בין משיחיות ל"משיחיות" (טור 585)

בס"ד

בטור הקודם הזכרתי את עניין המשיחיות. טענתי שם שהתייחסותם של אנשי מפלגת הציונות-הדתית למציאות (בפרט התעלמותם משיקולי ריאל פוליטיק) נראית לי משיחית. בטור הזה אנסה להגדיר טוב יותר למה בדיוק הכוונה, לפחות זו שלי, במושג הזה. הדברים מתבססים על עבודה סמינריונית שעשתה בתי ברוריה בעזרתי (שמופיעה כאן באתר), שעוסקת בשאלה האם הציונות-הדתית היא תנועה משיחית. בהקדמה היא כותבת שעיסוק בנושא הזה דורש זהירות, מפני שאין לנו פרספקטיבה ארוכה מדיי, וגם מפני שאנחנו עצמנו מעורבים בתהליכים הללו ומזוהים עם התפיסות השונות, לכאן או לכאן. ובכל זאת, לדעתי זהו דיון שחשוב לערוך אותו, תוך השתדלות לדון בו לגופו. כאן אביא את תמצית הדברים.

גאולה ומשיח כעיקרי אמונה

בי"ג העיקרים של הרמב"ם שמובאים בהקדמתו לפרק חלק, העיקר השנים עשר הוא אמונה בביאת המשיח ובגאולה. הוא מביא שם מקורות מהתורה ומהנביאים לאמונה הזאת. בפרק יא מהל' מלכים הוא חוזר שוב על הדברים. האמונה בביאת המשיח ובגאולה נחשבת אבן יסוד במחשבת ישראל ובזהות היהודית-הלכתית, ולא נראה שיש כיום חכם או פוסק הלכה שחולק על כך.[1]

מעבר לכך שביאת המשיח היא עיקר מחייב, חכמים מצווים אותנו לעסוק בציפייה לישועה. האמונה הזו אינה מצויה רק במישור האינטלקטואלי גרידא (לדעת שהמשיח אמור להגיע), אלא היא מחייבת אותנו למצב נפשי מסוים: ציפייה. ביטוי חד לעניין זה מצוי במימרא במסכת שבת לא ע"א:

אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר?

כלומר ישנה תביעה מכל אדם לצפות לישועה, וזה משהו שמעבר לאמונה בביאת המשיח, כפי שמסביר בחידושי הר"ן שם:

צפית לישועה. פי' רש"י ז"ל לדברי הנביאים ע"כ. ועוד צריך לבאר צפית לישועה בימיך. ולא אמר צפית שתבוא ישועה לישראל דמי שאינו מאמין זה אפיקורס הוא שהאפיקורסי' אינן מאמינין שתבוא ישועה לעולם לישראל, כן פי' בתוספות:

אם כן, הציפייה צריכה להיות קונקרטית ולא כאמונה באופן כללי.

בנוסף, בתנ"ך ובספרות חז"ל ניתנים כמה וכמה סימנים ותיאורים של הגאולה ושל דור הגאולה,[2] כמו שינויים בהתנהלות העולם (לא חד משמעי, פרט לשעבוד מלכויות שברור שאמור להתבטל),[3] פריחת הארץ, שיבת היהודים אליה[4] וכדומה. הסימנים הללו מעוררים לעיסוק בגאולה ובזיהוי התקופה בה היא תבוא. לא רק שהם מאפשרים את העיסוק הזה (כי אפשר להשוות את סימני התקופה לסימנים שנתנו הנביאים וחז"ל), אלא נראה שמתן הסימנים גם מהווה לגיטימציה לעצם העיסוק. לפעמים העיסוק הוא תיאורטי בלבד (אולי כחלק מהציפייה לגאולה), אך בדרך כלל המוטיבציה לעסוק בסימני הגאולה ובזיהוי התקופה מתעוררת בתקופות קשות, או בתקופות בהן הסימנים הללו לכאורה מתחילים להתקיים (כך אכן משתמע מהביטוי "קץ מגולה", בסנהדרין צח ע"א). אין צורך לומר שתופעה זו בהחלט רווחת בזמננו, והיא אחד מאדני היסוד של השקפת הציונות-הדתית.

בין משיחיות ל"משיחיות"

הקדמה זו מעוררת את הקושי הבסיסי ביחס למושג 'משיחיות', שקיבל קונוטציה שלילית. מה יכול להיות שלילי במשיחיות? לכאורה יש חובה להאמין בביאת המשיח ולעסוק בה, ואולי גם לקרב את בואו. האם יש מקום לקונוטציה שלילית ביחס למושג משיחיות? לצורך ההמשך אבחין בין משיחיות ללא מירכאות, שהיא תיאור ניטרלי ועובדתי של התייחסות לביאת המשיח, לבין "משיחיות" עם מירכאות, שהיא תופעה שנתפסת אצלנו כשלילית. הניסיון להגדיר אותה מביא אותנו קודם כל לחישובי קיצין ואולי גם לדחיקת הקץ.

הבעייתיות ביחס לעיסוק בגאולה והבאתה

באותה סוגיא במסכת סנהדרין דנים בחישובי קיצין. בתחילת הסוגיה שם (סנהדרין צז ע"ב) אנו מוצאים כמה וכמה חכמים שחישבו קיצין:

תניא, רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר". לא כרבותינו שהיו דורשין "עד עדן עדנין ופלג עדן", ולא כרבי שמלאי שהיה דורש האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש, ולא כרבי עקיבא שהיה דורש עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ. אלא, מלכות ראשון – שבעים שנה, מלכות שניה חמשים ושתים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה.

אולם על אף שכל אלו עשו זאת, בסופו של דבר הפסוק בחבקוק נדרש כגנאי למחשבי קיצין:

מאי ויפח לקץ ולא יכזב – אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר אם יתמהמה חכה לו.

מדברי הגמרא כאן היה מקום ללמוד שאין לתלות את הציפייה למשיח בחישוב כלשהו. אולם אין כאן אמירה ברורה שאסור כלל לעסוק בחישוב  הקץ ולדרוש את הפסוקים. בסוף הסוגיה באמת נראה שהעיקר הוא לא לתלות את הציפייה בחישוב, אבל לא מוצאים שם איסור על עצם החישוב. כך באמת גם עולה בבירור מדברי רש"י על הסוגיה. אך בדברי הרמב"ם ניתן לראות שלדעתו אסור אף לפרש את הפסוקים באופן שמחשב את הקיצין. ניכר מדבריו החשש מעצם העיסוק בנושא זה, כאילו היה כאן חומר נפץ מסוכן. גם בספרו ההלכתי הוא חוזר על כך, לאחר שהוא מסיים את סימני הגאולה ואפיוני מלך המשיח, הוא מזהיר (הל' מלכים יא, ד): "אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו". ועוד הוא כותב (הל' מלכים פי"ב ה"ב):

וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.

גם דחיקת הקץ נחשבת כפעילות בעייתית. כך למשל בשלוש השבועות במסכת כתובות (קיא ע"א) לפי גרסה אחת אנחנו מושבעים לא לדחוק את הקץ (והגרסה שלפנינו היא לא לרחק אותו. ראו ברש"י שם). אבל גם לגבי זה ניתן להעלות תהיות. כך אנו מוצאים בסנהדרין כ ע"ב:

וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה.

היה מקום להבין שזו מצווה שנאמרה לשעתה (בעת הכניסה לארץ). אך מקורות נוספים מלמדים שמצווה זו נאמרה לדורות. ואכן אחת המצוות שמנויות בספר המצוות של הרמב"ם היא בניית המקדש:

והמצוה העשרים היא שצונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שיתבאר והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש.

מצווה זו מוסכמת על רוב ככל מוני המצוות, והיא הלכה פסוקה.

אמנם אנחנו מוצאים ברש"י סוכה מא ע"ב:

[…] אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך.

הוא קובע שבית המקדש ירד בנוי מן השמים, כלומר לא אנחנו נבנה אותו. ידועים דברי הערוך לנר שם, שמתייחס לדברי רש"י הללו, וכותב שעוד ראשונים הסכימו להם,[5] אבל בכל זאת אינו מוכן לקבל אותם:

ולכן הי' נלענ"ד דודאי ביהמ"ק לעתיד לבא יבנה בנין ממש בידי אדם ומה שנאמר מקדש ד' כוננו ידיך שנדרש בתנחומא שירד למטה הוא ביהמ"ק רוחני שיבא לתוך ביהמ"ק הנבנה גשמי כנשמה בתוך הגוף וכמו שירד במשכן ובבית המקדש האש של מעלה תוך האש של הדיוט שנבער בעצים. וכן נראה במכילתא דדרש מפסוק מכון לשבתך פעלת ד' שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה ועל זה קאמר מקדש ד' כוננו ידיך שלעתיד לבא כשימלוך ד' לעולם ועד לעיני כל באי עולם ישכון למטה בתוך מקדש שכבר בנוי הוא ומכוון כנגד ביהמ"ק של מטה והיינו שירד למטה תוך המקדש שיבנה.

טענתו היא שיש עלינו מצווה לבנות אותו, ומה שכתבו הראשונים שהוא ירד בנוי מהשמים, כוונתם היא שבית מקדש רוחני ייכנס לתוך בית המקדש הגשמי שאנחנו בונים.[6]

ייתכן שאחד משורשיה של המחלוקת הוא אידיאולוגי, ולא רק פרשני. אם בית המקדש העתידי ירד מהשמים כי אז אין מקום למשיחיות ששואפת לבנות אותו. מאידך, העובדה שיש מצווה לעשות זאת מלמדת שהדבר כן מסור בידינו. זהו אותו מתח משיחי-גאולי שהצגנו עד כאן. ויכוחים דומים מתעוררים בדורות מאוחרים יותר לגבי הבאת הגאולה, וניתן לראות מקורות נוספים בספר אם הבנים שמחה, שמוקדש כולו לנושא זה.

ובאמת לאורך ההיסטוריה עד ימינו, עיסוק במשיחיות ותנועות משיחיות מעוררים חשש כבד. המשיחיות מצטיירת פעמים רבות כהזויה ומנותקת, ואולי אף מסוכנת. כיצד ייתכן שהניסיונות לממש אמונה כה יסודית וחשובה עבורנו נתפסים כמעשים בעייתיים? במה שונות פעולות לקידום והבאת המשיח ובניית המקדש מפעילות למען שמירת שבת? ניתן אולי להעלות הבחנות טכניות, כמו בין חישוב תאריך מדויק לניסיון לזהות תקופה כללית וכדומה. אבל חילוקים כאלה לא יכולים לענות על הקושי הבסיסי שהוצג כאן.

דומה כי שורש העניין מצוי בתופעת משיחיות השקר, ובחששות שמתעוררים לאור תולדות התנועות המשיחיות שאעיר עליהן בהמשך.

האם יש במשיחיות שקר עבירה הלכתית?

חשוב להבין שעל אף כל האמור עד כאן, לא מצאנו איסור הלכתי לעסוק בישועה, לפעול להבאתה, או לעסוק בחישובי קיצין. גם לשונו התקיפה של הרמב"ם (הל' מלכים פי"ב ה"ב) שהוזכרה למעלה, מלמדת שמדובר על הוראה הנהגתית ולא הלכתית.[7] נראה שהמושג 'משיחיות שקר' הוא מושג שבמהותו הוא יותר סוציולוגי-היסטורי מאשר דתי-הלכתי.

לשם השוואה, אעיר בקצרה על מושג מקביל אך שונה, 'נביא שקר'. התורה עצמה, ואחר כך גם התלמוד והפוסקים, אוסרת להיות נביא שקר, וגם לשמוע לו.[8] האם יש איסור מקביל להיות משיח שקר? לא מצאנו בשום מקום איסור כזה. אדם שמכריז על עצמו שהוא משיח, יכול להיות טיפש, לא שפוי, ובדרך כלל גם מזיק, ואולי כל אלה יחד. אבל לא נראה שהוא עבריין, לפחות לא במובן ההלכתי.[9]

המסקנה היא שמשיחיות שקר היא מושג שיסודו היסטורי-סוציולוגי, לאור תופעות שהתרחשו בהיסטוריה, ולאור הנזקים שנגרמו מהתופעות הללו. לכן הטיפול בתופעה הזאת וביישומיה העכשוויים צריך להתבסס גם על ניתוח היסטורי, לא פחות מאשר על בחינת מקורות תורניים והלכתיים.

מבט על ההיסטוריה: תופעת משיחיות השקר

בתולדות ישראל קמו לא מעט אישים ותנועות שהכריזו על עצמם כמשיחים, או ככאלו שאמורים להביא את הגאולה. רובם ככולם התבדו לבסוף. חלק מהם עשו את מעשיהם בשוגג ובתמימות, ויש אפילו כאלה שמסבירים את אי התממשות הגאולה בזמנם בכך שהדור לא זכה, כלומר אינם מוכנים להכיר בכך שהמשיחיות התבררה כמשיחיות שקר. אחרים נזכרים לדיראון עולם כרשעים ומוליכי שולל. לגבי חלק מהם התנהלו ויכוחים מרים, ולגבי אחרים יש עוד ויכוחים עד עצם היום הזה. נציין כי הרמב"ם מביא גם את הנצרות והאיסלם כסוגים של משיחיות שקר (אבל מצביע גם על צדדים חיוביים שיש בהם, כסוללים את הדרך למונותאיזם יהודי שלם. ראו הל' מלכים פי"א ה"ד שתובא להלן).

אין פלא, אם כן, שהקונוטציה שמלווה כיום מונחים כמו 'משיחיות' או 'תנועה משיחית', היא שלילית בעליל. לאור ממצאי ההיסטוריה זה באמת מצטייר כרעיון הזוי, מנותק מהמציאות, במקרים רבים קיצוני, ולכן גם מעורר פחד וחשש.

ביטוי קיצוני לחשש הזה מצוי בהגותו של ישעיהו לייבוביץ, אשר אמר: "אני מאמין במשיח שיבוא. לעולם הוא יבוא. משיח שבא הוא משיח שקר".[10] לפי גרסה אחרת הוא אומר: "משיח שהגיע אינו משיח, או אינו משיח יהודי" (זהו כמובן רמז בוטה לנצרות, שרואה את אותו האיש כמשיח שכבר בא). כוונתו היא לומר שהמשיח הוא רעיון שמטרתו להניע אותנו לפעולה ולהשתפרות ולשמור על התקווה, אך לא ניבוי היסטורי. לדעתו ביאת המשיח לא אמורה להיות אירוע היסטורי, אלא חזון אוטופי שלא אמור להתממש. העיקר הוא החתירה לקראתו ולא התממשותו בפועל. גם דוד בן גוריון, קבע פעם:[11]

משיח טרם בא, ואיני מאחל למשיח שיבוא. ברגע שמשיח יבוא – יחדל להיות משיח. כאשר תמצאו כתובתו של משיח בספר הטלפונים – אין הוא משיח יותר.

מדוע השלילה הנחרצת הזאת כלפי ההתממשות ההיסטורית של רעיון המשיח? מדוע הפוטנציאליות של המשיח היא יסוד כה מהותי בעיניהם? פרסיקו בדבריו שם תולה זאת בדעיכת המחאה והשאיפה לפעול שמניעה את היהדות מאז ומעולם. אך דומה כי אי אפשר כאן להתעלם גם מהחשש להשפעות והשלכות של המשיחיות באם תתבדה, כמו הייאוש ואבדן האמונה, כפי שקרה לא פעם לאורך ההיסטוריה.

אבל התפיסה המרכזית ביהדות כמובן אינה מקבלת את הפרשנות הזאת. האמונה בביאת המשיח נתפסת אצל שלומי אמוני ישראל כאמונה היסטורית בעליל. אולם הסכנות שמניעות את לייבוביץ ובן גוריון לפתח תפיסות כאלה בהחלט קיימות, וחשוב להבין כיצד מתמודדים איתן. הטענות הללו מעמידות בסימן שאלה לא קטן את עצם אפשרותה של תנועה משיחית, שכן הסכנה והחשש כרוכים תמיד בעקבה.

ההתייחסות הזאת באה לידי ביטוי בהתייחסויות שליליות לכל תנועה אידאולוגית שפועלת באופן נחרץ מדיי למען הגשמת האוטופיה שלה. המושג 'משיחיות' הוצמד לקומוניזם כמו גם לפרוגרסיביות של ימינו, שהן תנועות חילוניות לגמרי. כאן זה מבטא קיצוניות וחד ממדיות בתפיסה ובהתנהלות, שמלווה בחוסר אבחנה ובהיעדר קשב לאופציות ודעות אחרות. הממד האסכטולוגי לא קיים בתנועות הללו, ולכן השימוש במונח 'משיחיות' נראה מטפורי. אבל אולי דווקא בגלל זה הדוגמאות הללו מעידות טוב יותר על מהותו של המושג האמתי.

מדוע הקב"ה מעמיד משיחי שקר, ואיך יודעים שהם שקר?

הרמב"ם בהל' מלכים פי"א ה"ד כותב:

ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים שנאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד.

הרמב"ם נותן כאן מדד כיצד ומתי נוכל לדעת שמלך שקם לנו הוא אכן המשיח האמתי. קריטריון אחד הוא ההצלחה. משיח שנכשל אינו משיח. אבל הוא עדיין יכול להיות מלך כשר מבית דוד. אם אינו מבית דוד או שלא פועל להשבת ישראל לתורה הוא אינו משיח. לאחר מכן הוא מסביר את תופעת משיחי השקר בכלל, שעניינה לנסות אותנו. מעניין שהוא רואה בזה את מעשה ידי הקב"ה, הוא שהעמיד אותו, ולא מדובר בסתם חטא של אדם שמתיימר להיות משיח.

בהמשך דבריו באותה הלכה הרמב"ם מביא מטרה נוספת של כמה ממשיחי השקר (הוא מתייחס לנצרות ולאסלם):

אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנ' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. כיצד. כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.[12]

אם כן, משיחים אלו גם הם מעשה ידי הקב"ה, אלא שהם לא נועדו רק לנסות את ישראל אלא גם לתקן את העולם ולהכשיר את הדרך לקראת המשיח האמתי. אני מניח שגם הרמב"ם אינו רואה בישו ובמוחמד אישים חיוביים וגם לדעתו במעשיהם יש בעייתיות. התועלת ממעשיהם היא רק תוצאה שיצאה מאליה (side effect).

בחזרה לציונות-הדתית: מהי "תנועה משיחית"?

השאלה שמתעוררת כאן היא האם לא נכון לראות בציונות-הדתית תנועה משיחית. מדובר בתנועה שבניגוד למה שהיה נהוג לאורך ההיסטוריה, רק לצפות ולייחל לגאולה, החליטה גם לפעול מעשית לקידומה. ניתן כמובן להגדירה כתנועה משיחית בלי הקונוטציה השלילית, ובמובן הזה די ברור שהגדרה זו נכונה. השאלה היא האם אין בכך מרכיב שלילי כמו בכל משיחיות?

ניתן לבחון את השאלה הזאת בשני מישורים: 1. העובדתי-תוצאתי. 2. ההתנהלותי-ערכי. למעלה ראינו ברמב"ם שמשיחיות שקר נמדדת דרך ההצלחה שלה. אבל אנחנו נמצאים מוקדם מדיי על הציר ההיסטורי כדי ליישם זאת לגבי הציונות, שכן היא נמצאת רק בתחילתה. אין לנו דרך לקבוע כעת האם בסוף המהלך הזה אכן תגיע הגאולה או שהוא ייכשל. בטור הקודם הזכרתי את המסורת שבית שלישי אינו חרב, אבל לפי זה אין בכלל משיחיות שקר. כל מי שיקים את הבית השלישי או ינסה להקימו אינו משיח שקר בהגדרה. הסברתי שם שאני גם מפקפק מאד בתוקפה של המסורת הזאת עצמה, ולכן נראה שעלינו לחכות ולראות, וההיסטוריה תאמר את דברה.

האפשרות השנייה היא לבחון זאת דרך ההתנהלות בפועל. זה כמובן תלוי בשאלה האם למשיחיות שקר יש מאפיינים בעצם ההתנהלות שלה, ולא רק דרך הצלחתה. אפריורי, סביר מאד שכן. כשאנחנו באים לשפוט תנועה משיחית, כלומר לקבוע האם היא בעייתית (ולא רק עובדתית, האם היא חותרת לגאולה), לא סביר לעשות זאת על בסיס הצלחה. אם היא מתנהלת כראוי והייתה יכולה להצליח – אזי זה שהיא נכשלה לא יהפוך אותה לתנועה שלילית. אולי הדור לא זכה (ע"ע חב"ד. כל 'משיח' שנכשל מסביר את עצמו כך). מן הראוי לשפוט אדם על בסיס מניעיו ודרך התנהלותו, ולא דרך תוצאות מעשיו, שלא תמיד תלויות בו. לכן, אם אנחנו רואים משיחיות כביטוי בעל קונוטציה שלילית, עלינו להגדיר מאפיינים שליליים של התנהלותה, מעבר לתוצאות המהלך (שיכולות אולי להוות אינדיקציה להתנהלות שלילית. אם מניחים שמי שפועל לא נכון הקב"ה לא מסייע לו להצליח).

חשוב להבין שאי התלות בתוצאות קיימת גם בכיוון ההפוך. גם אם נסקור את מקורות הנביאים וחז"ל ונמצא שההערכה של אישי הציונות-הדתית את התקופה שלנו אכן משקפת אותם אל נכון, כלומר שסימני הגאולה באמת מתממשים בזמננו, הדבר אינו בהכרח עונה על השאלה. גם אם ישנה התאמה מלאה בין תקופתנו לבין התיאורים בספרי הנביאים ובחז"ל, עדיין יש מקום לטעון שאסור לנו להסיק מכך מסקנות. משיחיות שקר יכולה גם להיות אופן התנהלות וצורת פעולה, ולא רק אי התאמה למקורות או כישלון עובדתי-היסטורי. מכאן יוצא שאפילו אם המהלך יצליח עדיין אין זה אומר שלא הייתה כאן משיחיות שקר. צריך לזכור שגם "תנועות משיחיות" קודמות עשו שימוש בסימני הגאולה. כל משיח הביא אסמכתאות וראיות, טובות יותר או פחות, לטענתו לכתר המשיח.

ובכלל, לא סביר לזהות משיחיות שקר עם טעות בפרשנות של הפסוקים או של המציאות. טעות כשלעצמה אינה דבר מגונה. די ברור שחלק  מהבעייתיות של משיחיות השקר נעוצה  בצורת הפעולה שהתנועה או האנשים הללו נוקטים בה לאור האסמכתאות הללו, ולא רק בעצם הבאת האסמכתאות עצמן.

תנועה משיחית: ניתוח אפריורי

אם ההתבדות ההיסטורית אינה בהכרח קריטריון ל"תנועה משיחית", כיצד ניתן להגדיר אותה? ניתן להציע כמה אפשרויות להגדיר זאת:

• הגישות הכי קיצוניות (לייבוביץ ובן גוריון) יאמרו, שאמונה במשיח קונקרטי וריאלי, גם בלי פעולה לטובתו, היא משיחיות שקר. אני מניח שגישה זו אינה מתאימה למסורת שלנו.
• גישה מעט פחות קיצונית תאמר שעצם העובדה שאתה פועל להביא את המשיח בצורה מעשית הופכת אותך לשותף ל"תנועה משיחית" במובנה השלילי. המשיח הוא רעיון, אדם, או תקופה, שאליהם יש לצפות, והם גם אמורים להתממש (לא כדעת לייבוביץ), אבל עדיין אסור לפעול מעשית כדי להביא אותם. הם אמורים לבוא מן השמים (כדברי רש"י במסכת סוכה שהובאו למעלה).
• גישה עוד פחות קיצונית תאמר שאמנם ניתן לפעול להבאת הגאולה, אבל השאלה היא כיצד. לפי גישה זו מה שמגדיר "תנועה משיחית", או משיחיות שקר, הוא עשיית פעולות בעייתיות לשם כך. גם כאן ניתן להצביע על כמה סוגי בעייתיות:
  1. פעולות שיש בהן איסור הלכתי.[13] לדוגמה, התנועה הציונית הקימה מערכת משפט שאינה פועלת על פי ההלכה, ולכאורה זה כרוך ממש באיסור 'ערכאות'.
  2. פעולות באופן שלא מקובל במסורת שלנו, גם אם לא מדובר בעבירה במובן ההלכתי הפורמלי. לדוגמה, שיתוף פעולה עם חילונים וכופרים, שכולל הקמת מערכת שלטונית שאינה פועלת על פי התורה. דוגמה אחרת היא מרידה באומות ודחיקת הקץ (נגד שלוש השבועות שמובאות במסכת כתובות דף קיא). רבים מהחרדים רואים בהתנהלות כזאת סממנים של משיחיות שקר, או "תנועה משיחית".
  3. פעולות שאין להן הצדקה בחשיבה הריאלית, או הפרזה בכוחנו. לדוגמה, מכירת כל רכושנו ועלייה לארץ שממה שאין לנו סיכוי ריאלי להצליח להתיישב בה. מה עוד שזה כרוך גם בלקיחת סיכון בטחוני מול מדינות ערב (ומול העולם). התגרות והכרזת מלחמה על מעצמות. יש שתולים משיחיות שקר בפעולות מסוג כזה.

כדי להתקדם עלינו לנסות ולבחון את התנועות המשיחיות שפעלו בעבר, ולנסות לזקק מתוך ההתייחסות אליהן את המרכיבים השליליים של המשיחיות. זה עצמו בעייתי, שכן ההתייחסות הזאת עצמה לא בנויה על מקורות אלא על תחושות של אנשים. רבנים שכתבו מה שכתוב על אלרואי או שבתי צבי או כל משיח שקר אחר, הביעו עמדה לגבי משיחיותם, אבל אין להם מקורות שמבססים את העמדה הזאת. לכן קשה ללמוד מדבריהם קריטריונים מחייבים למשיחיות. אבל כאמור המושג משיחיות במובנו השלילי אינו הלכתי, ולכן אין דרך לברר אותו בכלים הלכתיים מתוך מקורות. זהו יותר ניסיון היסטורי לזקק כיצד נהגו לאורך הדורות לתפוס משיחיות שלילית.

תמצית היסטורית

לפני כמה שנים יצא ספרו של בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם,[14] שמנסה להציב את הרצל כחלק מסדרת משיחי השקר לדורותיהם. הספר נכתב מפרספקטיבה חרדית והוא מגמתי מאד (ראו בעבודתה של ברוריה), ובכך הוא מצטרף לספרות חרדית פולמוסית קודמת שמבקרת באופן חריף את המשיחיות הציונית. קשה להימנע מהתחושה שחלק מהביקורת החרדית הזאת מבוסס על אותם חששות ממשיחיות בכלל, ולא בהכרח בגלל התוכן הספציפי של המשיחיות הציונית. לפעמים זה אפילו לא מודע, אך זה בהחלט נמצא ברקע. ניכר שמטרת הספר כולו היא להגיע לכך שהרצל הוא האחרון (בינתיים) בסדרת משיחי השקר ההיסטוריים. תיאור זה מעורר חוסר נחת (בלשון המעטה), ובכל זאת הטענה טעונות בדיקה ישרה.

מספר התנועות המשיחיות הוא גדול.[15] בעבודתה ברוריה סוקרת את התנועות המשיחיות העיקריות בהיסטוריה היהודית ואת ההתייחסויות הרבניות אליהן, ומזקקת מהתמונה הזאת כמה פרמטרים שמאפיינים משיחיות שקר. כאן אין המקום להיכנס לפרטים ההיסטוריים, ולכן אביא רק את תמצית המסקנות. היא מחלקת את התנועות הללו לארבע קטגוריות, ובתיאורים אני מביא כבר התייחסות לקריטריונים אפשריים למשיחיות:

• בר כוכבא אופיין כמי שמפעיל כוח לא הגיוני מבחינה צבאית ופוליטית, מתריס כלפי מעלה ("כוחי ועוצם ידי"), אבל נראה שהוא לא חורג מההלכה. אין לגביו גם עדויות לשימוש במיסטיקה וקבלה. חכמים חשובים תמכו בו, אבל בשורה התחתונה תוצאות מעשיו היו הרות אסון.
• הנצרות חרגה לגמרי מההלכה, ובוודאי מעיקרי האמונה המסורתיים. ככל הנראה היא עשתה שימוש במיסטיקה, וייחסה לנביא או המשיח שלה תכונות אלוהיות. היא יצאה מכלל היהדות, והתוצאות הרות האסון לכל אורך ההיסטוריה ידועות.
• אלרואי, לעמליין, מולכו (ואולי הראובני), היו משיחים שעיקר הבעיה אצלם הייתה הפעלת כוח ומדיניות לא רציונאלית והזויה. הם לא חרגו מההלכה ומעקרונות האמונה. אמנם גם אצלם התוצאה וההשלכות של מעשיהם היו בעייתיות מאד. לפחות לגבי מולכו, לדעת כמה חכמים ההיסטוריה קיבלה וקיבעה אותו כדמות מופת. מכאן הסקנו שבסוג המשיחיות הזה (שלא כרוך בחריגות מההלכה) בעיקר התוצאה היא שקובעת את ההתייחסות אליהם.
• שבתי צבי והשבתאים ודאי חרגו מההלכה ומהאמונה, וסיימו בהמרת דת. הם השתמשו במיסטיקה ובקבלה ונתנו לה פרשנויות חדשות וחריגות. בנוסף, הם גם עשו פעולות לא הגיוניות וכוחניות, והביאו צרות ואסונות רוחניים על העם. זו משיחיות למהדרין.

במבט הזה כבר ניתן לראות שהסוג השני והרביעי הם פשוטים יותר. שם ניתן היה לקבוע כבר בזמן אמתי שמדובר ב"תנועה משיחית" ומשיחיות שקר, שכן כל הקריטריונים מופיעים שם. שני הסוגים האחרים הם לא חד משמעיים, ונראה שההשלכות והתוצאות של מעשיהם קבעו במידה רבה את היחס אליהם. ההנחה המובלעת כאן היא שהמשיח האמתי יכול אולי להפעיל כוח לא רציונלי, להיות מאופיין בתכונות מיוחדות מאד ושייקשרו אגדות בשמו. אם הוא יצליח, אז יתברר למפרע שהוא אכן היה המשיח.

סיכום: מאפייניה של "תנועה משיחית"

אם נסכם, ניתן להצביע על כמה מאפיינים שמופיעים ב"תנועות משיחיות" ואצל משיחי שקר (לא כולם בכל התנועות): בדרך כלל זה מתעורר בתקופה קשה ליהודים. קם אדם עם כריזמה שמחולל מופתים, או שהוא בעל כוח ועושר מופלג. נוצרת סגידה אישית אליו (שירים לכבודו, וימים טובים לזכר אירועים בחייו). הוא מביא ראיות מהמקורות לדבריו ונותן אותות לגאולה ולביאת המשיח. עוסק במיסטיקה וקבלה, ולפעמים נותן לה פרשנות משלו. הוא פועל אקטיבית להבאת הגאולה, או בדרכים מיסטיות או בדרכים פוליטיות וצבאיות-כוחניות. בשלב כלשהו הוא מתחיל לעבור עבירות ולחרוג ממסורת ההלכה והאמונה. הוא מסתגף וצם ונראה כאיש מעלה. הוא משיב את העם בתשובה כחלק מההכנה לביאת המשיח. הוא עושה מעשים פזיזים ולא רציונאליים מבחינת השיקולים הרגילים, ומפעיל כוח לא בשיקול דעת. יש למעשיו תוצאות הרות אסון (אכזבה והתפרקות מהאמונה וההלכה, ייאוש והתאבדויות, המרת דת, רדיפות שמתגברות מצד הגויים, חילול השם שמתבטא בלגלוג של הגויים על אמונתנו).

במקרים רבים יש המתעקשים להמשיך ולראות בו משיח גם אחרי הכישלון, ואז מגיעים הסברים בדיעבד: זה משיח אמתי אבל הדור לא זכה. המשיח התאחד עם האלוהים ויחזור אלינו. הוא לא באמת מת, אלא זה רק נראה לנו כך. לא הבינו אותו נכון. וכדומה.

דיאגנוסטיקה

יש כמה בעיות שמקשות על חכמים לאבחן בזמן אמתי האם מדובר במשיחיות שקר, כלומר "תנועה משיחית", או במשיח אמתי שמחולל תנועה משיחית (בלי מירכאות). ישנה עמימות מובנית בהגדרות המשיח והגאולה. מעבר לזה, קשה מאד לאתר ולאבחן היסטורית את הופעת סימניה. ההיתלות בקבלה מקשה מאד על הדיאגנוזה של התופעה. הצרות והתקוות המתעוררות כשמופיע 'משיח', עלולות להביא לראייה לא מאוזנת ומוטה של התופעה. ה'משיח' עצמו יכול לפעול מתוך כוונות טובות ובתמימות, ובסופו של דבר אף למות כקדוש על קידוש השם. בנוסף לכך, תמיד ישנם הסברים בדיעבד לכישלון. ומעל הכל, התוצאות של אותה משיחיות באות רק אחרי התרחשותה, ולכן בזמן אמתי קשה להעריך ולשפוט אותה. קשה מאד להימנע מהמחשבה מה יקרה כשיופיע המשיח האמתי? האם אז תהיה לנו וודאות ברורה לגביו?

בספרות הפולמוס הליטאית בת ימינו תיארו גם את המשיחיות החב"דית בתקופת הרבי האחרון ואחרי מותו כסוג של שבתאות.[16] ואכן קשה להכחיש שיש לא מעט קווי דמיון בין התופעות הללו. הרבי היה אדם כריזמטי וחכם מאד. הוא פעל רבות להשיב אנשים בתשובה כחלק מתהליך הגאולה אליו הטיף. הוא חולל תנועה עולמית שמונה אלפים רבים של אנשים, שמונהגת על ידי היררכיה קפדנית. הוא זכה וזוכה להערצה עיוורת עד כדי סגידה ממש. רבים חושבים עד היום שהרבי לא מת. רבים גם מערבבים אותו בצורות שונות עם האלוהות, בחייו ואחרי מותו. כמו כן, יש שמשתמשים בפרשנויות מיסטיות שונות לכל מעשה שהוא עשה, כולל חריגות הלכתיות (כמו אי שינה בסוכה, זמני תפילה וכדומה). הוא נהג במנהגי מלכות שונים, ובגלל מעמדו הרוחני-פוליטי-כלכלי עלו אליו לרגל מנהיגים מכל העולם. סיפורי מופתים אופפים אותו למאות ואלפים. ההכרזה על משיחותו נאמרת במקומות רבים במסגרת התפילה בבית הכנסת (גם אחרי מותו). אחרי מותו נשלחים לקברו פקסים עם שאלות, ונערכים גורלות בכתביו כדי להורות לאנשים מה עליהם לעשות במצבים שונים (שידוכים, עסקים וכדומה). אגב, מעשים אלו כרוכים באיסורי דאורייתא ("תמים תהיה עם ה' אלוהיך", דורש אל המתים, מכשף ומעונן וכדומה). במהלך חייו נקבעו ימים טובים לכבוד אירועים בחייו. אחרי מותו נוצרו, כצפוי, הסברים שבדיעבד שמצדיקים את היחס אליו: זה משיח אמתי אבל הדור לא זכה. המשיח התאחד עם האלוהים ויחזור אלינו. הוא לא באמת מת, אלא זה רק נראה לנו. בניגוד למקובל בחסידויות אחרות, בחב"ד מקפידים לא למנות אדמו"ר חדש שיהיה היורש. לצורך כך יצרו גם תיאוריה מיסטית לפיה הרבי השביעי הוא האחרון.[17]

יש לציין שאחת האינדיקציות לכך שתופעה היא "תנועה משיחית" היא התוצאות של האכזבה ממותו וכישלונו של ה'משיח'. תוצאות אלו דווקא לא הופיעו בפועל באופן משמעותי בהקשר החבד"י. האמונה ברבי ממשיכה, אבל לא ידוע לי על תופעות של המרת דת, ייאוש מהגאולה, או עזיבת המסורת. התירוצים, שמיועדים בדיוק למנוע את הדברים הללו, כנראה "מספקים את הסחורה" במקרה זה.

כבר הערתי למעלה שמשיחיות שקר אינה עבירה הלכתית פורמלית, לפחות כל עוד היא לא חורגת מגבולות ההלכה. אבל במקרה של חב"ד יש גם חריגות מההלכה, וגם בלעדיהן הטעם המר של השבתאות מקשה מאד להתייחס לתופעה כזאת בביטול. השאלה האם מדובר בתופעה של משיחיות שקר שנויה במחלוקת בין חכמי הדור. מספרים שהרב שך כינה את חב"ד "הכת הקרובה ביותר ליהדות". יש חיבורים שטוענים שיש בזה עבודה זרה ומשיחיות שקר. תלמידי חכמים אחרים אמנם מגנים חלק מהתופעות ואף מלגלגים עליהן, אך נמנעים מחריצת משפט ברור. יש לשער שהדבר נובע בעיקר מהערכתם הרבה לרבי ולפעליו, ולמפעלים החשובים של חב"ד בכל העולם עד היום. סיבה אפשרית נוספת לכך היא שאין למותו תוצאות קשות כמו אחרי "התנועות המשיחיות" האחרות.

בין המקובלים והחסידים ישנן תופעות של ניסיונות להביא את המשיח באמצעות פעולות מיסטיות. אלו לא תנועות משיחיות במובן המלא, שכן אין שם פעולה מעשית משום סוג שהוא (למעט אולי עלייה לארץ ישראל, שהיא מצווה כשלעצמה בלי קשר לגאולה), ובוודאי לא עבירות וסטייה מהאמונה. מקובלים ואדמו"רים לכל אורך הדורות ניסו לעשות פעולות של קבלה מעשית להבאת הגאולה, בדרך כלל בסתר. יש שראו בחסידות בכלל תנועה משיחית (זהו ויכוח ידוע בין גרשום שלום לבן ציון דינור)[18]. אריה מורגנשטרן שהוא היסטוריון שעוסק בחקר המשיחיות היהודית, טוען שתחילת היישוב היהודי בצפון הארץ (טבריה וצפת) יסודו בניסיון של מקובלים להביא את הגאולה. כך גם לגבי תחילת היישוב היהודי בירושלים במאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה.[19]

זהו נושא רחב ולא ניכנס לפרטיו. בעצם ההתנהלויות הללו קשה לראות "תנועה משיחית", אבל עדיין היו מקרים שבהם היו לכך תוצאות קשות (האכזבה מכך שהניסיון לא הצליח). בשורה התחתונה דומה כי במשפט ההיסטוריה כמעט אף אחד לא מתייחס לאירועים אלה כ"תנועה משיחית", וגם לא ידועה לי ביקורת קשה על המשיחיות של אלו שעסקו בכך.

מהי הסיבה לכך? ראשית, הפעולות נעשו בסתר. שנית, המניעים היו טהורים. שלישית, לא היו כאן פעולות של כוחניות לא מוצדקת ולא מבוססת, ולא היו השלכות של נקיטת צעדים לא סבירים אצל אנשים אחרים. לא היו כאן עבירות וחריגה מהמסורת. לא היה כאן איש שהוכתר כמשיח או נביא. בדרך כלל לא היו כרוכות בזה פרשנויות חריגות למקורות הקבליים. התוצאות בדרך כלל היו מינוריות. התופעה לא היתה דרך תנועה ציבורית, אלא היו אלה פעולות של אנשים פרטיים. המסקנה היא שעצם העובדה שפועלים להבאת המשיח, (לפחות כל עוד הפעולות נעשות בתוך ד' אמות) אינה מספיקה כדי להישפט כפעולה "משיחית" (במובן השלילי).

היו בעבר תקופות קשות שבהן התעוררה ציפייה משיחית שהביאה אנשים לנקוט בצעדים לא ריאליים. בכמה מהמקרים הללו קם תלמיד חכם גדול בישראל ונשבע שהמשיח לא יגיע. לדוגמה, במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה בירושלים. התעוררה בירושלים תנועה משיחית חזקה מאד,[20] אמנם לא פרסונלית, כלומר בלי משיח כריזמטי שעמד בראשה. תוצאותיה של התנועה הזאת היו אכזבה והתנצרות המונית. בעקבות העניין, מסופר שר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים באותה תקופה, קם ונשבע בפומבי שהמשיח לא יגיע השנה. הוא עשה זאת כדי למנוע את האכזבה הצפויה. זהו צעד מאד חריג ומרחיק לכת מאדם שאמון על המסורת שיש לחכות למשיח בכל יום שיבוא. נראה שלתפיסתו הייתה כאן גזירה של בית דין של מטה שהקב"ה לא יביא את המשיח, כדי למנוע את התוצאות הקשות של "התנועה המשיחית" הזאת. יש סיפורים דומים על הצמח צדק ורבי אהרון קוטלר. הרב אבינר, מספר סיפור דומה על ר' יעקב גזונדהייט, רבה של ורשה. פעולות כאלה מעידות על הסכנה שראו חכמים במשיחיות שקר, עד שהרשו לעצמם להישבע שהמשיח לא יבוא (ולקוות שהקב"ה ידאג לקיום שבועתם).

בשליש האחרון של המאה השמונה-עשרה הייתה עלייה גדולה של החסידים לארץ ישראל, בראשותם של ר' מנדלי מויטבסק ור' אברהם מקליסק, שני גדולי תלמידי המגיד ממזריטש. שלושים שנה אחר כך, בתחילת המאה התשע-עשרה, עלו בעקבותיהם לארץ גם תלמידי הגר"א, בראשות שניים מגדולי תלמידיו, ר' מנחם מנדל משקלוב ור' סעדיה ב"ר נתן נטע מוילנא.[21] שתי העליות הללו יכולות גם הן להיחשב כתנועה משיחית, אבל איני מכיר התייחסות אליהן כ"תנועה משיחית". הסיבה לכך היא שמדובר אמנם ברצון לקדם את הגאולה באמצעים מעשיים, אבל האמצעים הללו לא כללו פעולות בלתי סבירות, התגרות באומות ודחיקת הקץ, או חריגה מהמסורת האמונית וההלכתית. להיפך, הפן המעשי של התנועות הללו היה קיום מצוות יישוב ארץ ישראל. זו, כמובן לא קשורה לשאלת הגאולה. לפי רוב ככל הפוסקים ישנה חובה הלכתית לעלות ולשבת בארץ ישראל, ולכן מעשיהן של שתי התנועות הללו לא נחשבות כפעולות "משיחיות". אין כאן יומרה לגאולה קונקרטית שיכולה להיכשל, ולכן גם לא היו צפויות אכזבות והתוצאות הקשות שמתלוות אליהן.

הציונות הדתית

בחלקה האחרון של העבודה נכנסת ברוריה לתיאור התנהלותה ותפיסותיה של הציונות-הדתית. הביקורת החרדית בהחלט רואה אותה כ"תנועה משיחית" (עם מירכאות, במובן השלילי), אבל לאור המפה ששורטטה עד כאן, נראה שקשה לאפיין אותה ככזו. אין שם חריגות מההלכה, ובדרך כלל גם לא פעולות לא ריאליות. אין שם גם משיח פרסונלי.

היו כמה מראשי והוגי הציונות-הדתית שהתייחסו לביקורות החרדיות הללו, ואף הסכימו להן בחלקן. מאידך, זה לא מנע מהם לתמוך בתנועה הציונית. לדוגמה, הרב שמואל יעקב רבינוביץ מאלקסוט, מראשוני הרבנים שהצטרפו לתנועה הציונית בראשות הרצל, כתב: [22]

אין לה [לתנועה הציונית] שום קשר ודמיון אל תנועת משיחי השקר, שהוליכו שולל רבים מעמנו בעתים ובתקופות שונות; היא לא תשגה בהזיות ודמיונות, לא תדחק את הקץ, ולא תאמר לעשות דברים היוצאים מגדר יכולתנו. גם איננה נוגעת במאומה באמונת המשיח האמיתית המקווה באחרית הימים.

בלחץ הביקורת החרדית, נראה שהוא אפילו מסתייג מעצם שרבובה של אמונת המשיח לתפיסה הציונית-דתית. מטרתו לטעון שהם כלל לא פועלים להבאת המשיח, ולכן אינן תנועה משיחית.

שנים רבות מאוחר יותר, כותב ר' אברהם קורמן, הוגה ציוני-דתי, בתגובה למהדורה הראשונה של ספרו של המבורגר:[23]

אדם הטוען או מרמז שהוא המשיח במובן של בחיר ה', להביא גאולה לעם היהודי, למרות שההשגחה לא בחרה אותו לכך ולא הודיעה לו בנבואה שהוא הגואל, הרי הוא משיח שקר. אדם המופיע ובידו תוכנית, כיצד לעזור או להציל יהודים בצורה מעשית וטבעית, אין הוא נכלל במושג של "משיח שקר", כי לא התיימר כלל להיות כזה.

כאן הוא לא מתכחש להיותה  של הציונות חלק מתהליך הגאולה, אבל הוא מצביע על כך שהדבר  נעשה בדרכים הגיוניות לתיקון מצבו של העם, ושאין כאן הכרזה על אדם שהוא המשיח בלי שאכן הוא נבחר לכך על ידי הקב"ה.

התנועה הציונית (החילונית) לא נתפסה על ידי חבריה כתנועה שמטרתה העברה על דת והובלת היהודים לכפירה. מאידך, קשה  להתכחש לכך שרבים מהמצטרפים אליה אכן נטשו את קיום התורה והמצוות (להערכתי, חלק  מהסיבה הוא עצם היחס החרדי השלילי לתנועה הזאת, תפיסה שבנתה את עצמה). להבנתי אין בכך כדי להגדיר את הציונות כ"תנועה משיחית" מפני שזה היה חלק מתופעת ההשכלה והמודרניות שקדמו לציונות. יש גם בסיס לטענה שהציונות דווקא הצילה רבים מהתבוללות, שכן היא הציבה אתגר יהודי לאומי גם למי שלא מחויב למסורת ולהלכה. יתר על כן, היא הביאה מיליוני יהודים לארץ, ובכך מנעה פיסית, ומונעת עד היום, את התבוללותם.

בדיון הזה עלתה גם השאלה האם תנועה שפועלת להבאת הגאולה יכולה להתנהל על ידי יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות. לשאלה זו יש התייחסויות רבות בכתבי ההוגים הציונים דתיים. כבר הראי"ה קוק מתייחס לשאלה זו, כשהוא קובע שההתיישבות בארץ היא אתחלתא דגאולה. יתר על כן, הוא טוען שמה שמוביל את החלוצים הוא אכן מחויבות לתורה, אלא שהיא לא מודעת להם עצמם:[24]

מה שהם רוצים אינם יודעים בעצמם, כל-כך מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלוהים, עד שאפילו מי שאומר שאיננו נזקק כלל לרוח ה', כיוון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל הרי הרוח האלוהי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כורחו.

לשאלת ערכן של מצוות שמקוימות ב'מתעסק' כבר התייחסתי ולא אשוב אליה כאן. אבל יש כאן ניצני מיסטיפיקציה של ההתבוננות במציאות ובאנשים שפועלים בה. נראה זאת להלן.

בהחלט ניתן לראות בציונות הדתית ציפיות משיחיות שעלולות להיכזב ובמקרה של כישלון התהליך להביא לתוצאות קשות (ברוריה הביאה שם את אמירתו של הרב קלנר, שלפיה אם מדינת ישראל תיחרב הוא מוריד את הכיפה. ביטוי "משיחי" ושבתאי צרוף).

בשורה התחתונה, דומני שהמאפיין העיקרי שאולי יכול להכניס את הציונות הדתית תחת הכותרת של "משיחיות" היא ההתחשבות בשיקולים לא ריאליים בקביעת המדיניות ודרכי הפעולה. ניתן לחלק את זה לשני חלקים שונים: א. עצם השיקולים המטפיזיים. ב. שיקולים שנוגדים את הריאל פוליטיק. אתייחס כעת לשני החלקים הללו בזה אחר זה. הדברים ייבאו כאן בתמצית, ופירוט נוסף עם מקורות וציטוטים שונים ניתן למצוא בעבודתה של ברוריה.

א. שיקולים מטפיזיים

בכמה מקומות בעבר עמדתי על כך שיש משותף לציונות-הדתית ולמתנגדיה הקיצוניים מהכיוון החרדי. שני הצדדים הללו בונים את תפיסת עולמם על אדנים מטפיזיים. אלו רואים בציונות אתחלתא דגאולה והללו רואים בה עקבתא דמשיחא או מעשי הסיטרא אחרא. הצד השווה לשניהם שהם מנתחים את האירועים ההיסטוריים במונחי מושגים מיסטיים מטפיזיים, ואף מקבלים החלטות לפי שיקולים כאלה. זה עומד בניגוד למה שהיה מקובל בזרם המרכזי של המסורת שלנו לאורך הדורות. חכמים לא קבעו התייחסות לתופעות, קבוצות, אירועים, או אישים, דרך התשתית המטפיזית שמניעה אותם. התייחסות ריאלית לאירועים וקבוצות אמורה להתבסס על שני פרמטרים: 1. ההלכה (מצוות ועבירות בדרך ההתנהלות האמורה). 2. שיקולי ריאל פוליטיק (סיכויים וסיכונים). לכן התייחסות דתית ריאלית אמורה לקבוע את יחסה לציונות, לטוב או למוטב, דרך התנהלותה של הציונות עצמה. החילוניות שלה, הסיכויים והסיכונים שבמהלך, המצוות (יישוב הארץ וכו') וזהו. אבל גם הציונות הדתית וגם ההתנגדות החרדית לא עושות זאת. הן קובעות את יחסן לאירועים ולמהלך דרך שיקולים מטפיזיים (מה יביא את הגאולה ומה ירחיק אותה). זו התייחסות משיחית בעליל, וחשוב להבין שהיא ממש לא טיפוסית להתייחסותם של חכמים לאירועים לאורך הדורות.

חשוב לחדד שבינתיים איני עוסק בסכנות שנגזרות מהתייחסות כזאת. טענתי היא שעצם ההיזקקות לשיקולים מטפיזיים היא "משיחיות", שכן אדם אמור להתייחס לעולם ולהתנהלותו במשקפיים ריאליות. זאת גם אם לדעתו מה שעומד בבסיס האירועים הוא תהליכים קוסמיים ומיסטיים, הם לא יכולים ליטול חלק בקביעת ההתייחסות שלו לאירועים הללו. שימו לב, הטענה שהציונות היא אתחלתא דגאולה כשלעצמה אינה "משיחית". זו ספקולציה מטפיזית, נכונה או לא, אבל גם אם זו טעות מותר לנו לטעות. מיסטיקה, יהא יחסנו אליה אשר יהא, אינה איסור. ה"משיחיות" כאן היא בקביעת מדיניות ויחס לתהליכים הללו לאור השיקולים המטפיזיים. הדבר דומה לאיסור לדרוש "טעמא דקרא". גם שם אין איסור לעסוק בפרשנות לטעמי המצוות, אבל יש איסור להשתמש בשיקולים הללו במסגרת ההלכה, כלומר להסיק מהן מסקנות הלכתיות.

ב. שיקולים לא ריאליים

בטור הקודם עמדתי על כך שבמקרים מסוימים ההתייחסות לשיקולים מטפיזיים גורמת לנו לנקוט במדיניות לא ריאלית. אנחנו סומכים על הקב"ה שיביא לנו את הגאולה ולכן מרשים לעצמנו סיכונים שאסור לנו לקחת במשקפיים הריאליות. כמו שאמר בן גוריון: במדינת ישראל מי שאינו מאמין בניסים אינו ריאלי. לא אשוב לנקודה הזאת כאן, אבל זו כבר "משיחיות" במובנה המלא. נקיטת צעדים בעייתיים ומסוכנים בגלל הערבות האלוהית שיש לנו כביכול לתוצאות המהלך. הפרשנות המיסטית (והמסורות המפוקפקות שעליהן היא מסתמכת), מביאה כאן לנקיטת צעדים שיכולים להיות הרי אסון. זוהי "משיחיות" פר אקסלנס, ובמובן הזה המצבים שבהם היא מופיעה מגלים על ה"משיחיות" שהייתה טמונה במחשבה הציונית-דתית גם קודם לכן.

סיכום

בטור הקודם נזקקתי לטענה שהתעלמות משיקולים של ריאל פוליטיק היא מאפיין של "משיחיות". בטור הזה רציתי לשים את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר, דרך הגדרת המושג "משיחיות" (במירכאות, לעומת משיחיות במובנה העובדתי-ניטרלי). זהו מושג חמקמק שקשה להציע לו הגדרה חדה. אבל ראינו כמה מאפיינים שלו כפי שניתן לזקק מהתופעות ההיסטוריות שנכנסו תחת הכותרת "משיחיות".

המסקנה היא שמעבר למאפיינים הקיצוניים של סטייה מההלכה, מיסטיפיקציה פרועה וביצוע צעדים מטורפים, משיחיות שרלוונטית אלינו היא מתונה יותר, ומורכבת בעיקר מנקיטת עמדה וקבלת החלטות על בסיס שיקולים מטפיזיים. במקרים קיצוניים גישה כזאת גם מביאה להתעלמות משיקולי ריאל פוליטיק ומסיכונים. הביטוי הקיצוני הזה בהחלט קיים באגפים נרחבים של הציונות הדתית בימינו (ראו בטור הקודם), אבל שורשי העניין (ההיזקקות למטפיזיקה) היו קיימים בה, כמו גם במתנגדים אליה, מאז היווסדה.

[1] בספר העיקרים מאמר א פרק א מביא את דעת רבי הלל מהתלמוד שלכאורה מפקפק בביאת המשיח, אבל זה רק בדיון האם זה עיקר או עניין רגיל. גם אצלו אין ספק בתוקפה של אמונה זו.

[2] ראו משנה סוף מסכת סוטה.

[3] ראו רמב"ם הלכות מלכים פרק יא, הלכה ג, ופרק יב שם, והל' תשובה פרק ט.

[4] יחזקאל לו, ח, ובבבלי, סנהדרין צח ע"א ועוד.

[5] ראה על כך, ר' יששכר טייכטאל, אם הבנים שמחה, בודפשט תשג, בעיקר בפרקים השני והשלישי.

[6] יש לציין שבדברי רש"י זה בלתי אפשרי שהרי הוא מדבר על איסור בנייה ביו"ט. הדברים דחוקים, אבל דווקא הדוחק מלמד עד כמה היה חשוב לבעל ערוך לנר להציג עמדה חליפית.

[7] הרמב"ם עצמו מחשב את הקץ באיגרת תימן שלו. נראה שהוא עושה זאת כדי לעודד את לב היהודים שאליהם נשלחה האיגרת. אילו היה בכך איסור הלכתי בעיניו לא סביר שהוא היה עושה זאת.

[8] ראו למשל רמב"ם הלכות יסודי התורה פרקים ט-י ועוד.

[9] אמנם לגבי מלוכה בכלל יש לדעת כמה פוסקים איסור למנות מלך שאינו מבית דוד (ראו ספר המצוות לאו שסב, ופירוש הרמב"ן בראשית מט, י). אבל דברים אלו עוסקים במינוי מלך ולא במשיחיות שקר. כדי להמחיש את ההבדל: אם יבוא אדם שהוא צאצא של בית דוד ויכריז על עצמו כמשיח על אף שאינו כזה, אין בכך איסור הלכתי (למעט שקר, שגם מעמדו ההלכתי די מפוקפק). ראו גם במאמרו של ארי שבט, "לימוד זכות וחובה בשיטות הרמב"ם והרמב"ן על 'מלכות' החשמונאים", המעין נ, ג, ניסן תשע, עמ' 98-102.

[10] דברים בעל פה, ראו ביוטיוב, "ישעיהו לייבוביץ על ביאת המשיח".

[11] מובא בבלוג של תומר פרסיקו, לולאת האל, במאמר "היהדות כתנועת מחאה", מתאריך 2.5.2012.

[12] קטע זה מצונזר במהדורות הנפוצות, אך הוא הוחזר במהדורת פרנקל.

[13] בסוגיית הבבלי עירובין מג ע"א מבואר שאם יש איסור תחומין בירידה מהרקיע למטה מעשרה טפחים, אז המשיח לא יבוא בשבת ויו"ט. הגרי"ז מוכיח מכאן שהמשיח לא יבוא במחיר של עבירה על איסור דרבנן. מקור אחד לדברים, ראה במאמרו של הרב שמחה אולמן, ישמחו, גיליון 18, פרשת בשלח, י"ד שבט תש"ע, עמ' 3.

[14] מהדורה שנייה ומורחבת, מכון מורשת אשכנז, בני ברק, תשסט.

[15] התופעה מתחילה כבר מהתקופה החשמונאית. יוסף בן מתתיהו כבר מספר על משיחים שבישרו את הגאולה מהרומאים (יהודה בן חזקיה, תוידאס ועוד). לאחר מכן היו ישו הנוצרי ותלמידיו, ויש שמסווגים כך גם את בר כוכבא (לאחר החורבן). התופעה ממשיכה ואף מתרחבת בהמשך ההיסטוריה, ועוד רבים. חלק מופיעים אצל המבורגר, ועוד רבים מופיעים בויקיפדיה ע' 'משיח שקר'.

[16] ראו לדוגמה דומני שהבולט בהם הוא ספרו ההיסטרי של דוד ברגר, הרבי מלך המשיח, שערוריית האדישות, והאיום על אמונת ישראל, ירושלים, אורים 2005. ויותר מאוזנים, שמואל היילמן ומנחם פרידמן, הרבי מלובביץ` בחייו ובחיים שלאחר חייו, הוצאת דביר ומרכז שז"ר, 2011. וכן ספר פופולרי ועדכני יותר: יחיאל הררי, סודו של הרבי, ידיעות ספרים, תל אביב, 2013.

[17] על כך, ועל חב"ד בתקופת הרבי האחרון בכלל, ראו יצחק קראוס, השביעי – משיחיות בדור השביעי של חב"ד, ידיעות ספרים 2007.

[18] ראה מאמרה של מור אלטשולר, "כנגד כל הסיכויים", ברשת: www.jewish-studies.info/files/against-the-odd.doc‏

[19] ראה בעיקר בספריו: מיסטיקה ומשיחיות – מעליית הרמח"ל עד הגאון מוילנא, ירושלים תשנ"ט ; השיבה לירושלים: חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת שלם, תשס"ז.

[20] תיאור ספרותי של התופעה הזאת ניתן למצוא בספרה של שולמית לפיד, כחרס הנשבר, כתר 1984.

[21] ראה על כך במאמרו של אברהם יערי, "תלמידי הגר"א והשתרשותם בארץ", מחניים עז, טבת תשכג.

[22] הדת והלאומיות, ווארשא תר"ס, עמ' 127-8. בדומה לזה, ראה אצל יצחק ניסנבוים, עלי חלדי, ורשה תרפ"ט, עמ' 147. ניסנבוים מתאר פגישה שלו עם בנו של הרב מייזל מלודז', שהטיח בפניו שהרצל נחשב אצל הציונים כמשיח, והוא הזדעזע והתנער  מכך.

[23] קורמן, אברהם, יהודי וארצו, תל-אביב תשנב, עמ' 155.

[24] אורות, ירושלים תרפ, "אורות התחיה" פרק ט.