פנייה לפדלחו”שית המיואשת (טור 390)

בס”ד

מבצע שומר החומות כמעט השכיח ממני שלפני כשבועיים התפרסם פוסט שכתבה מישהי בשם דבורה (כנראה ניק?), שהקימה את דף הפייסבוק של הפדלחו”שיות (ראשי תיבות של “פמיניסטיות דתיות ללא חוש הומור”), ובו היא מודיעה על סגירתו הקרובה של הדף. בעיני רבות ורבים (זו הפעם האחרונה שאני מכפיל את לשוני, שוביניסט שכמוני, ולו רק כדי שתבינו שיש שם גם כמה חברים זכרים) מחברי הקבוצה, זהו אירוע מאד משמעותי. אני מתרשם שהדף הזה השפיע והיה מכונן עבור נשים רבות ששייכות לקבוצת ההתייחסות הזאת. הוא נתן להן במה ותחושת שייכות ושיתוף, מקום לפרוק מתחים, לפרוס הרהורים ולשתף תובנות, תוך נטרול ההגמוניה והשתלטנות הגברית. הדף כנראה שינה את ההסתכלות הדתית וההסתכלות בכלל של לא מעט מהמשתתפים בו (גם גברים), לפי עדותם שלהם.

ברצוני להתייחס כאן בעיקר לפוסט הנ”ל, ולא לקבוצה בכלל (שאיני מכיר אותה. אני נטול פייסבוק, ולא מבין בו הרבה). אני גם לא מתכוון להתייחס לאחד מהנושאים העיקריים בוויכוח שהתעורר בעקבות פרסום הפוסט הזה, והוא זכותו המוסרית של מקים דף כזה לסגור אותו (בפרט כשיש בו כבר כ-17,000 חברים. כחצי מנדט!!!). זו בהחלט שאלה מעניינת אבל היא לא הנושא שלנו. מבחינתי הפוסט הזה ביטא תחושות קשות, מוצדקות לפחות בחלקן, ולהבנתי הן משותפות ללא מעט אנשים ונשים, בעיקר אלו הישרים שבינינו. לכן הוא בהחלט שווה התייחסות רצינית ועניינית, ואת זה אנסה לעשות כאן. לסיום רק אעיר שהיו גם אמירות שונות, פחות נחרצות, בעקבות פרסום הפוסט הזה. יש אדמיניות אחרות שלא רצו בסגירה, והיו שרצו בה מסיבות אחרות. היו גם ביקורות ונזיפות על הפנאטיות של הפוסט ועל חוסר המוכנות לפשרה עם פמיניזם לייט. בעיניי זהו פוסט כן, שמבטא באומץ וביושר תחושות אישיות של הכותבת, וזכותה להביע זאת בצורה חדה כהבנתה. מי שחש אחרת זו גם זכותו, ולכן איני מסכים לביקורות הללו. אבל לכל אלו לא אתייחס כאן.

מעט על הקבוצה

בכל זאת, פטור בלא מעט רקע על הקבוצה אי אפשר. הקבוצה הוקמה בהשראת דף קודם של פמיניסטיות לא בהכרח דתיות, והשמות של הדפים הללו מבוססים על (מהדהדים את?) הסטיגמה שיש לרבים על פמיניסטיות, שהן רציניות וכבדות ונטולות חוש הומור (בכייניות?).

בראש הדף מוצג ה”אודות” שמלמד קצת על הרקע שלו, והרי הוא לפניכם:

אודות

אוקיי, זה המקום לפרוק הכל 🙂 כי מי כמונו דתיות פמיניסטיות יודעות מה זה חוסר חוש הומור!

הוקמה בהשראת טל גוטמן, מקימת קבוצת:

http://www.facebook.com/groups/440928549253281/

זהו מקום עבור נשים לחלוק ולשתף אירועים מחייהן במסגרת הדת. מקום בו הן יכולות לצחוק על הכול, בלי להצטדק, בלי להתנצל, בלי להיות מואשמות בחוסר צניעות, ובלי להסביר למה אין להן חוש הומור.

***הערה חשובה: זוהי לא קבוצת דיון על פמיניזם. הסגברה מכל סוג תימחק לאלתר (למי שלא מכיר את המושג – גוגל). מסגבירים, מחרחרי ריב, שוביניזם, אלימות מילולית או התנסחויות פוגעניות כלפי חברות הקבוצה כמו גם הגנה על פריבילגיות גבריות – יימחקו מיידית ***

אנחנו כאן בשביל לצחוק ולשתף ולמצוא כוחות ביחד במרחב נעים. זה הבית שלנו, המקום בו אנחנו רוצות להרגיש בטוח, להתייעץ, לכעוס, לצחוק. בבית שלנו אנו לא מתכוונות לעסוק בהגנה – לא על הדתיוּת שלנו ולא על הפמיניזם שלנו. איננו זקוקות לעצות חינוכיות או הלכתיות אודות איך לחיות את החיים המורכבים דיים של פמיניסטית דתיה. איננו מחפשות אישורים הלכתיים מאף אחד, ובקבוצה הזאת לא יגידו לאף אחת מה צנוע ומה לא, איך להתפלל, איך לקיים מצוות, מה במסגרת ההלכה ומה מחוץ למסגרת.

לא כולן כאן מתפללות עם נשות הכותל, אך בקבוצה הזאת נשות הכותל לא צריכות להתנצל; לא כולן כאן מרגישות שהמאבק הלהט”בי רלבנטי עבורן, אבל בקבוצה הזאת הקהילה הלהט”בית – ובפרט זו הדתית – תהיה מוגנת מפני התקפות; לא כולן כאן עוסקות בפמיניזם מזרחי, אך הכחשת הדיכוי המזרחי לא תתקבל; יש כאן לכאורה רוב אורתודוכסי, אבל זו לא קבוצה אורתודוכסית. זו קבוצה *דתית*, וכל צורות הדתיוּת במשמע – רפורמיות, קונסרבטיביות וכל הספקטרום הדתי מתקבלות כאן באהבה. מנגד – השמצת הדת וערעור או זלזול כללי באמונה היהודית ובעקרונות יסוד של היהדות – פוגעים גם הם בסביבה הבטוחה שהקבוצה מבקשת להיות, ואין מקומם כאן.

זה גם הבית של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית מכל סוג שהוא. כאן מאמינות לנפגעות ומתלוננות. אין כאן מקום להאשמת קורבן ואין כאן מקום לפקפוק במתלוננות. תגובות שאינן מייצרות מרחב בטוח של אמון בנפגעות ימחקו. מי שרוצה להרחיב מוזמנת לקרוא בשרשור הזה – https://m.facebook.com/groups/352850698102983?view=permalink&id=921134094607971

זו לא קבוצה לדיונים בכל תחלואי החברה הדתית בישראל או דיונים פוליטיים וחברתיים. זו כן קבוצה לדיונים פמיניסטיים כלליים שלא נוגעים לדת. פוסטים שאינם קשורים לנושא הקבוצה (off topic) – עשויים להימחק.

למצטרפים חדשים – לפני שאתם פותחים פוסטים ומגיבים מומלץ לקרוא כמה שרשורים ודיונים בכדי להתרשם מן הסגנון ומן ההווי וללמוד להכיר את הקהילה הווירטואלית.

גברים פמיניסטים – אתם בהחלט רצויים כאן, אבל בתנאי אחד: אל תשתלטו על השיח. יש לכם מספיק מקומות להתבטא. מטרת הקבוצה היא להשמיע קולות נשיים שמושתקים בשלל דרכים. כשחברה בקבוצה פותחת דיון והוא הופך להיות דיון בין גברים שאי-אפשר להשחיל בו מילה – זה לא פמיניסטי ולא לעניין, ובפרט כשאתם מסיטים דיון פמיניסטי לכיוון אחר. כנ”ל לגבי פתיחת פוסטים מרובים. נא התאזרו באיפוק.

מי שרוצה לתהות לגבי מהות הפמיניזם ולא בטוח/ה שמבינ/ה את כללי הקבוצה מוזמן/ת לכאן:

https://www.facebook.com/groups/299815500102856/

לדיונים על פמיניזם ויהדות הלכתית בלבד:

https://www.facebook.com/groups/111728475664913/

האדמיניות של הקבוצה

Deborah Aroshas

Avital Lifschitz

Rachel Lion

Ayala Falk

Na’ama Tal Cohen-Landau

אתם יכולים להתרשם שיש כאן יד מכוונת די קשוחה, ואני לא בטוח שמגיע לדף הזה פרס הסובלנות והפתיחות. אבל מטבע הדברים, אני כתושב מאדים מובהק לא חוויתי את נקודת המבט של יושבות נגה, ובפרט לא יושבות נגה פמיניסטיות. אחרי ששמעתי את הדברים לא פעם מנשים שונות ודעתניות, אני נוטה להאמין שאכן השיח הגברי הוא שתלטני מדיי עבורן ולא מאפשר להן להתבטא,[1] ולכן המדיניות הזאת כנראה נחוצה כדי שהן תוכלנה לשוחח שם בחופשיות (כבר הערתי לא פעם על מספר הנשים שמשתתפות בדיונים באתר האדמוני שלי).

הפוסט המדובר

אביא כאן את גוף דבריה (בלי דברי התודה בסיום) במלואו:

פדלחו”שיות יקרות,

לאחר תקופה ארוכה של מחשבה, וקרוב לעשור של פעילות, החלטתי לסגור את הפדלחו”שיה. הקבוצה תאורכב בתאריך ה30.5.2021.

אפרט פה את הסיבה לסגירה. הדברים יוצאים מן הלב, ומשקפים את חוויתי האישית, שחשוב לי לשתף שכן הייתי המקימה ונושאת הדגל של המרחב הזה שנים לא מעטות. חשוב להדגיש כי הדברים הם שלי, ולא משקפים את דעתן של חברותיי אדמיניות הקבוצה.

לא קל לי לכתוב את הדברים, אבל הדברים נזעקים בקרבי כבר תקופה ארוכה מדי. אז אני נושמת עמוק, וצוללת.

———————–

הקבוצה הזו נולדה מכאב גדול שלי, והיוותה בזמנו נחמה אדירה בבחינת צרת רבות חצי נחמה.

הייתי בת 24 כשפתחתי את הקבוצה, סטודנטית, מלאת אמונה ולהט לייצר שינוי חברתי במערכת מיושנת. חשבתי שהנה, הגענו לעידן בו נשים מקבלות קול וכוח באופן דמוקרטי הודות למדיה החברתית, עכשיו נותר לנו רק להצביע בהמונינו על העובדות, והממסד הדתי יבין ויפנים שהגיע הזמן להפסיק להתייחס אלינו כאל יצורות נחותות שצריכות לקבל רשות לנשום, לדבר, לשיר, להתקיים במרחב.

במשך שנים האמנתי שניתן לשנות “מבפנים” (אם כי בהגדרה כולנו גם כך בחוץ). שניתן לאחוז את החבל משני קצותיו. ש”הם” לוקחים בעלות על היהדות, אך היא לא *באמת* שלהם, ובעומק, יש בדת מקום לכולןם.

בשנים הראשונות לקיומה של הקהילה הזו, היא הרגישה כמו הדבר הנכון: הנה! נשים התאגדו, שברו שתיקה, עמדו על זכויותיהן. בכל פעם שאישה סיפרה שהקבוצה הזו נתנה לה כוח, וגב, לדרוש משהו, לשנות משהו בחייה, נמלאתי שמחה ואמונה בעתיד. וחשוב לי להגיד שחווינו פה רגעים של חסד, שיתוף והשראה, שהיו חשובים גם עבורי במסעי האישי.

ועם זאת, כיום אני מבינה שטעיתי.

נכון, זיהינו את מסך העשן, הגזלייטינג הבסיסי של הדת את האישה (“זה לא באמת ברוך שלא עשני אישה! זה כי אתן נשגבות יותר”), למדנו לזהות והעמקנו במקומות שנוצרו לא עבורנו אלא נגדנו. עגינות. בעלות. תקיפה מינית, אונס, ניצול נשים בידי סמכות דתית. הדרת נשים ממוקדי קבלת ההחלטות, הפקעת כוח ושליטה מנשים על גופן, השתקת קולן של נשים, הסגברה, התופעה של גברים שדנים במיניות האישה ללא סוף, בדקדקנות מעוררת חלחלה.

סיפרנו לעצמנו שברגע שזיהינו והצבענו – הרי שהצלחנו לנצח את השיטה.

אך פספסנו את העיקר:

עצם קיומו של המרחב הזה כאן, הוא בעצמו מסך-עשן נוסף על גבי המציאות: מציאות של אי-שוויון אינהרנטי, יסודי, מהותי, בין איש לאישה בדת היהודית. הקבוצה הזו כמוה כסם הרגעה זמני, טשטוש מאלחש, ממסך. המחשבה שנוכל להיות אנחנו בתוך מערכת מיזוגינית-במוצהר, שנוכל לשמור על כבודנו העצמי – היא אשליה במקרה הטוב, רמיה עצמית במקרה הרע, ושיתוף פעולה ברמיה של אחרות במקרה העוד-יותר-רע.

אי אפשר להכחיש: יש חוט מקשר בין הפדלחושית מבקעה, לבין הנערה בת השבע-עשרה שמגלחים לה את השיער לפני שמוסרים אותה לבעליה, לבין האישה החילונית שמשקיפה על כל זה בהיקסמות ואומרת שהיא אמנם לא שם, אבל חשוב לכבד את המסורת.

קיום הקבוצה תחת הכותרת “אני פמיניסטית דתיה” – משרתת בטווח הארוך לא את הנשים בתוך הדת – אלא את המשך קיומם של מסכי העשן.

במו ידינו נטלנו כמה מגדולי הביטויים של מיזוגיניה, כיבסנו אותם בעמל בנהר הגדול, ופרשנו אותם לרווחה, מצהירות: “כ-שר!” אבל מספיק רק להעז להיישיר מבט בכבסים האלו כדי לראות כמה הם מלוכלכים ובלויים. כמו שאמרה מרי דאלי, “אם אלוהים הוא זכר, אזי הזכר – אלוהים“. בסוף, בהרכינך ראש בפני מערכת שבנו גברים-בלבד למען אינטרסים של גברים-בלבד, אזי את בהכרח מרכינה ראש בפני עליונות גברית.

בקבלה שזוהי מערכת היסוד שמגיעה לה כבוד בלתי מסוייג, ושכל אתגור שלה צריך להיעשות ביראה – הרי שאת מכבדת את יסוד היסודות של המערכת הזו, משמרת בעצמך את הלבנים של החומה הכבדה הזו, מחזיקה אותם בידייך כדי שחלילה לא יקרסו במה שאת מדמיינת שיהיה הסוף שלך.

אני מסתכלת אחורה ומבינה את העצבות התהומית שיש במעמד הזה, של לחכות לפירורים שיואילו בטובם הרבנים לתת לנו, “להרשות לנשים” איקס, “להתיר לנשים” וואי. חשבתי שאנחנו מחדשות, מאתגרות, אבל שוב ושוב המשכנו להגדיר את עצמנו לאור ההגדרות שלהם. עד כמה שניסינו, לא הצלחנו למנוע את התופעה ההרסנית של נשים שמתנצלות, מכלות את זמנן ומאמציהן בהסברים, ומקוות לאישור גברי על עצם קיומן.

—————

הייתי מלאת התנגדויות כשנשים שלא מתוך הדת ניסו “להראות לי את האור”. היותן מבחוץ מנעה מהן לתפיסתי דאז, להבין ש”זה מורכב”. שזו סך הכל טעות היסטורית קלה, שזה הכל סימבולי, לא באמת, שאריות של תקופה היסטורית שונה, ובכלל עכשיו אנחנו בעידן של שינוי, ואוטוטו הכל משתנה לחלוטין. (הנה, נשים כותבות ספרי הלכה!) הן נראו לי מתנשאות, עיוורות. ציטטו דברים שנשמעו לי פשטניים, מביכים, בורים, מתבלבלות במקורות, “טועות” בקביעות (מה היא “טעות”, שאלתי פה אחת מכן לאחרונה, בהקשר של תפיסת הדת אותך כאישה?)

אבל האמת היא שזה כלל לא מורכב:

אם ברצונך להיות אישה שווה, חופשיה, בעלת ריבונות וסוכנות על גופה, על רחמה, על מיניותה, על בריאותה, על אהבתה, על שמחתה – אזי מסגרת דתית אינה המקום לכך. דיכוי האישה ביהדות הוא לא אלמנט קטן שניתן להסיר אותו קוסמטית או להתעלם ממנו כאילו לא היה. הוא בבסיס. בלעדיו הכל נופל.

דמיינו איתי רגע.

מה קורה אם מחר בבוקר, מסה קריטית של נשים אומרת: לא עוד. מה יקרה אז? נכון, יש מחיר לשלם. אין ספק שיש הרבה לאבד. אבל המחיר של שיתוף פעולה, באצטלה של “מאבק” (מאבק שנשבע אמונים מראש, מגדיר את עצמו כחלק מהמערכת המדכאת עצמה), המחיר של ויתור על כבוד בסיסי כאדם שווה, המחיר של העברת הערך הזה לבנות ולבנים שלנו – גדול אף יותר.

שאלה:

מערכת יחסים שמבנה אותך כמשנית, בניכור תמידי לקיומך במרחב, נוטעת בך ספק נצחי באם “מותר” לך להימצא, להישמע, ועל הדרך גם שולטת במרחב האינטימי שלך, במיניותך, ובגופך. מערכת יחסים שמשננת עלבונות (ומכריחה גם אותך לשנן אותם) על היותך רפת שכל, שווה רק לילד קטן או שוטה. מערכת יחסים שמפקיעה ממך את היכולת לשפוט ולהחליט החלטות לגבי גורלך. אותה מערכת יחסים גם מבנה את עצמה כ”אמת אלוהית”, בין לבין כינויי הגנאי היא מקפידה להתפייט על מעלותייך פעם בשבוע, ומלמדת אותך להצדיק את כל מעלליה, להסביר לעצמך ולסובבים בחיוך כי את בוחרת בהכל בלב שלם ואוהב, שזה למעשה לטובתך, להפך! מעצים אותך! ושכל מי שמעז לשקף לך את המצב הוא בהגדרה בור ועם הארץ.

איך היינו קוראות למערכת יחסים כזו?

—————

אני מאמינה שיש דרך אחרת. אני מאמינה שדור אחרי דור, מאם לבת, אנחנו נלמד להפסיק לבקש רשות להתקיים במרחב. נחיה מתוך ערך עצמי. נפסיק להתנצל על עצם היותנו אנו, להעלים עין, להסתפק בפירורים, להכחיש, להתפשר. נפסיק לפחד.

אני מאמינה שאנחנו למדות איך להתארגן יחד מתוך עוצמה, על מנת לסייע, לעמוד יחד, לחבק, להקשיב, להאמין, לתמוך זו בזו. לחזק. להתקדם. לבנות. לברוא פה עולם טוב יותר עבור בנותינו ובנינו.

אני חשה שזו המהפכה של הזמן הזה.

על זה ראוי לכתוב, לשם ראוי לשאוף, סביב זה ראוי להקים קהילות!

—————

כשאני מסתכלת אחורה, הנקודות שהביאו לי את החסד הגדול ביותר במסע ההתפכחות הזה, היו נשים “מבפנים”, שלחשו לי בסוד את המרידות הקטנות שלהן (“חופת נידה”, שבעה נקיים, ועוד, ועוד), מחזקות אותי בבחירה נגד מה שהרגשתי שבלתי אפשרי לי להכיל. שלא ייתכן שאלו דברי אלוהים חיים. חלקן אפילו לא יודעות כמה חירות ואושר הן הביאו לחיי.

אני רוצה שנפסיק ללחוש. את לא צריכה רשות. את יודעת. את שווה, כמו שאת. כל כולך. הגוף שלך נפלא, המיניות שלך טובה, המחזור הנשי שלך הוא מופת של טבע אלוהית. הקול שלך מבורך. הנוכחות שלך חשובה. העדות שלך מהימנה. את נבונה, וחכמה, ודעתך יקרה. את לא צריכה לבלוע את העלבון בעד שום ערך בעולם. את לא צריכה להחריש. את לא צריכה להיכנס מהדלת הצדדית, או לשבת מאחורי וילון. את לא צריכה להזיז את כל זה הצידה כאילו זה לא משנה, ואת לא צריכה להמציא לזה צידוקים דחוקים. את לא צריכה לחכות שהרב יאשר. את לא חייבת לכבד את מי שבז לכבודך. תהליך של תיקון של עוול היסטורי לא אמור “לקחת זמן” ו”לא להבהיל”. את לא פוגעת באף אחד כשאת דורשת את החירות שלך: קחי אותה, היא שלך בזכות.

הרהורים ראשוניים

דברים חזקים מאד בעיניי, וניכר שהם באים מלב כואב ונאמרים בצורה כנה מאד. אני חייב לומר שגם ליבי דאב למדיי למקרא הדברים, והיה לי ברור שהם דורשים חשיבה והתייחסות. למרות היותי תושב מאדים, את הדברים הללו אני מצליח לגמרי להבין. אם הייתי שייך לקבוצה שמופלה ומודרת לאורך דורות רבים ומונהגת באופן בלעדי על ידי הקבוצה המפלה, כנראה הייתי חש תחושות דומות. גם אם חז”ל הם מלאכי השרת, עדיין התחושה של קבוצה שיוצאת מקופחת כשכל הכללים נקבעים על ידי הקבוצה השנייה צפויה להיות קשה.

אמרתי לא פעם לתלמידות בבית המדרש לדוקטורנטיות בבר אילן שבו אני מלמד, שאם אני הייתי אישה (עד כמה שיש לתיאור כזה משמעות. אם הייתי אישה לא הייתי אני) ספק רב אם הייתי היום נאמן להלכה, אלא אם היו מצליחים לדכא אצלי גם את הביקורתיות. אם הייתי גדל בחברה שלא מאפשרת לי ללמוד ולהבין בעצמי את מה שאני עושה ומה שאני נדרש לעשות, ולא הייתה לי כל אפשרות להשפיע ולקבל החלטות, כנראה לא הייתי עושה זאת. אני מאמין גדול בזכותו וחובתו של אדם להכריע על גורלו ולקבוע את דרכו והשקפתו. בפרט בתקופתנו, כאשר נשים עושות דוקטורט, מרצות וחוקרות באוניברסיטה, שרות בממשלה ושופטות עליונות, ועדיין הן נדרשות לקבל אמירות של גברים, שלא כולם עפרונות מאד מחודדים, בלי הנמקה ובלי שיש להן אפשרות לבקר ולבחון את הדברים ולגבש עמדה בעצמן, בבחינת נעשה בלי שנשמע. זהו אבסורד בלי שום קשר לאמון שיש לי בחכמים שקבעו את הכללים הללו. גם אם הם חכמים מופלגים ואנשי מוסר משכמם ומעלה, הם קובעים כללים עבור אוכלוסייה ענקית (50% מכלל הציבור) שאין לה מה לומר בעניין ושהם לא באמת מבינים את הראש שלה. והם עושים זאת בדרכים שרחוקות מלהיות אובייקטיביות, חד ערכיות ומובנות מאליהן, מה שמשאיר עוד יותר השפעה לחכם עצמו על התוצאה ההלכתית. כיצד ייתכן אמון של אישה אוטונומית ואינטליגנטית בדרך כזאת של קבלת החלטות?! אני כגבר לא מוכן לקבל החלטות של חכמים בלי ביקורת, ואותי הם אמורים להבין לא רע (בסך הכל גם הם ממאדים).

אלא שהתיאור שהצעתי בפסקה האחרונה עוסק בלימוד של נשים, ואת המשוכה הזאת עוד יחסית צלחנו היום (לא לגמרי כמובן). ואילו דבורה מדברת על תוצאות הלימוד, כלומר על החיים הדתיים. שם הפתרון קשה הרבה יותר. לכאורה זו דרך ללא מוצא. מי שנאמנת למסורת ההלכתית ואינה רפורמית או כופרת, לא יכולה למרוד בה ולא יכולה לשנות אותה. ממה נפשך: או שאתה נאמן למערכת כפי שהיא, ואז אתה גוזר על עצמך להישאר מודר ושולי (סליחה: יותר טוב מכל הגברים, ולכן כל כבודך פנימה), או שאתה רוצה לשנות ואז אתה רפורמי. אתם מבינים שהמסקנה המתבקשת היא שלהיות דתייה פמיניסטית זהו אוקסימורון. דבורה מבטאת זאת בדבריה בצורה מאד חזקה ומכאיבה:

אם ברצונך להיות אישה שווה, חופשיה, בעלת ריבונות וסוכנות על גופה, על רחמה, על מיניותה, על בריאותה, על אהבתה, על שמחתה – אזי מסגרת דתית אינה המקום לכך. דיכוי האישה ביהדות הוא לא אלמנט קטן שניתן להסיר אותו קוסמטית או להתעלם ממנו כאילו לא היה. הוא בבסיס. בלעדיו הכל נופל.

אני חייב לומר שהתחושות הללו קיננו גם אצלי כגבר (לאו דווקא לגבי מעמד האישה, אלא לגבי חלקים אחרים של המסורת שנראו לי לא הגיוניים בעליל), אלא שלי כגבר הייתה פריווילגיה ללמוד ולהיות שותף בעיצוב הדתיות שלי עצמי. קיבלתי (או לקחתי) כלים שמאפשרים לי לעשות זאת. לאישה, לעומת זאת, אין אפילו לגיטימציה לרכוש את הכלים, ובוודאי לא לעשות בהם שימוש. אסור לה ללמוד תורה (כאילו מלמדה תפלות), ובוודאי לא לכהן כדיינית או כרבה, ואפילו לא להורות הלכה, או לומר דברי תורה. ואחרי דחיקתה לשוליים, וגם אם היא קונה את השטויות שמוכרים לה (כבודה פנימה וכו’ וכו’), היא נותרת מופלית בבתי הדין במעמד האישי ובחיים הדתיים בכלל. היא אמורה לציית לגברים שמחליטים עבורה בלי שהיא מבינה על מה זה מבוסס, כשבמקרים רבים תחושתה היא שהם לא באמת מבינים על מה הם מדברים. הם מנהלים כנסים (ע”ע ‘מכון פועה’) שבהם נואמים זכרים מלאי ידע וחשיבות מחליפים חוויות על טיבה של האישה, על רגשותיה, על ההלכות שנוגעות אליה, במקרים רבים בלי לשאול או לשמוע אותה. אבל מי היא שתמרוד נגד ציווייו של בורא שמים וארץ?!

אני שואל את עצמי איזו תחושה הדברים הללו יוצרים אצל אישה (ההיא מנגה, זו שאיני מבין)? אני יכול לדמיין קצת, אבל לא ממש לחוש בעצמי. לא בכדי המצב הזה מרתיח אותי, ובין היתר זה מה שהביא אותי לכתיבת הטרילוגיה שלי שבה אני בוחן הרבה מהנחות היסוד שיוצרות אותו. אבל, כאמור, לי יש את הכלים, ובכל זאת גם גבר צריך לא מעט אומץ ותעוזה כדי לומר דברים ולבטא השקפות חריגות, או לערער על יסודות מוסכמים, בריש גלי. אני שואל את עצמי מה אמורה לעשות אישה יראת שמים שחשה מועקה כזאת, אבל אין לה כלים לבחון את המצב ובוודאי להציע שינויים. בעלה, רב הקהילה וכל תלמידי החכמים שהיא מכירה ומוקירה מסבירים לה שאני כופר ולא מבין כלום ושעליה לבלוע את המועקה ולשתוק. הם מסבירים לה שמי שאומר או כותב דברים כמו שלי הוא רפורמי ומי שהולך בדרכים אלו מגיע ישירות לצואה רותחת בגיהינום בניהולו של אמנון יצחק. היא צריכה לבשל לבעלה ולטפל בילדיה ולהיות צדקת, ורק בזכות צדקניות כמותה נגאלו ישראל ממצרים וקיבלו (הגברים) את התורה ונחלו (הגברים) את הארץ.

האם לא הייתם מצפים שנשים רבות יגיעו למסקנות של דבורה? ואני מדבר דווקא על אלו שהדברים חשובים להן. יש רבות שאין להן בעיה גדולה עם ההדרה הזאת, כי בסך הכל משתיקים אותן כשהן יושבות ומפטפטות מאחורי המחיצה ונאמרים דברי תורה בבית הכנסת (“שקט בעזרת נשים!!!”), אבל מה איכפת להן?! בבית הכנסת הן נמצאות מדי פעם רק בשביל הפולקלור, תוכן לחיים יש להן באוניברסיטה, בעבודה, או בקריאת ספרות וצריכת תרבות. אז שהשוטים בבית הכנסת ימשיכו לנהל את השטיבל שלהם. את מי זה מעניין?!

אבל לאישה חרדית אין את המוצא הזה, ולאישה פמיניסטית דתית מודרנית גם אין אופציה כזאת. אם אכן חשוב לה להשתתף בחיים הדתיים, היא לא מוכנה לוותר על מעורבות בהם. אז מה אתם מצפים שהיא תעשה? אני חייב לומר שדווקא מיעוט הנטישה של נשים הוא פלא בעיניי. או שהחיים הדתיים לא חשובים להן, או שהן איבדו צלם אנוש ומידה נאותה של ביקורתיות, או שהן בכל זאת מוצאות תוכן ומשמעות במקומות אחרים (כנ”ל) ומדשדשות בצדי השטיבל בשביל לשמר את הפולקלור שאולי אפילו יקר לליבן במידה מסוימת. ואחרי כל זה, עוד אומרים לי שלפמיניסטיות הביקורתיות אין יראת שמים כמו של הצדקניות הנ”ל שמקבלות מרות ושותקות. אתמהה!

כל התיאור שהוצג עד כאן הוא כמובן קיצוני. נשים בחברה דתית מודרנית כבר לא נמצאות במצב שתיארתי. אבל עדיין ההדרה והאפליה והיעדר המעמד והכלים קיים. בטח את מסתכלים עליו ביחס למעמדן בחברה הכללית בימינו. מי שמשלה את עצמו שהעניין כבר לא קיים – טועה ומטעה. אבל הדברים נכונים לא רק ביחס למעמד האישה, אלא מרכיבים נכבדים בהלכה כולה הם אנכרוניסטיים במידה רבה, והטרילוגיה שלי מנסה לעשות צעד אחד בכיוון לשינוי.

אני אחלק את התייחסותי לשני חלקים: הראשון נוגע לעקרונות והשני להסקת המסקנות ולהתנהלות בפועל.

א. כמה הערות עקרוניות על הדברים

כאן אוכל להתייחס רק בקצרה ולשרטט את הכיוונים העקרוניים, אבל רובם ככולם פורטו כבר במקומות אחרים. ההבחנה הכי יסודית שחשוב לעשות כאן היא בין ההלכה כפי שהיא כעת לבין ההלכה כפי שהיא צריכה להיות. הכותבת עוסקת ביהדות כפי שהיא כעת, כלומר בחברה הדתית (האורתודוקסית) שבתוכה אנחנו חיים, או ביהדות העובדתית. על כך היא כותבת שהיחס לנשים אינו עניין שולי ובר שינוי בתוך המסגרת הזאת. אבל עדיין יש מקום לטענה שזו לא היהדות/ההלכה כפי שהיא צריכה להיות. עמדה על כך יפה יעל פיש בדבריה על הפוסט הזה. דבורה מתארת מצב קיים, אבל לא מתייחסת למקורות ולמה שעולה מהם, ולא בוחנת האם מה שקורה בפועל מתאים, או מתחייב מהמקורות. בוודאי שהיא אינה מתייחסת למעמדם של המקורות וליכולת שלנו לשנות ממה שכתוב בהם. אני משער שבין היתר זה נובע מכך שאין לה נגישות אמיתית למקורות הלכתיים והבנה של המתודולוגיה ודרכי הפרשנות והפסיקה וליחס הראוי למקורות השונים, בדיוק כפי שתיארתי למעלה לגבי נשים בכלל.

לצד ההבחנה הזאת, חשוב לעשות עוד הבחנה, ממש הפוכה, שעליה עמדתי בקצרה בטור הקודם. כמו בכל מערכת נורמטיבית ודתית, גם בהלכה יש הבדלים בין העולה ממקורות ההלכה לבין הפרקסיס ההלכתי. גם אם מקורות ההלכה מורים הוראה שוביניסטית (לאו דווקא במשמעות שיפוטית. אני רק מתאר כאן) כלשהי, במקרים רבים המציאות חזקה מהם. בהחלט ייתכן מצב שבחברה שפועלת בתוך נורמות ערכיות ותרבותיות אחרות ההתנהגות ההלכתית בפועל תהיה שונה. יש לכך אינספור דוגמאות בתולדות ההלכה וכמובן גם בימינו.[2]

הבחנה שלישית שעלינו לעשות, שגם עליה עמדתי בעבר, היא בין הלכה במובנה הדתי הטהור לבין נורמות חברתיות ותרבותיות שהוטמעו בתוכה. הבאתי דוגמה של רצח על כבוד המשפחה בעולם המוסלמי. ככל שהבנתי מחכמי דת מוסלמים, אין לכך שום בסיס במקורות ההלכה המוסלמית. זהו נוהג ערבי (ממדבריות ערב) שהוטמע תרבותית בתוך החברה הערבית ולפחות במקומות מסוימים הפך לחלק מהאסלאם שלהם. גם בהלכה היהודית מוטמע יחס כלשהו לנשים, שלא כולו, אם בכלל, מיוסד על מקורות ההלכה. חלק מאלו הם נהגים תרבותיים, ויש מהם שנכנסו לתלמוד ולמקורות בתר תלמודיים, ולכן נתפסים על ידי רבים כחלק מההלכה שירדה מסיני. ולא היא. בהחלט אין בהם שום קדושה. טלו כדוגמה את דברי הרמב”ם הידועים על כך שיציאה של אישה לעבודה היא עילת גירושין, או הלכות שונות שנוגעות ליחסים בין הבעל לאשתו ובין אב לבתו. אני טוען שאפילו דברים שנתפסו אצל חז”ל כהלכה אינם בהכרח כאלה. דומני שנוח יותר לחשוב על כך במסגרת של ניסוי היפותטי: אילו הייתה היום סנהדרין שיכלה לדרוש את התורה ולשנות הלכות קיימות, האם יש הכרח שכל ההלכות הללו יישארו על כנן? אין לי ספק שלא. כמו שחז”ל עשו בזמנם, כך גם הסנהדרין הייתה אמורה לעשות בזמננו. אמנם אין לנו סנהדרין היום, אבל בספר השלישי של הטרילוגיה שלי (החלק השישי עוסק בתורת השינוי ההלכתי) עמדתי על אפשרויות מתודולוגיות מובנות לשינויים מהותיים בהלכה גם בלי שיש לנו סנהדרין (כמו מנגנון ההקפאה ועוד).

ובכלל, חשוב להבין שמה שאנחנו מכנים כיום ‘הלכה’ אינו דבר ה’ מסיני בטהרתו. מדובר בקורפוס שלם שרובו המוחלט הוא פרשנות שניתנה לאותן הלכות (או פסוקים) שניתנו לנו בסיני, ואני מניח שחלק ניכר ממנו לא מאד קשור למה שהקב”ה התכוון מראש. אין זה אומר שאין חובה לקיים זאת (כתבתי לא פעם שהמחויבות להלכות אינה תלויה באותנטיות שלהן), אבל הקדושה וחוסר האפשרות לגעת ולשנות בכל זאת שונה בין דבר ה’ לבין קביעות של חכמים, גם אם יש להן סמכות פורמלית. הפרשנויות של חכמי הדורות בוודאי אינן נקיות מהשפעות תרבותיות של הסביבה בה הם פעלו, בדיוק כפי שניתן לראות בדורנו שלנו (השוו מעמד של נשים בחברה חרדית ליטאית, חסידית, ציונית-דתית, קונסרבטיבית, ואפילו לפי ארצות מוצא: קווקזים, אמריקאים, מרוקאים, הונגרים וכדומה). התחושה כאילו אמירות כאלה הן בגדר רפורמה נובעת מאי דיוק בהגדרת המושגים. כאן אני רק מצביע על הכיוונים, ומי שרוצה להעמיק יותר מוזמן לעיין בחלק השישי של הספר השלישי בטרילוגיה, שם הגדרתי את המושגים והסברתי זאת היטב.

ב. ההתנהלות בפועל, או: איך פותרים בעיות

כעת ברצוני להעיר על הסקת המסקנות וההתנהלות בפועל. בסעיף הקודם עמדתי על האפשרויות לחולל שינויים ולפעול ולשנות. המסקנה היא שהמצב הנוכחי אינו גזירת גורל, ולא נכון שמי שחורג ממנו אינו אורתודוקסי (ליתר דיוק: אינו מחויב להלכה. המילה ‘אורתודוקסי’ שייכת לעולם הסוציולוגיה. אין בה שום קדושה). ככלל, דומני שהטרילוגיה שלי, ובעיקר הספר השלישי שעוסק בהלכה, היא פלטפורמה לא רעה לביצוע שינויים משמעותיים במסגרת של מחויבות מלאה להלכה.

אבל כדי לחולל את השינוי הזה על הנשים המעוניינות בו להשקיע את המאמץ הדרוש, להיכנס לעולם ההלכתי, ללמוד ולהעמיק, ואז ולהציע הצעות מבוססות ומנומקות לשינוי. לא די בתלונות על המצב ובביטויי מצוקה בלי להציע פתרונות קונקרטיים. מטבע העולם שכשאדם או קבוצה נמצאים במצוקה ורוצים וצריכים עזרה, הם צריכים להשקיע מאמץ בעצמם ורק אז יוכלו לצפות לעזרה. הפלסטינאים, המזרחיים, השחורים בארה”ב ועוד קבוצות שנמצאות במצבים בעייתיים (חלשים או מוחלשים), לא יכולות להסתפק בתלונות על המצב. הן צריכות להשקיע מאמץ ועבודה ולהוביל את המאמץ לשיפור המצב. רק כאשר הם ייזמו ויובילו, יהיה סיכוי שיצטרפו אליהם גם אחרים.

אישה שלא רוצה שהבעל או הרב יאמרו לה דברים לא מנומקים שהיא תצטרך לענות אמן ולציית להם, לא יכולה סתם לא לציית או להסתפק בתלונות שהמצב בלתי נסבל. עליה להיכנס לעובי הקורה, לבחון את המצב, לראות האם יש דרכי פתרון, ואז להציע משהו מנומק ורק לבסוף לצפות לסיוע. כל עוד אתן מצפות שאחרים יעשו את העבודה עבורכן, זה לא יקרה, ובמידת מה של צדק. מי שסובל יש לו את המוטיבציה הגדולה לחפש ולהציע פתרונות. אחרים לא יעשו את העבודה עבורו, בפרט כשעיקר התלונות הפמיניסטיות הן על עצם התלות בגברים.

במובן הזה, הנטישה והייאוש הם הפתרונות הקלים. אם באמת מדובר באישה מאמינה, ואם היא באמת חושבת שתורה ניתנה בסיני ושיש חובה לקיים אותה ולציית לקב”ה, אזי נטישה אינה אופציה מבחינתה. וכי כשלא תקיים מאומה זה כן יתאים לרצון ה’? היא יכולה לטעון שלא סביר בעיניה שהתפיסות הקיימות הן ביטוי לרצונו, אבל גישה רצינית מחייבת אותה לחפש אלטרנטיבה. עליה לחשוב איך היא כן יכולה וצריכה לקיים את רצונו. נטישה מצביעה על חוסר מחויבות, ועולה ממנה שגם הקיום שהיה עד עכשיו נבע מכך שזה נראה לה מתאים לצרכיה ולא מתוך מחויבות מהותית לרצון ה’. אם לדעתך אנשים כאלה או אחרים לא מקיימים את רצון ה’, זה לא פותר אותך מלעשות זאת. להיפך, אם הם לא מקיימים קומי את ועשי זאת.

נכון שזהו פרויקט קשה, ולא כל אישה יכולה לעמוד בו. בפרט מפני שגם בימינו הכלים והידע לא ניתנים לה כפי שהם ניתנים לגברים. אבל אני מצפה מקבוצה של נשים אינטליגנטיות שלפחות חלק קטן מהן יתקדמו בכל זאת לקראת פתרונות, ויחתרו לביצוע הפרויקט הזה. בינתיים כמות הנשים הלמדניות ברמה טובה היא מזערית, וגם מהן בדרך כלל לא שמעתי הצעות מהפכניות מדיי. הן פועלות לגמרי בתוך המסגרת הקיימת (שגם בתוכה יש בהחלט מה לעשות), אבל איני מכיר עבודה תשתיתית, כמו בטרילוגיה, שתיעשה על ידי נשים. סביר מאד שזה נובע מחוסר מיומנות ומרצון לקבל לגיטימציה בעולם ההלכתי (הגברי), וזה טבעי. אבל הדרך הזאת לא באמת יכולה להוביל לשינוי.

בינתיים לא שמעתי על נשים שעברו על הטרילוגיה, לפחות לא קיבלתי הערות או שאלות עליה. כפי שהראיתי שם, המסורת שלנו דורשת בדק בית יסודי ויש דרכים לעשות זאת. מצוקה היא מוטיבציה מצוינת כדי להתקדם לכיוון כזה. רבים מדברים על תורה נשית שהיא שונה באופייה מהתורה שהתפתחה על ידי גברים. איני יודע אם יש כזאת, אבל בכל אופן חובת הראיה היא על הנשים. אדרבה, תרימו את הכפפה ותייצרו אותה. לאמת יש כוח, וכשתהיינה הצעות כאלה, יהיו גם קופצים עליהן. ואם יהיה גרעין של מחרימים, אף אחד לא צריך להתרגש מזה. תמיד יש כתות פנאטיות ותמיד יש מתנגדים לכל חידוש (ע”ע רמב”ם, שולחן ערוך ועוד). הכלבים נובחים והשיירה תעבור.

המצוקה הכנה שבוטאה כה יפה בפוסט של דבורה לפעמים מהווה בסיס לייאוש והרמת ידיים, או נטישה, אבל היא יכולה וצריכה להיות מנוף לחידוש ולריענון שדרושים לכולנו כאוויר לנשימה.

[1] רבות טענו באוזניי שזו גם הסיבה שקשה מאד לחלץ מאמר תורני, ובוודאי למדני, מאישה. הסבירו לי שאישה היא בדרך כלל ביישנית ולא נעים לה להתבטא ברבים, ובוודאי בבמה תורנית שמטבע הדברים היא גברית באופייה. תמיד חשבתי על כך שבבמות אקדמיות אין בעיה כזאת, בטח לא באותה עוצמה, אבל שוב אני תושב מאדים ואיני מבין.

[2] יש את הבדיחה הידועה שאין דתי גנב, שכן מי שגנב אינו דתי. אבל כולנו יודעים שיש בהחלט דתיים גנבים, וזה מפני שהפרקטיקה לפעמים גוברת על ההלכה. אמנם כאן זו התגברות שלילית, אבל יש גם התגברויות חיוביות (שעליהן הערתי בטור הקודם).

206 מחשבות על “פנייה לפדלחו”שית המיואשת (טור 390)”

    1. קראתי את דבריה. בעיקרון היא כותבת בדיוק את מה שאני כותב (שאם את מחויבת ומאמינה אז נטישה אינה אופציה), אבל לא מתייחסת למהות אלא רק לעצם המחויבות. השאלה למה ולמי מחויבים (מיהו מקור מחייב וכו’), ומתודולוגיית השינוי ההלכתי לא זוכה להתייחסות, וכנראה גם אצלה זה מפאת חוסר הנגישות והמידע שתיארתי. מעבר לזה, יש שם בעיקר את הקריאה הרגילה לאבולוציה ולא רבולוציה, שלמען האמת קצת נמאס לי ממנה. אם אני צודק אז אני רוצה התייחסות עכשיו ולא בעוד שני דורות. ואם איני צודק אז גם בעוד שני דורות אל תעשו זאת. אני בהחלט יכול להבין שיש נשים שלא מוכנות לחכות לדורות הבאים. הן חיות עכשיו. מעבר לזה, בלי בדיקת היתכנות, מי אמר שבדורות הבאים זה יגיע? דבורה חשה שאין סיכוי לכך. לכן חשוב להיכנס למהות ולתכנים ולהראות שזה אפשרי וראוי, ובהחלט לא מחייב את נטישת המסגרת ההלכתית.
      הערה עקרונית אחת. אני לא מקבל את התזה המרקסיסטית-פוסטמודרניסטית (ראו בסדרה מטור 178 והלאה) שהיא שמה בפיה של דבורה. איני מכיר את דבורה ולא יודע מה היא חושבת לגבי זה, אבל אין שום הכרח בטענה שדרישותיה מניחות שחז”ל (כמו כל היקום ואשתו, כולל המרקסיסטים עצמם, ובעיקר הם) פעלו מתוך מזימות שמטרתן לצבור כוח וליצור הגמוניה גברית ולדכא נשים. זה יכול, וכך גם כנראה היה, להתרחש באופן טבעי ובלי מזימות. מדובר בקבוצה שכולה גברים, אז מטבע הדברים השיח גברי והמסקנות גבריות ואין התחשבות רבה בדעתן וטבען של נשים. לא צריך את מרקס בשביל זה. צאו וראו מה קורה היום בעולם החרדי. אני לא מאמין שבקבוצה חרדית כלשהי מדובר במזימה כוחנית לדיכוי נשים. הם באמת ובתמים מאמינים בזה, ואין בסביבה שום אישה שתנסה לאזן זאת. זה היה המצב גם אצל חז”ל. עמדתי על כך בטור, שגם אם הם היו צדיקי עולם ובעלי כוונות טהורות להפליא, כמעט לא ייתכן שלא תצא עוולה מתחת ידם כשזהו הרכב הגופים המחליטים.

      1. נגעת פה בשאלה מאד מרכזית בסוג השיח הזה. הטענה בדבר “מזימות שמטרתן לצבור כוח וליצור הגמוניה גברית ולדכא נשים” היא טענה מהותית גם בלי ליחס רשע או זדון ספיצפי לבעלי הכוח. ייתכן שזו בכלל טענה דרוויניסטית: כשיש כוח, יש כוח, והכוח הזה מעוול, כלומר גורם עוול, על כורחו. צריך מאמץ מיוחד כדי לאזן ולנטרל אותו. מאמץ שעל פי רוב לא נעשה ולו רק בשל חוסר מודעות (כך בעבר, היום לא עושים אותו או מתוך רשעות וערלות לב סתם, או\ו מתוך טענת המדרון החלקלק והמפחיד לאללה.

      2. הואיל וקשה לייצר השים למדניות ברמה של פסיקת הלכה חדשנית, אולי נשלח כמבה גברים למדנים ונהפוך אותם לנשים, ואז תתקבל פסיקתם בעיני הפמיניסטיות, ולא תידחה בשאט נפש כ’הסגברה’ 🙂

        בברכה, שטערנא צילה, ראשת תוכנית ההלכהבמדרשה החצי-שנתית ‘שמן המור’

    1. לא יודע. קודם כל כי זה באמת קשה. ואולי יש להן פחות יכולת למדנית (ועדיין ברור שיש כאלה שיש להם יכולות. מדובר בציבור ענק). אני משער שכשיעבור עוד זמן זה יגיע, אבל בינתיים יש כאלה שאין להן סבלנות לחכות, ואני יכול להבין זאת.

      1. זה לא שזה קשה אלא בחזקת בלתי אפשרי.
        המצב הקיים נוצר ע”י חכמינו משך מאות דורות.
        כיום הוא מוגן ע”י גילדת הרבנות (של כל הזרמים) כשמעל מרחפת רוח הקודש שלכאורה מצדדת בגילדה.
        כשנוסיף לכך את הלינצ’ הציבורי שיעשה באותן נשים ‘מרדניות’, איך בכלל אפשר להעלות על הדעת שתהיה התקדמות מהכיוון הזה.
        האשה/נשים שתחוללנה שינוי כזה תהיינה לדעתי שקולות למעשה משה בהוצאת ישראל ממצרים כולל קריעת ים סוף.
        מה שמביא לפתרון של נטישה שדווקא מהווה תרופה מאד מוצלחת לעוות שעוברות אותן נשים.
        נטישה המונית אולי תהווה צלצול השכמה לגילדה שתבין שהיא מביאה על עצמה את חורבנה בקפאונה ולגמרי ביושר.
        הדבר שהנוטשות (או גם נוטשים.כמוני.) חייבות לעצמן הוא פסיקה מחייבת משל עצמן שעל פיה תחיינה את המשך חייהן תוך שמירת שלמות העצמי.

        שמחתי להיווכח שמיכאל אברהם מצהיר שההלכה כיום אינה כפי שהיא צריכה להיות ולא הופתעתי מכך שתלמידי חכמים יכנו אותו כופר.

        אני תוהה מדי פעם היכן הנקודה שבה ירדנו מההבנה שיהדות היא רפורמה נצחית ולא הקפאון/קבעון שמתקיים בימינו כולל כל הספחים התרבותיים המיותרים שנדבקו לאורך הדרך.

        דבר ברור הוא שחכמינו שפסקו הלכות , היה בידם מוחם שלהם, המציאות שבה חיו ופעלו והתורה שקבלנו.
        משלושת אלה יצקו הלכה ששרתה אותנו היטב לאורך הדורות.
        המציאות בבירור השתנתה.
        איך לא ברור שיש צורך לפחות בדיון מעמיק על מה שנכון לשמור, מה שנכון לזרוק ומה שנכון לשנות.
        בסופו של יום זאת ההלכה שצריכה לשרת אותנו בבואנו לחיות כיהודים מאמינים ולא אנחנו את ההלכה, שבחלקה לפחות, ברור שפג תוקפה.

        נטישה המונית היא כמעט צו השעה. כיון שכפי שנכתב, הגברים לא יעשו שינוי.
        להבנתי כבר מזמן הגענו למצב שרבנים שיש להם מחשבות על צורך בשינויים הלכתיים, לא יעזו לבטא זאת בפרהסיה.
        והאחרון, עצוב לא פחות מהנושא שבדיון.

    2. כי הן מייד יתויגו כרפורמיות וכל הסאגה תהפוך מהר מאוד לעשות הכותל פרק ב’.
      הבעיה היא כפולה: לא רק עצם הניסיון לשינוי הוא חתרני, העיסוק של אישה בנושאים האלו הוא עוד יותר חסר לגיטימציה; ניסיון לשינוי שמונע על ידי נשים לא יתפוס, אין שום סיכוי.

      1. אצל מי הוא לא יתפוס? אני חושב שהנחת המוצא לתגובה שלך, שהשינוי “אמור” לתפוס קודם כל אצל גברים אורתודקוסים. אבל אפשר גם לחשוב שהשינוי יתפוס קודם כל אצל נשים וגברים שהפכו לרפורמים והתייאשו מהכל, ויתחילו להקשיב ולהתעניין, אפילו מחילוניות וחילונים. כשתהיה קהילה גדולה של נשים וגברים שבהם יש למידה ברמה גבוהה של נשים ופסיקה ממוקצעת, תחל התעניינות גם בצד שנחשב אורתודוקסי.

        1. לא רואה סיבה שמי ש”התייאש מהכל” יחזור להשקיע. אם מישהו נטש הוא כנראה לא תופס את עצמו כמחויב לתורה ואם כך למה שיתאמץ לחפש חילוקים דקים בין מה שאפשר לשנות למה שאי אפשר לשנות

      2. מרים אני חולק עלייך במובן מסוים. אני מסכים לתיאור שלך אבל לא לכניעות שבסאב טקסט.
        מה פירוש “לא יתפוס”? אם הנשים יחליטו שעבורן זה תופס אז זה יתפוס. ומי שלא רוצה שלא יעשה. גם אמירה כמו שלך בעצם מניחה מראש כפיפות. לדעתי כשתהיינה נשים למדניות שיציגו תפיסה העקבית, מבוססת והגיונית לטובת משנתן הפמיניסטית, אז לפחות להן עצמן יהיה הביטחון ללכת עם זה. הן לא תצטרכנה אישור של אף אחד. הרבה מזה הוא עניין של ביטחון עצמי שלך בעצמך. ושוב, אני מדבר על ביטחון עצמי מוצדק ולא על עמארצית שמציעה הצעות חסרות שחר בביטחון מלא.

    3. בס”ד כ”ז בתמוז תשא”ף

      הבעיה היא מובנית, כדי להגיע לגדלות בחכמת התלמוד צריך להשקיע זמן וכוחות נפש, להתייגע יגיעה עצומה להבין את עומק סברותיהם של חז”ל ושל הראשונים והאחרונים.

      מי שמראש מניח.ה שמדובר באנשים בעלי תפיסות פרימיטיביות ומיזוגיניות וכיו”ב – לא ישקיע את זמנו וכוחותיו בהעמקה בדבריהם ובסברותיהם של חכמים שאינו מחשיב אותם. ומהר מאד ימשוך ידו מהניסיון להבינם.

      בברכה, עזריאל צמח הלוי קאלישר

  1. כתבת יפה. אני לדוגמא למדתי בישיבה חרדית לאומית שלא אהבו את הדרך ההלכתית שהבאתי בעניין שמירת הברית. בגלל שעמדתי על שלי בעניין זה ובעוד ענייני לימוד, הקשו עלי להשאר בישיבה, ועברתי לישיבה אחרת. אחר כך כתבתי עליה הרבה, התאמצתי והגישה הזו נפסקה על ידי רבנים, וחוללה שינוי חינוכי בציבור הדתי.

    אני גם מאמין בחזרת הנבואה, מאז לימודי בישיבה החרדית לאומית למדתי מורה נבוכים, מאז לימודי התיכון למדתי דתות שונות, למדתי קול הנבואה, למדתי חסידות, למדתי פילוסופיה, למדתי מדיטציה יהודית, ומתישהו אף הצהרתי שאני מוצא דרך לנבואה, והולך איתה. פעלתי ככה בחיים שלי, עשיתי דברים מאוד מדויקים ורציניים, ובכל זאת, מכיוון שהנבואה מכוונת לירושלים ולתאווה למקדש, הגעתי לביצוע מעשי מתוך פעולה ברוח הקודש, שהביאה את המשטרה והשב”כ לעצור אותי ולשלוח אותי לאשפוז פסיכיאטרי. יצאתי משם, והמשכתי לכתוב פילוסופיה והגות בעולם הנפש והנבואה ועל התגלות ה’ בעולם בדתות השונות, וכיום אני מורה דרך לאנשים בפילוסופיה יהודית, בפילוסופיה כללית, בעניינים בין דתיים, בעולמות הנפש, על הבנה הלכתית בנוגע לדתות, ועל הלכות המקדש. הייתי יכול לומר “שוטה לא מחויב במצוות” ולבכות על זה שמדירים אותי כי הראש ישיבה שלי לא היה מוכן לראות אותי בלי תיווך לאחר שאשפזו אותי, אבל בכל זאת לקחתי את המושכות לידיים.

    בשביל לפסוק הלכה באמת בעניינים קריטיים, צריך אומץ וללכת נגד כל העולם, ושכולם יגידו שאתה לא כשיר וחצי מהעולם יגיד שיצאת מכלל ישראל בכלל, כי זה בדיוק מה שאומר להגיד דעה שונה ולעמוד עליה. החכמה היא באמת להסביר את עצמך כשבאים אליך בשאלות. ותמיד באים. לאט לאט. בהתחלה אף אחד לא שם עליך. אבל לאט לאט אנשים רואים שאתה מדבר לעניין.

    אני מבין את הקושי. וזה חשוב להבין את הקושי, הגבורה היא להגיד – לא מעניין אותי שאומרים שאני לא כשירה לפסיקה. אני אכתוב הלכות, מתוך זה שאלמד את השפה הלכתית בעצמי, אתמסר, אמסור את נפשי באהלה של תורה עד שאבין מה כתוב, כמו רבי עקיבא שהתחיל ללמוד בגיל 40, כי הבין שאבנים שחקו מים. זה יותר קשה ללמוד גמרא אם אתה אישה מאשר המצב שלי שכבר באתי מלימוד ישיבתי, אבל זה לא בלתי אפשרי. כמי שטיפל באנשים במערכת הפסיכיאטרית, אני יודע שללמוד שפה של אנשים זה אפשרי כשמקשיבים להם. גם בדממה. אישה יכולה להבין את השפה של הגמרא, לשמוע שיעורי תורה, לשאול שאלות, לא לוותר, עד שתראה שלגברים אין מה לענות לשאלות שלה – ואז תבין שהיא יותר חכמה מהם ותפסוק בעצמה. אחר כך הם יבואו לקבל עצה ממנה.

    שיהיה בהצלחה לכולן.

    1. הגברת אשר קוראת לי בהתרגשות לקחת את החרות שלי כי היא “שלי בזכות” פורצת לדלת פתוחה. ידוע לנו היטב כי בהחלט אפשר לפרק את האיזון בין שררה לבין שותפות ושוויון – הבלנס ביניהם הינו עדין ושביר. הרי זה נעשה כבר בחברה המודרנית והפוסטמודרנית – הן במזרח, הן במערב. ברוכים הבאים לכרך אמריקאי או באירופאי המלא ביחידים וביחידות הבודדים והבודדות. הכרך הזה מאוכלס בנשים אמזונות – חופשיות, אמביציוזיות, כאלה שדרשו את החירות שלהן וקיבלו אותה – ונותרו בודדות. בעלות משפחה בה האישה ממלאת תפקידים הן של האימה היא גם האבא, משפחה שהאישה הגיעה סוף סוף לשליטה האולטימטיבית והשררה הנכספת ולכן הילדים (אם ישנם) לא יודעים כיצד לבטא המילה “אבא” .
      מהפכת הבדידות הזאת התקיימה במאה ה-20 משני הצדדים של מסך הברזל. בעולם החופשי הליברלי – היא התקיימה במהלך המרדף אחרי שוויון זכויות נשים. ואילו בעולם הסוציאליסטי – מתוך ניצול גס של נשים בסיטואציה של העדר (פשוטו כמשמעו) של גברים בכלל. אני נולדתי שם, בברה”מ, במשפחה חד-הורית מלכתחילה, ומילדותי הכרתי שיר-עם נשי עצוב:
      הנה הסתיימה המלחמה,
      אני נותרתי לוודי.
      אני גם סוס, אני גם פר,
      אני גם אישה, ואני גם גבר….

      אלה היו הזכויות של נשים בברה”מ – שוויון מלא. נשים השתוו לא רק לגברים אלא גם לסוסי עבודה, לפרים וכ’. מלכתחילה המצב הזה נוצר בעקבות החורבן של המהפכה הסוציאליסטית בה נפלו הגברים בעיקר, אחר כך במלחמת העולם השנייה, גם בה נפלו עשרות מיליונים גברים. בהמשך התברר כי במציאות של המדינה הטוטליטרית נשים שורדות ואילו גברים מוותרים ונופלים קורבנות של דיכאון ואלכוהוליזם . לפי נתונים סטטיסטיים, המחסור בגברים במדינות חבר העמים סיבתו היא תוחלת החיים הקטנה של גברים. גיל המוות הממוצע הנמוך ביותר לגברים בעולם הוא לא באפריקה, אלא ברוסיה ובבלארוס, 57-60. לא בכדי יצא באחד מעיתוני ברה”מ של שנות ה-70 של המאה ה-20 מאמר תחת הכותרת שר נעשתה וירלית: “תשמרו על הגברים!” כי במקום בו גברים מוותרים ונופלים, נשים מחזיקות מעמד.
      האקספרימנט ההיסטורי בו השתתפה המשפחה שלי על כורחה, הוכיח כי גברים הם מין חלש ויש להגן עליהם. במאבק כוחות בין המינים אין מנצחים, לכן צריך לשמור על החלשים. הרי בסופו של דבר כולנו מעוניינים בדו-קיום.

      1. [המשך] אני רוצה להיות ברורה: נוכח הניסיון ההיסטורי העגום של המאה ה-20, של האימא והסבתא שלי, החלטתי שאינני מעוניינת להיות סוס עבודה, או גבר, או יצור ללא מין, או יצור דו-מיני וכ’. אני רוצה להיות בדיוק מה שה’ ברא אותי בחכמתו – אישה, בת זוג, אימא. לכן בעיניים פקוחות לרווחה בחרתי לחיות בתוך המערכת ההלכתית אשר קובעת את התפקידים, את החובות ואת הזכויות הן לגבר והן לאישה.
        נכון, הפרקטיקה ההלכתית מחמיאה לגברים. וזה טוב מאוד, כי הם זקוקים לכך. אני מקבלת את זה לא ממקום של כניעה, אלא ממקום של כוח וביטחון. כשבעלי חוזר מבית כנסת בערב שבת ועושה קידוש – אני מרגישה עם זה נפלא, אין לי התנגדות פנימית, אין לי שמץ של רצון להוכיח לו (או למישהו אחר) שאני “נבונה, וחכמה” וכן הלאה. יש לי מספיק תפקידים על הראש – לכן אין לי פנאי נפשי להילחם על תפקידים נוספים. בזוגיות שלנו אני ממש לא מרגישה צורך לדרוש בקולי קולות חופש וחירות – כי יש לי את זה, ומהצד הזה אינני מרגישה מאוימת. לכן אין לי צורך במנטרות כגון “הקול שלך מבורך. הנוכחות שלך חשובה”. אני גם כך יודעת שאני חשובה… מה שחשוב לי כרגע – לתת לבעלי להרגיש שהנוכחות שלו חשובה. חשוב לי להשאיר לו מרחב ליידי, וחשוב לי גם שזה יהיה מקום של כבוד. ולכן חשוב לי לשמור על המערכת ההלכתית ללא מהפכות וללא מלחמות – כי בעולם שאחרי המהפכות והמלחמות כבר הייתי, תודה רבה, מספיק.

        1. הלנה, הכל מצוין. אומר לך את מה שאמרתי לאנה. אם לך המצב לא מפריע זה מצוין. השאלה מדוע לא להתחשב בנשים שלהן המצב כן מפריע. הרי לא מדובר על כפיית שוויון אלא על איפשור.

          1. מצטערת, אבל אינני בטוחה שזה כך. ההתרשמות שלי מטקסטים פמיניסטיים,
            , לרבות הטקסט של פמיניסטית דתית אשר הבאת לעיל, היא בדיוק הפוכה. הפמיניזם הרדיקלי דורש שינויים מרחיקי לכת במרחבים הציבוריים, וגם בשפה שהיא נחלת הכלל. הלכה, כמו שפה, היא נחלת הכלל, כפי שציינת. לכן היוזמות של הפמיניזם הדתי -לפחות, בנוסח הנוכחי – נראות לי כמשהו טוטלי וטוטליטרי. למען האמת, עצם ההכרזה העקרונית על העדר חוש הומור, אומרת הרבה ומעידה על טוטליטריות בקול רם. המנגינה הזאת נשמעת לי מוכרת, לצערי. מדובר על חרות כוזבת, על שחרור בכפייה, במסווה של מילים יפות, כגון: “תהליך של תיקון של עוול היסטורי לא אמור “לקחת זמן” ו”לא להבהיל”. את לא פוגעת באף אחד כשאת דורשת את החירות שלך: קחי אותה, היא שלך בזכות”. שמעתי את הסיסמאות האלה בנעוריי כמה פעמים ביום … וגם הפעם כל זה – שקר. אני אישית לא מוכנה לכך שישחררו אותי ואת המשפחתי בעל כורחי. כבר ניסו לעשות את זה בעבר – וה”שחרור” הזה היה שעבוד.

            1. ודוגמה ל'שחרור בכפיה'

              דוגמה מובהקת לשחרור בכפיה’ היא הרדיפה המשפטית נגד אירועים הנערכים בהפרדה בין נשים לגברים, גם כשהם נוגעים לציבור הדתי או החרדי בלבד. כעת למשל נאבקים נגד הפרדה לשעות ספורות בשבוע במעיינות של ‘רשות הטבע והגנים. לשומרי מצוות אין רשות ‘לשמור על אורח חייהם הטבעי’, רק לבעלי החיים מותר 🙂

              בברכה, צבי

            2. לא הבנתי את הטענה הזאת. איני יודע מה קראת וזה לא חשוב לדיון. אני דן בעמדות שלי ולא של אחרים.
              אני טוען שיש לאפשר לאישה שרוצה בכך ללמוד תורה, ואם היא ראויה אז גם לכהן כרב, לעלות לתורה וכדומה. מי שלא רוצה שלא תעשה זאת. מה את טוענת נגד זה (אם בכלל)? על מי זה כופה את ה”חירות” שאינו רוצה בה?

              1. לרמד”א – שלום רב,

                לגבי הסמכה לרבנות, כבר ניסו לחייב את הרבנות ע”י בג”ץ להסמיך נשים לרבנות. לו יכלו היו מגישים בג”ץ לאסור הפרדה מגדרית בבתי הכנסת. למזלנו רוב הציבור הדתי, לרבות שופטי בג”ץ, מסכים להפרדה מגדרית בביהכ”נ, אבל גם כאן פועל מכבש החירות לחנכנו מחדש. אחרי תשע שנים של ‘שיימינג’ פדלחושי – מנסים באיום של עזיבת הדת. איומים זה ממש ‘חירות’ 🙂

                בברכה, ברבר לא הלני

                אגב, מי התיר להן להדיר את הנשים מההומור?

              2. כן, בהחלט. כאן אני בוודאי מסכימה אתך. אבל גם כאן – תתקן אותי אם אני טועה – אין שום בעיה אשר דורשת סיסמאות קולניות. האם קיים איסור הלכתי חד משמעי על לימוד תורה לנשים? האם חסרות מסגרות בהן נשים יכולות ללמוד וללמד תורה? האם מישהו אוסר על נשים לפרסם מאמרים או ספרים בנושא? נראה לי שהמרד הפמיניסטי אשר חותר תחת גבולות ההלכה (כפי שניתן לראות גם מטקסט אשר הבאת לעיל) ממוקד במקום אחר – וזה לא התחום האינטלקטואלי נטו. מדובר על טשטוש הגבולות בין גבר לאישה באופן עקרוני – כמו בשיר הטרגי שציטטתי בפוסט שלי למעלה.

                1. תתפלאי לשמוע אבל עד לא מזמן ( שנים מעטות ) לא הסכימו ב’תחומין’ לפרסם מאמר הלכתי תחת שם של אשה.מכירה ממקור ראשון אשה שהציעו לה לפרסם תחת שמו של בעלה. ב”ה נכון לעכשיו המצב השתנה אבל זה רק מדגים כמה הדברים לא טריוויאלים.

        2. נשים פטורות מרוב התפילות. לפי פוסקים גדולים מאד לאשה מספיקה אמירת טקסט קצר ביותר (מודה אני לפי המגן אברהם, ברכות השחר לפי הרמב”ם, או לפי המחמירים, תפילת עמידה של שחרית בלבד) של שניות ספורות בלבד בבוקר משחררת אשה מכל מחוייבויות התפילה ביום, נשים פטורות ממניין, מלהגיע לבית כנסת. לעומת זאת גברים חייבים ב3 תפילות בכוונה ביום ו4 בשבתות וימים טובים ביחד עם קטעי קריאה רבים, חזרות ש”צ וקריאה בתורה. בגלל זה נשים מגדירות את יום השבת שלהן כרצונן, מה שגברים לא יכולים לעשות.
          נשים פטורות מלימוד תורה. גברים חייבים. מופעל על גברים לחץ ללמוד ולהצטרף למוסדות לימוד אינטנסיביים שבהם ילמדו במשך שנים שעות רבות. כהסדרניק שיצא מהישיבה לאוניברסיטה כדי לגלות שנשים בנות גילו כבר בסוף תואר שני נוכחתי בכמה קל ונעים להיות אשה דתיה וכמה קשה להיות גבר דתי.
          בציונות הדתית גברים מצווים על שירות צבאי ונשים פטורות. גם מי שחושב שבמלחמותינו נגד הערבים יש חיובמלחמת מצווה פוטר נשים מלהתגייס.
          למה הן מדוכאות והגברים פריווילגים? מה ביום יום הדתי מדכא נשים?
          ופריווילגית הפריווילגיות: לנשים מותר לאונן ולגברים לא! לנשים מותר לפנטז פנטזיות מיניות כל עוד הן לא מתכננות לחטוא ולגברים אסור! זה נותן להן יתרון אדיר בחיי הנישואין על בני הזוג שלהן שעליהם אסור הכל. לא משנה כמה גבר מתוסכל מינית, ולא משנה כמה זה מזיק לו ולסביבתו אין היתרים.
          יש כל כך הרבה הקלות לנשים. קצרה היריעה מלתאר כמה מותרים יש לנשים כשלגברים אסור (כמו שמיעת קול שופר, שינה בסוכה, ארבעת המינים, מלחמה, ספירת העומר, מצוות עשה שהזמן גרמן, תפילין, ציצית,). כמה חובות יש לגברים שלא מוטלות על נשים, כמה הרבה זמן גברים מקדישים לקיום ההלכה לעומת כמה קצת זמן נשים צריכות להקדיש לקיום ההלכה.
          כשבוחנים חברה ורואים שהיא מחולקת לשתי קבוצות. קבוצה אחת מחוייבת בכמות עצומה של חובות וקבוצה שנייה פטורה ופטורה ופטורה ברור מי המדוכא ומי הפריווילג.
          הייתי חבר בקבוצת הפדלחושיות במשך שנים ולא קיבלתי שום הסבר מניח את הדעת למה נשים דתיות מדוכאות וגברים פריווילגים. כל הטיעון שלהן מבוסס על קונצפטואליות טהורה. אפשר לחיות חיים שלמים ומאושרים בלי לעלות לתורה אפילו פעם אחת ( אהה.. שכחתי שגם את זה התירו כשאין בעיה של כבוד הציבור. ובדרך כלל אין.). קשה מאד לגברים לחיות בתסכול מיני מתמשך. הבעיה עם ברכת “שלא עשני אשה” היא קונצפטואלית לחלוטין בדיוק כמו ברכת “אשר נתן לשכוי” שעדיין אנחנו אומרים מדי בוקר למרות שרובנו חיים בעיר ורואים תרנגול רק בתמונות או על הצלחת. אם אשה רוצה ללמוד תורה היא יכולה, יש מסגרות לזה. והיא יכולה גם לעזוב את המסגרות האלה ולא לפתוח יותר גמרא בחיים והכל בסדר.
          חוץ ממקרים קשים במיוחד של עגינות נשים. שגם להם יימצאו פתרון, זה עניין של זמן. ( ועל הדרך יעזור אם ימצאו פתרון לגברים עגונים שמשלמים מדי חודש מזונות גבוהים לאשה שהם לא נשואים לה כבר עשרות שנים) וגם היה אפשר למצוא להן פתרונות ב2013 אם הליברלים היו משתמשים בכחם הרב בקואליציה בכדי לנצח את המפלגות החרדיות שישבו אז באופוזיציה.
          בואו נכיר בעובדות: בדרך כלל, ביום יום נשים דתיות הן פריווילגיות ולכן פטורות מהכל וגברים הם המדוכאים. ככל שנקדים להבין זאת נוכל להפנות את ההלכה לטיפול בבעיות האמיתיות, הקונקרטיות של ימינו

            1. כל מגבלה הלכתית שגורמת לאנשים צער וניתן למצוא כלים הלכתיים על מנת לפתור אותה או מצוקה קיימת שההלכה יכולה לפתור. הייתי מרחיב ואומר שכל מגבלה שקיימת בדורינו שאינה חלק מהתורה במקורה, ז”א שלא סביר שהתורה התכוונה אליה.
              לדוגמא: עגינות היא בעיה הלכתית שמציבה חסם אמיתי על נשים מסויימות שניתן לפתור באופן חלקי לכל הפחות על ידי הפקעת נישואין, כפיית גט בפועל או כל פתרון אחר שפוסק\דיין יכול לחשוב עליו. עד כמה שאנחנו מבינים את התורה לא סביר שהיא התכוונה ב”כי ייקח איש אשה…” ללכבול אנשים בנישואין שלא מתקיימים בפועל למשך שנים.
              להבדיל, איסור מוחלט על כל ביטוי של מיניות גם במחיר של חולי נפשי הוא מגבלה שגורמת לאנשים מצוקה או הסתבכות מתמדת בחטאים שהתורה ככל הנראה לא התכוונה לשים עלינו, כפי שברור ממה שאנחנו יודעים על מיניות בתנ”ך ובדורות קודמים ולכן יש צורך למצוא הקלות למי שסובל מזה (אני כולל בקבוצה זו רווקים, אלמנים, גרושים, אנשים בנישואין נטולי מין, הומואים וכד’).
              לעומת זאת תלונות על מושגים קונצפטואלים לחלוטין ולא קונקרטיים, כמו תלונה על זה שנשים לא עולות לתורה ולא משתתפות באופן פעיל בבית הכנסת או על ברכת “שלא עשני אשה” שלא מייצגות מצוקה אמיתית אלא רעיונית לא דורשות התייחסות הלכתית. ברכת “שלא עשני אשה” לא מבטאת תוכן שוביניסטי יותר מאשר ברכת “אשר נתן לשכווי” מתייחסת לשכווי שלא קורא בבוקר במרחב עירוני. לברכות אין תוכן שמוצמד אליהן אלא הן טקסט שיש לקרוא כשאתה עומד מול הקב”ה בבוקר.
              באותה מידה השיוויוניות או היעדרה בבית הכנסת היא מושג רעיוני לגמרי. עלייה לתורה אינה פריווילגיה כמו כל טקס אחר בבית כנסת. גברים חייבים לבוא לבית הכנסת בלי קשר לשאלה אם הם רוצים. אם אתה מגיע לבית כנסת בשעת תפילה\ קריאת תורה\חזרת הש”צ ומוצא את הקהל, כולל ת”חים שבו, עסוקים בקריאת עלוני שבת או ספרים או עיתונים במקום להתרכז בטקס הדתי אזי ברור שהם אינם מתייחסים לאירוע כאל פריוולגיה אלא כחובה שיש להמתין לסיומה. מכאן נסיונות לשלב אנשים נוספים בתפילה שאינם חלק מהטקס ואינם מחוייבים בו אינם פריווילגיה. שילוב נשים בבית הכנסת אינה פריוולגיה עבורן. להיפך. הן פטורות מחובה.
              דוגמא אחרת מהלכות שבת. אם הלכות שבת של ימינו היו חלות בתקופת המשכן והמקדש כמות הקורבנות היתה אסטרונומית. צריך לשים לב ולהזהר כל כל כך הרבה דברים קטנים. לא סביר שההלכה היתה אז כפי שהיא היום. לכן צריך למצוא הקלות לפני שיקום בית המקדש ונצטרך להקריב כמות עצומה של חיות.
              הבעיות שנדונו בקבוצת הפדלחושיות מזכרוני היו בעיקר קונצפטואליות ורעיוניות (טיעונים מופרכים שהוצגו בפניהן על מעמד האשה, פירושים של מקורות בצורה שוביניסטית וכד’) בעיות אלה אינן קונקרטיות משום שכל מקור רעיוני או חינוכי ביהדות פורש מחדש המון פעמים, עבר דקונסטרוקציות לרוב כך שכשנתקלים בדבר כזה קל לדחותו ואין צורך להציג אותו כחלק מהיהדות.
              דוגמא אחרת משירות צבאי: ההבנה שגבר שמחוייב בשירות צבאי, שהוא תקופה לא נעימה שאליה אתה מחוייב עפ”י החוק וההלכה (ולא בוחר) נהנה מפריווילגיה, ואשה דתייה שפטורה משירות זה ועדיין הולכת, לבחירתה, היא בעצם מסירה את שלשלאות הפטריארכיה מעל גבה היא ביטוי של האבסורד של התמקדות בקונצפטואליות. לאישה יש פטור לשיטת המחמירים, וזמנה בידה, או זכות בחירה, לשיטה הליברלית. לגבר יש חובה. העיסוק הפדלחושי בעניינים כאלה לא מבטא מצוקה נפשית או המציאותית אלא רעיונית בלבד.
              לכן יש לתת קדימות למצוקות אמיתיות של אנשים. אנשים שרוצים לעשות משהו ואוסרים עליהם. או מונח עליהם עול קשה מנשוא, שמחוייבים לעשות דברים רבים שקשה להם. הקושי שלהם קודם לפריווילגים עם רעיונות.
              סליחה שאני קצת מתפזר

              1. לגבי העגונות והחטאות (למשה)

                בס”ד טו”ב בסיון תשא”ף

                למשה – שלום רב,

                לגבי סרבנות גט –

                דווקא המודרנה קצת מסבכת. בהלכה יש סנקציה של ‘כופין אותו עד שתצא נפשו’, שאניני הדעת המודרניים לא מרשים לקיימה. אירוח ב’פנסיון הממלכתי’ פחות מרתיע 🙂 והאמת שאין צורך בהכאה עד שתצא נפשו, לחוקרי השב”כ יש שיטות אפקטיביות למדי 🙂

                יותר מורכבים הם המקרים הרבים שבהם אין עוולה ברורה המחייבת ע”פ ההלכה כפיית גט. בסך הכל, ההלכה לא מכירה בזכות האולטימטיבית של כל בן.בת זוג לפרק את הנישואין בכל רגע שירצה בלא הוכחת עוולה משמעותית של בן,בת זוגו. פוסקי ההלכה לדורותיהם דאגו ‘שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה’, ולשם כך נתקנו הכתובה וחרם דרבנו גרשם (או השבועה) המונעים גירושין חד-צדדיים.

                הפמיניזם הרדיקלי גם מעצים את בעיית העגינות. אישה המקבלת ייעוץ מאירגונים מסוג זה, מקבלת חיזוק לתחושה שלפעמים היא רחוקה מהמציאות, שבעלה הוא ‘מדכא’ והיא ‘קרבן’, ומכאן שצריך לגרש את ‘המדכא’ ולנתקו מילדיו, אך בלי לוותר על חליבתו הכלכלית בצורה שלא תשאיר לו אפשרות מחיה סבירה.

                קצת פחות פמיניזם רדיקלי, יכול להעצים את האפשרות להגיע לגישור, שאף אם לא ימנע את פירוק הנישואין – הרי שיביא להסדר הוגן שיאפשר לשני בני הזוג קיום הולם תוך המשך הקשר התקין עם הילדים.

                לא מעטים הם המקרים שבעל שמרגיש שהולכים לנתקו מילדיו ולפשוט את עורו כלכלית – ‘עומד על רגליו האחוריות’ ומנצל את יכולתו למשוך זמן כדי להגונן מפני ‘הפלתו לקנטים’.

                בתי המשפט ובתי הדין כבר עמדו על הבעיה, ויצרו בצמוד להם מערכת יעילה של גישור השואפת להגיע להסדרי גירושין מוסכמים שייטיבו עם כל הדדים – האב, האם והילדים.

                ככל שנעצים את אפשרויות הגישור – תיהפך הסרבנות לנדירה יותר.

                בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

                עוד דבר שמשפר את המצב היא החלטת בית המשפט העליון להכיל את עיקרון השוויון, ולדרוש גם מהאם השתתפות במזונות הילדים. בתי הדין הרבניים עדיין לא אימצו את החידוש ומחייבים את הגברים בדמי מזונות גבוהים גם כשהאם היא בעלת אמצעים.

                לגבי החטאות –

                אכ יש כאן אפליה לגבי הנקבות, שהרי חטאת יחיד היא נקבה, אך יש לשים לב שלא כל איסור מאיסורי השבת הוא דאורייתא. הרבה מהדברים הם רק איסורי דרבנן שאינן זוקקים קרבן חטאת.

                בניין בית המקדש יחייב את ספרי ההלכה לחדד יותר את ההבחנה בין דאורייתא לדרבנן, ודומני שכמות החטאות לא תהיה גדולה כל כך.ן

                בברכה, יפאו”ר

                1. פירוק חד צדדי - רק בנישואי בני נח

                  ההלכה מכירה בזכות של כל אחד מבני הזוג לפרק את הקשר ללא צורך בהוכחת אשמתו של השני – רק בנישאין של בני נח.

                  בתיאוריה יכול האיש לגרש את אשתו כל אימת שירצה לפי דעת בית הלל (אפילו הקדיחה תבשילו) ורבי עקיבא (אפילו מצא אחרת נאה הימנה), אך זה רק בדיעבד. לכתחילה חובתו הערכית של הבעל שלא לגרש את אשתו אלא החשד ל’ערוות דבר’ כמשמעו.

                  הנביא מלאכי מגנה בחריפות את עולי הגולה שנטשו את נשותיהם, ובכך גרמו ‘לכסות דמעה את מזבח ה”, והוא מטיח בנוטשים: ‘הלא היא חברתך ואשת בריתך ואתה בגדת בה’, ובגמרא מבחינים בין ‘זיווג ראשון’ שבו ‘שנאוי המשלח’ לבין ‘זיווג שני’ שבו ‘אם שנא – ישלח’.

                  אך בכל מקרה עומדת תקנת חכמים שחייבים לכתוב לאישה כתובה, הנותנת לה פיצוי כספי גבוה במקרה גירושין ‘כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה’, ועל הגנה בסיסית זו הוסיפו הראשונים באשכנז את ‘חרם דרבנו גרשם’ שלא יגרש אדם את אשתו בעל כרחה (ובארצות המזרח נהגו להישבע שבועה חמורה בשעת הנישואין, ושבועה חמורה מחרם).

                  הווה אומר: ההלכה אינה אוהבת את פירוק הנישואין החד-צדדי.

                  בברכה, יפאו”ר

                  נראה לענ”ד שהתורה שינתה לגבי בני ישראל את המדיניות הליברלית לגבי בני נח פירוק חד-צדדי, משום שהמשפחה היהודית היא קן שבו גדלים הילדים ומתחנכים לאמונת התורה ומצוותיה.

                  משימה חינוכית כבדה זו – זוקקת מסגרת יציבה של אבא ואמא, שאינם עומדים כל רגע לנטוש את ילדיהם,

                  לחינוכם של הילדים – חיוניים הן האב ‘המלמדו תורה’ והן האם ‘המשדלתו’ בדברים’, ולפיכך הוקש כבודם ומוראם זה לזו (כדברי רבי יהודה הנשיא על הפסוק ‘כבד את אביך ואת אמך’)

          1. משה, הדיון בכלל אינו עובדתי. יש לך טעות לוגית בסיסית. זה שנשים פטורות לא אומר שהם פריווילגיות. הדיון אינו על פטור אלא רק על איסורים. כשאתה אוסר על נשים לעשות דברים שמותרים לגברים זו אפלייה. אם תפטור נשים מתפילה זה בסדר, אבל אם תאסור עליהן להתפלל (במניין או בכל אופן אחר) זה לא בסדר. ראה על כך במאמרי מהי ‘קולא’:
            https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7%9C-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%90-%D7%95%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%90
            מעבר לזה, וגם זה נדון במאמרי הנ”ל, אתה מסתכל על ההלכה כעול ולכן פטורים זה יתרון. אבל מי שמסתכל/ת על ההלכה כמשימה ומעלה רוחנית, כשהוא פטור זה חיסרון. ומכיוון שיש נשים שרואות את זה כך, אזי ההסתכלות שלהן היא הקובעת ולא שלך. כשמגבילים אותה לפי תפיסותיך שלך זה לא תירוץ לכלום.

            1. על ההלכה כעול (לרמד"א)

              לרמד”א – שלום רב,

              למרבה הפלא, מי שהאריך למעניתו, והרבה להסביר ש’עבודה צורך’ גבוה, ושאין ראוי לקיים את המצוות אפילו לא לצורך חווייה דתית. ‘האת ביום זה דתך שוכח’ ? 🙂

              בברכה, יפאו”ר

              ובכלל בבית הכנסת שייושמו הצעותיך בדבר צמצום התפילות, קיצורן ומיהורן ככל האפשר – לא תישאר שום מוטיבציה לשום אישה להשתתף בהן. הגברים יסיימו את תפילות השבת בשעה ורבע, וימתינו עוד שעה בבית עד שנשיהן תסיימנה את תפילתן הנלהבת, ובא לציון גואל.

              בברכה, שטערנא צילה,לבית רוט
              ראשת תכנית ההלכה החצי-שנתית במדרשת ‘שמן המור’

              1. לא לנהוג 'חסידות' בפרהסיא ולא בצורה 'דאתי לידי קולא'

                וגם לו יצוייר שמאחורי שאיפת השווייוניות היה עומד רצון כן להדר ולהתחייב גם במצוות שהאישה פשורה מהן – היה ל’מידת חסידות’ יש דרישות.

                חסידות הנעשית בצורה ראוותנית היא ‘יוהרא’ ולא חסידות, ע”ע ‘מרים בת עלי בצלים’ שנענשה בחומרא (ע”פ הירושלמי) על ‘דהוות ציימא ומפרסמא תעניתה’.

                וחסידות לא משובחת כשהיא כרוכה בפריצת גדרי הצניעות שנהגו מדורי דורות, שבשלהן הקפידו על הפרדה גמורה בין נשים לגברים בבית הכנסת. אז גם אם היה מותר מצד הדין אפשר לאישה לעלות לתורה – הרי יש כאן לפחות תקנתו של מהר”ם מרוטנבורג שמנע השתתפותן של נשים בברית המילה משום שלבושן החגיגי עלול לעורר את היצרים, דבר הנכון שבעתיים בכל שבת, וכל שכן בדורנו שרבות מהנשים לא לבושות בצניעות.

                ווהקשבה של גברים לחזנות בקול שירה של אישה, הרי הוגדרה בגמ’ בפירוש כ’אש בנעורת’. אז מהיכי תיתי להחמיר בהידור בתפילה לאישה, שיהווה מכשול בגדרי עריות לרבים משומעיה?

                ובשביל רצונן של נשים להדר ולנהוד בחסידות – מקימות דף פייסבוק מלא לעג והסתה בוטה וארסית, לא רק נגד רבהים, אלא גם כנגד נשים שאינן מזדהות איתן. חסידות והידור ‘פאר אקסלאנס’ 🙂

                אם רוצות להנעיםמ זמירות בתפילה – מי מונע בעדן להתכנס בסלון של אחת מהן, ולהנעיפ בשירות ותשבחות שלא בפני גברים?

                בברכה, ש”צ

                1. ומתעקשות היום בכל שמחת תורה לרקוד כשהן אוחזות בעצמן בספר התורה, ומחבקות אותו ומפזזות, ומעבירות אותו מאשה לזרועות חברתה,
                  ואינן מתעקשות לאחוז בחומש ולקרוא בפרשת השבוע. (לא כולן..)

                  1. אני רק אסייג את עצמי ואומר שלפעמים לאלמנטים המוחצנים יש אפקט חיובי, הם עשויים לקרב לדת ולהביא לאווירה חיובית. רק צריך להבין נכון את כל המכלול שעומד מאחורי הדרישות השוויוניות הללו.

                    1. למשל, הקפות נשים בשמחת תורה

                      בס”ד עש”ק ויהי בנסע הארון תשא”ף

                      ואכן הקפות נשים בשמחת תורה, הן דוגמה טובה לפעולה שיכולה להיעשות בצניעות, בעזרת נשים, ולקרב לתורה.

                      הרה”ג יעקב אריאל הציע שבהקפות הנשים ינהגו כפי שנהגו מקדמת דנא בחלק מהקהילות שהספר ניצב על הבמה ורוקדים סביבו (כנראה טעמו הוא בשל המנהג שנזכר ברמ”א שנשים אינן נוגעות בס”ת בזמן נידתן, וגם בשל הלא לכל הנשים יש כח לשאת ס”ת כבד).

                      וכמובן, גם כאן יש לשים לב לדברי חז”ל: ‘כמנ טפשאי אינשי דקיימי מקמי ספרא דאורייתא ולא קיימי מקמיה דגברא רבה’ (= כמה טפשים אנשים העומדים בפני ס”ת ולא עומדים בפני אדם גדול).

                      כבוד התורה מחייב גם לכבד את החכמים יודעי התורה, מפרשיה ומוריה המוסמכים, ‘מעתיקי השמועה מדור לדור.

                      בברכה, ש”צ

  2. תודה על הפוסט הזה. נדמה לי שהיית מנומס מדי כשלא ציינת באופן יותר ברור וחד שבחלק השלישי של טרילוגיה שלך אתה מציע ארגז כלים נאה לשינויים בהלכה. כלומר, זה יפה שאתה מטיל אחריות על האישה הלמדנית אבל יש מצב שהיא לא חייבת להמציא את הגלגל מחדש, לכל היותר לבחון איך להשתמש בו.
    באשר ל”ביישנות” – זו כמובן טעות גמורה לא מדובר פה במהותנות, מן תכונה אורגנית נשית אלא בהבניה חברתית. כן, המילה הגסה הזו הלקוחה הישר ממדעי החברה (לא אזכיר את השם הנכבד שבו הם מכונים כאן באתר) ואכמ”ל. כמי שערכה ועורכת קבצים תורניים ומאמרים הלכתיים שכותבות נשים אני כשרה להעיד על שני חלקי המשוואה – על הקושי בשכנוע נשים חכמות לכתוב מאמר תורני, כמו גם על איכותם ורצינותם של המאמרים הללו, כאשר הן בסופו של דבר נכתבים.

    1. בהחלט לא. גם אני לא המצאתי את הגלגל. עיון בסוגיות המתודולוגיות כול גם עיון בטרילוגיה שלי. כענקית על גבי ננס.
      באשר לביישנות, זו כמובן לא טעות ולא גמורה. את רק טוענת שזה לא טבע מהותני אלא הבנייה. בדבריי לא התייחסתי לסיבות רק ציינתי את העובדה (אותה שמעתי גם ממך, אגב). בשולי דבריי רק אומר שאיני רואה הכרח לדחות על הסף מהותנות, אלא שטענות מהותניות טעונות ראיה. אבל בהחלט ייתכן שיש הבדל מהותני בטבע. הטענות שיוצאות אוטומטית נגד כל מהותנות גם הן מהותניות (כלומר דוגמטיות). בינתיים נטל הראיה הוא על הנשים, שיוכיחו שיכולותיהן לא נופלו תמגברים. עד עתה זה ממש לא הוכח, ולא נותר לי אלא לקוות שזה ישתפר ושאין כאן עניין מהותני.
      אני כמעט לא מכיר מאמרים למדניים של נשים ברמה גבוהה. אני לא מכיר בכלל מאמר של אישה שמיישבת באופן למדני קושיא ברמב”ם או בסוגיא. אולי יש אחד או שניים כאלה, אבל לא הרבה יותר. כשכתבתי את זה יצאו נגדי בחמת זעם (ואף העיפו אותי מיידית ממתן, בלי לומר בפירוש שזוהי הסיבה אבל לכולנו זה היה ברור). אבל בחדרי חדרים כמה ראשות מדרשות ונשיים שעוסקות בתחום הודו בפה מלא שאני צודק ורק אמרו שאסור להוציא זאת החוצה כי זה מדכא ומוציא רוח מהפרשים, ואבולוציה ולא רבולוציה וכו’. אני טענתי בפניהן שאור השמש הוא החיטוי הטוב ביותר, וההסתרה לא תועיל לעניין שגם אני חפץ ביקרו. לכן כתבתי את מה שכתבתי, כדי לנער את כל אלו שיושבות בנחת ובשלווה מאושרות על הישגי הלימוד הנשי. זה אכן מרשים ואכן קשה להתקדם מהר, ואני מאד מקווה שזה יגיע בסוף, אבל הכחשת העובדות לא מועילה כאן. .אגב, אני עצמי עוסק די הרבה כבר מזה שנים בקידום למדנות נשית, ואני מכיר מקרוב את המצב ואת הקשיים ועד כמה אין כיום באמת למדניות ברמה גבוהה. לי אי אפשר למכור לוקשים בתחום הזה, ואני לא חשוד על חוסר אמפתיה. אני פשוט מעדיף להיות מפוכח.

      1. רק הערה: מי שסבור שנשים ביישניות מעיקרן, מהותית, ולא יצא לו לראות בסביבתו נשים בעלי אופי מגוון, מתבקש לעיין בדמותה של קריינדל טשארני, למשל, ב’סיפור פשוט’ של עגנון וכן בעוד דמויות של נשים חזקות ולא ביישניות בעליל בשלל יצירות קולנועיות וספרותיות.

        1. חיותה, זה קצת מוזר שאת מפנה לדמויות בדיוניות. האם זו לא ראיה לסתור? מעבר לזה, ברור שמדובר בטענה סטטיסטית ולכן דוגמאות חריגות לא מוכיחות מאומה. מבין כחמישה מיליארדי נשים בעולם תוכלי למצוא כל מה שתרצי.

          1. ובכן, זה דיון בסיסי השייך למדעי הרוח החביבים עליך כל כך. האם ספרות היא חיקוי של החיים או דבר מה מנותק מהם? אני מקבלת בסוגיה זו את עמדת אריסטו ב’פואטיקה’ – בבקשה:

            “ברור גם שתפקיד המשורר הוא לספר לא את העובדות(הדברים שקרו) אלא את סוג הדברים שעשויים לקרות, כלומר את המאורעות האפשריים לפי ההסתברות או ההכרח. שהרי ההיסטוריון והמשורר[=סופר] נבדלים זה מזה לא במה שהם מספרים… אלא בזאת הם נבדלים: האחד מספר את העובדות, ואילו השני – את סוג הדברים שעשוים לקרות. משום כך *השירה היא יותר פילוסופית ויותר נכבדה מן ההיסטוריה*, כי השירה מספרת בעיקר עניינים כלליים, ואילו ההיסטוריה – עניינים פרטיים. :
            (המשפט בין הכוכביות הוא הטיעון המרכזי לבחירתי בדוגמה ספרותית).

            1. מדעי החרתא (טא) במירעם. את טוענת שהספרות מתארת את החיים? אז למה להביא את לחמך מהספרות ולא מהמקור עצמו (מהחיים)?
              כשאין דוגמאות מהחיים, העצה היעוצה היא ליצור דמויות בדיוניות, ואז לפתח תזה/תיאוריה שהספרות היא מהות ותמצית החיים, והכל מסודר. אפשר כך להוכיח כל תזה. חלומו הרטוב של כל מדען חרתא.

              1. במקום להתרשם מאריסטו המכבד את הפילוסופים, ומהליכתי בדרכיו אתה בוחר לזלזל סתם? הרי אני העדפתי את ה טיעון העקרוני – יש דמויות כאלה. כולנו מכירים אותם, ולהביא דוגמה חזקה שיצר עגנון אבל לא בדה מליבו ולא המציא כלום, רק שיקף, כסופר מוכשר, דמות אמיתית, כי – **השירה היא יותר פילוסופית ויותר נכבדה מן ההיסטוריה**, כי היא עוסקת ב’מאורעות האפשריים על פי ההכרח’ ולכן חזקה יותר מההסטורי-המקרי. שהרי אם אביא דוגמה משכנה שלי, זה לא יעניין ולא יאמר דבר לאיש.

                1. ומה רע בביישנות? (לחיותה)

                  בס”ד י”ג בסיון תשא”ף

                  לחיותה – שלום רב,

                  בהחלט ייתכן ליצור ‘מוטציות’ של נשים תקיפות ממאדים’ ו’גברים עדינים מנוגה’, אבל בסופו של דבר צריך את שתי המידות – התקיפות והענווה – כדי להביא לאיזון, כדברי רבי ברכיה (יומא ע) על תלמידי חכמים שנקראו ‘אישים’ על שם שהם כנשים (פירש”י: ענוותנית ותשושי כח) ועושין גבורה כאנשים.

                  לשם כך צריך האדם בבנניינו גם את דמות האב ‘המלמדו תורה’ ומטמיע בנפשו את הסמכותיות והיראה, וגם את דמות האם ‘המשדלתו בדברים’, ומטמיעה בנפשו את הרצון להיות טוב ואוהב.

                  שתי התכונות הניגודיות חיוניות, ולכן אומר רבי יהודה הנשיא (במכילתא על ‘כבד את אביך ואת אמך) שהבן נוה לכבד יותר את אמו ‘המשדלתו בדברים’ ולהתיירא יותר מאביו ‘המלמדו תורה’ ולפיכך הוקשו זה לזו הן בכבוד והן במורא.

                  בכל אחד, הן האיש והן האישה, צריך להיות תמהיל מסויים של ענווה ותקיפות, אך רצוי שכל אחד יפתח וייתן דגש על צד אחד, כדי שתיווצר השלמה הדדית. ולכן מתאים מאד שהגברים מתמחים יותר בחוק ובהלכה והנשים מצטיינות במקרא ובאגדה המושכים את הלב לאמונה ולאהבת ה’ וברואיו.

                  ובקיצור: שונות מביאה להשלמה הדדית, וביחד נוצרת השלימות של ‘צלם אלקים’.

                  בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

                    1. בין 'אמת' ל'אמונה' - הבינה הצופה אל העתיד

                      על הבחנה נוספת בין איש לאישה, עומד מהר”ל (ב’נתיבות עולם’) שהאיש נוטה ל’אמת’ בעוד האישה אל ה’אמונה’.

                      האמת רואה בבירור את ההווה, בעוד שה’אמונה’ צופה אל העתיד, אל מה שטמון בכוח ועוד לא יצא אל הפועל.

                      לפיכך מתאים לאיש יותר תפקיד השיפוט, ש’אין לדיין אלא מה שעיניו רואות’, בעוד שלאישה מתאימה עבודת החינוך והרחמנות, הבאות מכוח צפיית העתיד הטוב וחתירה אליו.

                      כעין זה מקשה רבי נחמן מברסלב, איך ‘עדות ה’ נאמנה’ הלא התורה היא לשון נקבה ו’אישה פסולה לעדות’? ומשיב רבי נחמן, שאעפ”כ נאמנת עדותה של התורה משום תקנת הקדמונים שהביא הרמ”א לקבל עדות אישה במקום ‘שאין אנשים מצויים’.

                      התורה לפי רבי נחמן מצויה עם האדם גם ברגעי המשבר הגדולים ביותר, שבהם ‘אין אנשים מצויים עימו’, ואז היא מעידה לא על ההווה השבור אלא על העתיד המתוקן, ועדותה הנאמנה מפיחה באדם אמונה ותקווה.

                      בברכה, יפאו”ר

                      וכעין זה אומר מהר”ל ב’דרוש על המצוות’ שמעלת הנשים היא בהשתוקקות אל התורה, אל מה שעדיין לא יצא אל הפועל.

                      וכעין זה מבאר הרב ב’עין אי”ה’ את תשובת הקב”ה לטענת המלאכים ‘מה לילוד אשה בינינו’ עליה עונה הקב”ה ‘לקבל תורה בא’, שדווקא היותו של משה ‘ילוד אשה’, היא המאפשרת לו להיפתח ולקבל את התורה.

        2. הי חיותה, קריינדל טשארני היא גיבורת הסיפור “והיה העקב למישור”. אשה חזקה? בין שני בעליה היא גוועה ברעב. אולי התכוונת לצירל הורוביץ’ מ”סיפור פשוט”? כדאי לעיין עוד קצת בדמותה. לא ממש מודל לחיקוי..

            1. צירל היא אישה מבחילה. לטעמי, דווקא עושה שירות הפוך לדמות הנשית החזקה. בפרט שם בסיפור מול בלומה המופנמת והאצילית. אבל, כמובן, גם בלומה די מתסכלת..

              1. זהו קצה קרחון של סוגיה מעניינת שנידונה בעולם ביקורת הקולנוע והתרבות. תופעת שתי הנשים, ה’טובה’ וה’רעה’ היא תופעה קבועה. האישה העצמאית והנועזת, נניח במערבון הקלאסי, היתה חייבת להיות ‘רעה’ (זונה או פושעת) ומולה היתה האישה המלאכית, הצדיקית – אמא טרזה בהתגלמותה, בדרך כלל בלונדינית בעוד יריבתה ה’רעה’ שחורת שיער. ככה, דימוי פשטני כזה שיש לו המון דוגמאות. זו תפיסה מאד נוצרית, דיכוטומית של שטן-מלאך שבעצם נובע ממנה שאישה טובה היא אישה פסיבית, מקבלת ואוהבת שלא עומדת על דעתה.
                בילדותי היתה טלנובלה מפורסמת (איני זוכרת את שמה לצערי). היו בה שתי נשים – האחת, קריסטל, בלונדינית עדינה וטובה, והשניה(שוב שכחתי את השם) – שחורת שיער, חזקה ורעת לב. כולם אהבו את הראשונה ושנאו את השנייה, הסדרה כמובן הובילה לכך. לימים התוודעתי לביקורת הפמיניסטית ולהבניה החברתית וכו’, ויכולתי להתבונן בזה קצת אחרת, אלא שזה כמובן יותר מורכב: רוע עדיין נשאר רוע, והתנהגות מוסרית היא התנהגות מוסרית. צירל באמת מגעילה ומרשעת וערלת לב. ובקיצור – יש פה משהו שצריך לחדד ולא להחמיץ בשני הקטבים.

          1. שלום וברכה 🙂
            האמת שחשבתי שעשיתי משהו בעניין. פרסמתי לפני כמה שנים מאמר ב”דרישה” (אתה בצוות העורכים…) ובדקתי אותו שוב עכשיו, החל מחלק ה אני מיישבת קושיה ברמב”ם ועוד כמה קושיות שעלו בעקבות כך.
            בנוסף העברתי בתור בוגרת תוכנית הדוקטורנטיות שיעור על סוגיית דורשים תחילות ואם למקרא/למסורת שמופיעה במקביל במסכת סוכה וסנהדרין. הצעתי שם מהלך חדש בהבנת הסוגיה. אמנם זה לא פורסם רשמית כמאמר אבל אתה נכחת בשיעור וגם שלחתי לך סיכום שלו בכתב.
            אז הנה, שתי דוגמאות, אחת של יישוב קושיה ברמב”ם והשניה של הצגת מהלך למדני בגמרא. הסיבה שאני מביאה ראיות מעצמי היא שאני לא בקיאה בכלל בתחום ולא עוקבת אחרי פרסומים. אמנם אני לוקחת בחשבון שמה שחידשתי הוא לא מספיק למדני ומורכב, אחרי הכל מעולם לא נכחתי בשיעור של ר”מ בינוני בישיבת חברון/מיר/פוניבז אז אין לי מושג למה הכוונה ב”מאמר רציני באמת, ברמה למדנית” כמו שמבקש משה כמה תגובות מתחתי…

            ישר מערימת הדוקטוריות:
            https://asif.co.il/wpfb-file/4_3-pdf-5/

            1. זוכר היטב. זו הסיבה ששאלתי אותך אם תרצי לעשות משהו. אין לי ספק שיש נשים שמסוגלות לעשות דברים כאלה, ובכללן את, ועל דא קא בכינא שזה לא קורה, לפחות לא ברה”ר. מה שתיארת הוא ניצנים ראשונים, אבל עוד לא הפסגות שאליהן צריך להגיע. צריך להמשיך ולעמול וליצור לאורך זמן כדי להגיע לרמות הגבוהות.

              1. ולענ”ד דווקא המהלכים הפשוטים – הערה טובה, קושיא או יישוב, הצבעה על מקבילה או דיעה חולקת וכיו”ב – קרובים אל האמת יותר מאשר מהלכים מורכבים. וסיכום טוב של סוגיא, המציג את שאלות היסוד ואת תשובותיהם של הראשונים והאחרונים לשיטותיהם, גם ללא חידוש – הוא הפתח להתגדלות בתורה. ו

                כפי הדרכת הרמ”מ מקוצק לחתנו ה’אבני נזר’ ‘לישא וליתן בפשט ובבירור השיטות, איך כל אחד מפרש את הגמרא לשיטתו’ כשעובדים בשיטה בהירה ומסודרת – מזדמנים פה ושם גם סברות וחידושים, אך העיקר הוא הסדר והבהירות.

                בברכה, יפאו”ר

      1. תודה. מאמר מעניין. לא משנה איך מפורש הקניין בוודאי שיש חוסר סימטריה מובנה (גם אם אתה שואף לצמצמו). זה מסביר מדוע פמניסטיות מוחלטות לא יכולות לחיות עם ההלכה (כי אז הכל הבניות חברתיות ואין הבדל מהותי בין גברים לבין נשים)

        לכאורה צריך לבחור בין תורה לייט לבין פמניזם לייט

        1. אכן, כתבתי שיש חוסר סימטריה. לא הבטחתי לאף אחת גן של ורדים. אבל מחויבות לדבר ה’ דורשת מאיתנו לקבל דברים גם אם אינם מוצאים חן בעינינו. ניתן לנסות ולשנות ככל האפשר, אבל בסוף בסוף מה שמחייב מחייב.
          ובאמת יש שינויים שאפשר לעשות גם בתחום הסימטריה. גם דרשת חז”ל כי יקח איש אישה ולא כי יוקח איש לאישה היא דרשה שלהם, ובהחלט יש אפשרות לשנות אותה וליצור הלכה סימטרית לגמרי. השאלה מה מתוך ההלכה הוא תוצר של השפעות תרבותיות ותקופתיות של חכמים ומה מזה הוא כוונת התורה המקורית. אלא שלשינוי כזה דרוש בד”כ סנהדרין, או לפחות קונצנזוס רחב. את זה לא הייתי עושה לבד. אבל עקרונית זה שינוי אפשרי, ולכן ייתכן שפמיניזם מלא יכול לדור בכפיפה אחת עם מחויבות מלאה להלכה. כנראה לא בימינו כשאין גוף שיכול לפרש ולדרוש את התורה מחדש.

  3. מעניין מאוד. תודה.

    כמה נקודות:

    1. סביר שאין הרבה נשים למדניות בגלל השילוב של מידת הזמן וההשקעה הנדרשת מחד, ו(חוסר)הלגיטימציה של ההשקעה הזאת שהחברה הדתית (שלא לדבר על החרדית) מפנה כלפי הנשים.

    המדרש העתיק מציע ש:
    בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסים למקרא – יוצאים מהם מאה. מאה למשנה – יוצאים מהם עשרה. עשרה לתלמוד – יוצא מהן אחד (פירוש ‘מתנות כהונה’: להוראה). הדא הוא דכתיב: ‘אדם אחד מאֶלֶף מצאתי’ (קהלת ז, כח).

    ובאופן מפליא, הקונטקסט הנוכחי מסביר יפה גם את אשה בכל אלה לא מצאתי. דרוש מסד. הוא מתחיל להתהוות. אבל אורך זמן.

    2. ומאחר שאין די נשים מכאן, ומאחר שעדין חברה אחת אנחנו – גברים ונשים הבונים משפחות וקהילות – טוב יהיה אם הגברים המוכשרים שהסתייעו בפלטפורמות הקיימות כדי לרכוש ידע ויכולות יושיטו סיוע לנשים. הן ביצירת הלגיטימציה וצירופן לאלו שמבינים ויכולים להשפיע, והן בעצם הצעת הרעיונות והשינויים האפשריים בהלכה עצמה. לא רק לחכות שהנשים תעשינה זאת. הן לא מנוגה. כולנו כאן יחד.

    3. וחשוב לזכור שלנשים יהיה קשה יותר להחיל שינויים כאלה גם אחרי שלמדו ושנו. הן תחשדנה כנוגעות בדבר. זאת אומרת, זה אכן נכון. אבל גם מוריד מאוד מהלגיטימציה של ההכרעות והתוצאות. אפשר לצאת ולראות את היחס החשדני כלפי מי ש״סתם״ בוחרת ללמוד או ר״ל לקחת חלק בתפילת הציבור ולא רק כצופה מהצד (נניח בצד את הדיון על מהות התפילה ומקומה). ועל אחת כמה וכמה כך יהיה בהכרעות שיותר שנויות במחלוקות.

    כדי לייצר יותר לגיטימציה להכרעות ולשינויים כדאי שמי שלא נוגע בדבר (לכאורה, לפחות, כאמור בנקודה הקודמת) יהיה זה שיסייע להחיל את השינויים. הנשים, נאלצות להתכנס יותר מהגבולות על מנת שלא לאבד את מעט הלגיטימציה שיש להן.

    1. 1. מסכים לגמרי. מקווה ומאמין שאתה צודק גם בפרדיקציות לעתיד, אבל ימים יגידו.
      2. דומני שאני האחרון שניתן להאשים אותו שאני מחכה לנשים. אני מחכה שהן תשתתפנה.
      3. אכן. כתבתי זאת בדבריי. ראה גם 2.

  4. הרהורים:
    א. וַי.תֹּ.אמְרוּ.נה אֲלֵהֶם.ן רַב-לָכֶם.ן–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים.ות, וּבְתוֹכָם.ן ……; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ.ינה, עַל-קְהַל.ת ה.ה
    ב. יש לחדד את שנרמז ע”י הכותב כי חובות הלכתיות אינו אמורות לשחק במגרש התנהלות המשפחה. יכולני “לקנות” את אשתי בקדושין כדמו”י ולנהל איתה תא משפחתי שוויוני לחלוטין (וכל אחד מכיר גם מקרים בהם אישה קנויה מנהלת את בעלה). אין בחובות ההלכתיות שום הוראה איך לנהל משפחה. איני מאמין כי אף אצל האדמורים מתולדות אהרן/סאטמר ואצל הרב טאו האשה רוחצת רגלי בעלה כנפסק בגמ’ וברמב”ם.
    ג. נכון שיש בעיות גירושין אבל חושבני שבדר”כ הן ניתנות לפתרון.
    ד. בעיות עגינות יש, ולא כולם ניתנות לפתרון. אבל לי יש גם בעיה בהחרמת שביעית מחיי המעשה שלי ובעוד הגבלות רבות. כאילו שלגבר דתי יש בעלות על גופו, מיניותו וכו’. וגם מכך שאיני נקרא לברך את הקהל בכל בוקר בתפילת 18. זו הדת. מי שאינו מעוניין בהגבלות יתכבד ויאמר ביושר,כפי שאולי בעלת הפוסט נוהגת. באומרה כי דיכוי האישה הוא בבסיס. בלעדיו הכל נופל., שזו כמובן מסקנה מוזרה. היא ממציאה דת (למען היושר – לא היא המציאה את הוואיאנט הזה, הוא קיים, אבל למיטב הכרתי את העולם – בשוליים) ומורדת בה.
    ה. לגברת חיותה – נא הרימי את הכפפה ווהביאי לינק למאמר רציני באמת, ברמה למדנית (לא בציטוט ארוך ומשעמם של מקורות ובחירה ביניהם לפי הנטיה וסברות מוסריות). איני מבקש משהו ברמה של חדושי ר”ש שקופ, ר’ חיים או חזו”א. די לי במשהו מסדר הגודל של ר”מ בינוני בישיבת חברון/מיר/פוניבז (היכן שזורקים סטנדרים) וכדומה. סביר שבערימת הדוקטוריות תמצאי משהו.

    1. דבריך דומים בעיניי למצב שבו הלבנים בארה”ב עונים לשחורים שטוענים לקיפוח ואפלייה: מה אתם רוצים? גם אנחנו לא יכולים לעוף? גם אצלנו לא כל אחד הוא נשיא ארה”ב. אלו הבלים כמובן.
      לבקשתך מחיותה, אין לי אלא להצטרף. ראה תגובתי אליה למעלה.

  5. אחדד מה שכתב משה,
    הפיל שבחדר הוא נקודת המצב הלא שוויונית מדאורייתא שאותה אי אפשר לשנות.
    התורה גזרה על נשים התנהגות מסוימת כמו שהיא גזרה על גברים, על כהנים על ממזר ועוד התנהגות שונה.
    זה מה שיש, ואם מוותרים על זה פירושו לוותר על הדת. אין מה לעשות. או שאת/ה מאמינ/ה או שלא.

    1. דוד, נראה שלא קראת את דבריי. קרא שוב. התורה לא קובעת כמעט שום דבר, לא בתחום הזה ולא בשום תחום אחר. בסוף בסוף, הכל פרשנות של בני אדם, ולכן היא גם משתנה. ההצגה כאילו שכל ההלכה שבידינו ניתנה למשה בסיני היא בדיחה שמרנית דמגוגית שמנסה להוות תחליף לתשובות ענייניות. בסיני גם כתבו עין תחת עין. כתבו שם גם את דין בן סורר ומורה ועיר הנידחת. המון דברים כתבו שם. ואלו דברים שנכתבו בפירוש בתורה, לא פרשנויות של חכמים, וראה מה עלה להם.

  6. נושא מרתק!
    גם כיוון הפיתרון (התיאורטי) שמיכי, מציע הוא נכון. רק לא עקבי.

    הבעיה איננה בסילוף היהדות שנוצר במהלך ההיסטוריה בשל כוחות פסיכולוגיים בנפש האדם או בתרבות (זה תמיד היה ויהיה); הבעיה בעיקרה גם לא נובעת מהפער בין “ההלכה” כפי שהיא לבין “ההלכה” כפי שהיא צריכה להיות (שהרי “שתי” ההלכות הללו מעוגנות באותו גוף ידע יחיד- התורה; ולבסוף הבעיה גם לא תיפתר על סמך ההבחנה (הנכונה) בין תיאוריה ופרקטיקה (אדם רציונלי- אישה או איש, זה לא משנה) יחפש בסופו של דבר עיקרון מופשט המלכד בין שני אלו ואם יגיע למסקנה שהוא איננו הרי מבחינתו הבעיה נותרה על כנה.

    אין דרך אחרת להגיד את זה: הבעיה היא בתורה עצמה. זה גם מה שמשתמע מהדברים של דבורה.

    הדרך היחידה שאני רואה פתוחה בפני אישה רציונלית כמו דבורה שמאמינה באלוהים וכנראה גם מאמינה שהתורה ניתנה לנו מסיני היא להדיח את התורה ממקומה ביהדות. אכן, משמעות הדבר היא שיש לרוקן את היהדות מעיקר תוכנה.
    הצעתי פה בעבר לא פעם ולא פעמיים את המודל “הנוצרי” של הדת- המתבסס גם הוא כמובן על אמונה באלוהים ואמונה שהתורה ניתנה ממנו בסיני. זהו מודל מוצלח יותר גם מבחינה תיאורטית (הוא יותר רציונלי) וגם מעשית (הוא מדבר ללב האיש והאישה טוב יותר).

    ההצעה הזו לא עולה בקנה אחד עם התיאולוגיה של מיכי עצמו, שלמרות כל כוונותיו הטובות (אם כי יש מי שמפקפק בקביעה זו…) לא הצליח, לדעתי הקטן, להתעלות על הנקודה הזו (הסיבות הן, כפי שאני אומר שנים, נעוצות בבלבול הפילוסופי מתודולוגי שלו ויותר ספציפית בהבנה הלוקה שלו לגבי היחסים בין “סינתטיות” ו”אנליטיות”).

    ועם זאת צריך להעיר הערה מעשית ופרוזאית מאד: הבעיות שמעסיקות את דבורה ואת מיכי (וגם אותי הקטן) לא באמת מעניינות את הציבור היהודי בכללותו לאורך ההיסטוריה. בהחלט אפשרי שצאצאיי צאצאיה של דבורה עוד מאות ואולי אלפי שנים ימשיכו לחיות את אותה יהדות פרובלמטית שדבורה מתארת היום תוך הדחקת בעיותיה שהועלו פה. לא מן הנמנע ששגשוגה (הממשי!) של היהדות- הנשנענת על התורה- מעוגן לאורך כל תולדותיה דווקא ביכולת ההדחקה המשוכללת הזו. פרדוקס יהודי למופת.

    1. מודה בעובדות וכופר באשמה: אכן לא הצלחתי להתעלות מעל הנקודה שרואה בתורה את דבר ה’ המחייב. גם לא ניסיתי. הנצרות היא אופציה די עלובה מבחינתי. אם ה”התעלות” שלי אמורה לפנות לשם, כדאי לחפש מישהו אחר לפרויקט הזה.

      1. 1. לא דיברתי על הנצרות (ההיסטורית) אלא על המודל העומד ברקעה (“הנצרות”). עמדתי על ההבדל בין השתיים מספר פעמים בעבר. בכל מקרה, עיקרון החסד הפרשני עומד לזכותן של כל הדתות, לא רק לזכות היהדות. עס תגובתך נכשלת בהבנת הנקודה הזו.

        2. אני לא הייתי מכנה את היהדות בשם “עלובה” כפי שאתה כינית את הנצרות. לכל היותר הייתי אומר על היהדות שהיא רציונלית פחות או נגועה באלילות. מן הסתם תצטדק תיכף ותספר לי שאתה “באמת” חושב ככה… לונדוניזציה (עש ירון לונדון) של השיח החביבה.עליך. עומס רב מידי של סנטימנטים?

        1. אבל מי תסכים להיצלב? (לדורון)

          המודל הנוצרי יכול לבוא בחשבון הפמיניסטי רק עם תוחלף ההגמוניה הגברית, המתבטאת ב’האב והבן ורוח הקודש’, ב’האם והבת ורוח הקודש’, אלא שקשה לי לראות איזו אישה בת-זמננו תסכים להיצלב כדי להגיע למעמד ‘הבת’ 🙂

          בברכה, פדעימחוש”ה [פונדמנטליסט דתי עם יותר מדי חוש הומור]

            1. אני לא חושב שבנצרות המהלך הכללי בין גבר לאישה הוא שונה מהותית. עצם העובדה שהנצרות לא מתמקדת בחוק כבסיס החיים, וזה יפה (וגורר בעיות אחרות), אינו אומר שמבחינת היחסים בין המינים האישה שווה לגבר.

              הנצרות היא שילוב של יהדות עם אפלטון והסטואה מבחינה פילוסופית, ואין לה הנחיות של פרשנות מדיטטיבית לתנ”ך אלא של דרשנות פילוסופית, כמו שאפלטון עשה לאליאדה ולאודיסאה. זה אמנם מכוון למקום מדיטטבי כמו האפוריה הסוקרטית, וזהו מוטיב המים בנצרות, המסמל את השינוי התמידי, אבל התיאוריה הנוצרית משמרת את הפטריאכליות המקראית, גם אם בלבוש תיאורתי ופילוסופי יותר. זוהי ההגות אודות “הרוח” בנצרות, והיא מתבטאת בחיפוש (אובססיבי לפעמים) אחר תיאוריות פילוסופיות, שכפי שנאמר בסופו של דבר גם הן מכוונות לאב לבן ולרוח הקודש, כאשר ההגות על הרוח היא פילוסופית (כמו שעשה היגל בספרו “הפנומנולוגיה של הרוח”) ובעצם הכל נשאר ברמה פילוסופית-פריאכלית, וההייתי מוסיף ברוח פרויד – אובססיבית קומפולסיבית, ממש כמו הספירליות של הרוח בהגותו של היגל – לא משהו נעים מבחינת החוויה הנשית, נראה לי.

              לא נראה לי שזה מה שיפתור את הבעיה.

              ראה כאן את תוצאות הגותו של פאולוס עצמו –

              “20 וּבְכָל עֵת הוֹדוּ עַל הַכֹּל לֵאלֹהִים אָבִינוּ בְּשֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. 21 הִכָּנְעוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ מִתּוֹךְ יִרְאַת הַמָּשִׁיחַ. 22 הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן כְּמוֹ לַאֲדוֹנֵנוּ, 23 כִּי הָאִישׁ הוּא רֹאשׁ הָאִשָּׁה כְּפִי שֶׁהַמָּשִׁיחַ הוּא רֹאשׁ הַקְּהִלָּה – הַמּוֹשִׁיעַ שֶׁל הַגּוּף. 24 וּכְשֵׁם שֶׁהַקְּהִלָּה נִכְנַעַת לַמָּשִׁיחַ, כֵּן גַּם הַנָּשִׁים תִּכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיהֶן בְּכָל דָּבָר. 25 הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם כְּשֵׁם שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ אָהַב אֶת הַקְּהִלָּה וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדָהּ 26 כְּדֵי לְקַדְּשָׁהּ וּלְטַהֲרָהּ עַל־יְדֵי רְחִיצַת מַיִם, בְּהַצְהָרָה, 27 לְמַעַן יַעֲמִיד לְפָנָיו אֶת הַקְּהִלָּה כְּשֶׁהִיא מְפֹאֶרֶת בְּכָבוֹד, לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה, לְמַעַן תִּהְיֶה קְדוֹשָׁה וּלְלֹא דֹּפִי. 28 כֵּן חַיָּבִים גַּם הָאֲנָשִׁים לֶאֱהֹב אֶת נְשֵׁיהֶם כְּאַהֲבָתָם אֶת גּוּפָם הֵם. הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ. 29 הֵן מֵעוֹלָם לֹא שָׂנֵא אִישׁ אֶת בְּשָׂרוֹ, אֶלָּא הוּא מְכַלְכֵּל וּמְטַפֵּחַ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ נוֹהֵג בַּקְּהִלָּה, 30 שֶׁהֲרֵי אֵיבְרֵי גּוּפוֹ אֲנַחְנוּ. 31 “עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.” 32 גָּדוֹל הַסּוֹד הַזֶּה, וַאֲנִי מִתְכַּוֵּן לַמָּשִׁיחַ וְלַקְּהִלָּה. 33 אֲבָל גַּם אַתֶּם, אִישׁ אִישׁ יֹאהַב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּאַהֲבָתוֹ אֶת עַצְמוֹ; וְהָאִשָּׁה תִּירָא אֶת בַּעֲלָהּ.” (אגרת פאולוס אל האפסיים, פרק ה’)

              אכן האישה מכובדת, אכן יש הפניה למוטיב המים המטהרים ומוסיפים תחושה הוליסטית-מדיטטיבית, אבל אין כאן חריגה מהפטריאכליות.

              1. אופיר לא עסקתי בנצרות הרשמית על שלל גרסאותיה אלא במודל העומד מאחוריה. עפ תגובתך נראה שלא הבנת את ההבדל בין השניים.
                אבל אפילו את השוביניזם “הרשמי” של פאולוס ניתן לרכך במידה רבה אם נזכור שהמהלך הכולל שהוא מציע לנו נותן לנו כלים טובים להתעלות על הפורמליזם החוקי שמציעה לנו היהדות. גם אם פאולוס עצמו לא רואה זאת.
                מבחינה היסטורית עיקרון האוטונומיה המודרני (ובתוכו גם האוטונומיה של האישה) נשען בוודאי גם על כך.

                  1. ומכבדה יותר מגופו (לאופיר)

                    בס”ד י”ד בסיון תשא”ף

                    לאופיר – שלום רב,

                    אם פאולוס הטיף לאהוב את אשתו כגופו, אבל להתייחס אליה מלמעלה כ’משיח אל קהילתו’ – הרי שחז”ל (יבמות סב’ דרשו לא רק שיאהב את אשתו כגופו, אלא גם שיהיה ‘מכבדה יותר מגופו’.

                    האיש ההולך בדרכם של חז”ל לא רואה את עצמו כ’משיח’ לגבי אשתו, אלא אדרבה הוא מונחה לכוף את ראשו ולהקשיב לעצת אשתו במילי דעלמא ובמילי דביתא, כהנחיית חז”ל: ‘איתתך גוצא גחין ולחיש לה’ (בבא מציעא נט).

                    כך נהג אברהם שנאמר לו: ‘כל אשר תאמר אליה שרה שמע בקולה’, וכך יעקב המצטווה לשוב לארצו, אינו מנחית את הדבר על רחל ולאה, אלא שואל לעצתן ומבקש את הסכמתן. אף מנוח נדרש לשבח, למאן דאמר ‘וילך מנוח אחרי אשתו – אחרי עצת אשתו’.

                    וההבדל מובנה. אצל הנוצרים הקשר בין איש לאשתו הוא ‘רע הכרחי’. האידיאל הוא להיות נזיר. ומי להם גדול מאותו האיש, שכשאימו באה והפריעה לו בשבתו עם תלמידיו: ‘מה לך אישה’. מה את מבלבלת את מוחי בשבתי עם החבורה הקדושה, השקועה בשרעפי הקודש של ההתעלות הרוחנית 🙂

                    לא כן האיש הישראלי, המונחה ע”י חז”ל (יבמות שם) שאיש ואשה יוצרים יחד את ‘צלם האלקים’, ששכינה שרויה ביניהם ע”י האות יו”ד’ שב ‘איש’ והאות ה”א שב’אשה’ היוצרות יחד את שם ה’.

                    האיש הישראלי השואף לבניין בית יהודי שבו שוררים חיי תורה, מונחה ע”י חז”ל שהשרוי בלא אישה – שרוי בלא תורה, בלא חומה, בלא ברכה ובלא שלום (יבמות שם), ולכן הוא מכבד את אשתו יותר מגופו,מתוך תחושתו ש’שלי ושלכם שלה’.

                    אשתו של אדם מישראל אינה ‘מים’, אלא ‘חברתך ואשת בריתך’ כדברי הנביא מלאכי. ולכן הוא ‘מכבדה יותר מגופו’.

                    בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

  7. בקשר לטענה, כאילו נשים הן בעלות טבע ביישני יותר, שזה נשמע כאילו יש כאן איזו ביישנות מולדת – אין זה נכון כלל. וחשוב להדגיש זאת כאן כשהדיון הוא על פסיקה והלכה, שהם עניינים משפטיים. נשים משחר ההסטוריה קבלו את מרות החוק, שנחקק על ידי גברים. הגבר שהיה חזק גופנית מהאישה, והגוף שלו אפשר לו להפרות יותר נשים, תמיד היה ראש המשפחה, ובעקבות זאת גם ראש השבט, שלו היתה סמכות החקיקה. על כן, השפה המשפטית היא שפה גברית ביסודה.

    ילדים וילדות נולדים אמיצים באותה מידה. אבל בעוד הזכר מתחנך, לאורה של חברה, בה הוא יכול להשפיע על המערכת המשפטית, האישה לא. בעקבות זאת, הצרכים ההשרדותיים הילדיים של הזכר מובילים אותו לפתח חשיבה משפטית, ואילו הנקבה מפתחת חשיבה מסוג שונה, שאיננה שמה את התחום המשפטי בראש מעייניה. כל מערכת השיקולים מתחילה אחרת. ילדה שרוצה להשפיע על החלטות במשפחה שלה, מבינה שהיא צריכה להעזר ביכולות רגשיות מאוד מפותחות, בהבנה לנפש האדם, וכדומה, ולכן היא מפתחת את היכולות הרגשיות שלה מתוך צרכיה ההשרדותיים.

    בעוד ילדים זכרים יכולים להיות אמיצים מאוד מבחינה תורנית, ושיכתבו עליהם מסות של גבורה, איך הם היו המצטיינים של החדר, איך הם היו תלמידי חכמים נבונים, ורגישים וגאונים, ילדות אמיצות לא ימצאו את דרכן לסיפורי הגבורה הלאומיים, למרות שהן מחזיקות את החברה בגבורה והאומץ הרגשי שלהן. הן יכולות לפנות לאח שלהן כשהוא פגוע ולשנות את עולמו, הן יכולות לפשר בין שני הורים, הן יכולות לטפל במישהו או מישהי, שבלעדיהן הוא היה איש ציבור שהיה מביא נזק רב לחברה מתוך קונפליקטים רגשיים לא פתורים, אבל על כל הגבורה והאומץ הזה, אך אחד לא ישמע, כי זה טבעו של דיון בדלתיים סגורות והחיוב הנובע מהכבוד, למי שאתה נוגע בנפשו מבחינה רגשית – לשמור על פרטיותו.

    אני לא בא לקדש את דמות האישה כשם שאני לא בא לקדש את דמות הגבר. כשם שגברים יכולים לעשות באמצעות יכולותיהם המשפטיות נזק לחברה, כאשר בלבם הם מלאי קונפליקטים פנימיים, שמושלכים החוצה דרך כתיבתם ועבודתם המשפטית, ודרך ההנהגה שהם מקבלים בזכותה, כך נשים יכולות להיות חולות שליטה, באמצעות הכח שהן זוכות לו בשליטה בלב של מי שנזקק לסיוע שלהן, בלב של בן זוג, שפחות מבין מה מתחולל בלב של עצמו, ובקידוש אידאולוגיות שיתופיות קיצוניות דמויות קומוניזם ככלי לטיוח עובדות ושיקולים אתיים, ביקורתיים ופילוסופיים.

    יחד עם זאת, ובהתחשב בכל זאת – אין שום יסוד לרעיון שאישה פחות אמיצה מגבר מעצם הולדתה, ויש הרבה תימוכין להכרה באומץ נשי, רק שהוא נעשה יותר מאחורי הקלעים.

    ההשלכה הכי חשובה של ההבנה הזו היא שבשביל שנשים יכנסו לעולם הפסיקה, הכלי החשוב ביותר עבורן הוא ההקשבה השקטה, שרק באמצעותה אפשר ללמוד שפה חדשה. כשאני אומר “הקשבה” אני לא אומר “צייתנות”. כשאני אומר “הקשבה שקטה” אני לא אומר “תהי יפה, ותשתקי ואל תדברי.”. בכלל לא. אני אומר שבשביל ללמוד את המסורת המשפטית היהודית, שהיא שפה, שהיא לא “שפת האם” הקוגניטיבית שלך, חשוב שתקשיבי לדוברי השפה שכבר מדברים בה. מתוך ההקשבה הזו, והאמביציה שכבר יש בך לחולל שינוי, תוכלי לאט לאט גם לדבר את השפה, תוכלי גם לשאול, גם להקשות, גם להתווכח, וגם להוכיח. אז תהי לא רק דוברת השפה בעצמך, אלא גם תוכלי ללמד נשים אחרות.

    ברור לי שיש היום נשים עורכות דין חילוני, ואני מאמין שלהן יותר קל ללמוד הלכה, ואף אישה לא מתחילה מאפס את ההבנה המשפטית שלה. אני מתייחס פה לאספקט שנחווה על ידי גברים כ”ביישנות”, ואולי חודר לשיח הנשי. נשים אינן ביישניות יותר מגברים מיום הולדתם, השאלה באיזה שפה הן מתחילות לדבר, והשאלה הזו קריטית לאופן הכניסה לעולם ההלכה.

  8. ניל ארמסטרונג- ולייקה הכלבה

    תודה על הפוסט וכמו תמיד נחוץ

    כמה הערות:

    1. משום מה הרב מציב אותו עם יחד עם עולם הגברים בק”ק מאדים יצ”ו, אני חושב שהרב נמצא בכלל בצדק או בנפתון וכדו’. בעולם שלנו ‘מאדים’ שכן נמצא בין כותלי בית המדרש ומעמיק בהלכה עד לשיתין, מעט מאוד אנשים מפשילים שרוולים ומוכנים לעשות (לדרוש) שינוי ולעדכן את ה’חומרה’. כך שהציפייה מנשים שרובן ככולן עדיין מאיישות את תפקיד תצפיתניות ומשליכות הסוכריות בשבת חתן, לבוא לשנות, הוא צעד אחת מהיר מידי (מיכאל באחת), קודם שירדו לעזרת גברים לישא וליתן (מה שכבר יותר נפוץ היום) ועם הזמן יבוא האומץ (אולי), כלומר רענון המסורת לא נמצא (בקושי) בכלל במאדים כך שהוא לא יכול להוות השארה לנוגה.

    2. משום מה ההרגשה שההלכה לא סופרת את הנשים יותר רווחת, ואכן זו האווירה במשנת חז”ל הן המוסרית, והן הלכתית, אך חושבני שדי להציץ פה ושם במשנת הרב ולהיווכח שגברים מבכל מערכת השמש חשים את אותה תחושה, שלא סופרים אותם. נכון שהמצב של הנשים בהלכה הרבה יותר חמור הם בכל לא בשיח מנודות ומעלימים מהם חומרי חקריה קריטיים, אבל לתחושה הזו במינונים כאלה ואחרים שותפים גם הרבה גברים שמרגשי שחז”ל (כמו שהרב כותב תמיד) פסקו לפי הנורמות בזמנם ויש דברים שלו הייתה סנהדרין מכהנת ב- 2021 הפסיקה הייתה אחרת, כלומר זה לא עניין פמיניסטי מובהק, במערכת ששוקת על שמריה מזה עידן ועידנים כולם סובלים, מי יותר ומי פחות. ותעיד על כך הטרילוגיה כאלף עדים.

    3. אני אישית חושב שהמצב לא כ”כ חמור, וודאי לא בפרספקטיבה היסטורית, המצב היום השתפר פלאים, מה שראות עינינו הוא בניגוד גמור לאיך שחז”ל היו רוצים שאשה תיראה בזמנם, היום האישה היא האנטיתזה כמעט מושלמת לכל דבריהם. היא יוצאת ובאה פוסקת הלכה, משמיעה את קולה ברמים ובהרבה מקרים כמו שאמרה תאצ’ר “מרגע שהאישה נעשית שווה לגבר, היא מתעלה עליו. כך שאפשר להביט על כל הנושא הזה כדבר שכבר עלה על המסלול הנכון וכעת הוא עושה את הדרך אומנם במהירות מוגבלת אבל הוא בהחלט בדרך אל היעד. (מזכיר לי שאריה דרעי קבל על כך שאין מזרחיים בין מקבלי פרס ישראל’, ובת קול מצווחת ואומרת, כי בכדי לזכות בלוטו צריך לגייס קודם כרטיס). סוף דבר כמו שהרב אמר חבל לנטוש את הרכבת תוך כדי נסיעה, הסבלנות תשתלם לכולנו.

    בו”ה בו”ה

  9. משתף אותך ביוזמה הקשורה לעניין זה. רעייתי היא פדלחושית מוצהרת שהחליטה לקחת את החוק לידיים (והצטרפתי אליה בתחילה בקול ענות גבורה ולאחר מכן בקול ענות חלושה). לפני שלוש שנים הקימה/הקמנו מניין שקרוי מניין משפחתי ולא שוויוני משתי סיבות: המצוקות שעלו אצלה מכך שהמשפחה אינה מתפללת יחד , מכך שלאשה יש בעיה (לא הלכתית) להעביר את הילדים אל האבא בבית הכנסת ללא מתווך זר. המצוקה המרכזית שהייתה לה הוא הרצון שלה להיות שותפה בתפילה עוד מגיל קטן והרצון לאפשר לבתנו מה שלא היה לה. אפשרות לשיר אנעים זמירות, לומר נשמת כל חי בניגון בית אבא וכו’. המתכנסים להקמתו של המניין קבעו כי לא יהיה הבדל בין גברים ונשים לכל דבר שבקדושה ובמניין. החל מספירת נשים למניין ועד לחזנות של אשה בכל תפילה כולל אפשרות (עד היום היפותטית) לתקיעת שופר על ידי אשה (דוגמה של מצווה מדאורייתא). למניין התכנסו משפחות לא מעטות שמשתייכות בחלקן או ברובן לאגף הפדלחושי. יש משפחות יותר מבוגרות בשכונה שהיו מצטרפות אולם הן כבר נטועות במניין אורתודוקסי אחר, וכשמשפחה נטועה במקום מסויים יותר קשה לה לנוע מכוח ההרגל. זה כמו סופר שרגילים לקנות בו אלא שבתפילה העניין זה גם הילדים והחברויות שלהם וכו’. היפה במניין שהתכנסו אליו מספר משפחות שבנות הזוג לסביות או שבני הזוג הומואים. מה חסר במניין לדעתי? חסרה עדיין הובלה נשית בתחום הקריאה בתורה שנשאר כמעט רק בידי הגברים במניין. בעיניי זה מה שיכול לפתוח מסורת של אמהות כלפי בנות שרואות את אימותיהן קוראות בתורה ומחקות אותן. נראה לי שהטירחה הכרוכה בקריאה בתורה והגירסה דינקותא שיש לגברי המניין מובילות לכך שלאחר שלוש שנים מצב זה לא התקדם במניין. יש עוד בעיה במניין שהיא לא רק בעיה. המניין הוא בעצם קהילה, וכשחברי הקהילה הקטנה קשורים זה בזה התפילה היא גם מקום לדיבורים לעתים על חשבון המניין ואיחורים לא אופנתיים למועד התחלת התפילה. יש במניין יוזמות שהן לא על דעתי כמו העלאת אשה שהיא בת כהן או בת לוי (לאחר שנישאה) לתורה ואפילו יש אשה שעולה לברכת כהנים. כאן נראה לי- כאדם שמשתדל לצעוד בגבולות ההלכה- הלכו רחוק מדי. בשבת דיברה בסוף התפילה מישהי שהתייתמה לפני כשבוע. היא הודתה לחברי הקהילה על כך שבשבת היא לא צריכה להצטרף לגבר אחר שיגיד קדיש ושיענו כך גם לה ועוד דברים שמתאפשרים רק במסגרות האורתודוקסיות. כמתפלל בבית הכנסת הזה אני חש שיש איזון נכון בין העמדה הפמיניסית של רוב המתפללים לעמדה הדתית, כלומר, בית הכנסת הוא מקום תפילה ולא רק קהילה פדלחושית ליום השבת. מבחינת המציאות בשכונה שלנו, בית הכנסת האורתודוקסי מפוצץ במתפללים רבים שחלקם הלא מועט מזדהה לדעתי עם בית הכנסת אולם אנשים לרוב בוחרים בדרך השמרנית הנפוצה ולא בדרך שיש בה חשש חדש שלא מן התורה וחשש מעליהום פמיניסטי שיקפוץ עליהם. כפי שאמר גבאי ביה”כ האורתודקסי (דיקטטור מבית יהודי טוב): נשים- אם אתה נותן להן משהו, הן ישר רוצות ולוקחות עוד. הייתי מזמין את אשתו להתפלל איתנו אך אני חושש שהיא תרצה עוד דברים.

    1. אני מבין שזה רק עדכון ולא שאלה.
      חילכם לאורייתא. הבעיות שאתה מתאר (איחורים, פטפוטים) הן מובנות (בי”ת בשווא) כמעט בכל מניין. לגבי קריאת התורה, אם הנשים לא רוצות אז מה הבעיה? שלא יקראו. בד”כ רוב הגברים גם לא רוצים, למרות שלהם קל יותר (הם למדו בגרסה דינקותא). בקדיש של אישה אין שום צורך שיצטרף אליה גבר. מהיכן שאבו את השטות הזאת? יש לפלפל כמעט לגבי כל נקודה הלכתית שהעלית, אבל ככלל מניין כזה הוא בהחלט צעד בכיוון הנכון ואפשר להצדיק כמעט כל צעד שעושים בכיוונים הללו. ובכלל, ענייני בית כנסת מידת רגישותם לא עומדת בשום יחס לכובדם ומשקלם ההלכתי (בערך כמו מנהגי אבלות, להבדיל).

      1. בס”ד י”ג בסיון תשא”ף

        ולרמד”א – שלום רב,

        היא הנותנת ‘כובדם ומשקלם ההלכתי’ המצומצם יחסית של חיי בית הכנסת, היא אחת הסיבות שלמרבית הנשים הדתיות אין כל תיסכול מאי יכולתן להיות חזניות או לקרוא בתורה בציבור.

        אישה יהכולה לעשות קריירה בכל התתחומים, ברפואה במדע ובטכנולוגיה, בכלכלה ובפעילות ציבורית, בחינוך וגם בלימוד תורה ברמה גבוהה במקרא במחשבת ישראל ואפילו בתלמוד ובהלכה – מה תיתן ומה תוסיף לה ‘קריירה שניה’ של חזנית? העובדה שכל הגברים יתענגו על סלסולי קולה – תורמת משהו למעמדה החברתי?

        לפיכך, משאירות רוב הנשים הדתיות בשמחה את עול המחוייבות לפילה במניין שלוש פעמים ביום (ובשבתות וימים טובים: ארבע), ומנצלות את השבת למנוחה להשקעה בילדים ובמשפחה, וללימוד ועיון בתורה ובתפילות לבית הכנסת היא באה להתפלל ולא לנהל מאבקים חסרי טעם.

        מי שבכל זאת אפופה בתיסכולים מימי הילדות על אי יכולתה לומר ‘אנעים זמירות’ – באמת אולי עדיף שתפרוק את תיסכולה ביצירת מניין לטעמה, מאשר לבלות את זמנה בלעג התרסה והשתלחות באתרים ארסיים, המוליכים את כותביהן ומשתתפיהן לבוז ולשנוא את היהדות. ולכן אולי יש לברך על סגירת דף הפייסבוק הארסי.

        בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

        1. רשות היחיד ורשות הרבים

          הצורך האקוטי בשילוב הנשים בחיי בית הכנסת הוא דווקא אצל הרפורמים והקונסרבטיבים ודומיהם, שאצלם כמעט כל חיי הדת מתמצים בביקור השבועי בבית הכנסת, במקביל לביקור השבועי בכנסיה אצל שכניהם הנוצרים. בבית יש מעט מאד מקום לדת.

          לעומת זאת, אצל יהודים שומרי תרי”ג מצוות והלכותיהן – הבית היהודי’ הוא מוקד חיי הדת לא פחות מאשר בביהכ”נ. בבית מתבצעת ההקפדה על מצוות הכשרות והטהרה, בבית מתחיל חינוך הילדים לתורה ומעשים טובים. הבית הוא המקום המקרין שלום ורעות, צדקה וחסד המאירים את החוץ. בבית היהודי משמשת האישה כ’כהנת הגדולה’ שבזכותה הופך הבית היהודי למקום קדושה, ובו מתקיים: ‘ושכנתי בתוכם’.

          לאיש והאישה שותפים בעיצוב רשות הרבים ורשות היחיד, אך לאיש יש דגש חזק על המחוייבות לעיצובה היהודי של ‘רשות הרבים’ בעוד שלאישה יש תפקיד מובהק יותר בעיצובו של הבית היהודי. ו’משרד הפנים’ חשוב לא פחות מ’משרד החוץ’ 🙂

          בברכה, יפאו”ר

      2. לגבי “ואפשר להצדיק כמעט כל צעד שעושים בכיוונים הללו”- האם יש צעד מבין הצעדים שתיארתי (עליית בת כהן נשואה לברכת כהנים וכו’) שאי אפשר לדעתך להצדיקו? ואם לא, מה נראה לך קו פרשת המים מבחינה הלכתית?

        1. צריך לחשוב על כך אחד בנפרד. איני רואה כרגע משהו שאפריורי לא ניתן להצדיקו. אפילו עליית בת כהן יש לדון בה. אבל כל דבר כזה דורש לפתוח את הסוגיא עם כל כלי השינוי מהטרילוגיה.

    2. האם אתם/ן באים/ות לבית הכנסת כדי לעבוד את השם/השמה? או כדי שהוא/היא יעבוד/תעבוד אתכם/ן?

      רק שואל, פתוח לכל הסבר, הסגברה, הסנשיה (וגם נשנוש…) וכו’.

  10. עוד קשקשנית מצויה.

    1. מי שחשוב לה האי שיוויון, מה זה משנה אם מדובר בין אי שיוויון בין אישה לגבר ובין אי שיוויון בין יפה למכוער, בין עשיר לעני ובין חלש לחזק?
    2. “את יודעת. את שווה, כמו שאת. כל כולך. הגוף שלך נפלא, המיניות שלך טובה, המחזור הנשי שלך הוא מופת של טבע אלוהית.” ביהדות גם אצל גברים המיניות זוכה לניחות. האם היא הופכת את עצמה לאובייקט מיני ועל זה כל העניין וכל השאר הוא רק כסות לזה?
    3. “את יודעת. את שווה, כמו שאת. כל כולך..” לא כולן שוות באותה מידה, יש יפות יותר ויש פחות.

    1. 1. לא הבנתי, אתה טוען שמי שחשוב לה אי שיוויון בין גבר לאישה – לא חשוב לה שיוויון בין יפה ומכוער ובין עשיר לעני ובין חזק לחלש? אם כן – מאיפה ההנחה הזו?
      2. אני לא מרגיש שהמיניות שלי זוכה לניחות כגבר יהודי שומר תורה ומצוות. ההיפך, היא זוכה לכבוד. למה שארגיש זאת?
      3. למה אתה מעלה את הטענה שיופי מלמד על אי שוויון?

      1. 1. יש הרבה מאוד אי שיוויון בתוך קבוצת הגברים עצמם ובתוך קבוצת הנשים עצמן ובין אדם לאדם. יש הרבה מאוד גורמים על פיהם מתקיים אי-שיוויון חלקם בולטים יותר חלקם פחות, התמקדות רק במדד אחד מלמד שמדובר באינטרס שהיא לא מגלה במפורש ולא בזעקה על חוסר צדק כפי שהיא רוצה לצייר בעיני התמימים.

        2. ודאי שהמיניות זוכה לניחות והגבלה בדת. מותר לך לקיים יחסים רק עם אשתך. וגם מצד הגוף לא ראינו בשום מקום ביהדות שגוף הגבר זוכה לאיזה יחס עילאי, אז מה היא רוצה מהיחס לגופה בהקשר הזה.

        3. יופי לא מלמד על אי שיוויון. יופי זה עוד גורם לאי שיוויון, גברים ונשים משקיעים בו המון מאוד כדי לצייר עצמם יפים בעיני אחרים, ובעצם לקדם את האי שיוויון שהוא גורם. והרבה נשים סובלות מכך. ונראה שהיא מקדשת את עניין הגוף ובכך מנציחה את כל הנושא של האי שיוויון.

        ובקיצור, לא ניתן לבסס שיוויון על גורמים חומריים, שהרי בהם יש אי שיוויון מובנה. ולכן היא קשקשנית.

        1. א. אולי כל אחת מתמקדת במשהו אחר? זה יש נשים דתיות שעוסקות בשוויון בין גברים ונשים בהלכה. יש נשים דתיות שמתמקדות בשאלות כלכליות, ויש נשים דתיות שמתמקדות בדימוי גוף. לא הכל פשוט, ויש דברים שיותר קשה לדבר עליהם בפרהסיה. לא מבין איפה הבעיה. רוב בני האדם לא יכולים לעסוק בכל הנושאים ביחד באופן אינטנסיבי. זה שמור לפילוסופים עלאיים.

          ב. בעניין קיום יחסים מחוץ לזוגיות – קודם כל זה לא נכון הלכתית שזה אסור. דבר שני, זה דווקא מכבד את המיניות שלי שאני לא מקיים יחסים עם אישה מחוץ לזוגיות מבחינה מוסרית, כי ככה אני מכבד את האישה שאיתי, ומי שלא מכבד את זולתו, מבזה את עצמו. ועוד – תראה את כל התנ”ך כמה הנביאים מתבטאים בצורה מטאפורית על כבוד ה”גבריות האלהית”, אם הוא חלילה מבוזה. זה עצמו מלמד יחס למיניות גברית.

          ג. אולי גברים ונשים משקיעים ביופי גם כדי לכבד את בני הזוג שלהם? אולי בשביל לכבד את מקום העבודה שלהם? אולי הם בתפקידים שמסייעים לאנשים וראוי שיכבדו את מי שהם מסייעים לו? אולי הם תפקידים דיפלומטיים בשליחות להגנה על אנשים, ודואגים ליופי שלהם בשביל לכבד את הקבוצה שממנה נשלחו? האם זה רק פיתוי? או שיש עוד מימדים ליופי?

          ד. אי אפשר לבסס אי שוויון על גורמים חומרים, אבל כן ורק על ידי כבוד ואמפתיה לכל אדם ולכל גורם חומרי.

          1. לבני אדם יש בעיות זה תמיד נכון. יש הבדל עצום בין מי שמתמקד בבעיה מסוימת לבין מי שמטעה אחרים שאומר שהוא מתמקד בבעיה מסוימת בזמן שהוא בכלל עסוק בבעיה אחרת. והתמימים חושבים באמת ובתמים שהדברים כנים.

            זה שאתה מדבר על כבוד ומיניות ביחד רק מוכיח שהמיניות מדוכאת על ידי גורם אחר, הכבוד, שקשור ביצר גאווה בכלל.

            משקיעים ביופי בגלל שיש אי שיוויון מובנה בטבע האדם שאת היפים אוהבים ומחבבים יותר.

            לכבד כל אדם…. מעבר לכך שזה מנוגד לטבע, התייחסות אוטומטית לכל אדם באותה דרך מוכיחה שאין מדובר בכבוד אלא בהתנשאות.

            1. א. “ויאמר יהוה אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים ויהוה יראה ללבב.” (שמואל, א’, ט”ז, ז’) אני רואה התנהגות. אני לא רואה כוונות נסתרות.

              ב. ברור לי שאנחנו לא מתעסקים בכל הסוגיות וזה חבל. מתי לאחרונה עסקתי בסבל של הסינים המשועבדים… אני באמת מצטער. הלוואי שהייתי יכול. אני מאמין שהכי נכון לאדם לסייע קודם כל לאנשים בדברים שאתה מבין בהם, והם בדרך כלל הדברים שיותר קרובים אליך. קודם כל לסייע לעצמי, כי אם אני לא אסייע – מי יסייע? אחר כך למשפחה, אחר כך לסביבה יותר רחוקה. יותר קל לי לסייע למדינת ישראל ולשפר את המצב שלה, מאשר לסין. יותר קל לי לסייע לאנשים שעברו פגיעות נפשיות כמו שאני עברתי, מאשר לאנשים שעברו פגיעות נפשיות מסוג אחר, בגלל שאני מבין ללבם. אני חושב שזה לגמרי מוצדק שבנות דתיות שחוות אי צדק במערכת ההלכתית, יסייעו קודם כל לנשים שהן מכירות שחוות את אותו סוג של דיכוי. אתה חושב שצריך לעזוק קודם כל למי שאינו קשור למצוקה שאתה חווית?

              ג. ברור שהמיניות מדוכאת. אבל אני לא מרגיש שזה קשור לתורה ומצוות. זה שיש חינוך מצ’ואיסטי, שנהגה על ידי גברים, וזה פוגע קודם כל בגברים. אומרים לנער – תהיה גבר, תתגבר על היצר שלך, תתגבר על הרגש שלך, על התאווה שלך, אתה יותר חזק מהנטיות הטבעיות שלך, וכל זה הבלים גמורים. האדם לא יותר חזק מהיצר שלו. החכמה היא להבין שיש פשרה. הגמרא במסכת סוכה מביאה את הפסוק – “אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חתה על ראשו ויהוה ישלם לך” ממשלי, ולא רק “מרעיבו שבע משביעו רעב”. יוסף הצדיק שהוא שמר שמירת הברית הוציא זרע מבין אצבעותיו כדי לא לחטוא עם אשת פוטיפר, הספר חסידים אומר לפרוק את היצר בינל לבין עצמך כדי לא לחטוא עם נידה או אשת איש, ההלכה היא שהאיסור הוא רק “לבטלה” ואין איסור לצורך מניעת עבירה, וכך כותב החכמת שלמה באבן העזר כ”ג, הראי”ה קוק פוסק לפי החכמת שלמה. כל ההבלים והפנטזיות שגבר יכול להיות מלאך, זו נטיה אלילית, ואנו יודעים לאיזה רב קוראים “המלאך”. אנו יודעים איזה ספר מלמד פנטזיות מוזרות על “חזרה בתשובה” בכך שלרגע אמרת “אני לא אחטא עוד” (בגלל שפרקת את היצר וכרגע אין לך תאווה) ושוב חזרת לחטוא. דמיונות הבל, חזרה בתשובה היא תהליך של כל החיים, וכל דמיון שנכנס בו משבש אותו לגמרי. אנו יודעים איזה אובססיות הוא מעודד. זה המצ’ואיזם, וזה הציבור הכי מצ’ואיסטי בישראל. זה לא תורה ומצוות.

              ד. השקעה ביופי, גם למטרה שציינת, יכולה להיות כחלק מחיים של קידום צדק חברתי, כפי שציינתי בתגובה הקודמת.

              ה. ברור שלא אוטומטית. כבוד זה לא אוטומטי. מה שנדרש זה “צדק צדק תרדוף” בחיים בכלל. בדרך אתה נפגש עם אנשים, יש להם פנים, יש להם עיניים, כל אחד מיוחד. רק אם אתה מסתכל לאנשים בעיניים, כל אדם, גבר או אישה או ילד או ילדה, אגב, גם לבעלי חיים, אתה יכול לכבד אותו.

                1. אני זוכר איך עשיתי שבוש במכינת עלי, כשחשבתי לאן ללכת אחרי הצבא, ושאלתי את הרב יגאל לוינשטיין איך להתמודד עם היצר בעניין שמירת הברית. הוא ענה לי – שאין מה לדבר יותר מידי – כמו חייל. אנו כמו חיילים. מתגברים.

                  בהמשך השבוע היה דיון במכינה, ושם טענו שהמצווה הגדולה של הדור היא בעניין ארץ ישראל. אני שאלתי – אני קראתי את ספר “טהרת הקודש” של רבי אהרון ראטה וזה נשמע אחרת, ושהמצווה הגדול של הדור היא שמירת הברית, אז הוא ענה שכאן המחלוקת.

                  למעשה, הציבור הדתי לאומי בכללו, ויתר על הגישה החרדית שחוששת ממיניות בעזרת הרומנטיקה והאידאליזם המאצ’ואיסטי של כיבוש הארץ. ככה גדלו דורות של נערים שלא יכולים להתייחס למיניות, ומוכנים בשם כל מיני ערכים של בני עקיבא ומדינת ישראל וארץ ישראל להתייחס בכל מיני צורות משונות ליצר שלהם מתוך גישה מצ’ואיסטית ומיליטנטית שהוצדקה בשם הישרדותיות ציונית. אבל האמת התורנית היא במקום אחר.

  11. שלום הרב.
    יישר כוח על פוסט מחכים ומנומק כדבעי. אך מה שתפס את עיניי, והטריד את מנוחתי, הוא הווידוי שלך – מה הייתה הנאמנות שלך להלכה, לו היית אשה.. וכך כתבת

    “אמרתי לא פעם לתלמידות בבית המדרש לדוקטורנטיות בבר אילן שבו אני מלמד, שאם אני הייתי אישה (עד כמה שיש לתיאור כזה משמעות. אם הייתי אישה לא הייתי אני) ספק רב אם הייתי היום נאמן להלכה, אלא אם היו מצליחים לדכא אצלי גם את הביקורתיות”

    ושאלתי היא, מדוע הנאמנות שלך להלכה תלויה האם הינך גבר או אשה? אם יש עוולה כל כך נוראית, שנוגדת כל תפיסה אנושית שאנחנו מכירים היום במציאות חיינו. מה הנפקות של המגדר האישי שלך?

    1. אני חושב שהרב אברהם מציג באופן עקבי שיטה שהנאמנות שלו אינה רק להלכה אלא גם לעוד ערכים. כמו כן הרב אברהם אדם שכותב כתיבה פילוסופית ורציונלית, והוא לא יכול לדעת מה היה קורה במצב הפותטי. “אל תאמין בעצמך עד יום מותך”, וגם בעניין התשובה נאמר “עד שיעיד עליו יודע תעלומות”. אין אדם יודע איך יגיב בסיטואציה היפותטית. וכמו כן, גם מבחינה תורנית נאמר – “לעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב”. אני חושב שהוידוי הזה הוא ראוי מכובד הן מבחינת הכנות והן מבחינת דוגמא אישית תורנית.

      היכולת של הרב אברהם להתעלות מעבר לראיה הצרה של הרגע, ולומר – אני אדם שומר תורה ומצוות, ויחד עם זאת מכיר בעוד ערכים, ונותן להם עידוד בפוסט הזה, הוא מכובד מבחינה הגותית ומוסרית. זה יכול להשמע “לא קאנטיאני” לומר – כולם צריכים לשמור על כבוד האישה, ואני חלק ממערכת תורנית, שאולי לא מכבדת נשים. אבל הצו הקטוגרי לא מדבר על השאלה לאיזה קבוצה מותר לך להשתייך או לא, אלא מה הם מעשיך בתור אינדיבידואל, ומבחינה זו הרב אברהם הוכיח שהוא עשה את חלקו בכתיבת הטרילוגיה. דרכו של הרב אברהם היא המשך של המסורת הקאנטיאנית במאמרו של קאנט “מהי נאורות?”. שם טוען קאנט שמהפכות שבאמת מקדמות את האנושות לא נעשות בבומים גדולים, ובהפיכת כל הסדר הקיים, אלא באופן הרבה יותר מושכל. קאנט טוען במאמר “מהי נאורות?” שכומר שרוצה לצאת נגד הכנסיה שאליה הוא משתייך, יכול להמשיך להשתייך לכנסיה ולתפקד בה לפי כלליה, ויחד עם זאת, בפרסומיו האישיים מחוץ לכנסיה להגיד את דעותיו באופן חפשי – וזו הדרך להביא למהפכה בונה באמת. אני מאמין שהרב אברהם לא מסתיר את דעותיו גם בתוך בית המדרש, והוא הוכיח זאת, אבל ראוי לחשוב על הגותו של קאנט בעניין, מכיוון שהרב אברהם מצהיר שבריש גלי על המוסר הקאנטיאני כמוסר שהוא מאמין בו.

      השאלה איך אפשר בכל זאת לדבר בבית המדרש דברים כנגד בית המדרש בו אתה מלמד יותר מעניינת, וזה לעניות דעתי, שאלה שבה נבחנת מוסריות, ביקורתיות, ושיפוט אמתי, ובהקשר המוסרי-תורני היא סוגיה בפני עצמה, שאני מניח שיש לרב אברהם הרבה מה לומר בעניינה. זו שאלה שמעניין אותי לשמוע עליה מהרב אברהם באופן אישי.

      1. אין בהלכה שום דבר מקודש, כתבו אותו בני אדם.
        יש את העקרונות שהתורה נותנת, ומסיפור בנות צלופחד ניתן לעקור את כל ההלכות הנוגעות לאי שיוויון.
        אבל זה יוכל לקרות רק כאשר העבדים הטפשים (בניגוד למה שהרבה חושבים, עדיין לא יצאנו ממצרים) יפסיקו להקשיב לבעלי השררה המתלבשים כמו סנטה קלאוסים ומכשפים עתיקים.

      2. אני חושב שהתהיה האחרונה שהעליתי נוגעת לביקורת היהודית כנגד ההמשגה הקאנטיאנית שנכנסה להגות הנאצית, ולכאורה בטלה את ההבנה שראוי להתקומם בפרסומים כנגד הפהרר. ברור שהפהרר לא מייצג את המוסר ומדובר בשגעון גרמני, ששורשיו ברומנטיקה הגרמנית, שהתחברה לנטיות פאשיסטיות והתיימרה לייצג את “מוסר ההוויה” ההידגריאני דרך “הדקטטור הנאור”, שישנה את כל סדרי הגזעים והגופים.

        אבל כאן זה מעניין לבחון את השאלה איך המוסר הקאנטיאני יכול לחיות בבית המדרש, שלכאורה מבוסס על מחלוקת ולא על פעולה קטגורית, אמנם מצד שני, עצם הצהרת ההשתייכות אליו מלמדת לכאורה על קונפליקט פנימי בין מחויבות לפעולה קטגורית-מוסרית לעומת מחויבות למוסד מדרשי, שהוא עצמו מנוגד למוסר הקטוגרי. נראה לי, שהפשרה שנמצאה בבית המדרש באוניברסיטת בר אילן היא התחלה של תשובה, למרות שהיא לא ברורה עדיין, כי זו לכאורה בכל זאת מחויבות לבית מדרש ולא נראה לי שזהו מכון מחקר בהגדרתו היסודית.

  12. ועוד שאלה אינפורמטיבית תמימה, עד כמה שניתן להיתמם במסגרת זו: גם אם ההלכה עצמה ניתנת להגמשה רבה מבחינה “פמיניסטית”, האם עדיין יש גבולות קשיחים שאותן לא ניתן לכופף? מי חכם ונבון ויכול לתת לבור ועם הארץ כמוני שתיים-שלוש דוגמאות קונקרטיות כאלה לנוקשות “טוטלית” של ההלכה מול מעמד האישה?

    1. לא יודע לתת קריטריונים כאלה. כל שינוי צריך להיבחן לגופו, ואם הוא משכנע ניתן לעשות אותו. למה אני צריך לקבוע מראש מה ניתן לשנות ומה לא? וכי חשבתי על הכל? זה כמו לקבוע למחוקק מראש מה הוא יכול לחוקק. כשירצה יחשוב ויחליט האם ומה לחוקק.

  13. תודה רבה, אהבתי את המאמר ואת השירשור בעקבותיו. לא מבין דבר בסיסי, מה פירוש האמונה ש’התורה ניתנה מאלוהים בסיני’ עבור אנשים רציונליים מודרניים שמכירים את ממצאי המדע המודרני ומכירים מיתוסים שונים ומוזרים ולא סבירים מכל שאר הדתות, ומכירים את ביקורת המקרא. מדוע דבקים בהלכה מתוך אמונה ב’תורה מסיני’ ולא מתייחסים אל התורה כיצירה אנושית של העם היהודי (ולא דוקא של ‘אלוהים’) הראויה לשינויים ממש כמו המעבר מפטריארכיה לפמיניזם או המעבר ממלוכה ועבדות לדמוקרטיה ליבראלית, וכד’, פשוט מכיוון שהתודעה האנושית מתפתחת ומשתנה והנורמות המוסריות שלנו משתנות במהלך ההיסטוריה. אז למה האמונה ‘הדוגמאטית’ הזאת דוקא אסור שתשתנה, אלא כל שינוי במסורת היהודית חייב להיות כפוף אליה?

    1. יש כאן טעות לוגית. אפשר להגיע למסקנה שההלכה היא כולה יצירה אנושית (במובן מסוים אני מסכים לזה. ראה להלן), אבל אז אתה לא מחויב להלכה ולא מקיים אותה. אתה יכול כמובן לעבוד אותי או את השכן שלי, אבל אלו לא מצוות וזו לא עבודת ה’.
      אני כן מסכים שההלכה היא כולה פרשנות שנותנים אנשים לתורה שקיבלנו. אבל יש גרעין מתפרש שסביבו כל זה נעשה. אחרת אין לכך זה שום משמעות.

  14. הערה ביקורתית מאוד חשובה על המאמר ועל התגובות היא לדעתי, שנשים לא צריכות להיות למדניות בכלל. המילה “למדנות” היא אכן הסגברה. בשביל להיות פוסקות הלכה נשים יכולות להיות תלמידות חכמים ותלמידות חכמות, אבל אין צורך ב”לומד’ס” או “למדנות”. המילים המפוצצות האלו הן חלק מהאתוס המרחיק והמדיר והמצ’ואיסטי. אין שום צורך להעמיס דרישות מאישה שרוצה לפסוק הלכה להכנס לאתוס הישיבתי. זו הבעיה העיקרית של כל הסיפור. המטען שמבוטא במילים הללו, הוא מה שמבלבל את השכל.

      1. אני לא חולק עליו באמת. אני סובר שנשים יכולות לקבל שפיטה בעזרת יוזמה משלהן, לאחר שיקשיבו לשיח הגברי קשב רב מספיק (נתתי נקודת בחינה – כשאישה תשאל גברים שאלות שהם לא ידעו לענות לה עליהן היא תדע שהיא מוכשרת באותו עניין). זה כולל גם הקשבה לשיח הלמדני, למרות שהן לא צריכות להיות למדניות בעצמן בשביל להיות שופטות בענייני הלכה ופוסקות הלכה לציבור שילך אחריהן.

    1. אני רוצה לחזק את הנקודה הזאת, למרות שאני יודעת שבכך אני חולקת על…

      בלי לפגוע בחשיבות הלמדנות, נראה לי שכדי לחולל שינוי אמיתי כדאי להגיע קודם כל נקיים ממנה.

      אני זוכרת את תחושת התיסכול כשהבנתי שבדרכי לתואר שני מסכן במתמטיקה אני צריכה ללמוד ים אינסופי של

      רבדים שפיתחו לפני, מה שמשאיר מעט מאד סיכוי אמיתי לחדש משהו שיענין מישהו.

      ובמשל לעינינו, השינוי הנדרש כאן מקביל לשינוי בגיאומטריה של אוקלידס, משהו מאד בסיסי.דוקא לא כזה שתלוי

      ברכישת כל הכלים שהתפתחו בהמשך.

      השינוי מתחיל מהדיאלוג עם הטקסט המקראי, התנאי והאמוראי, על בסיס זה צריך להגיע לשינוי.

      את הלהטוטנות של הלמדנות נשאיר לשלב הבא.

      נכון שלא נוכל להשאר רק במישור הזה ויש צורך בשליטה גם ברבדים האלה, אבל צריך קודם התעמתות עם

      המונחים הבסיסיים, אחרת הכל הופך לאוסף פלסטרים נקודתיים, בלי טיפול שורשי במה שראוי לתקן.

      לדוגמא, האם אפשר ללכת אחורה ולחדש הסתכלות אחרת על הלימוד – אשה פסולה לעדות ?

      מי שלומד את הדברים מרגיש שהנחות שנלקחו כבר לא מתאימות עכשיו, יחסי נשים ובני זוגן/מעמדן הכלכלי של נשים ועמצאותן / השכלתן יחסית לחברה

      כשמתעמקים בנושא רואים שבמישור המעשי מקבלים עדות של נשים בהרבה תחומים, מה עוד שהעדות של התורה

      כבר לא ממש רלוונטית להליכים של המשפט של היום ( גם המשפט התורני )

      בצורה אבסורדית, המקום שבו אנחנו משמרים את חוסר יכולתה של האשה להעיד הוא דוקא במקומות הסימליים, הטקסיים.

      בצורת הטיפול הזאת,ה’פלסטרים’ אכן דואגים לשינוי המעשי אבל חוסר הטיפול במהות הבסיסית משאירה עיוות
      וחוסר שיוויון במישור החברתי.

      אחרי שנשתכנע שמשהו מהותי כאן השתנה יש מקום לבחון את האדוות ששינוי כזה משפיע על התפתחות ההלכתית והלמדנית בנושאים שונים.

      אני זוכרת ויכוח בין פרופ’ ישעיהו לייבוביץ ופרופ’ תמר רוס לגבי מעמד האשה ביהדות.

      פרופ’ לייבוביץ טען שהאשה המודרנית היא יצור חדש שלא היה פעם ולכן אין רלוונטיות של ההלכה לגביו בעוד
      פרופ’ רוס נסתה להגן על האפשרות למצוא את הגמישות בתוך ההלכה כדי להכיל את השינויים של האשה המודרנית.

      האמת כנראה נמצאת בין שניהם. האשה המודרנית היא תופעה שחז”ל לא הכירו והאתגר של הדור שלנו

      הוא לבחון האם ישנה רלוונטיות של עולם ההלכה לתופעה זו.

      1. כמו שאמרתי מסיפור בנות צלופחד ניתן לעקור את כל ההלכות ללא מאמץ אינטלקטואלי מיוחד רק שלא יהיה דרך השחתה..
        אך בשביל זה צריך עוקרים, לא פוסקים.

        1. בדיוק בגלל זה אמרתי שאין להשאר ברובד הזה. ויש עבודה כדי לא לעקור.
          אבל צריך קודם להבין לאן הולכים.

          אם אתה מבין שנולד כאן יצור חדש, אין כאן עקירה שכן לא נאמר כלום בנוגע ליצור זה אף פעם – זו האמירה הפאטלית של לייבוביץ’, השאלה היא האם יש אפשרות לאמירה רכה יותר, שמאפשרת השלכה
          מאוביקטים הלכתיים דומים ( אשה של פעם ) לחידוש שהתחדש.

          אפשר לראות שינויים גדולים שנעשים לגבי התייחסות לחרש למשל, השינויים נובעים מהעובדה שברור לכולנו שהחרש של ימינו שונה מהותית מהחרש שחז”ל ראו בעיניהם ומכאן נגזרים שינויים.

          וכמובן שכל שינוי בסופו של דבר נתמך במהלכים פסיקתיים, לא ניסיתי לערער על כך.

          1. סיפור בנות צלופחד מבוסס על עקירה, רעיון האפליה נעקר.
            ההלכה אינה מכילה כאלו גורמים עוקרים כלל.
            אני לא רואה שום דבר חדש ומיוחד באישה המודרנית או באיש המודרני, הטבעים לא השתנו. החינוך וההשכלה והידע השתנו.
            אפשר לבוא ולומר שכשחזל אמרו אשה הם התכוונו לאותה אישה אז שלא למדה לימודים עיוניים והיתה כמו חרש שוטה או קטן, אבל זה עיוות כי רוב הגברים אז גם היו כאלו.

            1. אני חולקת,

              הנושא הכלכלי הוא קריטי מבחינת המעמד ההלכתי.

              וזה הדבר שלדעתי יוצר הבדלים עקרוניים.

              אין משמעות לשמוע עדות אשה כשהיא לא יכולה באמת לומר משהו בניגוד לבעלה – האם זה כלל שקיים היום?

              האם בחברה החרדית שבה ברבות מן המשפחות האשה היא המפרנסת העיקרית ( למרות שמתחת לחופה הבטיחו לה שיפרנסו אותה כמנהג גברים יהודים – מה לעשות , מנהגים משתנים ) הנושא הכלכלי בין בני הזוג נמצא באותו מקום?

              הרב חיים נבון אוהב לצטט את רבו לגבי אי שינוי הטבעים לגבי האימרה ‘טב למיטב..’ – יש מישהו שחושב שבאמת עדיין זה משפט שגור בחברה? זו הנחה שאפשר להמשיך ולהסתמך עליה, שאשה מעדיפה לחיות עם כל אחד, רק לא להיות לבד?

              אני מסכימה שדברים השתנו גם אצל גברים, אבל כאן חל שינוי בסיסי בנושא שההלכה
              רואה בו נושא קריטי

              1. אם את מנסה לבוא מתוך ההלכה זה לא יכול להצליח, ההלכה שמרנית והודפת שינויים ללא שום מאמץ.
                הולכים כאן גברים דתיים עם בגדים חורפיים של צפון אירופה הקרה בחום של ארבעים ושלוש מעלות באילת ללא העלאת ניצן של ספק בהכרחיות העניין. את באמת חושבת שאיזה בכיינות של איזו בחורה על היחס לגופה ומיניותה תזיז למישהו שם?

            1. אגב, לגבי היחס לחרש, כדאי לך לשאול את הרב בני לאו ששלח לי בעבר התכתבות שלו עם פוסקים שונים לגבי עניין זה, ותוכלי לראות שם את האיבון הנורא בתגובותיהם. מצמרר ממש. אכן יש פוסקים בודדים שבסופו של דבר כן הלכו עם זה (נדמה לי שאצלו היה רק אחד, כמדומני ר’ אשר וייס), ומה שאני טוען שזה מה שצריך לעשות גם ביחס לנשים ולעוד הקשרים הלכתיים. אלו המכניזמים ההלכתיים-למדניים שצריך לעשות.

        2. בס”ד ט”ו בסיון תשא”ף

          לפה”א – שלום רב,

          בנות צלפחד הן הדוגמא להתנהלות ראויה. הן לא פתחו דף פייסבוק כדי ללעוג ולהתריס נגד משה, ואף לא איימו בפרישה המונית מהדת אם משה לא ייכנע לדרישותיהם. הן פנו בשאלה למשה שפנה בשאלה אל ה’, ונענה ביוב.

          בנות צלפחד לא באו בשם ה’שוויון’ כערך עליון. אין להן שום בעיה עם הסדר הרגיל שבו הבנים יורשים את נחלת אביהן, בעוד הנשים מקבלות את בטחונן הכלכלי ע”י ‘ומצאנה מנוח אשה בית אישה’. הבעיה שלהן היא מצד הערך של ‘להקים שם המת על נחלתו’, הואי ואין לאביהן בן – הרי אם לא תירשנה בנותיו לא יישמר ‘שם המת על נחלתו’.

          כדתת לבת ‘ביטחון כלכלי’ למקרה שתיפסק תמיכתו של הבעל, אם מחמת מותו או מחמת גירושין – נהג עוד מלפני מתן תורה ה’מוהר’, שאמור היה להישמר במשפחת האב כביטחון כלכלי לבתו במקרה של פירוד, ולכן מתמרמרות בנותיו של לבן על אביהן ‘כי מכרנו וגם אכל אכל את כספנו’. במקום לשמור את המוהר כביטחון לבנותיו – לבן בזבז אותו.

          כדי למנוע את קיפוחן של הבנות בידי ‘לבנים’ מסוג זה תיקנו חכמים את הכתובה, בה חייב החתן להתחייב כדי שיהיה לאשתו בטחון כלכלי לאשתו. כמוכן הנחו חכמים את האב לתת לבתו ‘נדוניה’ נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, לאותה מטרה: שמירת בטחונה הכלכלי של האישה. אף אם האב נפטר לפני נישואי הבת – קבעו חכמים שכל בת תקבל מעשר מנכסי האב כנדוניה.

          אף שדיני הירושה הם ‘חוקת משפט’ שאינה ניתנת לשינוי – התוו חכמים את הדרך לאב ליתן מתנה שתחול רגע לפני פטירת האב, וכך יכול האב ‘דה-פקטו’ לתת גם לבנותיו או לאחרים חלק בעזבונו, תוך הקפדה שהדבר לא ייקרא ‘ירושה’ אלא ‘מתנה’

          הואיל ובמתנה מחיים יש בעיה לגבי תוקפה לגבי נכסים שלא היו קיימים בשעת הנתינה – קם באשכנז לפני מאות שנים המוסד של ‘שטר חצי זכר’, שבאמצעותו מכריח האב את בניו לחלוק עם אחיותיהם בעיזבון, ע”י מתן הודאה שהוא מתחייב לבנותיו סכום כסף גדול אם לא ישתפון אחיהן בעיזבון.

          במרוקו הלכו בדרך הרחבת הנדוניה, ותיקנו שבנות לא נשואות תקבלנה בעיזבון האב חלק שוה לחלקם של אחיהן. הראש”ל הרב יצחק נסים התקין ליהודי איראן (בביקורו אצלם בשנות ה-60) שיעשו תנאי בכתובה שהבנות תקבלנה מחצית מחלקו של בן זכר בעיזבון.

          ובקיצור: אף שהתורה קבעה כ’חוקת משפט’ את סדארי הירושה – הקימה התורה את מוסד המוהר/הכתובה כדי להבטיח את בטחונן הכלכלי של הבנות. וחכמים חיזקו מגמה זו ע”י ה’נדוניה’, ‘עישור נכסי’ ו’מתנה מחיים’, וחכמי הדורות מצאו דרכים נוספות שיחזקו את בטחונה הכלכלי של הבת ע”י קבלת חלק בעיזבון האב.

          חכמים צלא חיכו ל’עוקרים’ שידאגו לרווחתן של בנות ישראל. הם עצמם דאגו לעשות זאת.

            1. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן
              זה בסה”כ צורה אחרת לטענה לאי שיוויון.
              האי שיוויון נובע מגורם מסוים. וזה לא צודק שהגורם ההוא גורם לאי שיוויון.
              ומדובר רק בפתיח, ועל פי זה ניתן ללמוד מאלוהים ולהרחיב את העניין על פי הדרישה.

              שים לב שהדרישה הגיעה מהבנות, ולא ממשה ולא מאלוהים.
              כלומר, לו לא היה המקרה הזה של צלפחד אז הבנות לא היו דורשות והשאלה לא היתה עולה לפני משה ואלוהים לא היה פוסק בעניין. וזאת למרות שמה שפסק אלוהים זה היה נכון ממילא. ומזה אפשר ללמוד להרחיב את חסדו משפטו וצדקו של אלוהים על פי הדרישה.

              וזה לבדו יכול לעקור את כל ההלכות שאינן משתנות על פי הדרישות. אך בשביל זה צריך שעם ישראל יפסיק לעבוד ע”ז וזה לא הולך לקרות בזמן הקרוב.

            2. לא כתוב לְחֻקַּת מִשְׁפָּט, כתוב לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה
              וכיצד ציווה ה’ את משה? זה התחיל במילים כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת ועל פי זה צריך להיות המשפט. זה החוקה. ולא כפי התפיסה המקובעת.

              לו אלוהים היה מקובע הוא היה אומר למשה שיש הלכה ואין לערער אחריה. אלוהים אמר הפוך, ההלכה אינה מענינת, מה שחשוב הוא כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת.

          1. לקיחת התרבים ע"י רחל - גביית המוהר המגיע לה (השלמה לפיסקה 3)

            התמרמרותן של רחל ולאה אביהן שניכס לעצמו את המוהר המגיע להן – יכולה לתת צידוק ללקיחת התרפים של אביה. הרי יעקב נתן ללבן בעבורה עבודה של שנים תמימות שעליהן. שכרןמשל אותן שבע שהים הוא המוהר שהיה צריך להיות שמור לרחל. תפיסת התרפים היתה, איפוא, גבייתו בדין של מקצת מהחוב.

            בברכה, ש”צ

            ולפה”א –

            מתשובת ה’ למשה מבוארים גם פרטי הלכה שלא נתבקשו ע”י בנות צלפחד, שאם אין בנות נותנים לאחי האב, ואם אין לו אחים לקרוב ביותר ממשפחתו. הווה אומר: העיקרון המנחה הוא, שהנחלה תישאר במשפחה. לשם כך הוגבלו נישואיהן של בנות צלפחד לבני שבטן בלבד, מה שהן לא ביקשו.

            1. שאר הפרטים כבר היו קיימים: תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ

              ושוב אתה ממשיך בנוהג הקיבוע, כאשר אלוהים אומר בפירוש: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת
              ואז יוצא שהתורה לא נאמרה מפי משה או אלוהים, אלא מפי בנות צלפחד, כשהיסוד הוא: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת , כלומר, ההלכה שהיתה נהוגה עד אז מפי משה ואלוהים לא היתה תקינה. נוצרה דרישה חדשה, ואלוהים הגיב.

            2. 'עישור נכסי' חלף הירושה - לבנות וללויים

              בס”ד י”ו בסיון תשא”ף

              מעניין שמה שהתקינו חכמים לבת כתחליף לירושה – לקבל עשירית מנכסי האב במקום חלק בירושה – מקביל למה שזיכתה התורה ללויים לקבל ‘מעשר’ במקום נחלה.

              הנימוק של התורה להתמרת הנחלה במעשר הוא (כדברי הרמב”ם במו”נ) כדי שיהיו הלויים פנויים לעבודת המקדש והוראת התורה.

              ניתן לומר באותה דרך שהנשים לא קיבלו נחלה כדי שלא תצטרכנה להיות טרודות בעבודת האדמה (הכרוכה במאמץ פיזי לא קטן) כדי שתהיינה פנויות לעבודת הקודש של החזקת הבית היהודי וגידול הילדים וחינוכם, ולכן חובתו של הבעל לטרוח בפרנסת הבית, ואף החותן מסייע ע”י נתינת ‘עישור נכסי’ לבתו, כדי שתהיה פנויה לטיפוח ביתה וילדיה.

              בברכה, ש”צ הלוי

              בימינו טועים לחשוב שעשיית ‘קריירה’ בחוץ היא עיקר ייעודו של האדם. אין התורה פוסלת יוזמה ועשיית חיל של האישה בחוץ, אבל מרכז הכובד של השאיפות – הן של האיש והן של האישה – הוא טיפוח הילדים וחיוכם.

              הרי את הכסף והתהילה שבאו לו מה’קריירה’, איש לא ייקח ‘אחרי מאה ועשרים’. העושר האמיתי והנצחי של האב והאם הם הנחת מ’נחלת ה”, בניהם ובנותיהם שימשיכו את השלשלת המפוארת לדורי דורות.

              1. אין לאף אחד שום היתר להחליט לאדם אחר מהו ייעודו או לא. כך הופכים את החיים של האדם לצל:
                כִּי מִי-יוֹדֵעַ מַה-טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי-חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל

              2. בפיסקה 4, שורה 2-4
                … אבל מרכז הכובד של השאיפות – הן של האיש והן של האישה – צריך להיות: טיפוח הילדים וחינוכם.

                אבל…
                גם הגירסא ‘טיפוח הילדים וחיוכם’ אינה טעות, שהרי חינוך צריך להיות מתוך שמחה ורוגע, ולכן חשוב שגם לאישה הדתית יהיה חוש הומור 🙂

                בברכת ‘רוגע לך’, שמחה פיש”ל הלוי פלנקטון

                1. הנחייתו של אדם הראשון (לפה"א)

                  לפה”א –

                  הייעוד הזה הוצע ע”י אדם הראשון שקרא לאשתו ‘חוה’ כי היא היתה אם כל חי, ולא קראה ‘קארין’ כי היא היתה אם כל קריירה 🙂

                  אף אברהם נשתבח ע”י בוראו, לא על שהיה כבד בכסף ובזהב ובמקנה, אלא ”כי ידעתיו למען יצוה את בניו אחריו ושמרו את דרך ה לעשות צדקה ומשפט..’

                  בברכה, שפי”ף

                  1. וגם לאיש - הבית קודם לקריירה

                    מה שראינו באברהם – שנבחר ע”י ה’ בשל יכולתו לחנך את בניו ולא בשל ה’קרייה’ בחוץ – בא גם לידי ביטוי הלכתי בגמרא בכתובות, שחמר אינו יכול לשנות את מקצועו לגמל, אף שבעיסוק זה ירוויח יותר כסף, אך בגלל שבמקצוע המכניס יהיה פחות בבית – רשאית אשתו לעכב את ‘קידומו המקצועי’. הבית קודם ל’קריירה’

                    בברכה, שפי”ף

      2. כבר כתבתי לא פעם שהמשמעות של הלמדנות היא בשני מישורים: 1. המהותי. אין מהלך הלכתי מורכב בלי למדנות. את טועה אם את מזהה אותה עם פלפולים ותרגילים אינטלקטואליים. 2. המעשי-פוליטי. בלי רמה למדנית אין סיכוי שמישהו יתייחס ברצינות לקבוצה כזאת. הטעות של נשים רבות שחושבות להציע אלטרנטיבה שונה מן היסוד ולא לפעול במסגרת הקיימת היא טעות בשני המישורים הללו.
        האלטרנטיבה שאת מציעה לווותר על המסגרת המקובלת (למדנות הלכתית) ולחזור לתנ”ך. זו באמת האופציה היחידה מעבר למה שאני מציע (עבודה בתוך המסגרת הקיימת), אבל כדאי לשים לב למה שהיא אומרת. אם אתה רוצה לחזור לתנ”ך ולהוציא ממנו תובנות, כבר עכשיו אני אומר לך שאין שום בעיה. מהתנ”ך אני מוציא לך מה שתזמיני. תגידי לי איזו הלכה את מזמינה ואבסס לך אותה מהתנ”ך. כך תצא לך דת חדשה לפי הזמנה, וזה כמובן הכי נוח. אבל יהדות במובן המקובל זה לא יהיה. תוכלי למשל להצטרף לזרמים נוצריים או רפורמיים הם בהחלט הוציאו את משנתם (גם) מהתנ”ך. זה לא רציני. סיסמא בעלמא.
        באשר לטיעון על שינוי בטיב הנשים, זה עצמו שיקול הלכתי-למדני (שצריך לעבד ולהגדיר אותו. לא מספיקה הקביעה הזאת כשלעצמה), ועמדתי עליו לא פעם. זהו באמת אחד המרכיבים המהותיים בתורת השינוי ההלכתי שמתוארת בטרילוגיה שלי. ושם פירטתי כיצד משתמשים בסוג כזה של שיקולים בהלכה, להבדיל מטיעונים רפורמיים שנראים מאד דומים (אגב, זה עצמו ניתוח למדני. למדנות אינה רק שני דינים של ר’ חיים). מכאן תוכלי להבין שהוויכוח בין רוס ללייבוביץ הוא סתם חוסר הבנה. הם אומרים אותו דבר במילים שונות.
        שינויים במישור המעשי נעשים כמובן כל הזמן (כמו קבלת עדות נשים), אבל יש הבדלים עקרוניים שנותרים על כנם וטעונים טיפול. וגם המהלכים המעשיים אינם פתרון שורש למי שמוטרד מאי שוויון. בדיוק כמו שכתבת, זה פלסטר.
        לכן איני רואה אלטרנטיבה במה שכתבת. זה או ‘נצרות’ או הליכה בגוון כלשהו של המסלול ששרטטתי.

  15. השאלה במה זה כרוך להקים סנהדרין כזאת? ומי קובע מי תלמיד חכם ראוי מספיק לדון בה? והאם לדעתך אין לחז”ל שום יתרון על פני רבנים של הדור האחרון?
    בכל אופן זה יהיה מרענן לראות שינוי ביחס להלכה בהתאם לתקופה ונראה שלא רק שזה התפקיד של האישה לתקן את המעוות יש לה הרבה יותר say בעניין
    מכיוון שהיא המופלית

  16. 1)אז הרב בסוף החילונים צודקים? ההלכה היהודית לא שוויונית ומדירה נשים וכובלת את ידיהן? נגיד כשמטיחים את הטענות האלה בפניי אז אני (בתור עמארצית גמורה) צריכה לומר שזה לצערי נכון ואין כ””כ יכולת או היענות מצד הרבנים לשנות את זה ולכן אני כפופה להלכה?
    אני שואלת בעיקר כי בדיונים עם חברות כשעולה הנושא של מעמד האישה ולמה אין דייניות ולמה נשים פסולות לעדות ולמה לגבר אסור לשמוע אישה שרה אז עד עכשיו גם אני הייתי משתמשת ב”כל כבודה בת מלך וכו’, לכל אחד יש את התפקיד שלו בעולם”

    2)ידוע לך על פוסק הלכה מוכר שיש לו יחס חיובי (או יחס בכלל) לספר השלישי בטרילוגיה?

    1. שלושה ספרים מומלצים (לאסתי)

      בס”ד י”ד בסיון תשא”ף

      לאסתי – שלום רב,

      לבירור יסודי ומקיף על מעמדה של האישה ביהדות ובהלכה, והדיונים וההתפתחויות ביןדורות האחרונים, אני ממליץ על הספרים:

      * הרב יעקב אריאל, הלכה בימינו – מורשתה, לימודה, הוראתה ויישומה, עמ’ 155-244 (בהוצאת ‘מכון התורה והארץ)

      *הרב יעקב נבון, גשר בנות יעקב: מעמד האישה בהלכה – בין עבר לעתיד (בהוצאת ידיעות אחרונות)

      *ד”ר אבי וינרוט, פמיניזם ויהדות (בהוצאת ידיעות אחרונות).

      הפרק על ‘האישה בבית הדין הרבני’ מתוך ספרו של ד”ר וינרוט – ניתן לצפיה באתר ‘דעת’ (של מכללת הרצוג)

      בברכה, ש”צ לוינגר, ספרן ‘יד הרב נסים’

      1. שם מאמרו של פרופ’ אבי וינרוט באתר ‘דעת’ הוא: ‘האישה בהליך השיפוטי’ (באותו אתר מופיעים גם המבוא ופרקים א-ג של ספרו ‘פמיניזם ויהדות”.

        בברכה, שצ”ל

        1. ל’לומדעס’ – שלום רב,

          אכן, מחבר הספר ‘גשר בנות יעקב’ הוא הרב חיים נבון. אמנם יש גם הרב יעקב נבון, כמדומני ר”מ בישיבת שילה, שאף הוא חיבר ספרי הלכה חשובים, ובאשגרת לישן משם הספר ‘גשר בנות יעקב’, גררתי את ‘יעקב’ לשם המחבר.

          בברכה, ש”צ

    2. 1. זה לא החילוניים צודקים. זו עובדה, ודתי שמתווכח עליה מתווכח עם עובדות. השאלה האם זו באמת ההלכה המחויבת או שזהו רק המצב הקיים אבל ניתן לשנות זאת, עסקתי בקצרה בטור.
      אבל זה לא סותר את הטענה שגם אם יש אפלייה והדרה זה לא בהכרח משהו פסול. אם באמת יש הכרח הלכתי כזה, ניתן לומר שהאפלייה הזאת באה לשרת מטרות רוחניות שונות וההכרח לא יגונה. כמו שמלחמה מחייבת אותנו להרוג. זה לא אומר שהרג הוא חיובי זה אומר שלפעמים אין ברירה.
      מי שלא מחויב להלכה קל לו מאד לבקר אותה. אנשים מבקרים פסיקות כמו החיוב של אשת כהן שנאנסה להיפרד מבעלה. אבל חילוני שמבקר את זה זו לא חכמה. מבחינתו יש למשוואה הזאת רק צד אחד: הפגיעה בזוג. אבל מבחינת הדתי יש גם צד שני: קדושת הכהונה. ולכן הדתי נמצא בקונפליקט והביקורת של החילוני אינה רלוונטית לגביו. כשיש קונפליקט בין שני ערכים, זה רק לגבי מי שמחויב לשניהם. מי שמחויב רק לאחד מהם כמובן לא נמצא בקונפליקט. אבל אם נניח אני שנמצא בקונפליקט הכרעתי לטובת ערך א, האם יכול המבקר לומר שאיני רגיש לערך ב? זו שטות. ודאי שאני רגיש אליו, אלא שערך א מחייב אותי לדחות אותו.
      2. לא ידוע לי על מישהו שקרא אותו והתייחס אליו.

      1. שטות?
        העדפה של ערך א’ היא ייחוס חשיבות פחותה מידי לערך ב’. אם הויכוח הוא רק עובדתי (למשל בשאלה העובדתית האם הקב”ה ציווה על ערך א’) ולא ערכי (האם יש ממש בערך א כערך עצמאי) אז יש מקום לומר שהביקורת היא שטות. אבל אם הויכוח הוא ערכי אז חלק מהותי מהעניין הוא הצבת ההיררכיה הערכית ומי ש”טועה” בזה זה בדיוק כמו התעלמות ישירה מערך פלוני. מן הסתם הרחבת בזה, אבל איך אדע היכן?
        [כל זה לשיטתך שיש איזה עניין נאצל בשם שיפוט והוא נעשה לשיטתו של הנשפט. ]

      2. בס”ד י”ד בסיון תשא”ף

        לרמד”א – שלום רב,

        ההלכה ‘מדירה נשים וכובלת את ידן’? יש לא מעט דברים שבהם ההלכה נתנה יתרון לאישה.

        למשל: חובתו המוחלטת של האיש לפרנס את אשתו, האישה יכולה לומר: ‘איני ניזונת ואיני עושה’ בעוד שהאיש אינו יכול לומר:P ‘צאי מזונותיך במעשי ידיך’. וחובתו של הבעל לפרנס את אשתו ברמת החיים הגבוהה יותר, אם במשפחתו ואם במשפחתה, ‘עולה עמו ואינה יורדת’.

        לפי המקובל בבתי הדין כיום, חובת המזונות של האב לילדיו קיימת גם אם לאימם הכנסה גבוהה, בניגוש לפסיקה שהתחדשה בבתי המשפט, שגם על האם חלה חובת השתתפות במזונות הילדים

        הבנות קודמות לבנים ליזון בנכסי האב, כאמור במשנה: ‘הבנות ייזונו והבים יחזרו על הפתחים. אף לגבי צדקה, הן למזונות הן לכסות והן לפדיה משבי – פסקו הרמב”ם והשו”ע שהאישה קודמת לאיש, משום כבודה, שלא תצטרך לחזר על הפתחים.

        משום מחוייבותה של האישה להחזקת הבית וגידול הילדים, נפטרו הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, אך רשאיות הן לקיימן ‘כמי שאינו מצווה ועושה. אף לא חייבון חכמים להתפלל בציבור, וזה יתרון גדול המיקל על החיים. לא שמענו כמעט על אף פמיניסטית המטריחה את עצמה להתפלל בציבור שלוש פעמים ביום.

        קולא גדולה שזכו לה הנשים היא הפטור ממצוות תלמוד תורה, הכרוכה בטירחא ויגיעה ועול כבד המוטל על הגברים, ועם זאת ‘אישה שלמדה תורה יש לה שכר’, אלא שציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, אם מחשש לקשרים אסורים בין נשים לגברים בלימוד משותף (כטעמו של רש”י) ואם מהחשש שלימוד חלקי וללא מחוייבות יביא את האישה לידי טעויות (כהסברם של הרמב”ם והמאירי).

        ואף בזה הורו חכמי הדורות, שיש חלקים רבים בתורה שמותר ומצווה ללמד את הנשים. כבר בראשונים נזכר שמצווה ללמד את הנשים את ההלכות המעשיות, וכן משמע מדברי הרמב”ם (בהל’ יסודי התורה) שביאורי המצוות הם דבר שיכול לדעתו ‘איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר’.

        גם לגבי לימוד מעמיק בתלמוד, היו מקרים לא מעטים של נשים שהיו למדניות, וזכו להערכה מגדולי החכמים שהכירו ברצינותן, כגון אימו של בעל ‘הפרישה’ ואימו של רבי עקיבא איגר, ועוד. מקצתן נמנו ע”י הרב חיד”א ב’שם הגדולים, ערך ‘רבנית’.

        ובדורות האחרונים, כאשר החלו הבנות ללמוד השכלה כללית בבתי הספר, רבים מחכמי ישראל שיש חשיבות להקנות ידע יסודי לבנות גם במקרא וביסודות האמונה. ראשונים התעוררו לזה חכמי אשכנז מחוגם של רש”ר הירש ור”ע הילדסהיימר, ובהמשך הכירו בזה גם חכמי מזרח אירופה וראשם החפץ חיים, ועודדו את שרה שנירר שהקימה את ‘בית יעקב’.

        כיובל שנים אחר כך עודדו הגרי”ד סולובייצ’יק והגר”מ שניאורסון לימוד מעמיק לנשים במקרא במחשבת ישראל ואף בתלמוד. אף בארץ ישראל קמה המכלל לבנות של הרב יהודה קופרמן, שבין מרצותיה החשובות היתה פרופ’ נחמה ליבוביץ, שהכשירו דורות של בנות שלמדו מקרא ומחשבת ישראל ברמה גבוהה. בתקופה מאוחרת יותר, הקים הרב יהודה הנקין את מדרשת נשמת’ שהכשירה נשים להעמקה בהלכות כדי שיוכלו לשמש כיכ’יועצות הלכה’.

        לא רק שלא ‘כבלו את ידיהן’ של בנות החפצות לגדול בתורה ברצינות – אלא עודדו והדריכו אותן.

        בברכה, ש”צ

        1. לגבי שררה, עדות ושיפוט

          לגבי שררה, מביא הרמב”ם דרשה ‘שום תשים עליך מלך ולא מלכה’ ומכאן למד שלכל תפקיד ציבורי אין ממנים אישה. הפוסקים שאלו מהתקדים של שלומציון המלכה שעשתה את מעשיה על פי חכמים, וביארו את היתרה למשול, אם מצד שקיבלוה עליהם, או מצד שלא נמצא גבר הראוי כמוה, ומכאן פתח גם בזמננו לאפשר לאישה להיבחר למנהיגות, אם מצד קבלת הציבור ואם מצד שהיא הראויה ביותר.

          גם לגבי כהונה כדיינית יש התקדים של דבורה הנביאה ששפטה את ישראל, ועל זה תירצו בתוספות שדבורה ‘קיבלוה עליהן’ או שנתייחדה דבורה מצד שהיתה נביאה. הראש”ל הגר”מ עוזיאל כתב שאע”פ שמדצד הדין יכולים לקבל אישה לדיינית, זה לא ראוי משום שחובת הדיין לדון באופן ש’ייקוב הדין את ההר’ עלולה להיות מנוגדת לאופי הרחמני הראוי לאישה. למעשה, זה בכלל לא ישים, שהרי מסלול הכשרה של דיין כולל לימוד אינטנסיבי של כל הש”ס והפוסקים במשך 15-20 שנה, ולא נראית באופק אישה שבאמת תטה שכמה ללמוד ברמה זו.

          לגבי עדות – בתוס’ מבואר שפסול נשים אינו משום אי נאמנותן, שהרי בדיני נידה החמורים הן נאמנות, אלא זו ‘גזירת הכתוב’. למעשה כבר בימי התלמוד ועוד יותר בימי הראשונים נתקנו תקנות לקבל עדות אישה במקום שלא ניתן לקבל את המידע הנדרש ע”י עדים גברים, וכן נוהגים בתי הדין שבשעת הצורך סומכים על עדות אישה.

          ובקיצור: ההימנעות מהנהגה ועדות של נשים – אינה גורפת. וכשיש בכך צורך חיוני – נזקקים להן.

          בברכה, ש”צ

          הגר”מ עוזיאל מביא את הסברו של בעל ספר החינוך שנשים אינן מעידות משום שאינן בקיאות בענייני משא ומתן – אינן מדייקות. ומכאן מסיק הרב עוזיאל שבמקום שנשים עוסקות במשא ומתן – הרי יכולות הן לדייק ויש מקום לקבל את עדותן.

          1. ולגבי סדרי בית הכנסת

            בס”ד ט”ו בסיון תשא”ף

            לגבי תערובת נשים וגברים בבית הכנסת, ישנה הבעיה של ‘תיקון גדול’ שעשו בשמחת בית השואבה (כמבואר בגמ’ בסוכה) שלא יתערבו נשים וגברים, ומכאן בניין אב לכל ההתכנסויות שיש בהן ריגוש, שבהן יש להפריד, ולכן מקפידים על הפרדה בין עזרת הנשים לעזרת הגברים.

            אף בלוויות, להבדיל, נאמר בירושלמי בסנהדרין, שהנשים הולכות בנפרד מהגברים מאחור ‘מפני כבוד בנות ישראל’ שלא יתנו עיניהם בנשים’. על אחת כמה וכמה שיש לעשות משמרת זאת במקום קדוש ובשעת התפילה.

            לגבי עליה לתורה נאמר בברייתא במסכת מגילה: ‘הכל עולין למניין שבעה, אפילו קטן ואפילו עבד ואפילו אישה, אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בציבור מפני כבוד ציבור’. ופירשו ראשונים (הרי”ד והריטב”א) שהחשש הוא שיאמרו שאין איש היודע לקרוא ולכן העלו אישה לקרוא.

            אך הגר”י משאש והגרי”ד סולובייצ’יק העלו את הסברא שמאחורי חשש זה עומד גם עניין הצניעות הדורש להפריד בין נשים וגברים בעת התפילה. יש לחזק את הסברם מדברי הירושלמי בסנהדרין הנז’ לעיל, שהחשש ‘שלא יתנו עיניהם בנשים’ הוגדר כ’כבוד בנות ישראל’, וכך גם המצב של ‘כבוד ציבור’ מבטא בעדינות חשש זה.

            בדורותינו נתחדשה סיבה נוספת לסלידה מתפילה מעורבת, שכן היה מנהגם של הרפורמים והקונסרבטיבים, שהחלו את דרכם בביטול ההפרדה בין נשים לגברים בבית הכנסת והמשיכו בהדלקת חשמל ונסיעה ברכב בשבת, והתקדמו’ עוד יותר להתיר נישואי כהן וגרושה, הומוסקסואליות. אפילו בנישואי תערובת החלו להקל ולקבל את בני.ות הזוג הגויים כחברים בקהילה.

            דברי הבלע של הפדלחושות כנגד היהדות ואיומי הנטישה – רק מחזקים את החשד שמאחורי ‘הסיפור’ הזה עומדת פזילה חזקה לכיוון הרפורמה, ושכל הדיבורים על ‘שוויון’ הם רק אמצעי להתסיס נשים נגד ההלכה. וכבר מצאנו בחוגי הפמיניסטיות השתלחויות בכל ענייני טהרת המשפחה, כהיסיון של הגברים לשלוט במיניות הנשית.

            גם אם היה ניתן למצוא לתערובת איזו אסמכתא הלכתית – הרי היה ראוי לקיים במסיתות ‘הרחק מעליה דרכך ואל פתח ביתה אל תבוא’.

            בברכה, ש”צ

            לגבי שירה של נשים, הרי האיסור מפורש בגמ’ ושו”ע (או”ח סי’ עה), ועל אחת כמה וכמה בשירה של זמרת בקהל שמטרתה המוצהרת היא לענג את הקהל בקולה הערב, ועל זה נאמר: זמרן נשי ועניין גברי – כאש בנעורת’

            1. 'דתית גאה ובוטחת' - הפדלחושיות למען הלהט"ב

              בכתבה ‘איך קמה כאן קהילה דתית גאה ובוטחת’ (באתר שתי”ל, מציינת הכותבת בין השאר את התגייסותן של הפדלחושיות לטובת אירגוני הלהט”בים, והשתתפותן הקבועה במצעדי הגאווה’. כנראה שגם הפדלחושיות החליטו ל’צאת מהארון’ ולצעוד בגלוי אל מחוץ לדת 🙂

              בברכה,, ש”צ

              כן מודה הכותבת לקל’שתי”ל ול’קרן החדשה’ על תמיכתן. מעניין אם גם אתר הפדלחושיו”ת נתמך ע”י הקרנות הנ”ל?

              1. בס”ד ט”ז בסיון תשא”ף

                אולי לא במקרה נתקלנו בטור זה בתגובות של נשים שהעזו לומר בפה מלא שהפמיניזם הרדיקלי אינו מייצג אותן.

                אני זוכר לאיזו מיתקפה בוטה זכתה אוריה מבורך (מרבניות ‘בית הלל’) כשהעזה לפקפק ב’אמיתות המקודשות’ של ה’ליברליות’. ראיתי גם בריאיון של אורלי גולדקלנג (עם חן ארצי-סרור) בו סיפרה המראיינת על מיתקפה בוטה של הפדלחושיות כשהשמיעה דברי פקפוק בקדושת הפמיניזם הליברלי. ‘הן יורות גם בנשים’ 🙂

                אולי הבשורה על סגירתו הקרובה של האתר הדורסני – היא שמסמנת את יכולתן של נשים דתיות שיחסן להלכה וליהדות חיובי, להשמיע את קולן, ללא הפחד המשתק מהתנפלותן של 17000 דבורים עוקצניות 🙂

                בברכה,, ש”צ (שזכה לטור מס’ ש”צ באתרא הדין)

  17. אף פעם לא הבנתי את הטענה שכיוון שהיום נשים הן משכילות מאוד, דוקטוריות וכו’.. אין סיבה שלא תהיינה גם פוסקות הלכה. איך זה קשור?
    דוקטורט עושים 3 – 4 – 5 שנים ומסיימים. פסיקת הלכה מחייבת מסירות נפש כל החיים. מסירות עצומה ללימוד תורה – עשרים וארבע – שבע. מילדות ועד בכלל. מסירות מוחלטת לקהילה, על חשבון חיי משפחה וכל השאר.
    כמה נשים מסוגלות לזה? כמה נשים באמת רוצות בזה?

    גם אם הן רוצות ללמוד (כמוני למשל, להיות זבוב על הקיר בישיבה לאיזה עשר שנים…) הן מודעות לכל הדברים האחרים שזה יבוא על חשבונם, ולא בהכרח חושבות שנכון לשלם את המחיר.

    יש להבדיל בין נשים שמבקשות השכלה, עניין, תבונה, ידע ודעת ובין אלה שמבקשות לתפוס תפקידי “מנהיגות” דווקא.
    זו לא אותה התנועה…

    מעבר לזה שיש עוד המון פקטורים בכישורים הנדרשים לפסיקת הלכה..

    1. אני מבין שניסית להבין במשך זמן ארוך ולא הצלחת. אז הנה הסבר כשירות ממני:
      אישה שהשקיעה את מה שנדרש והגיעה לרמה הנאותה (היפותטית, גם אם אין אישה כזאת בפועל) גם היא לא יכולה להיות פוסקת (בתפיסות המקובלות). השאלה היא מדוע? והאם גם כאן אינך מבינה את התסכול?
      אגב, בין הפוסקים הגברים יש מעט מאד כאלה שמתאימים לתמונה שתיארת. אבל אף אחד לא מפריע להם להיות רבני קהילה, ר”מים בישיבה וכדומה. לנשים זה לא מתאפשר. השאלה היא מדוע? והאם גם כאן אינך מבינה את התסכול?
      הקשר לדוקטורט הוא שאם יש לאנשים חוסר אמון אפריורי ביכולת של אישה להגיע לרמה התורנית הנדרשת, הדוקטורט יכול להוות דוגמה נגדית. זה הכל. ואגב, להיות מרצה זה לא 3-4-5 שנים. זה לא פחות עבודה ממה שנדרש לקראת היותך פוסק (תלוי באיזו רמה וכו’ וכו’).
      ולגבי המנהיגות, יש נשים בעמדות מנהיגות שונות, גם בעולמות דתיים. לכן גם כאן איני רואה מדוע זה נמנע אפריורי מנשים אורתודוקסיות.
      לדעתי זה לא מאד מסובך.

  18. רב קהילה שפוסק לקהילתו מבלי להיות מוכן אפריורי למסור את נפשו על לימוד תורה כל חייו – הוא לא רב שיהיה מקובל עלי.
    ר”מ בישיבה הוא כמו מורה. אפשר להיות גם ר”מית באולפנא. יש גם היום חצר”ם, משהו כמו מורה מסייע ללימודי קודש. מה המשמעות של כל המינוחים הללו..

    אגב, ראה את כל הפמיניסטיות הדוקטוריות שאוחזות בתפקידי מפתח וקוראות לעצמן ה”הרבנית דוקטור” רק בגלל שהן נשואות לרב.. אין, כמובן, יותר פמיניסטי מזה..

    אני יכולה לגמרי להבין את התסכול של בודדות, יחידות סגולה, שאולי עשויות להגיע למעמד הנכון. אבל כמה כאלה יש? אתה באמת היית רוצה לפתוח עוד את הדלת הפרוצה גם ככה, ולהכניס למעגל הבינונית שכבר יש אצל הגברים גם נשים?

    1. במחילה, אבל נראה לי שאת טוענת מגמתית וגם חסרת ידע עובדתי. הרבניות דוקטור שאת מדברת עליהן (ולא כולן דוקטור), אינן רבניות בגלל היותן אשת הרב. זה בדיוק הפוך: הן רבניות בזכות עצמן. רבנית כאשתו של הרב זה מוסד מקובל גם בעולם החרדי. בדיוק נגד זה יוצאת התופעה החדשה. כך שהטיעון הזה מבוסס על ערבוב והפוך לגמרי לאמת.
      אני הראשון שמבקר את הזילות בשימוש בתואר רב ורבנית (זו אחת הסיבות, ולא היחידה) שלא הצטרפתי לבית הלל (פנו אליי בהקמה). ועדיין הטענה העקרונית, שמי שראויה לכך צריכה להיפתח בפניה הדלת, במקומו עומד.
      לומר שזו הנצחת הבינוניות זו ממש טענה מגוחכת. אם את מודאגת מהבינוניות נא לנעול את הדלת בפני מי שאינו ראוי. למה צריך בגלל זה לנעול דלת באופן גורף ולא סלקטיבי בפני מגדר שלם? זה הזוי. זה כמו לומר שאני מודאג מהבינוניות בנשיאות ארה”ב, ולכן לא אפשר לשחורים להגיש מועמדות (שהרי רובם בינוניים).
      יש לטפל בבעיית הבינוניות לחוד ובזכויות ושוויון הנשים לחוד. לחבר את שני העניינים הללו זו דמגוגיה, שמטרתה כנראה אפולוגטית (הגנה על המצב הקיים מסיבות לא ענייניות). אגב, המצב הקיים הוא שמעודד בינוניות, שכן כעת אם אתה גבר אתה יכול להיות רב ואם אתה אישה אז לא. לעומת זאת, כשיהיו קריטריונים ענייניים בלי קשר למגדר זה עשוי לשפר את המצב. יתר על כן, במצב העכשווי, מי שמקבלת תואר רבנית, היא לא בהכרח מי שראויה אלא מי שהגיעה למקום הנכון (דוקטור?) או אולי מי שיש לה מרפקים מוכנה למאבקים. זה דווקא מנגנון שלא יוצר מצוינות למדנית ופסיקתית. אם משווים את הנשים לגברים, אז המיון לרבניות יהיה כמו המיון לרבנים, על בסיס יכולות וידע (מה שהיה אמור להיות. לא תמיד זה כך כמובן).
      ועוד לא דיברתי על כך שהשוויון הוא ערך לעצמו, ולכן גם אם זה לא ישפר את מצב הרבנות עדיין יש ערך לאפשר לאנשים ונשים לעסוק בכל תחום שהן רוצות ומוכשרות אליו.
      בקיצור, כל אלו תירוצים לא ענייניים שמגמתם להגן את המצב הקיים בכל מחיר. הם ממש לא מחזיקים מים.

      1. בס”ד י”ד בסיון תשא”ף

        לרמד”א – שלום רב,

        גם אם לפלונית יש ידע בנושא הלכתי פלוני, היא לא בהכרח ברמה של ‘הגיע להוראה’, ובחלק ניכר מהמקרים מדובר גם בבעייה של אי מחוייבות להכרעתם של רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ולפסיקת השו”ע, מה שגם בתלמידי חכמים גברים – אין ראוי לתת להם סמיכה להורות.

        הבעיה הגדולה היא בעיקר במתן הסמכה מטעם הרבנות הראשית, שמי שיחזיק.תחזיק בהסמכה זו – תדרוש בתמיכת הבג”ץ גם להתמודד ולהיבחר משיקולים פוליטיים. ועם זאת אין כאן ‘נעילת דלת’ בפני הראויות. רב מוכר יכול להסמיך, ויש קהילות שמוכנות לקבל, לא מזמן קיבלה קהילה באפרת רבנית כזו, אבל הסמכה מטעם הרבנות הראשית – תזמין מכבש לחצים פוליטי ומשפטי, שיביא בהכרח למינויים שאינם ראויים.

        ובכלל סמכותו של פוסק אינה תלויה בסמיכתו הרשמית. ה’חפץ חיים’, ה’חזון איש’, והגרש”ז אויערבאך, לא החזיקו ב’סמיכה’ משום רבנות רשמית וגם לא כיהנו בתפקיד רבני רשמי. סמכותם גדולי הדור נבעה מגדלותם בתורה שהוכחה מתוך פסקיהם וספריהם, ומתוך דלתם הפתוחה להשיב לכל שואל.

        אם מישהי תכתוב מאמרים הלכתיים מקיפים ויסודיים שיהיו בהם חידושים לאמיתה של תורה – אין שום סיבה שרבנים ופוסקי הלכה לא יאמצו את דבריה המבוססים.

        בשנת תשס”א פורסם בתחומין מאמרה של ד”ר יעל לוין-כ”ץ, שהיא חוקרת ולא רבנית, בעניין ‘נחם’ בתשעה באב אחרי שחרור ירושלים. במאמרה הביאה אוסף מרשים של שיטות לכאן ולכאן. באותה שנה נשאל הרב יונתן אלרן, רבו של כוכב-השחר אם ניתן לשנות את הנוסח של ‘נחם’, והפנה בתשובתו לפסקו של הגר”ש ישראלי שהובא במאמר, שבציבור לא משנים אך יחיד רשאי לשנות.

        ובקיצור: הסמכה רשמית היא בעייה גדולה, אבל לבירור תורני מוצלח – אין שום בעיה. במקום לנהל מאבקים שיכתבו מאמרים. ברמה.

        בברכה, ש”צ

        1. ומעבר לחשש הגדול שההסמכה הרשמית, תיתן כלי בידי מי שאינן.ם ראויים.ות להסתער בעזרת פוליטיקאים ובג”ץ ל’כיבוש הקהילות’ – העניין בעייתי מאד גם ברמה ההלכתית.

          היסודות להתיר חריגה מהכלל של ‘מלך ולא מלכה’, הוא או ‘קיבלוה עלייהו’ או ‘שאין גבר כמותה’. הטעם השני לא מצוי בעליל. לגבי ‘קיבלוה עלייהו’, יצריך על פניו קבלה פרטנית של האיש או הקהילה ולא מינוי על ידי רשות שלטונית.

          מה שכן יכול לענ”ד להיכנס בגדר של ‘אין גבר כמותה’, הוא ההסמכה של ‘מדרשת נשמת’ ל’יועצת הלכה’, שזה תפקיד שבאמת ממלא חלל שבו גברים לא יככולים תמיד לעזור, שכן הרבה נשים מתביישות לדבר עם רב בעניינים שהצינעה יפה להם, ולכן תיווכה של אישה בעת ידע יסודי בהנלכה וזקשר מתמיד עם פוסקים מובהקים – היא כתובת מעולה לתת לנשים הנזקקות את ההדרכה ההלכתית המיטבית, ולא בכדי יסד הרב הנקין זצ”ל מסגרת מבורכת זו.

          וזה בניין אב לכגון דא: מה שמחזק את ידיעת ההלכה בין הנשים – מבורך, אך שימוש בתורה לצורך מאבקים פמיניסטיים הקוראים תיגר על סמכותם של רבותינו הפוטסקים, ראשונים ואחרונים- לא ראוי.

          בברכה, ש”צ

            1. אני לגמרי מסכימה עם ש”צ.

              מאמרים, ספרי הלכה, איפה כל זה? למה כל כך מעט? כי החיים לא מאפשרים לנו. לא המוסדות.

              לגבי העבודה באקדמיה, באמת אפשר להשוות? יש חופשת לידה ושנת שבתון מלימוד תורה? לפסוק הלכה זה כמו לרכז מחקר, לכתוב מאמר או להתכונן לכנס? המשמעות של פספוס באקדמיה היא כמו של פספוס בהלכה? להשמיט מקור בסקירת מחקר זה כמו להשמיט איזה ראשון או אחרון? קטנתי באמת. לתומי חשבתי שמדובר בפאזה אחרת לגמרי. לפחות בראוי אם לא במצוי..

              ועצה קטנה, להתנעת כל תהליך שלא יהיה, תתחילו ללמד בנות גמרא כשהן מתחילות ללמוד אנגלית. פגשתי כמה “רבניות” שלא מצליחות לקרוא שורה בגמרא כתקנה.

              אני האחרונה שאזלזל באינטלגנציה הנשית. אבל זה ממש לא הסיפור. כשתגיע הראויה, אחרוני הקשוחים כבר ימצאו את הדרך אליה. לא צריך מהפכות. כן צריך ללמוד וללמד. וכמה שיותר.

                1. אין כוונה לוויכוח. אני מעריכה מאוד את פועלך.
                  ביקשתי לחדד נקודה מסוימת. מבקשת להפריד בין המחשבה המבורכת ללמוד כל מה שיש ללמוד, לדעת, להשכיל ולהועיל בדרכים שונות, ובין המחשבה שמוכרח להיות “שוויון” בכל דבר.
                  אישה שמבקשת ללמוד דף גמרא איננה בהכרח “פמיניסטית”, ולא בהכרח שואפת לעלות לתורה, או להתייצב על הדוכן לשאת דרשה בשבת הגדול.
                  לא כל אישה למדנית חושבת שטוב שנשים ישמשו בתפקידי רבנות ציבוריים (מסיבות רבות). אלה דברים שונים לגמרי, ומשום מה יש נטייה לערבב ביניהם.
                  אל תטעו לחשוב שקומץ נשים שמובילות מאבק ספציפי מייצגות את הרוב הדומם. הן לא.

                  בעיני, פסיקת הלכה לא דומה במעמדה ובמהותה לשום קריירה.

                  (ורק כדי לסבר את האוזן – איפה תימצא האישה שתהא מסוגלת לפסוק לחברתה להישאר עגונה,
                  או, כמה נשים פוסקות מסוגלות להתעלם לחלוטין מדעת בני זוגן כשהן מפעילות שיקול דעת הלכתי כלשהו.
                  אלה רק דוגמאות קטנות לשלל בעיות.
                  כן, אני יודעת שזה נשמע ממש רע… ובטח שוב יטענו שאני מתחזה).

                    1. “האם לא הייתם מצפים שנשים רבות יגיעו למסקנות של דבורה? ואני מדבר דווקא על אלו שהדברים חשובים להן. יש רבות שאין להן בעיה גדולה עם ההדרה הזאת, כי בסך הכל משתיקים אותן כשהן יושבות ומפטפטות מאחורי המחיצה ונאמרים דברי תורה בבית הכנסת (“שקט בעזרת נשים!!!”), אבל מה איכפת להן?! בבית הכנסת הן נמצאות מדי פעם רק בשביל הפולקלור, תוכן לחיים יש להן באוניברסיטה, בעבודה, או בקריאת ספרות וצריכת תרבות. אז שהשוטים בבית הכנסת ימשיכו לנהל את השטיבל שלהם. את מי זה מעניין?!”

                      – ובכן, זו פסקה מאוד מעליבה, אבל לא נעלבתי. מניחה שלא באמת התכוונת. אין צורך לומר שיש נשים רבות שלא רק יושבות ומפטפטות בעזרת נשים, ושלומדות לא פחות מדבורה, וחושבות אחרת מדבורה.

                      “אם הייתי שייך לקבוצה שמופלה ומודרת לאורך דורות רבים ומונהגת באופן בלעדי על ידי הקבוצה המפלה, כנראה הייתי חש תחושות דומות. גם אם חז”ל הם מלאכי השרת, עדיין התחושה של קבוצה שיוצאת מקופחת כשכל הכללים נקבעים על ידי הקבוצה השנייה צפויה להיות קשה”.

                      – פה דיברת על עצמך, ובתגובתי אני דיברתי על עצמי. כאישה, אני לא מרגישה מופלה או מודרת. אני ממש לא חושבת שהיהדות מקפחת נשים. ההיפך. היא מגנה על הנשים שלה, מכבדת אותן ודואגת להן.
                      אני חושבת כך לא משום שאני אישה שמפטפטת בבית הכנסת. אני לומדת בכל רגע פנוי שלי.

                      אני מברכת על הקריאה שלך לנשים ללמוד ולהתעמק, אני לא מסכימה עם הדרישה של דבורה למה שהיא קוראת “שוויון”, או למה שהוצג כאן כך. מה שכתבתי הוא לא נגד הדברים שלך, אלא מבקש קצת להשלים אותם.

                      תודה על האתר הנהדר הזה, ועל ההזדמנות להשתמש בבמה שפתחת..

                    2. אנה, כאן ישנו חידוש אמיתי עבורי, ונדמה לי שכאן כן מתגלע ויכוח בינינו. שווה ללבן אותו, ולכן אני מחלק את דבריי לסעיפים. אם תרצי להעיר או להשיג, אנא צייני את הסעיף, כדי למקד את הדיון:
                      1. ברור לי שיש נשים שמתייחסות ברצינות ללימוד ולתפילה. מה שלא ברור לי זה איך ייתכן שהן לא חשות מופלות. הרי האפלייה היא עובדה.
                      2. ניטול דוגמה קונקרטית יותר. כמי שלומדת בכל רגע פנוי (כך כתבת), האם לא מפריע לך שלא נתנו לך כלים ללמוד מילדות, בעוד שלבנים כן נותנים אותם? מוזר. אני מניח שלא תכחישי את העובדה שלא ניתנו לך אותם כלים (אלא אם למדת במקום מיוחד, אבל זה לא משנה. אני מדבר על האישה הדתית המצויה). אם את במצב כזה ובכל זאת אינך מרגישה מופלה בגלל זה, אז באמת יש כאן משהו שאיני מבין.
                      3. הסיסמאות על ההגנה היתירה על הנשים (כבודה בת מלך וכו’) הן אפולוגטיקה מגוחכת במחילה. אישה פמיניסטית אומרת לגברים ולהלכה: אל תגנו עליי אם אני איני רוצה בזה. אם לא ארצה ללמוד או לדרוש בבית הכנסת לא אעשה זאת. מוחלת טובות על הגנות בעל כורחי. תגנו על מי שרוצה (כמוך למשל). “הגנה” על כל להנשים, גם אלו שלא רוצות בזה, עובדתית זו אפלייה, גם אם את לא חשה כך.
                      4. אני לתומי מניח שאם יש אפלייה אז המופלה חש מופלה. בעיניי אין הבדל בין האמירה העובדתית שיש אפלייה לבין הטענה שיש אנשים מופלים ושהם חשים מופלים. אבל אולי ההנחה האחרונה אינה נכונה. ייתכן שיש אפלייה וכמובן יש אנשים מופלים (נשים), ובכל זאת יש מופלה שמסתדר איתה. זה אמנם נראה לי מוזר, אבל אם את מעידה על עצמך אין לי אלא לקבל זאת. אבל את חייבת להודות שהתחושה של דבורה הרבה יותר צפויה וסבירה מזו שלך. לכן דבריי עומדים בעינם, גם אם את דוגמה חריגה בעניין זה. הרי דיברתי על האישה הדתית בכלל ולא עלייך ספציפית.
                      5. השאלה האם כל אישה רוצה לשאת דברים ולקרוא בתורה, ודאי שלא, וגם לא כתבתי זאת. גם לא כל הגברים רוצים ויכולים. מה שאני טוען הוא שאם היא רוצה ויכולה יש לאפשר לה זאת. ואם קובעים קטגורית שהיא לא רשאית לעשות זאת – אזי מדובר באפלייה. ושוב, זה שאת דוגמה חריגה שלא רוצה – אינו נוגע לדיון העקרוני.

                    3. 1. האם אני “חשה” “אפליה” מאלוקים כשאני נזקקת לקרוא לגבר (או לילד בן 13) שיחרוש את השדה במקומי או שיעביר לי ארגז קניות עמוס מהאוטו לבית, כי, לצערי, אני לא מצליחה להזיז את המחרשה או להרים את הארגז אע”פ שאני אישה חזקה פיזית ומתאמנת? לא.
                      4+1: כן כדאי להגדיר מה זו אפליה.
                      2. כן, מאוד מפריע לי שלא נתנו לי כלים ללמוד בילדות. במיוחד גמרא. כי כל דבר אחר קל להשלים, ואת זה קשה יותר. דרושה הטמעה של שנים כדי להגיע למיומנויות גבוהות וכדי להגיע לגשטאלט הנפלא של מה שיש שם. חבל על שנים אבודות.
                      אבל, האם אני חושבת שנכון לחייב את כל הבנות הצעירות ללמוד גמרא? לא. הן לא מחויבות בזה, ולהרבה מהן זה גם יכול להזיק מאוד. בתוך עמי אני יושבת, זה פשוט לא יעבוד.
                      אני כן בעד לאפשר את זה למי שרוצה, ולסמוך על ההורים שייעצו לבנותיהן המתאימות להשתלב, בדיוק כפי שהן מייעצים להן להשתלב בחוגי מתמטיקה. אני לא רואה בזה אפליה שלא הציעו לי ללמוד גמרא, לכל היותר אוזלת יד וחוסר מודעות, אפשר לתקן.
                      2. אלה לא סיסמאות.
                      לגבי שוויון באופן כללי – קל מאוד היום לנשים אינטלגנטיות חזקות לשבת מאחורי המקלדת ולדבר על שוויון. נא לרדת ממגדל השן. אתן דופקות את כל השאר. המון נשים חלשות יותר צריכות הגנה. הן לא עצמאיות, הן לא מסתדרות לבד. וכאן נכנסה לתמונה ההלכה: ההלכה שהטילה את עול הפרנסה על הגבר, שחייבה אותו בכבוד אשתו, שלא איפשרה ניצול מיני – ‘השתמש וזרוק’ (ראה המספר הבלתי נתפס של רווקים ורווקות היום). ההלכה הטובה שמשמרת את מבנה התא המשפחתי שרוב הנשים לא יכולות לשרוד בלעדיו.
                      נדוש, אפולוגטי, רגשני, מגוחך? אלה דברים בסיסיים שאנו נוטים לשכוח. ראה, הפוסט של הלנה. חותמת כמעט על כל מילה שם. וראה מצבן העגום של גרושות כעת, שבעור שיניהן צריכות לשרוד את האחריות הכלכלית המשותפת של המשמורת המשותפת -שהביאו עליהן אחיותיהן הפמיניסטיות בשם השוויון.
                      אחיותיי החזקות, לא לעולם חוסן. ההלכה מעוצבת כך שתתאים לרוב הנשים שקולן לא נשמע, ולרוב התקופות. בבקשה היזהרנה לא לפרוץ פרצות ממקומכן החזק.
                      לגבי לימוד תורה – כבר אמרתי מה אני חושבת. אני לגמרי בעד.
                      4. אני לא דוגמא חריגה. פשוט לא שומעים את מי שלא מיילל. זה בדיוק המסר שניסיתי להעביר בתגובות הקודמות שלי.
                      אני יכולה להבין את תחושותיה של דבורה, אבל אני גם יכולה להבין את הנזקים שעלולים להיגרם מיישום הגישה המהפכנית שלה. לענ”ד היא לא מבינה נכון את ההלכה ואת המציאות המורכבת.

                      5. האם יש דרך טכנית לאפשר לאישה לעלות לתורה או לברכת כוהנים תוך שמירה על צניעות לפי גדרי ההלכה? אני לא מצליחה לראות איך. (ואל תיתממו. צניעות זו לא מילה גסה, ואני ממש לא איזה יענטע שמצקצקת בלשון ומגלגלת עיניים על חצאית כזו או אחרת..) לגבי שיעורים – בודאי שניתן, אבל למה צריך דווקא במעמד התפילה? נשגב מבינתי.
                      לגבי פסיקת הלכה ושימוש ברבנות – מאוד מורכב מהרבה בחינות.

                    4. תוספת ל – 3 (2 השני) ול -5:
                      “ר’ ברוך עפשטיין, מחבר “תורה תמימה” מציין כי כלתו של מחבר “תרומת הדשן” היתה שוקדת בתורה כאחד הגברים (“לקוטי יושר” ח”ב, ל”ב). וכן בספר הקדמון “סבובי ר’ פתחיה מרגנשבורג” מספר כי לר’ שמואל הלוי, ראש ישיבת בגדד, היתה בת הבקיאה במקרא ותלמוד, והיתה מלמדת לבחורים כשהיא בבנין, מדברת דרך החלון והתלמידים בחוץ ואינם רואים אותה. וכן מספר מהרש”ל (בשו”ת סוף סי’ כט) כי אמו זקנתו הרבנית מרים “תפסה ישיבה כמה שנים, וישבה באוהל [וילון, מסך] לפניה והגידה הלכה לפני בחורים מופלגים”). (לקוח מהאתר ישיבה, לא בדקתי בעצמי את המקורות)
                      הדברים ידועים. מי שרוצה מוזמנת. איפה הטענה לאפליה? באי קבלת סטנדר בעזרת הגברים לצורך השיעור?

                    5. חומר נוסף על יחס חיובי של חכמי ישראל לנשים שלמדו תורה, במאמרה של ד”ר יעל לוין, ‘תשובת הרב יצחק נסים בדבר נשים ותלמוד תורה’, אקדמות יג (ניתן לצפיה ברשת).

                      בין השאר נזכרת שם מיקאדה ערוך (אלכסנדריה, המאה ה-18), שכתבה שאלה הלכתית מפורטת ומנומקת, שרב העיר, רב אברהם ישראל, דן בה מתוך הערכה וכבוד.

                      בברכה, ש”צ

                    6. ברשותך, רק הערה. נראה לי קצת מטעה לנהל דיון כזה בלי להגדיר מה זה שוויון ומה זו אפליה.
                      בדיקה בסיסית בויקיפדיה:
                      “בין בני אדם קיימת שונות, ולא כל התייחסות לשונות זו, במעשה אנושי שאינו מביע שוויון מוחלט, היא בגדר אפליה”

                      מן הסתם, בכל ניתוח מושגי או דיון פילוסופי או הלכתי אתה תנצח. אין לי את היכולות שלך. לא אנסה אפילו..
                      מכל מקום, כל מה שאמרתי הוא ממקום אמיתי, הרבה נשים חושבות ומתנהגות כמוני, ולא משום שהם שבויות באיזה קונספט שחונכו אליו, אלא לגמרי מתוך מחשבה ותובנות עמוקות.

                    7. מסכים לגמרי (כתבתי כאן בעבר לא פעם על הגדרת גזענות, ועל השימוש הגורף מדיי במושג הזה, ועמדתי גם על הנקודה הזאת). אוסיף רק תוספת קטנה: הגדרה מהותנית שאין לה בסיס אמיתי, או שימוש בהגדרה נכונה כזאת בהכללה על כל הפרטים בקבוצה, גם היא אפלייה.במילים אחרות: גם אם יש שונות בין האוכלוסיות (ואני עצמי מניח שיש, לפחות בממוצע), עדיין החלתה על כלל האוכלוסיה זו גזענות/אפלייה. לדוגמה, אם בממוצע מנת המשכל של שחורים נמוכה משל לבנים (אסור לומר, אבל עקרונית זה יכול להיות נכון. תלוי בבדיקה עובדתית), עדיין לא לקבל שחור לאוניברסיטה בגלל ההכללה (הנכונה) הזאת זו אפלייה. אגב, זו בדיוק הבעיה בקב”א של צה”ל.
                      אני בטוח שאמרת את הדברים ממקום אמיתי, ולא חשבתי אחרת. אבל טענותיי כולן עומדות עדיין בעינן, בלי קשר לזה, בגלל ההגדרה שבמשפטים הקודמים.

                    8. 'על דרך הרוב' (לרמד"א)

                      בס”ד י”ו בסיון תשא”ף

                      לרמד”א – שלום רב,

                      כשפוסקים הלכה או נותנים הדרכה תורנית לרבים, עושים גם את החשבון של השפעת הדברים על רוב האנשים. אם רוב האנשים המנסים לטפס את האברסט נפגעים – יש מקום לגזור על כולם שלא יקחו סיכון, כי אי אפשר להציב שומרים ומצילים על כל אחד ואחד.

                      ועל אותה דרך, הצבא לא מגייס אנשים ליחידות שיש בהם סיכון רב, אם יש אינדיקציה לחשש גבוה לסיכון, ובחשש כלשהו יידחו אותו מיחידה קרבית שהסיכון בה גדול. לא מוכנים לקחת אחריות אם ח”ו יקרה אסון.

                      וכך למשל מנמק הרמב”ם בהל’ ת”ת את הנחיית חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונת להתלמד’, מפורש בדבריו שיש מיעוט היכולות לכווין דעתן וללמוד, אך לא נכניס את כלל הבנות לסיכון מפני המיעוט.

                      ‘אין דעתן מכוונת’ הוא בלשון הרמב”ם עניין של טירדה, כדבריו בהלכות תפילה שאדם ש’אין דעתו מכוונת להתפלל אל יתפלל’, ולכן הנחו חכמים את האב שלא ידחף את בתו ללמוד, אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתגדל הבת ותחפץ, שעל זה אומר הרמב”ם: ‘אישה שלמדה תורה יש לה שכר’.

                      והרמב”ם עצמו הקדים תרופה, באומרו בפ”ד מהל’ יסודי התורה, שביאורי המצוות הוא מן הדברים שאפשר וראוי שיידעם קטן וגדול איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר. הרי הזמין את כולם, קטן וגדול, איש ואישה ללמוד בספרו ‘משנה תורה’ המנגיש לכולם את ביאורי המצוות’.

                      בברכה, ש”צ

                      כבר עמד הגר”נ רבינוביץ שגם הגברים נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה להשתבש בלימודם, כדברי הרמב”ם בתשובותיו שרוב הלומדים טועים ומשתבשים.

                      והסביר הרב רבינוביץ שבבנים שהתורה חייבתם ללמוד תורה – נוטלים את הסיכון, ועושים מה שאפשר למננעו. תוך הקפדה שיעשה לו רב וישמש תלמידי חכמים ויתקן מידותיו לפני כניסתו ללמוד – אך באישה שאינה מחוייבת במצוות ת”ת, יש לנהוג זהירות יתירה ש’מידת החסידות’ לא תגרום לנזק.

                      כל זה אמור במי שרוצה מלכתחילה ללמוד אצל חכמים כדי לקבל את הדרכתם. מי שמראש בא לבית המדרש בתפיסה שהוא לא ייתן לשום רב ‘למשטר את חייו’, הרי ברור שגם גבר שזו גישתו לא בא ללמוד אלא לקנטר,

                    9. ענווה ואמונת חכמים כיסוד ליכולת ללמוד תורה (השלמה)

                      ולפיכך, גם לגבי גברים אין הדלת פתוחה לכל אחד ואחד, וכפי שלימדנו הרמב”ם (הלכות תלמוד תורה ג,ז) שהתורה ‘לא בשמים היא’, לא תימצא בגסי הרוח. שהרי מי שמרגיש את עצמו מראש חכם יותר מכולם – לא יעשה שום מאמץ רציני לרדת לעומקם של דברי חכמים, ויבוז מראש לכל מה שלא נראה לו בהשקפה ראשונה.

                      וכן ביאר הרמב”ם שם ד,א ש’אין מלמדין דברי תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם אבל אם היה הולך בדרך לא טובה – מחזירין אותו למוטב, ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו ואח”כ מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו’.

                      מי שבא.ה ללימוד מתוך אמון בגדולתם של החכמים בחכמתם ובמידותיהם – הוא שיצליח להבין דבריהם לעומקם ולחדש חידושים אמיתיים, לאורם ובדרכם של חכמי הדורות.

                      בברכה, ש”צ

                    10. ש”צ היטבת לתאר את המצב.

                      אפשר לנסות ללמד סוגיה תלמודית בפורום הפדלחו”שיות ולראות מה מקבלים..

                      ההסבר ל”שאין דעתן פנויה” מדוייק.

                      וכן ההמלצה “אל תעירו ואל תעוררו.. עד שתחפץ..”

                      אבל כשהיא חפצה תפתחו את הדלתות לרווחה.

                    11. ואני אגיד עוד משהו.
                      ילדות ונערות צריכות את המקום הנשי שלהן. ‘פמיניזם’ (בהיבט המתריס שלו) לא מתעורר בגילאים האלה. הוא מתעורר מאוחר יותר מתסכולים שונים.
                      אב שינסה להתעלם מהצורך הנשי של בתו להיות אישה, וינסה לדחוף אותה ללמוד ממש כמו הבנים – יזיק מאוד.
                      מאידך, אב שיתעלם מצרכים אינטלקטואלים של בתו, ויתייחס לנשיות שלה כאל משהו מגביל, או ישדר לה שיש דברים שהם ‘לא בשבילה..’ – יזיק מאוד גם הוא.
                      צריך להרגיש מה נכון, ולשם לכוון.

                    12. במסגרת לימודית החשש פחות

                      בס”ד טו”ב בסיון תשא”ף

                      לאנה – שלום רב,

                      בדורנו יכול להיות שנשתנה המצב, שהרי רוב הנשים ככולן לומדות ומקבלות השכלה במוסדות מסודרים, ורגילות לפנות להן זמן ללימודים

                      ולכן כשלימוד התורה נעשה במסגרת מסודרת, שיש בה שיעורים והדרכה פרטנית – הרי שמי שחפצה באמת יכולה להתקדם בתחומי הלימוד שמעניינים אותה.

                      אציין כאן את הנחייתו של הרה”ג אהרן ליכטנשטיין זצ”ל, שנשאל ע”י תלמיד חדש בישיבה על לימוד המומלץ למי שרוצה ‘להיכנס לעניינים’ בתחום הלימוד העיוני, והמליץ הרב ליכטנשטיין ללמוד את פירוש הרמב”ן לתורה ואת ספר ‘מנחת חינוך’ על ‘ספר החינוך’.

                      בברכה, ש”צ

                      התלמיד ששאל הוא ד”ר ראובן גפני שסיפר זאת בדברי הערכה שפירסם ב’מוסף שבת’ של ‘מקור ראשון’ אחרי פטירתו של הרב ליכטנשטיין.

                      מנחת חינוך, אולי פחות מתאים לנשים שאין להן רקע מבוסס בלימוד גמרא, אבל פירוש הרמב”ן נותן כלים טובים הן בעיון בפשטי הכתובים, הן במחשבת ישראל והן בידרכי העיון התלמודי. גם הספר ‘מצווה בפרשה’ של הרב בנימין תבורי זצ”ל, ר”מ בישיבת הר עציון, מועיל להכניס את לומדיו בשבילי העיון התלמודי.

                    13. תודה רבה לך ש”צ.
                      הנגישות שאפשרו שטיינלץ ושוטנשטיין היא אחד הדברים המדהימים שקרו בדורנו. היכולת לקחת כרך ולפתוח בכל מקום אפשרי, להבין ולראות את היופי והחוכמה העצומים, מרגשת מאוד כל אישה שנפשה חשקה בזה. עם הדף היומי והשיעורים המוקלטים השמיים הם הגבול.
                      עדיין חסרה היכולת לקרוא בהטעמה הנכונה, במנגינה, חסר הידע ההיקפי שנבנה בהדרגה..
                      וכמובן הכי חסרים הזמן והפניות. אבל אלה החיים..

                    14. ידע היקפי אפשר לקבל מלימוד ‘סםר החינוך’ (בלי ה’מנחת חינוך’). רבע שעה בכל שבת יתנו ידע היקפי נפלא.

                      בברכה, ש”צ

                      אגב, ‘ספר החינוך’ הוא ספר הילדים העברי הראשון, המחבר כותב בפירוש בהקדמתו שכתבו לבנו הנער ולחבריו. אולי כדאי להוציאו מחדש עם ‘קומיקס’ 🙂

                    15. ויתרון נוסף של ס' ס' החינוך

                      ומלבד הסקירה התמציתית של גדריה ההלכתיים וטעמיה של כל מצוה ומצוה – יש בו השוואה שיטתית של שיטות הרמב”ם לשיטותיהם של הרמב”ן והרשב”א.

                      בברכה, ש”צ

              1. החיים לא מאפשרים? ? (לאנה)

                בס”ד ט”ו בסיון (מוצאי היא”צ של רבי חיים מוולוז’ין) תשא”ף

                לאנה – שלום רב,

                התגדלות של נשים בתורה, גם בתחום התלמוד וההלכה, אינה דבר בלתי אפשרי בדורנו. יש כמה מכללות שבהן לומדים הוראת תורה שבעל פה ברמה גבוהה. יש מדרשות שבהן מלמדים גמרא ברמה גבוהה, בלי שמץ של פמיניזם מתריס, כגון ‘נשמת’, מגדל עוז’, וכיו”ב. ויש לא מעט אולפנות המאפשרות לתלמידותיהן ללמוד גמרא.

                גם למי שאין לה ‘גירסא דינקותא בלימוד גמרא, יש אינספור מהדורות מונגשות של התלמוד – שטיינזלץ, שוטנשטיין, חברותא וכיו”ב – ואמצעי עזר מפותחים כמו ‘פורטל הדף היומי’ וכיו”ב.

                גם הזמן אינו מהווה בעיה אקוטית. גם אם מקדישים רק שעה ו או שעתיים בשבוע – אפשר להתקדם קימעא קימעא, דף אחר דף, סוגיא אחר סוגיא, וברבות השנים מגלים, ש’קובץ על יד ירבה.

                גם בתחום ההלכה יש ספרות בהירה ומנגישה. מי שתעבור על עשרות כרכי ‘פניני הלכה’ ו’תחומין’ – תמצא עם הזמן שיש לה ידע והבנה מקיפים בנושאים רבים בהלכה. היא לא תצא מזה ‘פוסקת’, אבל תהיה לה הבנה גדולה וידיעה מתי ועל מה לשאול.

                יתירה מזו, את תקופת חופשת הלידה, שנת השבתון, ואחרונה חביבה -שנות הפנסיה הארוכות – אפשר להקדיש גם להתקדמות בלימודים. סיפרו לי בשבעה של פרופ’ ארנולד רוזין, שאחרי שיצא לפנסיה החל ללמוד ספרות אנגלית ועשה תואר ראשון ושני. כשהגיע לדוקטורט, אמרה לו אשתו – פרופ’ מרתה ויינשטוק-רוזין, כלת פרס ישראל – אולי תתחיל להשקיע בלימוד הדף היומי, ואכן הספיק לסיים את הש”ס לפני שעלה לישיבה של מעלה.

                דורנו הוא אולי הזמן הנכון להגשמת חזונו של הרמב”ם (בהל’ יסודי התורה: שביאורי המצוות, המישירות את האדם לדרכים הטובות הוא מהדברים שיכול לדעתם קטן וגדול, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר.

                בברכה, ש”צ

                לגבי פסיקת הלכה והכשרת רבנים ודיינים, כאן יש מסלול ארוך של 10-20 שנה של לימודי יום מלא ב’כולל’. אולי תתגייסנה 17000 הפדלחוש”ות ועוד כי כמה וכמה שאינן פמיניסטיות רדיקליות, ותחתומנה על הוראת קבע ל’בית מדרש לרבניות ודייניות’ שבו תכשרנה עצמן האברכיות במשך שנים ארוכות. בראש בית מדרש כזה יעמוד אחד מגדולי המורים המקובלים בחוגנו, למשל הרב יעקב אריאל,וכיו”ב ואז אולי נראה גם פוסקות הלכה ברמה גבוהה. אולי מפירוק אתר הפדלחושו”ת תצמח ישועה 🙂

                1. ועל כל פנים, גם מי שלא הגיעה להוראה יכולה לתרום לדיון ההלכתי, על ידי כתיבת מאמר ממוקד האוסף מקורות בנושא ספריפי (כפי שהדגמתי מהמאמר ב’תחומין’ על ‘נחם’ שכתבה החוקרת ד”ר יעל לוין’).

                  מטבע הדברים, גם מגדולי תורה הטרודים במתן שיעורים ובהשבה לשואלים – יכולים להיעלם פרטים ומקורות חשובים, שלפני הכותב הממוקד בסוגיא שבה הוא עוסק, הם גלויים וידועים.

                  בשעתו, אמר הרה”ג לאברכי ‘מכון הלכה ברורה’ שחששו מהאחריות הכבידה של אברך צעיר בשנות ה-20-30 שלו, איך יוכל להיות בטוח שהוא יוצר בירור שלם של הנושא. הרגיע אותנו הרבשטרן באומרו: ‘דעו שבעוסקכם בכל סוגיא – אתם באותו רגע ‘גדולי הדור’ בתחום זה.לכם יש מה שאין לגדולי הדור. לכם יש זמן…’. כמובן שאחרינו עברו גדולים ומנוסים מאיתנו וביקרו והשלימו, אבל ביטחון עצמי קיבלנו.

                  בברכה, ש”צ

                  1. תיקונים ושאלה לרמד"א

                    בפיסקה 1, שורה 2-3
                    … בנושא ספציפי (כפי שהדגמתי…

                    פיסקה 3, שורה 1
                    … אמר הרה”ג אריה שטרן לאברכי…

                    ושאלה לרמד”א

                    עד שאתה קורא לנשים לכתוב ‘שולחן ערוך חדש’ לפי כלליהשינוי המבוארים הטרילוגיה – למה לא תיטול אתה את המשימה הענקית. למה לא תכתוב אתה את ה’שולחן הערוך החדש’? שיכול להיקרא: ‘הלכה רזה’ 🙂

                    בברכה, טאבולה ראזה

                    1. איהו מותיב ואיהו מפרק

                      חוששני שהתשובה היא: קל יותר לבקר ולהתריס מאשר ליצור. מה עוד שכל פסיקה תזכה לאינספור ‘השגות’, כאן שמרני מדי וכאן מתון מדי 🙂

                      בברכה, טאר”א

  19. אספר קצת איך זה מרגיש בנגה. בלי טיעונים. רק אספר על עצמי.
    כרגע אני מחניקה דמעות. תופעה שהולכת וגוברת אצלי בנושא מקומן של נשים בעולם הדתי, קשה מאד שלא להתייאש.
    גרה במקום רגיל, קהילה דתית ממוצעת. בין הבודדות שלוקחות חלק בקריאת מגילה, גם מגילת רות, העברת שיעורים בשבת (לנשים, כי הקהילה לא מוכנה אחרת), מעגל של דקה לתורה בשמחת תורה. היכן שאפשר להיות שותפה במרחב התורני המשותף לגברים ונשים- שם אני נמצאת, כמו בקבוצת שלומדת דף יומי ועושה סיומים יחד. התרגלו לזה שאני שם. נוכחותו של בעלי משמעותית כדאי שארגיש עם זה בנוח ולא מאויימת וזרה.
    לפני שבועיים הייתי חלק מתפילת ערב שבת שיוויונית ראשונה. במשך שנתיים (!) תפילה זו נרקמה. בעלי מקדש בשבת, אני בוצעת את החלות (שבעלי אופה ומפריש מהן, אגב) (כן, כתבתי בעלי וזה באמת לא הכי זורם לי).
    לא מצליחה להתפלל במהלך השבוע, לא אוהבת תפילת יחיד, מרגישה שזה מדגיש איך אני כאשה נמצאת לבד מחוץ למעגל. בשבת מתפללת, אך זה בחילופי משמרות, בדרך כלל מצליחה לתפוס משהו ממוסף. יותר נאחזת בלהיות חלק מאשר שזה עושה לי משהו. מרגישה רע מאד מלהיות בעזרת הנשים הגבוהה מרחוק.
    אני חווה התנגדות גדולה מאד במרחב לפמיניזם דתי. זה נושא מבעבע שבכל פעם שנפתח בקהילה שלנו הוא מביא למחלוקות קשות. אז כבר כמה זמן שנמנעת מלנסות שנות ולומר את דעתי, והולך ומצטבר בי כעס כלפי בית הכנסת.
    שמה לב שההתנגדות הקשה ביותר, שלא לומר פחד של ממש בעניין עולה מצד נשים רבות. השיוויון הזה הוא גם דרישה: ללימוד, לתפילה, לקיום מצוות, ללימוד תורה. מעדיפות שלא. כאילו העולם הזה של יהדות זר להן והן מפחדות ממנו.
    הבן שלי שותף פעיל בתפילה בבית הכנסת, הבת שלי לא. מנסה לשדל אותה לשבת איתי כשאני נמצאת. הוא ילמד גמרא בשנה הבאה, כשהיא תגיע לכיתה שלו בקרוב, היא לא תלמד גמרא כלל. אנחנו חושבים שבבת מצווה שלה היא תקרא בתורה. חוששת שזה יגרום למהומות, לא רוצה שהיא תספוג את זה על הגב שלה.
    עובדת במשרה מלאה וגם לומדת תואר שני. יש לנו ארבעה ילדים. משתדלת לקרוא לפני השינה ספרות יפה והגות, וזה אחרי לימוד הדף היומי. אני חושבת שאני עושה מאמץ מאד גדול אבל לא רואה איך אני משלימה את כל הטרילוגיה עכשיו, או לומדת את כל מה שלומד מי שלומד לרבנות. מרגישה שזו דרישת סף שהעולם דורש ממני כדי להצדיק את בקשתי למקום שווה ורחב בעולם היהדות.
    שמחתי שהתנגדת למצדדים באבולוציה כנגד רבולוציה. נמאס לי לשמוע את זה. כשיש צורך בתיקון מתקנים. נמאס לי גם שאומרים “מה המקום שממנו נובע הצורך שלך לשיוויון”, “אם זה לא מקום טהור ורק רצון פמיניסטי אז זה לא אמיתי”.
    אין אסור מוציא עצמו מבית האסורים. אנחנו אסורות, צריכות יד מבחוץ.

    1. תודה על השיתוף. אני מבין ומזדהה מאד. רק אומר שאיני תובע מכל פמיניסטית להפוך ללמדנית. זה לא ריאלי, גם לא לגברים שקיבלו כלים טובים יותר.
      אני רק טוען שלפחות מעשית הסיכוי לשיפור גדל מאד אם יהיו כמה מהן שיגיעו לרמה טובה ויציגו משנה סדורה ומבוססת. ברור שצריך עזרה מבחוץ, אבל מטבע העולם, בין אם נאהב זאת ובין אם לא, בלי יוזמה של החבוש עצמו אף אחד לא יציל אותו לבדו ובעצמו מבית האסורים. החבוש צריך לעשות מאמץ ואז יצטרפו אליו אחרים וייסייעו לו.
      אם ראית את התגובות בדף של הפדלחושיות על דבריי, תוכלי להבין שלחבוש דידן אין הרבה סיכויים להצליח. הוא מעדיף להתקרבן וליילל ולתלות את האשם רק באחרים ולהטיל את החובה להצילו רק על האחרים. הוא עצמו לא טורח אפילו להקשיב מרוב יללות. התגובות שם היו ממש מדכאות מבחינתי, ואיני רוצה להרחיב כאן מה זה אומר על טענות מהותניות ביחס לנשים. חבל מאד.

  20. אמר רבי נמו אמר רבי שובן פנמיזם קטן יש באשה משביעו רעב מרעיבו שבע.
    ועוד אמר רבי נמו ג’ דברים מיעוטם יפה וריבוין קשה ואלו הן אלכוהול אינטרנט ופמניזם.

    בקיצור אין לי הסבר ל’שלא עשני אשה’ לאשה ממוצעת בת ימינו, אבל אני לא מבין את העיסוק הבלתי פוסק סביב העניין הזה.
    וכי אם אפסיק לברך יום אחד את תהיי שווה יותר חכמה יותר??? ממש לא
    הפוך גם כאן אתם תברחו למקום של כאילו הגברים מרגישים שעושים לנו טובה בזה שהם מוותרים על הברכה
    ובלשון חז”ל בתר פנמיסטית אזל פנמיזם.

    מצד אחד הכותבת מתרעמת על המחיצה מצד שני מתרעמת על העיסוק הבלתי פוסק במיניות האישה מצד גברים, הרי המחיצה באה בין היתר לפתור את הבעייה הזאת.
    בקיצור יש כאן טענות לשם טענות לשם טענות

    אתן מזכירות לי בנאדם שנמצא בתחנה מרכזית ובוחר אוטובוס לנסיעה בגלל שנראה הכי יפה והכי חדשני.
    המסע הזה לא יגמר רק אם תקשיבו לעצמכם (ואל תאכילו את עצמכם בחצאי אמיתות ורבעי שקרים) ותבינו את היעד שאליו אתם רוצות וצריכות להגיע.
    ובהצלחה.

  21. אי אפשר להמלט מההרגשה שלטוענים הללו יש הרגשה שהם קובעים את מבחן הסף של מי ראוי להיות אלוקים.

    דהיינו אם יתברר באותות ומופתים וללא כל צל של ספק שהקב”ה הוא גזען/שובניסט ולא חסיד גדול של diversity אז לדעתם הוא לא ראוי להיות אלוקים כיון שהוא אינו דוגל באידאלים הנכונים לדעתם. דהיינו האדם הוא האלוה והקב”ה אמור להתיישר לדעותיו.

    קשה להוכיח חד משמעית שזו דעתם כי ברוב הסוגיות “אמירותיו” של הקב”ה אינן נחרצות לכוון הכביכול שמרני – חוץ מאולי סוגיית הנכים שבה די ברור שהקב”ה “לא עומד בסטנדרטים”.

    אבל מבין השורות עולה בויכוחים הללו לא פעם שהדעות שהיום בבון טון הן תנאי סף להיות אלוקים ואת הדעות הללו אני (האדם) קובע

    1. אתה טועה משתי סיבות: מה שאתה קורא הדעות של הקב”ה הן בד”כ פרשנות של אנשים. מעבר לזה, אנשים מניחים שהקב”ה מוסרי, ומהו מוסר נמסר להבנה שלנו (לא שאנחנו קובעים זאת, אלא ביכולתנו להבין זאת בסברתנו). לאבכדי הפסוק אומר ועשית הישר והטוב בלי לפרט מהו הישר והטוב.

  22. להגיב לאנשים חסרי חוש הומור !
    בכל דרך ואופן שלא יהיה – כל מה שהרב מיכאל יכתוב יתוייג כ”הטפה גברית”.
    (אני מתעב את המילה שהן המציאו .).
    ניוטון היה גבר – לכן תורתו פסולה .כך גם הרב מיכאל אברהם – עונש כפול – גם רב וגם פיזיקאי !

  23. תודה רבה על הטור, כתבתי משהו בעקבותיו, ושלחתי לכמה חברים. משתף גם אותך ואשמח לתגובתך.
    מיכאל אברהם פרסם פוסט, בו הוא מצטט את פוסט הסגירה של דף פייסבוק שאיגד עד הנה כמה עשרות אלפי פמיניסטיות דתיות. מייסדת האתר מסבירה, כי לאחר עשור של פעילות, היא הגיעה למסקנה, כי אין אפשרות להמשיך במאבק הפמיניסטי במסגרת הדתית. הדת, מובנית מעצם היותה כמפלה את המגדר הנשי, וככזו, אפסה תקווה מלתקן אותה. על הפמיניסטית הדתיה לבחור באחת מן השניים, בדת או בפמיניזם.

    אברהם האריך להבהיר, מדוע אכן כן הם פני הדברים, כל עוד הפמיניסטיות מסתפקות בעיקר בדיבורים וקינות על מצבן העגום תחת לקום ולעשות מעשה. הוא מזדהה מאוד עם המצב בו אתה מאמין בדת, ולא מסוגל להזדהות עם עמדותיה. הוא עצמו היה במצב כזה, כי גם הגבר יכול לפגוש לא מעט הכתבות מעשיות בשם הדת שהוא לא מסכים להם, ומה שהוא עשה זה ניתוח קיצור קיבה, כאשר חיבר את הטרילוגיה המרזה שלו לדת היהודית, וצמצם למינימום את נקודות החיכוך שלו עימה, עד שהיום הוא יכול לחיות עם מה שנשאר מן הדת המקורית שעל ברכיה הוא חונך, בשלום.

    הוא מבין כי אישה, כל עוד היא מאמינה בדת, תקועה בחוסר יכולת לשנות את הדת ולעדכן אותה למה שהיא חושבת שהיא באמת. כי על פי התפיסה הדתית המקובלת, אישה אינה אמורה ללמוד, ובטח לא לפסוק הלכות, וודאי לא בצורה מהפכנית ובלתי מקובלת כפי שאולי אברהם יכול לעשות.

    אז נכון שגם אברהם לא בדיוק מקובל כיום כרב אורתודוקסי, למרות הזהות התודעתית האישית שלו. אך אני מסכים עם העובדה, כי אם ניקח לדוגמא את הרב אשר ווייס, נוכל לראות רב שבאופן פלאי התורה מתיישרת תמיד לפי עמדותיו הליברליות-מודרניות מה, כאשר הוא עדיין מצוי בתחום הלגיטימי גם בציבור החרדי.

    זאת, לא נמצא אצל אישה, וודאי לא חרדיה, שעצם העזתה לפתוח ספר שאינו הרש”ר הירש, מוביל אותה בתוקף לכותל המערב הרפורמי.

    אז נכון שטענת אברהם כלפיהן די נוקבת. אם אתן מאמינות בה’, אתן לא יכולות מחמת מועקות פמיניסטיות כאלו ואחרות לסגת מקיום מצוותיו; מאידך, על הפמיניזם אתן לא אמורות לוותר, אלא פשוט לשבת ולעדכן את היהדות עד הפיכתה למתאימה לכן. הנרפות והרפיסות של הפמיניסטיות הדתיות אשר מחכות שהרבנים הגברים יעשו עבורן את העבודה, משחקת לידיה של השוביניזם. הוא מציין כי עד היום לא זכה לתגובות נשיות על השלישיה שהנפיק, למרות שכפי המסתבר, היהדות שהוא ניפה שם מתאימה להן הרבה יותר ממה שהוא זרה לרוח.

    אך כאשר חשבתי אני על הדברים, הגעתי למסקנה אחרת.

    הפמיניזם אינו יכול להלך יחד עם הדת באותו מסלול, פשוט כי הערך שהוא מציג, סותר את העיקרון הדתי. בעוד האתאיסט חי בעולם של מוגבלויות טבעיות בלבד, כאשר רק חסרון כנפיים מאלץ אותו לבנות מטוסים על מנת לפרוח באוויר, האדם הדתי מוכנע לפי אמונתו לכוח עליון ממנו.

    הדתות המעשיות, אשר מאגדות גם ציוויים ואיסורים המיוצגים כרצון כוח עליון זה, ואשר מאלצות את המאמינים לנהוג לפיהם על מנת לזכות בחסדו ולהינצל מעונשו, בהכרח אינן מכירות בזכות האנושית הטבעית כביכול לחירות ושוויון.

    במה אני, כגבר, הרוצה לגנוב או לרצוח, לנאוף או לשקר, ומוגבל באפשרויותיי מחמת פחדי מן האלוקים, שונה מאישה אשר רוצה שוויון וחירות, בעלות על גופה, וכדומה בזה?

    יודעים מה? נניח והאישה הצליחה במאבקה, והיהדות הרימה דגל לבן בפני הפמיניזם, הרשתה לה לבוא בחדריה לפשפש בקרביה, להוציא כל שמץ של הדרה והפליה, של הכנעה ושל שעבוד, והנה היא טהורה ונקיה, פמיניסטית דתית לכל דבר.

    האם היא חופשיה? האם ההגבלות החלות על כל דתי באשר הוא, איש כאישה, הקובעות לו – לדוגמא – דיאטת אוכל קפדנית ומצמצמת את חומרי תזונתו, יוסרו? וודאי שלא!

    נמצא, שהערך הפמיניסטי, המבוסס על ערך החירות והחופש, פשוט לא מסתדר עם הכבלים הדתיים אשר לא יוסרו כי אם על ידי הפקעת האמונה מעיקרה.

    עושה רושם, כי אברהם מרוצה ממצבו, כאשר כל הנקודות הבעייתיות שהפריעו לו ביהדות, נוטרלו בהצלחה באמצעות מרצו וכשרונו הרב, ולא נשאר לו כי אם לקבל תורה שהוא חי איתה בשלום. שאלתי לגביו היא: האם לא עיקרת את הדת מעצם היותה כזו? ברגע שהיא לא מגבילה אותך, אלא אתה החלטת כי הגבלות אלו מתאימות לך, ואם הן לא יתאימו לך בעתיד, מובטחני בכישוריך להעיף אותן מעליך – האם אין כאן חופשיות גמורה, המנוגדת, כאמור, לאופייה של דת?

    1. במחילה, אבל אלו דברי הבל, והם גובלים בדמגוגיה (מהצד הלא נכון של הגבול).
      1. ניסחת את עמדתי בצורה קיצונית: תשנו את ההלכה עד שתתאים לכן לגמרי (כמו שאני עשיתי). לא כתבתי זאת בשום מקום. אמרתי שיש דברים לשנות ולשפר את המצב, וקראתי להן לעשות זאת כמוני. יישארו מגבלות שלגביהן אין פתרונות, וכולנו צריכים לקבל אותן.
      2. גם פמיניסטיות לא מחפשות דת ללא מגבלות. הן מחפשות דת ללא מגבלות מיותרות.
      3. השאלה היא מהן המגבלות המהותייות ומה לא. טענתי שחלק ניכר מהמגבלות נוצרו על ידי פרשנות של אנשים (כמעט כולן), וככאלה הן יכולות להשתנות, או לפחות יש אפשרות לבדוק שינוי לגביהן. מה מתוך ההלכה שלנו כתוב בתורה עצמה ולא חלה בו יד אדם? כמעט כלום.
      4. עוד טענתי שהפרשנים מושפעים מהסביבה שלהם (בדיוק כמוני וכמוך וכמו הנשים). רק שהם חיו בבבל של המאו תהראשונות ואנחנו חיים בעולם מודרני/פמיניסטי. למה הסביבה שלהם קדושה יותר?
      5. הרוח הנושבת מדבריך היא שדתיות נוחה אינה דתיות. דת חייבת להיות מגבילה ומציקה. ולא היא. לפעמים יש מגבלות ויש לכופף עצמנו אליהן, אבל אין הכרח לקבל הכל רק כדי להיות דוסים שמקבלים כל הצקה כתורה מסיני וכחובה דתית.

השאר תגובה