על מסורת ודינמיות: ב. תיאור היסטורי (טור 623)

בס"ד

בטור הקודם עמדתי על טענה עובדתית שלפיו דינמיות מובנית בהכרח בכל מסורת, שכן המעבירים אינם צינורות חלולים. ראינו שם גם שתי הצדקות עיקריות: אינסטרומנטלית (הדינמיות דרושה לשרידות) ומהותית (הדינמיות מגלה פנים נוספות במסורת שקיבלנו). בטור הזה ברצוני להראות את הדברים במבט היסטורי. הוא בנוי על הפרולוג לספר השלישי של הטרילוגיה, מהלכים בין העומדים.

מבוא

בדור השני של התנאים ביבנה התרחשה מהפיכה בעלת משמעות חשובה ביותר להתפתחותה של תורה שבעל-פה. רישומים ממהפכה זו מופיעים בכמה מקומות בתלמוד, אחד הבולטים שבהם הוא תיאור הדחתו של רבן גמליאל מנשיאותו ומינוי רבי אלעזר בן עזריה תחתיו. הגמרא מוסיפה ומתארת גם אירועים נוספים שארעו "בו ביום"[1] – תנור של עכנאי (בבלי בבא מציעא נט), הדחת רבן גמליאל (בבלי ברכות כח), מותו של רבי אליעזר הגדול (בבלי סנהדרין סח וק"א), ופגישתם של תלמידי רבי יהושע עם רבם בפקיעין ופגישתו של רבי יוסי בן דורמסקית עם רבי אליעזר בלוד (בבלי חגיגה ג).

חלק ניכר מסיפור ההתרחשויות הללו מלווה בתיאורים דרמטיים ביותר, מופתים, התערבויות מיסטיות של גורמים שמימיים למיניהם – סערות שמנסות להטביע את ספינתו של רבן גמליאל, קירות בית המדרש נוטים ונשארים במקומם, אמת המים משנה כיוון, בת קול שיוצאת מן השמיים ועוד. הסיפורים הללו כולם רוויים בסיטואציות ובאירועים דרמטיים גם במישור האנושי, מהפכות, מרידות של תלמידים ברבותיהם, נידויים, מפגשים טעונים ועוד. על פניו לא נראה שיש קשר היסטורי או מהותי בין כל הסוגיות הללו, פרט לכך שמדובר באותה קבוצת חכמים מאותו דור. אבל אם מביטים על הסוגיות הללו במבט רחב יותר ניתן להבחין בקשר ביניהן ולעמוד על משמעותו ההיסטורית והמהותית לגבי מסורת, דרכי העברתה וההתייחסויות השונות אליה.

תיאור העברת המסורת בפרקי אבות

פרק א של מסכת אבות מתאר את מסירת התורה ממשה ליהושע, לזקנים וכו'. תהליך המסירה בפרק א מתואר באופן שכל חכם מקבל את התורה מרבותיו ומוסר אותה הלאה לתלמידיו. התיאור הזה מסתיים בזוג החמישי והאחרון: הלל ושמאי. מכאן והלאה התהליך של קבלה ומסירה נעצר, ומשלב זה מובאות מימרות שונות בשמם של חכמים מדורות שונים, עד פרק ב משנה ט. שם מבליח במפתיע לעוד רגע אחרון אחד תיאורו של תהליך מסירת (או קבלת) התורה במילים: "רבן יוחנן בן זכאי (להלן: ריב"ז) קיבל מהלל ושמאי", ומיד אחר כך הוא מסתיים סופית. במשנה שלאחר מכן כבר מוצאים: "חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה" וכו'. בדורות שלאחר ריב"ז כבר אין דמות בולטת יחידה, או זוג, כפי שהיה עד אליו. בשלבים הללו התהליך הוא המוני יותר, ולכל חכם ישנם כמה תלמידים. מסירת התורה נעשית באופן מבוזר וחופשי יותר. ובפרט, הביטויים 'קיבל' ו'מסר' שליוו את תהליך המסירה עד השלב ההוא כבר לא מופיעים יותר.

כשעוקבים אחרי הדמויות שבהן מדובר ניתן לראות שהשינוי הזה מתרחש בערך בדור הראשון של חכמי יבנה, כלומר בימי דור התנאים השני. להלן נראה שהשינוי במינוח בין תקופת הקבלה מרב לתלמידו, לתקופת הלמידה המבוזרת של הרבה תלמידים מכל רב (או מכמה רבנים) והיווצרות המימרות האישיות, משקף שינוי דרמטי שעוברת מסורת התורה שבעל פה בדור הראשון של יבנה.

אחדד את הרקע ההיסטורי. תקופת ה"זוגות", שכל אחד מהם היה מורכב מאב בית דין ונשיא, מתארת את העברת המסורת בחלקה השני של תקופת בית שני עד החורבן. הזוג האחרון היה הלל ושמאי, ומי שקיבל (!) מהם (משניהם!) היה רבן יוחנן בן זכאי. בימיו התרחש החורבן, והוא ביקש, כידוע, מהרומאים את יבנה וחכמיה,[2] כלומר שיאפשרו לו להציל את הסנהדרין ולהעבירה ליבנה לפני שהם מחריבים את ירושלים והמקדש. הדור שאחריו היה דורם של רבן גמליאל דיבנה ששימש כנשיא, רבי אליעזר בן הורקנוס (רבי אליעזר הגדול) גיסו של רבן גמליאל, רבי יהושע בן חנניה חברו ובר פלוגתתו של רבי אליעזר הגדול, ועמם רבי אלעזר בן עזריה הצעיר מהם, ורבי עקיבא בן יוסף שהיה כידוע מבוגר אך עדיין בגדר תלמיד (גם של רבי אליעזר הגדול וגם של רבי יהושע). זה השלב שבו תיאור המסורת של קבלה ומסירה בפרקי אבות מפסיק, ומתחיל התיאור המבוזר. זה קורה בערך עם מעבר הסנהדרין ליבנה, ובעצם בין חכמי הדור הראשון שם.

הדחת רבן גמליאל מנשיאותו

הגמרא בברכות כח ע"א – ע"ב מתארת אירוע דרמטי שהביא לשיא התעללות ארוכת שנים של רבן גמליאל הנשיא ברבי יהושע:

תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי רשות! אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע: לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות! אמר ליה: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת – יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי – היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד! ועמד.

רואים שרבן גמליאל מטיל מורא על כל החכמים בבית המדרש. הוא מתייחס לרבי יהושע שחלק עליו בצורה מבזה ומזלזלת, וזה כמובן מזכיר לנו אירועים נוספים שזה קרה:

אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל? בראש השנה אשתקד צעריה, בבכורות במעשה דרבי צדוק צעריה, הכא נמי צעריה, תא ונעבריה! מאן נוקים ליה? נוקמיה לרבי יהושע? בעל מעשה הוא; נוקמיה לרבי עקיבא? דילמא עניש ליה, דלית ליה זכות אבות; אלא נוקמיה לרבי אלעזר בן עזריה, דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא. הוא חכם – דאי מקשי ליה מפרק ליה, והוא עשיר – דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אף הוא אזל ופלח, והוא עשירי לעזרא – דאית ליה זכות אבות ולא מצי עניש ליה. אתו ואמרו ליה: ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא? אמר להו: איזיל ואימליך באינשי ביתי. אזל ואמליך בדביתהו. אמרה ליה: דלמא מעברין לך? אמר לה: [לשתמש אינש] יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר. אמרה ליה: לית לך חיורתא. ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא. היינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא בן שבעים שנה.

מדיחים את רבן גמליאל, ושמים במקומו את ר"א בן עזריה, למרות שהיה צעיר לימים. הנשיא הזקן והסמכותי עם הייחוס לנשיאי בית דוד והלל הזקן, מוחלף בנער צעיר בלי ייחוס (אמנם עשיר ובעל זכות אבות וייחוס משלו). זהו רמז ראשון להחלפה של מדיניות סמכותנית במדיניות דמוקרטית ועניינית יותר. בוחרים אדם לפי תכונותיו, ולא מתחשבים בפרמטרים טכניים וחיצוניים.

כעת הגמרא מתארת את מה שקרה:

תנא; אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. אמר רבי יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן, חד אמר: אתוספו ארבע מאה ספסלי; וחד אמר: שבע מאה ספסלי. הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה.

רבן גמליאל כחלק ממדיניותו הסמכותנית עשה סלקציה בכניסה לבית המדרש. רק מי שתוכו כברו יכול להשתתף בלימוד ובדיון. וכשנכנס ראב"ע הוא שינה מדיניות והתרבו הספסלים. גם הנחמה שקיבל ר"ג בחלומו נתפסת על ידי חכמים כמשהו לא אמתי שנעשה רק לכבודו.

מה הקשר בין ריבוי הספסלים לבין סמכות? ר"ג מייצג תורה של מסורת. התורה הזאת מועברת מאב לבן ומרב לתלמיד כלשונה. המידע הוא השולט בכיפה, ולא הסברה והטיעון. מי שחולק על רבן גמליאל חולק על עובדות, ולכן לא ראוי ליחס נאות. אלו שנכנסים לבית המדרש נמדדים לפי תכונות אופי, אמינות וצדקות, שכן תפקידם לא לתרום דעות באופן פתוח אלא לקלוט ולהעביר הלאה. אלו המעבירים האופטימליים, שכן הם צינורות חלולים לגמרי. ניתן להאמין שמה שהם אומרים לנו אכן התקבל מרבותיהם. כשנכנס ראב"ע משתנה המדיניות, שכן חכמים הבינו שמדיניות הצינור החלול שלא קשובה לטיעונים ודעות אחרות מביאה לחורבן התורה. מכאן והלאה כולם נכנסים לבית המדרש, ואין חשיבות רבה לצדקות ולאמינות. מכאן והלאה עמדות נבחנות עניינית, לאור הטיעונים והנימוקים. התורה הופכת להיות מתורה של מסורת לתורה של משא ומתן. ובמינוח של הטור הקודם: ממסורת של ארז למסורת של קנה.

לפני שנמשיך את הסוגיה, פסק זמן קצר כדי להבין את משמעותם של האירועים הללו.

פסק זמן: תיאור הרקע והמהות

כדי להבין את העיתוי ואת המשמעות המיוחדת של המהפכה המתוארת כאן, יש לחזור לרקע ההיסטורי של האירועים. הרמב"ם בהקדמתו למשנה מביא תיאור של היווצרות המחלוקות בישראל בעקבות מצב בו תלמידי הלל ושמאי לא שימשו את רבותיהם כל צרכם, ועקב כך רבתה השכחה ונוצרו מחלוקות (ראו גם בטור הקודם ובבבלי סנהדרין פח ע"ב). ראינו שהיו כמובן מחלוקות בודדות גם קודם לכן אלא שבזמן הלל ושמאי הייתה הפעם הראשונה שנוצרו שני "בתים", או שתי אסכולות כלליות: בית הלל ובית שמאי. בשלב זה המחלוקת התקבעה ולא הייתה אפשרות להכריע אותה.

כפי שראינו בטור הקודם, ל"תורה של מסורת" אין פתרון למצב כזה. לא ניתן להכריע בין שתי אסכולות הנשענות על מקורות שונים אם הדברים נבחנים רק דרך אמינות המקורות והמסירה. כל אחד זוכר שרבו אמר באופן אחר, ואין כל דרך להכריע מהי המסורת הנכונה. שיקול הגיוני לא אמור לשחק תפקיד, שהרי אנחנו פועלים במסגרת שיקולים של מסורת ולא של היגיון. אין פלא שהמצב באותו זמן נראה נואש. התורה מתפוררת ומתפצלת, ונראה כאילו היא עומדת לחלוף מן העולם. אין כבר ביטוי אותנטי ומוסכם לדבר ה' שניתן בסיני, ופורץ משבר אדיר. כך אולי ניתן להבין את התיאור הכנראה ספרותי ומוקצן בירושלמי שבת (פ"א ה"ד) שלפיו הרגו תלמידי שמאי בתלמידי הלל.[3] כשאי אפשר לשכנע ולהעלות טיעונים מה שנותר הוא רק הפעלת כוח. זוהי כנראה הסיבה לכך שהתיאורים הספרותיים בכל הסוגיות הללו הם מהעזים שאנחנו מוצאים בתלמוד. הרגשות החזקים ואווירת המשבר והמהפכה הם שמעצימים את כל מה שקורה. כל ויכוח הלכתי הופך לתהום אידיאולוגית בלתי ניתנת לגישור.

יש לזכור שהלל ושמאי חיו בדור שלפני ריב"ז, כלומר תלמידיהם מתגבשים לשני "בתים" בערך מתקופתו של ריב"ז והלאה. בפרקי אבות מתואר שהוא עצמו קיבל מהלל ושמאי. במסכת סוכה הוא מתואר כקטן שבתלמידי הלל הזקן. תלמידו רבי אליעזר כבר ידוע כ"שמותי" (שלפי אחד הפירושים הוא מבית שמאי)[4].

לאור כל האמור מסתבר שבדור הראשון של יבנה המחלוקת כבר ניטשת במלוא העוצמה, והחשש מפירוק כללי של התורה ושל עם ישראל מתחיל לקבל ממדים מדאיגים מאד. חכמי הדור הראשון של יבנה, בראשות הזקן שבהם, רבי יהושע בן חנניה (חברו ובר פלוגתתו של רבי אליעזר), הבינו שמצב כזה דורש מהפכה של ממש בתפיסת התורה שבעל פה. יש לפתח דרך חדשה שתאפשר לקבל הכרעות בין שתי האסכולות, אחרת הפירוק הוא בלתי נמנע. אין מנוס ממתן לגיטימציה למשא ומתן, להכרעה שכלית, או להכרעה על פי רוב דעות, בסוגיות פתוחות, ודחיית עדויות ומסורות אמינות ככל שיהיו. זה היה הרקע לעימות המתמשך בין רבן גמליאל הסמכותני (מסורת של ארז) לבין רבי יהושע הדמוקרט (מסורת של קנה, ריבוי עמדות ומו"מ). אל המהפכה של רבי יהושע, שמצליח להשליט את עמדתו כפי שמתואר במעשה תנורו של עכנאי שנראה עוד מעט, מצטרפים חבריו/תלמידיו: רבי אלעזר בן עזריה שמתמנה לנשיא צעיר מאד (הוא היה בן שמונה-עשרה בלבד וזקנו הלבין "כבן שבעים שנה") במקומו של רבן גמליאל ורבי עקיבא. זוהי רק הדגשה של מהות המהפכה, שבה שיטתם הרעננה של הצעירים מחליפה את השיטה המיושנת של הזקנים. הדחתו של רבן גמליאל צריכה להיתפס כחלק מהמהלך הזה, פתרון למשבר המחלוקת שיצרה תורה שבעל פה שמבוססת על מסורת (ארז, צינור חלול). במקומה חכמים הבינו שצריכה להגיע מסורת של קנה, אחרת זהו קיצה של תורה שבעל פה (זכרו את ההסבר האינסטרומנטלי מהטור הקודם).

בחזרה לסוגיית ברכות ומינוי ראב"ע

שימו לב מה קורה אחרי המהפכה, כאשר ראב"ע מתמנה והספסלים מתרבים בבית המדרש:

תנא: עדיות בו ביום נשנית, וכל היכא דאמרינן בו ביום – ההוא יומא הוה. ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. ואף רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, דתנן: בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, אמר להם: מה אני לבא בקהל? אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבא בקהל; אמר לו רבי יהושע: מותר אתה לבא בקהל. אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר: +דברים כ"ג+ לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'! אמר לו רבי יהושע: וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר: +ישעיהו י'+ ואסיר גבלות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כאביר יושבים, וכל דפריש – מרובא פריש. אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר: +ירמיהו מ"ט+ ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' – וכבר שבו. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: +עמוס ט'+ ושבתי את שבות עמי ישראל – ועדיין לא שבו. מיד התירוהו לבא בקהל.

מסכת עדיות היא חריגה מאד בש"ס. אין לה נושא מרכזי אחד. זהו אוסף של מסורות ועדויות שהגיע לחכמים ונותרו ללא הכרעה בתקופתו של רבן גמליאל, שכן בתורה של מסורת אין דרך להכריע בין מסורות סותרות. כשעולה ראב"ע לכס הנשיאות, דבר ראשון מובאות כל השאלות הפתוחות להכרעה בבית המדרש. כעת כולם כבר בפנים, כל אחד יכול להעלות טיעון, ואם נותרת מחלוקת עושים הצבעה ומכריעים על פי הרוב. אגב, אחת השאלות שהוכרעה במסגרת מסכת עדויות הייתה לא אחרת מהתנור של עכנאי (הוא מופיע בפירוש במסכת עדויות), שאותו נפגוש עוד מעט. שימו לב שהגמרא כאן אומרת שכל היכא דאמרינן 'בו ביום' ההוא יומא הוה, כלומר יש כאן מילת מפתח שמסייעת לנו לאתר את כל הסוגיות שהתחוללו באותה תקופה (זה כמו לא יום קלנדרי, אלא סביב אותם אירועים מהפכניים).

הסוגיה מסתיימת בכך שר"ג מקבל עליו את הדין של חבריו, חוזר בתשובה ומשתתף כאחד האדם בדיונים בבית המדרש. אגב, ההלכה לגבי גר עמוני נפסקת כרבי יהושע נגד ר"ג, והוא כמובן מקבל זאת. זהו המכה בפטיש של המהפכה.

ואז הגמרא מספרת כיצד כל הסיפור מסתיים:

אמר רבן גמליאל: הואיל והכי הוה, איזיל ואפייסיה לרבי יהושע. כי מטא לביתיה, חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן. אמר לו: מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה. אמר לו: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים. אמר לו: נעניתי לך, מחול לי! לא אשגח ביה. עשה בשביל כבוד אבא! פייס. אמרו: מאן ניזיל ולימא להו לרבנן? אמר להו ההוא כובס: אנא אזילנא. שלח להו רבי יהושע לבי מדרשא: מאן דלביש מדא ילבש מדא, ומאן דלא לביש מדא יימר ליה למאן דלביש מדא שלח מדך ואנא אלבשיה? אמר להו רבי עקיבא לרבנן: טרוקו גלי, דלא ליתו עבדי דרבן גמליאל ולצערו לרבנן. אמר רבי יהושע: מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו. אתא, טרף אבבא. אמר להו: מזה בן מזה יזה, ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה: מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה?

אמר לו רבי עקיבא: רבי יהושע, נתפייסת? כלום עשינו אלא בשביל כבודך! למחר אני ואתה נשכים לפתחו. אמרי: היכי נעביד? נעבריה – גמירי: מעלין בקדש ואין מורידין! נדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא – אתי לקנאויי! אלא: לדרוש רבן גמליאל תלתא שבתי, ורבי אלעזר בן עזריה חדא שבתא. והיינו דאמר מר: שבת של מי היתה – של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ואותו תלמיד – רבי שמעון בן יוחאי הוה.

ר"ג הוא בעל תשובה, ומשעה שקיבל על עצמו את כללי המשחק החדשים, שלפיהם תורה שבעל פה עוברת במסורת של קנה ולא של ארז ומעתיקי השמועה אינם נדרשים להיות צינורות חלולים, הוא מושב לכהונתו ברוטציה עם ראב"ע. מכאן והלאה כל אחד מהם היה דורש (יושב בראש בית המדרש) במשמרת שלו, וזהו פשר השאלה שמוצאים כמה פעמים בתלמוד: "שבת (=שבוע) של מי הייתה?".

זה מביא אותנו לצדה השני של הקואליציה המסורתנית, ר"א הגדול, שכזכור היה גיסו של ר"ג. כשזוכרים את מה שקרה עם ר"ג, התיאור שם מקבל משמעות ברורה לגמרי.

סוגיית תנור של עכנאי

בבבלי (בבא מציעא נט) מתואר אירוע דרמטי אחר שגם בו מעורבת אותה קבוצת חכמים. רבי יהושע ורבי אליעזר הגדול נחלקים בדין טומאת תנור של חוליות (תנורו של עכנאי):

תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? – אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. – מאי +דברים ל'+ לא בשמים היא? – אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה +שמות כ"ג+ אחרי רבים להטת. – אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? – אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני.

במחלוקת על התנור, רבי אליעזר הגדול נמצא תחת מתקפה. מחמתה הוא נזקק לראיות מיסטיות, שינוי תוואי אמת המים, נטיית קירות בית המדרש ועוד, ובכל זאת חבריו לא משתכנעים. רבי יהושע חברו ובר פלוגתתו מכריז על עליונותה של הסברה על פני קול אלוהי שיוצא מן השמיים, באומרו: "לא בשמיים היא". מאז ועד ימינו זהו עקרון יסוד באתוס המכונן של תורה שבעל פה.

התיאור שמופיע למעלה פותח במילים "באותו היום". אפשר שכוונת הדברים היא ליום הדיון בעלמא, אבל מנחם פיש, בספרו לדעת חכמה, מציע, ובצדק, פירוש אחר. לטענתו זהו אכן "אותו היום" שבו הודח רבן גמליאל מנשיאותו. ראיה לפירוש המפתיע הזה היא שראינו בסוגיית ברכות שכל מסכת עדיות נשנתה ב"אותו היום", ובמסכת עדויות (פ"ז מ"ז) מופיע מפורשות "הם העידו על תנור שחתכו חוליות שנתן חול בין חוליא לחוליא שהוא טמא שרבי אליעזר מטהר". כלומר תנור של עכנאי היה אחת הסוגיות שהוכרעו באותו היום בו הודח רבן גמליאל מנשיאותו.

יש לשים לב לכך שרבי אליעזר הגדול מייצג באופן עקבי את הגישה הגורסת שהתורה כולה עוברת במסורת, וזה גם טיבה המהותי, כפי שאדגים כעת על קצה המזלג. בבבלי סוכה כח מעיד רבי אליעזר על עצמו שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. ריב"ז בפרקי אבות מונה את שבחו של רבי אליעזר (אחת מחמשת תלמידיו) כ"בור סוד שאינו מאבד טיפה". רבי אליעזר מעיד על עצמו ש"אם יהיו כל הימים דיו וכל קנים קולמוסים וכל בני אדם לבלרים אינן יכולים לכתוב כל מה שקריתי ושניתי" (אדר"נ פרק כה, וראה גם בבלי סנהדרין סז-סח וכן שם קא) ועוד. רבי אליעזר, אם כן, היה מאגר אדיר של תורת רבותיו, וכל מה שאמר היה בשמם. תורתו הייתה תורה של מסורת, של קבלה. הוא היה מיכל לתורת רבותיו, ושימש כצינור נאמן (אבל חלול, כלומר לא מוסיף מאומה משלו) שמעביר את משנת רבותיו לדורות הבאים. נשוב כעת למחלוקת על התנור בסוגיה שצוטטה למעלה.

בוויכוח על טומאת התנור מביא רבי אליעזר ראיות שהן לכאורה בלתי ענייניות: חרוב, אמת מים, בת קול וכו'. נראה שרבי אליעזר לא מדבר לגופו של עניין, אלא מנסה להוכיח שהוא בר סמכא. הוא לא מתמקד בראיות וטיעונים לעצם הדין, כלומר לכך שתוכן דבריו אמתי, אלא בהוכחות שהוא צדיק ואמין ושמהשמיים מסכימים איתו. הסיבה לכך היא שאצל רבי אליעזר ההלכה נקבעת על פי מהימנותו של המוסר ולא לפי איכות הדברים והראיות שמובאות לגביהם. רבי אליעזר בעצם מנסה להוכיח שהוא "צינור" ראוי לתורת רבותיו שהגיעה מסיני, ולדעתו די בזה כדי שחבריו יקבלו את דבריו ויפסקו כמותו להלכה גם אם אינם מבינים או מסכימים לדברים. ניתן לשער ש"כל הראיות שבעולם" שרבי אליעזר הביא באותו היום (לפני שהחל השלב המיסטי של הדיון), גם הן היו כנראה מובאות מדברי רבותיו. אני מזכיר לכם את הקריטריונים של ר"ג בסלקציה שלו בין הנכנסים לבית המדרש: מי שאין תוכו כברו אל ייכנס. שוב, בדיקת אמינות. שני הגיסים, ר"ג הנשיא ור"א הגדול, דוגלים בתורה של צינור חלול ובמסורת של ארז.

אלא שרבי יהושע, חברו של ר"א ובר פלוגתתו של ר"ג, חלק עליו לא רק בנושא טומאת התנור, אלא גם בגישתו המטא-הלכתית. רבי יהושע טען שהלכה נקבעת על פי השכל והסברה: "לא בשמיים היא". ואם אין הכרעה בדרך שכולם משתכנעים מהראיות שמובאות לדעה כלשהי, אזי נמנים ומצביעים והולכים אחרי הרוב: "אחרי רבים להטות". רבי יהושע מעמיד כנגד הגישה המסורתנית של רבי אליעזר את הגישה האוטונומית שההלכה נקבעת על פי הגיונם של חכמי התורה וההלכה. האגדה בבבא מציעא שם מספרת שהקב"ה בכבודו ובעצמו אומר על כך: "נצחוני בני". האגדה הזאת מלמדת אותנו שגישתו של רבי יהושע היא שניצחה באותו יום, וגישתו של רבי אליעזר ששלטה עד אז בכיפה נדחתה. "תורה של משא ומתן", כלומר של ראיות, טיעונים והיגיון אנושי, החליפה את ה"תורה של מסורת" ששלטה עד אותו יום. אם רבי אליעזר האמין שתפקידו של המוסר להיות צינור חלול נאמן לתורת רבותיו, רבי יהושע וחבריו דוגלים בגישה שהתורה מעוצבת על ידי אנשים. המסורת הפכה מארז לקנה.

לפי גישה זו, המוסר אינו צינור חלול אלא מוסיף נופך משלו לתורה שהוא מעביר הלאה. הוא כבר לא רק "מקבל" ו"מוסר", אלא גם אומר דברים משלו. דומני שזו המשמעות של שינוי הנוסח בתיאור של המסורת שראינו בפרקי אבות. עד תקופת יבנה התורה עברה במסורת ממוסר למקבל בלי שהמעבירים עצמם תורמים לה משלהם. משם והלאה נוצרת תורה אנושית של משא ומתן והיגיון, סברות וראיות. תפקידם של חכמים נעשה אקטיבי יותר. בסוף התהליך "תורה של מסורת" הודחה והוחלפה ב"תורה של משא ומתן". היתה כאן מהפיכה בתפיסת התורה שבעל פה.

זו תמציתו של ההסבר האינסטרומנטלי לחשיבותה של מסורת גמישה ודינמית. ראינו שבמסגרת "תורה של מסורת" לא ניתן להכריע ויכוחים עקרוניים. כל אחד נשאר נאמן למה שהוא חושב שקיבל מרבו, שהרי אלו עובדות. לכן אנחנו רואים שרבי אליעזר מנסה להכריע את הוויכוח באמצעים לא ענייניים. זהו אפיון מהותי לתורה של מסורת. רבי אליעזר איננו מקבל שתלמידיו/חבריו יכולים מכוח סברתם להכניס את ראשם בין ההרים הגבוהים ולהכריע בשאלות שנדונו על ידי חכמי הדורות הקודמים. דרך ההכרעה היחידה לפי רבי אליעזר היא חיפוש אסמכתאות מרבותיו. תפקידנו הוא רק להעביר הלאה וליישם את התורה שהם העבירו לנו. ההכרעה בסוגיית תנורו של עכנאי הדגימה את מטרת המהפכה כולה, לאפשר הכרעה בין עמדות מנוגדות ולמנוע את המאבק הכוחני והפיצול שנלווה אליו.

ההקבלה לסוגיית ברכות ממשיכה גם כאן:

אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: מי ילך ויודיעו? – אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. – אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומים? – אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך. – אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח. תנא: אך גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו.

אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה: מנא ידעת? אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.

שם שנו באותו יום את כל מסכת עדויות והכריעו את כל השאלות הפתוחות שנתקעו בגלל התורה של מסורת. כאן הביאו את כל הטהרות שטיהר ר"א וטימאו אותן. עד כאן ההקבלה בין הסוגיות. אבל מכאן והלאה יש ניגודיות בוטה. בניגוד למה שקרה שם שר"ג הוחזר לכהונתו כנשיא, ר"א מנודה ונשאר בלוד עד סוף ימיו. מדוע? ברור שהנידוי אינו בגלל שהוא מחזיק בדעה אחרת, שהרי היו רבים שהחזיקו בדעות שונות. ברור שנידו אותו מפני שהוא לא מקבל את דין ולא מוכן לשתף פעולה עם כללי המשחק החדשים.

ראינו בסוגיית ברכות שדעתו של ר"ג חלשה והוא מיד הבין שטעה במדיניותו וחזר בתשובה. הוא חוזר להשתתף בדיון בבית המדרש. לעומת זאת, ר"א בכעסו מחולל סערות בים (שכמובן מאיימות להטביע את גיסו, ר"ג, שבגד בדרך המסורתנית, ומוצא עצמו נאלץ להתנצל על כך) וגורם לאסונות בעולם. הוא לא מקבל עליו את הדין ונותר מסוגר ומריר לבדו בלוד בלי שמישהו בא לבקרו עד יום מותו. לאור אווירת המשבר החמור שתוארה למעלה, ברור שחכמים נזקקו לאמצעים דרסטיים כדי להטמיע ולהפנים בבית המדרש את הפנים החדשות שמקבלת תורה שבעל פה. זה פשר הנידוי של ר"א. בניגוד לר"ג, רבי אליעזר נשאר בנידויו עד יום מותו, מפני שבניגוד לר"ג הוא עומד במריו. כפי המתואר בסוגיות סנהדרין שנראה בהמשך ממשיך רבי אליעזר לדגול ב"תורה של מסורת" עד יום מותו.

סוגיית חגיגה: המעבר לנימוק המהותי

עד כאן ראינו את הערך האינסטרומנטלי של מסורת דינמית. היא מאפשרת לפשר בין דעות חלוקות ולהכריע הלכה. היא מנעה את הפיצולים שנוצרו ממסורת מקובעת (של ארז), ובכך הצילה את התורה שבעל פה מהתפרקות. כעת נמשיך ונעקוב אחרי התהליך הזה. השלב הבא שלו הוא מעבר להנמקה המהותית, כלומר לשלב שבו לפתע מתברר כי המחלוקת, על אף שנוצרה בגלל פגמים אצל התלמידים (ראו בטור הקודם) ואומצה מסיבות אינסטרומנטליות, מקבלת התייחסות חיובית כשלעצמה. אנחנו רואים כי טוב ומגלים שמסורת דינמית אינה רק אמצעי בעל ערך שרידותי שמונע התפרקות, אלא יש לה גם ערך עצמי.

כפי שרמזתי בטור הקודם, ניתן לראות את המשמעות הזאת באופן ברור במהלך סוגיית הבבלי חגיגה דף ג ע"א – ע"ב, שם מוצגות בזו אחר זו התייחסויותיהם של רבי אליעזר (היושב מנודה בלוד) ושל רבי יהושע (היושב בפקיעין) למתרחש ביבנה. אזכיר שבאותה תקופה מכהנים שם רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה כנשיאים לסירוגין. באותו זמן יושבים שני גיבורי המאורעות בשני מקומות שונים, ר"א יושב לבדו מנודה בלוד ורבי יהושע בר הפלוגתא שלו יושב ב'פחמיה' שלו בפקיעין.

המעשה הראשון מספר על ביקור אצל רבי יהושע:

מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום. אמרו לו תלמידיך אנו ומימך אנו שותין. אמר להם אף על פי כן אין בית המדרש בלא חידוש. שבת של מי היתה [=רבי אלעזר בן עזריה או רבן גמליאל]? שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה.

רבי יהושע מתעניין מי כיהן ודרש בבית המדרש באותו שבוע, ואומר לתלמידיו שבאו לבקרו לא להיות שבויים בקונספציה שלפני המהפכה: אין בית מדרש בלא חידוש. "תורה של משא ומתן" היא תורה חיה ומתפתחת, ולא תורה שרק משתמרת כמו "תורה של מסורת". לא ייתכן שאין חידושים בבית המדרש. הצינורות שמעבירים את המסורת כבר אינם חלולים. לא סביר שתלמיד בא רק לשמוע ולקבל תורה מרבו על מנת להעבירה הלאה. במצב שנוצר, הרב רוצה לשמוע חידושים מתלמידיו.

בהמשך הסוגיה בחגיגה מובאות דרשותיו של ראב"ע הנשיא התורן, ואי אפשר להתעלם מתוכנן. הוא אינו מקרי:

ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. – ומה דרש בה? +דברים ל"א+ הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן.

ראב"ע דורש שכולם צריכים ליטול חלק בלימוד ובהעברת התורה, זאת לשיטתו שיש מקום לכולם גם בבית המדרש. דרשה נוספת עוסקת בכך שישראל עושים את הקב"ה חטיבה אחת בעולם, כלומר כל הדעות הן חלק מפסיפס שרק כולו כמכלול משקף את הקב"ה. דרשות אלו כמובן משקפות את המהפכה שמוביל ראב"ע כנשיא ביבנה. אף שהן נשמעות לנו כיום מובנות מאליהן ואולי אפילו בנאליות, הרי זה רק בזכות ראב"ע, רבי יהושע וחבריהם, שהשליטו את התפיסה המהפכנית הזאת על עולם התורה שבעל פה, וכנראה שבכך הצילו אותו מכיליון. שימו לב שיש כאן חידוש: הדינמיות, הריבוי והמחלוקת אינם רק בעלי ערך אינסטרומנטלי. יש להם ערך עצמי. זה הופך את הקב"ה לאחד ומגלה בעולם הן את ריבוי פניו והן את האחדות שביניהן.

בהמשך הסוגיה מתפעל רבי יהושע מן הדרשות ונוזף בתלמידיו שביקשו לאבד ממנו מרגליות שכאלה:

– אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני! – ועוד דרש: +דברים כ"ו+ את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם – אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב +דברים ו'+ שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר: +דברי הימים א' י"ז+ ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

הוא מוסיף על הרעיון של ראב"ע משלו, והכל הולך למקום אחד: הערך שבריבוי ובמחלוקת הדעות. מסתבר שדרשות אלו, שבמבט פשוט נראות בנאליות, הן בעיניו אבני חן יקרות, וזאת בגלל השקפת העולם הגלומה בהן. ולכן פותח רבי יהושע בדרשה משלו בשבח "תורה של משא ומתן" שהיא, כאמור, תורה חיה ומתפתחת:

ואף הוא פתח ודרש: +קהלת י"ב+ דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד. למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך: מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין – תלמוד לומר משמרות. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין – תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה – אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אספות – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין.

כעת הוא עובר להסביר כיצד ניתן להסתדר עם מסורת של ריבוי דעות, והפתרון שלו הוא תורה של משא ומתן:

שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב +שמות כ'+ וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

ניתן לזהות כאן את השרטוט המלא של מהפכת יבנה שאותה הנהיגו רבי יהושע וראב"ע. כאן כבר מצוי המרשם כיצד עלינו להתייחס למחלוקות ולדעות השונות שמופיעות בהן. זהו הפתרון למשבר שאליו הביאה המסורת הקפואה של הארז.

בסוף דבריו מבטא רבי יהושע את מה שבעיניו הוא ההצלה הגדולה שהביאה בכנפיה גישה זו לתורה ולעם ישראל,  הדור היתום שכפסע היה בינו לבין הכיליון.

בלשון הזה אמר להם: אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

עד כאן הסיפור הראשון בסוגיה, שמתאר את יחסו של רבי יהושע שיושב בפקיעין למצב שנוצר אחרי המהפכה ביבנה. לעומת הסיפור הזה, מובא מיד בהמשך הסוגיה סיפור מקביל (או מנוגד), שעוסק בביקור דומה שנערך אצל ר"א שכזכור יושב מנודה בלוד.

תגובתו של ר"א

זהו הסיפור של הביקור אצל ר"א בלוד:

מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר[5] בלוד. אמר לו: מה חידוש היה בבהמ"ד היום.

שלא כרבי יהושע למעלה, ר"א כמובן מבקר את גישת ה"חידושים" שהשתלטה ביבנה של ראב"ע. השאלה נאמרת במרירות ובציניות (ראו בהמשך הגמרא). רבי יוסי מספר לו שבבית המדרש ביבנה עסקו בסוגיה ההלכתית של חיוב ארץ עמון ומואב במצוות התלויות בארץ:

א"ל נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. אמר לו: יוסי פשוט ידיך וקבל עיניך. פשט ידיו וקיבל עיניו [=נתעוור]. בכה רבי אליעזר ואמר 'סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם'. אמר לו לך ואמור להם אל תחושו למנינכם כך מקובלנו מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכתא למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. אמר לו: יוסי! פשוט ידיך וקבל עיניך. פשט ידיו וקבל עיניו. בכה רבי אלעזר ואמר: +תהלים כ"ה+ סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. אמר לו: לך אמור להם: אל תחושו למניינכם, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו: הלכתא למשה מסיני, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. מה טעם? הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית. תנא: לאחר שנתיישבה דעתו, אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן. וחזרו.

רבי אליעזר אומר לו שמסקנתם הייתה נכונה ואל להם לחשוש, אבל קשה לפספס את התסכול שמתוכו הוא מתקומם כנגד חכמי יבנה שמחדשים "חידושים", כאשר במאגרו העצום של ר"א מסקנותיהם כבר מצויות אצלו כ"הלכה (פשוטה) למשה מסיני" שקיבל מרבותיו.[6] רבי אליעזר נשאר כאמור במריו, וטוען שכל חידושיהם של המהפכנים כבר היו ידועים לו מזמן. בדבריו טמונה ביקורת נוקבת על מתנגדיו/מחליפיו שמחדשים חידושים ומתפלפלים פלפולי הבל במקום להסתמך על המסורת ופשוט לשאול את מעביריה  (אלו שמחזיקים במידע). זהו יחסה של 'תורה של מסורת' (של ארז) ל'תורה של מו"מ' (של קנה) שאחרי המהפכה. מרוב כעס ותסכול הוא מעוור את תלמידו, בהמשך לכל הפרעות שהוא חולל בעולם אחרי מעשה התנור שראינו למעלה. בסוף הוא חומל עליו ומחזיר את מאור עיניו, אבל הכעס נותר בעינו, וכך הוא נשאר מריר, מנודה ומבודד בלוד עד יום מותו.

בחזרה לפרקי אבות

כעת אנחנו יכולים לשוב לפרקי אבות. כמדומה שהתהליך המתואר כאן הוא שעומד ברקע התיאור שבפרקי אבות. התנא באבות מתאר את התורה כמתקבלת ונמסרת רק עד תקופת ריב"ז. תלמידיו כבר אינם "מקבלים" במובן הקודם. אמנם ר"א הוא "בור סוד שאינו מאבד טיפה", אבל בסופו של דבר לא הוא "קיבל" מריב"ז אלא דווקא רבי יהושע, שכאמור לא נקרא כבר "מקבל". בעידן המסורת של הקנה התלמיד כבר אינו "מקבל" פסיבי וגם אינו יחיד או זוג. שערי בית המדרש נפתחים להמונים שמרבים את הספסלים, כיון שכעת כבר אין סינון של אלו הראויים ללמוד.

בדורותיהם של ריב"ז ותלמידיו קורה הפיצול הגדול של תלמידי הלל ושמאי שלא משמשים כל צרכם ונוצרות המחלוקות המאיימות על התורה והעם כולו. תלמידי ריב"ז בהנהגתם של רבי יהושע וראב"ע מחלצים את התורה והעם מן המצב הבלתי אפשרי הזה על ידי הגדרה חדשה של דרכי המשא ומתן וההכרעה. זוהי מהפכת יבנה שמתרחשת כולה ב"אותו היום".

מעניין לציין שיש עוד תמורה בתיאור מסירת התורה בפרקי אבות. במשנה הראשונה זה מתחיל כתורה אנונימית שמועברת ממשה ליהושע ולזקנים הלאה, ואף אחד מהם לא מוזכר בשמו וגם לא נאמר דבר תורה כלשהו שמיוחס אליו:

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:

במשנה ב פתאום אנחנו פוגשים אנשים עם שמות, ויש אפילו דברי תורה שמיוחסים אליה. הם יוצרים תורה אנושית ולא רק מעבירים אותה מסיני הלאה כפי שהיא. זה מתחיל בשמעון הצדיק במשנה ב:

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים:

ומשם והלאה בכל המשך התהליך מופיעות מימרות שמיוחסות לאנשים עם שמות. התורה מתחילה להיתפס כמשהו שנוצר על ידי אנשים ולא רק כמסורת אנונימית שעוברת דרך צינורות חלולים. זו תחילת התהליך שהמשכו התגבש במהפכת יבנה. אבל הסיפור טרם הסתיים. אנחנו מגיעים כעת לשלב האחרון בדיאלקטיקה של המסורת שלנו.

הסינתזה: מסורת דינמית

בסופו של דבר, יש לומר כי התיאור שתיארתי עד כאן הוא דיכוטומי מדיי. ראינו מחד גישה מסורתנית קשוחה שלא מוכנה לקבל ערעורים ודיונים ורואה את התורה כעובדות ואת מוסריה כצינורות חלולים. נגדה עומדת גישה שמתעלמת מעובדות המסורת ואפילו לא טורחת לשאול את ר"א הגדול ומעדיפה ליצור הלכה על ידי מו"מ עצמאי בין חכמים. אבל התורה כפי שהיא בידינו כיום היא שילוב של 'תורה של מסורת' עם 'תורה של משא ומתן'. הרי לא תעלה על הדעת תורה בלא מסורת. מניין מתחילים בכלל לדון ולחשוב? מהן הנחות היסוד? כיצד התורה שניתנה בסיני מגיעה אלינו אם אנחנו מתעלמים מהמסורת? וכי אנשים ממציאים תורה חדשה במקום הקב"ה? מתבקשת כאן סינתזה בין שני הקטבים הללו.

דרכן של מהפכות שנעשות על ידי הצגת עמדה קיצונית כדי להטות את הקיצוניות הקודמת לדרך האמצע, כדרכו הידועה של הרמב"ם בהלכות דעות ובהקדמותיו. סופו של התהליך הוא סינתזה דיאלקטית: שתי העמדות הקיצוניות הללו מותכות יחד לכלל גישה בריאה, שלמה, מאוזנת וכוללת יותר.

את ההתכה הזו ניתן לראות בסוגיות סנהדרין סח וק"א, שם מופיעים תיאורים מקבילים (עם שינויים חשובים) של ביקורם של תלמידי ר"א הגדול אצל רבם ביום פטירתו (כזכור, הוא ישב שם מנודה ובודד מאז מעשה התנור כל חייו).

בסוגיית סנהדרין סח מתואר כעסו של ר"א על תלמידיו שלא באו לשאוב ממאגר המידע העצום שלו:

נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות אמר להם למה באתם אמרו לו ללמוד תורה באנו אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם אמרו לו לא היה לנו פנאי אמר להן תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן אמר לו רבי עקיבא שלי מהו אמר לו שלך קשה משלהן נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו אמר אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים הרבה תורה לימדתי ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה ולא היה אדם ששואלני בהן דבר מעולם ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות ואמרי לה שלשת אלפים הלכות בנטיעת קשואין ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף.

ר"א ממשיך במדיניות הכעס והחורבן שלו. הוא מארר ומנסה להחריב את העולם על שסטה מדרך הישר ומהאמת. הוא חוזר שוב על חשיבותה של המסורת והמידע שעובר דרכה (הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי…").

בין השיטין רואים כאן שרבי עקיבא היה חריג בין התלמידים, שכן על אף הנידוי הוא בא לשמוע  תורה מפיו של ר"א (גם בדף קא שם אומר רבי אליעזר שהיחיד שבא לשאול אותו, כלומר לשאוב מן ה"מאגר" שלו, הוא רבי עקיבא). כפי שניתן לראות במשנת סנהדרין סז ע"א:

רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע שנים לוקטין קשואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור.

ובגמרא שם סח ע"א:

והא רבי עקיבא מרבי יהושע גמיר לה והתניא כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו הוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו ואותו היום ערב שבת היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו גער בו ויצא בנזיפה אמר להן לחביריו כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה אמר להן דעתו ודעת אמו נטרפה היאך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות אמר להם למה באתם אמרו לו ללמוד תורה באנו אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם אמרו לו לא היה לנו פנאי אמר להן תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן אמר לו רבי עקיבא שלי מהו אמר לו שלך קשה משלהן נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו אמר אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים הרבה תורה לימדתי ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה ולא היה אדם ששואלני בהן דבר מעולם ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות ואמרי לה שלשת אלפים הלכות בנטיעת קשואין ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך אמר לי רבי למדני בנטיעת קשואין אמרתי דבר אחד נתמלאה כל השדה קשואין אמר לי רבי למדתני נטיעתן למדני עקירתן אמרתי דבר אחד נתקבצו כולן למקום אחד אמרו לו הכדור והאמוס והקמיע וצרור המרגליות ומשקולת קטנה מהו אמר להן הן טמאין וטהרתן במה שהן מנעל שעל גבי האמוס מהו אמר להן הוא טהור ויצאה נשמתו בטהרה עמד רבי יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר למוצאי שבת פגע בו רבי עקיבא מן קיסרי ללוד היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ פתח עליו בשורה ואמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן אלמא מרבי אליעזר גמרה גמרה מרבי אליעזר ולא סברה הדר גמרה מרבי יהושע ואסברה ניהליה.

רואים שרבי עקיבא לומד את דין "שנים שלוקטין קישואים" מר"א. ממנו הוא מקבל את הדין כמסורת ללא הבנה, ולאחר מכן הוא פונה לרבי יהושע שמסביר לו את הדין ומשכנע אותו בסברה, ורק אז הוא מקבל אותו. כך רבי עקיבא מתחיל בבית המדרש של ר"א שממנו הוא מקבל את המידע שניתן מסיני, ואז הוא עובר לבית המדרש של רבי יהושע שנותן לו את המתודה והסברה. שניהם נחשבים על ידו כרבותיו. ר"ע הוא הסינתזה הגדולה בין שני הקטבים הללו: תורה של מסורת (של ארז) שקיבל מר"א ותורה של מו"מ שקיבל מרבי יהושע. הוא עצמו יצר סינתזה שהיא מסורת של קנה, כלומר מסורת דינמית. המו"מ משתלב במסורת שמגיעה מסיני, והשילוב הזה הוא שמלווה אותנו מאז ועד היום. דווקא רבי עקיבא בן יוסף, שבהחלט לא היה בכיר המורדים ואף לא המיליטנטי שביניהם, הוא שמוביל את התורה הלאה לדורות הבאים, מפני שאצלו מופיעה הסינתזה השלמה והמאוזנת. לכן נחשב רבי עקיבא כאביה של כל תורה שבעל פה כפי שהגיעה אלינו, כפי שאומר רבי יוחנן (בבלי סנהדרין פו ע"א):

סתם מתני' ר"מ,  סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי ר"ש, וכולהו אליבא דרבי עקיבא.

התיאור שהצגתי עד כאן מתייחס לתזה ולאנטי תזה בצורה קצת פשטנית. ברור שאף פעם לא הייתה מסורת של צינור ממש חלול, ומעולם לא הייתה התעלמות מלאה מהמסורת והתמקדות רק במו"מ וטיעונים (רבי יהושע לא המציא תורה חדשה. גם הוא ניזון ממה שניתן בסיני ומכל מה שנוצר בדרך אליו). טענתי היא שמדובר בתהליך של שינוי אתוס ותודעה לא פחות מאשר שינוי מהותי. ראינו שהמינון של המו"מ עולה על חשבון הדבקות במסורת (הצינור נעשה פחות חלול). זהו שינוי במסורת עצמה. אבל בו בזמן יש גם שינוי בהתייחסות למסורת, כלומר בתודעה. האנשים שהעבירו את המסורת (מעתיקי השמועה) עד אותו דור (כמו ר"ג ור"א) חיו בתודעה כאילו הם צינור חלול. אבל מאותו דור החכמים מתחילים להפנים שזה לא המצב. מתפתחת מודעות לכך שצינורות לעולם אינם חלולים וגם אף פעם לא היו. הרפלקסיה הזאת היא חדשה, והיא מתגברת ככל שהדורות נוקפים. השינוי המעשי מלווה בשינוי תודעתי. מחד זהו הכרח, כי אנחנו בני אדם ולא צינורות חלולים. מאידך, ההכרח הזה לא יגונה ויש   להיות מודעים אליו (כפי שראינו, יש לו אפילו ערך חיובי).

תודעה  כוזבת

טענתי האחרונה משמעותה היא שמסורת של ארז היא בעיקר תודעה כוזבת. אין דבר כזה, אבל יש אנשים שחיים בתודעה כזאת. אפילו ר"א שחי בתודעה של צינור חלול, שהוא אינו אלא דולה ומשקה, חי באתוס מדומיין. הוא עצמו בהחלט חידש ועיצב את המסורת שקיבל, גם אם לא היה מודע לכך. כדי לראות זאת, נתבונן בסתירה בין הסוגיות שעוסקות בדמותו של ר"א הגדול. מחד, כפי שראינו, הוא לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו (בבלי סוכה כז ע"ב ויומא סו ע"ב ועוד). מאידך, אנו מוצאים שלאחר שסיים ללמוד אצל רבותיו ובא אביו לבקרו, הוא אמר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם.[7] במאמרי הראי"ה נדפס מכתב ובו דברי הערכה לרבי אברהם בורנשטיין האדמו"ר מסוכטשוב, ובין היתר הוא מתייחס שם לסתירה הזאת, וכותב:

לכאורה זה סותר את הכלל של מדתו של רבי אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. וצריכין אנו לומר שאם היינו אומרים שאמר דברים שלא אמרן פה לעולם היה זה באמת סתירה על הכלל שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. אבל כיון שאמרו שלא שמעתן אוזן מעולם, אנו מבינים שהפה של הרב אב התורה רבן יוחנן בן זכאי אמרו אבל מכל השומעים הצטיין רבי אליעזר הגדול בהקשבתו העמוקה שאזנו שמעה מתורתו של רבו מה שלא שמעו אחרים. ונמצא שבאמת לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ותורתו היתה תורה שלימה שיש לה בית אב, ומכל מקום היתה כולה תורה מחודשת על ידי גבורת שכלו הקדוש.

ר"א שמע מפי רבו דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. כלומר גם ר"א היה חדשן גדול, אלא שהוא חילץ את חידושיו מתוך דברי רבותיו, ואולי אפילו הוא עצמו לא היה מודע לכך שהוא מחדש דברים משלו. בה במידה מה שהוא שמע מרבותיו לא שמעה אוזן מעולם, ולמיטב הבנתי גם לא אוזנם של רבותיו בעצמם. התלמיד שומע בתוך דברי רבו משמעויות והשלכות שרבו עצמו לא תמיד  מודע להן, וזה אחד המכניזמים של התפתחות המסורת. זהו המשך דינמי של המסורת, לא  צינור חלול וגם לא המצאה. בפילוסופיה של המדע מכנים זאת ארטיקולציה של תיאוריה. הלקח הוא שהדיכוטומיה בין מסורת לבין חידוש וסברה אינה כה חדה. המסקנה מכל הוויכוח הזה היא שאין מסורת בלא חידוש (מסורת של צינור חלול), ואין מקום לחידושים שלא מבוססים על מסורת.

בעקבות הדברים הללו אפשר אולי להבין את סיום ביקור התלמידים אצל רבי אליעזר ואת רגע פטירתו כפי שהדברים מתוארים בבבלי סנהדרין סח ע"א שהובא למעלה. שם מתואר שבסופו של דבר יצאה נשמתו בטהרה, ואז רבי יהושע אומר שהותר הנידוי (=הנדר). כלומר הם הבינו שבסופו של דבר גם ר"א הבין זאת, ובכך חזר בתשובה והצטרף אליהם. במצב זה הותר הנדר (הנידוי).

הערה לסיום

כמובן, כל האירועים שתוארו כאן לא התרחשו ביום קלנדרי אחד. האירועים הללו נמשכו שנים לא מעטות, והביטוי "בו ביום" מקצין ומחדד את העובדה שהיה מהפך ברור וחד באותה תקופה. זהו שלב משמעותי בתהליך היסטורי מתמשך. יתר על כן, גם תהליך הדינמיזציה של המסורת בעצמו לא התרחש רק בקטע אחד של ההיסטוריה. זהו תהליך שהחל בהר סיני, שם ניתנה התורה, וממשיך לכל אורך ההיסטוריה של מסירת התורה עד ימינו. במהלך הדרך מוסיפים חכמים שונים לתורה את הנופך האנושי שלהם למה שקיבלנו מסיני, מתנהלים ויכוחים לגבי הלגיטימיות של פרשנויות והמינונים של מסורת מול מו"מ, וכמובן לגבי בירור הרעיונות עצמם. המכלול הזה כולו הוא מה שקרוי אצלנו תורה, והוא שעובר מדור לדור. המסורת שלנו היא מסורת דינמית, מסורת של קנה ולא של ארז, אליבא דרבי עקיבא.

בטור הבא אנסה לחדד יותר את המשמעות המהותית של הדינמיות הזאת, כלומר מדוע יש לה ערך עצמי ולא רק אינסטרומנטלי. נעסוק שם במשמעות ריבוי הדעות בהלכה ובכלל.

[1] הגמרא מסכמת ואומרת: "כל היכא דאמרינן 'בו ביום' ההוא יומא הוה", כלומר כל מקום בתלמוד שמופיע הביטוי "בו ביום" מתייחס ליום ההדחה של רבן גמליאל. בסוף הקדמה זו אבהיר שאין הכוונה בהכרח ליום קלנדרי אחד, ראו שם.

[2] ראו גיטין נו ע"ב.

[3] תודתי לרב מאיר טויבר שהאיר את עיני בהבנה זו. מעניין שגם המעשה הזה מתואר כמתרחש "באותו היום", אלא שבפשטות מדובר על אותו היום שרבו בית שמאי על בית הלל בי"ח דבר (ראו משנה שבת פ"א מ"ד). יש אולי מקום לשער שגם אירוע זה התרחש ב"אותו היום" שלנו.

בדרך כלל תולים את המאבק האלים הזה ביריבות בין הקנאים למתונים במרד הגדול ברומאים, שבו בית הלל נטו למתונים ובית שמאי לקנאים. נראה לי שיש כאן השפעה של דעות קדומות באשר לקנאותם של בית שמאי וסובלנותם של בית הלל כפי שהיא נתפסת כיום מחוץ לעולם ביהמ"ד. גם כיום רבים מהנחשבים קיצוניים ובלתי מתפשרים בהשקפותיהם הדתיות (בעיקר בעולם החרדי) הם בעלי עמדות פוליטיות מתונות, ואכמ"ל.

[4] אם כי פירוש סביר יותר הוא מי שמצוי בנידוי (שמתא). ואולי זה משחק מילים בין שני הפירושים ושניהם נכונים.

[5] בגמרא גורסים ר' אלעזר, אך לאור המשנה במסכת ידים פ"ד ברור שזהו ר"א. כידוע, מקומו של ר"א היה בלוד.

[6] רש"י מפרש את דברי ר"א כהודאה לה' על שקלעו לאמת. מפשט הגמרא נראה שזוהי ביקורת על 'המצאת הגלגל'. לכן הוא גם מעוור את ר' יוסי. וצ"ע.

[7] אבות דרבי נתן (שכטר) נוסחא א פרק ו. ראו גם מאמר העתים לרמ"ע מפאנו פרק י.