חובת הגילוי בחיי נישואין (טור 432)

בס"ד

לפני זמן מה פורסם פס"ד של בית המשפט העליון (ראו כתבתו של יהודה יפרח) שרציתי לדון בו כאן. מדובר במקרה של אישה שנישאה לבעל שהציג עצמו כדתי וגילתה שבעצם מדובר באדם חילוני שהוא הומו פעיל. השאלה בדיון הייתה האם ישנה חובת גילוי על בן הזוג לפני הנישואין ומה משמעות החובה הזאת לעניין פיצויים. בית המשפט, בהרכב של שלושה שופטים (מהם שניים שמזוהים כשמרנים: וילנר וסולברג. השלישי היה פוגלמן) פסק פה אחד שזה עניינם הפרטי והאינטימי של בני הזוג ולכן אין חובת גילוי, ולכן גם שללו את תביעת הפיצויים. אקדים ואומר שקראתי רק את הסקירה של יפרח ולא את פסה"ד עצמו, אבל על פניו הוא נראה ממש הזוי. מה שיותר  מפתיע הוא שפסק הדין הזה התקבל פה אחד (בפסקה האחרונה במאמרו, יפרח דן בשאלה מה היינו מצפים משופט שמרן בסוגיא זו. התשובה אינה פשוטה).

המקרה

האישה, בת למשפחה מבוססת, עלתה מארה"ב ופגשה בחור שמאורח חייו עלה בבירור שמדובר בעו"ד דתי בורגני, מיזרוחניק כלבבה. הנישואין היו מפוארים ועלו הון תועפות, כמקובל בשכבות החברתיות הללו, וההורים עוד השקיעו כסף רב בחתן דנן גם אחרי הנישואין. אבל לאחר זמן גילתה האישה שכל זה אינו אלא פסאדה. התברר לה שבלילות הבחור התהולל עם מאהבים שונים, וחי חיים של הומו מוצהר, ונראה שהוא גם לא קיים אספקטים אחרים של ההלכה (חילל שבתות וחגים וכו'). בקיצור, במקום בורגני דתי היא גילתה הומו חילוני ממרכז הסצינה הלהטב"ית. ומה שלא פחות חשוב, התברר לה שהדבר החל עוד לפני הנישואין עמה.

היא הגישה נגדו תביעת גירושין שהתנהלה בצורה קשה ומכוערת. במסגרת זו היא אפילו טענה שהוא הונה אותה כדי להניח את ידו על ההון המשפחתי של הצד שלה. לאחר מכן היא הגישה גם תביעת נזיקין, וזו הגיעה לבסוף לביהמ"ש העליון. ההרכב שתיארתי למעלה החליט פה אחד לא לחייב אותו לשלם לה פיצויים. הנושא בדיון היה האם יש על בני הזוג חובת גילוי במקרה כזה, והאם אי מילויה מקים עילה נזיקית. אני מניח ששלושת השופטים יסכימו שיש חובה מוסרית לגלות דבר כזה לבת הזוג שלך, כפי שכותב סולברג בפסק הדין שלו שאין בפסק הדין "משום מתן הכשר מוסרי או גושפנקא ערכית לאי־גילוי שכזה".

אבל בו בזמן שלושתם הסכימו שחובת הגילוי הזאת אינה משפטית, כלומר היא לא חלק מדיני החוזים, ולכן אין חובת פיצוי, כדין חוזה שהופר או כדין העלמת מידע רלוונטי בזדון.

ביטול חוזה: מקח טעות

הרקע לדיון הוא ההנחה שכאשר שני צדדים כורתים ביניהם חוזה, חלה על כל אחד מהם חובה לגלות את המידע הרלוונטי לצד השני. אם התברר שיש  מידע מהותי שלא היה בפני אחד הצדדים, החוזה בטל, ובמקרים קלים יותר שבהם החוזה לא בטל עדיין יש חובת פיצוי.

הבחנה חשובה נוספת ניתן לעשות בין מצב שהמידע הוסתר ביודעין על ידי אחד הצדדים, לבין מצב שבו המידע לא היה ידוע לאחד מהם אבל לא בכוונת מכוון של השני (למשל אם הבעל לא ידע שהוא הומו). אני מניח שהבחנה זו רלוונטית רק לגבי חובת הפיצוי, אבל זה לא נוגע לדיון שלנו, שכן כאן ברור שהמידע הוסתר בכוונת מכוון.

ישנה עוד הבחנה חשובה לגבי ביטולי חוזים, בין ביטול מקח על בסיס אומדנא ("אדעתא דהכי") לבין ביטול על בסיס טעות (מקח טעות). לדוגמה, אם הבעל היה הופך להומו אחרי הנישואין, אזי בזמן הנישואין החוזה נכרת על בסיס מידע מלא ובגמירת דעת של שני הצדדים. אבל במקרה דידן מדובר שהבעל כבר היה הומו בעת הנישואין, ולכן לכאורה החוזה עצמו נכרת על בסיס מידע מוטעה ואין לו תוקף. זהו מצב שמחייב את ביטול החוזה עקב מקח טעות. בכמה מקומות (ראו למשל בטור 148 וכאן) עמדתי על כך שבהלכה ישנם גם מצבים שבהם חוזה מתבטל על בסיס שינוי שנוצר אחרי כריתתו. הדוגמה המובהקת לכך היא הגמרא בקידושין מט ע"ב לגבי מי שמכר את כל נכסיו על מנת לעלות לארץ ישראל ובסוף נאנס ולא הצליח לעלות. הגמרא אומרת שהמכר בטל, למרות שלא הייתה התניה בשעת המכירה, ולמרות שהמידע באותה עת היה שאכן המוכר מתכוון לעלות לארץ ישראל (ראו בתוד"ה 'דברים שבלב', שם). הכוונות הללו לא יצאו לפועל מסיבות שלא תלויות בו, וכל זה קרה רק אחרי המכירה. גם במצב כזה יש הנחה שאם מדובר במידע קריטי ומהותי, אזי יש כאן התניה מכללא, כאילו שהמוכר התנה את המכירה בכך שיעלה לישראל. אם היה יודע שבסופו של דבר הוא לא יעלה – הוא ודאי לא היה מוכר.

לא אכנס כאן לטענתי השנייה שעוררה התנגדויות רבות (בפרט יישומה לגבי קידושין). הקריטריונים מתי הפרה היא מהותית עד שהחוזה מתבטל למפרע באמת אינם ברורים, אבל כאן לא מדובר במצב כזה. המידע הרלוונטי היה קיים בידי הבעל כבר בעת הנישואין, ולכן הדיון שלנו נסוב על ביטול ופיצוי מחמת מקח טעות.

האם נישואין הם חוזה[1]

בהלכה קידושין הם חוזה לכל דבר, וחלים עליו דיני חוזים. יש כאן חוזה בין שני צדדים שמתחייבים הדדית זה כלפי זו, ולכן נדרשת גמירת דעת משניהם. ניתן להתנות על קידושין, יש דיני מקח טעות וביטול מקח ועוד. לא בכדי הפרק הראשון של מסכת קידושין עוסק בענייני חוזים, קניינים וחושן משפט. במאמרי כאן עמדתי על כך שרבים נוטים להתעלם מהממד הזה של הקידושין, ורואים בהם טקס חגיגי ורומנטי. קריאת הכתובה מבטאת בצורה מאד בוטה את הממד המשפטי-חוזי של הטקס הזה, ושאסור להתעלם ממנו.

בעבר כתבתי שבעולם חילוני ישנה נטייה חזקה יותר להתעלם מהממד הזה. אנשים שם נוטים לתפוס את הנישואין כטקס רומנטי ולא כחוזה משפטי מחייב. לכן בגידה נתפסת לפעמים כשובבות נסלחת (יותר או פחות), ולא כהפרה של חוזה. נראה כאילו מדובר באיסור דתי מסוג איסורי ביאה (שזה רק עניין שמטריד דוסים) ולא בהפרת חוזה (שאמורה להטריד כל אדם). אגב, למובן החוזי הזה יש צד שממנו דווקא הדתיים נוטים להתעלם. בגידה של הבעל היא איסור קל מאד, לעומת בגידה של האישה שהיא ניאוף שמחייב עונש מיתה. אבל ההבחנה הזאת שייכת לאיסורי ביאה. מבחינת הפרת החוזה שבין בני הזוג בגידה של הבעל חמורה כמו בגידה של האישה. זה כמובן נוגע לחוזה המשפטי-חברתי שכורתים בני הזוג ולא לחוזה ההלכתי שביניהם.

לענייננו

כפי שראינו, נישואין הם חוזה לכל דבר ועניין. לא בדיוק חוזה ממוני (אם כי יש לו גם היבטים ממוניים), אבל זהו חוזה בתחום המעמד האישי. ברור מאליו שדרושה גמירת דעת של הצדדים לנישואין. ומכאן לכאורה עולה שכאשר מוסתר מאחד מהם מידע קריטי, נפל פגם מהותי בגמירת הדעת, ולכן הנישואין אמורים להתבטל. ממילא יש לדון גם בחובת פיצוי על הפרת חוזה (אמנם בהלכה כנראה אין פיצוי כזה).

אמנם ביטול הנישואין הוא במנדט של הרבנות הראשית ולא של בית המשפט (אם כי להערכתי הלא מקצועית גם בית משפט יכול אולי לבטל נישואין במצב כזה). הרבנות הייתה צריכה לבטל אותם מכוח מקח טעות. אבל הרבנות, כדרכה, כמובן לא ביטלה את הקידושין אלא הובילה את בני הזוג למתן גט. לכן מה שנותר לבית המשפט לדון בו הוא אך ורק בחובת הפיצוי.

פסק הדין

בית המשפט כתב שאכן יש בנישואין מרכיבים חוזיים, אבל אי אפשר לדון בו לפי דיני חוזים כפשוטם. טענתם העיקרית של השופטים הייתה שהחוזה הזה נוגע לעניינים שברגש, ואלו לא יכולים להידון בבית המשפט. פוגלמן כותב: "המשפט לא נועד לרפא לב שבור", וסולברג כותב: "רגשות אינם מצרך ואין לסחור בהם. רגשות אינם מהווים נשוא מתאים לחוזה". סולברג הביא בדבריו מחוקרת המשפט נילי כהן, שכתבה:

קשה למדי להכריע בשאלה אם אירעה הפרה של חובה, הממוקמת כולה או מקצתה בעולמם הנפשי של המתקשרים. זירתם הטבעית של דיני החוזים היא זירת המסחר. מחוזות רוחניים או נפשיים נמצאים מחוץ לתחומם המסורתי של דיני החוזים.

אני ממש לא מצליח להבין את הטענה הזאת. אם היה מתברר שהבחור הוא בכלל בחורה שהתחפשה לגבר, האם גם אז היו אומרים שזו אינה הפרה של החוזה כי מדובר בעניינים שברגש? מעבר לזה, חז"ל כבר לימדונו ש"הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה", כלומר הקשר המיני הוא אבן יסוד בקשר הזוגי, ומשזה לא יכול להתקיים באופן תקין קשה להבין כיצד אין כאן הפרה מהותית של החוזה. אפילו הבגידה עם מישהו אחר (או מישהי אחרת) יכולה להיחשב כעילת ביטול מצד אומדנא, אבל אם ההפרה הייתה טבועה בחוזה הזה מעת כריתתו אז פשיטא שזו עילה לביטול החוזה מצד מקח טעות. כל אישה סבירה שהייתה נשאלת הייתה אומרת שאם הייתה יודעת שבעלה הומו לא הייתה נישאת לו. אלו דברים שבליבה ובלב כל אדם, ולכן אינם דברים שבלב או ברגש (במובנו הסובייקטיבי).

דברי השופט עמית הובאו אצל השופטת וילנר, והוא כתב כך:

בהתחשב בכך שבגידה בחיי נישואין היא תופעה נפוצה, פתיחת פתח לתביעות בגין ניאוף ובגידה, עשויה להביא להצפה של מערכת המשפט בתביעות ולמשפטיזציה של חיי הנישואין.

ועוד הוא כותב שם:

תביעות כגון דא לא יעלו ארוכה לפצעים ולמכאוב הכרוכים בבגידת בן הזוג. נהפוך הוא, כמותם כגירוד אובססיבי בפצע, תוך כניסה לפינות האינטימיות והפרטיות ביותר של המתדיינים וגרימת סבל לכל הנוגעים בדבר… ראוי לציבור המתדיינים בארצנו להפנים כי ההליך המשפטי אינו תרופה לכל מכאוב. קשה להלום כי בשם ההגנה על הפרטיות ושמירה על המרקם המשפחתי, המשפט ייכנס ברגל גסה למרחב הפרטי־אינטימי ביותר של בעלי הדין.

גם עמית מבין שלפחות בחברה תקינה שבה הבגידה אינה נורמה רווחת היה מקום לראות בה הפרה של חוזה הנישואין, אבל כאן מדובר בבן זוג הומו, וזו לגמרי לא תופעה רווחת (שהוא מציג עצמו כסטרייט ונישא לאישה).

אבל שימו לב שעמית מדבר על תביעת פיצוי בגין בגידה. גם אם הייתי מקבל את דבריו, ולו לצורך הדיון, הרי כאן תביעת הפיצוי אינה בגין בגידה אלא בגין הפרת חוזה הנישואין עצמו. הנישואין בטלים, והפסאדה הזאת היא עילה משובחת לתביעת פיצוי. זו אינה כניסה לרשות הפרט כלומר לאינטימיות שבין בני הזוג, שהרי אין כאן בני זוג. הם לא נשואים, ולכן יש כאן התדיינות בין שני אנשים בחברה שלנו. תפקידו המובהק של המשפט הוא להסדיר יחסים בין אנשים שונים בחברה.

אמנם כפי שציינתי למעלה את ביטול הנישואין הייתה צריכה לקבוע הרבנות הראשית, ומעת שהיא לא קבעה זאת נכנסנו לשאלות של פיצוי (או תרופות, בלשון בני דודינו המשפטנים) ולהתדיינויות בין בני זוג. מכאן נפתח הפתח לאמירות המופרכות שהובאו כאן.

יפרח עצמו מביא שבתי המשפט נכנסו לא פעם לשאלות חוזיות באשר ליחסים בין בני זוג. למשל אנשים שהתחזו ללוחמי מוסד או קצינים בכירים ופיתו נשים להינשא להם. מקרים אלו הם בדיחה מול המקרה הזה. אישה שמה שחשוב לה הוא שבן זוגה הוא קצין או איש מוסד היא באמת אישה מוזרה. זו כמובן זכותה, אבל כאן אפשר היה לומר שזה עניין אינטימי בין בני זוג וכל אחד וטעמו. זה לא עניינו של בית המשפט. אבל המקרה שלנו הוא מקרה מובהק שאינו תלוי בטעם של אישה זו או אחרת, אלא דברים שבליבה ובלב כל אדם.

השופטת וילנר הציעה קריטריונים למצבים שבהם בכל זאת ראוי שבית המשפט יתערב:

השופטת וילנר הציעה לחלק בין שלוש קטגוריות: בית המשפט יתערב כאשר אחד מבני הזוג אינו מגלה מידע מהותי בעניינים כלכליים, למשל במקרים שבהם אחד הצדדים מסתיר השקעות בחו"ל במסגרת סכסוך גירושין; לעומת זאת הוא לא יתערב כאשר אי הגילוי נוגע ב"הקשרים אינטימיים ורגשיים הכוללים את תחושותיו, רגשותיו, התנסויותיו האינטימיות, הגדרתו העצמית, דעותיו ואמונותיו של בן הזוג". בקטגוריה השלישית, בית המשפט יבחן אם להתערב בהקשרים הנוגעים ל"מרכיבים מהותיים בחייו ובמיהותו של בן הזוג", כמו מחלה כרונית קשה או השתייכות לדת אחרת או ללאום אחר.

מחלה קשה או הסתרת ממון הם כן עילות להתערבות משפטית, אבל היותו הומו לא? אני לא מצליח להבין את הקריטריונים המוזרים הללו. אכן כלכלה ומחלה אינם עניינים נפשיים, אבל בהסתכלות הזאת גם הומוסקסואליות אולי לא. ומה על השתייכות לדת או ללאום אחר, האם אלו לא עניינים בנפש? וכי אישה לא יכולה להתאהב באיש בעל לאום בלגי או מישהו שחולה בסרטן? גם אלו עניינים אינטימיים  שבנפש. בנוסף, לא ברור לי מדוע חילוני שונה מהותית מבן דת אחרת (אם כי אפשר לפלפל בזה).

סולברג, לעומתה, באמת מזכיר אמונה דתית בין הדברים שלא ראוי להתערב בהם:

"יש להימנע מהתערבות המשפט ביחסים אינטימיים־רגשיים בין בני הזוג, בסתרי ליבם, במכמני נפשם ובאמונותיהם", כתב. "נטייה מינית – קשורה לרגשותיו הפנימיים והאינטימיים של אדם, למאווייו, לתשוקותיו; אמונה דתית – שוכנת עמוק במצולות נפשו, נגזרת מצו מצפונו. בין אם ההיבטים הללו בחייו של אדם אינם סטטיים ובלתי משתנים, ונמתחים על מִקשתת (ספקטרום) המשתנה בין איש לרעהו, בין אם לאו, הוכחתם באמצעות דיני הראיות קשה עד מאוד". בהקשר זה מצטט סולברג את החכם מכל אדם בספר משלי: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים, דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה".

סיכום

בשורה התחתונה, מדובר בפסק דין תמוה מאד בעיניי. מה שעוד יותר תמוה הוא הקונצנזוס לגביו בין שלושת השופטים לגווניהם. איכשהו נראה שהשופטים ירו את החץ (החליטו לא להתערב) ואז גייסו את הנימוקים. עלו שם גם נימוקים שמטרתם לאפשר ללהט"ב לגבש באופן חופשי את זהותו (פוגלמן). בימינו גם זהות מגדרית היא אישיו לא חד משמעי. האם פוגלמן היה אומר אותו דבר במקרה של אישה שהתחפשה לגבר ונישאה לאישה? אולי צריך לאפשר גם לשקרנית כזאת לגבש את זהותה המגדרית ולכן אל לו לבית המשפט להתערב.

מדיניות שבה לא מתערבים משפטית בעניינים שבנפש לא נראית לי סבירה, אבל גם אם מקבלים אותה לא ברור היכן עובר הגבול. בית המשפט מתערב לא פעם בעניינים שבנפש, והקריטריונים שניתנו כאן נראים לא מובנים ולא מוגדרים בעליל, ובעצם ממש מופרכים.

אמנם אם לוקחים בחשבון את החידלון האופייני של הרבנות הראשית שלא ביטלה את הקידושין מעיקרם, אזי המצב שנוצר העמיד את בית המשפט בפינה מאד מוגדרת. בית המשפט לא יכול או לא רוצה לבטל את הקידושין, ונותר לו רק לשון במקרה הזה כסכסוך בין בני זוג רגילים. המסקנה היא שגם במחדל הזה ניתן לראות אשם תורם משמעותי של המוסד המאובן, המזיק והמיותר ההוא. נאום קאטו הזקן…

[1] בהלכה נכון יותר לדבר על ביטול הקידושין, אבל בחוק המונח הרלוונטי הוא נישואין.