני מוצק ויציב, יש משמעות ל’רזון’, אך לא במובן של מינימליזם בעקרונות, אלא במובן של ביטוי תמציתי המציג בקצרה ובבהירות, תוך ביסוס עקרונותיה בכתבי הקודש, במקורות חז”ל ובסברא הישירה.

      מי שעשה זאת בצורה המוצלחת ביותר היה הרמב”ם בהקדמתו לפרק חלק, שהציג את י”ג עיקרי האמונה – מציאורת הבורא וייחודו, אמיתות התורה והנבואה, מקורן האלקי ונצחיותן, ההשגחה והגמול בעוה”ז ובעוה”ב והצפיה לגאולה ולתחיית המתים.

      הרמב”ם שם, לא רק הגדיר את העקרונות הבסיסיים – אלא גם ביססם בראיות מפורשת מכתבי הקודש. בכך יצר הרמב”ם תשתית בסיסית, שלגביה נוצר קונסנזום רחב ביותר. על העקרונות שהגדיר הרמב”ם – יחתמו פילוסופים ומקובליםף ראשונים ואחרונים. ישנם דיונים ומחלוקות בפרטים ופרטי פרטית, אך על העקרונות הבסיסיים – יש הסכמה כוללת.

      היותם של העקרונות מיוסדים על ההיגיון, מבוססים על כתבי הקודש ומקורות חז” ועל הסברא – נותנים ביטחון מוצק לאמיתותם; ניסוחם הבהיר והתמציתי – מאפשר את קליטתם והפנמתם. ללמוד לעומק כמה עמודים בלשונו הזהב של הרמב”ם, ‘מועט המחזיק את המרובה’ – מוליכים את לומדיהם למטרה בטוחה וברורה.

      בברכת חנוכה מאירה, ירון פיש”ל אורדנר

  6. מיכי, כהרגלו בקודש (או שמא בחולין), מציג מאמר מבריק וכושל בו זמנית.

    המאבק שלו ביהדות “העדיאלית” המסורתית והמבובלבלת מוצדק כמובן. אלא שהאלטנרנטיבה “האברהמית” גרועה לפחות כמוה.

    שימו לב מה אומר מיכי לגבי מהות היהדות:

    ” יהדות היא הלכה. הא ותו לא מידי. כל השאר הוא ציצים ופרחים, שיכולים להיות נכונים או לא, וכל אחד יכול להכניס או להוציא אותם מהמסגרת היהודית שלו כרצונו. טענתי היא שהם לא חלק מהמסגרת המחייבת עצמה, ובמקרים רבים גם חסרי בסיס ולא נכונים.”

    באמת, מיכי? ההלכה היא הקומה הראשונה וממנה נגזר הכל? ומי גילה לך רז מטא-הלכתי זה? התשובה לשאלה זו- תשובה שאותה הוא מאמץ ודוחה בו בזמן (ומכאן גם הבלבול שלו)- היא הנרטיב של “תורה משמיים”.
    זה היסוד וזה הבסיס.
    לולא מיכי, או כל יהודי אחר (וגם לא יהודים מן הסתם) היה מאמין בתורה מהשמיים שניתנה מסיני ובתוכה ((!) נמצא גם (!) החוק הדתי “היבש”, הרי מלכתחילה לא יכול היה להחזיק בעמדה המייחסת מרכזיות לאותה הלכה.

    לכן גם אם מיכי צודק בנקודה שההלכה היא מרכזית לתורה, הרי מרכזיות ההלכה היא קומה שנייה בלבד, ולא ראשונה כמו שהוא מתעקש לומר (ובהזדמנות זו סותר את עצמו).

    עכשיו בואו נתאר לנו עולם דמיוני מקביל שבו לבן בלי יעל חילוני שכמוני באמת אכפת מהיהדות האורתודוקסית ומהתורה. בעולם כזה הייתי מצר מאד על כך שנידונתי לבחור בין היהדות העדיאלית המבולבלת מצד אחד ליהדות האברהמית המבולבלת לא פחות מצד שני. בעולם כזה אני הייתי מנסה לחלץ “סינתזה” מוצלחת יותר מתוך אותן שתי עמדות כושלות.

    כדי לעשות זאת ( הפנטזיה ממשיכה להתרקם) הייתי אומר בערך דבר כזה:
    יש לפחות שלוש קומות הכרחיות ביהדות:

    קומה ראשונה- קומת הנרטיב (תורה מהשמיים)
    קומה שנייה- קומת ההלכה
    קומה שלישית- קומה “עדיאלית” הכוללת בתוכה את המיתוס, המוסר, תורת הסוד, הפילוסופיה, הפולקלור, הפוליטיקה יו ניים איט.

    ההבדל החשוב בין הצעתי לבין זו של מיכי שבעיניי הקומה השלישית איננה “ציצים ופרחים”. אמנם הוויכוח לגבי מה ייכנס לקומה זו חייב להיות קונקרטי- כדי שלא יזלגו לתוכו יסודות “עדיאלים” לא הכרחיים- אבל עצם קיומה נתון בהכרח אם כבר קיבלנו על עצמנו את הקומה הראשונה.

    זהו כרגע.

    1. כיון שהפנית את הנאום כלפי הקהל אז ארשה לעצמי להידחף. לא אמרת כלום. ראשית, לא ברור מה אתה רוצה מהקומה הראשונה והשנייה. אף אחד לא חלק על זה שיש קומה ראשונה (אמונה עובדתית). שנית, השחלת חיבור בין הקומה הראשונה (תורה משמים) לאיזה משהו שלישי (תורת סוד, רגשות דבקות, אמונה בהשגחה ובשכר ועונש וכו’) בלי שום נימוק. אז אל תשחיל.

      1. תראה חוט…
        קבעת שב”נאומי” אני כביכול אני מבקר את ההתעלמות מהקומה הראשונה בשעה שלדעתך “אף אחד לא חלק על זה”.

        אני מציע לך לקרוא שנית את המאמר של מיכי או לפחות את הציטטהה שהבאתי ממנו בדיוק בנקודה זו (ציצים ופרחים). אולי לאור זה תשקול לשנות את הערכתך?

        לגבי זה שלא נימקתי אתה צודק כמובן. אבל הייתה לי סיבה מעשית מאד להימנע מכך וזה החשש שקוראים שאינם זהירים ככ (אין הרבה כאלה פה) גם ככה יתקשו בהבנת הנקרא. מה דעתך? האם צדקתי השיקול המעשי הזה?
        בכא בתגובה נפרדת שתבוא הרבה לפני בואו של בן דוד, בן יוסף או בן נעוות המרדות אציג את הקשר הלוגי ואולי גם ההיסטורי בין קומה הראשונה לשלישית.

        שא ברכה

        1. שטוסים והבולים. האם אתה טוען שהאדם (מיכי) לא מאמין בתורה מן השמיים כי כך הבנת מהטור שלו? שהוא מאפשר יהדות גם בלי אמונה כזו? שהאדם הנ”ל נקלע לסתירה בתוך משנתו כיון שמצד אחד הוא מאמין בתורה מן השמיים ומצד שני [מצד שני מה?] ולכן גם אם יאמר לך שהוא מאמין אתה תהמהם לו שאם כן עליו לוותר על משהו אחר במשנתו? אם התכוונת לפנות אליו ישירות אז אני אתחפף. בתגובה הנפרדת תשתדל להתמקד בקשר הלוגי (אגב, רמז, בחינם: אין כזה) בין תורה משמיים לבין שלל התופינים שערכת על השולחן בקומה השלישית, כי על הקשר ההיסטורי אין אף אחד שחולק ואין לו חשיבות.

  7. לדעתי צריך לקרוא את התורה עצמה ברצינות (נראה לי שהא בהא תליא לימוד התנ”ך ותפיסת התיאולוגיה)
    פסוקים כמו עֵץ־חַיִּ֣ים הִ֭יא לַמַּחֲזִיקִ֣ים בָּ֑הּ וְֽתֹמְכֶ֥יהָ מְאֻשָּֽׁר – לגבי מה שהתורה אמורה לתת לי מלבד המצוות וכן וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ – מוזכרת פה איזשהו מציאה של אלוקים כלומר קשר, אלוקים נוכח!
    אז אולי כדאי לפתוח את התורה ולראות מה היא אומרת לנו ע”ז (לא בבחינת “ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא” אלא משום שזה כתוב במפורש)
    בברכת חנוכה שמח
    ש.ג

  8. שלום הרב. הייתי רוצה לשתף אותך בחוויתי, שאני חושב שזו משותפת להרבה אנשים שמנסים לכתוב את אשר על ליבם אך מתקשים להתנסח:
    מצד אחד הטורים שלך ממלאים את החיים באור, המון שאלות נפתרות, המון קשיים של הדור ובעיות פוליטיות, חברתיות ועוד נפתרות כהרף עין. אך מאידך גיסא, ההסטוריה שלנו, המסורת נפגעת קשות. אז מה בכך אתה שואל, אם זו האמת עלינו לקבלה.. אמת, אבל יש בנו אנטואיציה חזקה שהמסורת שלנו אמיתית, שהאריז”ל, רשב”י והרב קוק לא טעו! לא כי אנחנו יודעים להסביר למה, אלא כי אנחנו פשוט יודעים, אינטואיציה עמוקה שנטועה בתוכנו, כנמצאת בדי אן אי שלנו. אתה צודק שזו עלולה להיות בסיס לכל המרי, כל אחד ילך אחרי נטיית ליבו? דעאש ודומיהם גם כן חשים כנראה שרבותיהם צדקו וכו’ אבל עדיין וכי נעזוב את אמונת אומתנו שמתהלכת בקרבנו? זוהי חוויתי בקוראי באתר זה, אני יודע שלא תתן לי מענה ותגיד שעם אינטואיציות אי אפשר להתווכח, אבל חשוב לי שנשים את האינטואיציה על השולחן, שלא מעט מאיתנו חברים לה..

    1. ניסחת את זה מצוין. אין לי אלא להסכים. זו אכן הדילמה שחשים רבים. כל אחד אמור לפתור אותה לעצמו, אבל חשוב לשים לב שההבחנה בין אינטואיציה לרגש שמובנה בנו בגלל חינוך ונוחות להישאר בתפיסות המקובלות (אינרציה) קשה למדיי. לכן אדם צריך להיות ישר עם עצמו ולבחון האם האינטואיציה שלו שכל אלו צדקו חזקה יותר מהטיעונים נגד עמדותיהם, והאם מדובר באינטואיציה או ברגש ונוחיות של אינרציה.

    2. יש לך הנחת מוצא שגויה והיא שהרב מיכי מחנך או מתיימר לחנך. הוא לא. התפקיד החשוב שנטל על עצמו הוא לאתגר. לעיתים זה גולש להטרלות. לא נורא. מחנכים חייבים להתחשב בערימות של שיקולים חשובים שהרב מיכי לא מוכן לקבלם (כלומר, הוא מקבלם כרלוונטיים לשדה החינוכי, וגם זה – בעיתות רצון מלפניו).

      לדעתי, על סמך הנחת המוצא הזו טען גם מו”ר הרב יהודה את טענתו. אי אפשר להעביר את דבריו של הרב מיכי לכדי משנה חינוכית (גם אם אתה מנסה לחנך את עצמך) אלא לאחר עיבוד. עלה והצלח.

  9. לגבי הקשר בין הקומה הראשונה לשלישית.

    טוב, כאן היהדות העדיאלית קולעת פחות או יותר למטרה וכנראה יודעת לספק תשובות הרבה יותר טוב ממני. אתה מכיר אותן מצוין…

    הקומה הראשונה (נרטיב העל של תורה ומתן תורה) היא בעצם סיפור. ולא סתם סיפור אלא וואחד סיפור: עשיר בהיבטים היסטוריים, משפטיים, מוסריים, פסיכולוגיים, מיתיים, פילוסופיים, פוליטיים, כלכליים, להמשיך..?

    כיוון הנרטיב זה הוא בעל מעמד מכונן, כלומר הוא בא להנחיל לנו תכנים כלשהם, הגיוני להניח שאלו הם אותם תכנים שפירטתי כרגע (ואחרים). הבעיה היא כמובן לגזור באופן לא שרירותי את אותם תכנים ומבלי “להשליך” מתוכנו משהו שלא קיים בטקסט המקורי.

    בד”כ לדואליסט (סינתטיקן) כמו מיכי לא צריכה להיות בעיה עם זה. אמה מה? הזאב האנליטי האורב לו בתוכו משתלט לו לפעמים על החגיגה. במקרים כאלה הוא כ”כ נבהל מהשרירותיות (הממשית לפעמים) של היהדות העדיאלית עד שמרוב בהלה הוא בורח למפלט האנליטי הישן והטוב- הלוגיקה (העטויה במקרה זה בלבושו של החוק ההלכתי).

    מקווה שהנימוק מספק בעיניי כבודו.

    1. אתה אומר שהתורה מכילה עוד דברים חוץ מהלכה ולכן כולם ”חלק מהיהדות”? זאת הטענה? (אגב מה לגבי חשיבות מלכותו של כדרלעומר על ארץ עילם?)

      1. אתה באמת שואל אותי ברצינות יש קשר בין מה שמופיע בתורה לבין היהדות?
        אם כן אני חייב לדבר בדחיפות עם המשגיח בישיבה שלך. אולי אפילו עם הגננת הראשונה שהייתה לך. משהו לא טוב קרה בדרך…

      2. אז הטענה שלך היא שהתורה מכילה עוד דברים חוץ מהלכה ולכן גם שאר התופינים (“המיתוס, המוסר, תורת הסוד, הפילוסופיה, הפולקלור, הפוליטיקה”) הם מה בדיוק? שמי שלא מקבל חלקים מהמיתוס (למשל: לא חושב שאברהם ניצח את ארבעת המלכים) הוא מה? עוד לפני שנדון בטענה מומלץ שתסביר אותה. נסה להמעיט בפיוטים ולענות בקיצור ובבהירות.
        [את ההודעה הראשונה כתבת בלשון “שימו לב” כאחד הנואם בכיכר העיר לכל השומעים, ולכן הגבתי. אם זה רק פיגיור אוף ספיצ’ אז הודיעני ואשוב לביתי.]

        1. חשבתי שהכל כבר ברור.
          קוומה שלישית היא הכרחית באופן עקרוני. אם אתה רוצה כבר לרדת לפרטים אז דווקא לך בתור דוס (אם אתה דוס, כמו שאני חושב) הרבה יותר קל להעביר את הקו בין תופעות יהודיות אותנטיות הנאמנות לתורה ולרוחה ואלו שלא. הדוגמה של ארבעת המלכים היא שאלה לשקלול שצריך לעשות המאמין בין ידיעותיו (בשאיפה שהן מוזנות גם מהמחקר ההיסטורי) לבין הסיי של המסורת עצמה. זו התשובה הכי טובה שיכולים יצורים מוגבלים כמונו לקבל. זה נכון כמובן לכל פרשנות טקסט או פרשנות של תופעות תרבותיות. אין אמיתות וודאיות בכלום גם לא כאן.
          וזה עדיין רחוק מאד ממה שאומר מיכי. עמדתו היא לא רק סטייה היסטורית מהיהדות הקנונית, אלא שהיא סוטה גם מהנורמה המושגית העקרונית המופיעה בתורה. התורה היא טקסט קדוש בעיני עצמה וככזו היא אומרת לנו שאנחנו חייבים לפרש אותה. במילים אחרות: היא אומרת לנו משהו כמו: תחיו אותי בכל מאודכם. אני מספקת לכם רמזים, כי זה כל מה שאני יכולה לתת ליצורים כמוכם, אבל עליכם להמשיך את המלאכה. ואידך זיל גמור, לא ככה?

        2. אני אכן דוס. לא מעניין אותי להעביר קו לפי ‘תופעות יהודיות אותנטיות הנאמנות לתורה ולרוחה’ אלא להעביר קו לפי מה ה’ אלוקיי דורש מעימי. סטייה היסטורית מהיהדות הקנונית, גם אם זה נכון וגם אם זה ייחודי (ולא שבהרבה דורות היו שסטו מהקנון שקדם להם ואז מה לך כי תלין או אדרבה וכו’) – זה לא מעניין. את “הנורמה המושגית העקרונית המופיעה בתורה” אני, למרות שאני דוס כזכור (וגם נין ונכד לדוסים בני דוסים), לא מכיר. אני מכיר רק תרי”ג נורמות (ועוד כמה שלא מנויות אבל הן מסוכמות בספרי ההלכה לדורותיהם).

          1. כמה בלבול בתגובה אחת קצרה…

            נתחיל מהערה מתודולוגית כללית: אם אתה לא מבין שניתן לחלץ כמעט מכל טקסט חינוכי, וודאי מטקסט כמו התורה (החומש הכוונה), נורמה מושגית עקרונית אז אתה לא מבין איך עובדת הפילוסופיה ולמעשה לא מבין איך פועל השכל האנושי. גם שלך. כמובן אני מתכוון לחילוץ מקורב של נורמה, לא משהו פוזיטיבי וחד.

            לגבי עניינך בדרישותיו של אלוהים ממך (בניגוד לדרישות התורה ממך)…. טוב, פה אני דווקא איתך הרבה יותר ממה שאתה חושב. הבעיה היא שהיהדות לא איתך בעניין זה.
            אף כי יש ביהדות גם מקום ל”קו ישיר” לאלוהים, זהו מקום שולי. האירוניה שזוהי המסקנה שגם אתה כבר הגעת אליה מוקדם יותר (כנראה מבלי להיות מודע לכך) כשקבעת שאף אחד לא חולק על ראשונות נרטיב העל של תורה מהשמיים. במילים אחרות: כבר הסכמת שהנרטיב שלך, או של מיכי או של משה רבנו או אפילו של סבתא שלי כפוף קודם לכל לנרטיב מתן תורה. מי קבע? התורה עצמה (ורוב היהדות שצמחה על גבה, אבל זה פחות חשוב). האם אתה יכול להעלות על דעתך את הרעיון שהחומש ניתן לנו כמין “סייד-קיק” לבחירותנו התיאולוגיות והמעשיות האישיות? אם אתה באמת חושב ככה המצאת לעצמך נרטיב סובייקטיבי משלך שאינו מעוגן בעובדת מתן תורה. ש משהו כמעט נוצרי ברעיון הזה. לא שיש לי בעיה עם זה.

            זה פותח כבר נושא חדש שכתבתי עליו רבות פה באתר וזה חוסר היכולת של היהדות להפריד בין סמכות התורה וסמכות אלוהים. הערוץ הראשי ביהדות עמ’ להתקרב לאלוהים הוא טקסט מסוים, מה שמונע מיהודי שמוכן לקבל את הנקודה הזו- נראה לי שאתה לא מוכן- להבחין בין השניים.

            1. ועוד שתי דוגמאות (אמנם טריבייאליות) ל”דיירים” שלפי התורה גרים בהכרח בקומה השלישית: ההבטחה האלוקית לאברהם (טריטוריה) והבלעדיות שמקנה אלוהים לשושלת אחת מתוך כלל המין האנושי (עם ישראל). לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות שיש פה משהו הנמצא מעבר לקומה הראשונה והשנייה והוא מחוייב המציאות בעיני התורה. עובדת קיומו של קשר אקסקלוסיבי בין אלוהים לעם מסוים ובין העם לטריטוריה מסוימת הוא לא בגדר פרשנות אפשרית לטקסט אלא פרשנות מוכרחת.

          2. א. רוח התורה אינני יודע מה זה, ונאמנות נשמעת לי כמו תחושה סובייקטיבית. לכן אני מעדיף ניסוח עובדתי בהווה: מה הקב”ה מצווה אותי כעת. אחת הדרכים לגלות מה הם הציוויים האלה היא לחפש בתורה ועל פי הפרשנויות ההלכתיות של חכמי דור ודור.
            ב. היחיד שיש לו סמכות מבחינתי הוא האדון הנכבד אלוקים. כל השאר (תורה, חז”ל, שולחן ערוך, מוסר) הם רק טלסקופים ועדשות כדי להבין מה הוא דורש כרגע. אמנם חז”ל גם פיתחו ויצרו וחידשו אבל אחרי שהם עשו את זה אז כרגע הקב”ה דורש ממני לקיים את ההלכה הזאת בדיוק. זאת טענה עובדתית (שאמנם אינה ניתנת לבדיקה) על רצונו של הקב”ה כרגע.
            ג. “הנורמה המושגית העקרונית” שכתבת שאתה מחלץ מהתורה היא דרישה “לחיות אותה” בכל מאודנו על פי פירורי הלחם שהיא פיזרה לנו בדרך. אני לא יודע מה הכוונה ובטח לא מאיזה אצבע מצצת את זה. אשמח להסבר.
            ד. אני לצערי לא מבין מה זה אומר ‘איך עובדת הפילוסופיה’ וכנראה גם לא יודע איך היא עובדת (למרות שלמדתי אי אילו ספרים של פילוסופים מערביים), ולא ידעתי בכלל שהיא עוסקת בטקסטים או באמירות (אם התכוונת לזה, האמת שאני לא בטוח שלזה התכוונת).
            ה. קבעתי שאף יהודי שומר מצוות לא חולק על הרעיון שמשהו מהתורה ניתן מהשמיים. יש פה ושם כל מיני דעות ססגוניות אבל בעיניי הן לא רציניות. מי שקבע את זה הוא לא התורה עצמה אלא אנוכי על פי מה שנראה לי סביר.
            ו. בטענתך שבראתי לי נרטיב סובייקטיבי וכו’ אדון אחרי שננקה את השולחן משאר ההקדמות, ברשותך.

            1. א. “אחת הדרכים לגלות מה הם הציוויים האלה היא לחפש בתורה ועל פי הפרשנויות ההלכתיות של חכמי דור ודור.”

              תגיד אתה עובד עליי? ביהדות התורה היא רק אחת הדרכים? הטקסט שניתן לפי אמונתך שלך מהשמיים וכולנו נצטווינו לא רק להכירו אלא גם לקיים את מצוותיו הוא כולה “אופציה” מבחינת היהדות. אולי תרצה לחשוב שוב על המשפט הזה ולנסח מחדש?

              ב. “היחיד שיש לו סמכות מבחינתי זה האדון הנכבד אלוקים”? “מבחינתי”…? מי בכלל שאל אותך מה דעתך? הצטווינו מלמעלה לקיים את התורה. נקודה.

              ג. אם הייתי מראה לך ספר שמוגדר כספר חינוכי היית מן הסתם מנסה להבין מה המסרים שהוא רוצה להעביר לך. זהי מסקנה טריביאלית שאין כל סיבה לא להפעיל אותה גם לגבי התורה (ולמעשה בפועל אתה כנראה כבר עושה זאת). אז סימפל אז דאת.

              ד. כל פרשנות באשר היא כזו מנסה לחלץ את המשמעות האמיתית החבויה מאחורי טקסטים. אם זו פרשנות פילוסופית היא תנסח את מה שהיא מצאה שם בעקרונות פילוסופיים, כלומר עקרונות מופשטים וכלליים.

              ה. שוב פעם אתה זה שקובע… התורה תופסת את עצמה כמציאות אובייקטיבית. היא לשיטתה לא איזה זרם תודעה של יחידים או משהו כזה. מכאן נובע שמי שרוצה להיות נאמן לה חייב לכייל את פרשנותו אליה לפי דרכה, לא לפי דרכו שלו. נכון כמובן שעבור בני אדם בשר ודם על זה מתלבש גם גורם סובייקטיבי. סו וואט! החלק העיקרי זה האינפוט האובייקטיבי.

              1. א. דרך אחרת היא אינטואיציה ישירה מה הוא דורש (מוסר).
                ב. איזה דעה אדוני מעוניין שאציג לו? את דעת רבי חנינא בן תרדיון? אולי את דעת האדמור מסערט ויז’ניץ? אני מסוגל רק להציג את דעתי שלי (אף שלמדתי אותה מהרב מיכאל, כרגע זאת דעתי).
                ג. אני באמת מתעניין מאד במסרים המעשיים שהתורה העבירה. מסרים לדוגמה הם ששת ימים תאכל מצות ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך. כל מסר מחייב הוא מסר מעשי (חובה היא חובה לעשות משהו) וכל מסר לא מחייב הוא לא מעניין.
                ה. התורה היא בסה”כ פרוטוקול שמתעד כל מיני דברים ומאפשר לנו דרכו לגלות מה ה’ מצווה לעשות. אין לה שום תפיסה עצמית יותר מזה, ומי דיבר בכלל על זרם תודעה. אני מרגיש שאני לא יורד לסוף דעתך אבל הבה נניח גם את הנקודה הזאת לאחר כך.

              2. א. עכשיו הבנתי מה התכוונת. לא התכוונתי שהדרך האחרת באה במקום התורה, אלא בנוסף לתורה. כמו שאחת הדרכים שלי לדעת כמה כפיות סוכר אחותי רוצה שאערבב לה בתה היא לקרוא את ההודעה שלה בווטסאפ ודרך אחרת היא לזכור מה היא ביקשה אתמול ודרך שלישית היא לחשוב כמה נראה לי מתאים כי אני יודע שהיום לצד התה הזה היא עומדת לאכול שוקולד מתוק מאד.

                1. הכשלים המתודולוגיים שלך פשוט מותירים אדמה חרוכה מאחור.

                  א. ביהדות האינטואיציה היא לא דרך שוות מעמד לתורה כדי לגלות מה רוצה מאיתנו אלוהים. אני צריך להבהיר לך את זה???
                  ב. כבודו אמנם סובייקט וככל סובייקט הוא מביע עמדות משל עצמו. אז מה? האם נראה לך שאין רכיב אובייקטיבי חיצוני באותן עמדות? אם אתה חושב שכן כנראה שבעיניך עמדותיהם של בני האדם לא יכולות להיות אלא שרירותיות. טוב לפחות לגבי הדברים האלה שלך אתה כנראה צודק.
                  ג. “מסר לא מחייב הוא לא מעניין”? זוהי הנורמה המנחה אותך..? ואיך תדע שהיא נורמה “מחייבת” ולא חלילה תיאור של עובדה תיאורטית תלושה? באמצעות נורמה נוספת מסדר שני..?
                  ה. “התורה היא פרוטוקול המתעד כל מיני דברים”? הרגע הסברת שהתורה היא מעשית, כלומר יוצרת נורמות מנחות, לא “מתעדת” עובדות כביכול. אז בעצם היא כן מתעדת..?

  10. חוט,
    גלוי וידוע בפני שהפסיכולוגיה של מיכי וספציפית אמונתו או אי אמונתו בתורה מהשמיים תופסים מקום מרכזי בהיסטוריה היהודית והכללית, ויש לכך השלכות קוסמיות מרחיקות לכת.
    למרות כל זאת חדלי אישים כמוני מרשים לעצמם להפנות את גבם לשאלות מהותיות ולהתעניין בנושאים שוליים כמו פילוסופיה. לכן אני מתייחס רק לטענותיו העקרוניות, שאותן ציטטתי.

    אם בא לך לרדת למחוזות ככ עלובים כמו אלה שבהם אני נמצא ואתה גם מעוניין להעמידני על טעותי אתה מוזמן. גם מיכי כמובן הוא אורח קרוא.

      1. ישי תודה על ההצעה אבל לא ברור לי מה אפשר לעשות איתה.
        אני אורח באתר זה כבר שנים, קראתי עשרות רבות של טורים של מיכי, שאותו אני דרך אגב מאד מעריך ומזדהה עם מרבית עמדותיו (המוצהרות לפחות). התווכחתי איתו ובעדו אולי עוד עשרות פעמים נוספות. לכן אני חושב שאני יודע מהי תפיסתו.
        אבל חוץ מזה למה ללכת רחוק? הדברים בטור הזה חדים ובהירים ואליהם התייחסתי. אתה לא חושב ככה?

          1. אם הייתי רוצה לתקוף את מיכי הייתי כבר מחכה לו מתחת לבית עם לום ומסיכה על הראש. ענייני הוא בעמדותיו בלבד.
            כבר קראתי בעבר את מה שאמרת.
            עוד משהו?

    1. בשמחה.
      חנוכה שמח גם לך (אגב, בפשטות חנוכה אינו חג, שכן לא מקריבים בו קרבן חגיגה. ראה ביצה ל ע”א, מה חג לה’ אף סוכה לה’. זה אולי מועד מדרבנן, או ימי הלל והודאה).

      1. בלשון המקרא אפילו עמלקים חגגו (שמואל א ל,טז). לחוג מלשון להסתובב בריקוד, וחג בתאריך קבוע מגיע כל שנה שחוזרת ונשנית. ואז בלשון מושאל גם הקרבן נקרא חג (לא ילין חלב חגי עד בוקר).

      2. בס”ד עש”ק עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים תשפ”א

        לכאורה נקרא ‘חג’ גם יום צשאין מקריבים בו קרבן חגיגב, שהרי על ראש השנה נאמר ‘תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו’ וביארו חז”ל ‘איזהו חג שהחדש מתכסה בו – זה ראש השנה’.

        ועכ”פ מצינו שימי החנוכה נקבעו להיות ‘ימים טובים בהלל ובהודאה’, וכן יסד הפייט: ‘חנוכה הוא חג טוב’ 🙂 ועל כן נברך: ‘א גוט יום טוב’.

        בברכת חנוכה מאירה, עמיעוז ירון שניצל”ר

        1. יש במשמעות ‘חג’ גם דבר הסובב במעגל מחזורי, כדברי ישעיהו כט: ‘ספו שנה על שנה חגים ינקופו’, שייתכן לפרשו: ‘ייסובו במעגל הזמן’.

          אך יש גם ‘חוגג’ שנע בעוצמה אל המטרה, כתיאור של משורר מזמור מב: ‘אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג’, שהביא רש”י ממדרש תהלים שהוא לשון יווני שקורין לבריכות מים ‘חוגגין’, וכפי שפייט הקלירי: ‘עוצם חוגג ושוטף כנהר’.

          יהי”ר שיהיו ימי החנוכה לא רק בבחינת ‘חגים’ החגים במעגל מחזורי, אלא גם כנהר החוגג ושוטף בעוצמה ומרחיב בזרימתו את אפיקו.

          בברכה, ירון פיש”ל אודנר

          עוד יש לציין את מי שחג וסובב בימי החנוכה, הלא הוא הסביבון החג כל ימי החג. הסביבון הממשיך לחוג אף אחרי שהוא נופל – אין הוא נופל בדעתו, אלא קם מנפילתו ומתחיל לחוג מחדש ו’תיכף לנפילה חנוכה, התחלה חדשה 🙂

          1. והערה על 'ליום חגנו'

            הזכרתי לעיל את ביאורם של חז”ל ש’יום חגנו’ הוא ראש השנה החל ביום החודש שבו מתכסה ה לבנה.

            אך אולי יש מקום לפרש ש’ליום חגנו’ הוא ‘חג הסוכות’, שהוא נקרא גם ‘חג ה’. בחג זה שבו אוסף האדם אל ביתו את כל פרי עמלו במהלך השנה – מגיעה שמחתו של עובד האדמה לשיאה.

            כהתכוננות לשמחה הגדולה באה תקיעת השופר שבראש החודש. לקראת יום השמחה הצפוי על אסיף פרי עמלנו – אוספים אנחנו גם את כל מעשינו בשנה שחלפה, ובוחנים אותם היטב: האם ראויים הם ‘להיכנס לקיום’ או שעלינו לזרותם הלאה כדי להגיע לשמחת האסיף השנתי נקיים וטהורים.

            בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

  11. אתה אומר שאין לך חוויות רליגיוזיות. אם היו סביר שזה היה משנה כמה פרטים בהכרה השכלית שלך. אז באמת איך ייתכן שאתה לא מנצל את העידן המבורך בו אתה חי? כיצד אתה לא הולך לריטריט ויפאסנה של עשרה ימים או לכל הפחות מקדיש נסיעה ולילה אחד לשתייה קבוצתית של גפן האלים המכונס היאוסקה? אם תסע אשמח להצטרף איתך לטרמפ 😉 האדם חייב לומר שהוא נהנה בעשר אצבעותיו ממה שהעולם ההלכתי מאפשר לו. אז איך ניתן לפספס את זה? אנשים והוגים גדולים נעזרים כיום במשני תודעה כאלו וזה הכי ‘ מגניב’ שיש.

    1. גם פרעה חשב כמוך עד ש... (לגיל)

      בס”ד עש”ק וייקץ פרעה תשפ”א

      לגיל – שלום רב,

      גם פרעה הכיר את יתרונותיה של הגפן המופלאה שפריה מעלה את עולמו הנפשי למקומות נפלאים. כי על כן היה מוכרח לתת חנינה לשר המשקים הסורר שלו, כי לפסגות האושר ורוממות הרוח שהצליח אמן הרקיחה להפיק מפרי גפנו – לא היה תחליף.

      עד שבלילה בהיר אחד מכה בפרעה התובנה הנוראה. החוויות המופלאות פגות ב’סופו של יום’, והמציאות הקודרת האפרורית והריקה – חוזרת ומכה באדם ביתר שאת. הוא נשאר עם הריקנות התהומית וכל החוויות ההזויות נמוגו כלא היו, וזכרונן רק מגביר את התיסכול.

      אך גם הפעם מציל שר המשקים את המצב, אך לא יינו הממכר הוא המושיע. שר המשקים נזכר בדמותו של חבירו לכלא, שהצליח לגבור נפשית על מצבו הנורא, לא על ידי שכרון והזיה (סמים הרי לא חסרו בכלא :), אלא דווקא בכוח החשיבה המפוקחת. היודעת לצפות לעתיד טוב יותר, ולתכנן איך מתקדמים אליו.

      אמן השיכרון מציע למלך את האלטרנטיבה, להגיע אל האושר בכוח הפיכחון. יוסף מגיע אל המלך ומציע לו את הדרך לאושר שיש לו מימד נצחי, אושר שלא ‘יפוג עם השימוש’.. גם בשעת השמחה וההתלהבות אסור להיסחף. לצריך להיות עם הפנים אל העתיד, לשמור על מנות קטנות של רוממות כדי שאלה יעמדו לנו ‘ליום קטנות’

      המימד הנוסף שבו מציע יוסף לפרעו משמעות קיימת הוא המימד של אחריות כלפי עמו. פרעה החדש שוב אינו עבדו של שר המשקים הממוקד בבקשת החוויות המרוממות לעצמו. פרעה החדש הוא תלמידו של יוסף, הממוקד לא רק בעצמו, אלא חושב ומתכנן כל הזמן איך יוכל להיטיב לכל מי שהוא יכול.

      והמימד השלישי שמוסיף יוסף לפרעה היא תחושת השליחות האלקית. ‘בלעדי’ אומר יוסף לפרעה. ‘לא אני הוא הפועל ועושה, אלא ‘אלקים יענה את שלום פרעה’ – אני רק שליח

      כשאדם יוצא מההתמקדות האגוצנטרית בעצמו, אלא רואה את עצמו כשליחו של האלקים, הפועל בעזרת משלחו לטובת קידום עמו והאנושות כולה לקראת עתיד טוב יותר – הרי שדווקא הפיכחון, התיכנון הביצוע והרפלקסיה – הם שממלאים את האדם בחווייה מופלאה.

      איך הגדיר הנביא מיכה את ה’טוב’ ב’טרילוגיה’ שלו: ‘הגיד לך אדם מה טוב… עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך’, כי זה כל האדם.

      בברכת חלומות גדולים וביצועים מוצלחים, ירון פיש”ל קורינאלדי

      1. ערכה של החווייה - במינונה הנכון

        פריה של הגפן המופלאה משמח כשהוא במינון הנכון. הוא יכול להביא לשכרון חושים המביא לאובדן צלם האלקים, אך במיעוטו הוא מעורר את הלב, משמח ומקרב ופותח את ההדעת ל’חשיבה מחוץ לקופסא’.

        אותו שר המשקים המומחה ל’וישכחהו’, הוא גם זה שיכול היה להעיז ולהציע למלך לחפש את ‘המושיע הלאומי’ בעבד שהושלך לכלא – ‘חמרא וריחני פקחין’.

        ולפיכך ‘אין קידוש אלא במקום סעודה’. לחם הדגן מסמל את הדעת, ש’אין התינוק אומר אבא ואימא עד שיטעם טעם דגן”. היין יכול להרדים את הדעת, אך במיעוטו הוא מחדד ומעצים את החשיבה – ‘חמרא וריחני פקחין’.

        בברכת חמרא וחיי לפו”ם רבנן ותלמידיהון’, עמיעוז ירון שניצל”ר

  12. אני מסכים בעיקרון, רק aלדעתי הרב צריך ללכת צעד נוסף קדימה ולהבין שאין לרבנים סמכות גם בענייני הלכה (לא מהותית ולא פורמלית). ושצריך להתחיל מחדש ולגבש הלכה חדשה על סמך התורה ברמה של מחקר מדעי.
    חייבים לעסוק יותר בחקר המקרא במקום לטבוע בגמרא, גם אם זה יוביל למסקנות לא רצויות.

    הרב יודע שזה העתיד ושם צריך להיות רוב עיסוקנו ובכל זאת הרב מתעסק בגמרא כאילו שהיא מכילה את דבר ה’.

    אני יודע שבצורת הלימוד הנוכחית אי אפשר להסיק מסקנות מפשט התורה, וכל אחד מבין מה שבא לו, אבל זה באשמת חז”ל שמבריגים דברים על הפשט ומאפשרים גיבוש פרשנות מקומית ולא עקבית במקום לעסוק בחיפוש המשמעות בצורה של מחקר, כך שישארו רק פרשנויות שהם מקיפות, עקביות ומבוססות, ולא מקומיות ודחוקות.

  13. אגב קירקסיאות ותאטריאות , מה באמת דעת הרב ( ההלכתית) על הנושא ( בגמ’ בע”ז) של איסור מושב ליצים ( איזה מין איסור זה ? ביטול תורה ? (הגמ’ מנגידה את “במושב ליצים לא ישב” ל “כי אם בתורת ה’ חפצו) כלומר ביטול מצוות עשה של לימוד תורה? ) לי תמיד היה ברור שמופעי תרבות ספורט ואמנות כשלעצמם ( ללא דברים שגורמים להרהור) לא יכולים להיות אסורים. זה מין שכל ישר ( אבל אולי אני טועה). ואכן יש עדויות על רבנים לא קטנים שהלכו לסרטים. אבל לא ידעתי איך להסביר את הגמ’ ומה חז”ל אסרו בכלל שם. גם אם נניח שהם דיברו על קרבות גלדיאטורים שאנשים נהרגו בהם ( והאם בימינו מופע קרב איגרוף לא דומה ? ומה עם קרב בטלוויזיה ? ), אבל הם גם מזכירים באיסור הזה את המוקיון לוליון ובוליון ( רשי : מיני שחוק הם). כלומר קרקס ( בימינו זה יהיה כדורגל). אין לי הסבר טוב ואמיתי לזה והדבר אצלי כשני כתובים המכחישים זה את זה עד שיגיע הכתוב השלישי.

    1. קרקסאות מובאים לאיסור בלאו ל של הרמב”ם, ושם מבואר שהוא משום חוקות הגוים. זה עניין תלוי נסיבות ותקופה. ובע”ז יח ע”ב מובא שזה משום הימשכות לע”ז.
      מושב ליצים הוא עיסוק חסר ערך. ובגמ’ שם מובא שזה משום שמביא לביטול תורה. אבל שוב יש כאן הנחה שזה חסר ערך. עיסוקים בעלי ערך לא נאסרים משום ביטול תורה. וראה במרש”א שם שכתב שאם יש בהם דברי חכמה או עניינים משמחים אז אין איסור עצמי וכל האיסור הוא משום שמביאים לביטול תורה.

  14. חייב להעיר משהו לגבי הענווה. לא בא לטעון שום דבר אישי בהקשר של הענווה שלך, אבל חושב שהגבלת יתר על המידה את המקום של השפעת הענווה על גיבוש תפיסת עולם. לדבריך המקום של הענווה הוא רק ב”להאזין ולשקול בכובד ראש כל טיעון ועמדה”- רק הבסיס לדיון. אני חושב שלענווה גם תפקיד מעבר לכך:
    כאשר אדם עוסק בנושאים שאין יכולת להכריע בהם בראיות ברורות, אלא יש לבחון איזה ספקות גדולים יותר או פחות, למשל כמו נושא חידוש העולם לדעת הרמב”ם, או יותר רלוונטי במקרה שלנו- קביעות לגבי אופן השגחת ה’ בעולם, הענווה אמורה למנוע מאדם לקבוע מסמרות בנושאים שאין לו יכולת להכריע בהם, ובנושאים אלו כן להסתמך גם על המסורת. כך ממליץ הרמב”ם לחשוד את שכלינו בעניין הכרעה בשאלת החידוש והקדמות ללא הכרעה במופת ולהסתמך על נביאי ישראל, וכך אולי נכון לנהוג גם בנושאים כמו האם ישנה השגחת ה’ והאם הוא מתערב במציאות.
    בקיצור, הענווה לא אמורה לגרום לך לבטל את דעתך בסיטואציה שיש לך ראיות הפוכות, אך אמורה למנוע ממך להחליט כדבר ודאי דעה הפוכה מהמסורת כאשר אין לך ראיות כאלו.
    כך נהגו חכמי ישראל בכל הדורות: חלקו על הקדמונים מהם, אך רק כאשר היה להם טענות חזקות ביותר הכריעו נגדם. לפעמים בקריאת הדברים שלך נראה כי אתה נוהג בגישה של ממה נפשך כזו: אם זה נראה לא נראה לי נכון- אז מה אכפת לי שזה מהמסורת, ואם זה נראה לי נכון- אז בין כך אין צורך במסורת. קצת כמו אותו שליט מוסלמי ששרף את הספרים כיון שאם זה לא כתוב בקוראן זה לא אמת, ואם זה כתוב אז בין כך זה כבר כתוב.
    תפקידן של הענווה ואמונת חכמים היא לא לבטל את השכל אלא לראות את השכל שלי כחלק מבית מדרש ענק שבו עוד הרבה דעות. והדעות האלו לא פחות טובות משלי כאשר אין לי דרך טובה לבטל אותן בראיות ברורות.

  15. חיים על פי המצוות זה הליבה וזה הכל.

    הרי גם קבלת עול מלכות שמיים (“הנראטיב”, “הקומה הראשונה” על פי דורון) וגם אהבת ה’ (“הקומה השלישית” עפ’ דורון) כלולים בתוך המצוות.

    כל השאר (“ציצים ופרחים” עפ’ הרב מיכי), עשויים לסלול את הדרך לחיים על פי המצוות. יש מי שנזקק להם ויש מי שלא.

    הרב מיכי אולי לא נזקק להם. מפת העולם ברורה ונהירה לו. הוא דוקר סיכה והוא שם. אחרים כן נזקקים למצפן ולווייז. כל אחד כפי אופיו, נטיותיו, יכולותיו וכישרונותיו. יש מי שצריך את המורה נבוכים, ויש מי שצריך את הבעש”ט, יש מי שחייב להבין כל אות ותג בפסוקי התורה, ויש מי שדי לו ב”געשמקט” מסוגייה תלמודית שהובררה לו.

    להבדיל, לצורך המשל בלבד – יש נביא כמשה רבנו – גישה ישירה לליבה. ויש מי שצריך נבל וכינורות או שירת לוויים כדי שתשרה עליו רוח ה’.

    מי שמוסיקה מפריעה לו להתרכז – שלא יקשיב לה. מי שמוסיקה עוזרת לו להתרכז – שיבחר את המוסיקה שמתאימה לו.

    כל מה שמסייע להוביל להבנת התורה והמצוות ולקיום המצוות, ולא סותר אף הלכה בשום שלב בדרך – הוא ראוי וטוב.

    וכמובן שאין שום חידוש בדבריי אלה. רק ניסיון להדגיש כמה דברים.

    1. נ”ב יקר

      ראשית דבריך סותרים גם את העמדה הבסיסית שמיכי עצמו מנסה לקדם (רק נכשל בה מידי פעם). מצוות (וחוקים בכלל) מתקיימות במישר הנורמטיבי- “הרצוי”. הנרטיב מתקיים במישור נפרד לחלוטין- המישור העובדתי (“המצוי”). כל ניסיון לטשטש את ההבחנה הבסיסית הזו מייצר שיח ריק ברמה התיאורטית.
      ברמה המעשית ממילא אף אחד לא חי לפי זה (בדיוק כמו שאף ספקן לא קופץ לתהומות רק כדי לבדוק אם כוח המשיכה תמיד עובד).

      שנית נדמה לי שאתה נותן קצת יותר מידי קרדיט למיכי. האיש רב כשרונות ומבריק (ותרומתו לתרבות הישראלית בכלל עוד תקבל הכרה), אבל טענתך שהוא לא נזקק כלל לקומה השלישית חסרת אחיזה במציאות לדעתי. אני כמובן לא קובע זאת ע”ס היכרותי האישית עם האיש- אין לי היכרות כזו- אלא ע”ס הנחת יסוד פילוסופית לגבי טיבן של המוטיבציות האנושית. במקרה זה מדובר בתשוקותיו של מיכי לאמת (התיאורטית) ובחזון הבוער שלו לתקן את היהדות וכו’. כל הלהט הזה שייך לקומה השלישית לא פחות מלהטם של הנחנחים ההזויים שמרקדים בצמתים או מזה של נערי הגבעות שיוצאים להכות “ערבושים” כדי להגשים את מצוות מחיית העמלק.

  16. דורון, נראה לי שלא ירדת לסוף דבריי.

    כמובן, לא התיימרתי להציג את עמדתו של הרב מיכי. דיברתי בשם עצמי בלבד. סביר להניח שהוא אינו מסכים עם מה שנאמר.

    מכל מקום, לי אין שמץ של פקפוק בכנותו, במסירות הנפש שלו וביושרו האינטלקטואלי. מבלי להכירו אישית כמובן.

    לי נראה שחליפת היהדות הרזה לא יכולה להתאים למידות כולם. אבל יש מי שרק היא תתאים להם.

    עדיין מנסה להבין.

    1. נ”ב

      תרשה לי לומר לך בחוצפתי שלא רק שלא הבנת אותי אלא גם את דבריך שלך אתה לא מבין.

      שאלת התאמתה של חליפת היהדות הרזה למאן דהו היא שאלה עובדתית מתחום הפסיכולוגיה. מבחינה פילוסופית (כלומר מבחינת האמת) היא לא מעניינת ולמעשה לא רלבנטית.

      הטענה שלי היא פילוסופית (ולכן היא כוללת בתוכה גם תת-טענה אודות הפסיכולוגיה שלנו): כולנו כבני אדם מוגבלים נידונו להתקיים גם בקומה השלישית. אמנם יש אנשים מוכשרים כמיכי שיכולים “להרזות” את את אותה קומה- ועל כך יבורכו. אבל לברוח ממנה לחלוטין…. אין דבר כזה.

      לכן הבעיה בפילוסופיה של מיכי (באופן כללי, אבל גם ספציפית בנושא מהות היהדות שהוא מרבה לעסוק בו) היא לא בעצם הניסיון לצמצם את הקומה השלישית. הבעיה היא ביומרה (האנליטית באופייה) לבטלה לחלוטין.
      זוהי כמובן גם יומרתה של התורה עצמה.
      כאדם דתי אני הייתי הרבה יותר מודאג מהעניין האחרון מאשר ממה אומר מיכי…

        1. יסלח לי כבודו, אלו הם פלפולי סרק. אם האמת מגולמת במצוות אין כלל אמת (שהרי האמת מצויה בזהות מספרית עם המצוות). ממילא גם אין מצוות הנשענות עליה. העובדה שאתה מכיר בקיומן של המצוות, בכ”ז, אומרת שאינך מאמין כלל למה שפיך אומר.

          כפי שציינתי באיזהשהו מקום: התזה האנליטית שאתה חוזר אליה בהקשר זה שואבת את השראתה מהמודל הבסיסי של היהדות (“תורה מהשמיים”). שם את תפקיד “האמת” מחליף אלוהים ואת תפקיד “המצוות”- התורה. וגם שם תוכל לשיטתך לחזור ולהגיד ש”אלוהים מתגלם בתורה” ותו לא… יעני אין אלוהים בלי התורה… ובשפה יותר פלסטית: אלוהים האומלל תלוי לקיומו בתורה…

          ממליץ לחזור שוב למשנתו של מיכי בעניין זה ועוד יותר טוב מכך- קרא את זאב בכלר.

  17. לפי דברי הרב לשום חכם אין ידיעה שאין לנו על היהדות ולפיכך גם אין סמכות לקבוע עקרונות.
    על פי זה הייתי מצפה שגם ההלכה תהיה מחוץ לתחום שהרב מגדיר יהדות,
    הרי גם הגמרא נכתבה על ידי חכמים שידיעתם לא גוברת על שלנו.
    הייתי מצפה שהמקור היחיד למהי יהדות (והלכה) מבחינת הרב יהיה התורה והכתוב בה (והתנ״ך) שהרי היא המקור היחיד שהובא אלינו כהוויתו מה׳
    אם הרב מקבל מסורת של תורה שבע״פ וההלכה, למה שלא יקבל מסורת של אמונה ותאולוגיה יהודית?
    אם הרב לא מקבל מסורת וסמכות של חכמים אז שזה יהיה עד הסוף

    1. לא נכון. ההלכה עוסקת בנורמות ולא בעובדות, ולכן ניתן להגדיר לגביה סמכות פורמלית. כלומר חובה לציית למישהו גם אם אינו צודק. לגבי עובדות לא ניתן להגדיר סמכות כזאת. חפש באתר התייחסות, יען כי הארכתי בזה כמה פעמים. וכמובן גם בטרילוגיה שלי.

  18. שלום הרב!

    הרב מצייר תמונה שבה יש את היהודיות שלנו שכוללת מחויבות לתורה ומצוות בלבד, ולצידה מתקיימת האנושיות האוניברסלית שלנו שכוללת פילוסופיה אומנות מוסר וכו’ וכו’.
    אני רוצה להציע דיוק שאולי הוא יותר דקדוק, ומקווה שלא דקדוקי עניות, לטעמי זה נראה חשוב.
    הרב מציב בהיררכיה את שני עולמות התוכן הללו האחד ליד השני, ואני חושב (ומאמין שאתה גם מסכים) שנכון ליהודי לשים את עובדת היותו יהודי המחויב לתורה ומצוות מעל לכל עיסוקיו האחרים בחיים, ולראות בכל עיסוקיו האחרים מסגרת שמאפשרת לו להיות עובד ה’ ושולית לעבודה הזו. ולכן אף שאני מסכים אתך שאין דבר כזה מחשבה או פילוסופיה יהודית, אבל יש פילוסופיה פולקלור ואומנות של יהודי, מוסר של יהודי, אנושיות של יהודי, עיסוק בהבלי העולם של אדם שרואה במרכז חייו את המחויבות לתורה ומצוות.
    אשמח לדעתך.
    תודה רבה על עבודתך המחכימה.
    לילה טוב!

  19. מה שהרב מסביר כאן זה מדוע משה רבינו שבר את הלוחות הראשוניים.

    הוא הבין שיש לו עסק עם כופרים שיעשו את כל הפעלולים האינטלקטואליים האפשריים בשביל לכפור.

    ועל כן יש לראות את התפיסה שהרב מייצג כעונש הניתן לכופרים.

  20. שאלתי פעם ואני אשאל שנית, מה המטרה בכל זה?

    הרי חייבת להיות סיבה הן מבחינתנו והן מבחינת האלוהים.

    מבחינת אלוהים במובן הזה שיש לו סיבה מסוימת בגללה אמר לקיים את המצוות, ככה קל מאוד להניח. באופן אינטואיטיבי הרבה אנשים מרגישים שהמטרה העליונה היא להתחבר לאלוהים, להרים את המחשבה שלהם מהבלי העולם הזה והגשמיות ולשקוע בזיו שכינה..
    בקיצור, אני חושב שיש כן חסר עצום בשיטה שהיא שוכחת את טעם נתינת התורה וההלכה כאשר רק על ידי זה ניתן לשפוט מה הסיבה לקיים את המצוות. מעבר לכך שאי אפשר לשלול שום דבר, יש כאן הכרח לרובד נוסף מעבר לקיום יבש של ההלכה והמצוות.

    וגם מבחינת האדם זה נורא מוזר לי, שהרי למה לו לקיים מצוות שהוא לא יודע מה יצא לו מזה? גם איזו מן הוראה מוזרה זה לומר לבנאדם “אני מחייב אותך באופן חד משמעי לקיים אלף ואחד דברים, מה יצא לך מזה? אה בעצם, אולי כלום..”. גם כאן, יש הכרח למשהו נוסף מעבר למה שידוע לנו. שכר ועונש, עולם הבא, גן עדן, משהו…

    1. אם יש לך אמון בנותן התורה אתה מניח שיש תועלת בקיום מצוותיו. כתבתי זאת לא פעם. הסיבה לקיים את המצוות שאותה אתה רוצה לשפוט אינה ההזדהות עם המצוות אלא אמון בנותן התורה. זה מה שכיניתי בתחילת הספר השלישי בטרילוגיה עקרון ערך גורף ולא ספציפי.

  21. הטור הנוכחי אכן עושה קצת סדר!
    אמנם גם בטרילוגיה עצמה מובאת כבדרך אגב ההסתייגות שיש מקום לגישות נוספות – אולם החידוד בטור, לפיו מטרתה לזקק את המסגרת המינימלית ההכרחית, מבלי לשלול אפשרות של קומות נוספות מעליה, גם אם פרי יצירת ההוגה – היא הבהרה חשובה. לטעמי הצורך בה הואצכי בטרילוגיה יש עיסוק אינטנסיבי בדוגמאות הממחישות את ריקות “מחשבת ישראל” באותם נושאים – והתמהיל נשמע לקורא כתיגר ופירכה על עצם הלגיטימיות ולא רק על אותן דוגמאות.
    חן חן על ההבהרה.

    אוסיף ואומר כי אף אם ירגיש למישהו (כמו שחשתי אני) כי בחלק מהמקומות אכן נותר וואקום מסויים – מופרך בעיני לערער מכוחו על החיבור: הייתכן לדחותו על כך שחושף את ליקויים בתפיסות מקובלות – רק בשל העובדה שלעת עתה טרם נבנה הבסיס על היסודות החדשים?!

    הדבר משול בעיני לדחיית מסקנות (או ערעור על ערכו של) ניסוי מייקלסון-מורלי רק על שהוא פרך את הנחת האתר מבלי שיוגש בעסקת חבילה עם תורת היחסות ולתת מענה לשאלה “מה כן”… והנמשל מובן.

    יחד עם זאת, דבר אחד הייתי סקרן לדעת:
    האם הרב לא סבור שהמטרה (שמירת ההלכה) מקדשת לפחות איזשהם אמצעים?
    אבהיר שאיני בא להצדיק את כל הגדרים, ובוודאי שלא המנהגים חסרי הבסיס שהתקבעו בחלקים מהציבור החרדי; אף אגדיל ואומר שגם לא את קביעתם לפיה (נגיד מה שלא נגיד עליהם) הם הצליחו בלשמור על צביון יהודי ביחס לזרמים אחרים – איני משוכנע בה, שהרי נטיית האומרים כך להתעלם ולנכות מהסטטיסטיקה את החילון המאסיבי במאתיים שנה האחרונות מתוך אותם ציבורים עצמם (ואולי בשל קיבעונות מסויימים ביחס למוחש);

    ויחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהנהירה בעשרות השנים האחרונות של תלמידי ישיבות וחלקים נרחבים בציבור שומר המצוות אחר תחומי המחשבה בכלל וחסידות בפרט (בדגש על הגות חב”דית) – תוך הצהרה לעתים גלויה כי מחפשים וזקוקים לבסיס רעיוני שלם יותר, כמניע לקיום, התמדה ועניין במסגרת ההלכתית – אותו גרעין מחייב המזוקק בטרילוגיה.

    לצד זה – מוכרת גם הדבקות וההקפדה היתירה בשמירת המצוות האופיינית לחסידי חב”ד (מתוקף אותם מאמרים המחושפים רבדים עמוקים יותר במשמעות המצוות בכלל וכל מצווה לגופה ופרטיה, בפרט) ולהוגים בכתביהם – כתבים המתיימרים להתבסס על הגות קבלית – שכשלעצמה גם כבודו אינו שולל בטרילוגיה (אף אם פרשנותם להם אינה פרשנות לוגית אלא מכילה אינטואיציות, הגם שייתכן שמאוד חדות, של הכותבים).
    (ואל תשיבני סוכה וזמן תפילה – שהללו טיפה בים ביחס למעשיות מבין התרי”ג מצוות כיום, וכבר הובהרו כפשרה מודעת לטובת היבט אחר חשוב / יסודי יותר לעתים באותה המצווה עצמה גופא, ואכ”מ).

    אני ורבים נוספים נוטים לראות בהידורם זה ביסוס אמפירי לתפיסה שפעולה מתוך הגות עשירה יותר, גם אם מבוססת אינטואיציה רוחנית (ובלבד שלא הופרכה) – יש בה כדי (ולא על בסיס לא רלוונטי כמו שכר ושאר בחינות של לא לשמה) לרתום את היהודי הממוצע לגרעין המחייב: התוצאה אינה מקרית לאור העיסוק האפריורי בכך באותם תכנים. לדוגמא, חלק מהותי ממאמרי הליבה בחב”ד למשל עוסקים בהעמקה בהיבט של מעלת היות האדם עבד ה’, ומדוע הדבר אינו סותר את קיומו ומציאותו, ומה מעלת העבודה דווקא מתוך תחושת מציאות ונפרדות האפיינית לרוב האנשים מהשורה – כאשר העבודה עצמה כמובן מתבטאת בקיום מצוות ולימוד התורה בדגש על לימוד וזיקוק ההלכה (המשך תרס”ו).

    נאחזתי לא בכדי בדוגמת חב”ד, משום שבים השרלטנים שפשט בתיום ההלכה כיום, יש ערך עקרוני (גם אם לא סמכות פורמלית) למהימנות ההוגה בבואנו לבחון הגות שרובה ככולה טענות שאין דרך לאמת אותן. על כן בחרתי להדגים מהגותם של יהודים שיש בסיס סטטיסטי-אמפירי לאישוש דרגתם הרוחנית מכח אלפי מקרים ויותר מתועדים (באחוזים לא מקריים) של פעולות התערבות שקשה להסביר בדרך הטבע (גם אם כל מקרה לגופו ניתן לערער על מיומנות הסטטיסטית של בעל המעשה).

    כעת הגע בעצמך:
    אם יש תפיסה, ש
    א. יש לה מקום עקרוני לפחות במובן זה שלא הופרכה מיסודה (ואל תשיבני צמצום דלא כפשוטו – שהרי לגופם של דברים כתבי חב”ד מתארים תחת כותרת זו תמונה מאוזנת של ולא פרשנות של “הכל אשליה”, פרשנות אותה הנחת בניתוח המכתב הסוקר את 4 השיטות);
    ב. יש בה (במוכח) כדי לסייע ולחזק את שמירת הגרעין המחייב – שגם כבודו אומר שקיומה הוא רצון ה’ הוא (ולא רק זיקוקה, ומשם איש הישר בעיניו יעשה);
    ג. המקיימים מכוחה נאחזים בסיבות הנכונות (הודאה בכך שראוי לעבדו, עם המחשות והתבוננות פרטנית לקירוב הדבר לשכלם) ולא שכר או תמורות חלופיות;

    האם אין בכל אלו המחשה (ואולי גם בלעדיה, בניתוח מושגי אפריורי היינו מגיעים) לכך שלא די “לפרוך את הנחת האתר” אלא ראוי לחפש תיאוריה שלמה יותר הנותנת יכולת גם לבצע חישובים מכאניים (בכלל המהירויות/מערכות הייחוס), ולא רק שופכת את התינוק (מכניקה קלאסית) עם המים?

    אני שואל כי נדמה שמעבר לעבודת ההגות המרשימה שנעשתה בטרילוגיה לזיקוק הגרעין – משתמעת בה מעין אג’נדה לפיה אפשר ומוטב להישאר עם הגרעין לבדו.
    ואני תמה – מהו המבחן של כבודו למה ראוי לעשות?

    האם מידת ההצלחה של שיטה (מבין אלו שאינן ממירות את תכליות העבודה לתכלית חלופית על יסודות אלטרנטיביים שאינם “לשמה”) אינה מדד בבחינת השאלה האם די להסתפק בגרעין?

    1. כפי שהסברתי, מטרתי הייתה לזקק את המסגרת המינימלית. כל השאר נותר להכרעתו של כל אחד. אבל הדוגמאות שהבאתי מראות שפעמים רבות התוספות הללו הן שטויות חסרות בסיס וחסרות היגיון.
      בעיניי התוצאה של הקפדה במצוות אינה רלוונטית לבחינת המשנה ההגותית. השאלה האם היא נכונה ולא האם היא מועילה.

      1. כן, אך האם הנושא בו אתה עוסק מאפשר ברמה המושגית את ההפרדה הזו?
        כלומר האם העובדה שהתוכן שלה מדבר על הראוי לעשות – אינו כורך באופן בלתי נמנע בין מה נכון (= מתאר נכונה את הראוי) לבין מה מועיל לקיים את הראוי? (ובלבד שהתועלת הטקטית ממנו אינה מושתת על יסודות מנוגדים ל”מה שנכון”)?

  22. כוונתי למשהו מעין “ושמרתם את משמרתי” – עשו משמרת למשמרתי.
    זיקקת את הבסיס “העובדתי”.
    תוכנו הוא מה הקב”ה מצפה מאיתנו לעשות.
    אם לקבל (אפילו בלי מדרש הפסוק / מסורת הנ”ל) את ההנחה שיש בעיניו ערך בהיקף הקיום של מצוותיו – האם זה לא מכניס לתוך אותה מסגרת עצמה את אותה קומה של “משמרת” נוספת, המסייעת בכך?

    כשם שעקרון מוסרי מחייב פעולה לפיו בסיטואציה בה הוא מורה כיוון מסויים, ובכך הופך אותה לפעולה מוסרית – נדמה לי שגם רצון השם לגבי כיצד *כל אחד מישראל* ינהג – נוגע גם לפעולות עקיפות (שאינן באופן מוצהר חלק מהגרעין) בהתאם להשפעתן על קיומו.

    כלומר אם נניח בשלילה שלא כך הדבר – פירושו שלקב”ה לא אכפת כלל מההגות והעיסוק בבסיס רעיוני מעבר לקיום המצוות – על אף שיש בהיעדרו כדי לגרוע ואף לפגוע בקיום המצוות (כשבימינו עכ”פ אין להכחיש המוחש בזה).

    1. ובקיצור: הגדרת השאלה

      ובקיצור יש לשאול: האם מי שמאמין בהשגחה פרטית, בנצחיות התורה, בעולם הבא, בביאת המשיח ובתחיית המתים – כשר לפי ה’טרילוגיה’, משום שאמונות אלה עשויות לחזקו בשמירת ההלכה, או שמא כל המוסיף עיקר לעיקרי הדת – מציאות הבורא, משהו ניתן בסיני, עם ישראל קיבל את התלמוד, ועיקר העיקרים: אוטונומיה הלכתית, מוסרית ומחשבתית -הוא כופר (לפי ה’טרילוגיה’)

      כל זה יורנו המורה ושכמ”ה (אם יש בכלל שכר..), כברכת שי Gates, המכונה שמשון ל”ץ

  23. אני אשמח לתגובה מבעל הטור(ים) לשאלתי המקורית ולא לנספחים כגון דא.
    התמקדתי בשאלה לגבי האם בסיס רחב יותר (קבלי או הגותי בכלל) המתמקד בתוכן הגרעין המחייב – כגון היבטים עמוקים יותר במצוות – אינו שייך לגרעין זה עצמו?

    אני בכוונה מדבר על שייכות לגרעין – להבדיל מהחלוקה לתורה בחפצא ותורה בגברא הנעשית בטרילוגיה (לפיה ודאי שיכול להשתייך לתורה בגברא).

    על דרך הדגש על כך שדווקא העובדה שאני *חושב* משמע אני קיים, כי הוא מוכרח מתוך עצמו מהעובדה שלכל הפחות יש מי שחושב.
    כך גם כאן – אם הגרעין הוא לא רק רשימה אלא רשימה שמשעותה הדברים שהקב”ה *רוצה* שנקיים – האם זה לא כמעט מכריח מתוך עצמו (גם בלא המדרש של “ושמרתם את משמרתי”) את הפעולות המסייעות לקיום הרצון?

    אמחיש עם דוגמא מעניינת שמצאתי בחוק יסוד הכנסת:

    תקנות

    37.    (א)  שר הממונה על ביצועו של חוק מוסמך להתקין תקנות לביצועו.

              (ב)  חוק יכול שיסמיך את ראש הממשלה או שר להתקין תקנות בענין שנקבע בהסמכה

    האם תקנות כאלו, ונקרא להן בנידון דידן “עיסוק בפנימיות התורה של טעמי המצוות” אינו אלא דוגמא לתקנה כגון אלו שהוסמך השר/רה”מ כאן, ומצוקף כך חוסה משפטית תחת חוק יסוד הכנסת גם אם התוכן שלה עוסק בפועל בהיבט צדדי?

      1. אז נניח לדוגמאות ונשאל מכיוון הלכה מפורשת:

        הגהות הרמ”א סימן צ”ח:
        הגה: ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם.

        נניח לצורך הדיון כי קיבלנו על עצמנו פסיקה זו של הרמ”א משל הייתה קביעה מפורשת של התלמוד עצמו / מהלך פרשני טהור שלו ע”י הרמ”א.

        האם תכנים המסייעים בקיום ההלכה מורה (לאחר שאומת כי ממחישים את רוממות האל לרוב לומדיהם, וטרם הופרכו עד כה) אינם ראווים להיקרא חלק (גם אם אינסטרומנטלי) מהגרעין המחייב?

        1. כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו (לי"ב)

          בס”ד מוצש”ק ואנכי אעלך גם עלה פ”א

          לר’ יצחק ברנשטיין – שלום רב,

          ואחרי כל הטענות והקושיות שאין בהן ממש של בעל ה’טרילוגיה’ – נשאר ה’גרעין הקשה’ של י”ג העיקרים שמנה הרמב”ם בהקדמתו לפירוש המשנה, שכולם מבוססים על כתבי הקודש, ולכן הם מוסכמים על רוב ככל גדולי ישראל.

          יכולות להיות מחלוקות בפרטים – כגון אם הגאולה תהיה טהעית או נסית, ואם ההשכחה הפרטית היא רק בישראל או על כל האנושות וכיו”ב – אך בכללים לא יכולה להיות מחלוקת שכן הדברים מפורשים בכתבי הקודש.

          אין טעם לנקש אישור מבכל ה’טרילוגיה’, אך אין צורך באישור כזה . אלקי הפילוסופים שאינו משגיח על עולמו – אינו אלקי התורה, לא שבכתב ולא שבעל פה.

          בברכה, ש”צ לוינגר

  24. איני מבקש אישור כזה, וכפי שהבחנת לא שאלתי לגבי עמדותיו האישיות בנושאים אלו, כי אם דווקא לגבי גבולות הגזרה של גרעין מינימלי כזה – שערכו הייחודי בראייתי הוא במשנה התוקף שלו היחס לקומות יותר ספקולטיביות (בלא סתירה לכך שמעליו גם בעל הטרילוגיה נראה שמכיר באפשרותן של קומות נוספות (קבלה ובכלל) – גם אם אינן הכרחיות ומאומתת כמו זו הראשונה).

    לכן תהיתי האם לדידו חובת הלימוד והעיסוק ב”אנכי ה’ אלהיך” ו “לא יהיה לך…” (שרשי קיום מ”ע ומל”ת, שלהבנתי הן שורש כללי במובן זה שכוללות קיום כלל הרמ”ח/שס”ה מצוות/לאווים) אינן גם בגדר יישום הגרעין הרזה – כל עוד מסייעים למחוייבות אליו ולקיומו.

    לא משוכנע שהבנתי מדוע לא (וכי הרצון הכולל, או אוסף הרצונות שנקיים כל מצווה מהתרי”ג – אינו כולל בתוכו גם רצון כללי לסייע לעצמנו לקיימן?) אבל אנסה לחשוב על זה.

    1. והניסיון ההיסטורי (לי"ב)

      מלבד העובדה שיי”ג עיקרי הרמב”ם מעוגנים בכתבי הקודש – הרי הניסיון ההיסטורי הלמד שהעמדת היהדות על קיום מצוות בלבד נוסה בשתי תקופות בידי אריסטוטליסטים קיצוניים בספרד שסברו ש’אלקי הפילוסופים’ לא משגיח ולא מתעניין בעשי בני אדם. ובידי משה מנדלסון, שסבר אף הוא שהיהדות היא רק מצוות והלכות, בעוד שהאמונה נובעת מפילוסופיה (שאצלו אישית כללה גם אמונה בהשגחה ובהישארות הנפש).

      תפיסת האריסטוטליסטים בספרד, הביאה להמרה המונית לנצרות, שכן אם לאלקי הפילוסופים לא איכפת מה עושה האדם, והדת נצרכת רק כדי שהאדם לא ינהג בהפקרות, הרי הסיקו מזה רבים, שאין נפק”מ אם תהיה יהודי או נוצרי. וכן תפיסתו של מנדלסון לא החזיקה מעמד. הוא עצמו עוד שמר מצוות, אך מרבית צאצאיו התנצרו.

      תפיסות מסוג זה – שיהדות היא רק הלכה – יכולות לעזור למי שאימץ לו בהשראת הפילוסופיה מערכת שונה של ‘אמונות ודיעות’, שעדיין לא ייטוש לגמרי את אורח החיים הדתי. אך בטווח הארוך, וכ”ש בדור הבא – עול מצוות ללא אמונה חזקה וולא חיות בעבודת ה’ – לא יחזיק מעמד.

      אז ‘בין תבין את אשר לפניך’.

      בברכה, ש”צ לוינגר

  25. עד כמה שידוע לי, מנדלסון ביקש עוד בחייו לשנות הלכה על פי תפיסה מוסרית-פילוסופית-מדעית אופנתית, ליישר קו עם השלטונות בעניין הלנת המת לשלושה ימים מחשש שהמוות לא נקבע כראוי.

    1. עמדתו של מנדלסון לגבי הלנת המתים

      בס”ד י”ב בטבת פ”א

      לנ”ב – שלום רב,

      עמדתו של מנדלסון בשאלת הלנת המתים היתה מורכבת.

      הפולמוס על מנהג הקבורה המיידית התעורר בשנת תקל”ב 1772, כאשר הדוכס ממקלנבורג אסר על יהודי ארצו לקבור מיד והורה להלין את המתים שלושה ימים. מנדלסון כתב (לבקשת קהילת שווערין והרב יעב”ץ) אל הדוכס מכתב ובו קבע שסמכות של חז”ל מחייבת את היהודים כדברי המקרא. אין טעם להלין שלושה ימים, שכן ברוב המקרים המוות ברור מיידית, ולמיעוט הקטן שיש חשש לטעות – הרי גם אחרי שלושה ימים זה יכול לקרות. כדי למנוע טעות הציע מנדלסון לדוכס שרופא ממשלתי יבדוק את המת לפני הקבורה ויאשר. הצעתו של מנדלסון התקבלה ע”י הדוכס וגזירת הלנת המתים בוטלה.

      מאידך כתב מנדלסון לרבה של קהילת שווערין ולרב יעב”ץ, לפני שנודעה תשובת הדוכס למכתבו שבו ביקש לבטל את הגזירה. שאף שהוא מקווה שהדוכס ייעתר לבקשתו, אך גם אם הדוכס יסרב להתיר קבורה בו ביום אין הוא רואה בכך אסון, שהרי אם הותר להלין את המת לכבודו – כ”ש שיש סברא להתיר את הלנתו כדי לוודא מעל לכל ספק את פטירתו. הוא הביא מקורות בחז”ל שאף הם חששו לחשש זה. מהברייתא במס’ שמחות ‘פוקדים על המתים ג’ ימים’, ומהמשנה בנדה, שזב מטמא גם אחר מיתה עד שיימוק בשרו. הרבנים דחו את דבריו, ובסופו של דבר, כפי שהזכרתי, נעתר הדוכס לפנייתו של מנדלסון וביטל את הגזירה.

      ובקיצור: כלפי הממשלה הגן מנדלסון על המנהג המקובל. אך בדיונים פנימיים עם הרבנים, צידד מנדלסון ב’פסיקה מסדר ראשון’ שטענה שיש היגיון בדרישת הממשלה.

      דבריי מבוססים על מאמרו של ד”ר משה סמט, ‘הלנת מתים – לתולדות הפולמוס על קביעת זמן המוות’, אסופות ג (תשמ”ט, עמ’ תיז-תכג.

      בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

      דיון ציבורי התעורר ע”י תלמידיו של מנדלסון אחרי פטירתו. יצחק אייכל פירסם ב’המאסף’ (תקמ”ז) את התכתובת בין מנדלסון לרבנים, ואמר שמנדלסון מסרו לו לפירסום. מאידך שנה לפני כן כתב רופא יהודי בשם מרקס מאמר בעיתון גרמני, שבו שיבח את מנהג הקבורה המיידית משום ההיגיינה, וקיבל על זה מכתב עידוד ממנדלסון (סמט, עמ’ תכה).. גם דברים אלה מורים על העמדה המורכבת. הגנה על המנהג כלפי הגויים, וביקורת עליו בדיונים בתוך המחנה.

      1. מרכזיות השיקול החברתי בהלכה אצל מנדלסון

        בס”ד י”ב בטבת פ”א

        מסתבר שהקפדתו של מנדלסון להגן כלפי חוץ את ההלכה המקובלת, אף שבדיונים פנימיים הציע פסיקה שונה – נבע מתפיסתו הכללית לגבי מצוות התורה שמטרתן המרכזית היא גיבוש החברה היהודית. מובן איפוא שלהשיג שינוי בפסיקה, אף אם הוא נכון הלכתית לדעתו – הרי שהשגתו בדרכי מחלוקת שתביא להעצמת השסע החברתי, היא ההיפך הגמור ממטרתה של ההלכה.

        זה כמובן הפוך בתכלית מדרכו של רמד”א, הרואה באוטנומיה ההלכתית ערך מרכזי, ואם הוא חושב שהוא צודק ע”פ דין התלמוד – לא יתחשב כלל בפסיקה המקובלת.

        בברכה, ענר אשכול פיש”ל

  26. בואו תשמעו את האמת !! נקדים ונאמר את הידוע שהרב הוא יהודי יוצא דופן מובהק בכשרונותיו , למרות זאת לפני המון שנים כבר אמרתי לרב שמדובר בהעתק הדבק של ליבוביץ ,
    הרב בזמנו ממש נעלב .
    הדעות של הרב מבחינת המסורת הדתית השתנו והולכים ומשתנים במשך השנים ,
    ז”א אין באמת תורה אחת לא מוחלפת אלא כאוסף של גיהוקים מזדמנים או דיאטות מזדמנות של טירלולוגיות שמנים או רזים כפי שהרב אוהב לגמד את שינוייו.
    הרב בעצמו הוא כיום יהודי רפורמי בדעותיו ,חלקית בהתנהגותו .
    כל מה שמשאיר אותו להיות רלונטי באיפכא מסתברא הוא החלק השמרני שלו =הכיפה הזקן הציצית ושמירת המצוות החלקיות אך עדיין יינו אסור .
    אין לו את הלוקסוס להפוך לחילוני – רפורמי בפועל כי פרנסה וכבוד מנין?
    לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם וכן נשמת כל חי שכל עצמותיו של הרב תאמרנה בכל שבת לא מצביעים על שמירת חוקי רמזור אדום ירוק יבש ,שיהוי שעה אחת קודם כל ג’ תפילות של הרב גם הם לא שעות של מחשבה על קולנוע ותאטרון , או אז הרי יעבור הרב חלילה על לא תתורו על כל המשתמע מכך ,
    ושמחתם לפני השם אלוקיכם ותחת אשר לא עבדת ..בשמחה והדביקות בה’ הלל והודאה שהרב מקיים המצוות בטח גם מקיימם לא קל להפרידם מתחושות רוחניות , הוואי ,חויות רלוגיוזית .

    ולך כבוד הרב אומר , אתה הרב נח לחלוטין ,שיויתי ובכל דרכיך דעהו קשות לך ומעדיף להשתעשע בתרבות קולנוע תאטרון = סרטים עם צורות נאות ופנאי ובלאי שירווח לך אבל אל תשקר את הציבור שיש לכך תקדימים ביהדות האורטודוקסית דהיינו חז”ל שעל פיו עדיין הינך טוען לאיזשהו השתייכות . ואם אכן אינך טוען לכך אלא אינדיבידואלי לחלוטין אז נניח למי שמך,סתם מגוחך .
    הרי בעיניך אין מי שצדק אי פעם ,כולם בעיקר טעו ורק אתה בד”כ צודק ,
    מצחיקה המחשבה על שיחה בינך לבין אלוקים ,בטוח שגם אז היית אומר לו כמה שהוא טועה ומתפלסף איתו אם הוא קיים ואומר לו שאינו משגיח עליך גם אם ישאל אותך בעדינות “מיכילה” כוס הקפה שהכנתי לך הבוקר היה לך טעים מאמי ?!

  27. שלום,
    אני מנסה להבין את הדיכוטומיה בין הלכה ותפיסת עולם מחשבתית שהבנתי מדבריך לכאורה.
    הרי רוב ההלכות אינן הלכה למשה מסיני, אלא בסברת החכם או בדרשת פסוק. ובוודאי אף הסוג השני אינו נקי מתפיסת עולם. וכמו לדוגמא אצל רשב”י שבולטת מאוד ההשפעה של תפיסת עולמו על דעותיו ההלכתיות.

    ייתכן שלא הבנתי מה כוונתך ב’הלכה’, אך לכאורה נראה שיש קשר מהותי כפי שציינתי בין תפיסת העולם להלכה, כשורש וענפים. ומימלא גם להיפך, אי אפשר לקבל את הענף, ולהתעלם מהעץ ומהשורש שממנו הגיע (אפשר לחלוק בהבנת השורש, אך בוודאי לקבל את ההנחה שיש תפיסת עולם מסוימת [רחבה או רזה] והיא חלק מהמחויבות שלנו לקבל עלינו, אלא שצריך שרק לבחון מהי)

    אשמח אם תוכל להבהיר.

    1. אין קשר בין ההלכה לשורשיה הרעיוניים. גם אם יש הלכה שמבוססת על תפיסה כלשהי, אני יכול לקיים את ההלכה בגלל המחויבות בלי להזדהות עם נכונותה. זהו כל ההבדל בין נורמה לעובדה, ובין סמכות פורמלית למהותית. התפיסות לא מחייבות וההלכות כן. והרי גם בהלכה יש מצבים שבהם אני פוסק כמו פלוני ולא מטעמיה. אז אפשר לפסוק כמותו בלי להסכים משום טעם.

  28. הרב, אני רוצה חצי לשאול וחצי לחלוק.
    אני מבין את כל האמור כאן, אבל אני שואל: האמנם? האמנם אין לה ליהדות שום תוכן מלבד הלכה?
    לא באתי להטיף כאן על עקרון “ירידת הדורות”, שאינני מן המוסיפים אותו כעיקר ה-14 בסדרת עקרי האמונה.
    אבל היהדות – לענ”ד – מתבססת על האמת הנבואית, העל-שכלית. במובן מסויים, זה בהחלט אוניברסלי כי גם כלפי יהודי, גם כלפי שבדי וגם כלפי בלגי זה נכון שיש חוקים שמחייבים את היהודי בלבד. היהודי אמור להכיר בכך ולכן לקיים את ההלכה, והשבדי והבלגי אמורים להכיר בכך ולכן *לא* לקיים אותה. אבל הנבואה מסרה לנו גם המון המון ערכים! חשיבה! עקרונות!
    אני בפירוש לא מעודד חשיבה אי-רציונלית. אני כן רוצה לעודד חשיבה מטא-רציונלית, שתתבסס על זה שיש אל פועל בעולם.

    ז”א, אני אסכים שאם אתה תשמור שבת ותראה בה ביטוי בין לקומוניזם ובין לקפיטליזם, בין לשוביניזם ובין לפמיניזם, ובין לאנטידהקונסטרוקטיביזם – יצאת ידי חובת שמירת שבת. אך האם זה מה ש”ה’ אלוהיך דורש מעמך”?
    אינני מסכים, ואינני יכול להסכים. אך אם יש לרב תשובה, אשמח לקבל.

    (אגב, כל האמור כאן לא כוון לכפייה מחשבתית. אני בהחלט סבור שיש לחשוב באורח חופשי על מנת להאמין בצורה נכונה. אבל כל עוד ולא הכרת באמיתות הנבואות והן אינן מנחות אותך, אתה אולי לא רשע אבל גם לא “יהודי” מעבר למובן הביולוגי של המילה)

השאר תגובה