על העצים והיער (טור 644)

בס"ד

כמה פעמים בעבר יצא לי לשמוע או לקרוא דברים של עמוס עוז ולהתרשם שמדובר באדם אינטליגנטי, שאינו רק סופר בעל שיעור קומה אלא גם אדם בעל ראיית מציאות מפוכחת וחדה. בכמה מהמקרים נוכחתי שהוא מעלה סדרת טיעונים לכאורה משכנעים, אבל בשורה התחתונה איני מקבל את מסקנתו. שוב ושוב אני חש שהדברים שלו מדגימים את ההבדל בין העצים והיער. כל עץ לחוד נראה יציב ומרשים, אבל היער נעלם ביניהם. במילים אחרות, התמונה הכללית שלכאורה עולה ממכלול העצים הזה אינה היער שעליו הוא מדבר. נוצר שם יער אחר לגמרי, אם בכלל. בטור הזה רציתי להביא הרצאה של עמוס עוז שמהווה לדעתי דוגמה מובהקת לתופעה הזאת. חשוב לעסוק בה מפני שרבים מאתנו נוטים ליפול בבור הזה. אבל קודם כמה מילות הקדמה נוספות על התופעה.

דוגמה ראשונית: 'חירות והכרח'

דוגמה מובהקת לתופעה הזאת ניתן למצוא בביקורת שכתבתי באתר 'מידה' על ספרו של אליעזר מלכיאל, חירות והכרח. מלכיאל מנסה להציג בספרו את התפיסה שמכונה "קומפטיביליזם", שלפיה אין סתירה בין תפיסה ליברטאנית (שמאמינה ברצון חופשי) לבין דטרמיניזם. למרות (ואולי בגלל) שמדובר בתפיסה מאד פופולרית בשנים האחרונות, אני מאד מתנגד לה. בעיניי אלו גיבובי מילים בעלמא, ובעצם זהו דטרמיניזם בתחפושת. בעלי גישה זו טוענים שאם האדם מחליט ללא אילוצים חיצוניים אז הוא חופשי, גם אם החלטתו נובעת באופן דטרמיניסטי ממבני אישיותו, מהגנטיקה ומהביוגרפיה שלו. בעיניי זה משחק מילים בעלמא, שכן מה שמתואר כאן אינו אלא דטרמיניזם רגיל לגמרי שמלווה בהגדרה חליפית למושג 'חופש' (בעצם זהו חופש ולא חירות. ראו למשל בטור 127), ובכך מנסה לפתור את הבעיה. אבל למעשה הוא לכל היותר מחביא אותה.

אתם יכולים להבין שניגשתי אל הספר במצב רוח ביקורתי. קראתי אותו במטרה לחשוף את כשליו ולעוט עליהם כמוצא שלל רב. בתחילת הביקורת שם אני מסביר שלמרות גישתי האפריורית הנ"ל במהלך הקריאה דווקא התפעלתי מאד מאיכות הטיעונים, מהשיטתיות ומהדיוק של הדיון, ובעצם מכך שכמעט אין לו פספוסים (כל פעם שחשבתי שתפסתי אותו במשהו, הוא מרגיש בזה ועונה על כך בהמשך). ובכל זאת, מסקנתי הייתה שהתמונה הכוללת שלו לא רק שאינה נכונה אלא ממש מופרכת. משהו במסגרת הכללית שמחברת את כל הטיעונים המקומיים פגום מהשורש. הטיעונים טובים אבל המסקנה שעולה מהם ממש אינה זו שמלכיאל מציג. זוהי דוגמה מובהקת לתופעת העצים והיער שתיארתי למעלה.

כשקוראים טקסט כזה חשוב לא להתעלם מנקודת המוצא האינטואיטיבית שלנו, אבל גם לא לתת לה להשתלט על מחשבתנו. חשוב להיפתח לטיעונים ולבחון באופן ישר ואמתי האם יש בהם ממש. בצורה כזאת אפשר לגלות פנינים וללמוד כמה דברים חדשים. לפעמים אפשר אפילו לגלות שנקודת המוצא שלי שגויה ולהחליף אותה. אבל גם אם זה לא קורה, אני יכול לגלות פנינים שמחדדות אצלי כמה נקודות, גם אם מסקנתי הסופית בדרך כלל תתאים לנקודת המוצא שלי. אגב, זו לא בהכרח תוצאה של חוסר יושר, לפחות אם מקפידים ככל האפשר על קריאה חסרת פניות. מסקנות תמיד  תלויות בהנחות יסוד ונקודות מוצא, והחלפה של אלו דורשת רמת שכנוע גבוהה מאד. בכל מקרה, קריאה של טקסט כזה, אם הוא כתוב באופן אינטליגנטי, בדרך כלל מלמדת. מצד שני, דווקא אם נקודת המוצא שלנו שונה, נוכל במקרים רבים לגלות שלמרות שהטיעונים הם טובים המכלול לא עולה מהם. העצים לא בונים את היער שמנסים לשכנע אותנו בו.

זוהי בדיוק תחושתי למקרא לא מעט מהטקסטים של עמוס עוז. אצל עמוס עוז נוספת לכך גם הרהיטות שלו. לניסוח רהוט יש כמובן יתרונות: נעים מאד לקרוא את הטקסט כשהתוכן בהיר ומובן וגם מוצג בצורה ספרותית יפה. אבל יש  לו גם מגרעת קשה: הוא עלול לקחת אותנו בשבי. אנחנו מתרשמים מהניסוח ולא תמיד זוכרים לבדוק את איכות הטיעונים ואת התמונה שמתקבלת מהם. דברים דומים כתבתי בטור 126 על מאמר אחר של עמוס עוז ועל דברים אחרים שכתב ארי אלון. כדאי לזכור זאת כשקוראים או שומעים אדם רהוט.

בטור הזה ברצוני להדגים את התופעה הזאת דרך האזנה ביקורתית להרצאה של עמוס עוז ששמעתי רק כעת. הוא דיבר במוזיאון ארץ ישראל בכנס של מכון INSS לביטחון לאומי, בשנת 2015, כלומר לפני כתשע שנים. שלחו לי את ההרצאה מפני שיש בה כמה אבחנות ואפילו נבואות מאד מרשימות לגבי זמננו שלנו (מלחמת 'חרבות ברזל'). גם כאן תוך כדי ההקשבה חשתי התפעלות מההבחנות, מהרהיטות ומכושר הניתוח והניבוי, וגם כאן הייתי צריך להתאמץ להקשיב בצורה חסרת פניות (כי עמדת המוצא שלי הייתה מנוגדת לזו שלו). אבל בשלב כלשהו הגעתי למסקנה שהטקסט הזה לוקח אותי בשבי ובעצם מוביל למסקנה מופרכת בעליל. היא ממש לא עולה מהטיעונים, ולפעמים אפילו היפוכה הוא המסקנה המתבקשת מהם.

בהמשך הטור אעבור על הנקודות השונות בהרצאה באופן ביקורתי. כרגיל, אני ממליץ לשמוע קודם את כל דבריו (אפשר במהירות מוגברת), ורק אז לקרוא את הביקורת שלי. מטרתי העיקרית היא להציג דוגמה לתופעת העצים והיער. התוכן הספציפי של ההרצאה אינו אלא תווך שדרכו אני מדגים אותה.

הקדמה מתודולוגית: על תיאולוגיה, משיחיות וחוק השלישי הנמנע בשדה המעשי

בכל שלב של דבריו עלינו לבחון אותם משתי בחינות לפחות: 1. האם הוא צודק (האם הדוגמאות והטיעונים רלוונטיים למצב שלנו)? 2. גם אם הוא צודק – מה המסקנה? הבחינה הראשונה היא מובנת מאליה וצריכה להתקיים בכל דיון. אבל הבחינה השנייה היא לכאורה מפתיעה. כפי שתראו, עמוס עוז, כמו חבריו לדעה, משתמש רבות בחוק השלישי הנמנע. זהו מהלך שמכונה 'הוכחה בדרך השלילה'. אם אני מראה לך שיש רק שתי אפשרויות ושולל אחת מהן, הוכחתי לך שעליך לקבל את השנייה. חוק השלישי הנמנע בלוגיקה אומר שמעבר ל-X ול-'לא X', אין אפשרות שלישית. הוכחות בדרך השלילה בנויות בדיוק על ההנחה הזאת. כך עמוס עוז מראה שהמשך המצב העכשווי מול הפלסטינאים הוא מרשם לאסון, ומכאן שהימין מוביל אותנו בדרך כלילת חסרונות. מכאן הוא מסיק שיש ללכת בדרך של השמאל. לכאורה זוהי הוכחה לוגית פשוטה. אבל הבחינה השנייה שהצעתי למעלה מניחה שהוכחה בדרך השלילה היא אולי נכונה, אבל עדיין צריך לבדוק מהי המסקנה העולה ממנה לענייננו.

עליי להקדים ולסלק מהשולחן את האופציה התיאולוגית, כלומר שגם אם אין לנו פתרון אין מה לדאוג כי הקב"ה יצילנו מידם. או כמו שאמר בן גוריון, בישראל מי שלא מאמין בנסים אינו ריאלי. כך נוטים לפעמים לחשוב ולנהוג בימין הדתי, אולי על בסיס ה'הבטחה' שבית שלישי אינו חרב (הבטחה חסרת מקור וטעם להבנתי. ערבוב של הרצוי עם המצוי. ראו על כך בטור 584, 238 ועוד הרבה). שימו לב שזוהי דרך אלטרנטיבית לשבור את המעגל השוטה הלוגי שתיארתי. הוא בעצם אומר לנו שחוק השלישי הנמנע אינו רלוונטי לתהליכי גאולה.

טוב, אני ריאלי אבל דווקא איני מאמין בנסים, ובטח לא מוכן לבנות עליהם אסטרטגיה או טקטיקה. אגב, לא רק מפני שאיני מאמין בהם אלא גם בגלל שלדעתי לא בונים עליהם אפילו אם נכון שיכול להתרחש נס. לדעתי זה שלא סומכים על הנס הוא עיקרון שלא מבוסס על חוסר אמון בנסים. החלטות צריכות להתקבל משיקולים ריאליסטיים בלבד (ראו בטורים הנ"ל). במובן הזה אני לגמרי שותף לנקודת המוצא של עמוס עוז, ומתנגד לאלו שהוא יוצא נגדם, כלומר לאותו חלק בימין הדתי שלא בכדי הוא נוטה לכנותו 'משיחי'. הביטוי 'משיחי' עבר זילות רבה בשנים האחרונות, והפך לכינוי גנאי. במקרים רבים הוא מהווה תחליף לביטוי 'דתי' או 'ימני', אבל זהו תחליף עם קונוטציה. מטרתו לשלול את התפיסות הדתיות. אנשים דתיים מתקוממים נגד הקונוטציה הזאת, שהרי האמונה בביאת המשיח היא אבן יסוד בתפיסתם. אבל יש כאן טעות משני הצדדים.

אני חושב שהשימוש במושג הזה אכן רחב מדיי, אבל לא לגמרי. מבחינתי, מי שלא מוכן לקבל את התוצאה של ניתוח הגיוני ריאל-פוליטי, ראוי לכינוי 'משיחי'. הנחתי היא שאסטרטגיה או עמדה פוליטית צריכה להתבסס על טיעונים של ריאל-פוליטיק בלי להכניס את הקב"ה לתמונה. המטרות יכולות להיות דתיות (כמו למשל כיבוש ויישוב הארץ, כבוד עם ישראל, קידוש השם וכדומה), אבל השיקולים בדבר הדרך לחתור אליהן צריכים לכלול רק שיקולים ריאליים. אם זה לא אפשרי משיקולים מעשיים כי אז אסור לעשות זאת. ושוב, לא רק מפני שאיני מאמין במעורבות אלוהית אלא מפני שאין סומכין על הנס. לכן אפשר ואולי ראוי להאמין בביאת המשיח בלי להיות 'משיחי' במובן הזה. או, במילים אחרות, מבחינתי הלוגיקה וחוק השלישי הנמנע מנהלים גם את השדה העקוב מדם הזה.

טוב, אז חזרנו לחוק השלישי הנמנע. מה בכל זאת יש לי נגדו? על אף הכל, אני רוצה כאן לסייג את השימוש בחוק השלישי הנמנע ביחס למישור המעשי. שמעון פרס נהג לומר על הימין: מה האלטרנטיבה שלהם? הנחתו היא שלימין אין מדיניות שמובילה לפתרון כלשהו, ומששללנו את האלטרנטיבה של הימין, לא נותרה לנו אלא האלטרנטיבה שלו, החתירה לשלום ולמזרח תיכון חדש. שימו לב שעלינו לבחון את טענתו בשני המישורים שהזכרתי: 1. האם הוא צודק שאין אלטרנטיבה לימין? 2. גם אם הוא צודק, האם זה אומר בהכרח שיש לאמץ את עמדת השמאל? אני נוטה לחשוב שהוא צדק במישור המעשי. אכן לימין אין אלטרנטיבה. אבל במישור 2 זה לא בהכרח אומר שיש לאמץ את העמדה השמאלית. ייתכן שגם היא אינה קיימת במישור המעשי. במילים אחרות, במישור המעשי חוק השלישי הנמנע הוא בעל משמעות מוגבלת, ומכאן שהוכחות בדרך השלילה ראויות ליחס חשדני, שכן ייתכן שאין לנו שום אלטרנטיבה מעשית. עולם המעשה לא חייב כלום לניתוח הלוגי. גם אם יש רק שתי אפשרויות, ימין או שמאל, וגם אם שללנו במישור המעשי את האפשרות האחת, זה ממש לא אומר שהאפשרות האחרת היא כן מעשית. לפי חוק השלישי הנמנע יש יחס ניגודי בין שתי אפשרויות מבחינת תוכנן, אבל עדיין מימושן אינו מציית לחוק השלישי הנמנע. ייתכן ששתיהן לא מעשיות. מכאן נולדה התזה של 'ניהול הסכסוך', שנגדה יוצא בחריפות עמוס עוז בדבריו כאן.

הפתיח ומסגרת הדיון

הוא פותח את דבריו בכך שמטרתו לעסוק בחלומות. טענתו היסודית היא שאם לא תהיינה כאן שתי מדינות תהיה כאן רק מדינה אחת, ואם תהיה מדינה אחת היא תהיה מדינה ערבית מן הים ועד הירדן. ואם כך, הוא לא מקנא בילדינו ונכדינו שיצטרכו לחיות במצב כזה. הוא מסביר שזו לא תוכל להיות מדינה דו-לאומית, כי כל המדינות הדו-לאומיות והרב-לאומיות שאנחנו מכירים חורקות קשה, אולי פרט לשווייץ. מדובר בבלגיה, לבנון, ספרד, קפריסין, יוגוסלביה, ברית המועצות, עיראק, סוריה, אוקראינה, מדינות שונות באפריקה ועוד. אם נרצה למנוע את הקמתה של מדינה ערבית במצב כזה, אין מנוס מכך שתשלוט כאן באופן זמני דיקטטורה יהודית-פנאטית, שיהיו לה סממנים גזעניים ומשיחיים, ותכה ביד ברזל את מתנגדיה הערבים והיהודים. אבל דיקטטורה כזאת לא תאריך ימים כי שום דיקטטורה של מיעוט שמדכא רוב לא מחזיקה מעמד לאורך זמן. מה עוד שהדבר יקומם עלינו את העולם כולו, ואפילו אם מדובר רק במוסלמים בכל העולם לא נוכל לנצח לאורך זמן. לכן בקצה הדרך הזאת שוב מחכה לנו מדינה ערבית (עם חרם בינלאומי וכו'). הנה ניצנים ראשונים של הנבואה שלו על ימינו: גם השלטון המשיחי-פנאטי וגם החרם הבינלאומי. אפילו פעמי המדינה הפלסטינית כבר נשמעים בימים אלו.

טוב, ענייננו כאן הוא לבדוק את טיעוניו ולא את נבואותיו. לשם כך אנחנו כבר מצוידים בכלי הביקורת הרלוונטיים, שמורים לנו לבדוק את הטיעון בשני המישורים שהוגדרו למעלה. אבל קודם כל כדאי לשים לב שהוא שולל את האופציה המשיחית. לא בכדי הוא מכנה את הדיקטטורה הצפויה 'משיחית', כי הוא מבין שהיא תיבנה על בסיס תקווה שהקב"ה יעזור לנו, וכך לא ניזקק לאף אחת משתי האופציות (יבוא המשיח וכך תיבנה לנו מדינה אחת, אבל לא ערבית אלא יהודית). לכך כבר כתבתי שגם אני מסכים. הנחתי היא שאנחנו עובדים במסגרת חוק השלישי הנמנע.

אם במסגרת הלוגיקה עסקינן, אז קודם כל עלינו לבחון את הטענה עצמה. האם היא נכונה? נראה שכן. באמת מבנה של מדינה רב לאומית הוא מאד שברירי ולא מחזיק מעמד לאורך זמן (אני בטוח שתרשו לי להתעלם לצורך הדיון מההשוואה המתבקשת בינינו לבין שווייץ). אבל כעת עלינו לעבור לשלב ב: מה זה אומר למעשה? האם פירוש הדבר שבהכרח יש לעבור למסלול של שתי מדינות? כאן עולה השאלה האם זה אפשרי, כלומר האם בכלל יש בפנינו אופציה מעשית כזאת? כידוע, דרושים שניים לטנגו. אפשר אולי להתווכח על כך, וייתכן שעמוס עוז סבור שיש פרטנר שנוכל לכרות עמו הסכם של שתי מדינות, אבל הוא יכול להבין שאחרים סבורים אחרת. למעשה, רוב ככל מתנגדיו כנראה סבורים כך. מה, אם כן, הוא מציע להם? ההוכחה בדרך השלילה לא ממש עובדת כאן, אלא רק לאלו שמעיקרא סוברים כמותו.

אשאל יותר מכך. שכנתנו ירדן היא מדינה דו-לאומית שבה המיעוט (הבדווי-האשמי) שולט ברוב (הפלסטיני). האם לדעתו היה נכון לכרות עמם חוזה שלום? המבנה הזה לא יחזיק מעמד לאורך זמן, וכשיעיפו את השלטון ההאשמי נמצא מולנו את הפלסטינים. כך גם לגבי מצרים, שבה יש מיעוט חילוני ששולט בכוח צבאי על הרוב הדתי (ולא  רק דתי) שמאד עוין לנו. שלא כמו במקרה של ירדן, שם גם שילמנו במיטב נכסינו על ההסכם קצר הטווח הזה. יש קונצנזוס מופלא בין תושבי ישראל של תמיכה נלהבת בהסכם השלום עם מצרים, אבל אני בהחלט מבין את העמדה שהוא היה טעות. שילמנו מחיר בלתי הפיך (נפט, שטח ומרחב אסטרטגי) ולא קיבלנו תמורה לאורך זמן. אנחנו חיים כאן על זמן שאול (ושלטונו הקצר של מורסי הדגים לנו זאת היטב). אם כן, הטענה שלו על הרעיעות של מדינות רב-לאומיות מערערת מאד את טענתו בדבר ההליכה למסלול של שתי מדינות תמורת שלום. בהמשך עמוס עוז עצמו יגיע לשאלת הזמניות של המצבים בעולמנו, ואז אשוב לנקודה זו.

יש עוד הנחה של עמוס עוז, והיא שתושביה הערבים של ישראל יישארו כאן לאורך זמן. הוא כמובן מתנגד לטרנספר (ידועה אמירתו על השכיבה מתחת לאוטובוסים. דומני שהוא האחראי העיקרי להיסטריה האנטי טרנספרית ששוררת במחוזותינו), אבל במצבי קצה שבהם נהיה בסכנת קיום גם זו אופציה שאיני יכול לשלול. זוהי עוד הנחה סמויה ביסוד ההוכחה בדרך השלילה שלו. גם זה קשור לשאלת המשתנה והקבוע שתידון להלן.

ניהול הסכסוך

כעת הוא עובר לאופציה המתבקשת: ניהול הסכסוך. בעצם נכנסת כאן האלטרנטיבה השלישית, לא מדינה אחת ולא שתיים, אלא המשכת המצב בינתיים בלי לחתור לפתרון מוגדר. צריך להבין שהתזה הזאת נגזרת בדיוק מהניתוח שלו. אין לנו אופציה למדינה אחת אבל גם לא לשתיים. אז בינתיים ננהל את הסכסוך, ונראה מה יילד יום. אולי הזמן יעשה כאן משהו לא צפוי.

עמוס עוז כנראה הרגיש שנשברה לו כאן ההוכחה בדרך השלילה, ולכן הוא שולל גם את האופציה הזאת. הוא טוען שתזת ניהול הסכסוך הביאה אותנו לסדרת המבצעים חסרי התוחלת בעזה ובלבנון, וכך גם צפוי להיות בהמשך. מכאן שאין לנו אופציה אמתית לנהל את הסכסוך, ונשארנו עם הדיכוטומיה של מדינה אחת או שתיים. מש"ל. אגב, סדרת השמות שהוא מצמיד לכל המבצעים הללו כוללת שם שמזכיר באופן מדאיג את המלחמה הנוכחית (מגפי ברזל במקום חרבות ברזל). אני מניח שחכמי הדילוגים במקרא (ראו טור 640) כבר היו מוכיחים מכאן שעמוס עוז הוא האלוהים ואין עוד מלבדו.

אלא שגם כאן הוא מניח את המבוקש ובונה שלא בצדק על חוק השלישי הנמנע. אם הוא צודק שמדינה אחת היא אסון שיכחיד אותנו, ואם מאמצים את העמדה הימנית ששתי מדינות אינן אפשריות כי הסכסוך ימשיך עד שניכחד (כלומר הסכסוך ימשיך, רק מעמדה פחות נוחה מזו העכשווית), כי אז סדרת מבצעים כמו שהיו לנו היא האופציה הכי פחות גרועה. אמנם לנצח נאכל חרב, אבל זה טוב  יותר מאשר לאכול את החרב ולמות. יתר על כן, אם נשכיל לנהל את המבצעים הללו בצורה טובה יותר מהשלומיאליות שאפיינה אותם עד כה, אולי אפילו נשפר את המצב עוד יותר.

המתודולוגיה של הצבעה על מגרעות של אופציה אחת בלי להשוות אותן למגרעות של האופציות המתחרות, אינה אלא פן אחר של אותה טעות שעליה הצבעתי למעלה: שימוש בחוק השלישי הנמנע על המישור המעשי. בצורה כזאת אני יכול להוכיח לכם שמלחמה עד הסוף המר נגד הרומאים הייתה נהדרת, כי ברגע שהפסקנו להילחם יצאנו לגלות. ההשוואה הזאת רק שוכחת לבדוק מה היה קורה אם היינו ממשיכים. כנראה כולנו היינו מתים (אלא אם נאמץ את האופציה התיאולוגית, כלומר אם נהיה 'משיחיים'). המציאות המעשית המעצבנת שלנו מגלה אופי עיקש שגורם לה לסרב שוב ושוב למסקנותיה הנכונות בתכלית של התיאוריה. בכל רגע ורגע אני שואל את עצמי בזעם מי בכלל צריך את המציאות כשיש לנו לוגיקה כל כך מושלמת?!

פתרון הסכסוך מול ניהול הסכסוך

כעת הוא עובר לדבר על פתרון הסכסוך מול ניהול הסכסוך. הוא  מקדים שמעולם לא הייתה לנו הזדמנות טובה יותר להגיע לפתרון שתי המדינות. לא בגלל ששכנינו והפלסטינאים הפכו לחובבי ציון, אלא מפני שבשנים אלו עלה גורם שמהווה אויב מר הרסני ומסוכן להם הרבה יותר מאתנו: איראן.

יש כאן ממד נבואי של ממש, והסכמי השלום של השנים האחרונות (הסכמי אברהם) יוכיחו. אבל שוב, קשה לי לראות כיצד ניתן להתקדם לשלום עם הפלסטינאים (בפרט חמאס) והסורים שממומנים על ידי איראן. ההנחה שיש מולנו פרטנר רציונלי שעושה שיקולי רווח והפסד נראית לי רחוקה מלהיות פשוטה. לפחות לא במונחי רווח והפסד שמובנים לי. נכון שגם אצלנו הממשלה אינה מורכבת מאבירי שלום, ואולי אם היא הייתה בעלת הרכב אחר נבואותיו/הצעותיו היו מתממשות. אני לא  חושב, אבל ניתן אולי לטעון זאת. אבל לא הייתי בונה על זה טיעון. זה שווה ניסיון, אבל רחוק מלהיות טיעון מנצח נגד תזת ניהול הסכסוך. אני לגמרי מסכים שגם אם מחליטים לנהל את הסכסוך צריך לא להרפות מניסיונות להגיע להסכם למרות הסיכוי הקלוש. לא הסכם כמו עם מצרים וירדן, אלא הסכם שימומש בשלבים רק כאשר רואים התקדמות ממשית ביחסה של האוכלוסייה הפלסטינאית אלינו. ובטח לא הסכם עם שליט שמחר בבוקר ייזרק מהגג על ידי בני עמו ולא יותיר אחריו אפילו ענן אבק.

שתי הערות אגב

מיד לאחר מכן הוא מכניס שתי הערות אגב שלדעתי אין להן שום תפקיד בטיעון שלו.

בהערה הראשונה הוא עומד על כך שלא ניצחנו באף אחת מהמלחמות שלנו (כי ניצחון הוא השגת המטרות). לא אתייחס לטענה הזאת, למרות שאני לגמרי מסכים לה (למעט מלחמת השחרור), מפני שהיא לא חלק מהטיעון שלו. סתם הערת אגב שלא ברור לי תפקידה בטיעון. בשולי העניין אעיר שכפי שהוא עצמו אומר, לא השגנו את מטרותינו פשוט לא היו לנו מטרות באף אחת מהמלחמות לכן אין פלא שלא השגנו אותן. אבל מטרה אחת כן השגנו: להינצל מהאיום (המידי). גם זו אינה מילתא זוטרתא. אגב, זה קשור בטבורו לתזת ניהול הסכסוך (שבה המטרה היסודית היא להרוויח זמן). אבל כאמור לא אתייחס לזה יותר כאן.

בהערתו השנייה הוא מסביר שהימין והמתנחלים אומרים שיש לנו זכות על כל ארץ ישראל כולל הר הבית. אבל הוא טוען שזכות אינה משהו שאני רוצה אותו אלא משהו שהעולם מכיר בו כזכות שלי. אחרת זו תביעה ולא זכות. כאן ישנה טעות כמובן. כשמדברים כאן על זכות מתכוונים לזכות במובן המוסרי ולא המשפטי. במובן המוסרי הזכות שלי אינה תלויה בהכרת העולם. הבן שלי הוא שלי גם אם העולם אינו מכיר בכך. לכן כאן זה סתם תעלול סמנטי ריק. הוא כן צודק כמובן בטענתו השנייה שגם אם יש לי זכות אין לי חובה לממש אותה. אפשר לוותר עליה (לכן ניתן להתנות על מה שכתוב בתורה בממון). אם אני עומד מול רמזור ירוק זכותי לחצות את הכביש, אבל לא אעשה זאת אם דוהרת מולי משאית במהירות גדולה. אלא שהדוגמה הזאת מראה שטיעונו הקודם שגוי. גם אם בעל המשאית אינו מכיר בזכותי, יש לי זכות לעבור את הכביש. רק לא נבון לממש אותה. אם בכל זאת אצליח לעבור את הכביש אף אחד לא יכול לתבוע אותי לדין על שעברתי על החוק. מעבר לזה, הימין הדתי סבור שיחסנו לארץ אינו מתמצה בזכות עליה, אלא יש חובה ליישב אותה ולהחזיק בה. אם כן, הטיעון הזה שלו בכלל אינו רלוונטי.

כאמור, לשתי ההערות הללו אין תפקיד בטיעון, ולכן אסתפק בזה.

הזמני והקבוע

מיד לאחר מכן עוז מנפק לנו עוד סדרת נבואות מרשימה. הוא מדבר על ערעור יחסינו עם ארה"ב, ועל כך שפועלי נמל ברחבי העולם יסרבו לטפל במטענים ישראליים, תיירים ידירו רגליהם מישראל ויוטל חרם על תוצרת ישראלית. בימים אלו מתברר שהתחזית הזאת די מדויקת, או לפחות אנחנו בהחלט בדרך אליה. הוא ממשיך וטוען שבן גוריון לימד אותנו שלא נוכל להתקיים בלי תמיכה של מעצמה אחת לפחות. זהותה יכולה להשתנות, פעם זו בריטניה, פעם אפילו רוסיה, או אנגליה וצרפת, ובעשורים האחרונים ארה"ב. אבל צריך להקפיד שמעצמה אחת תמיד תהיה לצדנו, וזה לא ממש קורה בשנים אלו (ועכשיו עוד יותר). זה מביא אותנו להבחנה יסודית בחצי השני של הרצאתו: ההבחנה בין הזמני והמשתנה לבין הקבוע. מי שלא יכול לעשות את ההבחנה הזאת לא יוכל לנהל את עצמו ואת מדינתו בעולם שלנו. כוונתו כמובן לטעון שהימין אינו מבחין בין הזמני והמשתנה לקבוע. זוהי התמה העיקרית של ההרצאה שלו, אז בואו נבחן אותה. אתחיל עם הדוגמאות שלו.

הדוגמה הראשונה שהוא מביא היא האיום שאם נפנה את השטחים צבא סובייטי יופיע ליד כפר סבא. עכשיו, הוא טוען, ברור שזה כבר לא יקרה. הרי לנו דוגמה לשינוי של דבר שנתפס כקבוע. המאיימים, לטענתו, התעלמו מההבדל בין הזמני לקבוע. אני חייב לומר שזוהי טענה מוזרה מאד. ראשית, עובדתית איני זוכר שאיימו עלינו בזה. שנית, אם זו הייתה אפשרות בעבר, נראה שגם כיום זה בהחלט יכול לקרות, ואולי עוד יותר מבעבר (עם המעורבות הרוסית בסוריה והמיליטנטיות הרוסית המתגברת בכל העולם. הוא כנראה דיבר אז בעידן השליו פוסט המלחמה הקרה. הרי לכם שיש דברים שמשתנים). שלישית, גם אם כיום זה לא יכול לקרות, אולי מחר כן? אתם ודאי זוכרים, הרי שום דבר לא קבוע. רביעית, איני חושב שמישהו טען אי פעם שצבא סובייטי ודאי יופיע שם, אלא שיש אפשרות כזאת. כשמגבשים מדיניות יש להתייחס לכל מיני אפשרויות, שהרי איננו יודעים מה יקרה (הכל משתנה, זוכרים?). בעצם עמוס עוז טוען שכיום עלינו לכלכל את צעדינו מתוך ההנחה שהצבא הסובייטי לא יופיע בכפר סבא. למה? האם זה לא יכול להשתנות בעתיד? מישהו כאן לא מקפיד על ההבחנה בין הזמני לקבוע, וכפי שהוא אמר בצדק בתחילת הקטע הזה, מסוכן לתת למישהו כזה לנווט אותנו בעולם.

הדוגמה הבאה שלו היא האיום שאם ניסוג מהשומרון יעופו טילים על נתב"ג וכפר סבא. בתגובה לזה הוא אומר כסמל ראשון מוסמך (בלשונו שלו) שכבר באותו זמן ניתן היה לפגוע בנתב"ג ובכפר סבא בטילים מעיראק ולא רק מקלקיליה. הוא טוען שבאופן ברור יגיע שלב שבו ניתן היה לפגוע בכל נקודה בעולם מכל נקודה בעולם, ושואל: האם מישהו מציע שצה"ל יכבוש את כל כדור הארץ? שוב, יש בדבריו התעלמות בוטה מההתקדמות הצפויה בתחום ההגנתי. משום מה הוא מתמקד בשינוי הצפוי בתחום ההתקפי. האם לדעתו העתיד צופן בחובו בהכרח ניצחון הכרחי לתוקפנים? יתר על כן, האם כשיגיע הזמן המפחיד ההוא הסכסוך שלנו עם הערבים עדיין יתקיים? האם גם זה משהו שלא יכול להשתנות? אגב, הוא עצמו בהמשך אומר בפירוש שלא. משום מה בעניין זה ברור לו שהזמני הוא קבוע. מישהו כאן מתעקש לא להבחין בין הזמני לקבוע, בעיקר כשזה נוח לו.

גם לגבי עצם הטענה שלו, אנחנו כבר באמת יותר חכמים היום. בימים אלו ממש (מלחמת חרבות ברזל) מתברר שיש ערך רב לעומק אסטרטגי. ראו מה קורה היום עם טילי נ"ט בצפון. שם הטווח הרלוונטי הוא קילומטרים בודדים, ובמצב כזה אין לנו התרעה. כל תושבי הצפון התפנו, עשרות ומאות אלפי אנשים, רק בגלל שלא הייתה  לנו רצועת ביטחון בלבנון. שלא לדבר על הגנה נגד חדירות רגליות לפיגועים וכדומה. דווקא נגד טילים בליסטיים יש לנו כיום (ולא היה אז) מיגון טוב למדיי וגם זמן התרעה שמאפשר להיכנס למרחב מוגן. דברים משתנים, כבר אמרתי, לא?

שגיאות של השמאל היוני

כעת הוא מסכם ואומר שבניגוד לחבריו מהשמאל היוני (אולי להבדיל מהשמאל הכלכלי?), לדעתו אין שום ערובה שאם ניסוג מהשטחים ותוקם מדינה פלסטינאית יהיה טוב. אבל אם לא ניסוג אז ודאי יהיה גרוע יותר (מדינה ערבית מן הים ועד הירדן). שוב פרדיקציות די נחרצות לגבי העתיד ממי שאמון על ספקנות ופקפוק ועל ההנחה שהזמני הוא לעולם זמני. משום מה, תזת ניהול הסכסוך שהוא יוצא נגדה דווקא היא מניחה שהכל זמני ועלינו לשרוד בינתיים, בגלל שלהערכת האוחזים בה אין לנו כרגע אופציה טובה יותר, ויש להם תקווה שבעתיד אולי דברים ישתנו ויהיה טוב יותר. דברים משתנים, לא?! אולי זה לא יקרה, אבל אם נעשה צעד שגוי כעת ודאי נאבד. שימו לב שזוהי ממש תמונת ראי של דבריו, אבל יש הבדל ברור: מתנגדיו מימין לפחות מודעים להבדל בין הזמני לקבוע ושמים אותו בתשתית המדיניות שלהם, בעוד שהוא נואם על כך כשתוכן דבריו ממש הפוך.

הוא מזכיר שתי שגיאות של חבריו בשמאל היוני. האחת היא לעג לפחדים של הימין. הוא אומר שעל הפחד יש לדון אבל אין לבוז לו ולא להילחם נגדו באמצעות קריקטורות. דומני שכוונתו לא רק לנימוסים ודרך ארץ אלא לכך שיש בפחד הזה ממש. הפחד הזה אינו מופרך בכלל. אלא שלדעתו למרות הפחד הסכנה בצד השני גדולה יותר, והפחד עצמו צריך להוביל אותנו שמאלה. זוהי טענה שבהחלט צריך לדון עליה, אבל שימו לב שאין לה ולו בדל קשר לשאלת הערבוב בין הזמני לקבוע שהוא הקדיש לה את כל הקטע הקודם בהרצאתו. להיפך, היא בנויה על הערכות של העתיד ולא על המצב בהווה. התשתית שעליה הוא בונה את התזה הזאת אינה מובילה אליה בשום צורה.

הטעות השנייה של השמאל היוני היא המחשבה שלכישלון מהלכי השלום אחראים רק הישראלים שלא מוכנים לשלם את המחיר הנדרש ולקחת את הסיכונים. לטנגו צריך שניים (או, בלשונו: אי אפשר למחוא כפיים עם יד אחת). על כך אין לי מה להעיר פרט לזה שהוא עצמו מדבר כאילו הכל תלוי בנו.

עוד דוגמה: הסכמי השלום

בהמשך דבריו הוא מזכיר שאם מישהו היה אומר לו בעבר כשהוא גויס לצבא להילחם שבעתיד הוא ייסע לירדן או מצרים לטיול הוא היה מאשפז אותו על אי שפיות חמורה. והנה, היום זה קורה. זו עוד דוגמה למצב זמני שנראה קבוע והשתנה. אלא שמשום מה הוא מתעלם מכך שהמצב העכשווי גם הוא זמני ויכול להשתנות. הוא מחדד שהסכסוך עמם היה זמני ומשתנה, אבל מתעלם מזה שגם השלום עמם כך. אגב, השלום נראה זמני הרבה יותר מהסכסוך, שכן הסנטימנט היסודי של הציבור בירדן ובמצרים עד היום עוין אותנו מאד, וזה ממש לא השתנה בעקבות ההסכמים הללו. אנחנו חתמנו הסכם עם מנהיג בודד נגד כל העם שלו. ספק רב בעיניי האם בשביל זה נכון היה לשלם מחירים ולקחת סיכונים. דווקא בגלל שהשלום הוא זמני, לא ברור שהגיוני לשלם עבורו מחירים לא הפיכים (שטח, נפט, מים). זה צעד הרבה יותר הרפתקני ומערבב זמני עם קבוע מאשר תזת ניהול הסכסוך שכאמור מבוססת בדיוק על ההבחנה בין המשתנה לקבוע.

כתבתי לא פעם שהמדיניות והאסטרטגיה של ישראל מכילה עיקרון אחד בלבד: להרוויח זמן של שקט. שילמנו על כך לא פעם מחיר יקר, שכן אין לנו מוכנות לשלם מחירים בהווה עבור העתיד. אנחנו משחדים את חמאס כדי שיהיה בשקט עכשיו, אנחנו לא מטפלים במפגעים וטרוריסטים כי חוששים מרעש עכשיו. אנחנו פוגעים בחופש הפולחן של יהודים בהר הבית בגלל רצון לקבל שקט עכשיו (הוא עצמו מזכיר זאת לחיוב). אבל זו בדיוק מהותה של תזת ניהול הסכסוך: כל עניינה הוא להרוויח זמן עכשיו ולחכות ולראות אולי בעתיד יהיה שינוי. להבנתי זוהי תזה בעייתית מאד במובן הזה, אבל עמוס עוז שיוצא נגדה מציע במקומה תזה דומה מאד. הסתכלו על תמיכתו בהסכמי השלום של מצרים וירדן. הרי זה אינו אלא יישום של תזת ניהול הסכסוך. זוהי מדיניות שמטרתה להרוויח זמן ללא מלחמה, כי בין כה וכה לא נדע מה יילד יום. במסגרת זו אנחנו משלמים מחירים כדי לקבל עוד כמה שנות שקט עד המלחמה הבאה, למרות שדי ברור שאין לזה פוטנציאל נראה לעין ליצור מצב של שלום. מה זה אם לא מדיניות של ניהול הסכסוך?!

היער: מבט ממעוף הציפור

עד כאן הצגתי ביקורת על העצים. אבל כעת נוכל לראות שיש כשל כללי גדול שאופף את המסגרת של דבריו, את היער. הוא כל הזמן מסביר כמה רע יהיה אם לא נעשה שלום. זה כנראה נכון. אבל ראינו שבעולם המעשה חוק השלישי הנמנע אינו תמיד ישים, ולכן הוכחות בדרך השלילה ראויות לבחינה נוספת. הוא עצמו גם חוזר ואומר שהערבים לא יהפכו לחובבי ציון ויש סכנות גדולות במצב של שתי מדינות. ובכלל הסכם שלום ללא פרטנר זה כמו למחוא כף אחת. הוסיפו לכך את טענתו שאין לנו דרך לחזות את העתיד וההערכות שלנו מועדות לטעות ולשינוי. אם כן, למיטב שיפוטי המסקנה המתבקשת מדבריו היא… שצריך לנהל את הסכסוך ולא לחפש לו פתרון קסם ולא ליטול סיכונים. נכון, המצב כעת לא משהו, אבל אולי בהמשך תהיה לנו הזדמנות פחות מסוכנת להיפרדות בשלום, שהרי הזמני מועד לשינוי. כל דבריו מכוונים נגד התזה של ניהול הסכסוך, אבל הוא בעצם מבסס אותה.

ככלל, ראינו שהטיעונים הספציפיים שלו (העצים) בעצמם בעייתיים בחלקם, למרות הנבואות וההבחנות המרשימות (באמת). ראינו גם שהיער ממש לא נבנה מהעצים שעליהם הוא הוצב. למרבה האירוניה, הרצאתו של עמוס עוז היא הסבר מצוין לתזת ניהול הסכסוך. זוהי מסקנה מרתקת, כשלוקחים בחשבון את הרהיטות של האיש, את כושר ההבחנה ואת האינטליגנציה שלו. ואולי, כפי שכתבתי למעלה, דווקא הם מועדים לקחת אותנו בשבי. עם שמיעת ההרצאה קרה לי משהו מאד דומה למה שקרה לי כשקראתי את דבריה של ארנה קזין (ראו בטור 639). הרהיטות לקחה אותי בשבי, אבל בקריאה שנייה פתאום ראיתי שהדברים מופרכים. העצים לא בנו את היער המוצהר, וגם חלק מהעצים עצמם רעועים למדיי.

עליי להדגיש שאיני בא לשלול כאן את עצם טענתו שכדאי לבחון ברצינות את הדרך לשלום. ייתכן שהימין טועה והחששות מהשלום אינם עולים על החשש מהמשך המצב העכשווי. אפשר לנסות ולנבא מה העתיד הצפוי אם כן ננסה להגיע להסכם ואם נמשיך את המצב העכשווי ולהגיע למסקנה מה עדיף. זהו דיון אחר, ויש בו בהחלט טיעוני בעד ונגד ששווים בדיקה. אבל אין לו ולו בדל קשר לשאלת הזמני והקבוע, ובוודאי שלא ניתן להוכיח אותו בדרך השלילה. אלו שני האדנים שעליהם הוא בונה את כל התזה: הוכחה בדרך השלילה וההבחנה בין הזמני לקבוע. אם כן, התשתית שהוא מנסה לבנות עליה את התזה (האולי נכונה) הזאת היא מופרכת. דרך זה ניסיתי להדגים את עניין העצים והיער. מתברר שחלק מהעצים לא באמת קיימים, ובכל אופן ברור שלא ניתן לבנות מהם את היער שלו אלא אם בכלל אז את היער ההפוך.

עוד הערה לסיום

לסיום אני חייב להעיר שדי מדהים לראות סמל ראשון נואם בכנס של INSS, פורום שכל עניינו הוא מומחיות צבאית ואסטרטגית, אומר שם דברים לא מבוססים ומופרכים מתוכם, עושה זאת ברהיטות ובביטחון מלא, ובסוף דבריו כולם מוחאים לו כפיים בהערצה. זה עשוי ללמד אותנו משהו על ערכה של מומחיות אסטרטגית, ואולי גם משהו על האובייקטיביות וחוסר האג'נדה של קביעות של מומחי אסטרטגיה (שאלת הקונספציה), ומכאן גם לגרום לנו לעצב היחס הראוי לקביעות כאלה. מתברר שאם אתה מדבר בכיוון ה"נכון" תזכה למחיאות כפיים מכל ה'מומחים'. גם אם אתה טר"ש בשק"ם תקבל מהם צל"ש ואות הגבורה.