צירוף נשים לברכת חתנים (טור 598)

בס"ד

במסגרת האסקפיזם המתבקש בימים סוערים אלו, חשבתי לשתף אתכם בשאלה שהגיעה אליי הבוקר מרב עורך חופות, וזו לשונה:

המאמר של הרב רייזמן צורף למייל, אבל ניתן לקרוא אותו גם ברשת כאן. בתשובתי התייחסתי לכמה נקודות שעולות במאמרו של הרב רייזמן, אבל חשבתי שיש עניין לפרט אותן יותר ולהביט על השאלה הזאת במבט עקרוני יותר שנוגע לפסיקת הלכה בזמנים משתנים בכלל.

אקדים כי ברור לי שברקע הדברים עומדת סוגיית היחס לנשים בכלל ובעידן המודרני בפרט, ולא פחות מכך היחס  לשינויים בהלכה והחששות מרפורמה. זה מעורר את השאלה האם, כיצד ועד כמה ניתן להשתמש בשיקול של שינוי הנסיבות עצמו כחלק מפסיקת ההלכה. הרב רייזמן הוא איש עסקים ותלמיד חכם חרדי, אבל מאד פתוח ובעל מחשבה מקורית ומרתקת. בתשובתו לא נראה שהוא עשה שימוש בשיקול כזה (ראו בפרט את דברי הסיכום שלו שיובאו לקראת סוף הטור), אבל קשה לי להשתחרר מהתחושה שזה בכל זאת נמצא אי שם מאחורי דבריו. כמו רבים אחרים שמוטרדים מרוחות הזמן (רפורמה וכדומה), גם הרב רייזמן אולי התבסס על שיקול כזה אבל עטף אותו בטיעונים למדניים-הלכתיים קלסיים (שבעצמם מחזיקים מים. אין לי ביקורת על הטיעונים). אבל זו רק תחושה שלי כמובן.

דין עשרה בברכת חתנים

מקור הדין שבברכת חתנים דרושים עשרה הוא במשנה מגילה פ"ד מ"ג:

אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן:

כך נפסק בכל הפוסקים. ונחלקו אמוראים בגמרא כתובות ז ע"ב לגבי מקור הדין:

גופא אמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה ורבי אבהו אמר מהכא במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל.

לפי ר"נ מקור הדין במגילת רות במעשה של בועז, ועל פניו נראה שזה נעשה כדי לפרסם את הדבר (נישואין צריכים להיעשות בפומבי). ר' אבהו, לעומתו, לומד זאת מפסוק בתהילים, כפי שמסביר רש"י שם:

במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל – על ברכת מקור צריך קהל והיינו עשרה כמו הקהל את העדה (במדבר כ) ואין הקהל בפחות מעדה ועדה עשרה כדילפינן (ברכות דף כא:) מעדת מרגלים עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב.

נראה שבגלל חשיבות העניין הוא צריך להיעשות ברוב עם (קהל, או עדה).

יש לציין שבפשטות זהו דין דרבנן, אבל במסכת כלה הובאו לו מקורות מרבקה, והפסוק של בועז מובא רק לומר שהחיוב קיים גם לגבי אלמנה. יש על כך דיון ארוך בשטמ"ק בסוגיית כתובות שם (ראו בד"ה 'ובמסכת כלה'). לא ברור האם המקורות בסוגיית כתובות הן אסמכתאות או מקורות של ממש. אבל גם אם מדובר באסמכתאות, ניתן לנסות ולהבין מהן את גדר הדין.

משמעות העשרה בברכת חתנים

הרב רייזמן מביא שם הבחנה בין שני מקורות שונים לחיוב דבר להיעשות בעשרה: מדין דבר שבקדושה או מדין שבח והודאה שצריך להיעשות בפני קהל.

בשטמ"ק הנ"ל בכתובות כתב כך:

גופא אמר רב נחמן כו' מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים. פי' סתמא דמילתא שלא כנסן אלא לברכת חתנים דאי משום עדים או קנין בתרי סגיא ליה הא לא כנסן אלא לברכה בלבד ומפני שדבר שבקדושה הוא לברך את השם כינס עשרה. לשון הגאונים ז"ל.

רואים שהוא הבין שהדרישה לעשרה בברכת חתנים היא מדין דבר שבקדושה. מעניין שהרמב"ם בפיהמ"ש במגילה כתב זאת כך:

אמר ה' ונקדשתי בתוך בני ישראל, ובא בקבלה כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה. ופורשין על שמע, הוא הפרישה שלפני קרית שמע…

בהמשך הוא דן ברשימת הדינים שמובאים במשנה. לכאורה גם הוא תולה הכל בדין דבר שבקדושה.

אבל על פניו נראה שזוהי תפיסה קשה מאד, שכן בפשטות ברכת חתנים לא קשורה לדבר שבקדושה. בעצם כשמסתכלים בכל הרשימה שבמשנה לא נראה שמדובר בדברים שבקדושה. אין שם קדיש (כמובן, שהרי הוא מהגאונים) וגם לא קדושה וכדומה. לעומת זאת, שומת קרקעות וניחומי אבלים כן מופיעים שם, ונראה פשוט שאין בהם שום דבר שבקדושה.

התבוננות נוספת בלשון הרמב"ם מעלה אפשרות פרשנית הפוכה: הוא פותח בזה שיש דין דבר שבקדושה שהוא בעשרה, ואחר כך הוא עובר לכל הדינים במשנה שגם הם דורשים עשרה למרות שכולם או לפחות חלקם אינם דבר שבקדושה.

ברמב"ם פ"י מהל' אישות ה"ה כתב:

ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין.

הוא מוציא עבדים (שאינם בני חורין) וקטנים. אבל נשים אינן ממועטות כאן.

המ"מ על ה"ד שם כותב:

ומ"ש שאינה אלא בעשרה וחתן מן המנין מפורש שם בגמרא. ומ"ש גדולים ובני חורין לומר שאין עבד וקטן מצטרפין במסכת ברכות (דף מ"ז:) במסקנא דפרק שלשה שאכלו וכן דעתו ז"ל פ"ח מהלכות תפלה וה"ה לכל דבר שצריך י' שאין מצטרפים:

גם הוא מביא רק מיעוט של עבד וקטן ולא של אישה, אבל הוא תולה זאת בדין הכללי של הלכות תפילה שצריכות עשרה, ובפשטות זה דין דבר שבקדושה (וממנו מתמעטות גם נשים). אבל כאמור אין הכרח בזה, לא בלשון הרמב"ם ולא בכלל.

הרב רייזמן מביא שכך גם נראה מלשון התורי"ד בכתובות שם שזה אינו דבר שבקדושה אלא צריך עשרה רק משום הצורך לשבח בפני רבים. וכך מפורש בערוך השולחן אהע"ז סי' סב סי"א שכתב:

אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין ולא עבדים והחתן מן המניין דכיון דהם ברכות שמחה והוא שרוי בשמחה למה לא יהא מן המניין בין כשאומרים אותם בשעת נשואין ובין כשאומרים אותם בהמשתה אחר ברכת המזון ואף על גב דלאו דבר שבקדושה הוא כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה מ"מ כיון דאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים ומזכירין בניין ירושלים אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה.

וכן בשער הציון סי' ריט סק"ז דימה זאת לברכת הגומל שצריכה להיעשות בפני עשרה אבל ברור שזהו דין ספציפי שאינו קשור לדבר שבקדושה, ומשמע שגם ברכת חתנים אינה דבר שבקדושה. בספר מעתיקי שמועה עמ' יא הביא שהגרי"ז חלק עליו בזה, וסבר שהוא משום דבר שבקדושה.

עד כאן ראינו מחלוקת האם ברכת חתנים היא דבר שבקדושה או לא. אבל יש לדון גם לשיטות שסוברות שהוא משום דבר שבקדושה, שכן כפי שראינו זו שיטה מאד לא סבירה. על כן, ייתכן שכוונתם הייתה רק לומר שעשרה בברכת חתנים נלמד מדין דבר שבקדושה, ולא שהיא עצמה דבר שבקדושה. כעין זה מצינו בביצה ל ע"ב שם לומדים קדושת עצי סוכה מקדושת קרבן חגיגה ("מה חג לה' אף סוכה לה' "), אבל לרוב ככל המפרשים אין קדושה בעצי סוכה. הלימוד מקרבן חגיגה בא רק לומר שגם בהם יש איסור הנאה ושימוש כמו בקרבן, אבל זה לא מאותו טעם.[1] לפי זה, ייתכן שכולם מסכימים שגדר ברכת חתנים אינו דבר שבקדושה, והמחלוקת היא רק לגבי המקור לדין. אמנם בשטמ"ק הנ"ל נראה שהבין שזה ממש דבר שבקדושה וצ"ע.

היה אולי מקום להעמיד את השיטה הזאת על תילה, ולטעון שאכן קידושין נחשבים דבר שבקדושה. זאת מכוח סוגיית קידושין ז ע"א, שמדמה קידושין להקדש (לעניין "רגלה של זו עולה" מול מקדש חצי אישה. ראו את ההסבר בשיעור הפתיחה הנפלא של הרב גוסטמן בקונטרסי שיעורים לקידושין). אבל בלשון השטמ"ק זה ודאי לא נכנס, שכן הוא טוען שזה מפני שכל ברכה היא דבר שבקדושה (בלי קשר לקידושין). אבל מעבר לזה, עצם ההסבר נראה מוקשה. אם זה היה הנימוק, אזי מה שמדמים להקדש הוא הקידושין ולא הנישואין, ואם כן היה עלינו לדרוש עשרה בקידושין ולא בנישואין. ובאמת ובש"ג כתובות דף ב אות ג הביא מחלוקת בזה:

כתב רב אחאי דברכת אירוסין בי' והר' שמואל הנגיד נחלק עליו ואמר שא"צ י' אלא לברכת חתנים בלבד שלא הוזכרו י' אלא בה ועוד הרי קדושין בפני ב' ואתה מצריך י' וכתב הרא"ש ול"נ דברי רב אחאי דלמאי דילפי' מבועז הרי בועז עשה גם ברכת אירוסין בעשרה ולמאי דילפינן ממקהלות גם ברכת אירוסין על עסקי [מקור בא] דא"א לישא בלא ברכת אירוסין ודי בשנים לקדושין ובברכות צריך י'.

להלכה מקובל שבקידושין לא בעינן עשרה, ובוודאי לא מדין דבר שבקדושה.

בין ציבור/קהל לרבים

סוף דבר, נראה שמסברה קשה לקבל שברכת חתנים היא דבר שבקדושה, ויותר נראה כדעת המ"ב וערוה"ש שהצורך בעשרה הוא כדי שיהיו רבים נוכחים שם. נדון זה חשוב לענייננו, שכן מקובל להלכה שדבר שבקדושה דורש עשרה גברים דווקא, ולפי זה יש לתלות את הדיון בשאלה האם נשים בכלל העשרה בברכת חתנים, בחקירה הנ"ל: אם הצורך בעשרה בברכת חתנים הוא מדין דבר שבקדושה אזי נשים אינן בגלל. אבל אם הוא מטעם אחר ואינו דבר שבקדושה, כי אז ייתכן שנכללות בזה גם נשים. ובאמת בלשון הרמב"ם למעלה ראינו שמיעט עבדים וקטנים אבל לא נשים, וכפי שהערתי גם מסברה נראה שברכה זו אינה דבר שבקדושה. כל זה מחזק עוד יותר את טענתי שגם לפי הרמב"ם ברכת חתנים אינה דבר שבקדושה. אגב, גם לגבי מי שמברך ברכת חתנים, הרמב"ם (הל' ברכות פ"ב ה"ט) מוציא עבד וקטן אבל לא אישה.

אמנם כעין זה מצינו בקריאת התורה שגם שם בעינן עשרה ומקובל שנשים אינן מצטרפות לעשרה, ובכל זאת מעיקר הדין נשים מצטרפות למניין שבעה הקרואים (לולא שיקולים של כבוד הציבור). רואים שיש מצב שנשים קוראות אבל לא מצטרפות למניין, ולכן גם אם לרמב"ם נשים מברכות ברכת חתנים לא בהכרח הן מצטרפות לעשרה. אבל כפי שראינו הרמב"ם מדייק למעט עבד וקטן אבל לא אישה, הן לגבי הקריאה והן לגבי ההצטרפות לעשרה. גם לגבי הצטרפות למניין עשרה. אמנם מקובל בפוסקים שנשים אינן מצטרפות, אבל לגבי מגילה שהן חייבות בקריאתה הסתפק הרמ"א (או"ח סי' תרצ סי"ח. וראו גם בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' סב) האם מצטרפות לעשרה שומעים.

בכל אופן, לענייננו רואים שיש הקשרים הלכתיים שדורשים עשרה ויכולים לכלול נשים. ובפשטות נראה שזה מפני שהדרישה שם אינה משום דבר שבקדושה אלא מטעם אחר. זה מביא אותנו לאחת ההבחנות המעניינות שמביא הרב רייזמן בפרק ב סעיף 3 של מאמרו (היא לא מקורית שלו) בין ציבור לבין רבים. טענתו היא שיש בהלכה הקשרים שדורשים עשרה מדין ציבור, ושם אישה אינה בכלל ציבור ולא מצטרפת, ויש הקשרים שדורשים זאת מדין רבים (פרהסיא), ושם אישה כן יכולה להצטרף. הו אמניח שדבר שבקדושה דורש ציבור ולא עשרה, ולכן שם אישה אינה מצטרפת.

לדוגמה, ר"י ענגיל (גיליוני הש"ס סנהדרין עד ע"ב, ד"ה 'מה להלן') משיג על הרוקח שכתב שקידוש השם צריך להיעשות בעשרה זכרים גדולים, וכותב שלדעתו במקום שנדרשים עשרה כדי שתהיה פרהסיא כל אדם נחשב וגם נשים מצטרפות. וכן הוא בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' סב לגבי בקשת מחילה מחברו בפני עשרה וכן ברמ"א הנ"ל לגבי קריאת מגילה (או"ח סי' תרצ סי"ח ובנושאי הכלים שם) ועוד. ההבדל הוא שבכל ההקשרים הללו נדרשים רבים ולא ציבור, ולכן נשים גם הן בכלל.

ניתן אולי גם לקשור זאת לשאלה הפרשנית לגבי המונח 'אזרח' בתורה (שנדונה בין היתר בשו"ת כאן). בפשטות 'אזרח' הוא חלק מציבור, ולכן אינו כולל נשים. לעומת זאת, 'אדם' או 'איש' כולל נשים וגברים כאחד, כל מי שהוא חלק מאנשים רבים (והדרשה בשבועות "ועמדו שני האנשים" – למעט נשים, היא מדרש פליאה בכל מקרה. ראו למשל בטורים 70 ו-476). אמנם גם לגבי 'אזרח' יש בתלמוד סתירות (ראו בשו"ת שם), אבל למסקנת הסוגיה בסוכה כח בפשטות מדובר רק על גברים.

הרלוונטיות של ההבחנה הזאת לענייננו

ההנחה עד כה הייתה שנשים ודאי אינן בכלל ציבור אבל הן כן בכלל רבים. לכן הדין של הצטרפות נשים לברכת חתנים תלוי במחלוקת שראינו האם נדרשים שם עשרה מדין דבר שבקדושה (שדורש ציבור) או מדין רבים.

אלא שאני מוסיף ותוהה עוד גם על זה: מניין ההנחה שנשים אינן בגלל ציבור? (ראו על כך גם בטור 510.) יש בהחלט מקום לטענה שזה אמנם היה המצב בעבר, אבל כיום הוא השתנה. זהו שינוי עובדתי במעמד הנשים בחברה ואין סיבה לא להתחשב בו להלכה. צריך להבין שגם אם הייתה דרשה כלשהי שממעטת נשים (ואין כזאת בשום מקום), עדיין היה מקום לערוך שינוי הלכתי כזה, שכן דרשות תמיד נסמכות על סברת הדרשן והנסיבות שבהן הוא פועל (עמדתי על כך בכמה מקומות. ראו למשל בטור 370 ועוד). אבל לגבי צירוף נשים למניין ולדבר שבקדושה, אין בשום מקום מקור ברור לזה, לא בתלמודים ולא ברמב"ם. מה עוד שלרוב הפוסקים נשים חייבות בתפילה כמו גברים, אז מדוע שלא יצטרפו למניין?! (ראו ברמ"א הנ"ל סי' תרצ לגבי מגילה.) לכן נראה שבנדון דידן פשיטא שניתן לתלות זאת בנורמות המקובלות והמשתנות לפי המקום והזמן. ראו בעניין זה סקירה מקיפה כאן (זוהי תשובה של הרב דוד גולינקין מהתנועה המסורתית. נא לעיין בטיעונים ובמקורות ולא בשם המחבר), בעיקר מעמ' 15 ואילך.

אם אכן זהו המצב, אזי ניתן לצרף נשים גם למניין בתפילה ולכל דבר שבקדושה, שכן גם הן אזרחיות. גם אם בעבר נהגו למעט אותן זה היה מבוסס על מעמדן החברתי. כיום כשזה השתנה אין מניעה משינוי המנהג הזה, ונראה שאף צריך לעשות זאת (זה לא היתר לצרפן. זוהי האמת ההלכתית, וממילא מי שלא עושה זאת הוא "עבריין שמרני". ראו על כך בטור 263, 570 ועוד). ומתוך כך עולה שגם לגבי ברכת חתנים אין סיבה שלא לצרפן, אפילו לשיטת השטמ"ק שהדרישה לעשרה היא מדין דבר שבקדושה. אמנם חז"ל מיעטו נשים מכלל 'אזרח' לכמה עניינים ואמנם עד עתה הפוסקים הורו לא לצרפן לדבר שבקדושה, אבל זה רק מפני שבזמנם היה להן מעמד אחר בחברה. כיום איני רואה סיבה לא לשנות זאת.

אין צורך לומר שגם כיום הפוסקים מאד נרתעים מזה. נראה בבירור שיסוד העניין אינו בפרשנות הלכתית גרידא, שהרי בזה ניתן לחלוק בטעמים ונימוקים וכל אחד ודרכו. העמדה הנחרצת כאן (ראו אצל הרב רייזמן את המובאות מהרב אריאל ועוד) היא כנראה בעיקר בגלל שהם חוששים מרוחות הזמן (רפורמה). ניתן גם להבין זאת גם ממה שכותב הרב רייזמן בסוף מאמרו:

אולם זאת למודעי, כי הדברים נכתבו כבירור להלכה, ולמעשה ברור שההוראה בנדון זה מסורה ליושבים על מדין, העומדים על משמר גדרי הצניעות ושוקלים את הדרך אשר ילכו בה בהיבטים נוספים, ובתוכם החשש שלא לחדש דברים שלא נהגו בהם מדורי דורות, כדי להגן ולבצר את חומות הדת וההלכה.

ברור לו שהשיקולים כאן אינם רק הלכתיים אלא גם של מדיניות הלכתית וציבורית. או בתרגום חופשי: נכון שאני צודק הלכתית, אבל עמודי ההוראה הם שצריכים להחליט בהתאם למדיניות המטא-הלכתית הנכונה.

איני יכול להימנע מלהעיר משהו על הנקודה הזאת. בניגוד אליו, לדעתי שום הלכה לא מסורה לשום יושב על מדין. אם אכן הגענו למסקנה שההלכה היא שנשים מצטרפות לברכת חתנים, שום יושב על מדין או רוכב אתונות צחורות לא יכול לשנות זאת, אלא אם יביא נימוקים להראות את הטעות בפסיקה הזאת. עצם העובדה שזה נראה לו לא צנוע או מזיק מסיבה זו אחרת (כמו למשל חשש רפורמה) לא מעלה ולא מורידה. ודוקו, לא בגלל שהחשש בהכרח אינו נכון, אלא מפני שגם אם החשש נכון אין לפוסק בן ימינו מה לעשות ביחס אליו. סנהדרין הייתה יכולה לתקן תקנה דרבנן שעוקרת את הדין מטעמים שונים (כמו מדרון חלקלק). אבל פוסק בימינו יכול לכל היותר לומר שזה אמנם מותר אבל הוא ממליץ בכל זאת לא לעשות כך למעשה. להורות שזוהי ההלכה זה פשוט שקר, שכן הוא אוסר את המותר.[2]

הערה על דבר שבקדושה

בטור 510 תהיתי בכלל לגבי דין דבר שבקדושה, שהוא תמוה בעיניי מקדמת דנא. מילא לגבי ברכה יש מקום אולי לטעון שיש איסור לאומרה בנסיבות שאין עשרה כי זו ברכה לבטלה. אבל בקדיש וקדושה, איך ייתכן איסור לומר זאת בפחות מעשרה?! וכי יש איסור לומר משפטים כלשהם שהם נכונים מצד עצמם סתם לעצמי?! ובפרט קדיש שאין לו מקור בש"ס והוא מנהג מהגאונים, ומה איסור לאומרו בכל מקרה? ואולי זה נחשב כביזוי לקב"ה, וצל"ע.

אבל כך מקובל להלכה על ידי כל הפוסקים, ולכן תהייתי זו נותרת בצ"ע. מעבר לזה, אצלנו מדובר בברכה ולא סתם באמירת דבר שבקדושה. לכן לא אכנס לעניין זה כאן, וגם לא אשתמש בזה כסניף להקל.

סיכום הלכה למעשה

סוף דבר, אם אאסוף את הערותיי, לדעתי בהחלט יש מקום להקל ולצרף נשים (ואולי זה נקרא להחמיר ולא להקל). זאת מכמה סיבות (גם אם איני מתחשב בפקפוק שלי לגבי דבר שבקדושה בכלל):

1. אם עשרה בברכת חתנים אינו מדין דבר שבקדושה – כי אז ודאי שנשים בכלל עשרה.
2. גם לשיטות שהוא כן מדין דבר שבקדושה, אולי זה רק ביחס למקור הדין ולא לגדרו.
3. גם אם זה ממש דבר שבקדושה, נראה שנשים כיום כן בכלל ציבור ויכולות להצטרף גם לדבר שבקדושה.
4. ולבסוף, בפשטות ברכת חתנים היא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. אמנם ספק ברכות לחומרא (שמא הוי ברכה לבטלה), אבל כאמור יש כאן יותר מספק אחד.

לסיום אוסיף שאולי היתר בזמן דחוק כזה (ראו למעלה שהשאלה התבססה על כך שבגלל המצב כיום, מלחמת "חרבות ברזל", הנוכחות בטקס תהיה מצומצמת), יתחיל שינוי מבורך במעמד נשים שיתרחב גם למצבים הרגילים. בוודאי בברכת חתנים ששם יש מקום להתיר גם בלי שיקולים של נסיבות משתנות, ולאחר מכן גם ביחס לדבר שבקדושה ומניין בתפילה מחמת שינוי הנסיבות. ראינו שהלכתית אין מניעה לעשות זאת אפילו לגבי תפילה ודבר שבקדושה, ונראה שמדובר רק על מניעות שמרניות גרידא (ראו על כך גם בטור הקודם). כמובן שזהו המדרון החלקלק שממנו חוששים הפוסקים, ולדעתם נראה שזוהי גופא דווקא סיבה גדולה לאסור. אבל כאמור אפילו אם חששם מוצדק אי אפשר לאסור את המותר.

למעשה, המלצתי לרב השואל להעריך את אופיו של הקהל שנוכח שם, כדי שלא יתחילו מהומות בעת החופה. אין הצר שווה בנזק. אבל אם הדבר יתקבל זו הזדמנות מצוינת להתחיל את התהליך המבורך הזה.

[1] אמנם ברשב"א שם נראה שהבין שזו ממש קדושה, אבל זו שיטה יחידאית.

[2] ראו על כך במאמרו של נדב שנרב, "ארון השקרים היהודי", בחלק העשירי של ספרי מהלכים בין העומדים (בעיקר בפרק 33), ובטורים 275, 444, 453, 590 ועוד.