מבט אקטואלי על תשובה (טור 507)

המתח בין אידאולוגיה לפרקטיקה

בס”ד

בתחילת הטור שעבר כתבתי שהטור הזה יעסוק בתשובה מזווית שונה ואקטואלית. מדובר בסוג מיוחד של תשובה שאנשים עושים ובחובתנו לעשות תשובה לגבי יחסנו שלנו לתופעה. אני אשוב לכך בסוף הטור.

הרב בונים שרייבר על האידאולוגיה החרדית 

אפתח בכתבה שקראתי לפני כמה ימים, ובה מתוארים דברים שאמר הרב בונים שרייבר על שיתוף הפעולה של המפלגות החרדיות עם נתניהו והליכוד. הכתבה עוררה בי לא מעט הרהורים בכיוונים לא צפויים, וכאן אנסה לפרוס לפניכם כמה מהם.

הרב בונים ואחיו הרב יוס’ל שרייבר (בניו של הרב פנחס שרייבר ז”ל, שהיה דיין באשדוד וישב גם בבית דינו של רבי ניסים קרליץ ז”ל) הם שני עילויים למדניים בולטים בדור זה של הישיבות הליטאיות. איני מכיר אותם לעומק, אבל ממה שראיתי ושמעתי חשיבתם מקורית ורחבת היקף, והם עוסקים בנושאים מגוונים מזוויות לא שגרתיות. אני מקדים את זה דווקא מפני שהדברים שכתב כאן הרב בונים, שהוא כאמור ראש ישיבה ליטאי, לא בהכרח משקפים את סגולותיו אלו.

הוא מזהיר בדבריו את צאן מרעיתו מפני נתניהו, ומסביר שמדובר ברשע ועוכר ישראל (טוב, אל תחששו, לא מדובר על השחיתות או חוסר היושר של ביבי, אלא ביחסו לחרדים וליהדות). דברים אלו עשויים להפתיע את הציבור שרגיל להציב את החרדים במחנה הלאומי (עאלק), כבני ברית טבעיים של נתניהו. הוא מזהיר את הציבור וגם את אלו שבחוץ לא ללכת שבי אחרי הקואליציות המתמשכות עם הליכוד והימין, שלטענתו אינן אלא קוניוקטורה פוליטית הכרחית לצרכים מעשיים. מבחינתם, נתניהו הוא רשע ומחטיא הרבים, לא פחות מעמיתיו בשמאל. אין שום סיבה, וגם לא היתר, לחוש שותפות לדרך עמו, ולראות בשיתוף הפעולה הזה משהו מעבר לצורך מעשי.

אבל לא  מדובר רק על נתניהו:

אותם חוטאים ומחטיאים שעומדים ומנהלים את המדינה, הם כאלו שאיבדו ומאבדים מדי שנה מליוני נשמות מישראל ועקרו אותם לנצח, השכיחו מהם את אותם יהודים ועשו את הדבר הגרוע ביותר עלי אדמות, ואין רשעותם מתקרבת למי שרק ניסה להרוג את הגוף ולאבדו מהעולם הזה. הם באו לכלל ישראל והחריבו אותו מתוכו, הוציאו מתוך הכלל אין ספור נשמות שיותר לא ישובו לעולם והורידו אותם לפי שאול, ומי יוכל להגדיר במילים את גודל החורבן שהמיטו עלינו ואת עוצמת השנאה שאנו אמורים להרגיש כלפיהם.

הוא יוצא נגד ההזדהות עם המדינה בכלל ועם המפלגות בגוש הימין שמזה זמן רב הולכות עם החרדים. הוא אפיל כותב שהשנאה כלפיהם צריכה להיות קשה יותר מהשנאה כלפי זרע ישמעאל, שכן אלו רודפים רק את הגוף והללו רודפים את הנפש.

הוא מסכם את מסתו המעמיקה במילים:

אז גם כאשר אנו יושבים בעל כרחנו בסביבתם של אנשי המדינה ומצילים מיד הארי, לא שייך להרגיש איזה שהוא קשר כביכול יש חוט המקשר בינם לבינינו.

ביטוי המפתח הוא “מצילים מיד הארי”. זהו הביטוי המובהק והוותיק למדיניות החרדית שמצדיקה את המעורבות בפוליטיקה (בדרך כלל מתייחסים לזה כחובה, או מצווה, לשמוע בקול גדולי הדור שמורים לנו את ההוראה ה’לא מובנת’ הזאת. גזירת הכתוב ממש). ההצבעה בבחירות היא סוג של חובה, נטל והכרח שלא יגונה כדי לחלץ מהם מה שאפשר, אבל ממש לא מעשה שנעשה מתוך הזדהות. הרב בונים אומר שבעצם אנחנו מלכלכים את ידינו ורגלינו בבוץ הציוני והחילוני (לא ברפש הפוליטי, כפי שאולי יכול להשתמע לאוזן חילונית. כאמור, השחיתות ממש לא מפריעה להם) ומשתפים עמם פעולה רק כדי להוציא מהם כל מה שאפשר, להציל מן הארי ומן הדוב.[1] הכוונה היא בעיקר לשימור החינוך, הבועה והבידול החרדיים, אבל גם קצת לכפייה דתית (להציל את הארי והדוב מידי עצמם).

קשה לי להימנע מהערה על הפער שיש בין היכולות האינטלקטואליות של הרב בונים ודומיו, העומק והמקוריות שלהם, לבין השטויות שהם מדברים כל אימת שראשם סוטה ולו במילימטר מדף הגמרא. השוואות נואלות, ראיית מציאות מעוותת ומגמתית, הטפה ברמה של גנון, היצמדות לסיסמאות שלא באמת מחזיקות מים ועוד כהנה וכהנה מעלות טובות. נכון שניתן למצוא זאת גם אצל אינטלקטואלים בתחומים אחרים (כמו שנאמר: שטויות כל כך גדולות תוכלו לשמוע רק מאינטלקטואלים). כבר עמדתי לא פעם (ראו למשל בטור 62 ועוד הרבה) על כך שהסתגרות במגדל השן היא מרשם בדוק לחשיבה מנותקת ולחוסר הבנה לגבי הסביבה.

כפל הדיבור

בחזרה אלינו. לכל אלו שמופתעים לשמוע דיבורים כאלה מהזרם המרכזי של החרדיות הליטאית, כדאי לשים לב לכפל הדיבור הנהוג בעולם החרדי. כלפי פנים חוזרות שוב ושוב הסיסמאות על המצווה להצביע (תוך כרכום הפנים המתבקש, “ככל אשר יורוך”, שלא כל כך משתלב עם ההתלהבות בפעילות לטובת ‘המצווה המעיקה’ הזאת) כדי להציל מידי הציונים הארורים (פתאום אני חושב שאולי חמינאי למד מהם), וכלפי חוץ שיח של שיתוף פעולה ולויאליות. כלפי פנים יש איסור גיוס גם כדי לא להתקלקל וגם כי מה פתאום לשתף פעולה עם הציונים, שיאכלו את מה שבישלו. ואילו כלפי חוץ התורה מגנא ומצלא וכמובן רק מי שלומד פטור והכל נעשה למען עם ומדינת ישראל וכו’ וכו’. צריך להבין שכצפוי ממיעוט מתגונן, אדם חרדי שמדבר החוצה הוא קודם כל תועמלן (פעמים רבות לא במודע), וכך יש להתייחס לכל מה שיוצא מפיו.

אני נזכר ביום בהיר אחד כשלמדתי בישיבת ‘נתיבות עולם’ בבני ברק (לבעלי תשובה), ראיתי פתאום תנועה ערה של כל החבר’ה לכיוון אוטובוס שחיכה בחוץ. לשאלתי, הסבירו לי שיוצאים להפגין בירושלים נגד ה’השמצה’ שהחרדים לא מתגייסים. מדובר כמובן בבעלי תשובה שמטבע הדברים שירתו בצבא וחלקם המשיכו במילואים (בעיקר מי שלא הצליח להשתמט מזה), אבל הצדקנות הנעלבת על פניהם הייתה מאלפת: איך ה’הם’ מעזים בכלל לומר שהחרדים לא מתגייסים? אני סגן אלוף קרבי, טייס, סיירת, משרת כאן וכאן, עושה כמה שבועות כל שנה וכו’ וכו’. כששאלתי שאלת תם, האם הנתונים הללו נכונים גם לחרדי מבית, והאם השירות הזה אינו רק שארית מהביוגרפיה הקודמת שלו, הוא ממש לא הבין מה אני רוצה. הם מיאנו להודות בכך שהחרדיות מתנגדת לשירות צבאי ושחרדים לא משרתים. את העובדות הם ידעו בדיוק כמוני, אבל ההתלהבות דקדושה שטפה לגמרי את מוחם. השכנוע העצמי שבו כולם דיברו היה מדהים מבחינתי.

אם נשוב לרב בונים, אני די בטוח שתלמידיו בישיבה אחרי ששמעו את השיחה שלו, ודאי אמרו: “נו, ספר לנו משהו חדש”. למרות שבחוץ דברים כאלה אולי נשמעים מפתיעים, אלו דברים טריוויאליים לאוזן חרדית. זו האידאולוגיה החרדית הבסיסית שעליה גדלו כולם ובשמה נשבעים עד היום (רק כלפי פנים כמובן. ה’השמצות’ שחרדים נמצאים שם בעיקר בשביל כסף ייענו במחאות חריפות). אין  בהם בדל חידוש והם מבטאים את התפיסה הרווחת מאז ומעולם (בעצם כבר מהר סיני, בשלב שבו נוצרו המגבעת, השטריימל, היידיש והגרטל).

צדה השני של המטבע

אתם ודאי חושבים שמטרתי כאן להשמיץ את החרדים. אז זהו שלא, אלא בדיוק ההיפך, וכאן אני מגיע לפאנץ’. למה באמת הרב בונים מצא לנכון לשאת את מסתו הזועמת דווקא בימים אלו? מה בדיוק עורר את זעמו? ממה הוא חשש? די ברור שהוא וחבריו לכת שומרי גחלת ההשקפה הטהורה, הבחינו שהציבור קצת בורח להם וזולג החוצה. לא במובן של עזיבת החרדיות או הדתיות, שכן אלו תופעות שיחסית קל להתמודד עמן (פשוט מכחישים את עצם קיומן, מטילים סנקציות ומגבירים את המלחמה על החינוך הטהור ולימודי ליב”ה). מדובר על אנשים ונשים בליבה המרכזית של העולם החרדי, שפתאום מגלים הזדהות עם המדינה, עם הציבור כולו, ומפסיקים לראות הכל בשחור-לבן. הם כבר לא ממש קונים את התמונה של רשעים מול צדיקים, זוממים מול נרדפים וכדומה. הרי בפוליטיקה, כמו גם קצת בלימודים (למרות שמנסים מאד למנוע זאת כמובן) ובעולם העבודה, נוצרים מפגשים בלתי אמצעיים עם כל ה”רשעים” שמסביב. ופתאום מתברר שיש פה ושם גם אדם חילוני סביר, מאיר  פנים, אמפתי, בעל ערכים ומטרות טובות, שלא כל קיומו מיועד להרס היהדות והחרדיות. פוגשים שם גם צרות של אחרים. פתאום מבינים שלצבא יש עוד מטרות חוץ משמד המוני של החרדים. יש גם כמה בעיות ביטחון מינוריות שעמן עלינו להתמודד. הם פתאום מבינים שיש אנשים שנושאים בעול הזה, שמשרתים בסדיר ובמילואים, שמוסרים נפש, שמשלמים על כך בזמנם, בכספם, בעסקיהם ופרנסתם. הם מבינים כפוליטיקאים שיש צרכים ותקציב לא צומח על העצים ויש מי שנושא בעול הכלכלי. פתאום התלונות על חוסר נשיאה בנטל מתחילות להישמע קצת פחות אנטישמיות.

מזה שנים ברור לי שהנציגים החרדים בכנסת לא באמת מאמינים באותן אמונות שהם עצמם מדקלמים בנחרצות (בעיקר כלפי פנים) של “להציל מן הארי ומן הדוב”. הם שותפים להתנהלות הפוליטית, והם מבינים שהם עצמם לא טובים יותר מאחרים (זהירות אנדרסטייטמנט). בתפקידיהם כשרים, מנכ”לי משרד ויושבי ראש ועדות, הם דואגים גם לכלל הציבור (לפחות מדי פעם). כל אחד מהם רואה תופעות שדורשות טיפול והן בסמכותו. אם אינך בעל לב אבן, אתה נחלץ לפעול. אתה יכול להמשיך ולשאת מדברותיך על הצלה מהארי ומן הדוב, אבל זה נעשה בעיקר כדי לשכנע את שולחיך ובוחריך שלא איבדת צלם אנוש ולא התבטלת כלפי המערכת הציונית רח”ל. אתה עדיין ‘משלנו’ (אונזרר). לפעמים אתה אומר זאת מתוך שכנוע פנימי כי אלו הסיסמאות שעליהן גדלת (ההשקפה הטהורה), למרות שאתה מבין היטב שאלו שטויות.

אבל למרות כל זה, האמת היא שבפנים בפנים משהו כזה קורה לך. הדיבורים שלך כלפי חוץ, מעבר לתלונות על קיפוח מתמשך (לפעמים גם אתה עצמך מבין שהן שטויות שקריות, אבל זהו תפקידך), ההשתתפות בכל מה שנעשה גם למען האריות והדובים שמסביב מביאה לכך שאתה באמת מתכוון לזה. אדם שנמצא בתוך מערכת ונוטל בה חלק נעשה מזוהה עמה ומתחיל לחוש אמפתיה כלפיה. ח”כ אברהם שפירא, ראש ועדת הכספים המיתולוגי (שכונה ‘המנכ”ל של המדינה’), היה הראשון שעורר אותי לתופעה הזאת. אבל אני מאמין שזה נכון לגבי רובם ככולם. אני אפילו קצת מאמין לגפני ודרעי שלפעמים הם באמת מתכוונים לפעול למען החלשים, וזה לא תמיד רק תירוץ להעברת כסף לחרדים (זה גם זה כמובן).

בעולם החרדי נהוג פיצול בין הנציגות הפוליטית, שמלכלכת את רגליה בבוץ החילוני-פוליטי, לבין מועצות גדולי התורה שנותרות בבית המדרש הישן פנימה, והן שאחראיות לטוהר ההשקפתי. אחת הסיבות העיקריות לפיצול הזה היא הצורך לשמור על הנציגים שלא יחליקו החוצה, כלומר שלא יהפכו לנו לציונים רח”ל ויתחילו להזדהות עם הסביבה במקום לדאוג למשלחיהם. זהו החוט שקושר אותם לעולם החרדי פנימה ושומר על טוהר השקפתם והתנהלותם האידאולוגית. מן המפורסמות הוא שהרב שך היה מחתים כל נציג שלו לכנסת על חוזה, שאם לא ישמע בקולו הוא מודח מיידית מתפקידו. לא מדובר רק על התדרדרות בגלל אינטרסים אלא בגלל פיתוח הזדהות צפוי עם הסביבה.

טענתי היא שהרב בונים שרייבר וחבריו חשים היטב בתהליך ההתערערות הזה. זה לא קורה רק לחברי הכנסת אלא לחלקים ניכרים של הציבור החרדי. ככל שהוא נעשה מעורב יותר בחיי הציבור במדינה (כמובן מנסים למנוע זאת בכל מחיר), בהשכלה, בכלכלה ובעבודה וכמובן גם בפוליטיקה (בשנים האחרונות כבר ממש בממשלה), הוא מפתח הזדהות ומאבד קצת את תחושת המצור וההצלה מן הארי ומן הדוב. האריות והדובים נעשים פתאום בעלי פנים ממשיות, ומתברר שהם לא טורפים רעים כל כך. לדעתי זוהי הסיבה להשתלחות הזאת ודומותיה (שנשמעות בעיקר כלפי פנים, אבל כאן גלשו החוצה). האנשים שנותרו במגדל השן הישיבתי חשים שהעולם בחוץ נשמט להם מהידיים, והחרדיות משנה את צביונה ואת תחושותיה. פתאום נתניהו והחילונים אינם נראים רשעים גדולים כל כך (במובן החרדי, ללא קשר לשחיתות, שכאמור לא ממש מעניינת). הסנטימנט החרדי משתנה כל הזמן. לכן מנסים לשמר את תחושת הקיפוח, עולים על בריקדות בסוגיות טיפשיות ומקריות (כמו החינוך של בעלז), מנסים לסגור ולחסום כל קשר לפרנסה, ללימודים ולעולם החילוני בכלל (עיין ערך אינטרנט, טלפונים ניידים והמסתעף), ובפרט מזכירים לכולם את מה שקיבלנו מסיני: איננו עוסקים אלא בהצלה מהארי ומהדוב. חס ושלום לפתח הזדהות אמיתית.

אבל קשה מאד לעשות זאת בעולם הגלובלי שלנו. החרדיות נשמטת אט אט מידיהם של הפוליטרוקים האידאולוגיים שלה, וזעקתו של הרב בונים משקפת זאת היטב. אני אומר שוב ושוב לחבריי שפחות מכירים את העולם החרדי, המלחמות שם הן כמעט תמיד כלפי פנים.[2] ככל שהמלחמה עם החוץ קשה יותר, זה רק אומר שמשהו בפנים מתערער ומתחיל להיראות כמו “החוץ”. בעצם נלחמים נגד אלמנטים פנים חרדיים ונגד הלגיטימציה לאלמנטים ‘חילוניים’ שבאה לידי ביטוי בתוך העולם החרדי פנימה. החוץ אינו אלא יעד ל’השלכה’ פסיכולוגית של הגורם הפנימי.

אם כן, טענתי היא שדברי הרב בונים למרות ההשתלחויות נדרשים על ידי לשבח. ככל שהמלחמה ההשקפתית מתגברת והשיח מקצין, הדבר אומר שהציבור זז לכיוון הנכון. משהו משתנה בחלקים לא מבוטלים מהציבור החרדי, והמאבק הנואש לעצור זאת לא כל כך מצליח ובעצם משקף את קיומה של התופעה המבורכת הזאת. לא בכדי כתבתי במניפסט שלי (טור 500) שהזרם החרדי המרכזי הוא כבר ציוני בכל מובן מעשי.[3]

אם כבר אנחנו עוסקים בלדון לכף זכות, אוסיף שאפילו האדישות כלפי השחיתות של נתניהו ושחיתות בכלל, אינה בהכרח בגלל אנטי ציונות או בגלל כשלים מוסריים. יש כאן שילוב של אי אמון בערכים המודרניים של המדינה (דמוקרטיה ויושר מידות, שקיפות), עם אי אמון בעיתונות (אין שחיתות. הכל שקר ורדיפה), ומעל הכל מצוקה. על פי טבלת מאסלו, כשאתה נלחם על חייך וכספך אין לך זמן ופניות נפשית לעסוק בעקירת השחיתות וטיהור המידות. להיפך, לעתים אתה משתמש בה כדי לפתור את מצוקותיך שלך.

הדיסוננס בין האידאולוגיה לפרקטיקה

אם כן, הציטוטים של הרב בונים שלכאורה מבטאים עמדות בדלניות ומנוכרות, דווקא משקפים תהליכים הפוכים ומבורכים שמתרחשים בחברה החרדית. בל נטעה. הם מבטאים נכון ובמדויק את האידאולוגיה, וזו לא השתנתה כלל ועיקר. אבל הם משקפים את העובדה שהפרקטיקה בפועל אצל הציבור ונציגיו משתנה כל הזמן. דברים אלו הם ביטוי לדיסוננס שהולך ומעמיק בין התפיסות האידאולוגיות וההצהרות, לבין ההתנהלות הפרקטית בפועל. יתר על כן, ככל שהפרקטיקה מתרחקת מההשקפה והאידאולוגיה, ביטויי הנגד האידאולוגיים נעשים קיצוניים יותר. כתבתי כבר בעבר שלדעתי תופעות קיצוניות כמו נשות השאלים, נוער הגבעות, כת ‘לב טהור’, הפלג הירושלמי הליטאי, מהוות ריאקציה של אנשים שדבקים באידאולוגיה כלפי ההתנרמלות של הזרם המרכזי והתרחקותו הפרקטית מהאידאולוגיה. כתבתי שדווקא בגלל שהתופעות הללו מתאימות לאידאולוגיה ולכאורה משקפות אותה באופן שלם וישר יותר מהמקובל, המלחמה של הזרם המרכזי נגדן קשה יותר. איך אדם שמחזיק באידאולוגיה מסוימת אבל מתפשר על יישומיה בפועל, יכול לצאת למלחמה נגד מי שמיישם אותה בצורה הכי ישרה ומלאה? מבחינתו זו מראה שמשקפת לו את חולשותיו ופשרנותו הפרגמטית.

זהו הדיסוננס שתיארתי למעלה. במישור הפרקטי ובתחושות הפנימיות של האנשים, אין באמת מרחק משמעותי בין החרדים לבין הציונים-דתיים. אבל ההבדלים ההצהרתיים והאידאולוגיים נותרים אצל רובם כפי שהיו, אלא שרק על הנייר. לא תשמעו ויתור מודע עליהם. אנחנו ממשיכים להישבע בשם הסיסמאות הישנות וההשקפה הטהורה, למרות שאנחנו עצמנו כבר מזמן לא שם. אגב, כפל המישורים הזה קיים במקומות רבים, אבל אצל החרדים הוא מאפיין מאד מובהק. החרדים הם קבוצה מאד פרגמטית, ואין להם בעיה לחיות עם שניות כזאת. הם יכולים ללגלג על התנהלותן של חצרות הרבנים אלישיב (וכמאמרם ז”ל: הגרי”ש אפרתי), שטיינמן, או קנייבסקי, ויחד עם זה לסור להוראותיהם ולראות בהן דעת תורה מחייבת. חרדים רגילים לדיבור תיאורטי שמנותק מההתנהלות הפרקטית. הם מצהירים שהופעה בבתי משפט ושיתוף פעולה עמם הם כנטיעת אשרה אצל המזבח והרמת יד בתורת משה, וביחד עם זה שולחים את מיטב בניהם ובנותיהם ללמוד משפטים.[4] נשים במועצות דתיות זה ייהרג ואל יעבור עד שבג”ץ שקדיאל מחליט אחרת ואז פתאום הדין משתנה כבמטה קסם. הראיתי בעבר שכך הוא גם לגבי יחסם לחובת ההשתדלות (ראו למשל בטור 279), שמחד כמובן פסולה ובכלל לא משפיעה על חיינו (שהרי הכל בידי שמים), וביחד עם זה אין להקל בה ראש ולו כקליפת השום. בעבר עמדתי על כך שהחרד”לים (בעיקר קבוצות ה’קו’) הן מאד אידאולוגיות ולא פרגמטיות. במובן הזה, הפלג הירושלמי קרוב אליהם יותר.

אז מי צודק? את מי יש להעריך יותר? לכאורה את אלו שמיישמים את האידאולוגיה בחיים בצורה ישרה ומלאה יותר. אבל אני רוצה כאן לטעון שלא. ישנם תהליכים אנושיים מורכבים, שבהם האידאולוגיה נמשכת אחרי הפרקטיקה. התחושות שנוצרות מהחיים עצמם, עומדת בהתחלה מול האידאולוגיה והתיאוריה, אבל לאט לאט אלו מתכופפות, ומתאימות את עצמן לפרקטיקה. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. התפיסה הישירה שלנו מחוויית החיים, לפעמים קולעת יותר ואמיתית יותר מההמשגות האידאולוגיות שאנחנו עושים. אלו אולי נשמעות נכונות והגיוניות, אבל החיים משדרים לנו שלא. אני מתייחס מאד ברצינות לתהליכים הללו, ולא רואה בהם סטייה אידאולוגית אלא שינוי מבורך של האידאולוגיה עצמה שנעשה “מלמטה”, דרך הפרקטיקה. יש משהו במפגשים בלתי אמצעיים עם החיים ועם דעות אחרות, שיכול להשפיע בצורה ששום עיון תיאורטי לא יכול. העם שבשדות לפעמים צודק יותר מהחכמולוגים המסוגרים במגדלי השן.

ישנם תיאורטיקנים שיקפידו תמיד להצביע על הפער הזה, ו’לזהות תהליכי עומק’, כלומר להראות לנו שבעצם שום דבר לא השתנה ואנחנו נמצאים במלחמה לפי תורת השלבים. החרדים רוצים לכבוש אותנו ולכן מנפקים לנו אמירות קונצנזואליות כלפי חוץ, אבל הנה, ראו מה הם באמת אומרים וכותבים כלפי פנים (=דברי הרב בונים על הצלה מהארי ומהדוב). כל מיני חוקרי חרדים מסבירים לנו שבעצם הם מאחזים את עינינו, ומטרתם לכבוש עוד עז ועוד דונם, ומצטטים מכתבי הקודש של האידאולוגיה החרדית. אבל אני דווקא לא קונה את זה. להיפך, גם אם יביאו לי מובאות לעשרות על הצלה מהארי והדוב, הפרקטיקה בעיניי יותר חזקה מהכל. זה רק אומר שההצהרות האידאולוגיות הן אנכרוניזם שכרגע הם לא יכולים להתכחש לו ולהתמודד עמו, כלומר לשנות אותו באופן מפורש. השינוי נעשה בדרך מפותלת יותר, כי זו דרכה של חברה אידאולוגית (אבל לא אידאולוגית מדיי).

תופעות דומות בציונות-הדתית

באופן דומה מסבירים לנו שסמוטריץ רוצה לעשות כאן מדינת הלכה. טוענים שבינתיים הוא אמנם אומר דברים מתונים יחסית, ומשפר את יחסו ללהט”בים וכדומה, אבל זו רק תורת השלבים. אחרי שיקנה את מקומו הוא יקים את הסנהדרין ויתחיל להוציא כופרים להורג, להשמיד בתי עבודה זרה ולפוצץ את מסגד אל אקצה. המלומדים שבינינו יביאו מאמרים וכתבים אידאולוגיים שבהם מדובר בפירוש על האידאולוגיה והתיאוריה הללו. יתר על כן, סמוטריץ עצמו ידבר כך כלפי פנים, גם אם יכחיש זאת כלפי חוץ. הרי הוא לא יכול להתכחש להלכות פשוטות ומוסכמות ללא חולק.

רבים סבורים שהדברים שנאמרים כלפי פנים ומעוגנים באידאולוגיה הם החשובים והם מה שמשקף באמת את התפיסות וממילא את הסיכונים שנשקפים מהן. ההתנהלות הפרקטית היא רק טקטיקה (תורת השלבים). אבל גם כאן אני אומר שהפרקטיקה חזקה יותר מכל אידאולוגיה, ואם סמוטריץ לא מתנהל כך סביר שהוא כנראה כבר גם לא לגמרי חושב כך. המגע עם ה’אחר’ ועם חיי העשייה יש לו השפעת קסם על אידאולוגים ואידאולוגיות, ולכן לדעתי ברוב המקרים יש לשפוט תנועות וקבוצות לפי התנהלותם בפועל ולא לפי האידאולוגיה שלהם (גם זו כמובן הכללה, אבל דומני שהנקודה ברורה).

אין צורך לומר שאותם דברים אמורים עוד יותר כלפי איתמר בן גביר ומפלגת ‘עוצמה יהודית’ שלו. בימים האחרונים מתנהל דיון ציבורי ער לגביו. בעבר הוא הזדהה בצורה מאד ברורה עם אמירות קיצוניות של הרב כהנא, תלה תמונות של ‘הקדוש’ ברוך (הוא) גולדשטיין בסלון ביתו והיה פעיל מרכזי של ‘כך’. בשנים האחרונות הוא עובר התנרמלות, שמקבלת הכרה גם בתקשורת. שם מרבים לראיין אותו ובכך כמובן לתת לו לגיטימציה. רבים מבקרים את ההתנהלות התקשורתית הזאת, וטוענים שאין כאן שינוי אמיתי אלא מדיניות השלבים. הם מצטטים את התיאוריה הכהניסטית שלו, ואומרים שהיא לא השתנתה, ולכן מתבקשת המסקנה שהוא רק נוקט בטקטיקה של התנחמדות כדי לצבור תמיכה, לגיטימציה וכוח פוליטי. עמדותיו של בן גביר כיום נמצאות עמוק בתחום הלגיטימי, אבל מבקריו לא מוכנים בשום אופן לקבל זאת. באיזה קיבעון דטרמיניסטי הם שבים ורואים בזה חוסר יושר והתנהלות לפי תורת השלבים, שכן הם לא מוכנים להתעלם מהמקורות האידאולוגיים ומהעבר שלו ומכפיפים אליהם גם את התנהגותו בפועל למרות שעובדתית היא כבר נראית לגמרי אחרת.

ואמנם חבריו של בן גביר, כמו ברוך מרזל מיכאל בן ארי ואחרים, טוענים אחרת. לדעתם הוא באמת סוטה מהמשנה הכהניסטית ובעצם בוגד ב’רעיון היהודי’ (שם הישיבה של כהנא). מתברר שבן גביר עצמו מסכים דווקא עם מבקריו מימין (כלומר טוען שעמדותיו באמת השתנו), אם כי כמובן מבקריו משמאל יאמרו שזו רק טקטיקה. כבר ראיתי השערה שזוהי אפילו מזימה בתכנון משותף עם מבקריו מימין כדי לתת אמינות להתנרמלות שלו.

אבל להתרשמותי הלא מלומדת (איני מכיר אותו), בן גביר עובר שינוי אמיתי. הפרקטיקה והמפגש בשטחי העשייה עם הקבוצות האחרות (שמאלנים, ערבים, להט”בניקעס וכדומה) עושה לו משהו. הוא לא יושב במגדל שן אידאולוגי אלא מלכלך ידיים בפוליטיקה, ואף שואף לתפקידים ביצועיים בכירים. הוא פועל בשיתופי פעולה עם חברים ממפלגות ומקבוצות אחרות וגם נפגש עמם ומוסר להם דין וחשבון. זה מביא אותו למסקנה או תחושה שהאידאולוגיה שלו מנותקת וכנראה לא נכונה. בניגוד לחרדים, הוא אפילו מעז לבטא זאת בקול.[5] להערכתי כיום הוא כבר נמצא עוד יותר שמאלה אפילו מהמקום שאותו הוא עצמו מבטא בקול. כאמור, גם כאן האידאולוגיה תמיד מפגרת אחרי הפרקטיקה.

משמעויותיו של המתח הזה

הדרך של התקדמות פרקטית בלי לגעת באידאולוגיה יש לה עוצמה. כך ניתן לעשות שינויי עומק בלי מלחמות חסרות סיכוי. מאידך גיסא, יש כמובן כוח חזק מאד לאידאולוגיה שקשה לעמוד בפניו. אדם כל הזמן מודד את עצמו ונמדד על ידי אחרים מול האידאולוגיה שלו ושלהם. המתח הזה מאתגר כל הזמן את אלו שמחוללים את השינוי, ומציב אותם מול המראה האידאולוגית. הדבר נכון במיוחד בשלב שהשינויים בפרקטיקה עדיין לא מתורגמים למישור האידאולוגי (זהו השלב שבו מתנהל שיח כפול). במצב הראשוני האידאולוגיה נותרת ללא שינוי אבל הפרקטיקה כבר במקום אחר, ואז אדם פרקטי יכול לחוש לעתים שבעצם הוא פשרן וחלש, ונדרש ממנו לחזור ולהיצמד לאידאולוגיה שלו (לעשות תשובה). מסיבה זו קבוצות מיליטנטיות וקיצוניות מצליחות שוב ושוב להתגבר על הפרגמטיות של הרוב, שכן הן נתפסות כמייצגות אמינות וישרות יותר של הדרך האידאולוגית הנכונה. בו בזמן, הקולות האידאולוגיים שזועקים את זעקתה של האמת נגד הפרקטיקה (כמו הרב בונים), הם שמשמשים גם את המבקרים שעומדים מבחוץ כדי להוכיח שהתהליך אינו אמיתי. כך השמאלנים מוכיחים שסמוטריץ, בן גביר וגפני הם קיצוניים בתחפושת. כך מבססים את התזה לגבי ‘תורת השלבים’ או ‘שיטת הסלאמי’, שכן עורכים השוואות לאידאולוגיה ומאשימים אותם בדיבור כפול כלפי פנים וכלפי חוץ. הם נשמעים מתונים בעברית וקיצוניים ביידיש, והמבקרים מעדיפים כמובן להתייחס ליידיש.

חשוב להבין שהנציגים והאנשים בשטח בעצמם משתמשים לפעמים במינוח של תורת השלבים כד לתאר את אופן פעולתם שלהם. הם אומרים שידינו אינה תקיפה, הזמן אינו בשל, צריך להציל מן הארי ומן הדוב וכדומה. אלו הצדקות שבדיעבד לפער בין האידאולוגיה לבין הפרקטיקה. אבל לדעתי במקרים רבים הם לא באמת מתכוונים להתקדם לשלבים הבאים. גם כשידינו תהיה תקיפה הם לא יסקלו מחללי שבת ולא יאבדו בתי עבודה זרה או יוציאו את השמאלנות מחוץ לחוק. להערכתי ביטויים כאלה נועדו במקרים רבים רק להרגיע את האידאולוגים ולומר להם שבינתיים אין ידנו תקיפה ולכן אנחנו מתמקדים בשלב הזה. אחר כך (ויהי רצון שלא יגיע אף פעם ה’אחר כך’ הזה) נדבר על השלב הבא. טענתי היא שבעצם במקרים רבים מדובר בהליכה לכיוון של התמתנות מהותית, והדיבורים על שלבים או שיטת הסלאמי הם רק הדרך להצדיק זאת מול האידאולוגיה (שבה לא מעזים לנגוע). לכן לדעתי נכון יותר לשפוט קבוצות ונציגים כאלה דווקא לפי הפרקטיקה ולא לפי האידאולוגיה והמקורות הכתובים הפנימיים שלהם.

אגב, מכאן גם החשיבות של ההמשגה, כלומר של תרגום הפרקטיקה והחזרתה למישור האידאולוגי. עד שזה לא נעשה, התהליך הוא הפיך, שכן המתח בין הפרקטיקה לאידאולוגיה יכול למשוך אותנו לכאן או לכאן, ואף להפוך חזרה את כיוון ההתקדמות. כאשר מצליחים לתרגם את השינוי הפרקטי לאידאולוגיה מתוקנת וממותנת, הכיוון נעשה יציב יותר. כמובן ששומרי הגחלת האידאולוגית יתנגדו לזה, שהרי זה שומט מידם את כוחם והנהגתם (מציל מידם את הארי והדוב), אבל זה שלב נחוץ מאד כדי לייצב שינויים מבורכים כאלה. יש לאידאולוגיה קסם ועוצמה שלפעמים הפרקטיקה לא מצליחה לעמוד נגדם. זו תרומתי הצנועה בכמה מישורים, שבהם אני מנסה להמשיג ולנסח שינויים שכולם כבר מסכימים להם במובלע אבל לא מוכנים להודות בכך (ביחס לשינויים בהלכה, יסודות מחשבתיים, היחס לדמוקרטיה ועוד). אבל גם אם לא מצליחים לשנות את האידאולוגיה הדבר אינו אומר בהכרח שהשינוי הפרקטי לא מבטא שינוי אמתי.

מנסור עבאס

אני מניח שקל יחסית לגולשי האתר הזה להבין ואולי גם להזדהות עם טענותיי, ובפרט עם הפרשנות שרואה בפרקטיקה משהו מהותי ולא רק טקטיקה שמיועדת לקדם את האידאולוגיה, כל עוד מדובר על יהודים דתיים וחרדים. מה אם אציע ליישם זאת גם ביחס לערבים? אנא, לפני שאתם קופצים, נסו להשוות את הסיטואציה למה שראינו עד כאן אצלנו פנימה. מה שקורה בחוץ נראה ממש ממש דומה.

רוב ערביי ישראל לא מזדהים עם המדינה. האידאולוגיה שלהם ודאי מבוססת על נכבה וקיפוח, על התנכרות וטענות אפליה, ויש שם גם תמיכה לא מבוטלת בטרור ובאלימות כלפי המדינה, אזרחיה ומוסדותיה. הקשר בינם לבין הפלסטינאים שחיים מחוץ לישראל כמעוט מכתיב זאת בהכרח. פלסטינאי כמעט לא יכול כיום להכריז על ישראל כמדינה דמוקרטית סבירה שנותנת יחס סביר, גם אם לא ממש שוויוני, לאזרחיה (רק השוו למה שהם מקבלים במדינות ערב, או ברשות הפלסטינאית ובעזה). זו האידאולוגיה המוצהרת, ועליה שוקדים שומרי הגחלת למיניהם. מי שיתבטא אחרת יחטוף ויוצג כפשרן ובוגד ב’רעיון הפלסטינאי’ (שם הישיבה של אבו מאזן).

המפלגות הערביות באופן מסורתי לא נכנסות לקואליציה, מתנגדות לכל פעילות ביטחונית (ולא רק ביטחונית) של המדינה, והרושם הוא שהן עוינות את המדינה כשלעצמה. חבריהן מזדהים עם טרוריסטים ועם טרור (תוך גינויים רפים, בעיקר כלפי חוץ) וכמובן עם מדינות אויב וכדומה. זו כנראה אחת הסיבות לכך שמצבם של ערביי ישראל משתפר לאט מדיי. הסיבה העיקרית לכך היא שמי שעוסק בתהליכים הללו הם בעיקר היהודים. הנציגים הערבים עוסקים בבעיה הפלסטינאית נותרים בטהרנות אידאולוגית באופוזיציה, ובכך מתעלמים מצרכי מצביעיהם. לפעמים התחושה היא שיש להם אינטרס להנציח את תחושות הקיפוח ולא לפתור את הבעיות, כדי לקדם את הפוליטיקה הפלסטינאית. משום מה הם לא רואים עצמם מחויבים להיכנס לקואליציה ולתת כתף ולחולל את השינוי, אבל דורשים שהבעיות ייפתרו מעצמן על ידי היהודים שכן נמצאים בקואליציה. כשזה לא קורה, הכי נוח וקל (ומועיל פוליטית-מדינית) להאשים את ישראל בגזענות ובאפליות.

על רקע זה, מנסור עבאס (וחלק נכבד ממפלגת רע”מ שלו) הוא קול חדש ומרענן על המפה העגומה שתיארתי. עצם המוכנות שלו להשתתף בקואליציה ציונית שכוללת מפלגות ימין, לשתף פעולה בכל הפעולות וכמובן בכך גם ליטול חלק באחריות (אם כי עדיין לא כשרים בממשלה. זו שאלה של זמן, כמו אצל החרדים), הוא חריג מאד. מנסור עבאס שייך לתנועה האיסלאמית ובכל זאת מדבר בשפה מתונה וקואופרטיבית יותר, ולכן זה מפתיע שבעתיים. הוא אמנם לא מצהיר על ויתור על רעיונות היסוד הפלסטינאיים (מדינה, זכות השיבה, קיפוח וכדומה), אבל מתמקד בהצלה מן הארי ומן הדוב, כלומר בשיפור מצבם של ערביי ישראל, גם במחיר של התעלמות מהבעיה הישראלית-פלסטינאית. בזמן המבצע האחרון בעזה הוא המשיך להיות חבר בקואליציה נגד כל התחזיות האפוקליפטיות מימין (שהוא לא ייתן לממשלה לפעול), זאת כאשר היו שם נפגעים רבים מבני עמו (כולל אזרחים לא מעורבים). אין פלא שהוא חטף על כך קשות משומרי הגחלת הפלסטינאים (ראו למשל כאן), אבל עמד בכך בגבורה מרשימה.

בעיניי זהו חידוש מרעיש על המפה הפוליטית שלנו. חידוש מרעיש לא פחות הוא שלמרות הנבואות המתמשכות שאין לו אלקטורט ברחוב הערבי העוין, כלומר שהוא לא יצליח לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת, הוא זוכה באופן די עקבי לקולות לא מעטים בציבור הערבי. יש לו את ארבעת המנדטים שלו (הרבה יותר ממפלגת בל”ד הקיצונית), למרות המתקפות הקשות עליו ולמרות שיתוף הפעולה שעד לפני שנה או שנתיים לא היה עולה על הדעת. לכן נראה שמדובר בתופעה חברתית רחבה יותר בציבור הערבי, ולא רק סתם אדם אמיץ אחד. יש לו כמובן גם הישגים לא מבוטלים. הוא הצליח לגייס תקציבים ממשלתיים רבים, לעורר פעילות משטרתית ואחרת ביחס לאלימות בחברה הערבית ועוד ועוד, מה שכל הצעקנים משאר המפלגות הערביות לא הצליחו לעשות מעולם, ומה שכל הצעקנים מימין מוחים עליו.[6]

איך לפרש את תופעת עבאס

גם ביחס לעבאס ורע”מ עולים בדיוק אותם קולות ואותן פרשנויות כמו שראינו ביחס לעמיתיו היהודים (החרדים ובן גביר). מבקריו הפלסטינאים (שומרי הגחלת) מאשימים אותו בבגידה באידאולוגיה. הוא עצמו אינו מתכחש לאידאולוגיה, ומסביר שהוא רק מציל מן הארי ומן הדוב, ומבקריו מהימין היהודי נתלים בזה. מוטי קידר מסביר לנו השכם והערב שזו התנהגות מהשפה ולחוץ (הוא מראה לנו שעבאס וחבריו מדברים אחרת בערבית ובעברית), ולכן מדובר בתורת השלבים ובשיטת הסלאמי. הוא מעגן זאת במקורות אסלמיים כתובים, ובאידאולוגיה של האחים המוסלמים ושל הפלסטינאים בכלל, וכמובן בציטוטים והחלטות של מועצת השורא (מועצת חכמי התורה המוסלמית של רע”מ). זה נשמע  מאד משכנע, שהרי האיש בקיא בחומר ומצטט ציטוטים מלומדים.

אבל לדעתי מתרחש כאן בדיוק מה שמתרחש אצל החרדים ואצל בן גביר. מה שתיארתי בפסקה הקודמת הוא פשוט אחד לאחד מול התמונה בצד היהודי. לא תמצאו אלמנט אחד שחסר. יש פער בין הפרקטיקה לאידאולוגיה, יש ביקורת משומרי הגחלת ומועצת חכמי התורה במגדל השן הדתי, יש חשדות של מבקרים מבחוץ שמדובר בשיטת השלבים, ואין התכחשות של הנציגים עצמם לאידאולוגיה (פרט לכך שמעשית הם פועלים אחרת). גם אצלם יש דיבור אחר כלפי פנים וכלפי חוץ (בערבית או בעברית, כמו ביידיש או בעברית). לכן גם כאן, אני, כמי שמומחה די קטן לאסלאם ולפלסטינאים, קורא את המפה אחרת מכל ה’מומחים’ למיניהם.

לטענתי גם כאן הפרקטיקה מאד חשובה, גם אם ניתן למצוא ציטוטים אידאולוגיים מאד נחרצים ונוקשים. ציטוטים ממועצת השורא ומעבאס עצמו (בעיקר בעבר) לא מרשימים אותי ולא מאיימים עליי. איני מתעלם מהם, אבל אני לוקח אותם בעירבון מוגבל. המסקנה שלי מן הפער בין הפרקטיקה לאידאולוגיה אינה שבהכרח מדובר בתורת השלבים ובטקטיקה, אלא שגם אצלם הפרקטיקה מקדימה את האידאולוגיה, והדרך לשנות את האידאולוגיה יכולה לעבור רק דרך הפרקטיקה. לכן אני לא מתרשם מהציטוטים (למרות שבחלקם הם נכונים), ואפילו לא מכך שעבאס אינו מכחיש אותם ולא מתכחש להם. ראינו שזה קורה גם אצל בן גביר ואצל גפני. מבחינתי עבאס, כמו בן גביר, גפני ואברהם שפירא, הם אנשים שמעורבים בעשייה הפוליטית ובחברה הכללית, ולכן נוצרת אצלם ובחברה שהם מייצגים הזדהות הולכת וגוברת עם הסובב, והיא יותר חזקה מהאידאולוגיה. עבאס כחבר בקואליציה פתאום מבין את המצוקה הישראלית הביטחונית, ואת האפשרויות המוגבלות שלנו להתמודד עמה בלי לפגוע באחיו הפלסטינאים. הארי והדוב כבר אינם רשעים כאלה גדולים, שכן הוא עצמו שותף להתלבטויות ולקבלת ההחלטות. לעבאס, שיושב איתם בחדר, כבר לא תוכלו למכור שחבריו לקואליציה הם כולם רוצחי המונים ללא כל סיבה.

כתרגיל מחשבתי, נסו לחשוב על אנשים שיבחנו את היהדות הדתית לאור ציטוטים ממקורותיה ההלכתיים. אין חולק על קביעות ההלכה לגבי היחס שצריך לתת לעובדי עבודה זרה, השמדת עמלק, עיר הנידחת, הצלת גוי בשבת, איסור לתת לגוים חניה בקרקע בישראל, ובטח לא זכויות (לא להתמנות לשררות). דין מורידים ואין מעלים, איבוד עבודה זרה וכו’. שלא לדבר על יחס ללהט”בים, לנשים, לגוים, או לחילוניים. נציג דתי לא יכול להתכחש למקורות ההלכתיים הללו, ומבחינת רובם (אלו שאינם רפורמים כמוני) הם לגמרי מחייבים ורלוונטיים (זאת התורה לא תהא מוחלפת). אז איך יסביר הפוליטיקאי הדתי שפרקטית הוא אינו דוגל בכל זה? אין לו מנוס מהאמירות כלפי פנים שהוא מציל מן הארי ומן הדוב, ושאין ידינו תקיפה, וכלפי חוץ מהכחשות (אנחנו הרי המצאנו את השוויון, הדמוקרטיה והמוסר, ונשים אצלנו הן בנות מלך) ועוד תירוצים עקומים שהוא עצמו לא מאמין בהם. האלטרנטיבה היא להציג את עצמו כרפורמי שלא מחויב להלכה. אני רוצה להאמין, וגם מאמין באמת, שהם מתכוונים ברצינות גם למה שהם אומרים כלפי חוץ, כלומר שגם במצב שידינו כן תהיה תקיפה הם לא יעשו את כל זה. אנחנו כבר נהיה במקום אחר לגמרי. איך ינמקו זאת אז? לא ננעלו שערי היצירתיות.

בקיצור, למרות הנטיות של הוגים וחוקרים “מעמיקים” שמעדיפים לבחון את שורשי הדברים ואת תיאוריות העומק היסודיות, נכון יותר לבחון קבוצות דווקא במישור ה’שטחי’, כלומר לפי התנהלותן בפועל, ולא לפי המקורות האידאולוגיים התיאורטיים שלהן. אגב, לאור מה שתיארתי דווקא זהו מישור העומק, שכן עם הזמן הוא ייצא החוצה וישנה את התיאוריות שהן דווקא מה שמונח על פני השטח.

עולה מדבריי כאן שהשיח הכפול הוא מאפיין אינהרנטי של קבוצות ששייכות לאידאולוגיות קשיחות, ודווקא בגלל זה איני מתרגש ממנו. הדרך להתמודד עם האידאולוגיה ולשנות אותה היא דווקא דרך התמקדות בפרקטיקה והתעלמות מהציטוטים האידאולוגיים. הם לא מאד חשובים ולא מאד משפיעים. כמובן כדאי לנסות ולצמצם את הפער, להמשיג ולהטמיע את השינויים הללו גם באידאולוגיה, אבל זה תהליך קשה וכאוב, ובמקרים רבים מיותר, ולכן לא נכון להתעקש עליו (ע”ע שינוי האמנה הפלסטינאית, או הוויתור על רעיון ארץ ישראל השלימה).

משמעויות ומסקנות

אני חושב שזוהי בדיוק הדרך לנסות ולצמצם את הניכור בין הערבים הישראלים לבין המדינה והחברה היהודית. אני לא בטוח שתהיה כאן הצלחה כבירה, ואני די בטוח שהמטענים לא ייעלמו והעוינות וההזדהות עם בני עמם מבחוץ גם היא כנראה תלווה אותנו גם הלאה. אני גם מסכים שיש כאן אלמנט של תורת השלבים, שהרי עבאס עצמו מצהיר על כך (בדיוק כמו גפני וסמוטריץ). ובכל זאת, יש כאן כיוון חדש שבעיניי מאד חשוב לתת לו סיכוי ולעודד אותו. בכל מקרה, אין לנו דרך אחרת להתקדם בחזית הזאת, והאלטרנטיבות גרועות הרבה יותר (הן כבר הוכיחו את עצמן כחסרות ערך). אני גם לא רואה מה יכול להיות גרוע כל כך לשתף פעולה עם הכיוון הזה ולעודד אותו. גם אם עבאס יביא תקציבים לשולחיו, איני חושב שזה ייצור איום גדול יותר על המדינה. בסך הכל מדינה דמוקרטית באמת צריכה לדאוג לשוויון בין כל אזרחיה. וגם תועלתנית, סגירת הפערים הללו עשויה לקדם את מצבנו בחזית הפנימית (ואולי כתוצאה מכך גם בחיצונית).

אני לא קורא כאן לנאיביות, אבל כן קורא להיפתח לפרשנות לא מקובלת לפערים ולמתח בין האידאולוגיה לפרקטיקה ולדיבורים כפולים. לא נכון ללכת שבי אחרי המומחים, כי כמו שאמר בן גוריון המומחים הם מומחים למה שהיה ולא למה שיהיה. שימשיכו לדבר על נכבות ואפליות וזכות השיבה, ואנחנו נמשיך לנסות לצמצם את הפערים ולשלב אותם בעשייה. אני חושב שזו דרך שבהחלט שווה לנסות אותה.

בשולי דבריי רק אומר שאם תרצו להצביע לרע”מ בבחירות הקרובות, לא אומר לכם שזה רעיון טיפשי. כל שאר המפלגות הן עוד מאותו דבר. לא תמצאו אצלם שום בשורה חדשה, ואני מבטיחכם נאמנה ששום דבר לא ישתנה בעקבות הבחירות הקרובות לעומת מה שהיה עד כה. במתן קול לרע”מ יש לפחות סיכוי ממשי לקדם חזית אחת בכיוונים חיוביים. נכון יהיו שם הצהרות על נכבה ומועצת השורא. אז מה? יש כאלה גם היום.

האם זו שמאלנות

קשה להתעלם מהטענה שמדובר בחשיבה שמאלנית קלסית. תמיד מאשימים את בני דודנו השמאלנים בכך שהם מתעלמים מהציטוטים ומהאידאולוגיה ותולים תקוות בפרקטיקה. אז קודם כל, לפעמים גם שמאלנים צודקים (שעון עומד וכו’). יש להיזהר מכשלי אד-הומינם. מעבר לכך, שמאלנים בדרך כלל גם רוצים לעשות ויתורים מפליגים על בסיס התקוות הללו. ימין שפוי, לעומתם, יכול לפעול באופן ‘שמאלני’ כדי לממש את התקוות, כמו שהצעתי כאן, אבל בלי לוותר ויתורים משמעותיים לפחות עד שרואים שהן מתממשות. זו נשמעת לי דרך מפוכחת והגיונית מאד להתנהל, בין אם תכנו אותה ימין או שמאל. השמות והתיוגים ממש לא חשובים. שתי הדרכים האחרות הן או נאיביות (שמאל קלסי) או מיואשות, מייאשות וחסרות אופק (ימין קלסי).

קשר למושגי תשובה

פתחתי בכך שהטור הזה קשור לעשרת ימי תשובה. הקשר הוא בשני אספקטים: ראשית, הקבוצות שתיארתי כאן עושות סוג מסוים של תשובה. הן זזות מהאידאולוגיה הבעייתית לכיוונים ראויים יותר, אבל זה לפעמים קורה ב’מתעסק’, כלומר בלי לשים לב. לפעמים גם לא. האספקט השני נוגע לכל האחרים. אלו צריכים לעשות תשובה ביחס המקובע וחסר האמון שהם נותנים לקבוצות ולתהליכים הללו. עלינו להיות מוכנים לקבל את העובדה שקבוצות שונות עוברות שינויים ולא הכל קבוע ודטרמיניסטי, וזאת גם אם השיח האידאולוגי שלהם עדיין מפגר אחרי הפרקטיקה. שבעתי כבר ציטוטים של מובאות ממקורות אידאולוגיים שמוכיחות שמאומה לא השתנה, לא משתנה ולא ישתנה.

הקיבעון של אדם להיצמד לאידאולוגיה שלו דורש תשובה, והיא נעשית על ידי אותן קבוצות שתיארתי כאן. אבל בה במידה גם הקיבעון שלנו להיצמד לאידאולוגיה של האחר ולא להביט על הפרקטיקה שלו, דורש תשובה מכולנו. אולי כעת זהו זמן מסוגל לכך.

אם יורשה לי, ביום הכיפורים הקרוב אולי כדאי שנתמקד מעט פחות בהצהרות הכלליות הנרגשות והתיאורטיות, וקצת יותר בשינויים פרקטיים בהתנהלותנו המעשית בשנה הקרובה ובכלל. בנוסף, לא תמיד מומלץ לבדוק את הפרקטיקה שלנו על ידי השוואות בינה לבין האידאולוגיה. לפעמים התשובה שעלינו לעשות היא לא מהפרקטיקה לאידאולוגיה אלא דווקא מהאידאולוגיה לפרקטיקה. לפעמים התורה שלנו היא שצריכה לעשות תשובה ולא אנחנו.

גמר חתימה טובה לכולנו.

[1] הביטוי הזה מבוסס על לשונות שונים של חז”ל שמדברים על להציל אבידה מפי הארי ומפי הדוב, אבל מקורם כבר בכתובים (ראו למשל שמואל לז, יז; עמוס ג, יב).

[2] בעבר (ראו בטור 90 ו-330) הדגמתי זאת דרך דמותו של צמח אטלס, גיבור ספרו של חיים גראדה.

[3] אמנם יש עוד שאריות מקוממות של תפיסת העולם העקומה שלהם. ראו, למשל, כתבה על קניית יבול נכרי בשביעית. החרדים, שכזכור הם חלק בלתי נפרד מהמחנה הלאומי והציוני הלוהט שלנו, דואגים במרץ לפרנס את חקלאי עזה על חשבון חקלאי ישראל. כל זאת כמובן מחשש לאיסור “לא תחנם” בהיתר המכירה, שעלול להביא למתן חניה לגויים בקרקע בארץ ישראל. אין גבול לאבסורד.

[4] בטור 448 עמדתי על כך שבעצם כולם מבינים שאין לנו אופציה אמיתית להחרים את בתי המשפט, וכל הדיונים ההלכתיים הם פלפול בעלמא. קשה לאנשים להודות שבמצבנו ההלכה אינה ישימה, כאמור לא יוצאים נגד האידאולוגיה אלא פשוט פועלים נגדה וזהו. כך נוצרת פסאדה של דיון כאילו הלכתי בסוגיה הזאת. בפועל רובם ככולם חושבים שזה אסור ובכל זאת בפועל הולכים לבתי המשפט מי יותר ומי פחות. מדי פעם יש יציאה של יהודי כמו הרב אברהם יוסף שהסביר בטוב טעם שעו”ד ושופטים הם עבריינים שאין לצרפם למניין ויש להתעלם מהם כאילו היו אוויר (הוא העז לומר בקול את מה שכולם חושבים), ואז כולם שותקים במבוכה. הרי בפועל גם הוא כמו כולנו ייזקק לבתי משפט במקרים רבים.

[5] דומני שהסיבה לכך היא שהעקרונות שלמענם הוא נלחם אינם הלכה ולא שייכים לליבה הקשה של היהדות. מדובר בסוג של אידאולוגיה, ולכן קל יותר לומר שזה לא ישים ולא רלוונטי כיום.

[6] אגב, היושר מחייב להודות שלביבי יש חלק בתופעה הזאת. הוא היה הראשון שהזמין את עבאס לקואליציה שלו, מה שלא הבשיל (וכיום כמובן מוכחש בתוקף. ביבי כדרכו מקפיד לקיים את מאמר הכתוב ‘דובר אמת בלבבו’). זה כמובן לא מפריע לביבי וחבריו לזעוק על שהממשלה האחרונה משתפת פעולה עם ‘מפלגות אוהדות טרור ולא ציוניות’ (ולא, הכוונה אינה למפלגות של גפני וליצמן). עד שהוא כבר עושה משהו חיובי, גם אותו הוא מכחיש וזועק חמס. טוב, ביבי גם תחזק את חמאס כלכלית וביטחונית ולא עשה כלום כנגדו (פרט לכניעה המבישה בעסקת שליט), ועדיין יכול לצעוק שהוא מר ביטחון ושהם לא עושים כלום. העובדות לא מבלבלות אף אחד שם.

57 תגובות

  1. נהניתי מאד מהטור והניתוח שבו. רשמתי לפניי את המשפט החשוב הבא: “התפיסה הישירה שלנו מחוויית החיים, לפעמים קולעת יותר ואמיתית יותר מההמשגות האידאולוגיות שאנחנו עושים”. ברכות על היציאה מהמעבדה! חמים ונעים שם בחוץ. הלא כן? לגבי ההצבעה, אני מבינה את הייאוש מההיצע הקיים, אבל חוששתני שהמחוייבות הקודמת לעניי עירי לא תאפשר לי בשום צורה הצבעה למפלגה ערבית.

    1. צפיתי שהטור, ובפרט משפטים כאלה, יעוררו הערות עליי. בדרך כלל אני שייך לאלו שממשיגים ופועלים לפי התיאוריה, וכאן לכאורה אני מבקר התנהלות כזאת. אבל זה לא מדויק. אני בהחלט קשוב למצבים שבהם המציאות מכה בתיאוריה ואז יש לקחת את זה בחשבון, ורצוי להמשיג ולהכניס גם את זה לתיאוריה, אם זה אפשרי. אבל אני מדבר על מצבים שבהם ההיסחפות אחרי המציאות אינה מוצדקת. מעבר לזה, לא נכון שאין משמעות לתיאוריה, וגם לא כתבתי זאת כאן. ההתנהלות היא משחק עדין בין התיאוריה והמודלים האוטופיים לבין המציאות, ולכל צד במשחק הזה יש תפקיד חשוב. הזנחת התיאוריה היא לא פחות גרועה, ואולי יותר, מהזנחת האינטואיציות מהמציאות.
      לגבי ההצבעה, כתבתי (אמנם בקצרה) שהצבעות רגילות לא ישנו מאומה לגבי עניי עירך. מה שהיה הוא שיהיה. הם כולם אותו דבר. ואילו בהצבעה לרע”מ יש סיכוי לשנות משהו, ולו בחזית המסוימת הזאת. אגב, בעקיפין התקדמות בחזית הזאת מועילה מאד גם לעניי עירך. צמצום הפערים והתחושה הטובה הם אינטרס של כולנו.

  2. אפרופו תשובה והצורך בהמשגת הפרקטיקה חזרה לאידאולוגיה, נתעוררתי לחשוב בעקבות עיון בספר תקנת השבין (אות ג) של רבי צדוק שם הוא פורס באופן מפורש את עמדת ה”דטרמיניזם חסידי”, שדווקא שם נמצא מה שבעיני יכול להיות פתרון לבעיית ההמשגה- השיטה הנ”ל שמובאת הרבה פעמים בסגנונות שונים בספרי השפת אמת, פרי הארץ, רבי נחמן, מי השילוח ועוד גורסת שבגדול גם המעשים של האדם כולל מצוות ועבירות הם גזירת הבורא, ותכלית האדם בעולמו (שיכולה להימצא רק במתחם בו יש לו בחירה) היא להכיר בכך שהבורא הוא שעושה הכל, ומכאן למשל ההנגדה החריפה בין אמונה לגאווה ועצבות שהם בעצם לקיחת קרדיט על הצלחה וכישלון. כשלוקחים את זה כאידאולוגיה “השקפתית” זה משליך ישירות על היחס לחילונים, לציונים ואפילו ללהטבים. ואצטט כאן כמה משפטים מ-פרי הארץ (פרשת שופטים) לאחר קטע ארוך של ביאור העמדה הנ”ל – “כללא דמילתא מי שעובד ה על דרך זה הוא אוהב לכולם ומעלה את כל השייכים בערכו, ובהיפוך מי ששונא אפילו לרשעים ממילא משמע כי בצדקתו ובחזקתו יגבה ליבו והוא הצדיק בעינו ולא ה’ פעל כל זאת ועקוב הוא מכל…ובוודאי הוא פחות וגרוע מכל הרשעים ומוסיף כח בקליפה יותר מכל הרשעים ויורד מטה מטה והוא נרגן מפריד אלוף שהוא מפריד היראה מחי החיים באומרו כי לא מן השם הוא וידו עשתה זאת”. הרי לנו משנה אידאולוגית סדורה, לא רפורמית ואפילו לא לייטית שממקמת את רבי בונים שרייבר למטה מביבי (כמשל) בסולם האידאולוגי עצמו!!! . אני יודע שזה 180 מעלות הפוך מהשיטה התיאולוגית של הרב, אבל לענד זה עונה על הבעיה הרבה יותר טוב.

    1. חידוד קטן- החידוש האידאולוגי פה הוא שבן אדם לא נמדד במעשיו, אלא בתודעתו- עד כמה הוא מכיר במלכות ה’ ועד כמה התודעה שלו היא משכן בתחתונים לו יתברך בכך שהוא איננו מייחס לעצמו את מעשיו (הן הטובים והן הרעים). בעולם כזה לא שייך ראייה של אנשים בשחור-לבן, בעולם כזה אי אפשר לשפוט אנשים לפי חזותם החיצונית ואפילו לא על פי הסינכרון של מעשיהם לעולם הערכים שלך.

    2. כבר קבעו חכמי הלוגיקע, שסתירה ונונסנס הם פתרון מושלם לכל קושי. אם אתה לא יכול לבקר אדם כי אין לו אחריות למעשיו והשקפותיו, אבל אתה כן יכול לאהוב אותו על כך למרות שאין לו השפעה, אשריך. אם אתה חושב שלך עצמך יש בחירה ביחסך לזולת ורק לו אין – אשריך. אם אתה חושב שההתייחסות שלנו לאירועים שונה מהאירועים עצמם (וכך נראה גם מספר העיקרים) – אשריך. כל אלו הן סתירות לוגיות, ומסתירה לוגית נגזר כל דבר כמובן. פסו בעיות מן הארץ.
      אני מציע תזה הרבה יותר יעילה פשוטה וקצרה. תניח ש-2+3=17-. זה יפתור את כל הבעיות באותה צורה, ולא יצטרכו לכרות יערות בברזיל בשביל לכתוב ספרים שלמים של נונסנס.

  3. ראשית הקדמה: מדתי לפני כמה שנים טובות באוניברסיטה תואר במזרח התיכון וכמה קוכסים על האחים המוסלמים. היו אלו ימים רבים לפני החתונה עם עבאס ומי שלימד היו אלו דווקא מרצים שמאלנים. האידאולוגיה של האחים המוסלמים היא שיטת השלבים כבר לפחות 100 שנה.
    אי אפשר לטעון לגבי האחים המוסלמים את מה שאתה טוען לגבי החרדים או לגבי הן גביר היות ושני האחרונים לא מבוססי שיטה כתובה וברורה של שיטת השלבים אשר צלחה להם ברחבי העולם המערבי (מדינות רבות באירופה) והערבי (מצרים כדוגמה). זה ממש שיטה ולא כפי שאתה מצייר שינוי פרקטיקה בעקבות התפתחות אידאולוגית כלשהי. האידאולוגיה נשארה וכן הפרקטיקה נשארה (פשוט אנחנו בישראל עד כה לא היינו חשופים אליה).

    1. לחלוטין לא מסכים. זו בדיוק טענתם של המומחים שאיני מסכים לה. גם אם זו שיטתם מאז ומעולם זה לא אומר שכעת אין שינוי. עובדה שאחרים לא פועלים כמו עבאס. מעבר לזה, גם אצלנו זו שיטה כתובה לגמרי. ואפילו יותר עתיקה משלהם.

  4. אני דווקא השתכנעתי עם הזמן שבעניין של מדינת ישראל ( ולא המודרנה) דווקא החרדים צדקו. זו לא באמת מדינת היהודים. זו מדינת כל פקידיה ( הפרוגרסיביים). שיהיו מוכנים לעשות הכל בשביל להשתרר על בני אדם אחרים. ואם אי אפשר על גויים ( דרייפוס. מתבוללים) אז בוא נמצא יהודים פראיירים שעליהם ישתררו תחת מעטה של לאומיות מזויפת. איך שזה נראה, זה נראה שמי שאין לו נאמנות לקב”ה (יראת שמיים) גם אין לו נאמנות לעם היהודי. יש לו נאמנות לעצמו וזהו ובשם זה יהיו מוכנים גם להגן על מדינת ישמעאל. כך שלא רק השמאל לא נאמן אלא גם הימין החילוני ( אפילו שיקלי) וגם הציבור הדתי הליברלי. הצבא קיים בשבילם בשביל קידום אישי ומקצועי וזהו. ייתכן שגם הימין המסורתי. ככה שאין מה לשרת בצבא. גם לאנשי ימין זה רק מחזק שלטון זרים ( השמאל) עלינו. החרדים ( מנהיגיהם) קלטו את זה כבר בקום המדינה. אני רק עכשיו קולט את זה ( והייתי צריך לקלוט מתי שגיליתי על ההתנגדות לתיקון חוק השבות ליהודי על פי ההלכה) .

    והפוסט הזה הוא ההוכחה לכך. הבנאדם מצביע למפלגה של אויבים שלנו. אפילו אחרי השואה יש לו עוד אמונה בגויים וחושב שהאנטישמיות שלהם תלויה בהתנהגות שלנו כלפי הגויים. באיזה עולם נראה לו צודק לתת זכויות שוות לציבור זה של ברבריות פשע ורשע ( הערבים) שהוכיח את איבתנו אלינו בפרעות ודווקא אחרי שרע”מ עמדה להיכנס לקואליציה לראשונה ( ועוד ע”י ציבור שמיוצג על ידיהם – הבדואים). לא מבין שככל שיהיה יותר נחמד הם יפרשו את זה יותר כחולשה. הם מעריכים נאמנות לאומית ויבוזו לו על חוסר נאמנותו לאחיו . זה מעניין שיש לו טענות על ענייני שקר ואמת של ביבי והליכוד למרות שמי שהמציא את השקר ( אין מציאות אובייקטיבית. מה שלא מסתדר לא נקלט בכלי התודעה ) זה השמאל בכלל . כנ”ל הערבים . אצלם אין מציאות בכלל. מציאות שלא מסתדרת להם הם בכלל לא קולטים ( אצל השמאל זה גם קיים רק באופן אידאולוגי). והם עוד יותר גרועים ככי הם כמו בעלי חיים ואין להם בחירה חופשית בזה בכלל. כשהימין סוף כל סוף למד את כללי המשחק הזה פתאום הוא נזעק. חס ושלום שיצליחו במשחק הזה. הרי אבי אבות הנוכלים בעולם זה בנט אבל בשביל זה יש לרב מיכי תרוצים טובים. הכל כשר בשביל להפיל את נתניהו. יש לו טענות נגד תומכי ביבי ( ביביסטים) אבל הם רוב העם היהודי שפה בארץ. מעניין מתי יצטרפו השמאל בפועל לאויבי העם היהודי . את עיתוני ידיעות ומעריב הוא מחשיב כאובייקטיביים . למה לא. סתם שנאת ישראל. לא מפריע לו על תקציבים מכספי יהודים שהולכים לאויבים לפשע ולרשע( צעקני הימין) .

    1. עמנואל, הופתעתי שלא היית הראשון לקפוץ עם הסיסמאות הרגילות שאתה חייב לנפק ושמתעלמות לגמרי ממה שאני כותב ולא מתייחסות לכך בכלל.

      1. אכן התלבטתי אם להגיב בכלל . לקח לי יום שלם ( כשקראתי את הכתבה הייתה רק תגובה אחת) להחליט שיש בזה טעם. פלא שעדיין לא עטו עליי חברות הפרסום עם יכולת ניפוק הסיסמאות שלי . נדמה לי שניפוק הסיסמאות שלי זו הסיסמא הקבועה של הרב. לפחות הסיסמאות שלי מקוריות. אולי פעם אחת הרב ינסה לחשוב איך הגעתי למסקנות הללו ? למה אני חושב ככה ? הקשר לכתבהנ הוא שאין חשיבות לחיים פה במדינה ולהשתלבות של החרדים בחברה אם זו לא מדינה שמשרתת את העם היהודים. ומי שדואג לערבים (!) על חשבון יהודים ( להזכירך אתה שבעד אפליה “מתקנת”) אי אפשר להגיד עליו שאכפת לו מהעם היהודי.

  5. הערה אחת ״זוויות חשיבה חדשות ראייה רחבת היקף וחשיבה מקורית״ הם ממש לא המאפיינים של הרב בונים שרייבר אלא של אחיו רב יוסל שאכן לא עסוק בלפלוט הבלים כאלו.
    הרב בונים שרייבר עסוק בשנים האחרונות בבניה מחדש של צורת האברך הקלאסית שדי מתפוררת על ידי הטפה בלתי פוסקת לפרישות סגפנות תעניות דיבור ועוד כך שהמתקפה שלו בנושא הזה היא חלק מסט ערכים שלם שהוא מנסה לקדם.
    הרעיון עצמו במאמר נכון ומאיר עינים ודאי ביחס לציבור החרדי בכללותו אבל חוששני שלמגדל השן הישיבתי הדברים מגיעים כשמועה רחוקה ולא תמיד מבוססת כוונתי שזה לא בהכרח בא לידי ביטוי במסות התוקפניות שמתפרסמות מפעם לפעם.
    ושוב: רעיון נפלא וחשוב לחיים בכלל. יישר כח

  6. כמדומה לי – “מרום גילי” – דברים אלה אמורים להיות חדשים ומרעננים אך לצערי אין בהם מאומה חדש. החדש לא חידש והישן ידוע. קצת צורם לי, כיהודי רחמנא לצלן, הלעג הסמוי והגלוי בתלמידי חכמים (וזו זכותו של הכותב מתוקף היותו אדם עם חופש בחירה, או היותו מתוכנת לכך – יבחר הבוחר את ההגדרה שנעימה לו) קצת צורם אבל זו בעיה נפשית שלי כנראה. אולי כאתיאיסט לשעבר (אתל”ש על משקל תדל”ש) ואדם המנהל אורח חיים דתי בהווה נראה לי שהגיגי הטור כן מוצאים מקום של שפיות. כמדומה לי שצריך להתנער מן האנשים ולהתייחס לדעות ומעשים בפועל בהווה והשפעתם לעתיד הקרוב (אמרו הקדמונים “וקבל האמת ממי שאמרה” או כפי שלמדונו חז”ל שלא נולדו במאה ה20 הנאורה “באשר הוא שם”) כאשר הדגש על הנאמר לא האומר. לא יודע עד כמה הכותב מאמין בדברים שכותב (קטונתי מלדעת מצפוני השכל של אמבות משוכללות שכמותנו) אך אין ספק שהוא כותב מפנימיות ומקום כן – ועל כך ראוי להערכה. אעיר ברשותכם, לפעמים גם גדולי תורה צודקים, ואם תרצו בטעות, אבל טעות נפוצה, אפילו שהם נעדרים מן “העולם הגדול” שיצרו לנו הנאורות שבאומות ילידי יבשת אירופה המקסימה.
    בברכת גמר חתימה טובה (בהנחה שהכותב והקוראים מאמינים שאכן יש בורא שופט וגוזר…)
    תודה על המאמר/טור.

    1. מסכים שיש הקבלה בין בן גביר/סמוטריץ לעבאס במובן הזה של המשחק הכפול בין האידאולוגיה והפרקטיקה רק שאצל סמוטריץ הפער בין האידאולוגיה למציאות הרבה יותר מצומצם מאשר אצל עבאס שהרי אם עבאס וחבירו לתנועה האיסלאמית סבורים שיש מצווה לרצוח יהודי באשר הוא ותזכה לגם עדן וכו׳ לכן גם בפרקטיקה לא תשמע מהם גינויי טרור אלא מילים כמו אנחנו נגד אלימות באשר היא אבל לעולם לא יגנו להדיא מה שאין כן אצל סמוטריץ שגם האידאולוגיה שלו לא דורשת לרצוח שום ערבי ואין בכך שום מצווה וגם לגבי המדינה היהודית סמוטריץ אכן אומר שזה התכנון שלו אבל הוא במפורש אומר זאת בהנחה שרובו ככל העם ירצה בכך דהיינו סמוטריץ לא מסתיר את עמדותיו והוא אומר בריש גלי גם כלפי חוץ שהתכניות שלו הם עתידות להתממש רק שעכשיו הוא מבין שהוא מיעוט ואין לו את הזכות המוסרית ( לא רק התפרקויות /טכנית) לכפות את אורח חייו ורצונו על כל העם מה שאין כן אצל עבאס שהדעות יותר מדי מנוגדות למציאות כך שזו הסיבה למה הוא מרתיע הרבה יותר אנשים מהעם אבל בהחלט. סכים שיש הקבלה רק יש הבדל בעוצמת הפערים

      1. לא מסכים בתרתי. עובדתית: אם תיקח את ההלכה כאידאולוגיה של סמוטריץ, המרחק כבר לא כל כך קטן (סמוטריץ אמור להיות בעד הריגת מחללי שבת, איבוד בתי ע”ז, לא לתת לנכרים ישיבה בא”י ועוד). מהותית: אבל המרחק הזה, גם אם הוא גדול, זה באמת לא מאד משנה. הוא תוצר של ההבדל בין האידאולוגיה למציאות. בסופו של דבר המציאות חזקה יותר.

        1. אבל האידיאולוגיה של עבאס כוללת גם לעשות את זה היום והאידיאולוגיה של סמוטריץ’ מחכה לסנהדרין

  7. לעניות דעתי אני מתרשם שיש פה שני תהליכים סותרים, מנוגדים. האחד – הנטייה להיות פרקטי ופרגמטי מה שמקרב את עבאס ובן-גביר מהקצוות למרכז אך מצד שני החמרת ההתנגדות מהמחנות “שלהם” לתהליך זה. נראה לי שאתה דווקא אופטימי בעניין. לי אישית מאד קשה לקבל גישה אופטימית זו כשאני רואה את הרפש שנשפך בראש כל חוצות על כל המעיז לומר משהו פרגמטי והגיוני שאינו תואם את ה”קו”. ושנחתם לטובה ביום הדין…

  8. פספסת את עיקר התזה. ככל שהרפש חותר קיצוני זה מעיד על הצלחה והדאגה הגוברת של הקיצוניים ממנה. ראה כמה תומכים מצביעים לבן גביר ולעבאס. זה מעיד שיש ציבור רחב שהולך אחריהם ותומך בהם למרות הרפש. הרפש מתעורר בגלל זה, והוא הוא הסיבה לאופטימיות שלי. בדיוק כמו אצל הרב בונים.

      1. שלחו לי את זה הבוקר וממש לא התרשמתי. זהו שוב אותו כשל של היזקקות לאידאולוגיה במקום להסתכל על המעשים.
        קראתי היום קצת על קרדאווי, והוא באמת אדם מרשים ביותר. מנהיג ופוסק מוסלמי מאד חשוב בקנה מידה עולמי של מיליונים רבים מאד, ולמרבה הפלא התברר לי שהוא גם מתון. הוא בעד קידום נשים, מתנגד לטרור (קרא להסגיר את הטרוריסטים של התאומים), ועוד ועוד. כדאי לקרוא את כל הערך עליו בוויקיפדיה.
        נכון שבתוך כל זה, הוא גם תומך בטרור נגד ישראל. מבחינתנו זו כל התמונה ואי אפשר להתעלם מזה, אבל מבחינת מוסלמי מן המניין זה פרט קטן בתוכה שלא משנה את התמונה הגדולה. חשוב על מצב שבו הרמב”ם או הוגה ומנהיג בעל שיעור קומה אדיר, גם תומך בטרור נגד אזרחי ספרד בגלל הגירוש (או למשל תומך בהריגת עמלקים כולל תינוקות, ועוד כמה פרטים הלכתיים שקיימים אצלנו). האם לדעתך שאר הרבנים לא היו מספידים אותו? אגב, שני אלו תמכו בחטיפת ילד מהוריו, פעולת טרור לכל דבר. הרב ליאור הודיע שגולדשטיין הוא קדוש עליון. אז לדעתך רבנים אחרים לא יספידו אותו אחרי 120? אתה חושב שבן גביר לא היה מספיד את הרב כהנא אם הוא היה נפטר היום?
        כשאתה מספיד אישיות כלשהי זה לא אומר שאתה מסכים לכל אמירותיה. רבנים הספידו את הרבי מסאטמאר ואת ר’ עמרם בלוי, למרות שהתנגדו נחרצות למדיניותם והשקפתם. דיברו על מסירותם לתורה ומנהיגותם. זה בדיוק מה שאמר עבאס על קרדאווי, על מסירותו לאסלאם ומנהיגותו. עבאס לא תמך בטרור אלא הספיד את האדם, וזה לגמרי מובן כשהולך מנהיג בשיעור קומה שכזה. אני ממש לא מתרגש מזה. זה בדיוק הכשל שלו הקדשתי את הטור. כשנצמדים להצהרות במקום להסתכל על המעשים. עבאס הוא חלק מהעולם של האחים המוסלמים וזה כופה עליו (מרצונו) שיח מסוים. אבל יש פער בין ההצהרות והאידאולוגיה לבין המעשים בפועל. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.

        1. ועוד נקודה חשובה. כל הפלסטינאים ובעצם כמעט כל המוסלמים חושבים שאנחנו עם מיליטריסטי שמנשל את הפלסטינאים מנחלתם ורוצח אותם. אני אמנם לגמרי לא מסכים, אבל זו עובדה. אני מניח שגם עבאס חושב כך, ולכן בעיניים שלו הטרור הזה אינו כל כך פסול מוסרית כפי שהוא נראה לנו. אני כמובן חולק עליו, אבל צריך להבין שלשיטתו אמירות כאלה אינן כה חמורות. כעת חזור לדוגמה שלי עם הרמב”ם שהיה מעודד טרור נגד אזרחי ספרד בגלל הגירוש. לא ניתן להבין זאת?
          הוויכוח של עבאס עם קרדאווי הוא במישור המעשי, כי הוא חי כאן וקרדאווי לא. אבל מבחינתי המישור המעשי הוא החשוב. גם אם אדם חושב כך עלינו, אם הוא יחיה איתנו ויפעל ביחד הוא יתמתן ויבין שהמציאות היא אחרת. הוא מבין היטב שחבריו לקואליציה אינם רוצחי צמאי דם. זה לא יתורגם כל כך מהר לאידאולוגיה, אבל זה שוקע ומשפיע.

          1. אז אתה בעצם אומר שהם אויבים… ואין לך שום בעיה להצביע להם ?

            1. השאלה איך אתה מגדיר אויב. גם מי שחושב שאני מנשל אותו אינו בהכרח אויב. תלוי אם הוא מוכן להתקדם לחיים משותפים או שהוא רק נלחם בי. זה בדיוק ההבדל בין האידאולוגיה וההצהרות לבין הפרקטיקה.

              1. בס”ד י”א בתשרי פ”ג (49 שנים מההתפכחות מה’קונספציה’)

                בכתבה: ‘נחשפה התכנית האסטרטגית של מנסור עבאס למאבק בציונות דרך הפוליטיקה’ (אתר ‘ערוץ 7′, י”ט באלול תשפ”ב) מובאים קטעים מ’האמנה האיסלמית’ שאושרה בספטמבר 2018 בועידת ‘הפלג הדרומי’ (בה נבחר מנסור עבאס ליו”ר רע”מ).

                שם נאמר בפירוש שהשתלבות רע”מ בפוליטיקה הישראלית נועדה לקדם: מדינה פלסטינית בגדה המערבית ועזה שבירתה ירושלים, שיבת הפליטים לשטחי מדינת ישראל וזכויות לאומיות, אזרחיות ודתיות לערבים שבשטח מדינת ישראל.

                הווה אומר: מלבד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים – יוזרמו למדינת ישראל המצומקת בגבולות 67, מיליוני פליטים ערבים, שיזכו ל’זכויות לאומיות, אזרחיות ודתיות’.

                אלה המטרות המוצהרות של רע”מ!

                בברכה, שמר אינפורמנסקי

                1. ברור אמנם שקואליציה של מפלגות יהודיות לא תתן לעבאס את מלא רצונו, אבל קואליציה שתשאף ל’פתרון שתי מדינות לשני עמים’ (כפי שהצהיר לפיד באו”ם) תמצא בעבאס שותף נלהב.

                  אם היה עבאס מצטרף לממשלת ימין – היו דרישותיו נמוכות בהרבה. אבל אם יווצר מצב שממשלת שמאל נשענת על הקול הערבי – הרי שתחל דהירה לכיוון של מדינה פלסטינית.

                  בברכה, שמא”י

                2. שצ”ל שליט”א, כבר קשה לי לקצת להתאפק אז מחל לי על שאני כותב כעת את הדברים.
                  ברוב המקרים איני מגיב להודעותיך, יען כי יש בהן בעיקר חידודי לשון ומעט מאד טיעונים. וגם כשיש טיעונים הם לא תמיד קשורים לדיון ומתייחסים אליו.
                  מה שרואים בדבריך כאן זו דוגמה מובהקת למשהו שנראה כמו טיעון אבל אינו כזה.
                  אם משום מה אינך מצליח לראות את, אז אסביר בקצרה. בטור עמדתי בדיוק על כך שהאידאולוגיה שלהם לא השתנתה, והסברתי מדוע לדעתי לא נכון להתייחס ברצינות מדיי לאידאולוגיה ויותר חשוב לראות את הפרקטיקה. רק לשם השוואה, גם ב”אמנה החרדית” כתוב שהם בפוליטיקה כדי להציל מן הארי ומן הדוב. אז כתוב.
                  מנסור עבאס ודאי רוצה מדינה פלסטינית, ואני מניח שהוא גם רוצה את ירושלים כבירה. ככל שאני מבין כל הפלסטינים רוצים זאת. ואגב, איני רואה בזה פסול. זו זכותו לרצות זאת, בטח כל עוד אינו שואף להשמדתנו אלא לחיים לידינו. אלא שכך או כך הסברתי בטור שזה לא נושא הדיון. השאלה מה הוא עושה בפועל ולא מה הוא רוצה. לדוגמה, שאלתי למה הוא לא הפיל את הממשלה כשהיה מבצע בעזה? הרי חבריו הטהרנים אמרו לו “אם לא לעת כזאת הגעת למלכות”.
                  אבל אתה מתעלם מכל הדיון וממשיך להפריח סיסמאות ומקורות, כשכל הטור מיועד להסביר מדוע ציטוט של מקורות אינו רלוונטי. אולי אתה חולק וחושב שזה כן רלוונטי, וזה לגמרי לגיטימי. אז כתוב ונמק את זה. אבל סתם לצטט עוד מקורות זה דיון לא ענייני.
                  ובאופן כללי יותר. צורת הכתיבה שלך באתר עוררה כאן כבר תגובות שזוהי הטרלה, ואם לא הייתי מכיר את מר הייתי מצטרף להערכות הללו. אבל יודעני שמר מתכוון לטובה.
                  על כן, אסיים בבקשה: אשמח אם מכאן ולהבא תשתדל שחידודי הלשון יאיירו טיעונים ענייניים ולא יבואו במקומם. ואנא הקפד שהטיעונים יתייחסו לגוף הדיון ולא יחזרו שוב ושוב על טענות לא רלוונטיות.
                  גמר טוב.

                  1. מיכי אתה מבקש במלוא הרצינות ותום הלב משצ”לנו “שחידודי הלשון יאיירו טיעונים ענייניים”… כמה אופטימיות מצידך! אשריך!

                3. לרמד”א – שלום רב,

                  ‘האמנה האיסלאמית’ שקיבלה רע”מ ב-2018, אינה ‘הלכתא דמשיחא’. השאיפה האידיאלית היא שכל העולם יקבל את האיסלאם וללא-מוסלמים יש מקום רק כ’בני חסות’.

                  ברם, כאן מדובר בתכנית אופרטיבית, שאינה מכריזה דה-יורה על ביטול מדינת ישראל, אבל מביאה למצב שהמדינה היהודית תקרוס מאליה. בגבולות שאינם בני הגנה וכשלתוכה מוזרמים מיליוני ערבים המקבלים ‘זכויות לאומיות’ – הרי שליהודים נשאר רק גטו מצומצם. הרי גם ‘בין גדרה לחדרה’ יהיו ריכוזים ערביים אוטונומיים רבים.

                  אבל בתוכנית, כפי שהזכרתי, יכולה להיות משמעות מיידית: הצטרפות לממשלה שתקדם את ‘פתרון שתי המדינות’, כפי שהצהיר לפיד באו”ם.

                  בממשלה הנוכחית קידמה רע”ם דה-פקטו את תוכנית האוטונומיה הערבית, ע”י הכשרת סיטונית של בניה בלתי חוקית וחיבורה לחשמל. ‘זכות השיבה’ קודמה ע”י הסכמות להכנסת אלפי ערבים מיש”ע בכסות של ‘איחוד משפחות’. מובן, שיש לרע”מ עניין בתיחזוק ממשלה המשחקת לידיהם.

                  בברכה, שמריהו אינפורמנסקי

                  1. חומר רב על השקפת עולמו של מנצור עבאס ועל קשרי ‘התנועה האיסלאמית’ לחמאס ו’האחים המוסלמים’, ימצא המעיין במאמריו של יהונתן דחוח הלוי באתר ‘המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדיניות’ (ובראיון איתו באתר ‘מידה’).
                    להבחנות בין גישתו של מנצור עבאס לגישתו של קרדאווי,ראו במאמרו של פנחס ענברי, ‘כיצד ישפיע מותו של קרדאווי על “האחים המוסלמים”‘, באתר ‘זמן ישראל’.
                    בברכת מועדים לשמחה, שמא”י

              2. זה בדיוק אויב. אבל מה האינטרס שלו גם בפרקטי ? כסף . הוא מייצג חברה לא יצרנית ופושעת ורוצה למכור את האצבעות שלה בכנסת תמורת תקציבים ( שילכו לאירגוני פשע בסופו של דבר) . מה האינטרס שלנו מכל הסיפור הזה? הכסף של האזרחים לא חשוב ? אתה עד כדי כך שונא את נתניהו שהלך עם החרדים שאתה מוכן ללכת עם הערבים שלוקים בכל מה שהחרדים לוקים וגם אויבים שלנו ? זו פשוט מחלת נפש

                1. ואם אתה רק רוצה שקט מהערבים (הישראלים) אז אתה פשוט נכנע לפרוטקשן. מה העניין שישתלבו בחברה ? אתה רוצה לחלק להם נשק שיום אחד יופנה אלינו ? צה”ל קיים בשביל להגן על עם ישראל. לא על מדינת ישראל. אתה רוצה שיפנו אליהם משאבים על חשבון אחיך היהודים ? מה ההגיון ??

  9. בס”ד ערב יום כ-פורים תהא שנת פראגמטיקה גואלת

    לאור חזון ההתמתנות הכללי – יש לצפות באופטימיות לתרחיש הבא: בן גביר הממותן יגרש רק את המוסלמים הקיצוניים השואפים לחסל את מדינת היהודים כאן ועכשיו.עם גירושם של הקיצונים האיסלאמיים – יוכל מנצור עבאס להשפיע במתינותו על ‘הרוב הדומם’ המתון של האוכלוסיה הערבית.

    ואז ייילך ויוגבר גם תהליך ההתמתנות של החברה החרדית, שכן מדינה שאזרחיה הערבים הם שותפים מלאים בשלטון- יצאה מכלל מדינה ציונית המתגרה באומות. שותפותם המתעצמת של עבאס ומנהיגי ‘מועצת השורא’ ימנעו את החקיקה הפרוגרסיבית ויעודדו שמירת המסורת במרחב הציבורי. לצד המגישות עטויות החיג’אב בטלביזיה – תתקבלנה גם מקבילותיהן היהודיות המסתפקות בכיסוי ראש. כשהמדינה תהיה פחות חילונית – היא תתקבל יותר גם בחוגים החרדיים. וכך יהיו כולם מרוצים.

    כל ימי השבתון של הדתות המונותאיסטיות יכובדו במדינתנו – יום הששי, יום השבת ויום ראשון. מרב מיכאלי תקרא להשבית את הרכבים והמכוניות בשלושת ימי השבתון, וילדים וילדות ירכבו בחופשיות באופניהם בכבישים ובכבישות. כולם יעבדו במרץ ארבעה ימים בשבוע, וישמחו עם משפחותיהם בשלושת ימי המנוחה. לא רק חרדים ואברכים יגדלו בתורה, שהרי לכל היהודים יהיו שלושה ימים תמימים להשקיע בהתגדלות בתורה. אשרי העמים שככה להם…

    בברכת גמר חתימה טובה, מתניה חי קימלמן-שילוח

  10. בס”ד ערב יוה”כ תשפ”ג

    הפער בין ‘אידיאולוגיה’ לפרגמטיות, אינו מעיד בהכרח על נטישת השאיפות הגדולות והשלמה עם ‘מה שיש’. אלא יש כאן הבנה שהבלת תהליכים דורשת זמן וסבלנות מרובה. ה’אידיאולוגיה’ מתווה את המטרה הרחוקה, בעוד שהפרגמטיות מאפשרת להתקדם אל המטרה הנכספת בצעדים קטנים, לאט אבל בטוח.

    בברכה, מתניה חי קימלמן-שילוח

    1. התובנה ש’תשובה קדמה לעולם’, שהעולם והאדם לא נוצרו שלמים ומושלמים, אלא הולכים ועולים, נופלים וקמים – היא המאפשרת לאדם המאמין לקבל בסבלנות את פגמי ה’כאן ועכשיו’ מתוך אמונה ובטחון שצועדים לקראת עתיד טוב יותר.

      בברכה, מחש”ק

    2. בתגובה ‘שאיפות גדולות וצעדים קטנים’, שורה 2
      … הבנה שהבשלת תהליכים דורשת…

      1. בס”ד מעלי יומא דכפורי תהא שנת פעולות גדולות

        גם בחוגים ציונים דתיים שחייבו את שיתוף הפעולה עם רחוקים כדי לבנות את העם והארץ – עמדו על הזהירותשלא להתבטל כלפיהם ולכופף את ערכי התורה להשקפה החילונית.

        וכך כתב הגרי”ד סולובייצ’יק (חמש דרשות עמ’ 30), שיש ללמוד מאברהם שלקח עמו את שני נעריו בדרך אל הר המוריה, אך כשעלה אל ההר השאיר אותם ‘עם החמור’ כאומר להם: ‘בענייני החומר אנחנו מקבלים את עצתכם, אך בכל הנוגע אל הרוח – אנחנו שומרים על רוחנו הייחודית.

        אף ש’הדבר ברור, כי לבדנו בלי החילוניים לא היינו מצליחים בהקמת המדינה, אבל לא בכל אנו יכולים להיות שותפים עמם. וכשהדברים מגיעים להלכות אישות, חינוך, שמירת שבת, מאכלות האסורים, רבנות והוראה או “מיהו יהודי” – כאן אנו אומרים ל”נערים”: “שבו לכם עם החמור”, בכל המפעלים אנחנו משתפים פעולה איתכם, אולם אין פשרות בנוגע ל”מקום אשר אמר לו האלקים”‘.

        אמנם מוסיף הרב סולובייצ’יק שהפרישה אינה סוף הדרך: ‘… הפרישה אינה לשם היפרדות אלא “עד כה”, אבל לבסוף נשוב אליכם ונעלה גם אתכם 0דבריו הובאו מאמרו של הרב יעקב פילבר, ‘שבו לכם פה עם החמור – האם עדיף להיות ייחודי או ביחד?’, באתר ‘כיפה’)

        בברכה, אחיה פתחיהו קלויזנבורגר

        כעין זה אמר הרצי”ה קוק שהאידיאל הוא ‘צבו”ר’ שבו הצדיקים מובילים, אך גם במצב של ‘רב”ץ’ שבו הרחוקים מובילים – מצווים אנחנו שלא לעזוב אלא לעזור ולהוביל קימעא קימעא אל התיקון הרוחני.

        1. כעין זה סיפר ראש עיריית רמת-גן אברהם קריניצי, ששמע מפי הראי”ה שדורנו משול לזקן ששכח את הא-ב והושיבוהו עם ילדים ב’חיידר’ כדי ללמוד מחדש את הא-ב. התחיל הזקן להשתלב גם במשחקי חבריו הילדים ובמשובותיהם. וכאן העיר לו המלמד שאמנם אתה לומד עם ילדים, אך אתה אדם מבוגר ולא ילד.

          אף אנחנו ששכחנו אין מנהלים מדינה וצבא וכו’ – צריכים ללמוד זאת מהם\ אך אסור לנו לשכוח שאנחנו ‘המבוגר שבעמים’ שלימד את האנושות אמונה וערכים, ולכן בזה עלינו להמשיך להיות מובילים ולא נגררים.

          בברכה, אפ”ק

  11. אם ‘שיטת השלבים’ והחזרה בתשובה הפרקטית נראות מבחוץ באותו אופן, איך נוכל להבדיל ביניהן בכל זאת? לא נכון להאמין בכך שעבאס ‘חוזר בתשובה’ רק מפני שישנה אפשרות לכך

    1. אין קריטריונים חד משמעיים. יש התרשמות ואינדיקציות שונות. כמה מהן כתבתי. בכל אופן, בהחלט חשוב להיזהר ולקחת בחשבון שיכולה להיות גם טעות. לכן לא כדאי לקחת סיכונים גבוהים. בכל מקרה, כאן לא מדובר על שום סיכון משמעותי.

  12. כרגיל, ברמת ההיגיון דבריך הגיוניים ומשכנעים, אפילו (לא עלינו) הקטע של רע”מ.
    גם בהתייחסות למניפסט יש אכן דמיון בהיבט המעשי בין הזרמים כפי שתיארת. ומבחינה שכלתנית אני מסכים.
    דברים דומים, אגב, אפשר לשמוע אצל מיכה גודמן שמשווה בין החרדים לבין רע”מ ומתאר את הפער הקיים אצל שניהם בין החלום והפרגמטיות. וכמה מעניין, דווקא אצל החרדים ביותר (יהודים ומוסלמים) אפשר למצוא פרגמטיות מעשית.
    כהרגלך, אתה מייחס חשיבות מכרעת לשכל. כשלעניינים רגשיים ודאגות יש לתת כדורים ואין להם מקום.
    לדעתי ההתבטאויות נמשכות אחר ההשתייכות המגזרית. וההשתייכות למגזר כלשהו (יש על זה גם מחקרים) היא בסופו של דבר רגשית ולא שכלתנית. לכן הבחירה של האדם הממוצע תהיה ברובה המכריע קבוצתית ועל בסיס רגשי.
    מעטים, להם כח “הקשבה רדיקלית” (גם מושג ששמעתי אצל גודמן) יקראו את מאמרך וישתכנעו.
    הפחד (שהוא די מוצדק למען האמת) הוא שמכריע את ה-“חרדים” למיניהם, לכן דבריך נשמעים כפרובוקציה לאותם אוזניים.
    דבריך, כרגיל, מעוררי מחשבה. אבל כנראה יחלפו עוד שנים ארוכות עד להפנמתם (אם בכלל).

  13. זה בסדר להשתמש ברע”מ כדי לנסות לסלק את בנימין נתניהו.
    מה שמשותף לביבי ולתרבות הערבית באופן כללי הוא העדר כל ערך לאמת. האמת היא פרט שולי וחסר חשיבות בחיים, השקר לגיטימי בכל דבר ועניין. אפשר להתהפך שוב ושוב לפי הנוחות, האינטרס והיצר.
    קשה להסיק על תהליכים חברתיים נורמליים שם, ובטח לא להקביל לתהליכים בחברה החרדית. אפשר לנסות, אבל לקחת בחשבון ששם הכל יכול להתהפך.
    גם החברים והשכנים הכי טובים שחטו בפרעות תרפ”ט.
    בינתיים אפשר להיעזר ברע”מ. בזהירות. כמו במשענת קנה רצוץ. גם משום שאחרת, הוא ייעזר בהם, ולו הרי לו אין גבולות.

    1. מיכי .
      אני חושב שיש הבדל מסיום בין בין גביר לחרדים לשאר הקיצוניים אצלנו לבין הקיצוניים מהאסלאם והציבור הערבי .
      והוא שההלכה היהודית .גם בפירוש הפומנדליסטי ביותר מכירה בין הפער של המציאות והמימוש .
      היחס לחילונים לדוגמא .כמי שמעלים אותם ולא מורידין .וכן מנסים לקרב אותם בדרכי נעם נקבע כבר על ידי החזון איש .וכבר הפיצול האורתודוקסי משאר הקהילות במאה ה19 .והנימוק לטענה הזו הוא עצמו פרגמטי :כל עוד היו כמה חילונים בודדים ואני דתיים כמו שפינוזה .לא הייתה שום בעיה לקיים בהם את עיקר הדין .משעה שהחילוניות תפסה תאוצה להתייחס כך לכ”כ הרבה אנשים .לא יניב תוצאות חיוביות יגרום להתרחקות יעורר השחתה של העולם .וינתק אותם לנצח ממקור החיים.
      וכך לגבי נשים .אני לא למדן גדול ולא זוכר את כל המקורות בע”פ .אך ניתן לומר שכל עוד החברה הייתה פרימיטיבית .וכולם קיבלו את החלוקה הברורה מאליה שאישה כל כבודה בת מלך פנימה להיות בבית .שהיא רק הכלי לעזור לבעל .כולם חיו עם זה בשלום ואף אישה גם לא ראתה בזה עלבון .דומני שכל חרדי יסכים עם זה שאם יתחילו להתייחס כך לנשים שלהן פשוטו כמשמעו כמי שתפקידם הוא טפל ביחס לאיש ואין לה תכלית כשלעצמה וגם אסור לה שהיו לה עיסוקים שלעצמה .החברה תקרוס כי אף אחת לא תקבל זאות.שוק השידוכים ומוסד הנישואין ירד (וגם דומני שהיחס לנשים במקורות הרבה פחות חד משמעי ובאמת ניתנים לפרשנות רחבה ולא כמו בעניין היחס לכפרים או לעוברי איסור משכב זכר).

      כך גם בעניין הגוים .הרי ההלכה תמיד לא התביישה לומר שבאופן עקרוני חיי גוי שלא הגיע למצבו האידיאלי (7 מצוות בני נח בר תושב וכדומה).לא ממש חשובים .שכן אפילו ביום חל אסור ברמה העקרונית ליהודי להצילו ממוות .או לעזור לו.ואם זאות תמיד שמה כוכבית בצד :כל עוד אתה מסייע לו בגלל חשש לאיבה .שלא יתעורר הזעם על היהודים ויגרום לסיכסוך זה בסדר .וכולם יודו שכיום ישום הלכות כאלו בפועל יגרום לסיכסוך חוסר יציבות ואיבה כלפי היהודים

      הנקודה היא שאני לא בטוח שבאסלאם קיים העיקרון הזה של החזקה באידיאל בלב שלם ולא מתנצל .תוך כדאי הכרה שבמציאות העכשווית ממניעים פרגמטיים לא צריך ואין אפשרות להחיל אותו עיקרון

      1. זה קיים בכל מקום. השאלה אינה של הדת, אסלאם או יהדות, אלא של האנשים. כם אצלנו וגם אצלם יש פרגמטיים יותר ופחות.
        גם אצלנו כל הפסיקות שהזכרת נולדו מהשטח ולא ממקורות תיאורטיים. אין שום הבדל מהותי.

  14. אני לא חושב שזו הפואנטה. גם אם אין עיקרון פרגמטי באיסלאם, עיקרון במובן של רעיון או מודל מופשט, עדיין יש פרקטיקה מסויימת בשטח. מודעת או לא. ההצעה פה היא לשים לב טוב טוב לאותה פרקטיקה ולהשפעתה.

  15. הטעות הגדולה.
    ככלל הניתוח מדויק, הפרקטיקה ממתנת וכ’ו.
    אבל זה לא אומר שאם הפרקטיקה המתונה היא איננה מסוכנת ובעייתית למדינת ישראל.

    גם הפרקטיקה החרדית הפשרנית יחסית, היא פרקטיקה שפוגעת גם בציבור החרדי פנימה וגם במדינת ישראל.

    אם זה הליב”ה, ואם זה היחס לרבנות הראשית, ואם זה גיור, ותחב”צ בשבת , ותקציבים שמממנים בטלנות וכן הלאה.

    אז כן, זה אכן פשרני ביחס לאידיאולוגיה הקשיחה.
    נו אז מה, זה גם מזיק.

    אותו הדבר בדיוק לגבי רע”מ.
    הצטרפות שלה אכן ממתנת וכמעט נראית קסומה.
    אלא שהיא מכילה כל כך הרבה נזק מאותו הסוג.

    מבצעים ביטחוניים שיהיו תלויים בווליד טהא, ובלחצי פנים, כספים שיופנו להתחדשות איסלאמית סלפית, וכפי הנראה יש עוד דוגמאות רבות שאני פשוט לא מודע אליהן.

    האם אנחנו מסוגלים להכיל את הנזק הזה?
    האם הוא גדול מהתועלת ? אני לא בטוח.

    תודה על המאמר המצוין

  16. אף אחד לא יודע מה צופן העתיד. אבל התמתנות תמיד טובה יותר מהמצב העכשווי. אם תחכה למושלמות לעולם לא תתקדם. לען המדיניות הסבירה היא להשקיע בכיוונים הללו בלי לקחת סיכונים גדולים מדיי. לדעתי זה המצב כיום, לפחות ביחס לרע”מ.

    1. נו, גם באוסלו ניסו לשכנע אותנו שדברי ערפאת בערבית הם בסך הכל מס שפתיים הנוסע מפער בין האידיאולוגיה למציאות, ושמעשיו בפועל הם אלו שאמורים להוות ראיה למטרותיו (ובאמת מי דמיין עד אז שותפות לשולחן המשא ומתן בין מנהיג פלסטיני למדינאים יהודים וכו’ וכו’, וכל שאר טענות הבל מסוג זה). אני מקווה שלרע”מ לא יהיה מספיק כוח פוליטי כדי להוכיח שהחרטא הזאת נשארה אותה החרטא כמו שערפאת הוכיח שזה חרטא.
      אני שמח שכנראה גם בסוגיה הזאת, כרגיל, קול התבונה שלך יישאר בודד (למרות שבסוגיות אחרות יש לי הרבה הסכמות איתך) ואף אחד לא יקשיב לדברי ההבל הללו.

  17. מיכי .
    איך ניתן לומר שהפרגמטיות הזו צמחה רק מלמטה .מתוך נסיבות ?.
    אינני חושב שזה נכון .
    אתה למדן .יודע תורה .ולי אין הרבה זיכרון .או ידע תורני.בטח שלא ברמה של ת”ח .
    רק הבסיס .
    אך מהבסיס שאני כן זוכר אותו .
    הרי שמפורשות כל התקדמים ההלכתיים הפרגמטיים נמצאים כבר בתלמוד .
    וכולם מסכימים מהפומנדליסט היהודי הגדול ביותר ועד למודרן הפתוח ביותר .לפחות ברמת ההצהרה .דרך הפסיקה והפעולה .שההלכה .כשהיא משתנה בנסיבות מסיומת .משתנה בגלל תקדימים של התלמוד המשנה הגמרא הראשונים והאחרונים .
    תקדימים .שנוצרים בגלל התנגשות ערכים או עקרונות של ההלו עצמן .
    הרי כבר בהלכה המוקדמת יותר כתוב שמורידין ולא מעלין אפיקורס מישראל .וכבר בהלכה המקורית גם כתוב שתינוק שנשבה לבין הגוים ההלכה הזו לא תקפה לגביו .וכבר בהלכה המוקדמת יותר יש הבחנה בין אפיקורס ומומר להכעיס .לבין מומר לתיאבון .
    ולכן המחלוקת ביחס אליהם נובע רק מעצם השאלה מה החילונים .אפיקורסים ומומרים להכעיס או שרובם תינוקות שנשבו ומומרים לתיאבון.
    יש כביכול כמה עקרונות.לפי ההבנה השטחית שלי את הדברים :החובה לאכוף כל יהודי לשמור את התורה והמצוות .והענשה של מי שאיננו שומר אותם -החוטא והרשע .ויש את העיקרון של חשיבות חיי היהודי .גם אם הוא חוטא ולא מקיים את תפקידו .ולכן ברגע שהיהודי חוטא במזיד ובכוונה מתוך רשעות .חובה להענישו ולא לעלותו משם .כלומר אין ערך לחיי הרשע במזיד .ובאופן עקרוני אני חושב שכל ת”ח יסכים עם זה .ושבאופן עקרוני כולם יאלצו להודות .מבני לאו לדוגמא ועד לראש העדה החרדית .שאם יקום יהודי שיאמר :אני יודע את רבוני ומתכוון למרוד בו -נאלץ כמאמינים לא לפרנס אותו לא לארח אותו ולא ליצור איתו שום קשר. אלא אם כן יש סיכוי שיחזור בו .וכל הקירוב לבבות הוא מתוך נקודת הנחה שגם החילוני האנטי דתי בימינו לא יודע את ריבונו של עולם .ולא פועל במזיד .
    יש אכן מחלוקת בין ציבורים מסיומים עד כמה המודרני והפרגמטיות משפיעה במקרי ביינים (כמו היחס להידברות עם הרפורמים שאמנם מנהיגם אינם תינוקות שנשבו אך מאידך ברור שאינם מתכוונים להכעיס במזיד מכוונה רעה ).ביחס לגוים אני חושב שזה אותה נקודה :גם הת”ח השונא גוים הגדול ביותר יודה שגר תושב שהגיע לשלימות אנושית ודתית מצווים להחיותו ואין לגרום לו שום נזק .שיש ערך לחייו גם ברמה הערכית .וגם הת”ח החובב אדם ביותר יודה שאין שום שיוון בין ערך חיי הגוי לחיי ישראל .ושבאופן עקרוני עובדי ע”ז או גוים מושחתים במידותיהם -אין לנו לפרנס או ליזום טיפול רפואי או להציל את חייהם במידה ואינם תחת ידינו .מה שאין כן בישראל .
    כך לגבי עמי ארצות .כמוני לדוגמא .אני לא חושב שגם החובב “פרא אציל המסורתי”.ואיש סגולת ישראל אוהב ישראל הגדול ביותר מבית מדרש הרב קוק ימליץ לבת שלו להתחתן איתי .מאידך גם המלעיג והמתנשא הכי גדול על עמי ארצות לא יוציא פסק שיאמר שאסור להם להתפלל בבית הכנסת המקומי .לתרום לו צדקה .או להיות בו שליח ציבור כי לא הגיע לרמה למדנית גבוה .
    ביחס בין המינים שוב יש הלכות מפורטות ותקדימים גדולים .הדיון מתחיל מאיסור מגע עריות לפי מה שזכור לי בגלל הפסוק שממנו מסיקים איסור נגיעה בנידה .ומשם משא ונתן הלכתי .אם אינני טועה בעד כמה המגיעה חמורה כשהיא איננה נגיעת חיבה .ושוב אם כל הפוסקים יודו שנישוק הלחיים או חיבוקים בין בני המינים השונים וכמו כן התייחדות .אסורה .ומאידך כמעט כולם יודו שלחיצת יד בנסיבות מסוימות .או שיחה לדיבור למטרת לימוד /עיון /העברת שיעור/עבודה .מותרים במקרים מסוימים .

    בכל המלל פה ברצוני להצביע על נקודה חשובה מסיומת .אני חושב שמה שמאפשר את הפרגמטיות היהודית היא לא התכונה של מתינות דתית דווקא .או רוחב אופקים אלא שמלכתחילה היהדות דורשת שכל חריף ועושר אינטלקטואלי ענקי .מי שרוצה להתקדם באדיקות דתית להיות למדן וירא שמיים בהכרח יצטרך לפתח יכולת לראות סוגיות מכמה זוויות שונות ומשונות .לנתח לחבר ולהפריד ביניהם .וזה מה שמצמיח .שוב לעניות דעתי .יכולת פרגמטית גדולה. מה שאני לא מוצא באיסלאם או בנצרות .שם הטקסטים מעיון והשוואה שלי לדפי גמרא .זה שטחנות ופשטנות גדולה מאוד .קשה לדלות משם אמירות מורכבות .ולכן אני לא מצפה מאיש דת מוסלמי להיות מסוגל להגיע לעמדות של “אמת ולא יציב” כמו שלך לדוגמא .בגלל שוני תרבותי ודתי .

    ופה ההבדל שניות לפי דעתי ברמה העקרונית בין טיפוסים כמו בן גביר לדוגמא. או טיפוסים כמו מרזל וגופשטיין .נכון שהם נוטים לפשטנות ופומנדטליזם .אך האות הכתובה .הסייג .לעולם לא יתן להם לקחת אותה נטייה צד אחד רחוק מדי .הם יכולים להלל את גולדשטיין .לקרוא להרג פורעים ומחבלים גם ללא משפט .ללחוץ על המדינה לעודד ליזום חרם חברתי סמוי .וכדומה
    אך הם לא יקראו לאנשים לצאת ליזום סתם רצח ערבים ברחוב .גם אם לשיטתם כל ערבי משול לאדם מז עממים כמו כהנא .כי הם יודעים שבמציאות הריאלית ללא צבא או ממשלה חזקה שיוזמת זו -זה יגרום יותר נזק מתועלת .ושאין שום היתר הלכתי להתגרות כזו .

    1. התלמוד אכן מחייב אבל גם הוא לא יכול להמציא דברים. כשמובאת הלכה ללא מקור, כמו כל אלו שהזכרת, זו תוצאה של השפעות מהנסיבות. ואכן אפשר ללמוד צהתלמוד שלמציאות יש מעמד. אין שום הבדל עקרוני ממה שקורה באסלאם.

  18. קשה לי מאד להבין על מה בנויה אותה אבחנה לפיה “החרדיות נשמטת אט אט מידיהם של הפוליטרוקים האידאולוגיים שלה” ו”הציבור זז לכיוון הנכון”. נדמה שאין חולק על העובדות: השפה הולכת ומקצינה, הסיפורים על לימוד באוניברסיטה או גיוס לצבא הם פייק הבנוי על זיופים, ההצבעה למפלגות חרדיות באזורים המאוכלסים בחרדים היא 98%. שום דבר ניתן למדידה לא זז, ואם זז זה בכיוון המסתגר יותר, השונא יותר והמזיק יותר.

    האם התבטאויות מוקצנות כמו זו של הרב שרייבר מראות על דרך ההיפוך שהוא במצוקה והעדר בורח לו בין הידיים? לדעתי זו ראיה חלשה מאד, התבטאויות מוקצנות היו גם אצל נטורי קרתא לפני 60 שנה, והיום הציבור החרדי רוקד לפי חלילן של אותן התבטאויות ואף מנסה לעלות עליהן. איזו עובדה מוחשית מראה על איזה שהוא שינוי חיובי אצל החרדים? אני איני רואה ולו אחת. להיפך.

    כעת, יכול להיות שהאבחנה שלך בנויה על היכרות אישית, שאני מניח שהיא הרבה יותר מקיפה מזו שלי, ואף על פי כן, מדובר בסופו של דבר בהתרשמות שהיא מוטה מעצם טבעה.

    1. כמובן שמדובר בהתרשמות, אבל היא בהחלט ברורה מבחינתי. דברים לגמרי זזים. נשמעים קולות שלא היית שומע בעבר, על שיתוף נשים בפוליטיקה, על טיפול בפגיעות מיניות, הגיוס הוא כבר די לגיטימי בחלק ניכר מהציבור (בלי להיכנס לטענתך שמבחינה כמותית זה פייק. אני לא בטוח בכלל) וכמובן גם לימודים אקדמיים, אמנות, ביקורת חברתית וכדומה. יש המוני יוצאים, פורומים של אנוסים, חוות דעת רבניות מדהימות על היחס הראוי והמכיל לנוטשים (שפעם היה ישיבת שבעה וקריעה). אתה שומע את הקולות הקיצוניים שהם הריאקציה לשינויים הללו, ובעיניי זה רק מחזק את התזה. החברה החרדית מאד מגוונת כיום ויש לה פריפריה מודרנית במספרים לא מבוטלים.
      אגב, ההיסטריה של נאורי קרתא גם היא הייתה תגובה להצלחת הציונות ולכניעה של הזרם המרכזי החרדי. לכן זו ממש לא דוגמה לסתור.

      1. כחרדי הנמנה על אחת הקבוצות המוזכרות בתגובה זו (ההיא מהפורומים…) אני יכול לומר שהיא מנותקת מהמציאות ברמות שקשה לתאר.

  19. הרב אליקים שלזינגר שליט”א כותב בזכרונותיו שהבריסקר רב זללה”ה אמר לגבי בחירות שלהכניס לכנסת אחד משלנו נו, אבל ברגע שהוא נכנס שם הוא כבר אינו משלנו. כנראה שלגבי זה אתה בריסקער, רק שאתה דורש את זה לשבח.

השאר תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: