בין קיום מצווה לבין האחריות לקיומה (טור 600)
בס"ד
בטור הקודם ראינו שהגדרת מצוות האב למול את בנו היא אחריות של האב לכך שהבן יהיה מהול. קשה להניח שיש כאן מצווה נפרדת על אחריות למילה שמוטלת על האב, ולו רק מפני שאף מונה מצוות לא מונה אותה בנפרד. לכן סביר יותר שיש כאן מצווה אחת והיא שהבן יהיה מהול. כלומר זו מצווה של הבן עצמו, אלא שהאחריות לקיומה מוטלת על האב. חיובו של האב הוא פרט במצוות מילה ולא מצווה נפרדת. אם כן, מצוות מילה היא מצוות תוצאה על הבן (שיהיה מהול) והאב אחראי להשגתה. ראינו שם גם כמה השלכות להגדרה הזאת.
אם זהו מצב הדברים, כי אז יש כאן מקרה נדיר שבו המצווה מקוימת בבן ועל ידי הבן, אבל האחריות לכך מוטלת על האב. בטור הזה ברצוני לגעת בעצם ההבחנה בין האחריות לקיומה של מצווה לבין עצם הקיום, ולראות אותה גם בהקשרים הלכתיים נוספים (הדברים נדונו במאמרנו במידה טובה תשסז, לפרשת ניצבים-וילך).
מצוות הקהל
התורה מצווה אותנו על מצוות הקהל בספר דברים לא, י-יג:
וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
רואים שיש כאן ציווי שכולל גם את הנשים והטף.
לכאורה הטף לא מצווים במצווה זו שהרי קטנים פטורים מן המצוות. ובאמת הגמרא בחגיגה ג ע"א כותבת:
הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן.
כלומר זהו חלק מחינוך הילדים. אמנם מצוות חינוך היא מדרבנן, אבל נראה שהתורה מחדשת שיש חיוב דאורייתא ספציפי לגבי מצוות הקהל. ועדיין על הילדים עצמם נראה שאין חובה.
אולם לגבי נשים הגמרא לא מתקשה, ונראה שלדעתה באמת נשים חייבות במצווה זו. ובאמת הגמרא בקידושין לג סוע"ב מתקשה כיצד נשים חייבות הרי זו מצוות עשה שהזמן גרמא:
כל מצות עשה שהזמן גרמא וכו'. ת"ר: איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא? סוכה, ולולב, שופר, וציצית, ותפילין; ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא? מזוזה, מעקה, אבידה, ושילוח הקן.
וכללא הוא? הרי מצה, שמחה, הקהל, דמצות עשה שהזמן גרמא, ונשים חייבות! ותו, והרי תלמוד תורה, פריה ורביה, ופדיון הבן, דלאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא, ונשים פטורות! אמר רבי יוחנן: אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ, דתנן: בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומלח; ותו ליכא? והאיכא כמהין ופטריות! אלא, אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ.
היא עונה שכאן יש חריגה מכוח החידוש של הכתוב. כך גם פוסק הרמב"ם בהל' ע"ז פי"ב ה"ג:
כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא כהן למתים, וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות.
ועדיין חריגה זו טעונה הסבר: מדוע באמת הוחרגה מצוות הקהל? אציין כי גם בספר המצוות הרמב"ם מביא זאת בעשה טז:
והמצוה הי"ו היא שצונו להקהיל את העם כלו בשני מסוכות בכל מוצאי שמטה ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם והוא אמרו יתעלה (וילך) הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכו'. וזו היא מצות הקהל. ובפרק ראשון מקדושין (לד א) עם אמרם כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הקשו בתלמוד ואמרו והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים חייבות בה ובארו בסוף המאמר אין למדין מן הכללות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלומר איך יקרא ומי יקרא ואי זה דבר יקרא בשביעי ממסכת סוטה (לב א, מא א):
כאן הוא מציין שנשים חייבות למרות שזו עשה שהזמן גרמה, אבל לגבי חיוב הטף הוא מביא אותו בסתם ולא מעיר כלום (גם לא את דברי הגמרא שזה ליתן שכר למביאיהם). אפשר להבין מדבריו שהטף ממש חייבים בזה, או אולי היה ברור בעיניו שזה רק ליתן שכר למביאיהם ורק לגבי נשים הוא חש צורך להסביר שכן הן ממש חייבות.
דברי ה'חינוך'
גם החינוך מונה את המצווה הזו במצווה תריב. בסיום המצווה, במקום שהוא רגיל לציין מי חייב במצווה זו (אנשים, נשים וכדו') הוא אינו מתייחס לשאלה מי חייב. כנראה הוא סומך על מה שפותח את דבריו שם:
שנצטוינו שיקהל עם ישראל כולו אנשים ונשים וטף במוצאי שנת השמטה בחג הסוכות ביום שני בחג ולקרוא קצת מספר משנה תורה באזניהם שהוא אלה הדברים, ועל זה נאמר [דברים ל"א, י"ב], הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'. וזאת היא מצות הקהל הנזכרת בתלמוד כענין שאמרו בראשון של קדושין [ל"ד ע"א], והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות, ופירשו בסוף הענין, אין למדין מן הכללות, כלומר שהאמת שהנשים חייבות בזאת המצוה.
מי שחייב הוא העם כולו (כך גם פותח הרמב"ם את המצווה שצוטטה למעלה). גם הוא מציין בפיסקה זו את קושיית הגמרא בקידושין שהובאה גם ברמב"ם. כנראה שכאן מצוי הקטע העוסק בשאלה מי חייב במצווה זו ולכן הוא לא חוזר עליו בסוף.
אמנם בסוף דבריו הוא כותב (בדומה לכל שאר המצוות):
ועובר על זה בין איש בין אשה ולא בא במועד הזה לשמוע דברי התורה, וכן המלך אם לא רצה לקרות בטלו עשה זה. וענשם גדול מאד, כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת.
כלומר נראה שחייבים במצווה זו גם איש וגם אישה, אך הוא כותב זאת רק ביחס לעונשו של מי שעבר על המצווה ולא כקביעה מי חייב בה. חשוב להזכיר שבמצוות עשה החינוך כותב תמיד בנוסח קבוע, כגון: "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות". רק לאחר מכן הוא כותב מי עובר עליה ומה עונשו. כאן הוא מציין רק את מי שעובר על המצווה ולא את מי שחייב בה.
עוד יש להעיר שהקטנים אינם מוזכרים בכלל זה. הוא מציין את האיש והאישה, אבל לא את הקטנים.
חיוב הטף
המנ"ח שם בסק"ד ד"ה 'וטף', כתב שהטף באמת אינם חייבים, והוא מוכיח זאת מהגמרא הנ"ל בחגיגה. שם בהמשך הוא מסיק מכך שאמנם חרש פטור מן המצוות, אבל ילד חרש כן חייב בהקהל (למרות שחרש פטור מהמצוות)[1], שכן החובה היא על אביו להביאו לשם ולא עליו עצמו.
אך בטורי אבן בחגיגה שם חקר האם המצווה מוטלת על האב או על הבי"ד, ולא הכריע:
כדי ליתן שכר למביאיהם. לא נתבאר לי הבאת הטף על מי מוטל החיוב אי על האב דוקא או אף על הב"ד. וכ"ת אי דוקא על האב הא יליף לעיל לפטור פטורי ראי' מהקהל בגז"ש ראי' ראיה ולקמן אמר נמי דמש"ה כתיב זכור להוציא את הנשים גבי ראי' דלא נילף מהקהל וא"כ איפכא נמי שפטורי ראי' פטורי' מהקהל בהאי גז"ש. והא בפ"ק דפסחים (דף ח א) א"ר אמי מי שאין לו קרקע פטור מן הראי' ונ"ל מולא יחמוד איש את ארצך. ובודאי על קרקע של ארץ ישראל קפיד קרא וא"כ ה"ה דפטור מהקהל, והשת' אי הקהל דטף חל על האב דוקא מאין לו קרקע לטף בא"י אם אביו קיים, ובע"כ מיירי במת אביו וירש ממנו קרקע דהא קרא דהקהל סתמא כתיב דמשמע אפי' בזמן שיובל נוהג. ועוד שנת השמיט' אמור בפ' הקהל ואיכא למ"ד בפ"ד דגיטין (דף ל"ו) דאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ובודאי אין להחמיר בטף יותר מגדול דפטור כשאין לו קרקע. וכיון דלמ"ל לחייב טף בהקהל אלא במת אביו וירשו ש"מ דחיוב על הב"ד. דאין זה ראי' דלעולם מיירי באביו קיים ואפ"ה משכחת לה דיש לו קרקע בא"י במתה אמו והיא היתה בת יורשת וירשה הוא ולא אביו למ"ד ירושת הבעל דרבנן. א"נ בנולד מן האנוסה וד"ה. א"נ בנתגרשה. ותדע דהא כתיב בהקהל וגרך ומניין לגר קרקע בא"י אי בקנה הא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לאו ארצך קרוי כדאמ' בספ"ד דגיטין (דף מ"ח). ואי בנשא בת ישראל יורשת וירשה למ"ד ירושת הבעל דרבנן מאי איכא למימר(לב) אלא ע"כ מיירי בגר שנתגייר אביו ואמו מישראל וירשה:
הוא מביא ראיה מכך שלקטן אין בעלות על קרקע, וכיצד יהיה חייב בהקהל? האפשרות היחידה היא שהוא ירש קרקע מאביו, וכך יש לו קרקע. אבל במקרה כזה יוצא שאביו מת (שאם לא כן כיצד הוא ירש אותו? בחייו?), ואם החובה היא על האב להביא את בנו אז כיצד הבן חייב בהקהל אחרי מותו? הוא מוכיח מכאן שהחובה להביא את הבן היא על בי"ד (כנראה המשמעות היא על הבן עצמו, ורק בי"ד צריך לוודא שיקיים זאת. ראו להלן). לאחר מכן הוא דוחה שאולי מדובר שאמו מתה למ"ד ירושת הבעל דרבנן.
המנ"ח הנ"ל טוען כנגדו שראיה זו כלל אינה רלוונטית. ברור שהקטן אינו צריך למלא את הדרישות שממלא הגדול, ולכן אין צורך שתהיה לו קרקע. החובה היא לא עליו אלא על אביו. אמנם מכאן ניתן להבין שהטו"א סבר שהחובה היא על הקטן עצמו, ולא על האב. ומה שהגמרא בחגיגה אומרת שזה ליתן שכר למביאיהם מדבר רק על אחריותו של האב להביא את בנו, אבל קיום המצווה מוטל על הקטן. לשון אחר: אם הבן לא מגיע אז יבואו בטענות אל האב או הבי"ד, שכן הם אלו שאמורים לוודא את ביאתו של הקטן. אבל החובה לבוא מוטלת על הקטן עצמו. הטו"א בעצם מבין זאת כך: יש חובה על הקטן עצמו, אבל זה רק כשיש לו קרקע. ולכן כל עוד אביו חי אין לקטן קרקע ואז המצווה היא רק על אביו להביאו. וכשאביו מת יש לו קרקע משלו ואז החובה היא עליו עצמו. מי שאחראי לכך שהחובה תתקיים הוא בי"ד או הקטן עצמו.
אמנם לא ברור מדוע יש עוד מצווה על האב כשהוא בחיים? לכאורה במצב הזה לקטן אין כלל חובה וזהו. רק כשאביו ימות ותהיה לו קרקע תיווצר עליו חובה. ובפרט שכמו במילה לא מצינו שמוני המצוות מביאים שיש עוד מצוות הקהל, על האב וכשהוא מת על הקטן עצמו. נראה שהמסקנה היא שלפחות לפי הטו"א יש חובה על הקטן עצמו להשתתף בהקהל (ואולי כשאביו חי הקרקע של האב מחייבת אותו)[2], ותפקידו של אביו הוא להיות אחראי לכך שהוא יקיים את חובתו זו. האחריות מוטלת על האב מפני שלקטן אין דעת ולכן אין לו אחריות לקיים את חיוביו. זה מזכיר את מה שראינו לגבי המילה: המצווה מוטלת על הקטן, אבל האחריות שהוא יקיים אותה מוטלת על האב. רק אם האב לא קיים זאת החיוב עובר לבי"ד ולקטן עצמו.
ועדיין נותרנו עם הקושי מדוע בכלל מטילים חובות הלכתיות על קטנים? הרי הם פטורים מכל המצוות. נזכיר שלמעלה ראינו קושי דומה לגבי חיוב נשים, שלמרות שהקהל היא עשה שהזמן גרמו הן חייבות בו. רואים שיש משהו מיוחד בהקהל שמחייב את כל ישראל בלי יוצא מן הכלל.
עבדים
עסקנו בקטנים ונשים. ומה בדבר עבדים? הרמב"ם הל' חגיגה רפ"ג כותב כך:
א. מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת, שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות וגו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו'.
ב. כל הפטור מן הראייה פטור ממצות הקהל חוץ מן הנשים והטף והערל, אבל הטמא פטור ממצות הקהל שנאמר בבוא כל ישראל וזה אינו ראוי לביאה, והדבר ברור שהטומטום והאנדרוגינוס חייבין שהרי הנשים חייבות.
ישנו היקש בין הפטורים מראייה לפטורים מהקהל (ראינו זאת גם בראיית הטו"א לעיל), לכיוון אחד. אבל יש פטורים מראייה שאינם פטורים מהקהל (נשים, טף וערלים). מצוות הקהל היא כוללת יותר. משמע מכאן שעבדים פטורים מהקהל.
ואכן כך הבין הלח"מ, שם בה"ב, והוא מקשה על כך:
כל הפטור מראיה פטור ממצות הקהל חוץ מן הנשים והטף והערל וכו'. וא"ת ואמאי לא אמר גם כן חוץ מעבדים דהא אמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ד') גבי ראיה למה לי קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכו' דגמרינן לה לה מאשה וכו'. וי"ל דשאני הכא דאמר קרא בבוא כל ישראל לראות ומשמע פטור עבדים כדכתב רבינו ז"ל לעיל. ומ"מ ראיה זו אולי מצאה רבינו ז"ל במקום אחר דבגמרא דידן לא משמע הכי מדקאמר אלא עבדים מנ"ל ומדמהדר לאשכוחי מקרא דאת פני האדון ולא הזכיר מקרא זה כלל וכבר כתבתי זה למעלה. ומ"ש רבינו ז"ל שכל הפטור מראיה פטור מן הקהל. נפקא ליה ממה שאמר שם בפ"ק דחגיגה דילפינן ראיה ראיה מהקהל:
יש להעיר עליו שהוא מעדיף את ההיקש של עבדים לנשים על ההיקש בין הקהל לראייה. לכאורה היה מקום ללמוד שעבדים פטורים בגלל ההיקש לראייה שהוא עדיף על ההיקש לנשים.
למסקנה, הלח"מ מסביר שזהו מיעוט שנלמד מהפסוק "בבא כל ישראל" (כמו בפ"ב ה"א לגבי ראייה). זה נותן לנו רמז לפתרון כל הקשיים שראינו עד כאן.
הסבר חיוב נשים בהקהל ושאר הקשיים
זה המקום לשוב לשאלה בה פתחנו. מדוע מצוות הקהל יצאה מן הכלל, ונשים חייבות בה על אף שהיא תלויה בזמן? התשובה היא שמצוות הקהל מוטלת על הציבור כולו. זו אינה מצווה שמוטלת על כל פרט מהציבור לחוד, וממילא כל הציבור חייב לקיים אותה. מצווה זו מוטלת על הקולקטיב, ולא ישירות על הפרטים המאכלסים אותו. ראינו שכך פותחים החינוך והרמב"ם את דבריהם: חיוב על העם כולו.
כעת נוכל להבין את כל הקשיים שהעלינו: נשים כפרטים פטורות ממצוות שהזמן גרמן שמוטלות על יחידים. אך המצווה הזו אינה פונה לאנשים פרטיים. היא פונה לקולקטיב, וממילא כל מי ששייך אליו מתחייב לקיימה. הוא הדין לגבי חיוב קטנים.
ראינו שבעל החינוך אינו כותב מי חייב במצווה כי בהגדרתה מופיע שהיא מחייבת את הכלל כולו, וממילא את כל הפרטים ששייכים אליו. אין טעם לכתוב כהרגלו שהיא נוהגת בזכרים ונקבות. החיוב אינו על זכרים ולא על נקבות אלא על הציבור. זו גם הסיבה שעבדים פטורים ממנה, כי הם לא חלק מהציבור (ראו בטור על הציבור והמילה 'אזרח' במקרא). זה לא קשור לגז"ש בין נשים לעבדים, שכן אלו לא חיובים על אנשים פרטיים. זהו גם המקור שמביא הלח"מ מהפסוק: "בבא כל ישראל", מי שנכלל בכלל ישראל חייב במצווה ומי שלא – לא. נשים כן ועבדים לא.
האישה חייבת בהקהל כאיבר של הקולקטיב, והעבד אינו איבר כזה, כל עוד לא התגייר. נראה שמסיבה זו הפטורים מראייה חייבים בהקהל, חוץ מחרש ואלם ושוטה. הבעיה בשלושת אלו היא שהם אינם כלולים בקהל (חלקם בגלל היעדר תקשורת וחלקם בגלל היעדר דעת, ואכמ"ל).
אם כן, מצאנו כעת את המאפיין המהותי של מצוות הקהל שגרם לכך שהיא תהיה יוצאת דופן. זוהי מצווה ציבורית, ולכן נשים חייבות בה על אף שהיא תלויה בזמן. ובאמת בה"ג מונה את מצוות הקהל במסגרת המצוות המוטלות על הציבור (=הפרשיות), כמצווה האחרונה (סה):
אלו פרשיות חוקים ומשפטים המסורים לצבור:…(סה) פרשת הקהל. אילו ששים וחמש פרשיות…
הנמען של המצווה הוא הציבור ולא הפרטים הכלולים בו.
למעשה הדברים כבר מפורשים בפסוקים: "הקהל את כל העם…". הכללת האנשים הנשים והטף באה מייד אח"כ, שכן זוהי תוצאה של הפניית המצווה לקולקטיב כולו. ייתכן שמסיבה זו הרמב"ם והחינוך מצאו לנכון להביא את ההלכה שמחייבת נשים בהקהל בתיאור הבסיסי של המצווה, שכן ההלכה הזו מבטאת את עניינה המהותי של המצווה הזו.
דוגמא מקבילה: מצוות בניית בית המקדש
כעין זה מסבירים האחרונים לגבי מצוות בניית בית המקדש, שהרמב"ם והחינוך כותבים שנשים חייבות בה, על אף שאסור לבנות את בית המקדש בלילה. כלומר זוהי מעשהז"ג, ובכל זאת נשים חייבות בה (אמנם היא לא מופיעה ברשימות יוצאי הדופן שלמעלה, ואכ"מ). גם כאן ההסבר הוא שהמצווה לבנות את בית המקדש מוטלת על הציבור כולו, ולכן הפרטים שכלולים בו מתחייבים ממילא. לכן אין כאן מקום לפטור את הנשים בגלל התלות בזמן, בדיוק כמו במקרה של הקהל.
שתי פתולוגיות הלכתיות
החידוש הגדול הוא שהחינוך בסוף דבריו בכל זאת מוצא לנכון לציין שמי שעובר עליה ביטל עשה זה ומעשהו חמור. כלומר כאן ישנו חידוש נוסף: על אף שהמחויב במצווה הוא הקולקטיב, אם מישהו לא מקיים את המצווה הוא מבטל אותה. על אף שהוא אינו הגורם המחויב, הוא בהחלט הגורם האחראי לקיום המצווה, ולכן הוא גם נענש על אי קיומה. הסיבה לכך היא שאם מטילים חובה על הציבור היא כנראה לא תתקיים. כל אחד יטיל את העניין על חברו ואף אחד לא יקיים זאת, בבחינת "קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא" (ראו עירובין ג ע"א ומקבילות). לכן ההלכה מטילה אחריות על כל פרט, שיטה כתף כדי שהציבור יקיים את חובתו. האחריות הזאת באה לידי ביטוי בכך שהיחיד שלא מטה כתף נחשב כמבטל עשה, למרות שקיום המצווה לא מוטל עליו (אלא על הציבור). כך יוצא שהיחיד לא יכול לקיים את המצווה אבל יכול לבטלה.
נחדד יותר את דברינו. אם כל ישראל עולים לירושלים למעמד הקהל, אזי המצווה ודאי התקיימה. והנה, יוסף בן שמעון לא עלה עמהם לירושלים. האם הוא ביטל את המצווה? לכאורה לא, שכן לא הוא הגורם שמחויב במצווה אלא הציבור, והציבור אכן קיים אותה. אך כמו שלקיום מצווה של קטנים אחראים ההורים או בי"ד, לקיום מצווה של הקולקטיב אחראים הפרטים שכלולים בו. פירוש הדבר הוא שאמנם אדם פרטי לא יכול לקיים את המצווה (אלא לכל היותר להיכלל בקיום קולקטיבי שלה),[3] אך הוא בהחלט יכול לבטל אותה.
זהו מצב פתולוגי שבו מצווה יכולה להתקיים (על ידי הציבור) ולהתבטל (על ידי פרט מסוים) בו-זמנית. ומזווית שונה אנו רואים כאן עוד פתולוגיה: לא הגורם המחויב במצווה הוא הגורם האחראי שנענש על אי קיומה. כעת נוכל להבין מדוע בעל החינוך אינו מזכיר את הקטנים במסגרת אלו שמבטלים את המצווה אם הם לא באים לירושלים להקהל. הסיבה לכך היא שגם אם אמנם צודק בעל הטו"א שהם חייבים במצווה, האחריות על הקיום ודאי אינה מוטלת עליהם, אלא על ההורים או בי"ד. לכן לא ניתן למנות אותם במסגרת אלו שנענשים על ביטול המצווה. ובאמת גם בעל הטו"א עצמו, על אף שהוא רואה את הקטנים כחייבים בעצמם במצוות הקהל, מטיל את האחריות להבאתם על האב או על בי"ד.
וזו הסיבה לכך שהחינוך מזכיר נשים וגברים לגבי העונש ולא לגבי החיוב עצמו. למרות שהחיוב מוטל על הציבור, העונש מוטל על כל יחיד, ולכן כאן יש להזכיר שנשים וגברים מתחייבים בעונש אם לא הגיעו.
עוד על הפיצול בין החובה לבין האחריות
ראינו שבחובות שמוטלות על קטנים האחריות מוטלת על ההורים או בי"ד. כך זה לגבי מצוות הקהל וכך גם לגבי מצוות מילה כפי שראינו בטור הקודם. ראינו שבמצוות הקהל התופעה הזאת עולה בשני היבטים: האחריות של האב על בנו, והאחריות של הפרטים על חובת הציבור. בשני המקרים הללו יש פיצול בין הגורם המחויב במצווה לבין הגורם שאחראי לקיומה.
מכאן ניתן לצפות שתופעות הפיצול הללו יופיעו בחובות נוספות שמוטלות על קטנים ועל הציבור. ואכן כפי שנראה כעת, פיצול כזה באמת מופיע בעוד הקשרים הלכתיים כאלה. נראה כעת את דין חינוך שדומה למצוות מילה, כאשר הקיום הוא על הקטן והאחריות על האב. ולאחר מכן נראה דוגמה דומה נוספת לגבי חיובי הציבור, שדומה למה שראינו לגבי הקהל. שם נראה את שני החידושים שפגשנו במצוות הקהל: ההפרדה בין מי שמחויב ומקיים לבין מי שאחראי לקיום, והאפשרות שהמצווה תתקיים ובו בזמן מישהו ייתבע על ביטולה.
א. הפיצול לגבי קטנים: מצוות חינוך
כידוע, רש"י ותוס' נחלקים בהגדרת מצוות חינוך. בגמרא ברכות כ ע"ב מובא הכלל שמי שאינו מחויב בדבר לא מוציא את הרבים ידי חובתם. ושם אנו מוצאים דיון האם נשים חייבות מדאורייתא בברכת המזון או רק מדרבנן:
תא שמע באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הכא במאי עסקינן כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן:
על הצד שאישה אינה חייבת מדאורייתא צריך להעמיד שהיא מוציאה ידי חובה רק מי שאכל שיעור דרבנן. ומה לגבי קטן? חיובו הוא מדין חינוך, שהוא דין דרבנן. ברור שהוא לא יכול להוציא גדול שחייב מדאורייתא, הוא לא יכול להוציאו, שכן הוא עצמו חייב רק מדין חינוך שהוא מדרבנן. אבל גדול שאכל שיעור דרבנן (פחות מכביצה. למשל כזית) לכאורה קטן יכול להוציא אותו ידי חובה. אמנם ייתכן שמה שנכתב כאן הוא רק לגבי אישה לצד שהיא חייבת מדרבנן, אבל לא לגבי קטן (אמנם זה לא פשט הגמרא).
והנה, ברש"י שם, ד"ה 'שיעורא', כתב:
שיעורא דרבנן – כגון כזית לרבי מאיר וכביצה לרבי יהודה, דמדאורייתא ואכלת ושבעת וברכת כתיב, אבל בשיעור כי האי – לא מחייב אלא מדרבנן, והלכך אתי קטן דרבנן ומפיק גדול.
קטן שאכל כשיעור חייב לברך מדרבנן (מדין חינוך), ולכן יכול להוציא ידי חובה גדול שאכל פחות מכשיעור שגם הוא חייב מדרבנן. כאמור, זה באמת מה שעולה מפשט הגמרא.
אמנם הרמב"ן במלחמות ועוד ראשונים השמיטו את הקטע הזה ולדעתם קטן לא יכול להוציא ידי חובה את אביו, שכן הוא עצמו אינו חייב אפילו מדרבנן לברך. מצוות חינוך מוטלת על האב ולא עליו. כך גם כותב רש"י עצמו בסוגיית מח ע"א. הגמרא שם מביאה שמי שאכל כזית יכול להוציא אחרים ידי חובה בברכת המזון. רואים שמי שחייב מדרבנן יכול להוציא אחרים ידי חובה, ובפשטות גם להוציא מי שהתחייב מדאורייתא.
וברש"י שם, ד"ה 'עד שיאכל', כתב:
עד שיאכל כזית דגן – ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק, אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, כדאמר בפרק מי שמתו (דף כ' ב), מיהו, כיון דמיחייב מדרבנן – מחוייב בדבר קרינן ביה, ומוציא רבים ידי חובתן, ואם תאמר: בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי, ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה, ובעל הלכות גדולות פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה, אבל אכלו ושבעו – לא מפיק, ואי אפשר להעמידה, דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו, ואפקינהו שמעון בן שטח, ואף על גב דלגרמיה הוא דעבד – טעמא משום דלא אכל כזית דגן, הא אכל כזית דגן – הכי נמי.
כלומר קטן שאכל כשיעור (כביצה) אינו נחשב מחויב מדרבנן, שכן מצוות חינוך מוטלת על אביו, ולכן הוא לא מוציא את הרבים ידי חובתם גם אם הם מחויבים מדרבנן. אז כיצד הוא מסביר את הגמרא כ ע"ב? כנראה שקטן יכול להוציא את אביו כשאכל שיעור דרבנן, אבל אחרים אינו מוציא כלל.
ובתוד"ה 'עד שיאכל', שם, חלקו עליו:
וקשה לפירושו מכל מקום כיון שאינו מן התורה אינו מוציא אחרים שמחויבים ועוד דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן אינו פוטר את אביו…
אלא נראה לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל שיעורא דאורייתא אבל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל כדאמרי' בראש השנה (פ"ג ד' כט.) כל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה והוא הדין בברכת המזון אף ע"פ שיצא מוציא כדפרישית וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו.
כלומר לשיטתם קטן שאכל שיעור שביעה נקרא מחויב מדרבנן ויכול להוציא גדולים שחייבים מדרבנן. המחלוקת הזאת חוזרת גם במגילה ועוד.
דברי תוס' קשים מאד. ראשית, קטנים פטורים ממצוות ואיך אפשר לחייבם מדרבנן? הרי התוקף של חכמים הוא מכוח "לא תסור", וגם בזה קטנים פטורים.[4] ועוד, בסוגית נזיר כט אנו מוצאים דיון האם רק האב חייב לחנך את בנו או גם האם. אם כן, מוכח שחיוב חינוך הוא על ההורים ולא על הבן.
בקה"י סוכה סי' ב עסק בכל זה, וטענתו היא שגם תוס' מסכימים שיש חובה על האב, אלא שלדעתם יש גם חובה על הקטן. זה כמובן מיישב את הקושיא ממסכת נזיר אבל לא את עצם החיוב דרבנן על הקטן. מעבר לזה, מניין הוצאנו חיוב כפול על הבן ועל ההורים? וכי יש שתי מצוות חינוך?
נראה שלפי תוס' בכל זאת ניתן לבוא בדרישות לקטנים עצמם, אלא שלא ניתן להטיל עליהם אחריות (ולכן גם לא עונש). יש דעות שאפילו חובות דאורייתא מוטלות עליהם והם רק פטורים מהעונש (ראו פמ"ג ב'פתיחה כוללת' ועוד). אם כן, נראה שגם חובת החינוך מצטרפת להקשרים ההלכתיים שפגשנו למעלה, שבהם מטילים חובות על הקטן אבל האחריות לקיומן מוטלת על ההורים, ממש כמו בהקהל ובמילה. לכן גם כאן אלו לא שתי חובות שונות אלא חובה אחת: הקיום הוא של הקטן והאחריות לקיום מוטלת על האב. והסיבה לכך היא כפי שראינו, שאי אפשר להטיל אחריות על הקטן שכן אין לו דעת.[5]
ב. הפיצול לגבי ציבור: קריאת התורה
ישנן כמה ראיות לכך שמצוות קריאת התורה היא דין של שחזור מתן תורה. לכן זוהי מצווה שמוטלת על הציבור, שכן את התורה קיבל הציבור. אבל יש שני סוגי מצוות ציבוריות שדורשות עשרה. המשנה במגילה כג ע"ב אינה מונה את מקרא מגילה בין הדברים שדורשים עשרה אבל מונה את קריאת התורה. הרמב"ן, במלחמות שם, מסביר שמגילה היא מצווה שמוטלת על הפרט אבל דרוש שזה ייעשה בתוך עשרה. לעומת זאת, קריאת התורה היא מצווה שמוטלת על העשרה עצמם. ההשלכה ההלכתית היא שמגילה ניתן לקרוא ביחד עם עוד תשעה שכבר קראו, אך בקריאת התורה לא.
בדרך כלל מובאת לזה נפ"מ לגבי האפשרות של יחיד לעזוב את קריאת התורה: אם המצווה היא ציבורית, אז היחיד יכול לעזוב את הקריאה באמצע, ולהותיר את הציבור לקיים את חובתו. במצב כזה הציבור, שהוא הנמען של המצווה, יקיים את החובה המוטלת עליו, ואילו הוא כיחיד אינו מחויב ולכן אין מניעה שיעזוב ולא יקרא כלל. במגילה, לפחות לשיטת הרמב"ן, זה כמובן לא אפשרי.
אבל לאור התמונה אותה שרטטנו עד כאן נראה שגם בקריאת התורה זה אסור. אמנם המצווה מוטלת על הציבור, אולם היחיד מחויב לאחריות שהציבור יקיים את חובתו. בגלל זה הוא צריך להישאר ולהשתתף בקריאת התורה, על אף שהמצווה מוטלת על הציבור. בלשון אחרת נאמר: היחיד שנשאר לקריאה אינו מקיים מצווה, אולם אם הוא יעזוב הוא יבטל את המצווה. זאת בדיוק כמו שראינו לעיל לגבי הקהל.
ואכן ניתן לראות זאת בסתירה לכאורה שמצאו כמה אחרונים בדברי המשנה ברורה. בסי' קלה סי"ד בשו"ע דן לגבי הבאת ס"ת למי שאין לו (בבית האסורים), ובביאור הלכה שם כותב:
ולפ"ז ה"ה בחבושים בבית האסורים דמאי שנא. ולדינא נראה דאפילו להמרדכי דאוסר אפילו באנוס אינו מיירי כ"א ביחידים החבושים ורוצים להכניף עשרה שם לקה"ת בזה אוסר [ודלא כאו"ז דמשמע שם דמתיר לחולה להכניף עשרה שם ולהביא הס"ת אצלו] ומטעם דמן הדין י"ל דאין חל על יחיד מצות קה"ת בזמן שאין יכול לילך לביהמ"ד אבל כשיש שם עשרה כיון דחל עליהם חובת קריאה והם אינם יכולים לצאת משם ולילך אחריה גם המרדכי מודה דצריך להביא להם ס"ת לקרות בה…
כאן הוא כותב שעל היחיד לא חלה חובת הקריאה בתורה ולכן אין להביא אליו ספר תורה. אבל בעשרה חבושים שחלה עליהם החובה יש להביא להם ספר לקרוא בו.
מאידך, בהל' קריאת התורה סי' קמו ס"ב, בביאור הלכה כתב:
ויש מתירים לגרוס בלחש – שיטה זו היא שיטת התוספות והרא"ש אמנם באמת שיטה זו תמוה לכאורה מאד דמאי מהני שיגרוס בלחש שלא יבטל שארי השומעים קה"ת מ"מ גם הוא מצווה לשמוע קה"ת ואם ילמוד את למודו לא יתן לבו לשמוע מה שקורא הקורא ואפילו אם יש עשרה דצייתי מאי מהני לגבי דידיה הא על כל איש ואיש מוטל החיוב דתקנת עזרא ובאמת כבר תמה בזה הקדמון בעל שבולי הלקט על שיטה זו בסימן ל"ט והובא בב"י ומפני זה דחאה מהלכה. ולולא דמסתפינא הו"א דשיטה זו מיירי שכבר יצא בעצמו ידי קה"ת ואפ"ה בקול רם אסור שלא יטריד שאר השומעים וכן דעת בה"ג שנזכר אחר זה יהיה ג"כ מיירי רק בכה"ג.
כאן רואים שלשיטתו החיוב מוטל על כל אחד ואחד ולכן הוא תמה כיצד ניתן להתיר לגרוס בלחש בעת הקריאה בתורה, וזאת גם אם יש עשרה אחרים שמקשיבים לקורא.[6] דבריו כאן סותרים לכאורה את מה שראינו שכתב בסי' קלה.
נהוג להסביר את שיטתו כמו הרמב"ן שחובת קריאת התורה היא על כל יחיד, אלא שיש לעשות זאת בעשרה. אבל בסי' קלה נראה בבירור לא כך (ובדיבור השני בסי' קמו כתוב בפירוש לא כך). לכן נראה יותר להסביר שהחובה היא אכן על הציבור, אבל כמו כל חובה ציבורית יש אחריות שמוטלת על כל יחיד כדי שהציבור יקיים את חובתו. ולכן יחיד שנוטש את הקריאה לא מילא את אחריותו, למרות שהמחויב בקריאה הוא הציבור ולא היחיד. ובסי' קלה מדובר בבית האסורים כאשר אין ציבור, ואז באמת אין על היחיד חובה לקרוא ואין להביא לו ספר.
אם כן, קריאת התורה דומה להקהל: שתיהן חובות ציבוריות, אבל יחד עם זאת יש על היחיד חובת אחריות להטות כתף כדי שהציבור יקיים את חובתו. הוא אמנם לא זה שמקיים את המצווה לקרוא בתורה, אבל יש עליו איסור לנטוש את הקריאה גם אם יש עשרה אחרים. לולא חיוב האחריות על היחידים, כל אחד מהעשרה האחרים יכול גם הוא לנטוש את הקריאה ושוב מצוות הקריאה לא תתקיים. לכן אוסרים על היחיד לנטוש גם כשיש עשרה אחרים.
הערה לגבי מצוות מילה
ראינו שבהקשרים שונים יש פיצול בין הגורם שמקיים את המצווה לבין מי שאחראי לכך שהיא תתקיים. זה קורה כאשר מטילים חובות על קטנים או על ציבור, שכן בשני המקרים הללו הגורם המחויב אינו יכול להיות אחראי. אם נשוב למצוות מילה שנדונה בטור הקודם, נראה שהיא חריגה לעומת שאר המצוות שבהן יש פיצול בין קיום לאחריות. במצוות מילה גם המצווה על הבן עצמו היא רק אחריות. המצווה היא שכל יהודי יהיה מהול, והמעשה הוא רק מכשיר מצווה, הוא ההיכי תמצי לכך שהמצב הרצוי יושג. מי שאחראי לזה הוא האב ואחריו הבן.
לפי הגדרה זו גם הבן אינו באמת מקיים המצווה (אחרת לא ברור מדוע להטיל על האב למולו בעודו קטן ולא להשאיר זאת לו עצמו כשיגדל שיקיים את מצוותו בעצמו). כל ישראל אחראים לכך שכל יהודי יהיה מהול, האב, בי"ד ואחריהם הבן. בכל אופן, לגבי האב זה ודאי חיוב אחריות, ולגבי הבן יש לדון בזה.
[1] זה נשמע די אבסורדי שכן החרש אינו יכול לשמוע, ולכן בלי קשר לחיוביו במצוות הוא לא יכול לקיים את המצווה (אלא אם המצווה היא להיות נוכח במעמד). זה דומה לדרישה לחנך חרש לשמיעת קול שופר.
[2] אלא שלפי זה ראיית הטו"א נופלת כמובן, וצ"ע.
[3] לכן אדם פרטי שיוצא למלחמת דון-קישוט לכיבוש ארץ ישראל ככל הנראה אינו מקיים מצווה. זוהי מצווה שמוטלת על הציבור, ולכן היחיד אינו יכול לקיים אותה. הוא יכול לכל היותר לבטל אותה (אם לא ישתתף במלחמה שהציבור עורך).
[4] ויש להעיר מסומא לדעות שחייב במצוות מדרבנן, וכבר עסקו בזה האחרונים.
[5] ראו גם בחי' הגר"ח על הרמב"ם בהל' קרבן פסח פ"ה, על קטן שהגדיל בין שני פסחים. הוא מוכיח שלפי הרמב"ם הקטן מקיים את מצוות פסח אבל אין עליו חובה. לפי דרכנו ניסוח הוא שאין עליו אחריות לקיים. לפי זה, החילוק הזה דומה לחילוק אותו הצענו כאן: על הקטן לא מוטלת אחריות אך יש לו אפשרות לקיים מצוות.
[6] אמנם בדיבור שאחריו נראה שהוא כותב שוב שזוהי חובה ציבורית. הוא כותב שם שבניגוד לתפילה לא מצינו שבקריאת התורה מתירים לאחד שלא קרא לקבץ עוד תשעה שקראו ולקרוא בעשרה. התפילה היא חובת יחיד לעשותה במסגרת של ציבור, אבל קריאת התורה היא חובה על הציבור. ואולי זה מדבר לשיטות ראשונים שונות.
אולי ניתן עד"ז לבאר את שיטת הרמב"ם שקיים איסור לצאת מארץ ישראל אעפ"י שאין מצווה לשבת בא"י.
הצעה מעניינת מאד. זה תלוי בשאלה האם באמת אין חובה לשבת בארץ לפי הרמב"ם. הוא אמנם לא מונה אותה, אבל יש ראיות שהוא מסכים שיש חובה (למשל מדין עבד שברח). השאלה מדוע אינו מונה, לדעתי זה בגלל שמדובר במכשיר מצווה (וטעו כמה אחרונים שכתבו שזה בגלל השורש הרביעי).
נ"ל שי"ל שגם דין עבד שברח כן דין כתובה לאיש או אישה שרוצים לעלות לא"י, יסודם בדין הקולקטיבי של יישוב א"י, המסבב דין שלא למנוע מאנשים לעלות לא"י, וע"ד פסק הרמב"ם שיש לעבור על איסור שבת מד"ס משום יישוב א"י, וכך עולה מלש' הרמב"ם הל' שבת פ' ו' שפסק תחילה את דין שבות דשבות לצורך מצוה ורק אח"כ את הדין משום א"י, ודלא כהסבר שזהו צורך מצוה ואעפ"כ הדין שונה.
שלום הרב,
א.דברי הביהל בקמ"ו הם אוקימתא דיי גדולה בדברי רש"י ובה"ג, האם לא יותר מסתבר שהם חלקו על החינוך שהרב הציג בתחילת המאמר והם סוברים שהאחריות על הפרטים לקיים חובה ציבורית היא רק כאשר אינה מתקיימת אבל כאשר היא מתקיימת אין אחריות עליהם.
אולי
בעניין מצוות הקהל, דיברת על מי מחויב במצווה (הקולקטיב ולא הפרטים), ולכן אם הקולקטיב התקהל ויוסף בן שמעון לא התקהל עמם, המצווה התקיימה. אבל לא ביארת מהי המצווה. אם המצווה היא שהקולקטיב יתקהל, וכך נראה, לכאורה אף אם יב"ש לא יתקהל עמם אי אפשר לומר שביטל המצווה, כמו שכתבת, שהרי הקולקטיב התקהל חרף היעדרו, ואין בכוחו של הפרט להשפיע על הגדרת התקהלות הקולקטיב.
זו כל הנקודה כאן. טענתי היא שביטול עשה במצווה ציבורית אינו רק מצב שבו המצווה לא התקיימה, כמו שאנחנו מכירים במצוות עשה של יחידים. גם אם יש יחיד שלא עשה את חובתו כדי שהקולקטיב יקיים את המצווה הוא נחשב כמבטל עשה, וזאת גם אם הקולקטיב קיים את המצווה (מדין רובו ככולו).