על מוסר ורגש: תמונה כללית (טור 605)

בס"ד

כתבתי כאן לא פעם על משמעותו (או חוסר משמעותו) של הרגש בעיניי. אחד המישורים שבהם הדבר מתבטא בצורה הכי חדה ומובהקת הוא תחום המוסר. יש לאנשים נטייה לקשור אותו עם רגשות, בעוד שבעיניי זו גישה לא נכונה ואפילו הרסנית.

מה שעורר אצלי את העניין הפעם הוא שאלתו של דורון לגבי קבורתה של אלינה פלחטי ז"ל, מנרצחות מסיבת הטבע ברעים. הרבנות בבית שאן החליטה לקבור אותה בחלקת המסופקים, מפני שלא הייתה יהודייה. אמה התקוממה, שכן לדבריה לבתה היה מאד חשוב לנהוג כיהודייה. היא הייתה באמצע הליך של גיור שנקטע בגלל הרצח, היא עסקה בהפרשות חלה (מה לזה וליהדות?), התפללה, הדליקה נרות שבת וכו'. המבקרים הציגו זאת כאילו היא נקברה 'מחוץ לגדר' בביזיון, רק בגלל שיש בעיה פורמלית עם יהדותה. דורון הניח שיש כאן בעיה מוסרית חמורה, וחשבתי שמן הראוי ללבן את העניין באופן רחב יותר. חשוב לדון לא רק בשאלת מוסריותה של ההחלטה המסוימת הזאת, אלא בעיקר בשאלת היחס בין מוסר לרגש שלדעתי עלתה בסוגיה זו במלוא עוזה. רוב הדברים כבר פורטו על ידי בעבר ולכן מטרתי כאן לשרטט את התמונה הכללית מבלי להיכנס לפרטי הטיעונים והצדקת כל אחד מהם.

הקדמה על מוסר ורגש

מבלי לפרט יותר מדיי (מפני שעשיתי זאת לא פעם), אני יכול למנות כאן לפחות שלוש סיבות עיקריות לכך שאסור לקשור מוסר עם רגש (בהמשך אסייג זאת מעט):

1. פגם במוסריותה של הפעולה. התנהגות לפי הרגש, גם אם עושים את המעשה הנכון, אינה התנהגות מוסרית, משתי סיבות:

• זו פעולה שאינה תוצר של בחירה אלא של התעוררות רגשית. פעולה מוסרית היא פעולה שנעשית מתוך הכרעה בחירית.[1] ניתן לומר שיש כאן כשל של ought – is (שמכונה לפעמים 'כשל נטורליסטי'), שכן הרגש שמקנן בי הוא עובדה, והנורמה המוסרית היא נורמה. אי אפשר לבסס נורמה על עובדה.
• גם בלי קשר לשאלת הבחירה, פעולה כזאת נעשית למען עצמי (השקטת ייסורי המצפון הרגשיים שלי) ולא למען הזולת. פעולה מוסרית צריכה להיעשות מתוך מחויבות לצו המוסרי ולא כדי לפרנס רגשות.

2. טעות מוסרית בפעולה. הנחייה של הרגש עלולה להוביל למסקנות מוסריות לא נכונות, כלומר לפעולות שגויות מבחינה מוסרית.
3. פגיעה בצלם האדם. מעבר לזה שפעולה כזאת אינה פעולה מוסרית, גם בהקשרים אחרים נכון שאנשים שנותנים לרגש להוביל אותם אינם פועלים כבני אדם אלא כבעלי חיים. הם מונחי אינסטינקטים, בדיוק כמו בעלי החיים. מותר האדם מן הבהמה הוא שיקול הדעת והבחירה שלו. אין כוונתי לומר שאדם צריך להפעיל כל הזמן את הבחירה שלו. מותר לאדם ליהנות, לישון, לראות סרט או לאכול משהו טעים, וסתם לפעול אינסטינקטיבית. אבל אם זו מדיניות, ובפרט אם היא מופעלת בהקשרים שבהם כן צריכה להינקט פעולה בחירית, אזי יש כאן פגיעה בצלם האדם.

מעבר לסיבות הללו, יש כאן שגיאה קטגוריאלית. אם אדם פועל רק מתוקף הרגש שלו, לא יכולה להיות לו ביקורת על מישהו אחר שלא ניחן ברגש הזה או שיש לו רגש כזה אבל הוא החליט משום מה לא לפעול על פיו. וכי אדם צריך לפעול על סמך רגשות שיש בו? יש לי יצר לדבר לשון הרע, אז אני חייב לדבר לשון הרע? מה שיש בי הוא עובדה, והשאלה מה עליי לעשות עם העובדה הזאת היא שאלה בלתי תלויה (הכשל הנטורליסטי). לגבי החלטות סובייקטיביות, כל אחד ותחושותיו הסובייקטיביות. פעולה על פי רגש היא עניין סובייקטיבי, ואין לה ולא כלום עם מוסר. מוסר מעצם הגדרתו הוא צו אובייקטיבי ומחייב כלפי כל באי עולם. ייתכן שיש כאלה שיתווכחו לגבי תוכנו או שיטעו בהבנתו, אבל הם לכל היותר אנוסים.

חשוב להבין שעצם העובדה שמתנהל ויכוח מוסרי בין אנשים או קבוצות לא אומרת שאין צו מוסרי מחייב ואובייקטיבי. יכולים להיות ויכוחים גם ביחס לחוקי הטבע, והדבר נובע מכך שאחד צודק והשני טועה. קיומו של ויכוח אינו מעיד בהכרח על ריבוי אמיתות. צריך להבין שגישה רלטיביסטית למוסר מרוקנת אותו מתוכן. אם יש מוסר שונה לכל אדם או קבוצה, אין טעם לדבר על מחויבות מוסרית, וגם לא על שיפוט וביקורת מוסריים שלי על אחרים. לכן מוסר סובייקטיבי אינו מוסר. בטור 456 עמדתי על ההשלכות של התמונה הזאת, והראיתי שני דברים: א. ברקע הנורמות המוסריות יש עובדות אתיות (זו גישת הריאליזם המוסרי, ולגבי זה הייתה הסכמה ביני לבין דוד אנוך בדיבייט שתואר שם). ב. לא ייתכן מוסר מחייב ללא גורם סמכותי חיצוני (אלוהים) שנותן לו תוקף (ועל כך התנהל שם הוויכוח).

השלכה אקטואלית

מכאן תוכלו להבין מדוע בעולם חילוני ישנה נטייה חזקה לקשור מוסר לרגש. אמנם לפעמים מתבלבלים שם וממשיכים לדבר על מוסר אובייקטיבי ומחייב (עמדות חילוניות הן בדרך כלל מאד מבולבלות, לא עקביות ולא רציונליות), אבל באותה נשימה ממשיכים לקשור אותו לרגש. תוכלו להתרשם ממה שקורה כעת בעולם סביב המלחמה בעזה מול החמאס, ולראות כיצד מוסר חילוני אמוציונלי יכול להוביל אנשים לרלטיביזם מוחלט. כך מנהיגים 'ליברליים' יוצאים באמירות שתומכות בחמאס ובטרור הרצחני שלו. הם אפילו לא מרגישים באבסורד הזה. מעבר לאנטישמיות הבוטה שניתן לראות אצלם, דומני שיש עוד שני אספקטים באמירות הללו שלא פחות חשוב לשים אליהם לב: 1. ההנחה שאין מוסר מוחלט, והמוסר נקבע על פי הרגש. 2. העובדה שהרגש שלהם הולך לכיוון של חמאס ולא של ישראל. הביקורת על העמדות הפרוגרסיביות הללו מתמקדת בדרך כלל ברובד 2 (הטענה היא שבניגוד לצורת החשיבה של אנשי הפוסט קולוניאליזם, לא תמיד החלש והיללן האוריינטלי הוא הצודק). אבל הביקורת שלי מעדיפה להתמקד דווקא ברובד 1, שכן הוא מוקד העניין.

נראה לכאורה שהם מדברים על מוסר אובייקטיבי ומחייב (שהרי הם מבקרים את ישראל ולא מוכנים להכיר בכך שיש לה מוסר אחר משלהם), אבל בעצם ברור שהם מדברים מהבטן (מהרגש). תמונות האומללות של החלש והסובל (כל עוד אינו יהודי) הופכות אותו לצודק בעיניהם. הסברתי למעלה שאם מאמצים את התזה 1, שלפיה המוסר נעוץ ברגש, קשה מאד לבקר מוסר של אחרים. זה הרגש שלהם, ושום שיקול אתי הגיוני לא יכול לשנות זאת. זו תוצאה הכרחית מהקשר בין מוסר לרגש, ובמובן הזה הפרוגרסיביים ההזויים הללו צודקים. אם אתה מאמץ את הזהות בין מוסר לרגש אז זהו הרגש שמקנן בהם. זה רק מחדד את הצורך לברר את הסוגיה של מוסר ורגש, שבה כושלים גם רבים ממבקרי הפרוגרסיביות.

אגב, פתאום מתברר לנו שהשמאל הפרוגרסיבי בישראל אינו שותף לעמדה של הפרוגרסיביות בחו"ל. קרה כאן פלא מפתיע. ניתן אפילו לקרוא פוסטים מאוכזבים של ליברלים ופרוגרסיבים ישראליים מהציבור הליברלי הנאור בחו"ל. אבל נראה שברוב המקרים הסיבה לכך היא שאצל הישראלים הרגש הוא שונה. מי שנפגעו בשמחת תורה היו מכריהם וקרוביהם, והם מכירים את המצב מקרוב וגם נפגעו ממנו (טוב שהפרעות לא היו ביו"ש, אחרת היינו חוזים באופרה אחרת לגמרי). כלומר ההבדל בינם לבין חבריהם בחו"ל הוא בעיקר במישור 2, אבל מישור 1 נותר מוסכם. תוכלו לשמוע ולהתרשם מהדיבורים האמוציונליים גם מהצד הישראלי. לכן טעות לחשוב שיש כאן ויכוח אמתי או חזרה בתשובה אמתית של הפרוגרסיביים הישראליים. יש אצלם פשוט רגש שונה. כשהם יתייחסו למה שקורה בחו"ל (ביחס לארה"ב בעיראק או באפגניסטן למשל) תשמעו מהם אותן זמירות בדיוק. שם אין להם את הרגש הפטריוטי ואת תחושת הפגיעה והרגשות שמתלווים אליה, כי זה לא קרה אצלם. לכן שם בעיניהם החלש עדיין צודק והחזק עדיין רשע קולוניאליסט ומדכא. אצל רבים מהמתפכחים הללו, הליבה לא באמת השתנתה.

המוקד העיקרי שבו צריך להתמקד הוויכוח, ושם ייבחן שינוי של ממש הוא מישור 1, המוכנות להכיר במוסר אובייקטיבי תקף ומחייב, ובניתוק שלו מהרגש. תשובה מלאה חייבת לכלול נסיגה מהנרטיביות הפוסטמודרנית שמתגלה בימים אלו בקלונה. כל עלי התאנה המוסריים והצדקניים נושרים ממנה כעת, וזו הזדמנות מצוינת לבחון אותה עצמה במקום להתמקד בעלים הנושרים ממנה. אני מצפה מהשמאל הישראלי לסגת מהפרוגרסיביות, הרלטיביזם והנרטיביזם עצמם, ולא רק מעמדה מסוימת כלפי הפלסטינאים או חמאס או כלפי עמיתיהם בחו"ל. לצערי נראה לי שהם עושים לעצמם חיים קלים ובוחרים להתמקד במישור 2. רובם במקרה הטוב עוסקים בעיצוב מחודש של הרגש ולא ביחסם לרגש כשלעצמו (מישור 1).

אחרי שיחת המוטיבציה הזאת, אשוב לפרשת אלינה פלחטי.

אופן התנהלותו של ה'דיון' (?)

מתברר שהשיח הבוטה והביקורת הקשה עשו את שלהם (הכותרת בישראל היום זעקה: "הרגו אותה פעם שנייה", לא פחות). כצפוי, היו חוגים דתיים ליברליים שהצטרפו לביקורת ואף טרחו לערוך לאלינה טקס קבורה יהודי. כמו כן, מתברר שבסופו של דבר גם הרבנות החליטה לוותר קצת (לא לגמרי), ולהנמיך את הגדר בין חלקת המסופקים לבין החלקה המרכזית בבית הקברות (החלקה היהודית). הלינקים כאן הם רק מבחר קטן מהסערה הגדולה שתוכלו למצוא בחיפוש קל בגוגל.

טוב, אז קודם כל יש כאן כנראה כמה וכמה אי דיוקים עובדתיים. למשל, הרבנות טוענת שפלחטי עזבה מרצונה את הליך הגיור כבר שנים קודם ובכלל לא התכוננה להשלים אותו. לא הרצח קטע זאת. אני חייב לומר בסוגריים שזה מעורר אצלי ספק כלשהו לגבי התיאורים בדבר הקשר העמוק שלה ליהדות (במובן הדתי-הלכתי. אין מובן אחר). טקסי הפרשת חלה הם טקסים פגאניים שאין להם בדל קשר ליהדות במובנה המהותי. חלק מהניו אייג' ההזוי שאופף אותנו בצלופן יהודי (ראו על כך בטור 392). בנוסף, בתקשורת דווח שהיא ממש לא נקברה בביזיון אלא בכבוד הראוי בחלקת המסופקים, כנהוג במקרים אלו. איני רואה בזה שום דבר פסול. הביטוי "מחוץ לגדר" נשמע לנו רע מאד, ולא בכדי השתמשו בו הדמגוגים דהכא, אבל במקורו זהו ביטוי למקום קבורתו של מי שהתאבד או של הרוגי בית דין. כאן מדובר על הפרדה בין חלקות קבורה שונות. היא נקברה לגמרי בתוך הגדר, אבל הגדר הרלוונטית אליה. בה במידה אפשר לומר שגם היהודים קבורים שם מחוץ לגדר, מחוץ לגדר של המסופקים (ועשו לי טובה, חסכו לי את סיסמאות הביקורת על different but equal). כידוע, בכל העולם וגם בישראל מקובל לחלק את מקומות הקבורה לפי דתו של הנפטר, וכך עשו גם כאן. אבל שאט הנפש המוסרית של נפש יהודי הומייה שלנו, כלומר השיטפון האמוציונלי בשיח, מצדיקה הכל: שקרים, הכפשות, עיוותים, הסתה ועוד כהנה וכהנה מעלות טובות.

השיח האמוציונלי והמתלהם הציג את הרבנות כגוף פנאטי ואנטי מוסרי (מה שנכון כמובן, בלי קשר למקרה הזה), והוטחה בהם ביקורת עזה על כך. מכיוון שיחסי לרבנות ידוע, כאן רק אעיר שיש מספיק ביקורות נכונות להטיח בהם. אין צורך לדמגג ולשקר בשביל זה. במקרה המסוים הזה איני רואה שום פסול בדרך ההתנהלות של הרבנות, או כמו שאמרו רבותינו: גם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה.

הנושא שלנו

אבל, כאמור, מה שחשוב מבחינתי הוא השאלה המוסרית, ובפרט היחס בין המוסר לרגש. במקרה הזה באה לידי ביטוי בצורה עזה מאד הזיקה האוטומטית שאנשים עושים בין מוסר לרגש, שכן לכל הצדדים ברור שיש כאן עוול מוסרי נורא וזה אפילו לא עומד לדיון. האמוציונליות של השיח כמובן באה לידי ביטוי גם בצורתו ולא רק בתכניו. הדמגוגיה והסיסמאות שרק את מקצתם תיארתי, העיוותים וההכפשות, כל כולם באים מהבטן ולא מהראש. חוסר היכולת להבחין בין מישורי דיון שונים (כפי שאראה בהמשך) גם הוא מצביע על האמוציונליות של השיח. לכן מבחינתי זוהי דוגמה מצוינת לכשלים בסוגיה הכאובה של רגש ומוסר.

כאמור, מעבר לצורת השיח, גם עצם ההנחה, האוטומטית והמובנת מאליה לכאורה, שיש כאן בעיה מוסרית, באה כנראה מהבטן ולא מהראש. כדרכי, אנסה לנתח זאת בצורה שיטתית והגיונית, בלי להיגרר אחרי התלהמויות וסיסמאות כמקובל במחוזותינו. אני מבקש מהקוראים לגשת לדיון מאותה נקודת מוצא. זוהי הזדמנות לא רעה לשפצר את המוסר שלנו ובפרט את המקום שממנו אנחנו באים אליו ופועלים בכלל.

תשובתי לדורון

דומני שהצגת השאלה של דורון גם היא חשובה כאן:

אני מניח ששמעת על התנגדותה של חברה קדישא לקבור את אחת הנרצחות בבית החולים קברות יהודי מכיוון שהיא הייתה באמצע תהליך הגיור. מיותר לציין את הקונפליקט בין הקביעה הזו למוסר הטבעי (כפי שמבינים אותו משפחתה ורבים אחרים). האם יש לחברה קדישא קייס הלכתי פה או שאפשר היה להחליק את זה והם פשוט פישלו כדרכם?
אציין שכחילוני אני לא יכול להעלות על הדעת להסכים עם המדיניות הזו, אבל כרגע מעניין אותי לדעת מי הנבל העיקרי בסיפור הזה: המדינה שלא הפרידה דת ממדינה או הדוסים? מחילה על האמוציות, אני בתקופה קקה.

שימו לב שהוא מניח שיש כאן נבלים, וכל השאלה היא מיהו הנבל העיקרי. ברור לו שכל בר דעת מבין את העניין כמוהו, שמדובר בצעד אנטי מוסרי מובהק. לכל היותר יש כאן מתח בין ההלכה למוסר, וכעת השאלה איך להתייחס לזה ומה לעשות במצב כזה. הוא לא לוקח בחשבון את האפשרות שמישהו בכלל לא יראה בזה עוול מוסרי. אפילו הסיומת שלו מבטאת מודעות (מבורכת) לאמוציונליות של הודעתו. אלא שהאמוציונליות אינה רק בצורת הניסוח כפי שהוא דימה לעצמו אלא גם בתוכן. השאלה שלו מייצגת את צורת השיח במקרה הזה ובכלל, ולכן היה חשוב לי להציג אותה כאן.

עיקרי הדברים נמצאים כבר בתשובתי הראשונית לשאלתו של דורון (שנכתבה עוד בטרם ראיתי את השקרים ועיוותי השיח סביב המקרה של פלחטי):

אני ממש לא רואה את הקונפליקט למוסר הטבעי. יש עניין דתי לקבור יהודים בחלקה משלהם והיא לא יהודייה הלכתית. זה שמישהו רוצה להיחשב כיהודי ולא הופך אותו ליהודי. אין כאן שום עניין מוסרי ולא קונפליקט ולא בטיח. היא זכתה לקבורה מכובדת, אבל בחלקת המסופקים שכן היא מסופקת. זה הכל.

אגב, גם אם יפרידו דת ממדינה היא לא תיקבר בחלקה דתית, כי החברה הדתית לא תסכים. וגם כעת היא יכולה להיקבר בבית קברות לא דתי כרצונה. אז למה שייכנעו לה בקפריזה להיקבר כיהודייה כשאינה כזאת?! זהו מוסר הזוי ומנותק ונמאס לי כבר מכל השטויות החילוניות הללו שבאות מהבטן. זהו מוסר הכרס. לכן אף אחד כאן לא נבל, וזה שאתה במצב קשה לא ישנה זאת.

הדבר היחיד שרלוונטי כאן הוא הפגיעה (הלא מוצדקת) שחשה המשפחה במצבה הקשה, ובזה יש אולי מקום להתחשב. אמנם מבחינת ההלכה לדעתי אין מניעה אמתית, ולכן לדעתי בהחלט אפשר היה לוותר להם. אבל תפיסת רוב הרבנים היא אחרת. 

כעת רק אפרט את הדברים מעט יותר, ואז אעבור לדיון העקרוני.

פירוט קצר

יש בדבריי למעלה כמה הנחות.

• רוב הרבנים סבורים שיש איסור הלכתי לקבור גוי בחלקה של יהודים.
• אני אישית לא מסכים לזה, שכן בעיניי זה עוד טאבו משלל טבואים שמלווים את ענייני הקבורה והמיתה.
• אבל זו עמדתי האישית, ואני מבין שאחרים סבורים אחרת (לדעתי הם טועים, אבל זוהי עמדתם).
• אין שום בעיה מוסרית לקבור גוי בחלקה של גוים, גם אם הוא עצמו היה רוצה אחרת, ובטח אם הוריו רוצים אחרת. זו קבורה מכובדת לא פחות מזו של יהודי.
• אדם אינו ריבון לקבוע על עצמו האם הוא יהודי.
• זכותו להיקבר היכן שהוא רוצה לא גוברת על זכותם של אחרים להיקבר היכן שהם רוצים (למשל כאלה שרוצים להיקבר רק עם יהודים).
• אני חושב שהעיקרון שהאדם עצמו הוא הקובע את זהותו, הדתית, המגדרית, או בכל היבט אחר, היא שורש כל חטאת. לא פעם שומעים אמירות כמו: מי אתה שתקבע מיהו יהודי ומי לא? אם הוא חש כיהודי אז הוא יהודי. אז זהו שלא. יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר כהלכה. נקודה. זו לא שאלה של רגש וסנטימנט אלא של עובדה.
• אפשר כמובן לדרוש הפרדת דת ממדינה ושהיהדות לא תהיה מהותית במדינת ישראל, לגבי ענייני קבורה או בכלל. זו שאלה אחרת כמובן. אם היינו מפרידים דת ממדינה (אני תומך נלהב בזה), או אז היו בתי קברות דתיים פרטיים למעוניינים, וכל אחד היה נקבר כרצונו. אגב, זה כמובן היה מוביל לאותו מצב בדיוק: חלקת יהודים (אלו שחשוב להם להיקבר רק עם יהודים), חלקת מסופקים (כלומר יהודים וגוים שלא אכפת להם להיקבר לחוד), וחלקת גוים (נוצרים, מוסלמים וכו'). אבל אני מניח שמשום מה אז לא היו צועקים ומוחים, כי הבטן של אנשים לא הייתה מקרקרת.
• עובדתית, בפועל רואים שעניין זה מפריע להורים, ואם להאמין להם אז זה גם היה רצונה של המנוחה עצמה (להערכתי, בין היתר בגלל התעמולה האמוציונלית חסרת הבסיס סביב העניין).
• לכן בהיעדר מניעה ודאי ראוי להתחשב בהם בשעת צערם אם הדבר אפשרי. אבל אם יש מניעות זו אינה חובה מוחלטת.

המסקנות מכל ההנחות הללו הן הבאות:

1. לדעתי האישית אפשר היה להיענות לרצון ההורים ולקבור אותה בחלקה יהודית, מפני שאיני רואה בזה בעיה הלכתית מהותית (למעט מנהג).
2. לדעת מי שחולק עליי הלכתית, לא נכון היה לקבור אותה בחלקה יהודית כי יש בזה איסור הלכתי. קפריזה של ההורים לא מצדיקה מעבר על ההלכה.
3. מעבר לזה, אין צו מוסרי שמחייב להיענות לרצונם או אפילו לרצונה של הנפטרת. לכל היותר יש צו מוסרי להתחשב ברצונותיהם ורגישויותיהם (אם אין מניעה הלכתית לכך).
4. מכאן שמי שבמישור ההלכתי סובר אחרת ממני ולכן החליט לא לקבור אותה בחלקה יהודית ודאי אינו רשע, למרות שאיני מסכים להחלטתו.

השוואה לשאלת הקוויריות

בדיוק כך כתבתי לא פעם לגבי הפרעות המגדר למיניהם (או בשמם ה"מדעי": אלו הלוקים בדיספוריה מגדרית). גם שם טענתי שאין לאדם שום זכות להגדיר את עצמו. הגדרות כאלה מתחילות בעובדות ומסתיימות  בהשקפות של אנשים . לכל היותר האדם יכול לומר לנו מה הוא מרגיש, אבל כל אדם אחר אמור להחליט האם מבחינתו רגש כזה מספיק כדי שההוא ייחשב בעיניו גבר, אישה, או אנדרוגינוס. העובדה שפלוני עצמו סבור כך אינה מחייבת אותי לציית לו ולאמץ את התייחסותו שלו, גם אם מדובר ביחס אליו עצמו. אין שום היגיון אתי בדרישה מוזרה כזאת, והעלאתה אינה אלא אמוציה. כשרואים שמשהו חשוב לאדם והוא נפגע אם מתנהגים אליו אחרת אז רבים נוטים לקבל זאת. אבל התייחסות אתית לא צריכה להיצמד לרגשות.

בהחלט יש מקום להתחשב בקפריזות של אדם, גם אם הן חסרות שחר, אם אין מניעה אחרת ואם זה לא סותר עקרונות שלי. למה לא להתחשב ולמנוע ממנו סבל או פגיעה?! לגביי אישית, בדרך כלל זה באמת לא סותר, אבל אם יש  מישהו שאצלו זה כן סותר הוא לגמרי פטור מאימוץ עמדתו של המדובר עצמו. כמובן שגם לשיטתי יש לכך גבול הגיוני (כמו שימוש במלתחות ושירותים של בעלי המגדר/המין האחר, השתתפות בתחרויות ספורט של המגדר האחר וכדומה). זכויותיו או חובתנו להתחשב בקפריזות שלו, לא בהכרח גוברות על זכויות של אחרים שעלולים להיפגע מהקפריזות הללו, ממש כמו במקרה של פלחטי. זה שהוא מיילל ואולי גם נפגע באמת לא הופך אותו לצודק ולא מקנה לו זכויות.

אני חייב לחדד, שלדעתי האישית יש בהחלט היגיון בהפרדה בין מין למגדר, וכתבתי על כך בטור 504. אבל זו דעתי שלי, ואני מבין שרבים אחרים סבורים אחרת (גם אם אינם מעיזים תמיד לומר זאת). ולגביו הגחמות של קוויר כזה או אחר לא מחייבות אותו לסבול או לוותר על עקרונותיו או השקפתו. דמו של זה לא אדום יותר מדמם של אחרים. זה שהוא רוצה שאקרא לו אישה לא מחייב אותי, אם לדעתי הוא גבר. מבחינת מי שסבור כך, זה דומה לדרישה שלי מכם להתייחס אליי כנפוליאון. גם אם אני באמת חש כך, זוהי סטייה או מחלה ולא דרישה לגיטימית. העיקרון שלפיו אדם יכול להגדיר את עצמו כרצונו הוא הזיה אתית פרוגרסיבית (וכמובן אמוציונלית) שכעת ניתן לראות ששולחת את פארותיה לתחומים שונים.

כל אלו הם ביטויים לאמוציונליות של השיח המוסרי שלנו. בהיעדר הגדרות עובדתיות אובייקטיביות, אנחנו נסחפים למחוזות האמוציה. הנרטיבים האישיים של אנשים מכתיבים את האמת, ומכאן גם את יחסנו אליהם. זו אינה רק התחשבות במסכנים וסובלים, עיקרון נכון כשלעצמו, אלא נרטיביזם של העולם והמוסר וחיבורו לרגש, מה שלא נכון בעליל. אם הוא חש  מסכן ואם אני חש הזדהות עם מסכנותו – אזי יש חובה לפעול בהתאם. תפיסה מוסרית חייבת להיות אובייקטיבית ולא רגשית, והיא לא מוכנה לקבל הכפפה כזאת של המוסר לרגשות. אני יכול להבין ואפילו להזדהות עם הרגשות והסבל של כל אדם כזה, להסכים או לא להסכים אתו, ועדיין איני חייב לפעול לפי הרגשות הללו. ההנחה שאם זה מה שהרגש אומר אז זהו המוסר היא שורש כל רע.

כבר הזכרתי בעבר את הסיפור שהיה בדידי עת ישבתי עם ילדיי וצפינו בריאליטי של מוזיקה (בי"ס למוזיקה, או משהו כזה). אחד השופטים היה הזמר שלומי שבת, וכשהוא שמע את אחד המועמדים הוא התרגש כולו ואמר: "השכל אומר לי כך וכך אבל הלב הלב…", ואז הוא השתתק לקול תשואות הקהל. אני הערתי מיד לילדיי שהוא לא אמר מה הוא החליט בסוף, הלב או השכל? הם מתו מצחוק כמובן, שכן בעולם שלנו מובן מאליו שאם השכל אומר X והלב אומר Y – ההחלטה היא Y. אין אפילו צורך לומר זאת בפירוש, ומחיאות הכפיים יוכיחו. רק אני, אוטיסט שכמוני, לא מבין דברים כאלה.

מעבר לתוכן העמדות בדיון סביב המקרה של פלחטי שנעוצות ברגש, האמוציונליות מופיעה גם דרך הסיסמתיות וההיסטריה של השיח בסוגיה הזאת. זה נכון שבדרך כלל כשאין טיעונים העצה היעוצה היא להיעלב או להמציא עקרונות מוסר ולגלגל בשמם עיניים לשמים כאילו הם ירדו מסיני ומי שלא מציית להם הוא רשע מרושע. אבל יש כאן משהו עמוק יותר מהיעדר טיעונים ספציפיים. יש כאן הנחה שלא דרושים טיעונים, שהרי גם אם השכל אומר X, הרי הלב אומר Y, לא?

כעת תוכלו ליישם את כל המסקנות שתיארתי למעלה ביחס להקשר הקווירי, גם לשאלת הקבורה של פלחטי. הדילמה של הקבורה (בחלקה יהודית או לא). מתורגמת להתייחסות לאדם (כגבר או אישה). מבחינת צורת השיח והעמדות השונות (הזכות של אדם להגדיר את עצמו), הכל נראה ממש אותו דבר. אלו שתי סוגיות מקבילות לגמרי, ושתיהן מבוססות על ההנחה הפוסטמודרנית שכל אדם זכאי להגדיר את עצמו.

אם אכן הטענות נגד הרבנות כאילו היא אינה מוסרית הן חסרות שחר, איך בכל זאת אנשים מעלים אותן בהתלהבות כה גדולה? מפני שהם מונעים מהבטן. כפי שכתבתי שם לדורון בהמשך השרשור, יש מפלצות אמוציונליות שמשתלטות לנו על השיח המוסרי בכל סוגיה ציבורית, ממציאות לנו עקרונות מוסריים ונשבעות בשמם, וכך קוברות תחתיהן את המוסר ואת השכל בכלל. אנשים אפילו לא טורחים לנמק מדוע יש כאן בעיה מוסרית. כמו שלומי שבת, אם הלב אומר משהו זהו מושכל ראשון שאין לחלוק עליו, היישר מפי הגבורה הפרוגרסיבית (ישתדרג שמה ויתעלה).

רגש ואינטואיציה

התמונה שתיארתי עד כאן נכונה, אבל היא דורשת הבהרה נוספת. אין בכוונתי לטעון שכל עמדה מוסרית דורשת טיעון שמצדיק אותה. אינטואיציה  מוסרית היא עניין קביל לחלוטין. יתר על כן, כל טיעון מוסרי יוצא מהנחות יסוד, ולהן עצמן, מעצם היותן הנחות, לא יכולה להיות הצדקה (כמו כל טיעון לוגי והנחותיו). אז מניין הן מגיעות? יש שיאמרו שזו ראיה למקורותיו הרגשיים של המוסר, אלא שאם כך אז זוהי ראיה למקורותיה הרגשיים של כל מסקנה שיש לנו בכל תחום, מדעי, משפטי, מוסרי וכדומה. כאמור, כל טיעון שמוביל למסקנה מבוסס על הנחות, ואם ההנחות לדעתכם הן עניין סובייקטיבי-רגשי, כך הוא גם לגבי כל המסקנות.

הרלטיביזם הזה מבוסס על התחושה שהכל עומד על כרעי תרנגולת של הנחות לא מוצדקות. זה מה שמוביל אנשים לטעון שהמוסר הוא רגשי ביסודו. אבל כאמור זה נכון לא רק לגבי המוסר. לכן, אם מישהו ספקן או פלורליסט (=מילים נרדפות) בכל תחומי החיים אין לי טענה אפקטיבית כלפיו. אבל אם הוא רלטיביסט או פלורליסט רק בתחום המוסרי, אין לכך שום בסיס ושום הצדקה.

אז מניין באמת אנחנו שואבים את הנחות היסוד הערכיות והאחרות שלנו? טוב, לקוראי ספריי אני לא צריך לומר את התשובה: מהאינטואיציה. האינטואיציה היא כלי שכלי-הכרתי שהשימוש בו מניב את הנחות היסוד שלנו. הן אמנם לא ניתנות להצדקה לוגית (אחרת לא היו אלה הנחות יסוד), אבל זה לא אומר שמדובר ברגש סובייקטיבי. האינטואיציה היא כושר שכלי שמאפשר לנו תצפית על המציאות המטפיזית והאתית בעיני השכל (או המצפון, בהקשר המוסרי). מוסר תקף מניח שישנה אמת מוסרית אובייקטיבית (ריאליזם מוסרי), והתצפית עליה מניבה את ערכי היסוד והאינטואיציות המוסריות שלנו. אלו אינם רגשות אלא עקרונות אובייקטיביים ואוניברסליים (כוונתי במישור הנורמטיבי. עובדתית ברור שיש חילוקי דעות מוסריים בין אנשים. אבל זה לא אומר שכולם צודקים. ייתכן שאחד צודק והאחר טועה).

בגלל שאינטואיציות לא מבוססות על הצדקות לוגיות (וגם לא זקוקות להן), אנשים נוטים לקשור אותן לרגשות. לכאורה אלו כמו אלו נובעים מהמבנה הנפשי הסובייקטיבי שלי, ולכן אין צורך להצדיק אותם. אבל זוהי טעות: רגש הוא אכן עניין סובייקטיבי שיסודו במבנה נפשי שלי. לכן מסקנותיו נוגעות רק אליי ולא מחייבות אף אחד אחר (וגם אותי לא. אני פשוט נוטה טבעית לפעול לפיהן, אבל לא מכוח מחויבות). ממילא גם לא דרושה הצדקה לרגשות, שכן הם לא טוענים מאומה. אבל אינטואיציה היא כושר שכלי ומסקנותיה אובייקטיביות, בדומה לחוש הראיה ולחושים אחרים. אם מישהו ישאל אותי מדוע אני חושב שיש לפניי קיר, אני אענה: כי אני רואה אותו. ואם הוא ישאל מדוע אתה מאמין למה שאתה רואה, לא אחוש צורך לענות לו. אבל זה לא בגלל שמדובר ברגש סובייקטיבי שלא טוען כלום ולכן אינו זקוק להצדקה, אלא בגלל שראיתי. זוהי הצדקה מספיקה, ואין שום צורך בהצדקה נוספת. בקיצור, היעדר הצדקה יכול לנבוע מכך שאין בנמצא הצדקה, ואז זהו רגש, או מכך שלא דרושה הצדקה, ואז זוהי אינטואיציה.

הוא הדין לעקרונות יסודיים של מוסר (מה שמכונה 'ערכים'). אם מישהו ישאל אותי מדוע אני מקבל את עקרון הסיבתיות (שלכל דבר יש סיבה) או את העיקרון שאסור לרצוח או לגנוב, לא אוכל לענות לו. אבל זה לא בגלל שאלו רגשות סובייקטיביים אלא מפני שאלו אמיתות אובייקטיביות מובנות מאליהן שלא טעונות הצדקה. פשוט ראיתי זאת ולכן זה נכון. אני רואה את עקרון הסיבתיות, ואני גם רואה את ההכללות התיאורטיות שאני עושה על בסיס העובדות שבהן צפיתי, ובדיוק כך אני גם רואה את ערכי המוסר שאני פועל על פיהם. מבחינתי מי שרואה אחרת כנראה טועה (הוא לוקה בסוג של עיוורון בעיני השכל).[2]

עליי להוסיף שלא תמיד קל להבחין בין אינטואיציה לרגש. כשאתה רואה אדם אומלל אתה יכול לחשוב שתחושתך היא סתם רגש סובייקטיבי, אבל בו בזמן האינטואיציה המוסרית שלך אומרת שעליך לעזור לו. לפעמים הרגש הוא בסיס להחלטה המוסרית, אבל תמיד חשוב להבחין בין הבסיס לבין דרך קבלת ההחלטה. הנתונים שמביא הרגש הם חשובים (אחרת איך אדע שפלוני סובל, כדי להבין שהמוסר מחייב אותי לסייע לו או למנוע את סבלו). האמפתיה היא בסיס הנתונים המוסרי, וכעת השכל ישתמש בה כדי להחליט מה ראוי לעשות במצב כזה.

בדומה לכך כתבתי כאן בעבר על בחירת בת זוג. תלמיד שאל אותי לפני הרבה שנים כיצד לבחור בת זוג: האם ללכת אחרי השכל או הרגש? עניתי לו שתמיד אחרי השכל, שכן זה הכלי שלנו לקבל החלטות. רגש אינו מכשיר קוגניטיבי, ולכן לא נכון לתת לו לקבל החלטות (בעצם הליכה עם רגש אינה החלטה). אמנם נכון שבהחלטה שהשכל מקבל עליו לקחת בחשבון את נתוני הרגש (האם יש כימיה, אהבה וכו'). אבל אלו נתונים שמשמשים את השכל בהחלטה ולא אופן קבלת ההחלטה. הרגש אינו כלי לקבלת החלטות.

דברי הרב בונים שרייבר

בימים האחרונים התפרסמו דבריו של הרב בונים שרייבר, שמתייחס בזלזול לחיילי צה"ל וליחס המחויב כלפיהם (הכרת טובה). נשאלתי כאן באתר לדעתי על דבריו, ועניתי מה שעניתי. כאן חשובה לי רק נקודה אחת. די ברור לי שדבריו נאמרו על רקע התחושה שהשיח רווי אמוציונליות. ליטאי מן השורה שרואה את האמוציונליות הזאת מתקומם ויוצא  נגד. הוא אמנם דיבר שטויות וטיעוניו מגוחכים, אתית ואינטלקטואלית, אבל המוטיבציה שלו לאמירת הדברים החריפים הללו היא האמוציונליות של השיח. נראה שהתחושה שלו היא שהחברה החרדית עוברת בימים אלו משבר אידאולוגי קשה (נוצרת הזדהות עם המדינה וצה"ל, רחמנא ליצלן), וזה עורר אותו להגיב.

אבל בעיקר הוא ראה שהמשבר הזה קורה במישור הרגשי, כלומר אנשים נסחפים אחרי המצב ומגיבים לרגשות. ההחלטות שלהם לא עוברות דרך השכל. כנגד זה היה חשוב לו להציג את ההשקפה החרדית (ההשקופע הטהורה), שלכאורה מתמקדת באנלוגיות ובטיעונים 'אינטלקטואליים'. הטיעונים והאנלוגיות מגוחכים לגמרי כמובן, ואולי גם הם משקפים התייחסות אמוציונלית של שרייבר עצמו (ראו טור 142 לגבי רגשות ליטאיים). מדובר באדם מאד מוכשר ומקורי, וכשאדם כזה נזקק לטיעונים כה אוויליים, זה עצמו מעלה חשד כבד שהוא פוסל במומו, כלומר שהוא עצמו נתן כאן לאמוציות לנהל אותו. אבל דומני שזה מה שהוא רצה להביע, ובעניין הזה אני דווקא מסכים עם התרשמותו. האווירה סביבנו בימים אלו אמוציונלית מאד, אפילו יותר מהרגיל. אבל השטויות (האמוציונליות) שלו כנראה לא ישנו זאת.

אגב, במקרים כמו זה שלנו רגשות סוערים כאלה יכולים לשקף אינטואיציות מוסריות (ללחום בחמאס ולחסל אותם). יתר על כן, למרות השיח האמוציונלי מאד, בהחלט ייתכן שהתוכן של העמדות כשלעצמן נובע מאינטואיציות ולא מרגשות. כך למשל ייתכן שחרדים רבים פתאום מבינים את האווילות בהשקפתם, אבל כשהם מבטאים זאת הם מתבטאים בצורה אמוציונלית. בכל אופן, כשאתה רוצה לצאת נגד התנהלות רגשית, לא בהכרח נכון לצאת נגד תכניה של ההתנהלות הזאת. המסקנות של החרדים המתעוררים נכונות לגמרי, גם אם הן באות מהרגשות ומהבטן (וכאמור לא בטוח שזה המצב). לכן היה עליו למקד את ביקורתו באמוציונליות ולא באמוציות עצמן. זה מה שהביא אותו להציג טיעונים כל כך מנותקים מהשכל הישר (כי, כאמור, במקרה זה הרגש מתאים לשכל הישר).

השלכות לסוגיות אחרות: עסקת החטופים

למעלה עמדתי על כך שאחת המגרעות של התנהלות אמוציונלית היא עצם האמוציונליות, גם אם המסקנות נכונות. אבל לפעמים האמוציונליות מביאה אותנו למסקנות שגויות (לא כמו בדיון על תגובת החרדים למצב הנוכחי, שם הרגש הוביל למסקנות נכונות. ואולי הייתה זו אינטואיציה ולא רגש). בטור כאן ראינו כמה דוגמאות לעקרונות מוסר שמבטאים רגשות חסרי בסיס (ההזדהות עם סבל שמולידה טענות אתיות חסרות שחר, הזכות של אדם להגדיר את עצמו, זה שהחלש תמיד צודק, ובעצם הוא מוחלש ולא חלש ועוד ועוד). בכל המקרים הללו האמוציונליות אינה בעייתית רק מבחינת המקום שממנו באים הדברים, אלא גם מפני שהיא מובילה להתנהלות אתית שגויה. יש לכך עוד דוגמאות לאלפים (זכות האישה על גופה למשל), וכאן לא אמנה אותן. הרבה מההנחות המוסריות שנראות בשיח הציבורי כמובנות מאליהן ומבוטאות בצורה נחרצת ומוחלטת הן בעצם חסרות שחר.

דוגמה נוספת שבה אסיים היא עסקת החטופים שמתרקמת ממש בשעות אלו. כל אחד רואה שהשיח סביבה, מטבע הדברים, מאד אמוציונלי. מי יכול לעמוד מול בכי המשפחות ותמונות הילדים והזקנים החטופים?! זה ממש מזכיר את מה שקרה אצל גלעד שליט. גם אז היה קונצנזוס כמעט מלא לטובת העסקה, וכל מי שהעז להביע התנגדות הועמד בפני כיתות יורים תקשורתיות. בדרך כלל היו אלה כמה רבנים שהוצגו כימין פנאטי ולא מוסרי שאדיש לחיי אדם ולמחויבותה של המדינה לחייליה. ממש אותן זמירות כמו ששומעים בימים אלו. אמנם היום פתאום אנחנו מגלים שבעצם כולם התנגדו כבר אז לעסקת שליט, רק לא שמעו בקולם ולא השמיעו את קולם. נראה שפשוט אין בכלל מי שתמך בה, והכל היה מצג שווא תקשורתי. תרשו לי לחשוד בתמונה הזאת ובכל אלו שפתאום עכשיו נזכרו שהם התנגדו לעסקה וקולם לא נשמע אז. זה נכון חלקית כמובן, שכן לתקשורת הייתה אג'נדה מאד ברורה ולכן הקולות שהתנגדו לא הושמעו. בכל מקרה, כיום כבר יש קונצנזוס כמעט מלא שהעסקה ההיא הייתה טעות גדולה. האירועים העכשוויים בעצמם הם תולדה של העסקה ההיא.

אבל עצם העובדה שכולם כיום מתנגדים לעסקת שליט מעלה את השאלה מה היה אז? איך נפלנו להחלטה כל כך חסרת היגיון? התשובה פשוטה מאד: נסחפנו אחרי רגשותינו, ולכן קיבלנו החלטה שגויה בעליל. לא יכולנו לעמוד בפני טענות אמוציונליות ותמונות של גלעד הסובל בשבי החמאס ושל משפחתו שיושבת מיואשת באוהל המחאה. אלא שהסיפור הזה אמור לעורר בנו מחשבה שנייה על העסקה העכשווית.

יש הרבה מאד הבדלים בין אז להיום. אם הייתה מוצעת לנו עסקה של כל אסירי החמאס שבידינו מול כל החטופים הייתי תומך בה ללא היסוס. זה לא דומה לעסקת שליט כמעט משום בחינה. כמות החטופים, זה שהם אזרחים, זה שיש שם זקנים וילדים (נשים כמובן לא נחשב, שהרי כידוע אין הבדל בין גברים לנשים וכולם יכולים להיות חיילים קרביים וליפול בשבי). זה שהם לא אשמים במצבם, זה שהממשלה והצבא אשמים בו (הפקירו אותם ואת התפקיד להגן עליהם) ועוד ועוד. אבל העסקה העכשווית לדעתי גרועה מכמה וכמה בחינות, ולכן כאמור אני נוטה להתנגד לה, למרות שגם לי מאד קשה לעמוד מול תמונות החטופים והסבל שלהם ושל משפחותיהם. על כך ניתן כמובן להתווכח, וייתכן שאני טועה וזו עסקה טובה וראויה.

אבל למרות ההבדלים בין אז להיום, יש היבט אחד שחשוב לקחת בחשבון מפרשת גלעד שליט לימינו. מטבע הדברים, השיח כיום אמוציונלי הרבה יותר ממה שהיה אז, ולכן מועד לטעויות. לא אכנס כאן למגרעות של העסקה ומדוע לדעתי לא נכון לקיימה. אין לי מידע מלא כמובן, וייתכן שלמקבלי ההחלטות יש מידע רלוונטי נוסף שהיה משנה את התמונה גם מבחינתי (כמו שקרה לסמוטריץ ומפלגתו אתמול). אבל דבר אחד ברור לי לגמרי, והוא נכון בלי קשר לעמדתכם לגבי העסקה: האמוציונליות משתלטת על השיח ולא מאפשרת לדון בדברים בקור רוח. לכן גם אם יש מישהו שחושב שלא נכון לבצע את העסקה (כפי שאני אכן חושב), ברור שהוא לא יכול ולא מעז לומר זאת בקול רם. ראו מה שקורה למי שכן אומר זאת. הוא מוצג כפנאט חסר רגש מוסרי (טלו כדוגמה את המערכון המכוער והנבזי של 'ארץ נהדרת' על סמוטריץ', ששודר ביום ג האחרון, ואת ביקורתה של תמר גיסר עליו). יתר על כן, הממשלה והצבא שאשמים ואחראיים למחדל הזה, ודאי לא יכולים לעמוד מול דרישות המשפחות ומול הסערה האמוציונלית שמתלווה אליהן. לכן עוד יותר סביר לדעתי שההחלטה הזאת עלולה להתברר כשגויה.

צריך להבין שכאשר סוג מסוים של דעות אינו נשמע ואינו נחשב כלגיטימי, זה אופן גרוע מאד לקבל החלטות. רק עכשיו נפלנו בגלל קונספציה שאף אחד לא היה מוכן להשמיע קול שמבקר אותה (ומי שכן השמיע הושתק). אנחנו חוזרים בעצם הימים הללו לאותו כשל עצמו.

העמדות בשיח על העסקה מוצגות בצורה מאד אמוציונלית, אבל זו לא רק צורת השיח אלא גם תכניו. העמדות נקבעות במישור הרגשי, ולא רק מוצגות באופן רגשי. נראה שתמונות החטופים והקמפיין של המשפחות יקבעו את גורלה של העסקה, ולא בהכרח השיקולים הביטחוניים והמדיניים. בין אם העסקה שתתבצע תימצא נכונה ובין אם לאו, יש כאן התנהלות אמוציונלית וזה כשלעצמו בעייתי.

את השאלה לגבי הקשר בין ימין ושמאל לבין שכל ורגש (למה כל אלו שהתתנגדו לעסקת שליט ומתנגדים לעסקה העכשווית הם ימין, ובדרך כלל גם דתיים?) אשאיר כבר לטור אחר.

[1] אפשר כמובן לטעון שאדם יכול לבחור לפעול על פי הנחיית הרגש, ולכן זו עדיין בחירה. אני חושב שבדרך כלל לא זה המצב. מעבר לזה, אם הסיבה לעשות זאת היא ההערכה שהרגש מנחה אותי לפעול נכון אז זו לא פעולה על פי הרגש אלא על פי מה שנכון. ואם הסיבה היא שעצם העובדה שהרגש אומר משהו אומרת שזה מה שצריך לעשות – אזי אין כאן בחירה של ממש (שיקול דעת) אלא פעולה על פי הרגש. וכמובן גם אם הייתה כאן בחירה, עדיין יש את סיבה ב שמנויה למעלה.

[2] אני כמובן לא טוען כאן לוודאות ולא מניח שבהכרח אני תמיד צודק. טענתי היא שעמדה מוסרית היא טענה אובייקטיבית שאני מגיע אליה מתוך הכרה (עניין אפיסטמי) ולא סתם רגש שטבוע בי, כלומר שאם יש לגביה ויכוח אז אחד צודק והשני טועה. ייתכן שאני זה שטועה, ולכן חשוב להקשיב טוב לטיעוני נגד ולעמדות אחרות. אבל טענה מוסרית היא סוג של טענה עובדתית (כיניתי זאת בעבר 'עובדות אתיות').