מבולבלים? שנו את מערכת הצירים (טור 382)

בס"ד

עד כה התעלמתי מהבחירות שעברו עלינו. בכל זאת, אי אפשר לכתוב טור כל פעם שיש בחירות, אחרת לא אעסוק בשום דבר אחר. אבל בכל זאת, יש לי כמה הרהורים בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות, ואני מקווה שתרשו לי לשתף אותם עמכם. אני די בטוח שלא תופתעו, אבל אני כן מעריך שהם יהיו לכמה מכם לתועלת.

הבלבול

תוצאות הבחירות האחרונות הכניסו את השיח שלנו לסרטים. נבואות אפוקליפטיות, או סתם מבוכות, בלבולים וחוסר הבנה, עולים כל העת מכל כיוון: מי ניצח: הימין או השמאל? מי הטובים ומי הרעים? מי זה בכלל ימין ומיהו שמאל? מי כאן חלאה גזענית-שוביניסטית, ומי חלאה פוסטמודרנית? מי כאן ציוני-דתי ומי נאור? (והאם אלו באמת שני הפכים?) האם המיעוטים ניצחו או הרוב? מי בכלל המיעוט ומי כאן הרוב? איך בדיוק מצטרפים מנסור עבאס והאחים המוסלמים אל הקוטב הציוני-דתי-גזעני-שוביניסטי ויוצרים עמו קואליציה עבור ביבי והליכוד? איך כל כך הרבה אנשים רוצים ומצפים שבנט וסער, שנמצאים ימינה לביבי, יבנו במו ידיהם ממשלת שמאל עם מרץ והמשותפת?

יש כאלה שחושבים שביבי האיש יצר במו ידיו המושחתות את כל הבלבול הזה. ההתפלגות הפוליטית כולה היא בעד או נגד ביבי, וזו מגמדת את כל שאר צירי המחלוקת. לולא הוא הכל היה מסתדר כאן לפי הצירים המוכרים לנו, ואז לא היה שום בלבול. אבל עם כל ההערכה ליכולותיו וכישוריו ולרגשות העזים בעדו או נגדו, קשה לי לקבל תזה כזאת. יש כאן משהו עמוק יותר שדורש הבהרה מן השורש. ביבי לכל היותר סייע לו להתגלות אבל לא יצר אותו.

דוגמאות לבלבול בשני מישורים: הפוליטי הכללי והדתי

הבוקר שלחו לי את מה שעמית סגל כתב בערוץ הטלגרם שלו:

זהו תיאור הבלבול על המפה הפוליטית הכללית. בתוך המפה הדתית הבלבול לא קטן יותר. כך כותב איש הקולנוע יאיר ליפשיץ בפייסבוק:

יש עוד קולות מתוך המחנה הדתי, שחשים מבולבלים מול האיחוד הבלתי קדוש והדוחה בין הדוסים העבשים של המפד"ל, הלאומנים נוסח סמוטריץ, עם הגזענים נוסח בן גביר והשוביניסטים-הומופובים נוסח אבי מעוז, הרב טאו ו'נועם'. "הזאת הציונות-הדתית?", הם שואלים את עצמם. "לשם אני שייך?". נדמה לי (ואולי זה רק wishful thinking שלי?!) שחלק לא מבוטל מתוך ששת המנדטים שהצביעו לחבורה החשוכה והדוחה הזאת חשים תחושות כאלה, אבל השייכות וההזדהות מובילות אותם להקיא ולשלשל (!) את הפתק הזה בקלפי. כשרואים את האחדות המופלאה בין כל חלקי הציונות-הדתית, שילוב מופלא של שוביניזם וגזענות עם פתטיות לאומנית, איך אפשר לעמוד מנגד?! מי רואה את האחדות המופלאה הזאת עם שלום נכסף של דורות ולא מצטרף? הרי זו ממש בגידה במחנה.

נדמה לי שהבחירות האחרונות הדגימו לנו בצורה מושלמת את דברי הרב שטיינזלץ ז"ל:

קלפי הוא אחד משני מקומות שאליהם נכנסים כשאין איש רואה, משלשלים משהו מסריח ויוצאים. זה חשוב, זה הכרחי, אבל לא צריך לדבר על זה יותר מדי על מה שעשיתי שם.

מילה בסלע. אני מסכים לגמרי, למעט ארבעת המילים: "זה חשוב" ו"זה הכרחי".

בכל אופן, יש כאן תיאור של בלבול במישור הפוליטי הכללי וגם במישור הדתי. נוצרות כאן קואליציות חדשות ומפתיעות (לכאורה), ואין פלא שאנשים נבוכים וקשה להם להגדיר היכן הם עומדים, מי כאן לנו ומי לצרינו. אבל לפני שאכנס לעניין הבלבול כמה נקודות צדדיות.

תגובתי ליאיר ליפשיץ

בתגובה לדבריו של יאיר ליפשיץ, כתבתי את הדברים הבאים:

שטויות. זה לא נוגע לחיים של אף אחד. וזה גם לא קשור לפיצול. הרב טאו היה כזה תמיד, השאלה האם זה מעורבב בישיבת מרכז או נפרד ממנה. ולבסוף, יש לי עדכון בשבילו: היו בעבר הרבה מאד מהפכות שפנו אחורה. בעצם אולי רובן כאלה. הקומוניזם לא, אבל בציונות בהחלט יש חזרה מהגלות לתנ"ך, וברפורמציה הכל אחורה, ובאסלאם המהפכנות העיקרית היא אחורה. קלסיציזם ורומנטיקה של העבר הם דלק מצוין למהפכות. מהפכנים שממציאים ערכים פונים קדימה, אבל מהפכנים שחותרים למימוש ערכים קיימים – בד"כ יונקים מהעבר (האידאלי?)

לאחר מכן, הוספתי שאיני מבין את ההפתעה והתגובה הקשה הזאת לתוצאות הבחירות. הרי כל הסיפור הזה לא קשור לנתניהו בשום צורה. אף אחד לא יכול להכחיש שיש קבוצה גדולה מאד בציבור שדוגלת בתפיסות הללו, בין אם יש לה ביטוי פוליטי (אזוטרי. ח"כ אחד במפלגה שולית) ובין אם לאו. מי שמייצג ביתר עוצמה את כל הערכים הללו הם החרדים, וכאלה יש עשרות ח"כים. איך אבי מעוז משנה משהו במפה? הרי החרדים גם הם לא נותנים מקום לנשים, בעד לסקול הומואים (ובטח להצר את צעדיהם), וגם הם כמובן ברובם גזענים למהדרין (בגלל תפיסת היהדות שלהם). ועוד לא הזכרתי את הערבים, ובפרט המוסלמים, שדוגלים גם הם בכל הערכים הנשגבים הללו. אבל משום מה אל כל אלו כבר התרגלנו, ורק בחירתו של אבי מעוז היא השואה החדשה.

אז מה היה לנו כאן? החלק החרד"לי עם תוספות מסורתיות אחרות ביחד עם החרדיות ועם השמרנות המוסלמית מהווים להערכתי לפחות 30% מהציבור בישראל (וזו הערכת חסר לדעתי). כל אלו בהחלט דוגלים בשוביניזם ביחס לנשים, בהצרת צעדיהם של הומואים, והחלק היהודי שביניהם גם בהצרת צעדיהם של הערבים. אלא מאי? שעד עתה לא היה לכל אלו ביטוי בזירה הפוליטית. הערבים לא נשמעים בשיח הציבורי, החרדים לא מדברים על תפיסת הנשים וההומואים שלהם, כי הם יותר פרגמטים ויותר אינטליגנטיים מהחשוכים "שלנו", ומה שנשאר הוא אבי מעוז של "נועם" וגרורותיה, שמוכנים לדבר על כך בקול רם.

אם מסתכלים על זה כך, אז מה שקרה עד הבחירות הללו זו ההפתעה האמיתית: הצליחו להשתיק כשלושים או ארבעים אחוז מהציבור, ולא לתת להם פתחון פה פוליטי. עכשיו נכנס ח"כ אזוטרי אחד ואומר בקול רם את מה שחושבים כשלושה מיליון אזרחים מושתקים כבר מזה שנים רבות (ממש גדעון האוזנר, לא?), והתחושה שהמבול הגיע. ממש מוזר.

ושוב, הדעות הללו דוחות אותי. הן חשוכות וגזעניות ומן הראוי להילחם נגדן בכל היכולת. אבל השתקה שלהן אינה מועילה. היא רק מסתירה את הבעיה ולא פותרת אותה. נכון שבני דודנו אנשי הפי סי חושבים שאם לא אומרים משהו אז הוא לא קיים, ולכן בעיניהם שינוי השיח הוא הפתרון לכל תחלואינו, אבל איני רואה סיבה לאמץ את ההבל הזה. להיפך, חשוב לאוורר את הדברים ולתת להם ביטוי תקשורתי ופוליטי כדי שאפשר יהיה להתמודד עמם ולהעלות טיעוני נגד. אם אתם לא דון קישוט וסנשו, או הרב טאו, יהיה לכם קשה מאד להילחם נגד מישהו שלא קיים.

שינוי מערכת הצירים הדתית

נדמה לי שהמסקנה העיקרית מכל הבלבול הזה היא הצורך בשינוי מערכת הצירים שלנו. אצל ציונים-דתיים רבים (יחסית) ישנה תחושה שכל עוד זה קיים אצל חרדים אז זה "הם" ולא "אצלנו". אבל "נועם" היא הרי משלנו! היא בשר מבשרה של הציונות-דתית, לכן זה מדאיג ומקומם יותר. אך זוהי כמובן טעות. "נעם" היא בדיוק אותו "הם" כמו החרדים, רק עם כיפה סרוגה ועוד הלל אחד בשנה (פלוס ריקודי אקסטזה של אביזרייהו דעבודה זרה לפני נשיא, ראש ממשלה ורמטכ"ל ביום ירושלים). אלו אינם אלא חרדים עם כיפות סרוגות בתוספת קורט עבודה זרה ושפה מליצית ופתטית שמבטאת ניתוק מוחלט מהמציאות (מה שקרוי אצלם "מבט של קודש").

הבלבול הזה משקף בעיה של אנכרוניזם במערכת המושגים שלנו. הקבוצות האידאולוגיות והדתיות מוגדרות על פי מערכת צירים שאינה רלוונטית כיום. "הציונות-הדתית", למשל, הוא מונח שמשקף חלוקה לא מעניינת ולא רלוונטית בין אומרי הלל ביום ה באייר למתנגדיו. אבל החלוקה הרלוונטית היא בין דתיות מודרנית (מודרן אורתודוקס וחרדים ליברלים) לבין דתיות שמרנית (חרדים אידאולוגיים וחרד"לים). רק חשבו היכן הייתם ממקמים את רש"ר הירש והרב ברויאר על המפה שלכם. זהו הציר החשוב והרלוונטי יותר בימינו (אני מזכיר לכולנו עובדה נשכחת: המדינה כבר הוקמה), וכשמתבוננים על המציאות דרכו מגלים שלפחות בספירה הדתית הבלבול כולו נעלם. כתבתי על כך לא פעם, והראיתי זאת היטב כאן למשל, בדיון אודות היחס שגילו הקבוצות השונות לתוצאות הבחירות האחרונות לרבנים הראשיים.

כאשר מבהירים את מערכת הצירים האמיתית ולא נצמדים לסיסמאות ורעיונות שהגדירו את מערכת הצירים בעבר, הכל נעשה פשוט יותר. ציוני-דתי צריך לשאול את עצמו האם הוא שמרני או לא, ולפי זה להחליט האם עליו להצביע לגזענים החשוכים של סמוטריץ או למפלגה אחרת. הוא יכול להגיע למסקנה שהוא אמנם אומר הלל ביום העצמאות, אבל לא מוכן לרדוף הומואים ולראות את הקרן החדשה תחת כל עץ רענן ולהיצמד לכתביו ולתכתיביו ההזויים של הרב טאו. פתאום אנחנו מבינים שהם לא "אצלנו" אלא מדובר ב"הם", והכל נרגע. בסך הכל אוכלוסייה שמרנית גדולה מאד בישראל קיבלה ביטוי פוליטי מזערי. לא קרה שום דבר חדש. אפשר וראוי להילחם נגד התפיסות הללו, אבל אין מה להיבהל מתוצאות הבחירות ובוודאי אין מה לשייך זאת לביבי. זה לא קשור אליו, פרט לכך שהוא המגנט הראשי עבור המיעוטים המודרים.

בניגוד לתירוצים הדמגוגיים משמאל (ולמתקפות על אבישי בן חיים), ביבי באמת שייך למיעוט מודר בשיח התקשורתי, ומכאן ההזדהות הגדולה איתו. ההצבעות עבורו וההתלכדות הקואליציונית של המיעוטים המודרים סביבו מתחילה ונגמרת בזה, ולא בשאלות ה"גדולות" והקלסיות של ימין ושמאל. אם תקבלו או תכחישו, זו אינה אלא מלחמה נגד האליטות. הא ותו לא.

ובכלל, האפוקליפטיות תמיד עושה רע למלחמות צודקות. יש לאנשים תחושה שאם יתעלמו מהיחס המוטה שביבי מקבל בתקשורת (ונדמה לי שגם במערכת המשפט), זה מחזק את מאבקם. אבל לא, זה דווקא מחזק אותו. זה מצייר אותו כקדוש מעונה ואת אלו שמולו כרודפים. כך מצטיירת דמותו כנציג אותנטי של המיעוטים הנרדפים ופעם אחר פעם הוא זוכה במירב הקולות בבחירות. גם ההגדלה האפוקליפטית שעושה "נועם" לקרן החדשה ולכוחות הליברליים עומדת בעוכריה. לכאורה זה מחזק את המחנה וממריץ אותו לפעול. אבל בעצם זה גורם לכך שכל מי שמתריע נגד הפי סי ועלילות הקרן החדשה מצטייר כהזוי. אני, כמי ששותף לתחושות על הטיה נגד הימין ועל השתקה אלימה שהקהילה הלהט"בית נוקטת בה ושיח הפי סי והרעות החולות שכרוכות בו, לא מוכן להזדהות לשם כך עם המעופפים החשוכים וההזויים של הרב טאו וציר הרשע (הנה לכם הגדלה אפוקליפטית). הציור של שחור-לבן הורס כל חלקה טובה, ומעמעם את השיח ואת המחלוקות במקום לחדד אותן. הוא אחראי במידה רבה על הבלבול שכולם חשים בו בעקבות הבחירות.

שינוי מערכת הצירים הפוליטית

הדבר נכון גם ביחס לשדה הפוליטי הכללי, ולאו דווקא בהקשרו הדתי. הזהות בין שמרנות פוליטית לשמרנות חברתית יוצרת בלבול. המיקוד על השאלות הביטחוניות-מדיניות יוצר בלבול. החלוקות המסורתיות בין ימין לשמאל לקוחות (לפחות בישראל) מהשדה הביטחוני-מדיני, אבל אלו שאלות לא מאד חשובות כיום. השאלה מה לעשות עם הפלסטינאים היא הלכתא למשיחא, שהרי אין שום דבר על הפרק עכשיו. המאבק העיקרי ניטש על החברה בישראל ולא במישור המדיני.

כאשר רואים שהקואליציה שמתגבשת סביב ביבי היא קואליציה של קבוצות מיעוט נרדפות שכולן דוגלות בשמרנות חברתית ולא מקבלות ביטוי בשיח הציבורי, מתבהר מיד מה למנסור עבאס ול"נועם", לבן גביר, לחרדים ולחרד"לים. כפי שהסברתי, גם ההצבעה בעד ביבי לא משקפת בשום צורה אג'נדה מדינית וביטחונית. מי שרוצה ימין צריך להצביע בנט וסער ולא ביבי (שהוא איש מרכז במדיניות ופעולות שלו, אם כי בשיח הדמגוגי שלו הוא כמובן פוזל לאלקטורט הימני). אבל ההצבעה עבורו לא מבטאת תפיסות עולם ימניות, או תפיסות עולם בכלל, אלא תחושת הדרה וקיפוח ומלחמה נגד האליטות (סליחה שגנבתי לאבישי בן חיים את התזה הנכונה מאד שלו)[1]. אגב, כך גם בהצבעה נגדו.

החיבור בין שני המישורים

מקריאת הפסקאות הקודמות יכולתם להתרשם שיש קשר בין הבלבול בשני המישורים. הבלבול הדתי הוא מקרה פרטי של הבלבול הפוליטי הכללי ולגמרי קשור אליו.

הרב פרומן ז"ל דיבר מזמן על הקואליציה הטבעית בין חמאס לבין היהדות הדתית, שתי קבוצות שיכולות לשתף פעולה מול הליברליזם החילוני (ואיני יודע מי מהן מפחידה אותי יותר). חזונו האפוקליפטי קורם בימים אלו עור וגידים מול עינינו הנדהמות (והמודאגות מאד). למזלנו, בינתיים הרב טאו ו"נועם" מבולבלים ושבויים גם הם במערכת המושגית המעורבבת שהם עצמם טורחים לתחזק במרץ רב. לכן גם הם (בינתיים) לא מוכנים לקואליציה עם עבאס. אבל זה עלול (פוליטית) או עשוי (השקפתית) לעבור להם, ואז החושך יכסה ארץ וערפל לאומים. כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. הודו לה' כי טוב שמסמא את עיני אויבינו ורגלי עבדיו ישמור וידי אויביו יקשור.

פתאום מתברר ומושם בפנינו על השולחן מה שהוסתר מאיתנו בשיח התקשורתי והציבורי עד היום. לנגד עינינו מתייצבת בגאון העובדה שרוב הציבור בישראל שייך למיעוטים מודרים, וההתלכדות של קבוצות אלו יוצרת רוב מדאיג של פונדמנטליזם חשוך. הבעיה אינה בכך שניתנת למיעוטים הללו סוף סוף זכות להתבטא ולהישמע ושיש להם סוף סוף ייצוג פוליטי. זה החלק הטוב של תוצאות הבחירות הללו ושל תהליכים רחבים יותר שקורים בשנים האחרונות גם בתקשורת ובכלל (כפי שכתב ליבסקינד, גם שם כחלק מהייצוג למיעוטים המודרים נכנסים עשבים שוטים שאין בינם לבין עיתונאות ולא כלום). הבעיה היא בעצם קיומן של תפיסות כאלה. בקיצור, זה לא אבי מעוז ובן גביר אלא מצביעיהם. השתקה של הקולות הללו רק מחזקת אותם ונדמה לי שהיא שהביאה אותנו עד הלום. הדרך להתמודד עם התפיסות החשוכות הללו אינה הסתרה והשתקה אלא עימות ישיר. בחינה של תפיסות העולם הדתיות שלנו, והאם באמת נכון להיצמד לפרשנויות אנכרוניסטיות, שוביניסטיות וגזעניות, או שאפשר לרענן (ולהרזות) את המסורת שלנו. במובן הזה אני מאד שמח על הקואליציות החדשות שנוצרות כעת. הגיע הזמן להרוס את המבנים והקואליציות החברתיות והאידאולוגיות הישנות ולעדכן אותן לזמננו.

בדיון הבוקר עם חיותה שחולל את הטור הזה היא העלתה את אמירתו הידועה של הרב קוק – כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח. כוח משיח זה אומר – שינוי, תזוזה טקטונית, ואולי גם חידוש ותיקון. מאז ומעולם חשבתי ששלום ואחדות דעות זה דבר מאד מסוכן (גם חז"ל חשבו כך, ולכן אמרו שבבי"ד שכולם פוסקים מיתה הנדון יוצא זכאי). ההזדהות המחנאית הזאת שמתחזקת למראה שלום הדעות המופלא בין כל חלקי המחנה (כל אחד תורם את הכיעור שלו כדי ליצור את התמונה הססגונית הכללית) היא ממש תהליך בזוי בעיניי. מלחמה זה יופי, הלאה האחדות. כבר למדנו ממוהר"ר שאולי שהפתרון המתבקש כעת הוא רק מלחמת אזרחים (קטע נהדר, רוצו לראות).

[1] הביקורות והלגלוגים עליו גם הם מבטאים חוסר הבנה. מוכיחים לו שביבי אינו מיעוט מודר, ואפילו לא מזרחי. אבל כל זה לא רלוונטי. ביבי, כמו בגין לפניו, הוא מזרחי במובן הזה שהוא הלוחם הראשי נגד אליטות השמאל האשכנזי שמדירות אותו. בתודעה הציבורית (וגם במציאות) זה לגמרי נכון, ולא תלוי בכלל בעובדות לגבי מצבו הכלכלי והחברתי ובמוצאו של ביבי. הביקורות על בן חיים הן סתם חוסר הבנה, במקרה הטוב, או דמגוגיה והתעלמות מהמציאות התודעתית (והעובדתית) במקרה הפחות טוב.