חובת הגילוי בחיי נישואין (טור 432)

בס”ד

לפני זמן מה פורסם פס”ד של בית המשפט העליון (ראו כתבתו של יהודה יפרח) שרציתי לדון בו כאן. מדובר במקרה של אישה שנישאה לבעל שהציג עצמו כדתי וגילתה שבעצם מדובר באדם חילוני שהוא הומו פעיל. השאלה בדיון הייתה האם ישנה חובת גילוי על בן הזוג לפני הנישואין ומה משמעות החובה הזאת לעניין פיצויים. בית המשפט, בהרכב של שלושה שופטים (מהם שניים שמזוהים כשמרנים: וילנר וסולברג. השלישי היה פוגלמן) פסק פה אחד שזה עניינם הפרטי והאינטימי של בני הזוג ולכן אין חובת גילוי, ולכן גם שללו את תביעת הפיצויים. אקדים ואומר שקראתי רק את הסקירה של יפרח ולא את פסה”ד עצמו, אבל על פניו הוא נראה ממש הזוי. מה שיותר  מפתיע הוא שפסק הדין הזה התקבל פה אחד (בפסקה האחרונה במאמרו, יפרח דן בשאלה מה היינו מצפים משופט שמרן בסוגיא זו. התשובה אינה פשוטה).

המקרה

האישה, בת למשפחה מבוססת, עלתה מארה”ב ופגשה בחור שמאורח חייו עלה בבירור שמדובר בעו”ד דתי בורגני, מיזרוחניק כלבבה. הנישואין היו מפוארים ועלו הון תועפות, כמקובל בשכבות החברתיות הללו, וההורים עוד השקיעו כסף רב בחתן דנן גם אחרי הנישואין. אבל לאחר זמן גילתה האישה שכל זה אינו אלא פסאדה. התברר לה שבלילות הבחור התהולל עם מאהבים שונים, וחי חיים של הומו מוצהר, ונראה שהוא גם לא קיים אספקטים אחרים של ההלכה (חילל שבתות וחגים וכו’). בקיצור, במקום בורגני דתי היא גילתה הומו חילוני ממרכז הסצינה הלהטב”ית. ומה שלא פחות חשוב, התברר לה שהדבר החל עוד לפני הנישואין עמה.

היא הגישה נגדו תביעת גירושין שהתנהלה בצורה קשה ומכוערת. במסגרת זו היא אפילו טענה שהוא הונה אותה כדי להניח את ידו על ההון המשפחתי של הצד שלה. לאחר מכן היא הגישה גם תביעת נזיקין, וזו הגיעה לבסוף לביהמ”ש העליון. ההרכב שתיארתי למעלה החליט פה אחד לא לחייב אותו לשלם לה פיצויים. הנושא בדיון היה האם יש על בני הזוג חובת גילוי במקרה כזה, והאם אי מילויה מקים עילה נזיקית. אני מניח ששלושת השופטים יסכימו שיש חובה מוסרית לגלות דבר כזה לבת הזוג שלך, כפי שכותב סולברג בפסק הדין שלו שאין בפסק הדין “משום מתן הכשר מוסרי או גושפנקא ערכית לאי־גילוי שכזה”.

אבל בו בזמן שלושתם הסכימו שחובת הגילוי הזאת אינה משפטית, כלומר היא לא חלק מדיני החוזים, ולכן אין חובת פיצוי, כדין חוזה שהופר או כדין העלמת מידע רלוונטי בזדון.

ביטול חוזה: מקח טעות

הרקע לדיון הוא ההנחה שכאשר שני צדדים כורתים ביניהם חוזה, חלה על כל אחד מהם חובה לגלות את המידע הרלוונטי לצד השני. אם התברר שיש  מידע מהותי שלא היה בפני אחד הצדדים, החוזה בטל, ובמקרים קלים יותר שבהם החוזה לא בטל עדיין יש חובת פיצוי.

הבחנה חשובה נוספת ניתן לעשות בין מצב שהמידע הוסתר ביודעין על ידי אחד הצדדים, לבין מצב שבו המידע לא היה ידוע לאחד מהם אבל לא בכוונת מכוון של השני (למשל אם הבעל לא ידע שהוא הומו). אני מניח שהבחנה זו רלוונטית רק לגבי חובת הפיצוי, אבל זה לא נוגע לדיון שלנו, שכן כאן ברור שהמידע הוסתר בכוונת מכוון.

ישנה עוד הבחנה חשובה לגבי ביטולי חוזים, בין ביטול מקח על בסיס אומדנא (“אדעתא דהכי”) לבין ביטול על בסיס טעות (מקח טעות). לדוגמה, אם הבעל היה הופך להומו אחרי הנישואין, אזי בזמן הנישואין החוזה נכרת על בסיס מידע מלא ובגמירת דעת של שני הצדדים. אבל במקרה דידן מדובר שהבעל כבר היה הומו בעת הנישואין, ולכן לכאורה החוזה עצמו נכרת על בסיס מידע מוטעה ואין לו תוקף. זהו מצב שמחייב את ביטול החוזה עקב מקח טעות. בכמה מקומות (ראו למשל בטור 148 וכאן) עמדתי על כך שבהלכה ישנם גם מצבים שבהם חוזה מתבטל על בסיס שינוי שנוצר אחרי כריתתו. הדוגמה המובהקת לכך היא הגמרא בקידושין מט ע”ב לגבי מי שמכר את כל נכסיו על מנת לעלות לארץ ישראל ובסוף נאנס ולא הצליח לעלות. הגמרא אומרת שהמכר בטל, למרות שלא הייתה התניה בשעת המכירה, ולמרות שהמידע באותה עת היה שאכן המוכר מתכוון לעלות לארץ ישראל (ראו בתוד”ה ‘דברים שבלב’, שם). הכוונות הללו לא יצאו לפועל מסיבות שלא תלויות בו, וכל זה קרה רק אחרי המכירה. גם במצב כזה יש הנחה שאם מדובר במידע קריטי ומהותי, אזי יש כאן התניה מכללא, כאילו שהמוכר התנה את המכירה בכך שיעלה לישראל. אם היה יודע שבסופו של דבר הוא לא יעלה – הוא ודאי לא היה מוכר.

לא אכנס כאן לטענתי השנייה שעוררה התנגדויות רבות (בפרט יישומה לגבי קידושין). הקריטריונים מתי הפרה היא מהותית עד שהחוזה מתבטל למפרע באמת אינם ברורים, אבל כאן לא מדובר במצב כזה. המידע הרלוונטי היה קיים בידי הבעל כבר בעת הנישואין, ולכן הדיון שלנו נסוב על ביטול ופיצוי מחמת מקח טעות.

האם נישואין הם חוזה[1]

בהלכה קידושין הם חוזה לכל דבר, וחלים עליו דיני חוזים. יש כאן חוזה בין שני צדדים שמתחייבים הדדית זה כלפי זו, ולכן נדרשת גמירת דעת משניהם. ניתן להתנות על קידושין, יש דיני מקח טעות וביטול מקח ועוד. לא בכדי הפרק הראשון של מסכת קידושין עוסק בענייני חוזים, קניינים וחושן משפט. במאמרי כאן עמדתי על כך שרבים נוטים להתעלם מהממד הזה של הקידושין, ורואים בהם טקס חגיגי ורומנטי. קריאת הכתובה מבטאת בצורה מאד בוטה את הממד המשפטי-חוזי של הטקס הזה, ושאסור להתעלם ממנו.

בעבר כתבתי שבעולם חילוני ישנה נטייה חזקה יותר להתעלם מהממד הזה. אנשים שם נוטים לתפוס את הנישואין כטקס רומנטי ולא כחוזה משפטי מחייב. לכן בגידה נתפסת לפעמים כשובבות נסלחת (יותר או פחות), ולא כהפרה של חוזה. נראה כאילו מדובר באיסור דתי מסוג איסורי ביאה (שזה רק עניין שמטריד דוסים) ולא בהפרת חוזה (שאמורה להטריד כל אדם). אגב, למובן החוזי הזה יש צד שממנו דווקא הדתיים נוטים להתעלם. בגידה של הבעל היא איסור קל מאד, לעומת בגידה של האישה שהיא ניאוף שמחייב עונש מיתה. אבל ההבחנה הזאת שייכת לאיסורי ביאה. מבחינת הפרת החוזה שבין בני הזוג בגידה של הבעל חמורה כמו בגידה של האישה. זה כמובן נוגע לחוזה המשפטי-חברתי שכורתים בני הזוג ולא לחוזה ההלכתי שביניהם.

לענייננו

כפי שראינו, נישואין הם חוזה לכל דבר ועניין. לא בדיוק חוזה ממוני (אם כי יש לו גם היבטים ממוניים), אבל זהו חוזה בתחום המעמד האישי. ברור מאליו שדרושה גמירת דעת של הצדדים לנישואין. ומכאן לכאורה עולה שכאשר מוסתר מאחד מהם מידע קריטי, נפל פגם מהותי בגמירת הדעת, ולכן הנישואין אמורים להתבטל. ממילא יש לדון גם בחובת פיצוי על הפרת חוזה (אמנם בהלכה כנראה אין פיצוי כזה).

אמנם ביטול הנישואין הוא במנדט של הרבנות הראשית ולא של בית המשפט (אם כי להערכתי הלא מקצועית גם בית משפט יכול אולי לבטל נישואין במצב כזה). הרבנות הייתה צריכה לבטל אותם מכוח מקח טעות. אבל הרבנות, כדרכה, כמובן לא ביטלה את הקידושין אלא הובילה את בני הזוג למתן גט. לכן מה שנותר לבית המשפט לדון בו הוא אך ורק בחובת הפיצוי.

פסק הדין

בית המשפט כתב שאכן יש בנישואין מרכיבים חוזיים, אבל אי אפשר לדון בו לפי דיני חוזים כפשוטם. טענתם העיקרית של השופטים הייתה שהחוזה הזה נוגע לעניינים שברגש, ואלו לא יכולים להידון בבית המשפט. פוגלמן כותב: “המשפט לא נועד לרפא לב שבור”, וסולברג כותב: “רגשות אינם מצרך ואין לסחור בהם. רגשות אינם מהווים נשוא מתאים לחוזה”. סולברג הביא בדבריו מחוקרת המשפט נילי כהן, שכתבה:

קשה למדי להכריע בשאלה אם אירעה הפרה של חובה, הממוקמת כולה או מקצתה בעולמם הנפשי של המתקשרים. זירתם הטבעית של דיני החוזים היא זירת המסחר. מחוזות רוחניים או נפשיים נמצאים מחוץ לתחומם המסורתי של דיני החוזים.

אני ממש לא מצליח להבין את הטענה הזאת. אם היה מתברר שהבחור הוא בכלל בחורה שהתחפשה לגבר, האם גם אז היו אומרים שזו אינה הפרה של החוזה כי מדובר בעניינים שברגש? מעבר לזה, חז”ל כבר לימדונו ש”הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה”, כלומר הקשר המיני הוא אבן יסוד בקשר הזוגי, ומשזה לא יכול להתקיים באופן תקין קשה להבין כיצד אין כאן הפרה מהותית של החוזה. אפילו הבגידה עם מישהו אחר (או מישהי אחרת) יכולה להיחשב כעילת ביטול מצד אומדנא, אבל אם ההפרה הייתה טבועה בחוזה הזה מעת כריתתו אז פשיטא שזו עילה לביטול החוזה מצד מקח טעות. כל אישה סבירה שהייתה נשאלת הייתה אומרת שאם הייתה יודעת שבעלה הומו לא הייתה נישאת לו. אלו דברים שבליבה ובלב כל אדם, ולכן אינם דברים שבלב או ברגש (במובנו הסובייקטיבי).

דברי השופט עמית הובאו אצל השופטת וילנר, והוא כתב כך:

בהתחשב בכך שבגידה בחיי נישואין היא תופעה נפוצה, פתיחת פתח לתביעות בגין ניאוף ובגידה, עשויה להביא להצפה של מערכת המשפט בתביעות ולמשפטיזציה של חיי הנישואין.

ועוד הוא כותב שם:

תביעות כגון דא לא יעלו ארוכה לפצעים ולמכאוב הכרוכים בבגידת בן הזוג. נהפוך הוא, כמותם כגירוד אובססיבי בפצע, תוך כניסה לפינות האינטימיות והפרטיות ביותר של המתדיינים וגרימת סבל לכל הנוגעים בדבר… ראוי לציבור המתדיינים בארצנו להפנים כי ההליך המשפטי אינו תרופה לכל מכאוב. קשה להלום כי בשם ההגנה על הפרטיות ושמירה על המרקם המשפחתי, המשפט ייכנס ברגל גסה למרחב הפרטי־אינטימי ביותר של בעלי הדין.

גם עמית מבין שלפחות בחברה תקינה שבה הבגידה אינה נורמה רווחת היה מקום לראות בה הפרה של חוזה הנישואין, אבל כאן מדובר בבן זוג הומו, וזו לגמרי לא תופעה רווחת (שהוא מציג עצמו כסטרייט ונישא לאישה).

אבל שימו לב שעמית מדבר על תביעת פיצוי בגין בגידה. גם אם הייתי מקבל את דבריו, ולו לצורך הדיון, הרי כאן תביעת הפיצוי אינה בגין בגידה אלא בגין הפרת חוזה הנישואין עצמו. הנישואין בטלים, והפסאדה הזאת היא עילה משובחת לתביעת פיצוי. זו אינה כניסה לרשות הפרט כלומר לאינטימיות שבין בני הזוג, שהרי אין כאן בני זוג. הם לא נשואים, ולכן יש כאן התדיינות בין שני אנשים בחברה שלנו. תפקידו המובהק של המשפט הוא להסדיר יחסים בין אנשים שונים בחברה.

אמנם כפי שציינתי למעלה את ביטול הנישואין הייתה צריכה לקבוע הרבנות הראשית, ומעת שהיא לא קבעה זאת נכנסנו לשאלות של פיצוי (או תרופות, בלשון בני דודינו המשפטנים) ולהתדיינויות בין בני זוג. מכאן נפתח הפתח לאמירות המופרכות שהובאו כאן.

יפרח עצמו מביא שבתי המשפט נכנסו לא פעם לשאלות חוזיות באשר ליחסים בין בני זוג. למשל אנשים שהתחזו ללוחמי מוסד או קצינים בכירים ופיתו נשים להינשא להם. מקרים אלו הם בדיחה מול המקרה הזה. אישה שמה שחשוב לה הוא שבן זוגה הוא קצין או איש מוסד היא באמת אישה מוזרה. זו כמובן זכותה, אבל כאן אפשר היה לומר שזה עניין אינטימי בין בני זוג וכל אחד וטעמו. זה לא עניינו של בית המשפט. אבל המקרה שלנו הוא מקרה מובהק שאינו תלוי בטעם של אישה זו או אחרת, אלא דברים שבליבה ובלב כל אדם.

השופטת וילנר הציעה קריטריונים למצבים שבהם בכל זאת ראוי שבית המשפט יתערב:

השופטת וילנר הציעה לחלק בין שלוש קטגוריות: בית המשפט יתערב כאשר אחד מבני הזוג אינו מגלה מידע מהותי בעניינים כלכליים, למשל במקרים שבהם אחד הצדדים מסתיר השקעות בחו”ל במסגרת סכסוך גירושין; לעומת זאת הוא לא יתערב כאשר אי הגילוי נוגע ב”הקשרים אינטימיים ורגשיים הכוללים את תחושותיו, רגשותיו, התנסויותיו האינטימיות, הגדרתו העצמית, דעותיו ואמונותיו של בן הזוג”. בקטגוריה השלישית, בית המשפט יבחן אם להתערב בהקשרים הנוגעים ל”מרכיבים מהותיים בחייו ובמיהותו של בן הזוג”, כמו מחלה כרונית קשה או השתייכות לדת אחרת או ללאום אחר.

מחלה קשה או הסתרת ממון הם כן עילות להתערבות משפטית, אבל היותו הומו לא? אני לא מצליח להבין את הקריטריונים המוזרים הללו. אכן כלכלה ומחלה אינם עניינים נפשיים, אבל בהסתכלות הזאת גם הומוסקסואליות אולי לא. ומה על השתייכות לדת או ללאום אחר, האם אלו לא עניינים בנפש? וכי אישה לא יכולה להתאהב באיש בעל לאום בלגי או מישהו שחולה בסרטן? גם אלו עניינים אינטימיים  שבנפש. בנוסף, לא ברור לי מדוע חילוני שונה מהותית מבן דת אחרת (אם כי אפשר לפלפל בזה).

סולברג, לעומתה, באמת מזכיר אמונה דתית בין הדברים שלא ראוי להתערב בהם:

יש להימנע מהתערבות המשפט ביחסים אינטימיים־רגשיים בין בני הזוג, בסתרי ליבם, במכמני נפשם ובאמונותיהם”, כתב. “נטייה מינית – קשורה לרגשותיו הפנימיים והאינטימיים של אדם, למאווייו, לתשוקותיו; אמונה דתית – שוכנת עמוק במצולות נפשו, נגזרת מצו מצפונו. בין אם ההיבטים הללו בחייו של אדם אינם סטטיים ובלתי משתנים, ונמתחים על מִקשתת (ספקטרום) המשתנה בין איש לרעהו, בין אם לאו, הוכחתם באמצעות דיני הראיות קשה עד מאוד”. בהקשר זה מצטט סולברג את החכם מכל אדם בספר משלי: “שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים, דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה“.

סיכום

בשורה התחתונה, מדובר בפסק דין תמוה מאד בעיניי. מה שעוד יותר תמוה הוא הקונצנזוס לגביו בין שלושת השופטים לגווניהם. איכשהו נראה שהשופטים ירו את החץ (החליטו לא להתערב) ואז גייסו את הנימוקים. עלו שם גם נימוקים שמטרתם לאפשר ללהט”ב לגבש באופן חופשי את זהותו (פוגלמן). בימינו גם זהות מגדרית היא אישיו לא חד משמעי. האם פוגלמן היה אומר אותו דבר במקרה של אישה שהתחפשה לגבר ונישאה לאישה? אולי צריך לאפשר גם לשקרנית כזאת לגבש את זהותה המגדרית ולכן אל לו לבית המשפט להתערב.

מדיניות שבה לא מתערבים משפטית בעניינים שבנפש לא נראית לי סבירה, אבל גם אם מקבלים אותה לא ברור היכן עובר הגבול. בית המשפט מתערב לא פעם בעניינים שבנפש, והקריטריונים שניתנו כאן נראים לא מובנים ולא מוגדרים בעליל, ובעצם ממש מופרכים.

אמנם אם לוקחים בחשבון את החידלון האופייני של הרבנות הראשית שלא ביטלה את הקידושין מעיקרם, אזי המצב שנוצר העמיד את בית המשפט בפינה מאד מוגדרת. בית המשפט לא יכול או לא רוצה לבטל את הקידושין, ונותר לו רק לשון במקרה הזה כסכסוך בין בני זוג רגילים. המסקנה היא שגם במחדל הזה ניתן לראות אשם תורם משמעותי של המוסד המאובן, המזיק והמיותר ההוא. נאום קאטו הזקן…

[1] בהלכה נכון יותר לדבר על ביטול הקידושין, אבל בחוק המונח הרלוונטי הוא נישואין.

42 מחשבות על “חובת הגילוי בחיי נישואין (טור 432)”

  1. מעט התפלאתי שלא ביקרת את דברי השופט עמית שהובאו אצל השופטת וילנר:

    “בהתחשב בכך שבגידה בחיי נישואין היא תופעה נפוצה, פתיחת פתח לתביעות בגין ניאוף ובגידה, עשויה להביא להצפה של מערכת המשפט בתביעות ולמשפטיזציה של חיי הנישואין.”

    עכשיו נחשוב על מקרה אחר בו מסתבר שבדואים פרצו לבית של מישהו

    “בהתחשב בכך שהתפרצות וגניבה היא תופעה נפוצה, פתיחת פתח לתביעות בגין התפרצות וגניבה, עשויה להביא להצפה של מערכת המשפט בתביעות ולמשפטיזציה של החזקת רכוש.

    או במילים אחרות השופט לא רוצה שיגיעו לבית המשפט תביעות בנושא מסוים, מבלי לנמק מדוע הנושא הזה אינו ממקום בית המשפט (ואם מקומו של הנושא אינו בבית המשפט אז לשם מה טענת המדרון החלקלק?)

    1. ביקרתי, אבל לא במישור שלך. כוונתו לומר שזה נושא שהפך לנורמטיבי ולכן אי אפשר להכניסו לבית המשפט (מי שנישא נישא על דעת כן). אמנם במקרים קיצוניים היה לזה מקום אבל כאן נכנסת טענת המדרון החלקלק.
      אגב, במקום שבו הממון הפך להיות פרוץ לכל דכפין, יש מקום לטענה שבית המשפט לא יתערב. גם בתלמוד מצינו שמשהתרבו רצחנין הפסיקו לדון בנפשות. מזווית אחרת, כתבתי פעם שדיני ממונות תלויים בנורמות החברתיות, ובהיעדר נורמות לא יהיה קניין על ממון. והוא הדין למעמד אישי וזוגיות.

      1. ראשית, הרי היא אומרת שהיא לא נישאה על דעת כן, ואנן סהדי כי אכן כך. מה נעשה לה

        הבאת כתירוץ גמרא שצריכה יישוב בעצמה. וכי אם כולם רוצחים הדבר יותר ויפסיקו לדון? מסתבר כגמרא האחרת שאמרה שפעם סקלו מי שרכב על סוס בשבת למרות שלא צריך, כי כולם התחילו לזלזל בשבת והיה צריך לעצור את זה. כאשר הממון פרוץ לכל דיכפין ניתן לומר אולי שכבר אין קניין ולכן לא ידונו בממון, אך כל עוד יש קניין יש לדון!
        ומה התלונה על אנשי סדום* אם כל הנכנס לסדום על מנת לציית לחוקיה הוא נכנס?
        *סדום המדרשית עם החוקים ההזויים, מהמקרא אמנם אי אפשר ללמוד כלום, אבל את גישת חז”ל ניתן להציג.

  2. נראה לי שראוי לשלוח זרי פרחים לבביים וססגוניים למר גדעון סער – שר המשפטים הנפלא והמקצועי של הדמוקרטיה הישראלית ראשית צמיחת גאולתנו , בנט, יועז, יאיר ועבאס הנחמדים כולם, אשר בזכותם תונצח אותה רוח משפטית פרוגרסיבית בבית המחוקקים (מטעם עצמם) המשפטי של “מפלגת בג”צ”, להכשר משפטי וחוקי של הבוגדנות והזימה בתוך קהל עדת בני ישראל, כפי שמתואר בטוב טעם ודעת ע”י הרב כותב המאמר

    1. ראשית, הבוגדנות לא יצאה מבית המשפט ולא הוא שיפתור את הבעיה. זו נורמה חברתית שבית המשפט רק נותן לה ביטוי. שנית, מה זה קשור לסער? אתה רוצה שהוא ימנה את הרב קנייבסקי לשופט עליון? היה כאן קונצנזוס בין שמרנים (ודתיים) לליברל. כאן היה אפיילו רוב לדתיים-שמרנים, ויצא העגל הזה. הרי זה מעשה לסתור. גם אם תמנה שופטים כרצונך התוצאה עדיין תהיה “ליברלית”.

      1. הם לא שמרנים בכלל. לדתיים יש יצר חזק למצוא חן בעיני חילונים שמאלנים. זה דבר שכל ציוני דתי יונק מחלב אימו וברוב המקרים בכלל מודע לזה. זה בא לידי ביטוי גם בצבא באוניברסיטה ובמקומות העבודה. לכן משום מה תמיד ההשפעה היא של החילונים על הדתיים ולא להיפך ( לא שומעים על חילונים חזרו בתשובה משהות עם דתיים בצבא אלא בדר”כ תמיד להיפך). בכלל התחום המשפטי מושך אליו אנשים בעלי כישרון בינוני ( מי שבאמת מוכשר הולך למדעי הטבע או להנדסה) עם חוש ביקורת לא מפותח. הרי עיקר הביקורת של הרב פה שהם לא מבינים שזה לא עניין שברגש אלא עניין חוזי לכל דבר. ומשום הוא כדרכו מאשים את הרבנות הראשית… לא ראיתי לשבג”ץ יש רתיעה מלנסות לחנך רבנים כשהם חושבים שצריך… ומעשים שבכל יום שכך ( רק המקרה האחרון עם הרב יוסף יצחק). נישואין זה מושג שלא קשור לקידושיין דווקא והוא כלל אנושי ועובדה שבכל ענייני רחלוקת רכוש אין שום בעייה לבתי המשפט לקחת את הסמכויות מבתי הדין הרבניים.. שינאתו של הרב לרבנות משבשת את תפיסת המציאות שלו ( כמו במקרה עם הפרעות של הערבים שבאווילותו הרבה עוד טען כמו המפכ”ל המטומטם ( אין מילה אחרת לכך) שיש קשר בינם לאיזשהיא “חוסר שוויון ” ) כרגיל.

  3. כבוד הרב. אנוכי מזדהה עם תמיהתך לגבי פסק דין זה, ובפרט על היותו מוחלט כקונצנזוס על שלשת השופטים.

    אם כי, אני תוהה לעצמי מה היה קורה לו היו שופטים אלו פוסקים לרעתו של אותו הגבר. נראה כי דבר זה היה נותן תקדים פתיחת דלת ופרצה, לאנדרלמוסיה שלימה בקרב בני זוג מתגרשים, כאשר כל צד יחל לטעון על הצד השני, שכבר טרם נישאו היה חלש באמונתו או נמשך לבני מינו במידה כזאת או אחרת. ועוד שאר דברים המסורים ללב..

    נקודה נוספת, כנגד פליאתך על פסק דין זה מקרב שופטים שמרנים [אולי גם דתיים], אני חושב בהיפך, ככל שהתפיסה שמרנית יותר, הרי שהומוסקסואליות נידונת כפגם, וכן, כנקודת אופי שניתנת לשינוי.
    אם כן, מה הפלא שההתייחסות אליה אינה דיכוטומית/קיצונית, אלא כחולשה דתית בעלמא.
    וזה ודאי שאם היה מדובר בבני זוג שנישאו וגילה צד אחד שהצד השני פחות דתי ממנו במידה ניכרת, שתמיהתך הייתה פוחתת, ומסתבר שהיית מבין את בית המשפט שלא רצה לתת פתח לפיצויים בכל התחום הזה..

    1. איני רואה שום חשש לפרצות. יש דיני ראיות בעולם המשפט, ואנשים צריכים להוכיח את טענותיהם. זה שאישה או גבר יטענו טענות שונות בלי להוכיח לא מדאיג, כי מה שלא הוכח לא קביל.
      אם הוא היה מכחיש את טענותיה והיה ויכוח על העובדות אז ברור שנטל הראיה עליה. אבל לא נראה שהיה ספק באשר לעובדות, אחרת די היה לשופטים לומר שהטענות לא הוכחו.
      לא נראה לי שסולברג או וילנר חושבים שהומוסקסואליות זה עניין שנית לשינוי או חולשה. בשביל לחשוב כך אתה אמור להיות מנותק ולא שמרן.

  4. אני כן חושב שהתפיסה שלך על הומוסקסואליות היא מאוד דיכוטומית. ואף אתה רואה כ’מנותק’ מי שאינו חושב כך.

    מסתבר שהשופטים אינם חושבים כך, הומוסקסואליות יש בה סולם רחב של רצף, וקשה מאוד לבחון את המיקום המדויק של אותו אדם לאורך כל הזמן מתחילת חייו עד היום.
    מה גם שדבר זה הוא תלוי תרבות ומוסר אישי, ישנם אנשים בריאים לחלוטין שנמצאים איפשהו על הרצף, והשתייכותם למגזר מסוים תגרום להם לבחור בצד אחד ולהשקיע בו, ולפתח אותו, ו’להצליח’ [ולא בטיפולי המרה חס ושלום] במידה כזאת או אחרת, ולעומת זאת לאנשים אחרים זה יכול לגרום דווקא לפרוץ כל גבול ולעשות מה בא להם בראש וממילא לנטות למקומות שיש בהם יותר גירוי איסור מסתרים וכיף…

    עצם העובדה שהם חיו ביחד שנים ויש להם שלשה ילדים, ועד היום האישה לא חשה בכלום, גם היא אומרת משהו, ולא משהו קטן.

    ‘בחורה שהתחפשה לגבר’, אינה דוגמא לנידון דידן.

    השופטים דימו זאת לבגידה, ויש בזה משהו…

  5. לא מספיק לפטור את הבעל שהונה טת אשתו מפיצויים – יש לחייב את האישה לשלם לבעלה על שהשביח את מקחה, וזיכה אותה בהרבה יותר ממה שציפתה. במקום ‘דוס’ השייך לקבוצת מיעוט פרימיטיבית – זכתה האישה בבעל נאור, חופשי בדיעותיו ומשוחרר מדיעות קדומות ‘ארכאיות ומשפילות’. אשריה ואשרי חלקה!

    בברכה, רב מסטודון, חבר בית המשפט הגבוה לצדק, ועד ארבע ארצות שבכיכר הירדן

    כעין זה פסקנו בשעתו שהמכה את חבירו – צריך לשלם לו עבור הקזת הדם 🙂

  6. שלום,
    רציתי לשאול מהיכן הטענה שבגידה של הגבר היא הפרת החוזה המשפטי בין בני הזוג על פי ההלכה? איפה זה משתמע בכתובה? (בגידה של האישה זה ברור כי נאסרת עליו).

    1. יש חוזה מכללא שמבוסס על נורמות מקובלות והנחות שמתלוות לנישואין. גם בעולם המשפט מתייחסים לחוזים שבעל פה כחוזה לכל דבר. הציפיות של בני הזוג הן חלק מחוזה הנישואין. אין שום קשר לכתובה שהיא החוזה ההלכתי, וכאן אני עוסק בחוזה החברתי.

  7. כל פעם הטיפשות והילדותיות של בית המשפט העליון מפתיעה אותי. פשוט חבורה של רפי שכל. אין תקנה למוסד הזה ( כמו כל מוסדות המדינה היום) . כדברי הרב שבירתו היא טהרתו. אין טעם למנות שופטים שמרנים כי התחום הזה כולו מאוכלס ע”י אנשים רפי שכל. ולכן כל שופט שמרן שנכנס לבג”ץ בסופו של דבר מקבל את הצורה של סביבתו ( השפעת הסביבה) וקמא קמא בטיל . הם אפילו לא מודעים לזה. אני בכלל חושב שכל מוסדות המדינה הם כאלה היום וצריך להפסיק להתגייס לצה”ל, למשל, שהיום כבר יותר נלחם ביהודים מאשר מגן עליהם ( כמו המשטרה), אלא להקים מליציות פרטיות מקומיות כי אף אחד חר לא יגן עלינו יותר טוב מאשר אנחנו בעצמנו. אנשי שמאל לא אכפת להם מהעם היהודי אלא מדתם הפרוגרסיבית, ואנשי ימין שנכנסים למקומות הללו משנים את טעמם לצרכי קידום/ מציאת חן בעיני הסביבה. ככה שומעים מפכ”ל ספרדי שמה לו ולשטויות של השוויון השמאלני מבלבל במוח על כך שהפרעות נגרמו בגלל חוסר בשוויון ( עוד לפני עבאס הערבים קיבלו הרבה יותר ממה שהכניסו עובדה שכשדיברו על סיפוח ערביי המשולש לרשות הפלשתינית הם התנגדו בתוקף ( בגלל שיפסיקו לקבל ביטוח לאומי….) על רקע שהם מרגישים “ישראלים”….). אני בעד שלא נגבה מהם מיסים ושהם ישלמו על שרותים לעצמם ולא יקבלו זכות הצבעה לכנסת ולא יקבלו ביטוח לאומי( לאיזה לאום הם שייכים ?) .שיעשו ביטוח סוציאלי לעצמם. בכלל כנראה שאין תקנה למדינת ישראל ( אולי נקרא לה מדינת ישמעאל…) אלא שבירתה היא טהרתה.

  8. איני נמנה כלל על חובבי מערכת המשפט הישראלי ובמיוחד עטרת ראשו ביהמ”ש העליון (שרואה את תפקידו כמחוקק על ומחנך בכפייה). אבל, לגופו של עניין, אם מעיינים לעומק בפסק הדין עצמו (lgbtlaw.tau.ac.il/sites/default/files/field/judgment/file/בע״מ%205827%3A19%20-%20%20פלוני%20נ׳%20פלונית.pdf) אני לא חושב שהוא בדיוק אומר את מה שנטען כאן בשמו. לפי הטיעון כאן העובדות מוסכמות על שני הצדדים (דהיינו הבעל הציג עצמו כדתי, בשעה שהיה חילוני הומו), אבל בפסק הדין מבואר שהחתן מכחיש את הטענה הזו (אמנם לא מכחיש ‘התנסויות’ אבל מכחיש שהגדיר עצמו כהומו), וטענת השופטים היא (בין השאר) שלהיכנס לנבכי נפשו של אדם, מה בדיוק חשב או הרגיש בשעת הנישואין זה לא תפקידה של מערכת המשפט.

    אפשר כמובן להתוכח גם על זה. אבל מקריאת פסק הדין אני מבין שאם הבעל היה מודה שמלכתחילה הכל מבחינתו היה מצג שווא והוא כלל לא נמשך אליה יש סיכוי לא מבוטל שהפסק היה משתנה.

    1. כאמור, לא קראתי את הפסק. אם אכן בזה מדובר אז המצב שונה בתכלית. אבל אז אין טעם לדבר על כך שהמשפט לא אמור להיכנס לנבכי נפשו של האדם ולשאלות נפשיות. אפשר פשוט לטעון שהתובעת לא הוכיחה את טענתה. לא זה מה שהשופטים כתבו בקטעים שהבאתי.

      1. צרפתי את הלינק לעיל, מצרף שוב בסוף כאן. להבנתי הנקודה שלהם היא שהם לא נכנסים בכלל למישור הזה (של בדיקת הטענות שלה מול הטענות שלו כמו בכל נושא עובדתי שעולה במשפט) כי המישור הזה הוא ‘לא שפיט’. עדיין, אם לא היה ביניהם ויכוח מציאותי עליו הוא היה משפיע.

        http://www.lgbtlaw.tau.ac.il/sites/default/files/field/judgment/file/%D7%91%D7%A2%D7%B4%D7%9E%205827%3A19%20-%20%20%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99%20%D7%A0%D7%B3%20%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA.pdf

        1. מה לא שפיט. או שהוא סטרייט או שהוא לא. ואם הוא לא הוא היה צריך לגלות לה. מקסימום היו אומרים שלא הוכח שהוא לא היה סטרייט. עיקר הביקורת על הכסילות של בתי המשפט היא שהם לא מבינים שזה עניין חוזי וחושבים שזה עניין של רגש. אבל נישואין הן חוזה. סטרייטיות היא עניין מהותית לחוזה הזה וזה מה שהם לא מבינים. לא העניין העובדתי במקרה זה ספציפית

    2. אם היו לו התנסויות זה כבר מראה על נטייה כלשהיא ואותה הוא צריך לגלותץ לבת זוגו העתידית.מילא אם רק היו לו חלומות ופנטזיות. אבל התנסויות זה כבר מראה על משהוא שהוא היה צריך לחשוד בו. ועליו היה צריך לדווח . שתדע שיש סיכון לא קטן שהוא יהפוך להומו.

  9. הם פשוט אנשים לא חכמים. הקונספט של עולם המשפט החילוני אינו חותר לאמת אלא להצמדות לחוקים וגדרים. לכן, אנשים חכמים הולכים לעסוק במדעים ובמחשבים ומתרחקים מעולם הקשקושים הזה. בחברה הדתית לעומת זאת יש מקום לאמת ולסברא בתוך עולם המשפט. לכן אפילו ת״ח פשוטים בעלי סברא ישרה הם ברמה גבוהה יותר. אני באמת חושב שאנכי הקטן חכם וישר בהרבה מכל בית המשפט העליון מה שאיני יכול בכלל לומר על עולם המדעים וההייטק לדוגמא

    1. זה לא רק שהם לא חכמים. הם ממש כסילים ועל גבול הרשע. הם עובדי ע”ז לחוקים ולגדרים שלהם בלי טיפת שכל ישר. ומע”ז הם גם מגיעים לשפיכות דמים. צריך להתקומם נגד המדינה ומוסדותיה לפני שהם יביאו להשמדתנו הפיסית ( מה שקורה עכשיו בנגב) והרוחנית. צריך מרד ממש

      1. אני רק מבהיר שלא מדובר במרד אלים אלא רק אי שיתוף פעולה עם מוסדות השלטון כמו אי שרות בצה”ל ( שיגייסו את הערבים. צריך שוויון , לא?). ולקיחת האחריות לגורלנו בידינו.

      2. ובשביל להסביר מה גבול הרשע פה ארחיב ואומר שהם דווקא יודעים יפה לא להיצמד לחוקים כאשר אלו מנוגדים להשקפת עולמם הפרוגרסיבית ( שחלק ממנה היא הצמדות לחוקים וכללים ריקים אבל גם לשוויון ריק ועוד כל מיני ריקויות נוספות) ולפרש חוקים בצורה יצירתית ומעוותת ושתתאים להשקפת עולמם. או איכשהוא תמיד נגד הציבור הימני . או השימוש בעבירת הפרת אמונים כדי לסלק מהשלטון כל מי שהאף שלו לא מוצא חן בעיניהם. או סתם שתתן להם כח כמו תיזת ההצטברות המופרכת ( החידוש האווילי האחרון מבית היוצר של הפרקליטות ובג”ץ. בקשר לעבירת הפרת אמונים) . כלומר הם בפועל רשעים בסופו של דבר. כסילות מובילה מתישהוא לרשע.

      1. זה באמת לא ייאמן השקר והרשע של האנשים הללו. עבודה זרה שהופכת לשפיכות דמים… אפשר להיווכח בקלות איך השופט מצא מתרגש ומתבלבל ונתקע למול הצביעות של בתי המשפט ושלו עצמו. הוא חוזר ופולט : “פרוגרמה פוליטית ” ” זכויות אדם” . רפה שכל חסר מודעות עצמית ובסוף גם רשע. היה עדיף שהיה אומר במפורש שהוא שונא את הימין וזההו. אץ[ת זה הייתי מכבד. אתם קולטים איזה זבל אנושי הוא השמאל הישראלי ( ולמעשה השמאל העולמי בכלל) ? ואנשי הימין שמחנפים אליהם עוד יותר גרועים מהם . בבחינת ” מעין מושחת מקור נרפש צדיק מט בפני רשע”

  10. מה לכם כי תלינו על בית המשפט. היא ככל הנראה לא הייתה מקבלת את הסעד שביקשה גם באף בית דין רבני. וייתכן שאף מנימוקים דומים. חבל על התגובות המתלהמות של הם ואנחנו..

    1. אנחנו מלינים על חוסר הדעת ( והרשע שבעקבותיו) של השופטים. מאיפה אתה ידוע שבי,
      ד רבני לא היה מחליט פיצויים ? בית דין רבני לא היה מכחיש את ההלכה ( זה דין מקח טעות). אולי היה נכנס ללחץ בגלל הביטול קידושין ( שבאמת שייך פה) והיה לוחץ לגט אך בהחלט היה מחייב את הנתבע ( בהנחה שהעובדות נכונות ומוכחות) בפיצויים אם היה לו כח. לא צריך לזמר את הזמירות של הרב מיכי בכל מקרה .

    2. בבית דין רבני יכולים להיות ראשית אנשים לא ראויים מספיק שלא היו מתמנים לתפקיד זה אילולא קומבינות וכדו’, ולעיתים גם חכמים וראויים חוששים משינויים וכדו’ – אך לא על שניהם דברתי. (אני לא חושב שלא הייתה מקבלת סעד בבתי דין רבניים אבל זו סתם השערה.) על כל פנים, הטענה שלי הייתה כלפיי הסברות שלהם, שמידי פעם שאני נתקל בצורת החשיבה שלהם אני תמה מאוד איך אנשים מחשיבים אותם חכמים. פעם שמעתי שיעור של שופט אחד על הרמב”ם וממש התפעלתי מהניתוח השטחי שלו. אני דיברתי במהות על אופן החשיבה והניתוח של השופטים ולא על המסקנה. זו לא התלהמות אלא שיקוף המציאות בעיני (וביחס לתגובות של זה שמעליי זה אפילו לימוד זכות)

  11. כופין אותו להוציא (ןייתן כתובה)

    בס”ד ה’ בטבת תשפ”ב

    לגבי בעל הבוגד באשתו ו’רועה זונות’ כתב הס’ האגודה שכופין אותו להוציא, וכן פסק הרמ”א (אה”ע סי’ קנד), וביאר בערוה”ש: ‘ואע”ג דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש, מ”מ ברועה זונות כופין,, דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו, ובוודאי שמאוס עליה, ואפשר שגם יש סכנה בדבר. ולא מיבעיא לדעת הרמב”ם דב”מאיס עלי” כופין להוציא, אלא אפילו להחולקים ב”מאיס עלי” – בכי האי גוונא מודים, והרי בש”ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין, וכ”ש ברועה זונות דגרוע יותר…’.

    וכן כותבים דייני בית הדין הרבני באשקלון (בפסקם בעניין ‘חיוב בעל שבגד באשתו בגט’, באתר ‘פסקדין’)ש’הפסיקה המקובלת בבתי הדין היא שיש לחייב את מי שבוגד באשתו בגט, הן משום “רועה זונות” והן משום החיוב הכללי יותר של “מאיס עעלי” בטענה מבוררת’

    לגבי פיצויים. בדין תורה אין פיצוי על עגמת נפש בהפרת החוזה, בנישואין קיימת הסנקציה של ‘יוציא וייתן כתובה’ כשהוא הגורם לפירוד, והבוגד באשתו חייב לשלם לה את הכתובה וכל חיוביה אף שהאישה יוזמת את הגירושין, משום שהוא האשם ב’הפרת החוזה’

    בבתי המשפט פוסקים פיצויים מ’דינא דמלכותא’ גם על נזקים נפשיים שנגרמו מהפרת חוזה, והחרגת הבגידה וההונאה מפיצויים אלה היא אמירה מפורשת שבגידה והונאה אינה נחשבת בעיניהם לעוולה, וכפי שקבעו ב’פסק הבוגדת’ הידוע לשמצה, שזכותו של בן.בת הזוג לבגוד היא זכות מקודשת.

    בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

    1. לאור, יותר נכון “לחושך”, עמדת בג”ץ הרואה בזכות לבגוד זכות ‘מקודשת’ ששום חוזה לא יכול לבטלה – לא אתפלא אם ביום מן הימים יגיש הבוגד קובלנא פלילית נגד אשתו המטיחה בו ביקורת על התנהגותו, בגין “הטרדה מינית”, שאחד מסעיפה היא ‘השמעת הערה על התנהגותו המינית של אדם’ 🙂

      בסלידה, יפאו”ר

        1. יחי ההבדל התהומי (ל'שואל')

          לשואל – שלום רב,

          יחי ההבדל התהומי. בדין תורה הבגידה בבת הזוג היא עוולה חמורה היוצרת ‘מאיס עלי’ ברמה הגבוהה ביותר, ולכן כופין אותו להוציא וגם לתת כתובה ושאר חיוביו., מתוך התובנה ש’אין אדם דר עם נחש בכפיפה’ ולכן אין לדרוש מאישה לחיות עם ‘רועה זונות’. וכידוע ‘כופין’ פירושו כפיה בשוטים עד שיגרש או עד שתצא, או לכל הפחות רדיפה כלכלית ו’שיימינג’ חברתי.

          לעומת זאת, בהג”ץ שיפסוק סכומים עצומים בגין עגמת נפש, טרחא ואכזבה’ בחזרה ממכירת דירה – נמנע מלעשות זאת בהונאת נישואין שמשמעותה הרס חייה של האישה, ונימוקם עימם כאשר התבאר היטב ב’בג”ץ הבוגדת’ בו קבעו במפורש שהזכות לחופש מיני היא מזכויות היסוד של האדם שאין בכוח חוזה הנישואין לבטלה!

          בברכה, יפאו”ר

          1. נראה לי שהסנקציות שתיארת הן במצב קיצון מתמשך. ישנה סלחנות גם בדין הדתי לבגידה חד פעמית או ‘מעידה’ מצד הגבר. (לא עם אשת איש). אתה בטוח שתמיד חייבו בכתובה וכפו גט במצב כזה?

            ומה עם נזק ממשיים (לא נפשיים ולא עוגמת נפש) – הוצאות החתונה למשל? איזה בית דין היה מחזיר לאישה הוצאות בטענת מאיס עלי של רועה זונות או מצג שווא כמו במקרה הזה? לעומת זאת, בנזק בגין מצג שווא בחוזה עסקי בית דין לממונות יכול להכיר.

            1. בין שני הטעמים (לשואל)

              בס”ד ו’ בטבת פ”ב

              לפי הטעם של ‘רועה זונות’, אכן חילק ה’חכם צבי’ בין התנהגות קבועה לבין מעידה חד-פעמית. אך לפי הטעם של ‘מאיס עלי בטענה מבוררת’ גם בבגידה חד-פעמית יש מיאוס. וראה בפסק ביה”ד הרבני באשקלון אליו ציינתי, שכן היא הפסיקה המקובלת בבתי הדין.

              בברכה, יפאו”ר

              על חומרת הבגידה באשת נעוריו, כותב מלאכי דברים חריפים: ‘זאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה’ בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם… כי ה’ העיד ביננך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך… ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגד, כי שנא שלח אמר ה’ אלקי ישראל וכסה חמס על לבושו אמר ה’ צ-באות ונשמרתם ברוחכם ולא תבגדו’

              ולפיכך נהגו הספרדים להשביע את החתן בשבועה חמורה שלא יישא אישה נוספת שלא בהסכמת אשתו, והאשכנזים גזרו בחרם אפילו בהסכמתה. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבעילת זנות. כשהיתה יד בתי הדין של תורה תקפים היו מענישים את הבעל בחומרא, הן על שעבר על החרם או השבועה, והן על בעילת זנות. כיום שאין בכח בתי הדין לענשו, עכ”פ מחייבים אותו שיוציא וייתן כתובה, אם מצד ‘רועה זונות’ ואם מצד ‘מאיס עלי בטענה מבוררת’.

              1. למרות ההבדלים התהומיים בהתייחסות לקדושת הקשר, לערכו ולמשמעותו, עדיין גם בית הדין וגם בית המשפט לא יראו בקשר הנישואין חוזה רגיל שהפרתו מקימה עילה נזיקית. בנקודה הזו אולי החשיבה דומה.
                בעת התרת הקשר נעשית בשניהם חלוקה של הרכוש או תשלום כתובה וכו’, אבל כנראה לא יפסקו תשלום נזק בגין בגידה לא בבית המשפט ולא בכל בית דין.
                לכן לא בטוח שגם ההשוואה בין שני פסקי הדין בתגובה למטה היא רלוונטית.

    2. הסנקציות במשפט העברי על חזרה בחוסר תום לב (מפסקו של השופט סולברג)

      ב’פסק דין בעניין הפרת חוזה’ מאת השופט נועם סולברג (באתר ‘דעת’, סעיפים 25-7 , עומד השופט על הסנקציות המוסריות החברתיות והמשפטיות המוטלות על מי שחוז בו גם לפני שנגמר קניין ה’חוזה’, שמטילים עליו עליו קללת ‘מי שפרע’ וי”א שמכריזים עלוי את הקללה ברבים, וה’צד השלישי’ המביא לביטול החוזה – לא רק שנקרא ‘רשע’, אלא אפשר למנעו בדין לחתום על החוזה.

      סולברג מציין שכיום הסנקציות המוסריות והחברתיות אינן אפקטיביות כבעבר, ולכן הונהג במשפט הישראלי פיצוי כספי על ביטול החוזה אף שלא נגמר קניינו. ולפיכךהטיל על מוכרת דירה שחזרה בה ברגע האחרון, לשלם פיצוי בסך 10,300 ש”ח+מע”מ על שכר עו”ד והמהנדס ששולמו לריק. אך על ‘עגמת הנפש הטירחה והאכזבה’, חייב סולברג בפיצוי פי ארבעה – 60,000 ש”ח!

      אם כך שוה עגמת הנפש בביטול מכירת דירה – כמה שווה האכזבה ועגמת הנפש למי שרומתה ולכן נאלצת לחיות עם אדם שאורחות חייו מנוגדים כליל לרצונה ולציפיותיה? כנראה, שדברים שרואים מבית משפט השלום – לא רואים מבית המשפט העליון 🙂

      בתמיהה, יפאו”ר

השאר תגובה