מבולבלים? שנו את מערכת הצירים (טור 382)

בס”ד

עד כה התעלמתי מהבחירות שעברו עלינו. בכל זאת, אי אפשר לכתוב טור כל פעם שיש בחירות, אחרת לא אעסוק בשום דבר אחר. אבל בכל זאת, יש לי כמה הרהורים בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות, ואני מקווה שתרשו לי לשתף אותם עמכם. אני די בטוח שלא תופתעו, אבל אני כן מעריך שהם יהיו לכמה מכם לתועלת.

הבלבול

תוצאות הבחירות האחרונות הכניסו את השיח שלנו לסרטים. נבואות אפוקליפטיות, או סתם מבוכות, בלבולים וחוסר הבנה, עולים כל העת מכל כיוון: מי ניצח: הימין או השמאל? מי הטובים ומי הרעים? מי זה בכלל ימין ומיהו שמאל? מי כאן חלאה גזענית-שוביניסטית, ומי חלאה פוסטמודרנית? מי כאן ציוני-דתי ומי נאור? (והאם אלו באמת שני הפכים?) האם המיעוטים ניצחו או הרוב? מי בכלל המיעוט ומי כאן הרוב? איך בדיוק מצטרפים מנסור עבאס והאחים המוסלמים אל הקוטב הציוני-דתי-גזעני-שוביניסטי ויוצרים עמו קואליציה עבור ביבי והליכוד? איך כל כך הרבה אנשים רוצים ומצפים שבנט וסער, שנמצאים ימינה לביבי, יבנו במו ידיהם ממשלת שמאל עם מרץ והמשותפת?

יש כאלה שחושבים שביבי האיש יצר במו ידיו המושחתות את כל הבלבול הזה. ההתפלגות הפוליטית כולה היא בעד או נגד ביבי, וזו מגמדת את כל שאר צירי המחלוקת. לולא הוא הכל היה מסתדר כאן לפי הצירים המוכרים לנו, ואז לא היה שום בלבול. אבל עם כל ההערכה ליכולותיו וכישוריו ולרגשות העזים בעדו או נגדו, קשה לי לקבל תזה כזאת. יש כאן משהו עמוק יותר שדורש הבהרה מן השורש. ביבי לכל היותר סייע לו להתגלות אבל לא יצר אותו.

דוגמאות לבלבול בשני מישורים: הפוליטי הכללי והדתי

הבוקר שלחו לי את מה שעמית סגל כתב בערוץ הטלגרם שלו:

משאלה אחת ימינה

הסבב השני היה טרגדיה, השלישי פארסה, הרביעי הוא כבר סיטקום: חלומו הגדול של מחנה השמאל הישראלי הוא כרגע הקמת ממשלה בראשות האיש שהביא לפוליטיקה הישראלית את רעיון הסיפוח. ופסגת תקוותיו של הימין היא קואליציה שתלויה בחסדי מועצת השורא. אפשר גם הפוך: השמאל יתאבל מרה אם מפלגה ערבית תקבל השפעה חסרת תקדים, והימין יישב שבעה אם ראש הממשלה בנט וממלא מקומו סער יקבלו לידיהם את מושכות השלטון. אנחנו חיים בזמנים נפלאים.

בתום שבוע של משחק עקר במרכז המגרש התמונה מתבהרת: באביב הקרוב תוכל לקום רק ממשלה שנתמכת בידי בנט ורע”מ גם יחד. המספרים לא מתחברים לשום קואליציה אחרת. שני הצדדים מעוניינים בבנט, והוא גיבש את דרישותיו. הראשונה שבהן: כהונה בת שנה לפחות בראשות הממשלה, כשהוא ראשון ברוטציה.

הסבירות שהדרישה הזו תיענה גבוהה בהרבה בקואליציה עם השמאל-מרכז מאשר עם נתניהו. זהו השלב שבו שבעת המנדטים של בנט ועמדת המיקוח הנדירה הופכים עושר השמור לבעליו לרעה: בימין, יו”ר ימינה מתקרב אל הנקודה שבה יישרף סופית ויוקע כמי שבגד. ואילו בשמאל, מציעים לו חלום וסיוט גם יחד. חלום חייו כפוליטיקאי הוא להיות ראש הממשלה, סיוטי הלילה שלו כימני הם הממשלה שבראשה מוצע לו לעמוד: מרצ, עבודה, לפיד, בתמיכה ערבית. הוא מבין היטב שזו תהיה ממשלה קצרת ימים וכבדת דמים, שכן כל מפלגה תוכל לסחוט כספים וחקיקה כאוות נפשה. הוא אמור להקים את הממשלה שבה השמאל רוצה, והשמאל אמור לבחור את ראש הממשלה שהימין הדתי מעוניין בו. אשכול נבו כתב פעם ספר על חבורה שבה כל אחד קיבל משהו אחר ממה שביקש. שמו של הספר, אגב: משאלה אחת ימינה.

נתניהו מציע לו פחות: משרד הביטחון, חופן תיקים, כניסה לליכוד בשער הראשי, אולי גם ממלא מקום ראש הממשלה. אבל בנט עדיין מתלבט. ראשי מפלגות השמאל ששוחחו איתו השבוע הציעו לו את המלצתם לנשיא בתנאי שיצהיר בפומבי על פרידה סופית מנתניהו. בתמורה, שמעו ממנו המהום לא מחייב. אם ימשיך בכך, יקבל לפיד יותר ממליצים. נשיא המדינה לא יוכל, במקרה כזה, להטיל על בנט את הרכבת הממשלה. סביר יותר שיילך עם רוב הממליצים, גם אם זה כרוך בהענקת המנדט לנתניהו. לא ברור את מי זה ידהים יותר מהשניים – המטיל או המוטל.

זהו תיאור הבלבול על המפה הפוליטית הכללית. בתוך המפה הדתית הבלבול לא קטן יותר. כך כותב איש הקולנוע יאיר ליפשיץ בפייסבוק:

מעצבן אותי שאני בכלל חושב על מפלגת “נעם”. כאילו, מה לי ולה למעט איזו הצטלבות ביוגרפית אי שם בעבר שגם הוא מתרחק והולך? ואפילו אז, כשהייתי חלק ממה שקראנו לו (באירוניה אבל גם קצת לא) “הציבור שלנו”, הרב טאו היה האנטגוניסט, מישהו שהכרנו בכוחו החברתי אבל גם קצת לעגנו לו, כי היה ברור שהשמרנות שלו שייכת לעבר. תבינו, ילדים, בניינטיז תפיסת הזמן הייתה כזאתי שפרוגרסיביות סימנה את העתיד. זה קצת השתבש מאז, אבל ככה זה היה, תאמינו לי.

בכל אופן, אני זוכר שכבר אז מה שתפס אותי כמוזר הוא שבפיצול בין טאו וישיבת הר המור לישיבת מרכז הרב – שבכלל היה כביכול סביב הקמת מכון הוראה בישיבה – המורדים מהר המור היו שייכים לצד השמרני יותר. זה היה לי מוזר כי איכשהו בתודעה שלי אז מהפכנות הייתה משהו שאמור להוביל קדימה ולא אחורה, כי תבינו ילדים בניינטיז וגו’.

אבל מסתבר שזה היה גרעין של מגמה שאז עוד בקושי נבטה. באותה שנה התחלתי את הלימודים שלי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובשיעור הראשון של “מבוא לתיאטרון יהודי, עברי וישראלי”, פרופ’ שמעון לוי הקריא לנו כותרות מהעיתון של הבוקר כדי שנחשוב קצת על איפה שאנחנו חיים. בין הכותרות הייתה הידיעה על הפיצול בישיבת מרכז, והוא אמר משהו כמו “ואל תחשבו שמה שקורה בשכונת קריית משה בירושלים לא רלבנטי לחיים של כולכם”. ואני, שעוד הייתי חלק מ”הציבור שלנו”, הופתעתי שהוא בכלל רואה לנכון לציין במעוז החילוני הזה את הסכסוך השולי על מכון הוראה בישיבה שמרנית.

והנה, 24 שנים ו-948376598092398757 מערכות בחירות אחר כך, מתגלה עד כמה הוא ראה את הנולד. הזמן זז בדרכים יותר משונות משחשבתי בניינטיז.

יש עוד קולות מתוך המחנה הדתי, שחשים מבולבלים מול האיחוד הבלתי קדוש והדוחה בין הדוסים העבשים של המפד”ל, הלאומנים נוסח סמוטריץ, עם הגזענים נוסח בן גביר והשוביניסטים-הומופובים נוסח אבי מעוז, הרב טאו ו’נועם’. “הזאת הציונות-הדתית?”, הם שואלים את עצמם. “לשם אני שייך?”. נדמה לי (ואולי זה רק wishful thinking שלי?!) שחלק לא מבוטל מתוך ששת המנדטים שהצביעו לחבורה החשוכה והדוחה הזאת חשים תחושות כאלה, אבל השייכות וההזדהות מובילות אותם להקיא ולשלשל (!) את הפתק הזה בקלפי. כשרואים את האחדות המופלאה בין כל חלקי הציונות-הדתית, שילוב מופלא של שוביניזם וגזענות עם פתטיות לאומנית, איך אפשר לעמוד מנגד?! מי רואה את האחדות המופלאה הזאת עם שלום נכסף של דורות ולא מצטרף? הרי זו ממש בגידה במחנה.

נדמה לי שהבחירות האחרונות הדגימו לנו בצורה מושלמת את דברי הרב שטיינזלץ ז”ל:

קלפי הוא אחד משני מקומות שאליהם נכנסים כשאין איש רואה, משלשלים משהו מסריח ויוצאים. זה חשוב, זה הכרחי, אבל לא צריך לדבר על זה יותר מדי על מה שעשיתי שם.

מילה בסלע. אני מסכים לגמרי, למעט ארבעת המילים: “זה חשוב” ו”זה הכרחי”.

בכל אופן, יש כאן תיאור של בלבול במישור הפוליטי הכללי וגם במישור הדתי. נוצרות כאן קואליציות חדשות ומפתיעות (לכאורה), ואין פלא שאנשים נבוכים וקשה להם להגדיר היכן הם עומדים, מי כאן לנו ומי לצרינו. אבל לפני שאכנס לעניין הבלבול כמה נקודות צדדיות.

תגובתי ליאיר ליפשיץ

בתגובה לדבריו של יאיר ליפשיץ, כתבתי את הדברים הבאים:

שטויות. זה לא נוגע לחיים של אף אחד. וזה גם לא קשור לפיצול. הרב טאו היה כזה תמיד, השאלה האם זה מעורבב בישיבת מרכז או נפרד ממנה. ולבסוף, יש לי עדכון בשבילו: היו בעבר הרבה מאד מהפכות שפנו אחורה. בעצם אולי רובן כאלה. הקומוניזם לא, אבל בציונות בהחלט יש חזרה מהגלות לתנ”ך, וברפורמציה הכל אחורה, ובאסלאם המהפכנות העיקרית היא אחורה. קלסיציזם ורומנטיקה של העבר הם דלק מצוין למהפכות. מהפכנים שממציאים ערכים פונים קדימה, אבל מהפכנים שחותרים למימוש ערכים קיימים – בד”כ יונקים מהעבר (האידאלי?)

לאחר מכן, הוספתי שאיני מבין את ההפתעה והתגובה הקשה הזאת לתוצאות הבחירות. הרי כל הסיפור הזה לא קשור לנתניהו בשום צורה. אף אחד לא יכול להכחיש שיש קבוצה גדולה מאד בציבור שדוגלת בתפיסות הללו, בין אם יש לה ביטוי פוליטי (אזוטרי. ח”כ אחד במפלגה שולית) ובין אם לאו. מי שמייצג ביתר עוצמה את כל הערכים הללו הם החרדים, וכאלה יש עשרות ח”כים. איך אבי מעוז משנה משהו במפה? הרי החרדים גם הם לא נותנים מקום לנשים, בעד לסקול הומואים (ובטח להצר את צעדיהם), וגם הם כמובן ברובם גזענים למהדרין (בגלל תפיסת היהדות שלהם). ועוד לא הזכרתי את הערבים, ובפרט המוסלמים, שדוגלים גם הם בכל הערכים הנשגבים הללו. אבל משום מה אל כל אלו כבר התרגלנו, ורק בחירתו של אבי מעוז היא השואה החדשה.

אז מה היה לנו כאן? החלק החרד”לי עם תוספות מסורתיות אחרות ביחד עם החרדיות ועם השמרנות המוסלמית מהווים להערכתי לפחות 30% מהציבור בישראל (וזו הערכת חסר לדעתי). כל אלו בהחלט דוגלים בשוביניזם ביחס לנשים, בהצרת צעדיהם של הומואים, והחלק היהודי שביניהם גם בהצרת צעדיהם של הערבים. אלא מאי? שעד עתה לא היה לכל אלו ביטוי בזירה הפוליטית. הערבים לא נשמעים בשיח הציבורי, החרדים לא מדברים על תפיסת הנשים וההומואים שלהם, כי הם יותר פרגמטים ויותר אינטליגנטיים מהחשוכים “שלנו”, ומה שנשאר הוא אבי מעוז של “נועם” וגרורותיה, שמוכנים לדבר על כך בקול רם.

אם מסתכלים על זה כך, אז מה שקרה עד הבחירות הללו זו ההפתעה האמיתית: הצליחו להשתיק כשלושים או ארבעים אחוז מהציבור, ולא לתת להם פתחון פה פוליטי. עכשיו נכנס ח”כ אזוטרי אחד ואומר בקול רם את מה שחושבים כשלושה מיליון אזרחים מושתקים כבר מזה שנים רבות (ממש גדעון האוזנר, לא?), והתחושה שהמבול הגיע. ממש מוזר.

ושוב, הדעות הללו דוחות אותי. הן חשוכות וגזעניות ומן הראוי להילחם נגדן בכל היכולת. אבל השתקה שלהן אינה מועילה. היא רק מסתירה את הבעיה ולא פותרת אותה. נכון שבני דודנו אנשי הפי סי חושבים שאם לא אומרים משהו אז הוא לא קיים, ולכן בעיניהם שינוי השיח הוא הפתרון לכל תחלואינו, אבל איני רואה סיבה לאמץ את ההבל הזה. להיפך, חשוב לאוורר את הדברים ולתת להם ביטוי תקשורתי ופוליטי כדי שאפשר יהיה להתמודד עמם ולהעלות טיעוני נגד. אם אתם לא דון קישוט וסנשו, או הרב טאו, יהיה לכם קשה מאד להילחם נגד מישהו שלא קיים.

שינוי מערכת הצירים הדתית

נדמה לי שהמסקנה העיקרית מכל הבלבול הזה היא הצורך בשינוי מערכת הצירים שלנו. אצל ציונים-דתיים רבים (יחסית) ישנה תחושה שכל עוד זה קיים אצל חרדים אז זה “הם” ולא “אצלנו”. אבל “נועם” היא הרי משלנו! היא בשר מבשרה של הציונות-דתית, לכן זה מדאיג ומקומם יותר. אך זוהי כמובן טעות. “נעם” היא בדיוק אותו “הם” כמו החרדים, רק עם כיפה סרוגה ועוד הלל אחד בשנה (פלוס ריקודי אקסטזה של אביזרייהו דעבודה זרה לפני נשיא, ראש ממשלה ורמטכ”ל ביום ירושלים). אלו אינם אלא חרדים עם כיפות סרוגות בתוספת קורט עבודה זרה ושפה מליצית ופתטית שמבטאת ניתוק מוחלט מהמציאות (מה שקרוי אצלם “מבט של קודש”).

הבלבול הזה משקף בעיה של אנכרוניזם במערכת המושגים שלנו. הקבוצות האידאולוגיות והדתיות מוגדרות על פי מערכת צירים שאינה רלוונטית כיום. “הציונות-הדתית”, למשל, הוא מונח שמשקף חלוקה לא מעניינת ולא רלוונטית בין אומרי הלל ביום ה באייר למתנגדיו. אבל החלוקה הרלוונטית היא בין דתיות מודרנית (מודרן אורתודוקס וחרדים ליברלים) לבין דתיות שמרנית (חרדים אידאולוגיים וחרד”לים). רק חשבו היכן הייתם ממקמים את רש”ר הירש והרב ברויאר על המפה שלכם. זהו הציר החשוב והרלוונטי יותר בימינו (אני מזכיר לכולנו עובדה נשכחת: המדינה כבר הוקמה), וכשמתבוננים על המציאות דרכו מגלים שלפחות בספירה הדתית הבלבול כולו נעלם. כתבתי על כך לא פעם, והראיתי זאת היטב כאן למשל, בדיון אודות היחס שגילו הקבוצות השונות לתוצאות הבחירות האחרונות לרבנים הראשיים.

כאשר מבהירים את מערכת הצירים האמיתית ולא נצמדים לסיסמאות ורעיונות שהגדירו את מערכת הצירים בעבר, הכל נעשה פשוט יותר. ציוני-דתי צריך לשאול את עצמו האם הוא שמרני או לא, ולפי זה להחליט האם עליו להצביע לגזענים החשוכים של סמוטריץ או למפלגה אחרת. הוא יכול להגיע למסקנה שהוא אמנם אומר הלל ביום העצמאות, אבל לא מוכן לרדוף הומואים ולראות את הקרן החדשה תחת כל עץ רענן ולהיצמד לכתביו ולתכתיביו ההזויים של הרב טאו. פתאום אנחנו מבינים שהם לא “אצלנו” אלא מדובר ב”הם”, והכל נרגע. בסך הכל אוכלוסייה שמרנית גדולה מאד בישראל קיבלה ביטוי פוליטי מזערי. לא קרה שום דבר חדש. אפשר וראוי להילחם נגד התפיסות הללו, אבל אין מה להיבהל מתוצאות הבחירות ובוודאי אין מה לשייך זאת לביבי. זה לא קשור אליו, פרט לכך שהוא המגנט הראשי עבור המיעוטים המודרים.

בניגוד לתירוצים הדמגוגיים משמאל (ולמתקפות על אבישי בן חיים), ביבי באמת שייך למיעוט מודר בשיח התקשורתי, ומכאן ההזדהות הגדולה איתו. ההצבעות עבורו וההתלכדות הקואליציונית של המיעוטים המודרים סביבו מתחילה ונגמרת בזה, ולא בשאלות ה”גדולות” והקלסיות של ימין ושמאל. אם תקבלו או תכחישו, זו אינה אלא מלחמה נגד האליטות. הא ותו לא.

ובכלל, האפוקליפטיות תמיד עושה רע למלחמות צודקות. יש לאנשים תחושה שאם יתעלמו מהיחס המוטה שביבי מקבל בתקשורת (ונדמה לי שגם במערכת המשפט), זה מחזק את מאבקם. אבל לא, זה דווקא מחזק אותו. זה מצייר אותו כקדוש מעונה ואת אלו שמולו כרודפים. כך מצטיירת דמותו כנציג אותנטי של המיעוטים הנרדפים ופעם אחר פעם הוא זוכה במירב הקולות בבחירות. גם ההגדלה האפוקליפטית שעושה “נועם” לקרן החדשה ולכוחות הליברליים עומדת בעוכריה. לכאורה זה מחזק את המחנה וממריץ אותו לפעול. אבל בעצם זה גורם לכך שכל מי שמתריע נגד הפי סי ועלילות הקרן החדשה מצטייר כהזוי. אני, כמי ששותף לתחושות על הטיה נגד הימין ועל השתקה אלימה שהקהילה הלהט”בית נוקטת בה ושיח הפי סי והרעות החולות שכרוכות בו, לא מוכן להזדהות לשם כך עם המעופפים החשוכים וההזויים של הרב טאו וציר הרשע (הנה לכם הגדלה אפוקליפטית). הציור של שחור-לבן הורס כל חלקה טובה, ומעמעם את השיח ואת המחלוקות במקום לחדד אותן. הוא אחראי במידה רבה על הבלבול שכולם חשים בו בעקבות הבחירות.

שינוי מערכת הצירים הפוליטית

הדבר נכון גם ביחס לשדה הפוליטי הכללי, ולאו דווקא בהקשרו הדתי. הזהות בין שמרנות פוליטית לשמרנות חברתית יוצרת בלבול. המיקוד על השאלות הביטחוניות-מדיניות יוצר בלבול. החלוקות המסורתיות בין ימין לשמאל לקוחות (לפחות בישראל) מהשדה הביטחוני-מדיני, אבל אלו שאלות לא מאד חשובות כיום. השאלה מה לעשות עם הפלסטינאים היא הלכתא למשיחא, שהרי אין שום דבר על הפרק עכשיו. המאבק העיקרי ניטש על החברה בישראל ולא במישור המדיני.

כאשר רואים שהקואליציה שמתגבשת סביב ביבי היא קואליציה של קבוצות מיעוט נרדפות שכולן דוגלות בשמרנות חברתית ולא מקבלות ביטוי בשיח הציבורי, מתבהר מיד מה למנסור עבאס ול”נועם”, לבן גביר, לחרדים ולחרד”לים. כפי שהסברתי, גם ההצבעה בעד ביבי לא משקפת בשום צורה אג’נדה מדינית וביטחונית. מי שרוצה ימין צריך להצביע בנט וסער ולא ביבי (שהוא איש מרכז במדיניות ופעולות שלו, אם כי בשיח הדמגוגי שלו הוא כמובן פוזל לאלקטורט הימני). אבל ההצבעה עבורו לא מבטאת תפיסות עולם ימניות, או תפיסות עולם בכלל, אלא תחושת הדרה וקיפוח ומלחמה נגד האליטות (סליחה שגנבתי לאבישי בן חיים את התזה הנכונה מאד שלו)[1]. אגב, כך גם בהצבעה נגדו.

החיבור בין שני המישורים

מקריאת הפסקאות הקודמות יכולתם להתרשם שיש קשר בין הבלבול בשני המישורים. הבלבול הדתי הוא מקרה פרטי של הבלבול הפוליטי הכללי ולגמרי קשור אליו.

הרב פרומן ז”ל דיבר מזמן על הקואליציה הטבעית בין חמאס לבין היהדות הדתית, שתי קבוצות שיכולות לשתף פעולה מול הליברליזם החילוני (ואיני יודע מי מהן מפחידה אותי יותר). חזונו האפוקליפטי קורם בימים אלו עור וגידים מול עינינו הנדהמות (והמודאגות מאד). למזלנו, בינתיים הרב טאו ו”נועם” מבולבלים ושבויים גם הם במערכת המושגית המעורבבת שהם עצמם טורחים לתחזק במרץ רב. לכן גם הם (בינתיים) לא מוכנים לקואליציה עם עבאס. אבל זה עלול (פוליטית) או עשוי (השקפתית) לעבור להם, ואז החושך יכסה ארץ וערפל לאומים. כי לא ייטוש ה’ עמו ונחלתו לא יעזוב. הודו לה’ כי טוב שמסמא את עיני אויבינו ורגלי עבדיו ישמור וידי אויביו יקשור.

פתאום מתברר ומושם בפנינו על השולחן מה שהוסתר מאיתנו בשיח התקשורתי והציבורי עד היום. לנגד עינינו מתייצבת בגאון העובדה שרוב הציבור בישראל שייך למיעוטים מודרים, וההתלכדות של קבוצות אלו יוצרת רוב מדאיג של פונדמנטליזם חשוך. הבעיה אינה בכך שניתנת למיעוטים הללו סוף סוף זכות להתבטא ולהישמע ושיש להם סוף סוף ייצוג פוליטי. זה החלק הטוב של תוצאות הבחירות הללו ושל תהליכים רחבים יותר שקורים בשנים האחרונות גם בתקשורת ובכלל (כפי שכתב ליבסקינד, גם שם כחלק מהייצוג למיעוטים המודרים נכנסים עשבים שוטים שאין בינם לבין עיתונאות ולא כלום). הבעיה היא בעצם קיומן של תפיסות כאלה. בקיצור, זה לא אבי מעוז ובן גביר אלא מצביעיהם. השתקה של הקולות הללו רק מחזקת אותם ונדמה לי שהיא שהביאה אותנו עד הלום. הדרך להתמודד עם התפיסות החשוכות הללו אינה הסתרה והשתקה אלא עימות ישיר. בחינה של תפיסות העולם הדתיות שלנו, והאם באמת נכון להיצמד לפרשנויות אנכרוניסטיות, שוביניסטיות וגזעניות, או שאפשר לרענן (ולהרזות) את המסורת שלנו. במובן הזה אני מאד שמח על הקואליציות החדשות שנוצרות כעת. הגיע הזמן להרוס את המבנים והקואליציות החברתיות והאידאולוגיות הישנות ולעדכן אותן לזמננו.

בדיון הבוקר עם חיותה שחולל את הטור הזה היא העלתה את אמירתו הידועה של הרב קוק – כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח. כוח משיח זה אומר – שינוי, תזוזה טקטונית, ואולי גם חידוש ותיקון. מאז ומעולם חשבתי ששלום ואחדות דעות זה דבר מאד מסוכן (גם חז”ל חשבו כך, ולכן אמרו שבבי”ד שכולם פוסקים מיתה הנדון יוצא זכאי). ההזדהות המחנאית הזאת שמתחזקת למראה שלום הדעות המופלא בין כל חלקי המחנה (כל אחד תורם את הכיעור שלו כדי ליצור את התמונה הססגונית הכללית) היא ממש תהליך בזוי בעיניי. מלחמה זה יופי, הלאה האחדות. כבר למדנו ממוהר”ר שאולי שהפתרון המתבקש כעת הוא רק מלחמת אזרחים (קטע נהדר, רוצו לראות).

[1] הביקורות והלגלוגים עליו גם הם מבטאים חוסר הבנה. מוכיחים לו שביבי אינו מיעוט מודר, ואפילו לא מזרחי. אבל כל זה לא רלוונטי. ביבי, כמו בגין לפניו, הוא מזרחי במובן הזה שהוא הלוחם הראשי נגד אליטות השמאל האשכנזי שמדירות אותו. בתודעה הציבורית (וגם במציאות) זה לגמרי נכון, ולא תלוי בכלל בעובדות לגבי מצבו הכלכלי והחברתי ובמוצאו של ביבי. הביקורות על בן חיים הן סתם חוסר הבנה, במקרה הטוב, או דמגוגיה והתעלמות מהמציאות התודעתית (והעובדתית) במקרה הפחות טוב.

32 מחשבות על “מבולבלים? שנו את מערכת הצירים (טור 382)”

  1. בנוסף ל”שינוי מערכת הצירים” האידאולוגי יש להוריד או בטל את אחוז החסימה, ואז הטהרנים יוכלו לומר: X הוא לא משלנו, על אף הדמיון החיצוני, הוא במפלגה אחרת.

    נ. ב. “נעם” היא דוגמה מובהקת לתנועה שקמה כתגובה להיסחפות פרוגרסיבית בשיח הציבורי. נניח שעכשיו לדתי מצוי לא אכפת מאחיו החילונים אוכלי השרצים. אם לפתע פתאום אכילת שרצים תהפוך לאג’נדה ותאומץ על ידי המשרדים הממשלתיים, כולל “סדנה להכרת שרצים והערך התזונתי שלהם” בחמ”ד, תקום תנועה שתילחם בזה בקולי קולות.

  2. החלק המסקרן והמתמיהה ביותר הוא התגובה של הציבור הליברלי – במקום להיאבק בשותפים הבעייתיים של ביבי (שס, ג, רעם, נעם, עצמה) הם משקיעים את מלא המאבק דווקא בביבי עצמו, עד כדי מוכנות ללבוש את השטריימל בשביל להדיח את ביבי.
    התזה של אב”ח בהחלט צודקת, אבל התופעה מהצד הליברלי עדיין תמוהה מדי.

  3. [אפשר שאני מהקשקשנים אבל בכל זאת. בעיניי החלוקה הלא פחות מעניינת היא בין קבוצות חסונות כלכלית ובין קבוצות רופפות כלכלית (שמקבלות תשלומי העברה במאה דרכים שונות ומשונות). בטווח הארוך זה הרבה יותר חשוב מכל מיני ערכים למיניהם שאנשים נהנים לעלות על בריקדות עבורם, וזה גם מה שלדעתי עומד ביסוד העקשנות לא לגדר את המגזרים כל אחד בתחומו עד כמה שיותר. הכלכלה היא המנוע לכל הישג שבעולם והיא גם מה שבעצם משותף לכל האזרחים, עוד יותר מהביטחון, ולי נראה שבסוף בגלל זה כולם רבים כל הזמן. לכן אני תומך די נלהב בפלגנות ובקיטוב ובשיסוע. החלשת הקשרים האזרחיים הבין-שבטיים היא מטרה אסטרטגית חשובה בעיניי, להבדיל מהעודף הדביק באחווה שיש כיום במדינה המצחיקה שלנו. הרעיון השגור של חומות גבוהות שכנים טובים תקף גם בין מגזרים. רק בגלל הפיקציה שיש איזה משהו גדול משותף אז אנשים מתעניינים במיוחד במה שקורה אצל השני. ואם לא היה שום שיתוף כלכלי לא הייתה לאף אחד סיבה משמעותית להתעניין בבועה של השכן יותר מאשר בבועה של מדינה אחרת]

    1. [החמצתי כנראה את משפט הסיום שלך “מלחמה זה יופי, הלאה האחדות”. אבל נראה שאתה מכוון למלחמה רעיונית כדי להפרות את השיח כך שבסופו של דבר העמדות תתבהרנה ובתקווה יגיעו למכנה משותף רחב יותר. אני הייתי מעדיף לנסח ”מרחק זה יופי, הלאה הקירבה”. מלחמה ואחדות הן שני פנים של אותה מטבע מזויפת. ]

  4. בתור אחת שהיתה חלק מ”המגזר”, אך פרשה ממנו, ובחוויה שלי גורשתי ממנו (אם כי כמובן שאובייקטיבית זה לא קרה), וזאת בגלל פמיניזם וליברליות.
    חייבת לומר מחד, שהסיוט שלך מהליברליזם החילוני, הוא החזון שלי, כך שדעותינו לא תואמות. אך מאידך רואה את האומץ העצום שלך לומר דברים אלו מתוך המגזר. ומאוד מעריכה זאת.
    צורם לי מאוד לראות ביקורת פנים מגזרית כלפי נעם ודומיהם שתמיד מלווה בהסתייגות, בהתנצלות, כאילו הם עגלה מלאה ושאר הציבור עגלה ריקה דוהרת במדרון.
    תודה

    1. כנראה לא הבנת את עמדתי. אני לגמרי בעד הליברליזם, ואיני חושב שהוא נחלת החילוניים. אני נגד השתקה, ורדיפה ותקינות פוליטית שמתלוות אליו. ובכלל, נגד היסטריה.

  5. הבעיה העיקרית בתיזה של בן חיים הוא שהוא מרחיק איתה ללכת ומתיימר לפרש באמצעותה של כל האירועים שהתרחשו מקום המדינה ועד היום. כך למשל הוא טוען שכל האירוע של משפט נתניהו הוא ניסיון של ישראל הראשונה לדכא את ישראל השנייה ע”י אלימות לגאלית.

  6. שום מילה על ליברמן הגזען וההומופוב, שום מילה על סער הימני שכל קואליציה דימיונית שלו או של בנט תיסחט על ידי אותם מיעוטים ותכשיר הכל כולל הכל העיקר שתאוותם לראות את ביבי יוצא מבלפור תמולא.
    ואיפה מתחיל הקו שבו הדרה היא לגיטימית, למה אדם דתי שאינו מעודד את הלהט”ב ומביע הסתייגות הוא גזען חשוך, ואדם המתנגד לפדופיליה הוא נאור, תן לאנשים לחיות ושחרר!! כל זמן שבדברים מסויימים אתה מתערב להם, ואתה לא מכשיר את תאוותם ואף כולא אותם במכלאות על יצרם הטבעי אתה לא פחות חשוך, לומדעס על פגיעה כי הקטין אינו בר דעת מספיק הינה קשקוש שאין לו שחר.
    תמיכתו של ניצן הורוויץ בבית הדין בהאג גם זוכה לליטוף ולשקט תקשורתי כי הוא מהקהילה וקדוש קדוש יאמר.
    הפלונטר הפוליטי נובע ממספר נפגים שתאוותם לנקמה עלתה להם לראש החל מאביגדור ליברמן וכלה באלקין וסער, את הדלים הגדולים ביותר עשה ליברמן עם החרדים כשהערבים היו על הרולטה, כל השאר יתנו ויסגרו דילים עוד יותר גדולים עם הקיצוניים ביותר אם חלומם הרטוב לראות את ביבי מחוץ לבלפור יתגשם, היחיד/ה עם אידאולוגיה בכנסת היום זו מירב מיכאלי, וגם היא תסגור דילים עם החרדים אם חצי תאוותה תמולא

  7. מי שאוהב לראות את הצד השני.. הנה תגובתו של בעל האתר רק מלפני שבוע..
    לא רואה בעיה מוסרית וערכית בהחלטה פוליטית להישען על מישהו, כל עוד לא מדובר באדם מזיק ומושחת בגלל הנזק שהוא יגרום (לא בעצם ההישענות, שרק נראית רע ויש בה פגם חינוכי אבל לא מהותי). ההסכמים צריכים לחתור באופן מיטבי בנסיבות הקיימות למטרות שאותן המפלגה רוצה להשיג. לכן איני רואה שום בעיה להישען על רע”מ כל עוד קווי המדיניות של הממשלה הם המיטביים בנסיבות הקיימות. אבל אני בהחלט כן רואה בעיה להישען על הליכוד.
    https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%94

    אג’נדה של רק לא ביבי, כל שאר הירקות על נועם החרדים והערבים כרגע כנראה משרתים את האג’נדה.

  8. ניתוח מבריק לדעתי. ואגב תזת אבישי בן חיים, דווקא העובדה שביבי עבר בכל תחנות האליטה וצבר שם נקודות (מטכ”ל, אקדמיה, אנגלי, וכו’) מעניקה לו מעמד חזק עוד יותר. כמו משה רבינו שגדל בבית פרעה, ההמונים יודעים להעריך את מי שיכול היה לערוק לצד שכנגד אלא שהוא סופג בגופו בגבורה את חיצי הביקורת של האליטה הישנה לטובת ההמון היהודי המדוכא.

  9. עכשיו ראיתי בטור הפייסבוק של יאיר ליפשיץ שהבאת את תגובתה של פרופ’ ורד נעם, חוקרת כתות בית שני (בין השאר) וזו לשונה –
    ורד נעם
    כתות פורשות ומורדות נוטות להיות מחמירות יותר, ולזעום על קלות הראש והחפיפניקיות של המיינסטרים. עיין כת מדבר יהודה שהתקיפה את הפרושים על ש”בחרו בקלות” וב”טוב הצוואר”, כלומר מקלים ומחפשים את החיים הטובים. לייטים..

    1. ואגב, בציטוט דברי הרב קוק ממש לא התכוונתי לדברי מר שאולי הנ”ל, אלא לכך שמלחמה (גם מלחמת בחירות) מטלטלת את המציאות, מעיפה אותה לתקרה וגורמת לה ליפול ולהסתדר מחדש בשלשות – ואגב כך גורמת לנו להבין אותה טוב יותר (וכמובן לשוב ולארגן אותה בצירים, או בשוחות, או בכל מבנה מדעי -ספרותי-הסטורי הולם).

  10. במחילה, אבל אני חושב שהרב עושה כאן למפלגת נעם (שאינני נמנה על תומכיה) דבר שאתה נוהג לצאת נגדו חוצץ. עד כמה שהבנתי מהמצע שלהם, הם רק דורשים שלא תהיה כפייה של ערכים על החברה וחינוך מחדש. לא נראה שהם מתנגדים (כאילו משהו שואל אותם) שיהיו הומואים וכו’. גם לגבי הנשים, הדרישה היא שמינוי אדם לתפקיד יהיה ע”פ כישוריו ולא ע”פ מגדרו. אין דרישה להצרת צעדים לא של נשים ולא של להטבים. ולכן לקרוא להם חשוכים ומתנגדי נשים לא נראה לי שייך, כמו שמי שמתנגד לחוק נגד טיפולי המרה (שלילה כפולה) איננו הומופוב אלא דוגל בחופש, ומי שדורש שקיפות בבג”ץ איננו אויב הדמוקרטיה. כך נלע”ד

  11. דברים יפים, אך חוששני שהבלבול הדתי הוא במכוון, או למצער, בלא מתכוון וניחא ליה. נעם היא המתנה הגדולה ביותר של האגף המתון בציונות הדתית, כיוון שהיא מחזירה את השיח על הומואים לאחור. קל להתנגד לעידוד טיפולי המרה, לקונספירציות על חורבן מוסד המשפחה ולרטוריקה המטונפת מבית מדרשם של נעם. קשה יותר להגיד מה כן, אילו חיים הזרם הדתי הליברלי/מתון מציע להומו הדתי, האם יש לו אפשרות לחיי זוגיות, מיניות ומשפחה וכו’. מהבחינות הנ”ל, אין אפסילון מספיק קטן בעולם שיכול להבדיל בין רבני הר המור לרבני צהר.

      1. מבלי להביע דעה על ההשוואה גופא, האם אכן זהו המצב? האם דתי שמזמין לביתו בני משפחה וחברים חילונים יזמין לביתו גם הומו עם בן זוגו וילדים? אני לא חושב שזה המצב (ברם, זוהי כבר התייחסות מסדר שני, אני דיברתי בעיקר על העניין עצמו, מה יש להם להציע להומו החרד לדבר ה’ מלבד חיי בדידות, נזירות ועריריות)

        1. ביקשת אפסילון קטן וקיבלת אפסילון ענק (לא יבזו אותו, לא ימנעו ממנו הכרה ציבורית ותיקצוב כמו שאר זוגות, לא ינסו לגרום לו ללכת לעינויי המרה, לא יתלו בו מגיפות ומלחמות ולא יתייחסו אליו כסכנה מהלכת לחברה. אלה דברים שהמתוקים והנעימים של נועם ינסו לקדם) עכשיו אתה מבקש גם זטא גדולה (שיזמין הביתה עם הבן זוג ליד הילדים) וזה אכן אולי אין. אגב לא בטוח גם שיכניס ליד הילדים מישנו שיאכל צ’יזבורגר. ולא בטוח שכולם ירחיקו מהילדים וכדומה (ואז גם זטא יש).
          אם (כיום) אין מה להציע היתר מעשי להומו החרד לדבר ה’ זה עניין אחר לגמרי. זאת כבר (עדיין) ההלכה עצמה ולא תוספות והמצאות. כרגע זה כמו שאין להלכה הרבה מה להציע לממזר

          1. לא ביקשתי דבר, ניסיתי לתאר את המציאות כפי שאני רואה אותה. גם לא התעלמתי מההבדלים הרטוריים והפוליטיים (האמנם יש בציבור הדתי מוכנות להכרה ציבורית בזוגיות כזו? מסופקני. תקצוב מתחת לשולחן זה משהו שגם נעם יכולים להכיל), אלא טענתי שנוח לגרור אליהם את הדיון כדי להתעלם מהסוגיות שבעיני הן יותר חשובות ומשמעותיות. כפי שהרב אברהם ציין, הכוח הפוליטי של נעם בטל בשלושים או בארבעים ולכן העיסוק בו מיותר, האפסילון גדול אבל המידה היא 0.
            אם זו ההלכה ואין מה לעשות אז לפחות אפשר לא לטשטש את זה ע”י מלל שמאלצי מחד והתכבדות בקלונם של אנשי נעם מאידך (או לפחות לא לייחס להם מה שאין בהם, שלולי דמסתפינא הייתי אומר שגם בתגובה שלך יש שמץ מזה. האמנם אנשי נעם מבזים את ההומו היחיד? מהיכרותי עם כמה מהם זה ממש לא נכון).

  12. מחרידה בעיני תמיכתך באבישי בן חיים. לדעתי הוא אנטי אינטלקטואל (הוא כתב לאחרונה שקרל פופר הוא יבש ומשעמם וחסר חשיבות). מדוע אתה חושב שהוא צודק? מה הופך את המדכאים במשנתו לקבוצה אחת? ומה ומה הופך את המדוכאים לקבוצה אחת? אי אפשר להגדיר את הקבוצות רק בכך שהם לא נמצאים בקבוצה השנייה. הוא פשוט לקח את המלחמה הקיימת בין ימין ושמאל (ואת הדגש על היותו של השמאל אליטה שדוחקת את המיעוט) ונתן להם שמות אחרים, ישראל הראשונה והשנייה.

    1. סיבת ההבדל בגישה לפופר (לאורן)

      לאורן – שלום רב,

      לגבי יחסו של אבישי בן-חיים לקרל פופר כיבש ומשעמם. כבר לימדנו מורנו ורבנו ועטרת ראשנו הרמד”א נר”ו שאת קרל פופר קוראים בחזרת הש”ץ. וכאן נעוץ ההבדל התהומי.

      כשחזרת הש”ץ נאמרת ביובש ובחיפזון כמו אצל אחינו האשכנזים – מובן שפופר הרבה יותר מעניין. אך כששומעים את חזרת הש”ץ בנעימה ובלחן ערב, כמו אצל אחינו הספרדים – הלב מתחמם, ואינו מוצא שום צורך ועניין בהגיגיו של פופר, הנקראים בלא נעימה ונשנים בלא זימרה 🙂

      בברכה, בן-ציון יוחנן הלוי ראדצקי

      1. ורע"ם הפכה למפלגה מיגזרית-פרגמטית

        בס”ד כ”ג בניסן פ”א

        החידוש המעניין בבחירות אלה הוא שעבאס מנצור ‘שינה כיוון’. מהתפקיד המסורתי של המפלגות הערביות לקדם במדינה את שלטון השמאל שהוא באופן טבעי תומך יותר בויתורים מפליגים בכיוון של הקמת מדינה פלשתינית – הפכה רע”ם למפלגה מיגזרית, שאין לה עניין מרכזי בהתוויית מדיניותה של הממשלה בשאלות חוץ וביטחון, ועיקר עניינה בקידום ענייני המיגזר ששלחה – הסדרת התיישבות בלתי חווקית ומלחמה בפשע המאורגן בחברה הערבית.

        הפלגות הערביות היו ממשיכותיה של רק”ח, המפלגה הקומוניסטית שראתה את עצמה מייצגת את קידום המאבק בכיבוש האימפריאליסטי הציוני וקידום השמאל. מההיבט המהפכני, ככל שיהיה יותר רע לציבור הערבי – כן תגבר המוטיבציה המהפכנית שלו. ככל שרע יותר לעם – טוב יותר למהפכה 🙂

        מנצור עבאס פשוט למד מהפלגות החרדיות, שעם סלידתן מהציונות הימנת והשמאלית כאחד, ועם נטייתן של חלק ניכר מהן למדיניות פחות ימנית בתחומי החוץ והביטחון – הרי שבתחום הפוליטי, מה שמעניין אותן הוא האינטרס של המיגזר – תקציבים למוסדות תורה וחינוך ותנאים טובים יותר להשגת שיכון במחירים אפשריים ליכולתו של הציבור החרדי.

        החליט עבאס לאמץ את השיטה ולנצל את מעמדו כ’לשון מאזנים’ כדי לקדם את האינטרסים של בוחריו, ולהשאיר את ענייני הפוליטיקה הגבוהה לידי בעלי הכוח האמיתיים – המעצמות, ארה”ב, האיחוד האירופי ופוטין, שהן כבר ידאגו ל’קידום העניין הפלשתיני. ייתכן שבסתר ליבם מבינים מנצור עבאס ושולחיו שטובתו של העם הפלשתיני תקודם יותר ע”י מלכות החסד הציונית הרבה יותרמאשר ע”י רצחני הפת”ח או החמא”ס.

        ובקיצור, אפשר להגדיר את ניתוחי בשם: ‘למהלך האידיאות בישמעאל’ 🙂

        בברכה, שאמס רזאל, קובת א-נג’מה

        1. מאידך, קיים גם התקדים של החמא”ס, שבתחילתו תמכה בו ישראל ועודדה אותו כאירגון שעוסק בפעילות דתית חינוכית וחברתית, בציפיה שהעסקת הנוער המתוסכל בפעילות חיובית – תמנע את פנייתם לפתח הטרוריסטי, והסוף ידוע…

          בקיצור: שאלת היתכנות שיתוף פעולה עם מנצור עבאס, אינה פשוטה…

          בברכה, שאר”ז

          1. על מנצור עבאס ורבו שייח’ עבדאללה נימר דרוויש – ראו במאמרה של המזרחנית ד”ר נסיה רובינשטיין-שמר, ‘ד”ר מנסור עבאס – בשורה אמיתית או אחיזת עיניים?’, באתר ‘ערוץ 7’.

            בברכה, שאר”ז

            1. ברם, ראו בכתבה’ ‘מנסור עבאס האמיתי’, שבה מצוטטים דבריו בערבית (שתורגמו ע”י אסף גיבור), מהם עולה ראייתו את הפלשתינים כ’ניצולי הנכבה’. נראה שהפרגמטיות והנכונות לקיים שיתוף פעולה עם החברה הישראלית – אינם משכיחים ממנו ומקהלו את השאיפה להתאחד עם ‘האומה הערבית הגדולה’.

              בברכה, שאר”ז

              1. יכול להיות שהנכונות של מנצור עבאס לשקול שת”פ עם הימין, קשורה גם לכך שהשמאל רואה כבעל בריתו הטבעי את מחמוד עבאס (המכונה ‘אבו-מאזן’) הנתפס בעיניהם כ’מתון’ יותר מהגורמים האיסלאמיים.. ימין חזק בישראל משמעו החלשת הגורם החילוני ברשות הפלשתינית וחיזוק הכוחות האיסלאמיים,

                ובקיצור: מנצור עבאס vs. מחמוד עבאס 🙂

                בברכה, שאמס רזאל, קובת א-נג’מה

                1. ואולי יש מוצא מהפלונטר?

                  בס”ד א’ דראש חודש אייר תשא”ף

                  דומני, שיש דרך לקיים ממשלת ימין רחבה שאליה יצטרפו גם סמוטריץ’ וגם סער, באופן שגם נתניהו ישמור על מעמדו הפוליטי כיו”ר הליכוד.

                  נתניהו ימשיך להיות יו”ר הליכוד, כשלידו תפעל ‘הנהגה מדינית’ שתקבע את מדינות הליכוד בהובלת הממשלה ובה יהיו חברים בכירי הליכוד.

                  היו”ר וה’הנהגה המדינית של הליכוד” יבחרו סגן יו”ר’ שירכיב ממשלה זמנית (עד לזיכויו המלא בע”ה של נתניהו) בראשות הליכוד, תוך התחייבות של ‘סיו”ר הליכוד וראה”ה הזמני’ לציית להחלטותיה של ההנהגה המדינית בראשות נתניהו, ולפנות את מקומו ליו”ר כאשר נתניהו ייצא זכאי מבית המשפט.

                  מצב זה יאפשר לכאורה לגדעון סער ושות’ להצטרף לממשלה בראשות הליכוד כיוון שאין מצב שראש הממשלה נתון במשפט, אך ישאיר בידי נתניהו את ההנהגה המדינית של הליכוד.

                  בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

                  לענ”ד גם מצד המשפט נגדו, רצוי שנתניהו יהיה יותר בעניינים של חומר הראיות וילמד אותו היטב כדי שיוכל להוסיף מידע משמעותי לפרקליטיו וכדי שבעת מתן עדותו ישלוט בחומר ויציג עמדה ברורה ועקבית שתרשים את השופטים. בסופו של דבר, גם אם אדם בטוח בזכאותו, עליו להתגבר על מסכת עדויות נגדית, וככל שיהיה מרוכז בנושא – כך תהיה הגנתו יעילה יותר.

    2. אורן, מכיוון שאני לא מתייחס לגופו של אדם, לכן גם לא מטריד אותי מה מחריד אותך ומה לא אלא רק טיעונים שתעלה. וגם לא מעניינות אותי מגרעותיו של בן חיים כאדם, או יחסו לפופר, או היותו אינטלקטואל או לא, אלא רק טיעוניו. כתבתי שהוא מגזים, אבל טיעונו היסודי לגמרי נכון. מטריד? חיים קשים. תתגבר.

  13. אתה מזמין אותנו לקבל מערכת צירים של ליברליות מול שמרנות במקום “החלוקות המסורתיות בין ימין לשמאל לקוחות (לפחות בישראל) מהשדה הביטחוני-מדיני, אבל אלו שאלות לא מאד חשובות כיום”
    לא מסכים. היא מראה לנו עוד פרספקטיבה אבל הדגש הוא על “עוד”. אתה בעצם החלפת פשטנות אחת בפשטנות אחרת. המצב מורכב יותר.
    למשל גם בציונות הדתית (הרשימה) וגם בימינה מדברים בעיקר לאחרונה על משילות בתוך הקו הירוק – במיוחד בנגב ובגליל – גניבות מבתים פרטיים ומבסיסי צה”ל, טרור חקלאי, פרוטקשן וכו’.. זה נושא שמטריד מאוד את התושבים באזורים הללו וזה נושא רלוונטי. היחס למחבלים (גם ביו”ש, שם זה יום יומי) עדיין רלוונטי. אלו “פרויקטים” של הימין. אני לא רואה ממשלת ימין שרוצה לקדם את הנושאים הללו (בבטחון ובטחון פנים) עושה את זה יחד עם המפלגה של עבאס.

    כל מפלגה רוכבת על כמה צירים (שהעיקריים שבהם הם הימני-שמאלי והליברלי-שמרני ואולי עוד כמה) והשאלה
    היא אילו התנגשויות ביניהן נסבלות (אידיאולוגית/פרגמטית/למראית עין) כך שאפשר יהיה להרכיב קואליציה עובדת.

    1. אני בכלל לא מדבר על בעיית הפשטנות. להיפך, כל חלוקה אידאולוגית חדה לאורך ציר כלשהו תהיה פשטנית, ומזה אין מוצא. הפוליטיקה חייבת להתנהל על בסיס צירים גסים. השאלה מיהו הציר העיקרי שלאורכו נכון לתת את התיאור הפשטני (קו פרשת המים): הלאומיות או הליברליות. לשון אחר: האם ציונות-דתית או מודרן-אורתודוקס? וכאן התשובה ברורה מאד לדעתי.
      ואגב, שאלת המשילות ממש לא חוצה בין ימין לשמאל של היום. זו זריית חול בעיניים שנעשית על ידי שקרנים מימין (כמו ביבי, השקרן הגדול שבכולם). ממשלת הימין לא מגלה יתר משילות. להיפך, ממשלות שמאל היו משילות יותר. ובכלל, אין שום סתירה בין אכיפת חוק על ערבים לבין שמאלנות, ואני לא מדבר רק תיאורטית אלא גם אמיתית. הימין מדבר על זה (כמו על כל דבר אחר. הימין, מאז ז’בוטינסקי, כוחו בעיקר בדיבורים) אבל לא עושה מאומה. זו עוד סיבה מדוע הציר החשוב הוא הציר שאני תיארתי והציר המדיני כמעט אינו רלוונטי.

      1. אוקיי עכשיו זה ברור. מסכים איתך לגבי הפסקה הראשונה.
        לגבי המשילות – בימינו זה נכון והפנטזיות של בן גביר והימין האמיתי לא יתממשו כל עוד נתניהו בשלטון, אבל שוב – הבעיה זה נתניהו/הליכוד ולא הימין. ואני לא רואה את יש עתיד, העבודה ומרצ עושים מאמץ בעניין. נראה שהם עושים מאמץ להסתיר ולהקטין (תקשורתית) את הבעיות שכתבתי עליהן. במשילות של השמאל אתה אולי מתכוון לאולמרט (מלחמת לבון השנייה, פיצוץ הכור בסוריה, עופרת יצוקה..) אבל נראה לי שהוא שמאל קצת שונה מהשמאל המוכר שלנו.

השאר תגובה