מבט על מלחמת יום כיפור תשפ"ד (טור 594)

בס"ד

לאלעד, שביקש את הטור הזה

חשבתי כבר בזמן אמתי לכתוב משהו על מלחמות יום כיפור בתל אביב ובכלל. אבל הרוחות סערו ואולי אחרי כמה ימים הדברים יתקבלו בצורה קצת יותר שקולה ומאוזנת. התיאורים שאביא יהיו סכמטיים ולא ייצגו את הסערה במלא תפארתה. הקוראים המעוניינים מוזמנים לחפש בתקשורת. כאן אני רוצה רק להצביע על כמה נקודות חשובות בפולמוס העקרוני שמתרחש בימים אלו, שהסערות בתל אביב הן רק ביטוי אחד שלו. אני חייב לומר שאין בדבריי חידוש משמעותי, והדברים כבר נכתבו, אבל אולי הטור הזה יסייע קצת למקד את העניין. הטור הזה הוא פובליציסטי באופיו. בטור הבא אכנס קצת לרובד העיוני של הדיון.

רקע: ראש יהודי

ארגון ראש יהודי פועל בתל אביב כבר לא מעט שנים. עניינם הוא קירוב אנשים ליהדות (לא חרדית, ולדבריהם יותר מכילה). אני אמנם לא ממש אוהב את מכבסות המילים שמשמשות ארגוני מיסיון כאלה, כמו כתב החידה שפותח את האתר שלהם:

ראש יהודי הינו מרכז למודעות עצמית בלב תל אביב, המעניק תוכן, השראה וחוויה לקהל צעיר המעוניין להעמיק, ללמוד ולהעז לשאול שאלות מהותיות ומרתקות המעסיקות את כולנו.

אתה יכול לנסות ולחשוב שמא הם עוסקים בשאלת ההתעללות בילדים, בפילוסופיה של המוסר ואקזיסטנציאליזם, במהותה של המתמטיקה (שאלת האפלטוניזם), ביחסי יהודים וערבים, או אולי בסדנאות מדיטציה למודעות עצמית (אני מתרשם שזה דווקא כן קורה שם בצורה זו או אחרת. טוב, רציתם יהדות בתל אביב, לא?) וכדומה. אבל אם תמשיכו לקרוא תגלו מיד קווים לדמותו של הפתרון:

ראש יהודי קם כדי לתת מענה לצימאון הגובר והולך לזהות יהודית. כל רבני ראש יהודי אמונים על משנתו של מרן הרב קוק זצ”ל שחינך לקיום תורה מתוך יראת שמים, תוך הקשבה לחיים ההולכים ומתרקמים כאן בארץ.

אז מעבר למכבסות המילים המקובלות בז'אנר, מדובר בארגון בעל מטרה מבורכת. הם נותנים מענה לצימאון, מקרבים אנשים ליהדות, ועוד ברוחו של הרב קוק. מי שמכיר את הרקע יודע שזוהי תגובה ציונית הולמת לארגוני החזרה בתשובה חרדיים (שלמעט העניין עם הרב קוק משתמשים כמעט באותן מילים כדי לתאר את פעולותיהם ומטרותיהם, ודומני שגם בפועל הם לא פחות מכילים ופתוחים).

אלא שלא תמיד היהדות שאותה משווקים שם כל כך נעימה לאוזנו של הציבור החילוני. כך למשל לפני כשבועיים הובא לשם הרב יגאל לווינשטיין, הידוע בעמדותיו הנעימות והמכילות (שעוררו בשנים האחרונות לא מעט ביקורות בתקשורת וגם בתוך הציבור הדתי. אחסוך לכם את דעתי האישית בעניין), לשאת מדברותיו באוזני הציבור התל אביבי הצמא. באופן לא מפתיע, בואו עורר מהומות על סף האלימות. אמנם להתרשמותי הדיבורים על לינץ' היו קצת מופרזים ומגמתיים, אבל זו דרכה של תקשורת מגויסת. בכל אופן, למרות הגינויים לאדם שבו מדובר ולדעותיו, המתקפות והמחאות הללו עוררו ביקורות מכיוונים שונים. רבים דיברו על חוסר הסובלנות ועל הליברליות המפוקפקת שמתגלות בעת האחרונה בעיר הליברלית העברית הראשונה והגדולה.

נעבור כעת למלחמה עצמה.

תיאור קצר של האירועים

כבר מזה כמה שנים, ראש יהודי מארגנים תפילות ברשות הרבים שמיועדות לאלו שלא חשים בנוח להתפלל בבית כנסת אבל מעוניינים בחוויה רליגיוזית של תפילה ברחוב כשאתה מחזיק ברצועת הכלב שרובץ לידך כבן המתחטא בפני קונו (זוכרים? מדובר ביהדות תל אביבית). השנה תוכננה תפילה בכיכר דיזנגוף (במסגרת הוצאת הניצוצות מהקליפות), והנה, כמה ימים לפני יום כיפור, עיריית תל אביב הודיעה לארגון ראש יהודי שלא יהיה היתר לשים מחיצות בין נשים לגברים ברשות הרבים. אחרי עתירות לבית המשפט שנדחו, כולל עתירה לעליון (שדחה אותה מנימוקים שהיו בעיקרם טכניים), הוסכם שינהלו תפילה ללא מחיצות.

אבל בערב יום כיפור הוקמה בכיכר במה גדולה מאד ובצדיה הונחו כמה דגלי ישראל כמחיצה דה-פקטו. העניין עורר מהומות בקרב מוחים שבאו להשגיח על קיום החוק (שהוא ורק הוא תמיד נר לרגליהם, כידוע), והדברים נמשכו לתוך יום כיפור עד נעילה ועד בכלל. בסופו של דבר הבנתי שהתפילה הועתקה לבית כנסת סמוך ובסביבתו. המלחמה הזאת עוררה רעש גדול בשמים, אבל גם בארץ. היו שם מראות קשים מאד (ראו למשל תיאור כאן), שהזכירו לרבים פוגרומים ורדיפות דת אפלות, ואני חושב שזה לא היה לגמרי מופרך ומנותק. אנשים בכו שם וניכר שהם חשים ממש כאותם יהודים שהותקפו בגולה הדוויה על יהדותם. אפילו כמה מהקשוחים והציניים שבטובי אנשינו דיווחו על דמעות ועל ייאוש מר בעקבות המאורעות. אין פלא שבעקבות המלחמה, רבים מחו על האלימות, על רדיפת יהדות ועל סתימת פיות, ושוב על ה'ליברליות' בערבון מוגבל כמובן.

רקע פוליטי וחברתי

למען הדורות הבאים או למי שחי עמנו כיום אבל שוהה על הירח בשנה האחרונה, חשוב רק לציין שהדברים מתרחשים על רקע של כמעט שנה של פעילות של קואליציית הזוועה ושל הממשלה האחרונה, שמורכבת מגורמים חרדיים קיצוניים (חלקם חובשי כיפות סרוגות) שמעוררים ביקורת ומחאה חריפה ברחובות שלא שוככת כבר כמעט שנה. המחאה נסובה בעיקר על הרפורמה המשפטית שהם מנסים לקדם, אבל לא פחות מכך על מדיניות שכוללת אוסף מרשים של צעדים בעייתיים מאד במישור הציבורי. אין צורך לומר שלא כל הצעדים שלהם בעייתיים, והמחאה נגדם גורפת והיסטרית לחלוטין (כל צעד של הממשלה מוצג שם כחורבן). המוחים והמחאה כבר מזמן התנתקו מקרקע המציאות (ובכך איבדו אותי, ועוד רבים כמוני, לגמרי).

בכל אופן, הרקע למאורעות יום הכיפורים שתיארתי הוא המלחמה בין הקואליציה הדתית-חרדית והאנטי ליברלית (שמובלת על ידי התנועה הליברלית שמכונה 'הליכוד') לבין חלקים נרחבים בציבור שמאד לא אוהבים אותה ואף רואים בה סכנה קיומית ומידית לדמוקרטיה (ממש לא נכון) ולמדינה (לגמרי נכון). המשבר כבר נמשך כשנה והוא חריף מאד, ורבים (כולל אותי) רואים בו (במשבר, לא רק בצעדיה של הממשלה) סכנה קיומית לחברה ואף סכנה מוחשית וממשית לקיומה של המדינה.

המחאות שתיארתי נגד התפילה והמתפללים בתל אביב נישאו בשם הפרדה מגדרית ומחיצות ברשות הרבים, אבל לכולנו ברור שלא זה היה הנושא. המלחמה שם הייתה חלק מהמחאה המתמשכת כנגד הדתיים והתנהלותם. המוחים לא מאד התעניינו במחיצות וגם לא בחוק ובקיומו. הם רצו לטרפד את התפילה עצמה, או לפחות להכניסה בחזרה לבתי הכנסת. בפרט הם יצאו נגד ארגון ראש יהודי שנתפס כחלק מהחרד"ליות וכמעט כזרוע של הקואליציה החשוכה שלנו. הם לא רצו לראות אותו ואת פעילויותיו בעיר חילונית כמו תל אביב, ובדרך זו מחו גם נגד הקואליציה שהוא מייצג בעיניהם. הסנקציות שהעירייה מטילה על הארגון בסוכות כבר פורסמו ונמצאות בדיון משפטי, ועוד נכונו לנו עלילות. עוד לא תמו יום קרב וערבו.

וואטאבאוטיזם: מבט על חופש הביטוי והפעולה

אתחיל בפלורליזם שדורשים מהעירייה ומציבור המוחים. תביעות דומות עלו ממצעדי בן גביר באום אל פאחם ושאר אירועים כיוצא בזה. אבל פלורליזם דומה היה אמור להתקבל גם מהצד הימני-דתי לגבי מצעדי הגאווה ברחבי הארץ. וכך גם לגבי תפילה רפורמית מעורבת ברחובות בני ברק, בקרית ארבע, או תפילה מוסלמית לשלום אסירי החמאס ביצהר. ומה לגבי מיסיון נוצרי ברחבי ארץ הקודש? קשה להימנע מהרושם שהדרישה לסובלנות כמו גם ההיפגעות משני הצדדים הן מוטות פוזיציה. אף אחד משניהם לא באמת מיישם אותן כלפי עצמו. הסובלנות וההיפגעות הן כלים במאבק הציבורי ובעיניי לא ממש אותנטיים. אני בטוח שהדמעות וההיפגעות אצל אנשים מסוימים היו אותנטיות, אבל זה רק בגלל חוסר מודעות עצמית וניתוק מגמתי מההקשר. מהותית אין כאן שום מקום להיפגע. לא היה כאן לינץ' ולא פוגרום, וההשוואות לקישינב הן דמגוגיה. בה במידה, המוחים לא ממש מתעניינים בשלטון החוק (ע"ע חסימת כבישים), והם גם לא מחו נגד הפרדה מגדרית. הם השתוללו נגד תפילה ודתיים ברחובות תל אביב החילונית. הא ותו לא. בקיצור שני הצדדים בסיפור הזה צבועים להפליא, גם אם לדאבוני חלקם לא מודעים לזה.

לכן תוכלו להבין מדוע אני לא מאד מתרשם מטענות שני הצדדים. אפשר כמובן לעשות חילוקים שונים. למשל, ביצהר אין דרישה לסוג כזה של תפילה, משא"כ בתל אביב (עובדה שתושבים רבים הגיעו לשם כדי להתפלל). מעבר לזה, תל אביב אינה מקום פרטי ("לא העיר של אבא שלהם", כמו שאמר בצדק זעירא, איש ראש יהודי) אלא עיר. מעמדה שונה מזה של יישוב, ורחובותיה אמורים להיות פתוחים לכל פעילות ולכל ציבור. גם תושביה יותר מגוונים מאלו של יישובים שונים, בניגוד למצג השווא של 'עיר חילונית' (לא פעם נוכחתי בכך שלחילונים יש נטייה לראות במרחב שבו הם גרים מרחב חילוני, גם כשהוא אינו ממש כזה). אבל מה עם בני ברק, או מצעדי הגאווה? גם שם מדובר בערים. ומה לגבי המיסיון שנאסר בחוק ברחבי הארץ (כנראה שיש דרישה אליו)? כן, אני יודע, זו מדינה יהודית, אבל גם דמוקרטית. במדינה דמוקרטית יש חופש ביטוי, דיבור ופעולה, כל עוד האחר לא נפגע. וזה שהוא מכריז שהוא נפגע כדי לקבל פריווילגיות, זה בעיניי כמו המוסלמים שמשתוללים כשמציירים קריקטורות של מוחמד או ערבים כשהולכים לידם עם דגל ישראל, או יהודים שעוברים לידם עם דגל פלסטין. כל זה ממש אותו דבר. בקיצור, תל אביב אמנם אינה עיר חילונית, אבל גם אם הייתה כזאת זה לא היה אמור למנוע פעילויות דתיות ברחובותיה. וכך גם לגבי בני ברק וירושלים.

שני הצדדים במשחק הזה צבועים ודמגוגיים באותה מידה, שכן הדרישות לסובלנות מכל הכיוונים מוצדקות באותה מידה ושני הצדדים לא מקבלים אותן כשזה לא מתאים להם. לכן שני הצדדים אינם צודקים כאן. זה אולי יפתיע אתכם, אבל יש משהו משותף לשני הצדדים במלחמות הקולניות הללו: שניהם מסכימים שאין לאפשר הבעת דעות ופעילויות שלא נראות להם, לפחות ברשות הרבים ורצוי גם מעבר לכך. אבל למרבה האירוניה, דווקא בעיקרון המוסכם על שניהם הם שוגים. מדינה דמוקרטית אמורה לאפשר כל פעילות מכל סוג בכל מקום ציבורי, ולא להתחשב בזעקות של קוזקים נגזלים או נפגעים. זה נכון לגבי מצעדי גאווה בירושלים, מצעדי כהנא באום אל פאחם, תפילות נפרדות או נאומים של יגאל לווינשטיין בתל אביב, הכחשת שואה (ראו בטור 6), מיסיון בארץ הקודש וכדומה. אין פלא שחוסר הסובלנות של כל אחד משני הצדדים מתדלק ונותן תחמושת בידי הצד האחר (שכמובן לוקה באותה אי סובלנות).

זה טיבו של חופש ביטוי ושל דמוקרטיה. הפרקטיקות החברתיות-שלטוניות הללו מיועדות לאנשים מבוגרים שלא מעוניינים שיהיו חכמי דור כלשהם (לא אהוד ברק, לא אהרון ברק, לא שקמה ברסלר, לא אייכלר ולא לווינשטיין) שיחליטו עבורם מה נכון ומה לא, ויקבעו מה יישמע ברשות הרבים ומה לא. הכל צריך להישמע בכל מקום והאנשים יחליטו האם רוצים לשמוע או לא, והאם הם מקבלים או לא. זה טיבה של מדינה חופשית ודמוקרטית. אה, וגם יהודית. מי שרוצה כמובן יכול להפגין כאוות נפשו ללא אלימות מנגד לאירועים המגונים בעיניו, או שיארגן מצעד, שיעור, או תפילה אלטרנטיביים, לפי טעמו. שוק הדעות ורשות הרבים אמורים להיות פתוחים לכולם ולא אמורה לעלות תהייה לגבי זכותו של אדם או קבוצה להשמיע דעה או להתנהל כרצונם. כל עוד אני לא פוגע באף אחד אלא רק דעותיי פוגעות במישהו, שייקח כדור ויירגע. נקודת המוצא היא שזכותו של כל אדם להציג כל דעה ולעשות כל מה שירצה, בכל מקום. ושוב, דבריי אלו אמורים נגד שני הצדדים בוויכוח הזה. שניהם לא פועלים למען הסובלנות אלא נגדה, ורק נושאים את שמה לשווא כשזה נוח להם.

כמובן כעת יגידו לי מה לגבי מצעד ניאו נאצי ברחובות בני ברק (איני שולל זאת. גבולי), או הליכה בעירום מלא או אפילו מצעד גאווה בוטה במאה שערים (לדעתי לא סביר). נכון, יש שכל ישר וקשה להתיר הכל, אבל הקו של השכל הישר עובר הרחק מעבר לגבולות שכל אחד משני הצדדים במאבק הנוכחי מעביר אותו לצרכיו. תמיד אפשר להיתמם ולהציג תפילה נפרדת כהליכה בעירום, אבל אלו הבלים מיתממים. לא הכל צריך להיות מותר (שכן לפעמים יש פגיעות גם אם אינן פיזיות), אבל כמעט הכל. במחוזותינו נפוץ כיום שימוש בעלבון ובפגיעה ככלי טקטי להשיג הישגים, אבל זהו כלי מוסלמי והייתי שמח שייכחד ממחוזותינו. אגב, זה תפקידו של השלטון (והמשטרה). לא להיכנע לתחושות פגיעה ולטפל ביד קשה באלו שמשתמשים בהן באופן ציני יותר או פחות. רפיון הידיים של השלטון ביחס לרגשי 'פגיעות' של ציבורים שונים מביא עלינו את הזוועות העכשוויות. אסור להתחשב בזה. לא מוסלמים בהר הבית, לא ערבים באום אל פאחם, לא יהודים במצעד הגאווה, ולא תל אביבים ביחס לתפילות, מופרדות או לא, בכיכר דיזנגוף.

חשוב לי לציין שאיני משתמש כאן בוואטאבאוטיזם במובנו הרגיל, כלומר לתקוף צד אחד בטענה שהוא לוקה באותו כשל שבו הוא מאשים את חברו. הוואטאבאוטיזם שימש אותי כאן רק להראות ששני הצדדים נמצאים באותה סירה בדיוק ולתקוף את שניהם. בקיצור, המלחמה על חופש הביטוי והליברליות אמורה להתנהל על ידי הרוב שפוי נגד שני הצדדים, כי במלחמה הזאת שניהם נמצאים באותו צד, וזה הצד הלא נכון ולא ליברלי. זוהי מלחמת דת חשוכה, וכך עלינו לראות אותה.

תחושות הפוגרום

אגב, אני יכול להבין את תחושות הפגיעה והתיאורים הפוגרומצ'יקיים של המאורעות הללו. מהתמונות ניתן היה להתרשם מהשנאה על פניהם של האנשים, ומהתיעוב שהביעו כלפי דת ודתיים בכלל. תמונות הבכי של אנשים (דתיים) באירוע הזה והזעזוע שהוא עורר אצל אחרים נראים לי אותנטיים. היה כאן סוג של פוגרום, ולו רק מפני שהאירועים הללו לא היו מלחמה על דעות לגופו של עניין אלא גם ואולי בעיקר לגופם של אנשים וקבוצות.

זה מזכיר לי חוויה בלתי נשכחת (אז למה אני צריך להיזכר בה?) מלפני הרבה מאד שנים. בחול המועד סוכות נערך באוניברסיטת תל אביב כנס שכותרתו "שפינוזה, היהודי החילוני הראשון". דומני שכבר סיפרתי עליו כאן בעבר. היה די משעשע, שכן מבין שיטי ההרצאות הכביכול אקדמיות ניכר היה שהחילונים פשוט מחפשים להם רבי ומנהיג רוחני (היו כאלה שהעירו זאת מהקהל). בין היתר, דיבר שם פרופ' מיכאל הר סגור, מי שעמד בראש הליגה נגד כפייה דתית. הוא הסתובב שם כטווס מלווה בשני ברנשים מוזרים, שומרי ראש או יוצקי מים על ידיו, ושלושתם התלהמו בצורה מכוערת כלפי כל מה שריח דת (בעיקר יהודית. כלפי הנצרות הוא דווקא גילה סובלנות די מרשימה) או יהדות נודף ממנו, כאחרוני הפוגרומצ'יקים. אני זוכר שדבריו על הבמה ולאחר מכן וויכוח (מזעזע) שניהלתי אתו ועם שני מלוויו במסדרונות הכנס, עוררו בי תחושות קשות מאד. מעודי לא פגשתי ישירות ובאופן כה בוטה שנאה אנטישמית עזה שמרוחה על פניהם של אנשים שמדברים (?!) איתי, ממש כמו שתיארו לי הוריי מחו"ל. זו אכן הייתה חוויה קשה, שמעיבה קצת על הליברליות שלי ועל הרצון לאפשר חופש ביטוי לכל. אני מניח שזה חלק ממה שעורר את התחושות הקשות במלחמת יום הכיפורים האחרונה. ועדיין, לדעתי צריך להיות חופש גם לבטא שנאה, ויש להתמודד עמה בצורות אחרות (לא בדרך של השתקה).

אגב, השנאה משני הצדדים קיימת כאן כבר לא מעט זמן, וההיטפלות לכך שמדובר בתפילה וביום קדוש ושאר משפטי תעמולה דמגוגיים נראית לי מגמתית לא רצינית. זה קצת מזכיר לי את הזעזוע המגוחך ממעשיו של ברוך גולדשטיין על כך שטבח מתפללים תמימים במערת המכפלה. כאילו אם היה הורג אותם בביתם זה היה סביר. איני רואה שום הבדל בין שנאה או רצח שבאים לידי ביטוי בתפילה לבין שנאה ורצח סתם. משפטים אלו אינם אלא ניצול ציני של כבוד לרגשות דתיים לצרכי תעמולה. בכל אופן, האירועים ביום כיפור האחרון היו רק ביטוי אחד, גם אם קיצוני משהו, של השנאה שיוקדת כאן כבר מזה זמן, וכך יש לראותם.

הערה פסיכולוגית

דיברתי למעלה על החיפוש החילוני אחרי רבי. אוסיף כאן שלדעתי זה מה שעומד גם בבסיס לא מעט מהמחאות העכשוויות. לחילונים נמאס להיות מוצגים (וגם להרגיש בפועל, ובצדק) עגלה ריקה. לדתיים יש ערכים מחייבים שאי אפשר להתפשר עליהם, והחילונים חשים שהם צריכים להציב מנגד עגלה מלאה אלטרנטיבית. אבל התחושה הזאת עצמה יכולה להתפרש בשתי צורות: ניתן להבין אותה כטקטיקה, שהרי קשה קצת להילחם למען הוואקום הקדוש. אבל ניתן גם להבין אותה כמהות: טענה שאכן יש ערכים חילוניים (עגלה מלאה). עם טקטיקות קשה לי להתווכח, שכן הן לא מתיימרות להיות ישרות. אבל במישור המהותי אחזור ואומר שאכן העגלה החילונית ריקה. האנשים החילוניים יכולים להיות נהדרים ומלאי כל טוב, גדושים בחכמה ומידות טובות, אבל זה כאנשים. אין דבר כזה ערכים חילוניים, שכן חילוניות היא מצב שלילי (היעדר אמונה או היעדר מחויבות דתית). אדם חילוני יכול להיות מלא ערכים, אבל אין ערכים חילוניים, ולכן לצערם אי אפשר ולא סביר ליצור דת כזאת. ואפילו הליברליזם, שהוא סוג מסוים של אמונה (לא חילונית) אינו דת והייתי מצפה ממנו לאפשר לאנשים מבוגרים שלא סבורים כמוהו להתנהל כהבנתם ברשות הרבים.

תחושת הוואקום הזאת גורמת לאנשים לצורך עז במילוי עגלתם הריקה. אז הם מייצרים לעצמם דת (שהרי כזכור אין דבר כזה עגלה חילונית מלאה), כלומר אמונות וערכים שעליהם יש להגן בלהט דתי ובשום אופן לא להתפשר ולחשוש לכל מדרונון חלקלק יותר או פחות, כל זאת כאחרוני הדתיים שאותם הם משמיצים (ומדירים). כעת גם להם יש על מה להילחם במסירות נפש. כך הופך הליברליזם הדמוקרטי לדת לא סובלנית ולא מכילה, עם עיקרי אמונה, עם כופרים ואפיקורסים, עם מנהיגים רוחניים, עם הורדת כופרים לבור וסתימת פיות, בדיוק כמו כל דת אחרת שמכבדת את עצמה. כך הופכת הפרדה מרצון של שני המגדרים ברשות הרבים לכפירה בעיקר שעונשה בערך מוות, או לפחות גינוי אלים, משהו כמו נאציזם לחובבי הז'אנר. רק כעת שמעתי על מחלוקת הפוסקים בין גדולי הדור של המחאה נגד הממשלה האם מותר או אסור להשוות (לנאצים). כעת יש גם להם את מפלגת ה'משווים-ניקעס' ושאינם כאלה.

זוהי אמנם פסיכולוגיה בגרוש, אבל יש לי תחושה מאד ברורה שזהו אחד היסודות להיסטריה החילונית המוטרפת בדבר הדתה, הדרה, הזרה, הרווחה, הבזרה, הרפיה, הקלדה ושאר ערכי ה__ה (מלאו את החסר) שעליהם יש ליהרג ולא לעבור ושלגביהם יש להציב סייגים ברורים בפני כל חשש רחוק  של מדרונון חלקלק. עכשיו כולנו דתיים, העגלות משני הצדדים מלאות, וכעת המאבק יכול להתנהל באופן שוויוני. סוף סוף יש תוכן לחיינו. אין להכחיש שהמאבק הזה נותן תחושת סיפוק ומלאות לאנשים שהבורגנות החילונית לא נתנה להם מענה רוחני מספק. המונח 'דמוקרטיה' שמשמש את המחאה בלי שום קשר למשמעותו המקורית, הפך בעצם לדגל דתי. מגילת העצמאות הפכה לכתבי הקודש, ואם יש עו"ד כמו אילן בומבך שמעז לבקר אותה (ראו כאן ובתגובות הסוערות בתקשורת) הם נעלבים כמו אחרון המוסלמים שהזיזו לו את הגבינה.

טוב, קשה לחיות חיים חילוניים, כלומר חיים נטולי רגשות רליגיוזיים. לא כולנו מושלמים, ולכן רק מעטים באמת מצליחים לעשות זאת. אגב, אני חושב שאני הקטן דווקא די מצליח בזה (עבדתי על זה לא מעט. זה לא בא בקלות). מבחינתי אין באמת משהו שמצדיק צעדים דרקוניים והיפגעות כה אנושה משום צד, ואני ממליץ לכולם, כלומר לדתיים משני הצדדים, לנסות ולהגיע למצב ה'חילוני' והליברלי המבורך הזה. אתה יכול להיות מאמין באמונה שלימה במשהו, וביחד עם זה גם אדם רציונלי, הגיוני ואפילו אנושי ומוסרי. למרות מה שהבטן אומרת לכם, ולמרות הטפות הפוליטרוקים משני הצדדים (אם לא אכפת לך אז אתה לא באמת מאמין, בהלכה או בליברליזם) אין שום סתירה בין השניים. לא חייבים להיכנס להיסטריה כדי להוכיח אמונה ומחויבות רצינית למשהו.

אם עוסקים במניעים פסיכולוגיים אי אפשר שלא לשוב למה שמתרחש בשנה האחרונה בשדה הפוליטי. הצדדים הנצים ביום כיפור האחרון מזוהים היטב עם שני הצדדים הפוליטיים, מה שמיקל מאד להבין את הזעם והתסכול של הצד החילוני. הוא חש שנכנסים לרשות שלו ומקדמים שם רעיונות שרודפים אותו. זו לא סתם אנטישמיות, גם אם היא נראית לפעמים כך (אגב, גם האנטישמיות בעבר אולי לא תמיד הייתה משוללת יסוד, וכבר הערתי על כך בעבר. אהוד מטות, שמחתי לתרום ציטוט בשביל הודעותיך האובססיביות).

חשוב לי לומר שהמניעים הפסיכולוגיים-סוציולוגיים הללו הם משהו שאני יכול להבין. קשה לחיות בוואקום, ובמיוחד כשהצד השני מנצל זאת ודורש ממך להתפשר כל הזמן מפני שעגלתך ריקה, ומנסה לכפות עליך את דרכו שוב ושוב. אבל עדיין הבנה אינה הצדקה. איני מקבל תהליך שמייצר ערכים דתיים יש מאין רק כי יש למישהו צורך נפשי כזה (אגב, רבים מאשימים בזה את הדתיים). גם אני נגד הדרת נשים, אבל אני לא רואה בתפילה מופרדת בכיכר דיזנגוף הדרה, ובוודאי לא אכפה זאת על נשים וגברים שמעוניינים בזה. שיהיה להם לבריאות. וכמובן אין כאן משהו שמצדיק 'פוגרומים' (כלומר מחאות שמעוררות תחושות פוגרום). אגב, הייתי מצפה גם מבית המשפט לא לאפשר את הדרת הדתיים הזאת. למרות שהטיעונים בפסה"ד של העליון היו בעיקר טכניים אין לי ספק שהייתה שם ברקע גם אג'נדה.

הדרה והפרדה ברשות ציבורית

הגענו לנושא ההדרה. כבר עסקתי כאן לא פעם בפטרנליזם הליברלי. אותם ליברלים בעיני עצמם כופים ברוב חסדם על אנשים מבוגרים שחושבים אחרת מהם את החשיבה וההתנהלות ה'נכונה'. כך הגענו לתופעות הזויות כמו איסור על השכרת מרחב ציבורי או אפילו אישור להופעה נפרדת של זמר חרדי במקום ציבורי. זה ממשיך באיסור על תפילה מופרדת כמקובל בעם ישראל מזה דורות רבים ברשות הרבים. כך האוניברסיטה העברית לא מאפשרת לסטודנטיות שמעוניינות בכך לרקוד בנפרד במסיבת פורים, וכל זאת בשם הליברליזם. כך גם הגענו למצב שבו ההחלטה הכי הגיונית בעולם של הממשלה הנוכחית (כן, מדי פעם יש גם כאלה), שמנסה לקבוע שעות רחצה נפרדות בשמורות טבע מסוימות (אחרי פיילוט, בזהירות הנדרשת ובמינון נמוך מאד) לטובת אנשים שלא יכולים להשתמש במקומות הציבוריים הללו באופן שמתאים לערכיהם ובכך מודרים מהם, הופכת לצעד פוגעני שמעורר מחאות של קוזקים נגזלים בהמוניהם. בעצם גם זה מוביל לקץ הדמוקרטיה, כמו כל פיפס אפיקורסי שבא מצד הדת הלא נכונה.

בקיצור, אל תספרו לי שהצבת מחיצות בכיכר דיזנגוף בהסכמת כל הצדדים, תוך מתן אפשרות לכל מי שרוצה להסתובב שם כרצונו מסביב, באמת מהווה לאו של ייהרג ואל יעבור בדת הליברלית. אל תאמרו לי שהיא פוגעת לכם בציפור הנפש עד כדי כך. זה בולשיט שאני לא קונה אותו, ולו רק מפני שגם אני שייך למאמיני הליברליזם, לא הדת שהומצאה כאן יש מאין אלא ליברליזם של אמת. אני גם לא קונה את ההתנגדות לזה אפילו אם המתפללים כן היו תופסים את הכיכר ולאנשים לא היה מתאפשר לעבור שם בזמן התפילה (המוחים עצמם מציינים שבשנים שעברו הם כן אפשרו את זה). יש לא מעט אירועים שתופסים לנו את רשות הרבים ומגבילים את תנועתנו בה, ואיני רואה כיצד תפילה שונה מהם. ושוב, אני מאמין שאצל חלק מהאנשים (לאו דווקא החלק הפחות אינטליגנטי) תחושות הזעם הקדוש הן אותנטיות, אבל זוהי תוצאה של שטיפת מוח ופנאטיות דתית מהסוג שאני מנסה להילחם נגדה בעולם הדתי (כלומר הדתי באמת, לא הדת הליברלית). אין פלא שאני מצפה (לשווא) שיילחמו נגדה גם אלו שמצהירים שאינם אוהבים את שטיפת המוח, הכפייה והפנאטיות הדתית, ובו בזמן עושים את כל זה בדיוק באותה צורה.

מדינה יהודית או דמוקרטית?

חשוב לציין שכל זה לא נאמר בשם היהדות של המדינה. אין לזה שום קשר. אני בעד ליברליות גם כשמדובר בתפילה מוסלמית או מצעד מיסיונרי. אני לגמרי בעד הדתה או החלנה, מיסיונריות והחזרה בתשובה או בשאלה, ברשות הרבים. כל אלו הפכו למילים גסות בעולמנו הדתי החדש. אבל אני כליברל (לא דתי) סבור שרשות הרבים צריכה להיות הייד פארק, שבו כל אחד יכול לדבר ולפעול כהבנתו, תימהונית ומוזרה ככל שתהיה, וכל אחד מאיתנו ייתן לו לעשות זאת ויבחר לו את דרכו. נמאס לי כבר שכל אחד מסביר לאחרים מה אסור לומר או לעשות ברשות הרבים. מה לגיטימי ומה לא. הכל לגיטימי כל עוד אינך מזיק למישהו. אייכלר יקשקש לו את הבליו האנטי ציוניים (בשם המחנה הלאומי כמובן), ולווינשטיין יישא מדברותיו האוויליות ויפיץ את תיאוריות הקונספירציה שלו תחת כל עץ רענן, ואף אחד לא יירדף על כך (אם כי למחות כמובן מותר, למי שמאד מתחשק). וכי יש איסור להיות שוטה? אין אפילו איסור להיות רשע או טועה, כל עוד אתה נותן לאחרים לחיות את חייהם. מיסיונריות אינה מילה גסה. להיפך, כל מי שמאמין במשהו אני מצפה ממנו לנסות ולשכנע אחרים בדעתו. ולא משנה אם הוא נוצרי, רפורמי, אורתודוקסי, שטוחיסט, או טבעוני. חברה דמוקרטית של אנשים מבוגרים והגיוניים אמורה לעודד את כל זה ולא לפסול זאת.

נכון שאף אחד מהצדדים הנצים במלחמות העכשוויות לא יכול לטעון זאת, שכן שניהם אינם ליברלים באותה מידה, ושניהם מאיימים על הדמוקרטיה ולא נותנים לחיות כאן. אבל כאמור בסעיף הוואטאבאוטיזם למעלה אני לא מתכוון לשמש פה לאחד הצדדים. אני טוען זאת כנגד שניהם, בשם הדמוקרטיה והליברליזם, ובעצם בשם השכל הישר, ונדמה לי שגם בשם רוב, או לפחות חלק ניכר מאד מהציבור. תנו לחיות בשקט ותפסיקו לבלבל לכולנו את המוח. לא רוצה כבוד ליהדות ולא כבוד לנשים ולא כבוד לדתיים או לחילוניים. רוצה לחיות וזה הכל. מצדי שאף אחד לא יכבד אותי. מעניין את סבתי ז"ל.

סיכום

כדי לסכם אביא כאן תמצית של מאמר של איתמר ב"ז שהתפרסם בעין השביעית (אתר של ביקורת עיתונות). תוכלו לראות מדוע כתבתי בהתחלה שאין בדבריי כאן חידוש גדול, אבל תוכלו גם לראות מדוע הם בכל זאת נחוצים. אקדים שיש כמה וכמה כשלים במאמר הלכאורה אובייקטיבי הזה. החל משימוש במונחים טעונים כמו 'מיסיונריות' ו'החזרה בתשובה', שמניחים במובלע שאלו פעולות לא  לגיטימיות ויוצרות אצל הקורא המוטה תחושות מאד ברורות נגדן. המשך בתיאור מגמתי ולא נכון של טיעוניו של ליבסקינד (כאילו הוא כתב שעיתונאי שבוחן ומעריך עובדות נוקט בדרך לא הגונה). המשך בדמוניזציה של ישראל זעירא (איש עסקים עשיר רחמנא ליצלן) והאשמת אריאל שנבל שמתעלם מהפן ה'מפוקפק' הזה של זעירא ועוד. אבל בזה אין שום דבר חריג. זה הנוהל המקובל בעיתונות שלנו, למרות שממאמר בבמה של ביקורת על התקשורת הייתי מצפה לקצת יותר ביקורתיות ומודעות. אבל ענייננו כאן בטיעון המרכזי שלו.

בתחילת דבריו הוא  מביא אמירות של פובליציסטים שונים (מימין), בפרט נדב העצני וקלמן ליבסקינד, שכתבו בערך את מה שכתבתי כאן. הם טוענים שאם מישהו לא נהנה מתפילה מופרדת ייכבד ויתפלל אחרת או שלא יתפלל בכלל, אבל שלא יכפה על אחרים את דרכו. איתמר דנן ממשיך ואומר שלמרות הדמיון יש הבדל בין ליבסקינד להעצני:

למרות הדמיון, יש הבדל מהותי בין הטור של העצני לזה של ליבסקינד. שניהם אוחזים בדעות דומות, אבל להעצני יש קצת יותר יושר אינטלקטואלי. הוא מטיף ל"סובלנות" שבמסגרתה חילוני תל-אביב מתבקשים לקבל את חרד"לי "ראש יהודי", אבל מבהיר שהסובלנות צריכה להסתיים כשהצד שמנגד מנסה "להשתלט על שירותים ומשאבים ציבוריים, או לכפות דרך חיים ולבוש, בתחבורה הציבורית או בחוצות העיר". המחזירים בתשובה של זעירא, לדבריו, אינם כאלה, ולפיכך לא היו ראויים לגירוש.

ליבסקינד, לעומתו, הוא עוצם עיניים מקצועי. מחזירים בתשובה, כולל אנשי "ראש יהודי", פעלו בערים חילוניות במשך שנים באין מפריע, ולעתים קרובות אפילו הסתייעו בתקציבים ציבוריים. למעשה, כפי שמציינים כמה בעלי טור בסוף השבוע הזה, ביום כיפור שעבר התקיימה תפילה דומה בכיכר דיזנגוף ועברה ללא הפרעות. מה שהשתנה הוא הקונטקסט.

עיקר הטענה שלו היא כפולה: 1. ליבסקינד (להבדיל מהעצני) לא מתייחס בסובלנות כלפי הצד השני ודורש סובלנות רק כלפי הצד שלו. 2. ליבסקינד (להבדיל מהעצני) מתעלם מהקונטקסט, כלומר מהמאבק הפוליטי-משפטי שמתנהל כאן בשנה האחרונה שעורר את כל התחושות הקשות והלא סובלניות הללו.

הבעיה כאן היא שכולם צודקים. נכון שטועה מי שמתעלם מהקונטקסט, וטועה מי שמפנה דרישה לסובלנות רק כלפי צד אחד, אבל בה במידה טועה גם איתמר ב"ז שחושב שאלו הם טיעונים ענייניים. זהו וואטאבאוטיזם בשימושו הרגיל (והלקוי). אלו אינם טיעונים ענייניים שכן חברה סובלנית וליברלית אמורה לנהל ויכוחים אחרת, גם כאשר הצד השני לא בסדר (מה עוד שאמנם הוא אכן לא בסדר, אבל ברור גם שעושים לו דמוניזציה היסטרית). אם יש לך ויכוח פוליטי עם מישהו או עם קבוצה כלשהי, נהל אותו לגופו. אתה לא יכול בגלל זה לסתום פיות ולמנוע פעולות לגיטימיות לגמרי שלו בשדה הציבורי. אתה יכול וצריך להעלות טיעונים, להתווכח ולהציע אלטרנטיבות (תפילה רפורמית בבני ברק, מצעד גאווה בירושלים), אבל לא לסתום פיות ולא למנוע מהשני לחיות כהבנתו. לפי ההיגיון הוואטאבאוטיסטי הזה, כעת הדתיים שנמצאים בשלטון אמורים לרדוף כל היבט חילוני, להשתיק אותו ולמנוע את התנהלותו בכל כלי שעומד לרשותם, שהרי שברו את הכלים ולא משחקים.

במינוח שלי מלמעלה, אני חושב שאיתמר דנן מערבב בין הבנה לבין הצדקה. אני לגמרי מבין את תחושותיהם של המוחים שפוצצו את התפילה בכיכר בתל אביב, שכן מתנגדיהם נוקטים בדרכים בעייתיות לא פחות לכיוון השני. אבל עדיין איני מצדיק אותם (וגם לא את מתנגדיהם). הוואטאבאוטיזם הזה מוביל אותנו לחורבן, שכן כל צד חש כעת שהותרה הרצועה והכל מותר. ואם בני גנץ שמנסה לשמר את שארית כללי המשחק הקיים מגנה את האלימות בכיכר או נגד לווינשטיין, הוא מיד חוטף נאצות מכוערות כאחרון הבוגדים (ראו כאן וכאן). כך אי אפשר לנהל דיון. אי אפשר לבכות את החריגה מכללי המשחק ובתוך כך להשמידם סופית. זה נכון לשני הצדדים. אם בכל זאת החלטת שהמשחק הסתיים ולכן אינך מקבל את כלליו (כמו חופש הביטוי והפולחן), אל תבוא בטענות לאלו שחורגים מכלליו ומשתמשים בכוח השלטון שלהם נגדך.

ולסיום, אני בכלל לא מדבר על אחדות ולא בשם האחדות. הקריאות לאחדות, המזויפות יותר או פחות (כולל תפילות בכותל ושאר פעולות דביקות), בעיניי הן טיוח. אכן יש רוב בעם שמתנגד לפנאטות הדתית של שני הצדדים, אבל כשפונים לדתות המעומתות כעת זו קריאה מזויפת. בוודאי כאשר שומעים אותן מאנשים שרוצים אחדות רק מצד אחד של המפה וממשיכים לפעול בדרכם תוך רמיסת אחרים. אין לי שום עניין באחדות ואין צורך לטמון את הראש בחול ולהכחיש את היעדרה ואת עומק המחלוקות. דבריי כאן נאמרים בשם החופש והליברליות ולא בשם האחדות.

לא רוצה שתהיו מאוחדים אתי. רוצה שתריבו איתי, שתצחקו עליי ותזלזלו בי אם אתם חושבים שכך נכון, תמחו ותטיפו נגדי, תעשו הדתה והחלנה ברחובה של עיר, תתכתשו פוליטית (בהגינות) למען האג'נדות שלכם, אבל תנו לחיות. אולי הגיעה העת לארגן תפילה בכותל נגד האחדות ונגד התפילות לאחדות. אני רק מקווה שמאמיני שתי הדתות לא יתאחדו כדי לפוצץ אותה (אופס, נזכרתי שבכותל יש מחיצות)…

עד כאן נזיפות פובליציסטיות. בטור הבא ארצה להיכנס קצת לממד העיוני של המחלוקת הזאת.

זוהי מודעה שפורסמה בשנת 1913, סביב פולמוס השפה העברית עם אגודת "עזרה" הייקית הא-ציונית. בתודה לחיותה שצילמה את התמונה הזאת אתמול במוזיאון במגדל שלום, ושלחה לי את התמונה