על כסף וקניין כסף (טור 524)

בס"ד

בטורים הקודמים הגדרתי את המושג הלוואה, בעיקר תוך הנגדתו לפיקדון. הראיתי שישנם בהלכה שלושה סוגי חובות של אדם (שמעון) לזולתו (ראובן):

1. חוב מכוח פיקדון: מעטפה עם כסף של ראובן שמופקדת אצל שמעון. זהו 'חוב' קונקרטי (בעצם, זה בכלל לא חוב).
2. חוב מכוח הלוואה: אין אצל שמעון מאומה משל ראובן. שמעון קיבל ממנו מתנה, ויש עליו חובת גברא (מצווה) לתת לו מתנה בחזרה.
3. חוב מכוח דמי מקח, שכר שכיר ודמי קידושין לאחר ל בתוך הזמן: יש אצל שמעון סכום כסף במטבעות לא מסוימים ששייך לראובן.

ראינו הבדלים בין שלושת סוגי החוב הללו: ב-1 אפשר לקדש/לקנות רק אם המעות נמצאים בעין. ב-2 אי אפשר לקדש/לקנות. וב-3 אפשר לקדש/לקנות גם אם המעות כבר אינם בעין.

עיקר החידוש בתמונה הזאת הוא ההבחנה בין 2 ל-3. אם בסוג 3 אין חוב של מטבעות מסוימים, זה נראה לכאורה זהה לגמרי לחובת גברא (סוג 2). בשני המקרים אין שום חפצא של הזולת אצלי, אז מה שנשאר הוא חובת גברא עליי לשלם לו. לכן נראה שרבים מהראשונים והאחרונים לא מכירים בהבדל הזה, בוודאי לא במפורש, ולפעמים נקלעים לקשיים בגלל זה. ברמב"ם ראינו באופן די עקבי שצריך לעשות הבחנה כזאת, ובגמרא בנדרים רואים שכך היא משמעותה של הלוואה (סוג 2), וכן בגמרא בקידושין (לגבי קידושין לאחר ל כשהתכלו המעות) ראינו שמצב הביניים הזה (סוג 3) עולה כמעט בפירוש.

כדי להנהיר יותר את ההבחנה הזאת, עלינו להיכנס לניתוח המושג 'כסף', ובעקבותיו להגדרת קניין כסף (בעיקר מול חליפין) בהלכה. זה זוקק נגיעה בכמה יסודות של הכלכלה וקצת בהיסטוריה הכלכלית של העולם. אקדים ואומר שאין לי שום יומרה לתאר עובדות היסטוריות, ואני גם לא מומחה לכלכלה. ההיסטוריה שאתאר כאן היא היסטוריה בדויה, מה שהיה אמור או יכול להיות, אבל לא בהכרח מה שהיה. מבחינתי העובדות לא חשובות, שכן התיאור ההיסטורי שמוצג כאן הוא רק אמצעי להבהיר ולהנהיר את המצב העכשווי.

מעשה בשלושה אגוזים

לאה גולדברג כתבה סיפור ילדים נהדר, ושמו בישראל "מעשה בשלושה אגוזים" (אם ר' נחמן היה מעתיק גם אותו, הוא בטח היה נקרא "מעשה משלושה אגוזים"). הסנאי נתן לגמד היער שלושה אגוזים מלאי סודות ורזים, על מנת שיאפשר לו לחיות בביתו בעץ שביער. כשבאו משרתי המלך לכרות את העץ, נתן להם הגמד את שלושת אגוזי הפלא שלו, והם העבירו את האגוזים הלאה והלאה. כך המשיכו האגוזים להתגלגל מאחד לשני, עד שבסוף הסיפור בן המלך שכח אותם היכנשהו ובזה הסתיים תפקידם. בדרך, שלושת האגוזים הצליחו ליישב מחלוקות, למנוע צרות, להציל נפשות, ליישב סכסוכים, וכל אחד שקיבל אותם במסגרת עסקה העביר אותם בעסקה אחרת הלאה. בסוף התברר שהאגוזים הללו חסרי כל ערך עצמי. אין מה לעשות איתם וגם לא עשו איתם כלום. מה שיש בהם הוא האמון וההערכה שנותן להם מי שמשתמש בהם. העובדה המעניינת היא ששלושת החפצים חסרי הערך הללו הצליחו לשנות את העולם בלי שיש בהם שום דבר מצד עצמם.

לאה גולדברג כנראה רצתה ללמד את ילדינו על הממד הסובייקטיבי בעולם שלנו, כלומר שהרבה ממנו לא כפוי עלינו אלא תלוי בנו. ערכם של דברים נקבע במקרים רבים לפי מה שאנחנו נראה בהם. יש מקום לערכים וליצירתיות, ולא הכל כפוי עלינו. אבל מבלי משים (כנראה) יצא לה שיעור יסודי על משמעותו של הכסף. אגב, כעת גיליתי שאני לא מקורי כל כך. ראו על כך במאמרו של נחום אבניאל כאן.

מבוא 'היסטורי'

הסיפור הכלכלי שלנו מתחיל בקהילת אנשים שחיים יחד ומקיימים יחסים הדדיים בינם לבין עצמם. אדם אחד הוא נגר מומחה שמייצר כיסאות, השני מגדל עגבניות, השלישי אורג בגדים והרביעי מלמד קרוא וכתוב, החמישי בנאי וכו'. כעת בעל הכיסאות מעוניין שבנו ילמד קרוא וכתוב, והוא פונה לאדם הרביעי ומציע לו עסקה שילמד את בנו תמורת כיסא. אלא שלצערו של הנגר, המלמד לא היה צריך כיסאות, אלא דווקא עגבניות. בצר לו, פונה הנגר למגדל העגבניות ושואל אותו אם הוא צריך במקרה כיסאות ואז יוכלו להחליף כיסאות כנגד עגבניות. אם מגדל העגבניות אכן היה צריך כיסא, הסתיימה העסקה וניתן לחזור למלמד, לתת לו את העגבניות ולסגור את המעגל. אם לא, הכיסאולוג יצטרך לפנות לאורג הבגדים או לפונקציונרים אחרים בקהילה כדי שיצליח לסגור את המעגל. ייתכנו גם מעגלים שכלל לא ניתן לסגור אותם (אני מניח שבמקרה כזה "היד הנעלמה" תתברך הייתה דואגת להיווצרות עוד מקצועות ובעלי מקצוע שיסגרו את המעגלים שנשארים פתוחים במבנה הנוכחי).

בשלב הזה, העסקאות היו מבוססות על סחר חליפין של סחורות ושירותים, וכל עסקה כזאת הייתה בעצם חליפין. איך ידעו כמה עגבניות נותנים תמורת כיסא, או כמה חודשי לימוד נותנים בעד טון עגבניות? היה שם כנראה מכניזם של היצע וביקוש שארגן את הערכים היחסיים באופן שמביא את השוק לאיזון. אם היו צריכים לעבוד שנה לגדל עגבניות כדי להשיג שכר לימוד של שבוע, אז היו נכנסים עוד מלמדים לשוק, מחיר העגבניות היה עולה ומחיר הלימוד יורד, עד שמגיעים לאיזון באופן שעבודה של חודש נותנת תמורה של שירותים וסחורות נחוצים לחודש (באופן מאד גס כמובן).

אני מניח שבשלב ההוא המסחר לא כלל טרנזקציות מתוחכמות מדיי. חליפין הם עניין מאד אינטואיטיבי ופשוט, והוא מארגן את עצמו. אדם לא שאל את עצמו האם ומתי אני בעלים על משהו, ולא הגדירו קנייני משיכה, כסף, חזקה וכדומה. כסף עוד לא היה, אבל גם משיכה וחזקה שהם קניינים טבעיים לא נתפסו כפעולות משפטיות אלא כפעולות טבעיות. כשרצו לרכוש חפץ פשוט שילמו ומשכו אותו אליהם. וכך לגבי חזקה שהיא שימוש בשדה. השימוש מגדיר בעלות, בלי רישומים בטאבו. מושג הבעלות היה גם הוא טבעי ולא מושג משפטי מופשט. ההחלפה של הסחורות והשירותים העבירה את הבעלות שלי על העגבניות למלמד והשירות שלו ניתן לבני (שם אין מה לדבר על בעלות). לא היו הגדרות משפטיות מופשטות, הקניינים היו טבעיים לגמרי ולא הוסדרו משפטית. החיים היו תותים, בלי עורכי דין, בלי שופטים ובלי כל הצרות הללו. אבל כמובן שהיו בעיות שליטה והגנה, ומה שנוגע יותר אלינו היו בעיות כלכליות. כפי שתיארתי למעלה היו עסקאות שלא יכלו להיסגר, אנשים נתקעו עם סחורות ולא יכלו לסחור בהן עם מי שהיה זקוק להן. אנשים נזקקו לשירותים ולא יכלו להשיג אותם אם לא היה מעגל שמאפשר זאת. גם מה שכן הצליח להיסגר היה מאד מסורבל.

אידאת הערך: הכסף כיחידת שווי

בשלב הבא הגיע מישהו עם רעיון מהפכני ואמר שיש לו דרך לייעל את המעגלים העסקיים שתיארתי: הכסף. חשוב להבין שהמצאת הכסף מבוססת על הפשטה קודמת, שיצרה את המושג "שווי", או "ערך". אנשים כנראה שמו לב ששוויה של עגבנייה שונה מזה של כיסא. אם כיסא מוחלף בקילו עגבניות, זה אומר ששווי העגבנייה שונה משוויו של כיסא. עקרונית ניתן להצמיד לכל חפץ או שירות בשוק מספר שמציין את שוויו.

אבל זה כשלעצמו לא ממש משנה את המצב. זה רק מקבע את יחסי החליפין בשוק והופך אותו לוודאי יותר. אבל עדיין כדי להשיג מלמד לבן שלך אתה צריך למצוא יצרן עגבניות שרוצה כיסאות וחוזר חלילה. מה שכן נוצר כבר כעת הוא מושג מופשט שמייצג את הערך של כל סחורה או שירות עבור כל צד בעסקה. אם נתתי לך קילו עגבניות, אני כבר יכול עקרונית לומר כמה אתה חייב לי. אבל זוהי רק אפשרות תיאורטית, שהרי כל עוד אין לנו שפה שמבטאת את השווי ומשהו שמייצג אותו, איך בדיוק אני יכול לומר לך שאני חייב לך שווי של קילו עגבניות? איך אומרים זאת בשפה שקיימת בשלב החליפין?

לכן התבקש כאן הצעד הבא, והוא דווקא צעד בכיוון ההפוך: קודם נעשתה הפשטה (חילצנו את המושג 'ערך' מתוך יחסי החליפין של סחורות בשוק), וכעת נעשית המחשה (הפיכת המופשט למוחשי). ניתן לקבוע יחידת שווי שמודדת את כל הסחורות והשירותים. יחידה כזאת מיוצגת על ידי חפץ כלשהו, לצרכינו כאן זה יהיה מטבע, כמו שקל, ין, או דולר, ובאמצעותה נמדוד שווי של ככל סחורה או שירות בשוק. כעת במקום לומר לך שאני חייב לך קילו עגבניות, או שווי של קילו עגבניות, אני יכול לומר לך שאני חייב  לך 20 שקל או 5 דולר. כל אחד יכול כבר לתרגם זאת למונחי כיסאות, בגדים, או לימודים.

אגב, היו מקומות שיחידת השווי מומשה בסחורה נפוצה, כמו מלח. אבל כמובן שבעסקאות ההן המלח לא תפקד כסחורה אלא ככסף, כלומר כיחידת שווי. מי שקיבל אותו לא בהכרח היה צריך מלח לשימוש ישיר (להמליח מאכלים), אלא השתמש בו לצורך ביצוע עסקאות אחרות שלו (כדי לקנות שירותים וסחורות שהוא צריך). זו תכונתו של מטבע הכסף בכלל. אין לו שום שימוש ואין לו ערך עצמי (אני מתעלם מהשלב שבו למטבע היה ערך עצמי, ולא הסכמי, דרך שווי המתכת), פרט לקונוונציה שהוא מייצג יחידת שווי. ממש האגוזים של לאה גולדברג.

היתרון של ההמצאה החדשה הוא מובן מאליו. זו לא רק שפה לנסח כמה אני חייב למישהו. כעת בעל הכיסאות שרוצה למצוא מלמד לבנו, יכול לשלם לו ישירות בכסף, והמלמד ישתמש בכסף כדי לקנות את העגבניות שהוא מעוניין בהן. מי שרוצה מלמד לא חייב למצוא מלמד שצריך כיסאות, וגם לא למצוא גורם מתווך כדי לסגור את המעגל המסחרי עם המלמד שצריך עגבניות. באמצעות הכסף השוק המסחרי הופך להיות משוכלל ומשומן יותר. אם הסנאי היה רוצה לשכנע את גמד היער לתת לו לגור בביתו שבעץ, היה עליו להתחייב לו שימנע את הריסת ביתו אם יבואו פועלים וירצו להרוס אותו. ומה אם הם לא יבואו? או שלא יודעים מראש שהם יבואו? אנחנו תקועים. אבל האגוזים הם יחידת השווי שמשמשת אותם כדי לממש מידית את הטרנזקציה, והשימוש העתידי בהם היה יכול להיות בכיוונים שונים. אם לא היו באים פועלים לכרות את העץ, גמד היער יכול היה  לקדש בהם אישה למשל.

אם כן, המצאת הכסף הייתה כרוכה בתהליך של הפשטה ואחריו תהליך של המחשה: הפשטה של סחר החליפין ויצירת המושג המופשט 'שווי' שהיה מונח שם ברקע אבל לא מומשג. ולאחר מכן המחשה של השווי המופשט על ידי מטבעות/שטרות כסף. אלו עצמים קונקרטיים ומוחשיים, אבל עניינם הוא אך ורק ייצוג של המושג המופשט 'שווי'. זוהי הדרך להגדיר שווי ולהעביר אותו מאדם אחד לזולתו.

מהו שווי?

כאן ישנה נקודה עדינה וחשובה מאד. ניתן לתהות האם שווי אינו אלא פיקציה מועילה, או שמא אנחנו רואים את השווי כסוג של יישות מופשטת, אידאה אפלטונית אם תרצו? בשלב הראשון אני מניח שזה נתפס כפיקציה שערכה הוא ביעילותה המעשית, אבל בהמשך המצב משתנה מן הקצה לקצה. אחרי שהשווי מיוצג באמצעות עצמים קונקרטיים, כמו מטבעות או שטרות, קל יותר להבין שיש דבר כזה שווי. זו לא רק פיקציה נוחה שאנחנו עושים בה שימוש לייעל את המסחר, אלא השווי הוא מושג מופשט, ואנחנו סוחרים בו. כשאנחנו מעבירים מטבעות מיד ליד הדבר אומר שהעברנו שווי, אלא שהפעולה המופשטת הזאת צריכה המחשה לצרכים משפטיים.

מהו כסף?

חשוב להבין שבדיוק כמו לשווי, גם לכסף אין שום שימוש מצד עצמו, ולכן כל דבר שרירותי יכול לתפקד ככסף. זה תלוי בערך שנותנת לו החברה. זוכרים את האגוזים של לאה גולדברג? או את המלח שתפקד ככסף יכול היה באופן עקרוני להיזרק בסוף לים, ועדיין הוא הביא לא מעט תועלת בדרך. בשום שלב לא צריך להשתמש בו להמלחת מאכלים.

שימו לב שלפטיש או למאכל כלשהו יש שווי, אבל בנוסף יש לו גם שימוש. הפטיש משמש לתקיעת מסמרים, העגבנייה משמשת למאכל והכיסא לישיבה. לכל אלו יש שווי שנגזר מהשימוש שלהם (ערך השוק של השימוש, הוא בדיוק כפי שנקבע בשלב של סחר החליפין). מטבע או שטר כסף הם חריגים במובן הזה שיש להם שווי, אבל הוא שרירותי. אין להם שימוש, ולכן אצלם לא השימוש קובע את השווי. מי שקובע אותו הוא הסכמה חברתית (המלך, השלטון, או סתם מועצת האזרחים). זה גם לא ממש משנה בשלב הזה, שכן מדובר ביחידת שווי שרירותית, ומה שחשוב הוא שניתן יהיה למדוד באמצעותה באופן יעיל את כל הסחורות והשירותים בשוק. דומני שערכו האובייקטיבי של המטבע מתחיל להיות משמעותי רק כאשר עוסקים בכלכלה בינלאומית, כלומר ביחסים בין יחידות מטבע שונות. בתוך שוק אוטרקי יחיד, ערך המטבע יכול להיות לגמרי שרירותי.

הצורך בהסדרה משפטית

אלא שהמצאת הכסף מתחילה לעורר בעיות משפטיות וכלכליות שדורשות הסדרה. אם לא מחליפים סחורות ושירותים זה בזה אלא משלמים בכסף כנגד סחורה או שירות, צריך להגדיר כיצד והאם קונים את הסחורה, את הכסף, מתי נחלטת העסקה. כעת הקביעה שאתה בעלים על משהו כבר אינה טבעית בלבד, והיא מחייבת הסדרה משפטית. קודם כל, צריך לקבוע את ערך הכסף וזה חייב להיעשות על ידי שלטון או רשות מרכזית (מלך). בניגוד לסחורה, אזרח לא יכול לקבוע לעצמו את ערך הכסף. זו קביעה קהילתית. כמו כן, צריך לקבוע האם מי ששילם כסף קנה בכך את הסחורה או להיפך. צריך לקבוע מה הסטטוס של אדם שקיבל סחורה וחייב כסף (כלומר להגדיר את המושג 'חוב'). יש עניין של קנייה בהקפה ועוד ועוד.

נדמה לי שרק בשלב הזה נוצר מושג של הלוואה, שכן הלוואה היא העברת כסף למישהו אחר לשימושו. אבל כשהכסף עובר למישהו אחר, צריך להגדיר מי הבעלים שלו (מילווה להוצאה ניתנה). אם הלווה הוא הבעלים, אז זו מתנה. אם המלווה הוא הבעלים, אז ללווה אסור להשתמש בכסף. זה לא כמו פטיש שניתן לשאול אותו לשימוש ולהחזירו לבעליו ללא שום בעיה עקרונית ומושגית. שימושו של כסף הוא להוצאה ולא לביצוע פעולה שמותירה אותו בעינו. במובן הזה כסף הוא כמו פרי בשונה מכלים (ראו עוד להלן). אז כיצד ניתן להגדיר הלוואה כמתן כסף לשימושו של הלווה, וביחד עם זה לשמור על זכויותיו של המלווה (שלא התכוון לתת לו מתנות)? זוהי בעיה משפטית, והפתרון שלה הוא עניין להסדרה משפטית. זה כבר לא עניין שניתן להותירו לטבע שיעשה את שלו.

שני המושגים העיקריים שצצים כעת הם הלוואה (לעומת הפקדה) וקניין כסף (לעומת חליפין). הפקדה היא פעולה טבעית, וכנראה הייתה קיימת גם בשלב הפרימיטיבי. הפקדה לשמירה או אפילו השאלה, הן פעולות שלא דורשות הסדרה משמעותית (רק אם קורה נזק). הלוואה, לעומת זאת, היא  פעולה מורכבת הרבה יותר מבחינה משפטית. הוא הדין לגבי הקניינים. קניין החליפין הוא עניין טבעי. אני רוצה עגבניות ואתה כיסאות אז אנחנו מחליפים. אבל כשמעורב כסף בעסקה, זה דורש הסדרה משפטית והגדרות של מצבים שונים. זוהי כבר פעולה שדורשת המשגות תיאורטיות. שימו לב שבקניין כסף, לעומת חליפין, יש אסימטריה מובנית: חליפין הם העברת סחורה מול סחורה, ואילו קניין כסף בנוי ממתן כסף מול סחורה. אבל ראינו שכסף אינו דומה לסחורה, שהרי אין לו שימוש ושימוש בו הוא כילויו (הוצאתו). לכן זו אינה החלפה פשוטה, והיא דורשת הגדרה והסדרה.

שווה כסף ככסף

אחרי שמגדירים את המושג כסף, הסחורה יכולה גם לתפקד כשווה כסף, ובעצם זה מה שהיא הופכת להיות. אם פעם המטרה הייתה הסחורות והכסף היה אמצעי ייעול של המסחר בשוק, בשלב כלשהו המצב התהפך: המטרה היא כסף, ובמקרים רבים דווקא הסחורות מתפקדות כשווה כסף. כך אנשים קונים סחורות שלא מיועדות לשימוש אלא להשקעה (סחורות שנקנות למטרות מסחריות, חנויות, זה כנראה היה כבר בעבר). במקרה כזה הסחורות מתפקדות כשווה כסף ולא כסחורה. ההרחבות הללו מעוררות קשיים, שכן ההסדרה המשפטית של הלוואות ופעולות קנייניות מניחות יחס שונה לסחורה ולכסף, אבל הסחורות לפעמים מתפקדות ככסף.

מתוך כך, אחרי שהגדרנו את קניין כסף מול קניין חליפין, מתעוררת השאלה האם ניתן להחליף סחורות בקניין כסף. כלומר אני נותן לך עגבניות ואתה נותן לי כנגדן כיסאות, אבל הכיסאות משמשים כאן רק כשווה כסף ולא כסחורה. הכיסאות הם ה"כסף" בעסקה הזאת (כמו המלח בדוגמה שהובאה למעלה). עסקה כזאת מוגדרת, אבל זה דורש ליבון נוסף (ראו בהמשך). אז כשמחליפים שווה כסף בסחורה זה ממש כמו חליפין. כיצד נדע אם זה קניין חליפין או קניין כסף? האם זה בכלל חשוב? הסדרה משפטית דורשת המשגה, הגדרה והבחנה בין עסקאות מסוגים שונים.

בה במידה, ישנן גם הלוואות של מזון או חפצים, אבל להערכתי אלו נוצרו רק אחרי שהוגדרה ההלוואה בכסף. הלוואת "סאה בסאה" (אני מלווה לך סאה חיטין ואתה מחזיר לי אחרי זמן מסוים סאה של חיטין אחרות) היא לכאורה רק נגזרת של הלוואת כסף, כאשר המזון משמש כאן כשווה כסף. כמו שמלווים כסף ניתן להלוות סחורות (כשהפירעון יכול להיות מוגדר בסחורות אחרות או גם בכסף). אבל אולי באמת הלווינו את הסחורה ולא כשווה כסף? האם הלוואה במהותה היא תמיד הלוואת כסף (ואם מדובר בהלוואת סחורה, בהכרח היא מתפקדת כאןכשווה כסף)? יש לזה השלכות לגבי דיני ריבית, כאשר סאה חיטין משנה את ערכה בין ההלוואה לפירעון. השאלה היא בעצם האם הלוויתי לך כאן חיטין או כסף (והחיטין היו רק שווה כסף)?

ראינו למעלה שאחרי הגדרת הכסף כמייצג מוחשי של שווי, השווי עצמו החל להיתפס כמשהו קיים. אנחנו בעצם סוחרים בשווי, כשלפעמים הוא ממומש בכסף ולפעמים בסחורות או שירותים. אבל במהות, העולם הכלכלי הפך להיות העברת שווי מצד לצד. הכסף שהומצא על ידינו לצרכי יעילות מסחר החליפין בסחורות, נעמד פתאום במרכז הזירה והפך להיות הדבר האמיתי.

הפשטה נוספת

אלא שאחרי שהבנו שאנחנו בעצם סוחרים בשווי, כלומר שהעברת כספים היא רק דרך מוחשית לבטא העברת שווי מאחד לחברו, אפשר לחזור ולוותר על הכסף כמייצג מוחשי של השווי. במקום זה, אפשר רק לרשום כמה שווי יש לכל אחד, והרישומים הללו יכולים להחליף את הצורך בהעברת כסף. אנחנו חוזרים לשוק שיש בו רק סחורות והכסף נעלם ממנו. בשלב הזה המסחר יכול להיעשות דרך חשבונות בנק, והטרנזקציות נעשות בלי להעביר מאומה ממקום למקום. יש רק רישומים של שורות תחתונות בחשבון של ראובן על חשבון שמעון או להיפך. גם בכסף וגם בסחורות (שנקנו להשקעה. שימוש דורש העברה פיזית כמובן). מסחר כזה יכול להיעשות בלי ששמעון יעביר לראובן שום דבר מוחשי, כמו מטבעות כסף. מכאן צצים כרטיסי אשראי, כרטיסים דיגיטליים, וכיום כסף ומטבעות וירטואליים, וכך כוכבו של הכסף החל לדעוך. הוא עשה את שלו, גרם לנו להבין שאנחנו בעצם סוחרים בשווי, וכעת הוא מיותר (כמובן שבלי מחשבים ואינטרנט זה לא היה אפשרי מעשית, למרות שהאפשרות העקרונית הייתה קיימת גם בלעדיהם).

אם כן, השווי הביא להגדרת הכסף, אבל אחרי שהשתמשנו בכסף הבנו שהוא אינו אלא המחשה של מושג מופשט שבו אנחנו סוחרים ואותו אנחנו מעבירים, השווי. לכן אין שום צורך אמיתי להשתמש בהמחשה הזאת. כך השתמשנו בסולם כדי לטפס על העץ, וכעת, כשאנחנו כבר נמצאים למעלה, אפשר לזרוק אותו. זה נראה לי סוף הדרך נכון להיום. מה יביא עמו העתיד? לא יודע.

בחזרה להבחנה בין שני סוגי החובות בהלכה

כעת נוכל לשוב להבין טוב יותר את ההבדל בין חוב מסוג 2 לחוב מסוג 3. בהלוואה (סוג 2) שמעון לווה כסף מראובן. זה לא פיקדון והכסף מצד עצמו אין לו שום חשיבות. הוא רק סמל. הוא  מבטא באופן מוחשי (ממחיש) את העובדה שיש ברשותי שווי כלשהו. אבל כפי שראינו זה לא מהותי. אפשר גם לרשום במקום כלשהו שיש לי שווי כזה בלי לתת לי מטבעות קונקרטיים, ועדיין יש לי אותו באותה מידה.

בעולם המשפטי הלוואה נתפסת כמצב שבו יש כמות שווי מסוימת (ערך מסוים) של המלווה שנמצא אצל הלווה. לכן אם הלווה אינו פורע יש תביעת ממוני גבך. למעשה בכלל לא היינו צריכים לתבוע. פשוט נרשום את הסכום הזה בחזרה אצל ראובן ובכך ההלוואה "נפרעה". הלווה בכלל לא צריך לעשות כלום כדי לפרוע את ההלוואה, שהרי העברה פיזית של הכסף אינה מהותית.

אבל התורה תופסת את ההלוואה אחרת (לפחות לפי הרמב"ם). מבחינתה זוהי גמילות חסד של המלווה  ללווה, כלומר המלווה נותן מתנה ללווה. אבל זו לא מתנה לגמרי, ולכן התורה מטילה על הלווה מצווה לתת מתנה חוזרת. בין לבין באמת אין למלווה מאומה אצל הלווה. יש חובת גברא על הלווה (מצווה), אמנם כפי שהסברתי ההלכה מתרגמת אותה לשעבוד. אבל בדמי מקח או שכר שכיר, ההלכה רואה את החוב כמו שמערכות משפט אחרות רואות הלוואה. שם יש שווי מסוים של ראובן שנמצא בידיו של שמעון. העובדה שאין כאן מטבעות קונקרטיים לא בהכרח מיתרגמת לחוב של מטבעות לא קונקרטיים. יש שם שווי של ראובן. גילומו במטבעות אינו חשוב, ואין אפילו צורך לדבר על מטבעות לא קונקרטיים. אם היינו מדברים על מטבעות לא קונקרטיים, הייתי מצפה שבעל החוב (המעסיק של השכיר) לא יוכל להוציא את כספו עד הסוף, אלא יצטרך להשאיר ברשותו את הסכום שהוא חייב. הלכתית ומשפטית אין חובה כזאת. הוא יכול להוציא הכל, מפני שהמטבעות אינן מהותיות. מה שבאמת יש לראובן אצלו הוא שווי ולא מטבעות (אפילו לא מטבעות לא קונקרטיים).

אין שום מניעה לקדש אישה בשווי, גם אם אינו מגולם במטבע. העברת המטבע אינה אלא סימבול להעברת שווי, ואם מעבירים שווי דרך רישום בבנק זה אותו דבר בדיוק. לכן אין מניעה לקדש בדמי מקח או בשכר שכיר. מה שבהלוואה לא ניתן לקדש הוא רק מפני שבהלוואה אין אפילו את זה. לראובן אין מאומה אצל שמעון, גם לא שווי. כלום. רק חובת גברא על שמעון לתת לו מתנה חוזרת. אבל אם אין לו כלום אצלו אי אפשר לקדש או לקנות, שהרי קידושין או קניין צריך להיעשות בכסף, כלומר בשווי שהכסף מבטא וממחיש. אם אין שווי שניתן להעביר אזי אין קניין ואין קידושין.

הצעה למבט נוסף על הגדרת הלוואה

עד כאן הנחתי שההבדל בין ההגדרה ההלכתית להגדרה המקובלת להלוואות נובעת מכך שההלכה רואה בהלוואה גמילות חסד, ולכן מתנה. אבל במחשבה נוספת, אם היינו מגדירים הלוואה כמקובל בעולם, אזי משמעותה של הלוואה לא הייתה ברורה, והיא בעצם הייתה חסרת כל משמעות. נניח שאני לווה 100 ₪ כדי לקנות במכולת. אם אותם 100 ₪ לא מבטאים שווי שבאמת נמצא אצלי אלא זהו שווי של המלווה שמצוי אצלי, אזי כשאני מגיע למכולת אין לי באמת במה לשלם. כשאני מעביר למוכר את השטר של ה-100 ₪, אני בעצם משלם לו בכסף של מישהו אחר. הרי השווי שלי לא השתנה בעקבות ההלוואה, ולכן הימצאות השטר בידי אין לה משמעות. זו אחיזת עיניים, כאילו יש ברשותי שווי גדול יותר ממה שיש באמת.

לפי ההלכה הכסף שניתן לי הוא כעת שלי. המלווה לוקח סיכון שלא יהיה לי כסף ואז הוא לא יקבל מתנה חוזרת כנגד כספו. אבל בינתיים באמת ובתמים השווי שברשותי עלה בעקבות ההלוואה, ולכן אני יכול להשתמש בשטר הזה כדי לקנות במכולת. אני באמת משלם מממון שלי. במובן הזה, כדי שלהלוואה תהיה  משמעות אמתית היא חייבת להיות מוגדרת כמו בהלכה ולא כמו במערכות הכלכליות-משפטיות האחרות, אחרת מדובר בפיקציה.

נראה לכאורה שהם מניחים שלכסף הפיזי יש משמעות עצמית, והוא לא רק ייצוג והמחשה של שווי שיש ברשותי. לכן אם יש אצלי שטר של 100 ₪ שלוויתי ממך, גם אם השווי שברשותי לא באמת השתנה (שהרי כנגדו אני חייב שווי זהה למלווה), בכל זאת הם מניחים שכספי באמת התרבה ואפשר לקנות בו במכולת. אני חושב שבמובן הזה ההגדרה ההלכתית דווקא מייצגת את המציאות נכון יותר מאשר ההגדרות המקובלות האחרות, וזה לא רק עניין של הגדרת ההלוואה כגמילות חסד. הטיעונים קשורים זה לזה, שהרי בגלל ההגדרה הזאת ניתן לקנות במכולת, וממילא זה באמת יכול להיחשב כגמילות חסד.

זה רעיון שעלה לי כעת, והוא מציב סימן שאלה גדול על ההגדרות המקובלות. הדברים עדיין צל"ע.

עד כאן ניסיתי להבהיר את משמעותו של חוב מכוח דמי מקח (סוג 3) לעומת הלוואה (סוג 2). ראינו שזה כרוך בהבנת המושג שווי, והבנת יחסו לכסף. בזאת סגרתי את המעגל של הטורים האחרונים, אבל מדאתינן להכי אקדיש לנושא עוד טור שבו אעמוד על כמה השלכות הלכתיות נוספות של התמונה הזאת.