צירוף נשים לברכת חתנים (טור 598)

מבט על פסיקת הלכה במציאות משתנה

בס"ד

במסגרת האסקפיזם המתבקש בימים סוערים אלו, חשבתי לשתף אתכם בשאלה שהגיעה אליי הבוקר מרב עורך חופות, וזו לשונה:

האם לדעתך ניתן לצרף נשים לעשרה הנדרש לברכת חתנים בחופה, לפחות בזמן מלחמה כשחלק מהחתונות מאד מצומצמות?

מעיקרא חשבתי שברור שצריך מנין – כלומר עשרה גברים. אבל מצאתי המצ"ב שכתב הרב צביקה רייזמן והאמת שאחרי שקראתי, נראה לי שיש מקום להקל. מה דעת כבודו?

המאמר של הרב רייזמן צורף למייל, אבל ניתן לקרוא אותו גם ברשת כאן. בתשובתי התייחסתי לכמה נקודות שעולות במאמרו של הרב רייזמן, אבל חשבתי שיש עניין לפרט אותן יותר ולהביט על השאלה הזאת במבט עקרוני יותר שנוגע לפסיקת הלכה בזמנים משתנים בכלל.

אקדים כי ברור לי שברקע הדברים עומדת סוגיית היחס לנשים בכלל ובעידן המודרני בפרט, ולא פחות מכך היחס  לשינויים בהלכה והחששות מרפורמה. זה מעורר את השאלה האם, כיצד ועד כמה ניתן להשתמש בשיקול של שינוי הנסיבות עצמו כחלק מפסיקת ההלכה. הרב רייזמן הוא איש עסקים ותלמיד חכם חרדי, אבל מאד פתוח ובעל מחשבה מקורית ומרתקת. בתשובתו לא נראה שהוא עשה שימוש בשיקול כזה (ראו בפרט את דברי הסיכום שלו שיובאו לקראת סוף הטור), אבל קשה לי להשתחרר מהתחושה שזה בכל זאת נמצא אי שם מאחורי דבריו. כמו רבים אחרים שמוטרדים מרוחות הזמן (רפורמה וכדומה), גם הרב רייזמן אולי התבסס על שיקול כזה אבל עטף אותו בטיעונים למדניים-הלכתיים קלסיים (שבעצמם מחזיקים מים. אין לי ביקורת על הטיעונים). אבל זו רק תחושה שלי כמובן.

דין עשרה בברכת חתנים

מקור הדין שבברכת חתנים דרושים עשרה הוא במשנה מגילה פ"ד מ"ג:

אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן:

כך נפסק בכל הפוסקים. ונחלקו אמוראים בגמרא כתובות ז ע"ב לגבי מקור הדין:

גופא אמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה ורבי אבהו אמר מהכא במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל.

לפי ר"נ מקור הדין במגילת רות במעשה של בועז, ועל פניו נראה שזה נעשה כדי לפרסם את הדבר (נישואין צריכים להיעשות בפומבי). ר' אבהו, לעומתו, לומד זאת מפסוק בתהילים, כפי שמסביר רש"י שם:

במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל – על ברכת מקור צריך קהל והיינו עשרה כמו הקהל את העדה (במדבר כ) ואין הקהל בפחות מעדה ועדה עשרה כדילפינן (ברכות דף כא:) מעדת מרגלים עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב.

נראה שבגלל חשיבות העניין הוא צריך להיעשות ברוב עם (קהל, או עדה).

יש לציין שבפשטות זהו דין דרבנן, אבל במסכת כלה הובאו לו מקורות מרבקה, והפסוק של בועז מובא רק לומר שהחיוב קיים גם לגבי אלמנה. יש על כך דיון ארוך בשטמ"ק בסוגיית כתובות שם (ראו בד"ה 'ובמסכת כלה'). לא ברור האם המקורות בסוגיית כתובות הן אסמכתאות או מקורות של ממש. אבל גם אם מדובר באסמכתאות, ניתן לנסות ולהבין מהן את גדר הדין.

משמעות העשרה בברכת חתנים

הרב רייזמן מביא שם הבחנה בין שני מקורות שונים לחיוב דבר להיעשות בעשרה: מדין דבר שבקדושה או מדין שבח והודאה שצריך להיעשות בפני קהל.

בשטמ"ק הנ"ל בכתובות כתב כך:

גופא אמר רב נחמן כו' מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים. פי' סתמא דמילתא שלא כנסן אלא לברכת חתנים דאי משום עדים או קנין בתרי סגיא ליה הא לא כנסן אלא לברכה בלבד ומפני שדבר שבקדושה הוא לברך את השם כינס עשרה. לשון הגאונים ז"ל.

רואים שהוא הבין שהדרישה לעשרה בברכת חתנים היא מדין דבר שבקדושה. מעניין שהרמב"ם בפיהמ"ש במגילה כתב זאת כך:

אמר ה' ונקדשתי בתוך בני ישראל, ובא בקבלה כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה. ופורשין על שמע, הוא הפרישה שלפני קרית שמע…

בהמשך הוא דן ברשימת הדינים שמובאים במשנה. לכאורה גם הוא תולה הכל בדין דבר שבקדושה.

אבל על פניו נראה שזוהי תפיסה קשה מאד, שכן בפשטות ברכת חתנים לא קשורה לדבר שבקדושה. בעצם כשמסתכלים בכל הרשימה שבמשנה לא נראה שמדובר בדברים שבקדושה. אין שם קדיש (כמובן, שהרי הוא מהגאונים) וגם לא קדושה וכדומה. לעומת זאת, שומת קרקעות וניחומי אבלים כן מופיעים שם, ונראה פשוט שאין בהם שום דבר שבקדושה.

התבוננות נוספת בלשון הרמב"ם מעלה אפשרות פרשנית הפוכה: הוא פותח בזה שיש דין דבר שבקדושה שהוא בעשרה, ואחר כך הוא עובר לכל הדינים במשנה שגם הם דורשים עשרה למרות שכולם או לפחות חלקם אינם דבר שבקדושה.

ברמב"ם פ"י מהל' אישות ה"ה כתב:

ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין.

הוא מוציא עבדים (שאינם בני חורין) וקטנים. אבל נשים אינן ממועטות כאן.

המ"מ על ה"ד שם כותב:

ומ"ש שאינה אלא בעשרה וחתן מן המנין מפורש שם בגמרא. ומ"ש גדולים ובני חורין לומר שאין עבד וקטן מצטרפין במסכת ברכות (דף מ"ז:) במסקנא דפרק שלשה שאכלו וכן דעתו ז"ל פ"ח מהלכות תפלה וה"ה לכל דבר שצריך י' שאין מצטרפים:

גם הוא מביא רק מיעוט של עבד וקטן ולא של אישה, אבל הוא תולה זאת בדין הכללי של הלכות תפילה שצריכות עשרה, ובפשטות זה דין דבר שבקדושה (וממנו מתמעטות גם נשים). אבל כאמור אין הכרח בזה, לא בלשון הרמב"ם ולא בכלל.

הרב רייזמן מביא שכך גם נראה מלשון התורי"ד בכתובות שם שזה אינו דבר שבקדושה אלא צריך עשרה רק משום הצורך לשבח בפני רבים. וכך מפורש בערוך השולחן אהע"ז סי' סב סי"א שכתב:

אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין ולא עבדים והחתן מן המניין דכיון דהם ברכות שמחה והוא שרוי בשמחה למה לא יהא מן המניין בין כשאומרים אותם בשעת נשואין ובין כשאומרים אותם בהמשתה אחר ברכת המזון ואף על גב דלאו דבר שבקדושה הוא כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה מ"מ כיון דאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים ומזכירין בניין ירושלים אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה.

וכן בשער הציון סי' ריט סק"ז דימה זאת לברכת הגומל שצריכה להיעשות בפני עשרה אבל ברור שזהו דין ספציפי שאינו קשור לדבר שבקדושה, ומשמע שגם ברכת חתנים אינה דבר שבקדושה. בספר מעתיקי שמועה עמ' יא הביא שהגרי"ז חלק עליו בזה, וסבר שהוא משום דבר שבקדושה.

עד כאן ראינו מחלוקת האם ברכת חתנים היא דבר שבקדושה או לא. אבל יש לדון גם לשיטות שסוברות שהוא משום דבר שבקדושה, שכן כפי שראינו זו שיטה מאד לא סבירה. על כן, ייתכן שכוונתם הייתה רק לומר שעשרה בברכת חתנים נלמד מדין דבר שבקדושה, ולא שהיא עצמה דבר שבקדושה. כעין זה מצינו בביצה ל ע"ב שם לומדים קדושת עצי סוכה מקדושת קרבן חגיגה ("מה חג לה' אף סוכה לה' "), אבל לרוב ככל המפרשים אין קדושה בעצי סוכה. הלימוד מקרבן חגיגה בא רק לומר שגם בהם יש איסור הנאה ושימוש כמו בקרבן, אבל זה לא מאותו טעם.[1] לפי זה, ייתכן שכולם מסכימים שגדר ברכת חתנים אינו דבר שבקדושה, והמחלוקת היא רק לגבי המקור לדין. אמנם בשטמ"ק הנ"ל נראה שהבין שזה ממש דבר שבקדושה וצ"ע.

היה אולי מקום להעמיד את השיטה הזאת על תילה, ולטעון שאכן קידושין נחשבים דבר שבקדושה. זאת מכוח סוגיית קידושין ז ע"א, שמדמה קידושין להקדש (לעניין "רגלה של זו עולה" מול מקדש חצי אישה. ראו את ההסבר בשיעור הפתיחה הנפלא של הרב גוסטמן בקונטרסי שיעורים לקידושין). אבל בלשון השטמ"ק זה ודאי לא נכנס, שכן הוא טוען שזה מפני שכל ברכה היא דבר שבקדושה (בלי קשר לקידושין). אבל מעבר לזה, עצם ההסבר נראה מוקשה. אם זה היה הנימוק, אזי מה שמדמים להקדש הוא הקידושין ולא הנישואין, ואם כן היה עלינו לדרוש עשרה בקידושין ולא בנישואין. ובאמת ובש"ג כתובות דף ב אות ג הביא מחלוקת בזה:

כתב רב אחאי דברכת אירוסין בי' והר' שמואל הנגיד נחלק עליו ואמר שא"צ י' אלא לברכת חתנים בלבד שלא הוזכרו י' אלא בה ועוד הרי קדושין בפני ב' ואתה מצריך י' וכתב הרא"ש ול"נ דברי רב אחאי דלמאי דילפי' מבועז הרי בועז עשה גם ברכת אירוסין בעשרה ולמאי דילפינן ממקהלות גם ברכת אירוסין על עסקי [מקור בא] דא"א לישא בלא ברכת אירוסין ודי בשנים לקדושין ובברכות צריך י'.

להלכה מקובל שבקידושין לא בעינן עשרה, ובוודאי לא מדין דבר שבקדושה.

בין ציבור/קהל לרבים

סוף דבר, נראה שמסברה קשה לקבל שברכת חתנים היא דבר שבקדושה, ויותר נראה כדעת המ"ב וערוה"ש שהצורך בעשרה הוא כדי שיהיו רבים נוכחים שם. נדון זה חשוב לענייננו, שכן מקובל להלכה שדבר שבקדושה דורש עשרה גברים דווקא, ולפי זה יש לתלות את הדיון בשאלה האם נשים בכלל העשרה בברכת חתנים, בחקירה הנ"ל: אם הצורך בעשרה בברכת חתנים הוא מדין דבר שבקדושה אזי נשים אינן בגלל. אבל אם הוא מטעם אחר ואינו דבר שבקדושה, כי אז ייתכן שנכללות בזה גם נשים. ובאמת בלשון הרמב"ם למעלה ראינו שמיעט עבדים וקטנים אבל לא נשים, וכפי שהערתי גם מסברה נראה שברכה זו אינה דבר שבקדושה. כל זה מחזק עוד יותר את טענתי שגם לפי הרמב"ם ברכת חתנים אינה דבר שבקדושה. אגב, גם לגבי מי שמברך ברכת חתנים, הרמב"ם (הל' ברכות פ"ב ה"ט) מוציא עבד וקטן אבל לא אישה.

אמנם כעין זה מצינו בקריאת התורה שגם שם בעינן עשרה ומקובל שנשים אינן מצטרפות לעשרה, ובכל זאת מעיקר הדין נשים מצטרפות למניין שבעה הקרואים (לולא שיקולים של כבוד הציבור). רואים שיש מצב שנשים קוראות אבל לא מצטרפות למניין, ולכן גם אם לרמב"ם נשים מברכות ברכת חתנים לא בהכרח הן מצטרפות לעשרה. אבל כפי שראינו הרמב"ם מדייק למעט עבד וקטן אבל לא אישה, הן לגבי הקריאה והן לגבי ההצטרפות לעשרה. גם לגבי הצטרפות למניין עשרה. אמנם מקובל בפוסקים שנשים אינן מצטרפות, אבל לגבי מגילה שהן חייבות בקריאתה הסתפק הרמ"א (או"ח סי' תרצ סי"ח. וראו גם בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' סב) האם מצטרפות לעשרה שומעים.

בכל אופן, לענייננו רואים שיש הקשרים הלכתיים שדורשים עשרה ויכולים לכלול נשים. ובפשטות נראה שזה מפני שהדרישה שם אינה משום דבר שבקדושה אלא מטעם אחר. זה מביא אותנו לאחת ההבחנות המעניינות שמביא הרב רייזמן בפרק ב סעיף 3 של מאמרו (היא לא מקורית שלו) בין ציבור לבין רבים. טענתו היא שיש בהלכה הקשרים שדורשים עשרה מדין ציבור, ושם אישה אינה בכלל ציבור ולא מצטרפת, ויש הקשרים שדורשים זאת מדין רבים (פרהסיא), ושם אישה כן יכולה להצטרף. הו אמניח שדבר שבקדושה דורש ציבור ולא עשרה, ולכן שם אישה אינה מצטרפת.

לדוגמה, ר"י ענגיל (גיליוני הש"ס סנהדרין עד ע"ב, ד"ה 'מה להלן') משיג על הרוקח שכתב שקידוש השם צריך להיעשות בעשרה זכרים גדולים, וכותב שלדעתו במקום שנדרשים עשרה כדי שתהיה פרהסיא כל אדם נחשב וגם נשים מצטרפות. וכן הוא בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' סב לגבי בקשת מחילה מחברו בפני עשרה וכן ברמ"א הנ"ל לגבי קריאת מגילה (או"ח סי' תרצ סי"ח ובנושאי הכלים שם) ועוד. ההבדל הוא שבכל ההקשרים הללו נדרשים רבים ולא ציבור, ולכן נשים גם הן בכלל.

ניתן אולי גם לקשור זאת לשאלה הפרשנית לגבי המונח 'אזרח' בתורה (שנדונה בין היתר בשו"ת כאן). בפשטות 'אזרח' הוא חלק מציבור, ולכן אינו כולל נשים. לעומת זאת, 'אדם' או 'איש' כולל נשים וגברים כאחד, כל מי שהוא חלק מאנשים רבים (והדרשה בשבועות "ועמדו שני האנשים" – למעט נשים, היא מדרש פליאה בכל מקרה. ראו למשל בטורים 70 ו-476). אמנם גם לגבי 'אזרח' יש בתלמוד סתירות (ראו בשו"ת שם), אבל למסקנת הסוגיה בסוכה כח בפשטות מדובר רק על גברים.

הרלוונטיות של ההבחנה הזאת לענייננו

ההנחה עד כה הייתה שנשים ודאי אינן בכלל ציבור אבל הן כן בכלל רבים. לכן הדין של הצטרפות נשים לברכת חתנים תלוי במחלוקת שראינו האם נדרשים שם עשרה מדין דבר שבקדושה (שדורש ציבור) או מדין רבים.

אלא שאני מוסיף ותוהה עוד גם על זה: מניין ההנחה שנשים אינן בגלל ציבור? (ראו על כך גם בטור 510.) יש בהחלט מקום לטענה שזה אמנם היה המצב בעבר, אבל כיום הוא השתנה. זהו שינוי עובדתי במעמד הנשים בחברה ואין סיבה לא להתחשב בו להלכה. צריך להבין שגם אם הייתה דרשה כלשהי שממעטת נשים (ואין כזאת בשום מקום), עדיין היה מקום לערוך שינוי הלכתי כזה, שכן דרשות תמיד נסמכות על סברת הדרשן והנסיבות שבהן הוא פועל (עמדתי על כך בכמה מקומות. ראו למשל בטור 370 ועוד). אבל לגבי צירוף נשים למניין ולדבר שבקדושה, אין בשום מקום מקור ברור לזה, לא בתלמודים ולא ברמב"ם. מה עוד שלרוב הפוסקים נשים חייבות בתפילה כמו גברים, אז מדוע שלא יצטרפו למניין?! (ראו ברמ"א הנ"ל סי' תרצ לגבי מגילה.) לכן נראה שבנדון דידן פשיטא שניתן לתלות זאת בנורמות המקובלות והמשתנות לפי המקום והזמן. ראו בעניין זה סקירה מקיפה כאן (זוהי תשובה של הרב דוד גולינקין מהתנועה המסורתית. נא לעיין בטיעונים ובמקורות ולא בשם המחבר), בעיקר מעמ' 15 ואילך.

אם אכן זהו המצב, אזי ניתן לצרף נשים גם למניין בתפילה ולכל דבר שבקדושה, שכן גם הן אזרחיות. גם אם בעבר נהגו למעט אותן זה היה מבוסס על מעמדן החברתי. כיום כשזה השתנה אין מניעה משינוי המנהג הזה, ונראה שאף צריך לעשות זאת (זה לא היתר לצרפן. זוהי האמת ההלכתית, וממילא מי שלא עושה זאת הוא "עבריין שמרני". ראו על כך בטור 263, 570 ועוד). ומתוך כך עולה שגם לגבי ברכת חתנים אין סיבה שלא לצרפן, אפילו לשיטת השטמ"ק שהדרישה לעשרה היא מדין דבר שבקדושה. אמנם חז"ל מיעטו נשים מכלל 'אזרח' לכמה עניינים ואמנם עד עתה הפוסקים הורו לא לצרפן לדבר שבקדושה, אבל זה רק מפני שבזמנם היה להן מעמד אחר בחברה. כיום איני רואה סיבה לא לשנות זאת.

אין צורך לומר שגם כיום הפוסקים מאד נרתעים מזה. נראה בבירור שיסוד העניין אינו בפרשנות הלכתית גרידא, שהרי בזה ניתן לחלוק בטעמים ונימוקים וכל אחד ודרכו. העמדה הנחרצת כאן (ראו אצל הרב רייזמן את המובאות מהרב אריאל ועוד) היא כנראה בעיקר בגלל שהם חוששים מרוחות הזמן (רפורמה). ניתן גם להבין זאת גם ממה שכותב הרב רייזמן בסוף מאמרו:

אולם זאת למודעי, כי הדברים נכתבו כבירור להלכה, ולמעשה ברור שההוראה בנדון זה מסורה ליושבים על מדין, העומדים על משמר גדרי הצניעות ושוקלים את הדרך אשר ילכו בה בהיבטים נוספים, ובתוכם החשש שלא לחדש דברים שלא נהגו בהם מדורי דורות, כדי להגן ולבצר את חומות הדת וההלכה.

ברור לו שהשיקולים כאן אינם רק הלכתיים אלא גם של מדיניות הלכתית וציבורית. או בתרגום חופשי: נכון שאני צודק הלכתית, אבל עמודי ההוראה הם שצריכים להחליט בהתאם למדיניות המטא-הלכתית הנכונה.

איני יכול להימנע מלהעיר משהו על הנקודה הזאת. בניגוד אליו, לדעתי שום הלכה לא מסורה לשום יושב על מדין. אם אכן הגענו למסקנה שההלכה היא שנשים מצטרפות לברכת חתנים, שום יושב על מדין או רוכב אתונות צחורות לא יכול לשנות זאת, אלא אם יביא נימוקים להראות את הטעות בפסיקה הזאת. עצם העובדה שזה נראה לו לא צנוע או מזיק מסיבה זו אחרת (כמו למשל חשש רפורמה) לא מעלה ולא מורידה. ודוקו, לא בגלל שהחשש בהכרח אינו נכון, אלא מפני שגם אם החשש נכון אין לפוסק בן ימינו מה לעשות ביחס אליו. סנהדרין הייתה יכולה לתקן תקנה דרבנן שעוקרת את הדין מטעמים שונים (כמו מדרון חלקלק). אבל פוסק בימינו יכול לכל היותר לומר שזה אמנם מותר אבל הוא ממליץ בכל זאת לא לעשות כך למעשה. להורות שזוהי ההלכה זה פשוט שקר, שכן הוא אוסר את המותר.[2]

הערה על דבר שבקדושה

בטור 510 תהיתי בכלל לגבי דין דבר שבקדושה, שהוא תמוה בעיניי מקדמת דנא. מילא לגבי ברכה יש מקום אולי לטעון שיש איסור לאומרה בנסיבות שאין עשרה כי זו ברכה לבטלה. אבל בקדיש וקדושה, איך ייתכן איסור לומר זאת בפחות מעשרה?! וכי יש איסור לומר משפטים כלשהם שהם נכונים מצד עצמם סתם לעצמי?! ובפרט קדיש שאין לו מקור בש"ס והוא מנהג מהגאונים, ומה איסור לאומרו בכל מקרה? ואולי זה נחשב כביזוי לקב"ה, וצל"ע.

אבל כך מקובל להלכה על ידי כל הפוסקים, ולכן תהייתי זו נותרת בצ"ע. מעבר לזה, אצלנו מדובר בברכה ולא סתם באמירת דבר שבקדושה. לכן לא אכנס לעניין זה כאן, וגם לא אשתמש בזה כסניף להקל.

סיכום הלכה למעשה

סוף דבר, אם אאסוף את הערותיי, לדעתי בהחלט יש מקום להקל ולצרף נשים (ואולי זה נקרא להחמיר ולא להקל). זאת מכמה סיבות (גם אם איני מתחשב בפקפוק שלי לגבי דבר שבקדושה בכלל):

  1. אם עשרה בברכת חתנים אינו מדין דבר שבקדושה – כי אז ודאי שנשים בכלל עשרה.
  2. גם לשיטות שהוא כן מדין דבר שבקדושה, אולי זה רק ביחס למקור הדין ולא לגדרו.
  3. גם אם זה ממש דבר שבקדושה, נראה שנשים כיום כן בכלל ציבור ויכולות להצטרף גם לדבר שבקדושה.
  4. ולבסוף, בפשטות ברכת חתנים היא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. אמנם ספק ברכות לחומרא (שמא הוי ברכה לבטלה), אבל כאמור יש כאן יותר מספק אחד.

לסיום אוסיף שאולי היתר בזמן דחוק כזה (ראו למעלה שהשאלה התבססה על כך שבגלל המצב כיום, מלחמת "חרבות ברזל", הנוכחות בטקס תהיה מצומצמת), יתחיל שינוי מבורך במעמד נשים שיתרחב גם למצבים הרגילים. בוודאי בברכת חתנים ששם יש מקום להתיר גם בלי שיקולים של נסיבות משתנות, ולאחר מכן גם ביחס לדבר שבקדושה ומניין בתפילה מחמת שינוי הנסיבות. ראינו שהלכתית אין מניעה לעשות זאת אפילו לגבי תפילה ודבר שבקדושה, ונראה שמדובר רק על מניעות שמרניות גרידא (ראו על כך גם בטור הקודם). כמובן שזהו המדרון החלקלק שממנו חוששים הפוסקים, ולדעתם נראה שזוהי גופא דווקא סיבה גדולה לאסור. אבל כאמור אפילו אם חששם מוצדק אי אפשר לאסור את המותר.

למעשה, המלצתי לרב השואל להעריך את אופיו של הקהל שנוכח שם, כדי שלא יתחילו מהומות בעת החופה. אין הצר שווה בנזק. אבל אם הדבר יתקבל זו הזדמנות מצוינת להתחיל את התהליך המבורך הזה.

[1] אמנם ברשב"א שם נראה שהבין שזו ממש קדושה, אבל זו שיטה יחידאית.

[2] ראו על כך במאמרו של נדב שנרב, "ארון השקרים היהודי", בחלק העשירי של ספרי מהלכים בין העומדים (בעיקר בפרק 33), ובטורים 275, 444, 453, 590 ועוד.

31 תגובות

  1. שלום הרב,
    כתבת שבצוק העיתים, במצב העכשווי יש מקום להקל כי קשה לאסוף עשרה גברים לברכת חתנים. אמנם לא הסברת מדוע לא לקקים את החופה ולדחות את הברכה לשעה אחרת.
    הרמ"א פסק באבן העזר סי' ס"א שאם לא ניתן לברך את הברכה בשעת החופה, יברכו בפעם אחרת אחר כמה ימים, שאין הברכות מעכבות (אין איסור "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה", כדעת הרמב"ם וסיעתו שהאיסור על כלה בלא 'חופה', ולא על כלה בלא 'ברכה', ודלא כרש"י וסיעתו).
    ממילא בשעת הדחק יש מקום לומר שיעשו חופה בלא ברכה, וידחו את הברכות להזדמנות אחרת, שיהיו עשרה גברים.
    יש חסרונות לעצה שהצעתי. יכול להיות שזה יעכיר את ההרגשה של המשפחה, כאילו שהחופה לא נעשתה בשלמות. יכול להיות שהזוג לא יקפיד ויאסוף עשרה גברים, והברכה תתבטל לגמרי.
    בכל אופן, העצה של עשיית החופה ודחיית הברכות היא עצה המופיעה ברמ"א, וממילא היא זוקקת התייחסות.

    1. לא עסקתי בצוק העיתים. השואל עסק בזה. אני דנתי בשאלה האם זה מותר לכתחילה, וטענתי היא שכן. ממילא איני מחפש עצות אחרות.

  2. .Never let a good crisis go to waste כל אחד עם אג'נדה שלו. אולי גם נעשה ציציות לחיילות.

    1. ומטעם איזה אג'נדה מדבר כבודו? ולגבי ההצעה שלך, אני בעד לבטל את מוסד הציצית.

  3. בעניין ההבדל בין מקור וגדר הדין. הבאת מעצי סוכה וחגיגה שיש השוואה לעניין דין איסור הנאה אבל הגדר שונה ובעצי סוכה אין קדושה. והצעת שגם בברכת חתנים יש השוואה לעניין דין צירוף עשרה אבל הגדר שונה ואין כאן דבר שבקדושה. ומכאן נראה שהמשכת שאם הגדר שונה אז אולי גם ההשוואה לעניין הדינים שמשתלשלים ממנו היא לחצאים, כלומר רק לעיקר דין צירוף עשרה, ובברכת חתנים נשים כן מצטרפות. תוכל להסביר מה ההיגיון בצעד ההמשכה הנוסף הזה? [דומה ש"אוקי באתרה" רלוונטי רק כאשר יש באתרה מקור, והלימוד מינה נכנס כמו סברא פרשנית של הצלח שרק היא דאורייתא, אבל כאשר כל עיקר הדין מגיע מהמלמד אז ברור לכאורה שלוקחים ממנו כל מה שיש בו].

    1. לא יודע למה אתה מניח שאוקי באתרא שייך רק כשיש מקור. מעבר לזה שכאן בפשטות זהו דין דרבנן אז בכלל כללי המידות לא ממש שייכים. הטענה היא שדרושים עשרה כמו בדבר שבקדושה, אבל מטעם אחר. ומסברה הטעם הוא פרסום ושבח והודאה ברבים. רק כשרוצים לדעת כמה זה רבים לומדים זאת מדבר שבקדושה.

      1. כלומר יש רק גילוי מילתא מדבר שבקדושה מה זה רבים. זה עוד פחות מובן ממה שהבנתי לפני כן. כי לא ידענו שצריך 'רבים', ולמה שיהיה קשר בין 'רבים' לעניין פירסום לבין 'רבים' לעניין קדושה, ושהקשר הזה יהיה רק לגבי המספר ולא לגבי המגדר. [אני נובר בנקודה הזאת שהיא סיבה 2 כי דומה שהיא המחודשת בטור. סיבה 1 היא דברי הרב רייזמן, סיבה 3 הגורפת עניינה כללי, וסיבה 4 נזקקת לחברותיה]

        1. אין הבדל לעניין מהם רבים, אלא שלהקשרים מסוימים הרבים צריכים להיות גם ציבור. כאן נכנס אולי המגדר.

  4. לגבי הקושיה על הבעייתיות באמירת קדיש וקדושה בפחות מעשרה, מדוע לא לקבל את ההצעה (שהזכרת) שזהו ביזוי לקב"ה? מלה"ד לאדם הפונה לחברו בינו לבינו ואומר לו "שלום גם לך קהל נכבד", שברור הוא שאין זה אלא צחוק והיתול.
    בטור 501 הקשית מאי שנא מקיום ונקדשתי ביהרג ואל יעבור ביחיד, ולא הבנתי הקושיה: שם אין ברירה אך כאן מי הכריחו לומר קדיש וקדושה באופן טקסי וחשוב בלא עשרה.

    1. ובעצם ההסבר הזה מפורש בגמרא שם לגבי הזכרת שם ה' בזימון: בציר מעשרה לאו אורח ארעא.

  5. עוד הערה: כתבת בתחילת הטור שלא ברור אם המקורות בעניין הצורך במניין הם אסמכתאות. מפורש בר"ן במגילה שם (לגבי קדיש וקדושה): "ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא דרבנן נינהו דסדר תפלה גופה דרבנן".

    1. כוונתך לצורך בעשרה בברכת חתנים? הבאתי רק מקור לדוגמה מהשטמ"ק ומסכת כלה. ברור שיש עוד. לגבי דבר שבקדושה זה גם לא ברור. ניתן לומר שזה דין דאורייתא גם אם סדר תפילה דרבנן.

  6. ולעניין הבירור אם ענייני המשנה במגילה כג הם דבר שבקדושה או לא, חובת ציבור או חובת יחיד, מפורשים בזה דברי רמב"ן במלחמות למגילה: "השנוים במשנתינו כולם חובות הצבור הן". אם כן (בהתעלם מהמהלך המטא-הלכתי בנוגע להחשבת נשים ל"ציבור"), לדעת הרמב"ן אין מקום להחשיב אשה למניין לברכת חתנים.
    אמנם לדעת המחזור ויטרי בשם רש"י שאפשר לקיים חזרת הש"ץ עבור אחד שלא שמע מוכח לכאורה שס"ל ש"העובר לפני התיבה" הוא חובת יחיד (והעשרה הוא רק תנאי בקיום, וכאן תוכל לחקור אם גדר הדין הוא ציבור או פרהסיא ונ"מ להחשבת אשה), וא"כ ייתכן שהוא הדין לברכת חתנים.
    אבל בגוף הסברא שברכת חתנים אינה דבר שבקדושה צ"ע לדידי: הרי הברכה הזו היא תקנת חכמים, ולא נתקנה אלא בציבור, היינו שהימצאות הציבור היא דין בחיוב הברכה (ובהתעלם מחידושי ה"מטא" אין אשה נחשבת לציבור).

    1. מי אמר שלא נתקנה אלא בציבור? אולי נתקנה ברבים ולא בציבור, ואז זה כולל נשים? זה גופא הדיוו שלי

  7. שתי הערות נקודתיות:

    א. כתבת שקדיש הוא מהגאונים, אבל זה לא מדויק. אמירת "יהא שמיה רבה וכו'" מופיע כמה פעמים בש"ס (ברכות ג., כא:, שבת קיט:, סוכה לט. ועוד). ככל הנראה, רק מ"תתקבל צלותהון" הוא הוספה של הגאונים.

    ב. אם היום נשים הן "אזרחיות", גם חייבות במצות סוכה מן הדין (עיין סוכה כח.). אני טועה?

    1. א. קדיש בצורתו המוכרת לנו. לא ברור לי בדיוק מהו ה"אמן יהא שמיה רבה" שמוזכר בתלמוד. אבל לענייננו זה באמת לא משנה. אגב, עצם זה שהקדיש לא מוזכר כדבר שבקדושה גם הוא רומז שלא היה משהו כזה בתלמוד.
      ב. בפשטות זו מעשהז"ג, ולכן זה תלוי בשאלה האם גם הפטור של עשהזמ"ג נעלם בימינו. לזה אין לי שום אינדיקציה. אמנם יש שם שתי הו"א מדוע נדרש הפסוק, ובראשונה ודאי שהיא לא רלוונטית כי זו הו"א שהאישה תתחייב רק מכוח בעלה. זה ודאי לא משנה לאישה בימינו. ההו"א השנייה יותר רלוונטית (ההיקש לפסח), ועדיין לא סביר לחייב מכוח זה.

      1. א. לא כל כך מבין מה שכתבת, כי ככל הנראה "אמן יהא שמיה רבה" בתלמוד הוא דבר שבקדושה (יש הוה אמינא שמספיקים באמצע שמונה עשרה כדי לענות, והוא חשוב יותר מקדושה) אף שזה לא כתוב במפורש.
        ב. גם כאן לא הבנתי אותך. ההוה אמינה הראשונה היא שמכיוון שזוג ונשוי בדרך כלל דר באותו בית (עובדה שנכון גם היום), אם האיש חייב לדור בסוכה אז גם האישה חייבת. ואיך "לא סביר" לחייב אם הגמרא אומרת שהיינו מחייבים לולא הדרשה מ"האזרח"?

        1. א. אתה חוזר על עצמך. התייחסתי.
          ב. כשיש הו"א זה לא אומר שהיינו מחייבים את האישה אלא שהיה לנו צד כזה. מה היה קורה בלי הפסוק? לא ברור. ייתכן שגם מסברא היינו פוטרים. אבל גם אם היינו מחייבים, החיוב היה מכוחו של הבעל (זהו הדיור של הבעל, שיהיה עם אשתו) ולא חיוב של האישה עצמה.
          בשולי דבריי, יש מקום לדון האם אחרי ששללנו את ההו"א ופטרנו נשים מסוכה כעת הן חזרו להיות פטורות מדין מעשהז"ג, או שזהו פטור ספציפי אחר. לפי האפשרות הראשונה עוד יותר סביר שהיינו פוטרים גם בלי הלימוד הזה.

  8. הערה צדדית: סוגיית 'פשטה קדושה' בקידושין מופיעה בד' ז' ע"א ולא בד' ו' ע"א.

  9. לא נכנס לעצם הדיון (נראה לי חדשני מידי לדידי), אבל ניתן לצרף את הדעות שמברכים ברכת חתנים גם בג' בדיעבד (נחלת שבעה, שו"ת רב פעלים). נמצא אם יש ג' גברים (חתן + שני עדים) – קיל טפי…

  10. אני קוראת את המאמר בעודי יושבת ומחכה שיגיע עשירי למנין שאני מצטרפת אליו ואומרת קדיש על אימי…הלואי שמישהו יקלוט את השינוי המתבקש

  11. יש עוד מקור של קידושין והקדש בכתובות פרק ה' (דף נז: כמדומני) שם מ'קידושין ע"מ' מוכיחים שיש לרבי מאיר מקדיש אדם דבר שלא בא לעולם..
    הרב אינני מבין את הקביעה שההלכות והמצוות הללו רק לגברים על סמך מעמדי, (מלשון האזרח כאילו?) ולכן היום זה שונה, (למה לא להגיד שנשים פטורות ממ"ע שהז"ג שזה על אותו בסיס, בגלל מקור הלימוד?) אולי נגיד שלא יודעים למה ד' ככה ציווה. (כי זה תושבע"פ? הלימודים שם דאורייתאים לא?)
    זה מזכיר לי פסיקה (של השבט הלוי נראה לי) לגבי איסור נגיעה האם שייך באחות חורגת לדוג', שפסק שם שלא כי ההיתר מעיקר הדין לגעת באחות ביולוגית הוא כי התחנכו ביחד וכו', ודין זה שייך גם כן ממילא באחות חורגת (ששם מקטנות מסתמא) שהרי מה גרעה. אבל אולי ההיתר הוא "גזירת הכתוב" כזה? ולא מטעמים סוציאליים?
    אשמח להתייחסות האם יש "תער" להבנה בדברים כאלה, תודה!

    1. נח ע"ב. לא רואה שם בסוגיא שום השוואה בין קידושין להקדש.
      ולשאלתך, בגלל שהפטור של נשים ממצוות שלא הזמן גרמן לא נראה קשור למעמדן או לכל דבר אחר. ממילא אין שום בסיס לטענה שהיום מצבן שונה.
      אתה מדבר על כך שלא דורשים טעמא דקרא, אבל זה לא תמיד נכון. למעשה בד"כ זה לא נכון. אתה מניח שמשהו הוא גזיה"כ רק אם אין לך מוצא אחר, וגם אז די ברור שיש לזה טעם אלא שאינך יודע אותו. אין שום סיבה לדחות הסבר סביר בגלל חשש שמא יש הסבר עלום שלא חשבנו עליו. ראה על כך במאמרי לשורש החמישי.

  12. mikyab הגיב:
    21/11/2021 בשעה 06:56
    אוסיף כאן עוד הספדון מהרב שיבי פרומן שנשלח אליי הבוקר:
    פעם חיתנתי זוג מתוק והכלה התעקשה שאישה תברך שבע ברכות בחופה. אין לי אלרגיות למהפכות בתחום, אבל גם לא הרגשתי שיש לי תפקיד בהובלתם, אז ניסיתי להוריד אותה מהסיפור ושלחתי אותה לדבר על זה עם סבא שלה.
    "סבא שלה" היה אחד מפוסקי ההלכה החשובים בעולם החרדי, הרב שלמה פישר, תלמיד חכם עצום ודמות מוכרת בעולם התורה החרדי הליטאי שבוודאי יהיה בחתונה.
    אחרי יומיים הגברת חוזרת ומפתיעה: "סבא אומר שאין בעיה"
    לא האמנתי. בו ביום לקחתי את עצמי אל הישיבה שלו בירושלים, נכנסתי לחדר הלימוד התת קרקעי, שהיה עמוס ספרים בכל כיוון במדפים ישנים ומצהיבים והוא עומד שם כפוף, נשען על הסטנד וזורח מלימוד תורה עם החברותא "הצעירה" שלו (בן 80 בערך), בדיוק כמו בסיפורים ששמעתי עליו בילדותי.
    אחרי שהעזתי להפריע עם השאלה המוזרה על הנכדה, הוא התחיל לשטוף אותי בציטוטים והפניות כמו תוכנת סייבר שפורצת קוד. לא באמת הצלחתי לעקוב אלא רק להבין את השורה התחתונה שאין בעיה, כי הכל משום כבוד הציבור ומדובר בציבור שככה מכבד את עצמו.
    וכך היה, ברכה ראשונה ושנייה ברך גדול הדור של החברה החרדית, את הברכה השביעית ברכה אישה. ככה פשוט. למרות המרחק האין סופי מהעולם החברתי שממנו הוא בא ואפילו מוביל, היתה בו נאמנות להלכה הפשוטה, בלי הפוליטיקה שלה. ובטח גם נאמנות למשפחה שלו, על המורכבות שבה…

    1. 'גדול הדור של החברה החרדית' על רש"פ זה תיאור שיכול לבוא רק ממיזרוחניק. אלו טועים לחשוב שהגדלות אצל חרדים נקבעת לפי גדלות בתורה. לכן הם משוכנעים שאישים כמו הגרז"נ ור"ש פישר וכדומה הם גדולי הדור החרדים. אז יש לי חידוש בשבילך, גם רש"ז אוירבאך לא נחשב כגדול הדור אצל החרדים (בטח בבני ברק). בזמני בבני ברק, האברך המצוי לא שמע מעודו על רש"פ ועל הגרז"נ. על רש"ז שמעו יותר, אבל היה ממש שולי. בירושלים היה מצב קצת שונה, אבל אני מביא כאן את הזווית הבני ברקית וניתן ללמוד מכך.
      אגב, זה שהתיאור הזה מובא כשבח זה מזעזע בעיניי. כל כך פשוט ובסיסי שיש להיצמד להלכה ולא להתרשם מבלבולי המוח האחרים. זו כמובן גם הסיבה שהוא לא נחשב כגדול דור בעולם החרדי. הוא לא היה תקין פוליטית כי האמת הייתה נר לרגליו. וכידוע, אמת היא מילה גסה בעולם החרדי.

  13. הרב רייזמן הוא איש עסקים ותלמיד חכם חרדי, אבל מאד פתוח ובעל מחשבה מקורית ומרתקת.
    תמהתי , "אבל" זה מאי קמשמע לן.
    שתלמיד חכם חרדי יכול להיות בעל ראש פתוח ומחשבה מקורית ? כבר השמיענו בהספדו
    על הרב שלמה פישר ז"ל.
    שאנשי עסקים יכולים להיות בעלי ראש פתוח ? כבר מצאנו כאלו .
    ושמא משום דלא שכיחא.

  14. לעניות דעתי לא צריך את כל האריכות הנל. בפרשת השבוע מוכח שכשמדובר בברית – אפילו 7 כבשים שייחדו אותן לשם כך, מצטרפות ומשלימות מניין לאברהם, אבימלך ופיכל שר צבאו – ״בעבור תהיה לי לעדה״

השאר תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא