מבט נוסף על עסקת חטופים (טור 666)

בס"ד

לדיון בעסקת החטופים של חרבות ברזל היו כמה וכמה שלבים ופאזות. פעם העמידו אותה מול כניסה לרפיח, לאחר מכן מול החזקה בציר פילדלפי ועוד, כשאף פעם לא דובר על מספר ברור של חטופים שיושבו, ובוודאי לא כמה מהם חיים או מתים. זהו דיון חד צדדי שנערך בתוכנו, כשהדיון הוא על מה שאנחנו נותנים. אף אחד לא מדבר על מה שאנחנו אמורים לקבל, שכן חמאס אינו צד בדיון הזה. עושה רושם שהוא בכלל לא מעוניין בעסקה. בגלל החד צדדיות הזאת של הדיון, אין פלא שבכל פעם מאשימים את הממשלה בכך שהיא נאחזת בסיבות הללו ובכך מכשילה את העסקה, שהרי אין לדיון הזה צד שני. כמו ששמעון פרס אמר פעם זה אינו 'משא ומתן' אלא 'מתן ומתן'.

אם כן, על פניו נראה שאין בכלל עסקת חטופים על הפרק, והוויכוחים המרים לגביה הם רק בינינו לבין עצמנו כשחמאס יושב בצד ומחכך ידיים בהנאה. העסקות הללו הן לכל היותר הזיות ומאוויי לב של חלק מאתנו. אנחנו עסוקים במחיאת כף יד אחת, ומתפלאים שלא יוצא קול. ובכל זאת חשבתי שיש בנותן טעם להציג מבט נוסף לגבי עסקה כזאת. אמנם כבר עשיתי זאת לא פעם (ראו בטורים 607, 608, 611, 627 ועוד). בשבועות האחרונים שוב הגיעו לשו"ת כמה וכמה שאלות לגבי דעתי בעניין עסקת חטופים (ראו למשל כאן, כאן, כאן, כאן וכאן, ובטוקבקים על טור 664). היו שהצביעו על סתירות (שלא היו ולא  נבראו) בדבריי, וגם העלו טיעונים, בד"כ לא מאד משכנעים בעד העסקה, כצפוי במצב הפסיכוטי שבו אנחנו נמצאים כעת. לכן חשבתי שיש בנותן טעם להוסיף עוד טור עכשווי על הנושא הזה.

שתי אפשרויות ואין בלתן

אפשר להתווכח על חשיבותו של כל פרמטר כזה ומעמדו מול השבת החטופים (כמה מהם?), אבל זהו ויכוח מיותר, שכן נראה כי מעולם לא באמת הייתה עסקה על הפרק. ולכן גם אין שום אינדיקציה לכך שמשהו מכל הפרמטרים הללו באמת הכשיל אותה. להיפך, האמריקאים אומרים שישראל דווקא הסכימה והלכה לקראתם והחמאס הוא שמכשיל את העסקה שוב ושוב, מה שהיה כמובן ברור מראש. כבר בטור 611, שנכתב כחודשיים אחרי אירועי אוקטובר, כתבתי שלדעתי השיח הציבורי בנושא הזה מבוסס על שקרים, בעיקר מצד הממשלה. היא מדברת על השגת כמה יעדים: השבת הביטחון לעוטף, חיסול החמאס והשבת החטופים. מתנגדיה דורשים להשיב את החטופים (בלי להודות בכך בפירוש, הם בעצם דורשים זאת בכל מחיר. ראו על כך גם בטור 664). הם אמנם דוגלים בעמדה מטופשת, אבל הם לפחות עקביים. לעומת זאת, מצד הממשלה המטרות שהוצבו למלחמה כמובן סותרות זו את זו. אי אפשר גם לנצח וגם להשיב את החטופים. מאז ועד עתה מתברר יותר ויותר מה שהיה ברור מראש, שיש בפנינו רק שתי אלטרנטיבות: המשך הלחימה עד הסוף או ויתור על לחימה בכלל, ובעצם כניעה:

• האופציה של המשך הלחימה עד להשגה מיטבית של המטרות (איני קורא לזה 'ניצחון מוחלט' בגלל שהביטוי כבר קיבל קונוטציה צינית), כרוכה כמובן בוויתור על רוב מוחלט של החטופים (שכבר כיום ברור שרובם מתים).
• האופציה השנייה כרוכה בוויתור על כל המטרות האחרות בתקווה להשבת החטופים. זאת כמובן בהנחה המפוקפקת שחמאס יסכים לכך תחת החרב המונפת של חידוש המלחמה. האפשרות לקבל את כולם נראית לי חלומות באספמיה גם אם נבחר באפשרות הזאת. חמאס, בניגוד אלינו, הוא ארגון אינטליגנטי, והוא לא יוותר על הקלף היחיד שיש לו נגדנו. יתר על כן, בחירה באפשרות הזאת כרוכה בוויתור על הלחימה גם בעתיד, שכן בלי ערבויות ברורות לזה חמאס לא יסכים לשום עסקה. כאמור, שם יושבים אנשים אינטליגנטיים ונחושים, לא כמו אלו מהצד שלנו. מעבר לזה, אחרי היציאה מעזה אין שום סיכוי שהעולם ייתן לנו לחזור גם בלי עניין הערבויות (ראו הסבר גרפי להפליא כאן).

לכן אלו הן שתי האפשרויות ואין שלישית, ומי שאומר אחרת פשוט הוזה או משקר. זה היה ברור לכל בר דעת כבר בהתחלה,[1] אבל כיום אין מי שלא מבין זאת. כאמור, משפחות החטופים מבינות זאת לכן דורשות לבחור באופציה השנייה (עסקה בכל מחיר), ואני מניח שלפחות כיום גם שרי הממשלה מבינים זאת אלא שבוחרים בראשונה (ההאשמות שהם ויתרו על החטופים נכונות לגמרי, אלא שזו אינה האשמה אלא בחירה מושכלת שלהם), והדיבורים שנשמעים מהם על מלחמה וחטופים גם יחד (ושוב, איני מדבר על הצלת חטוף או גווייה פה או שם) הם שקרים מוסכמים בגלל הלחץ מהרחוב ואי הנעימות ממשפחות החטופים.

הבחירה בין שתי האפשרויות הללו נראית לי מובנת מאליה. ראינו שמבחינת החטופים אין הבדל מהותי בין שתי האפשרויות, אלא לכל היותר קבלת מספר חטופים מעט גדול יותר באפשרות השנייה, וגם זה בספק (עד עתה אפילו לא הצבנו את הדרישה לקבל רשימה מסודרת של חיים ומתים, אז למה שלא ירצחו את כולם לפני השבתם אלינו?!). ההיגיון אומר שכדאי לנסות לפחות להשיג ככל האפשר משתי המטרות האחרות של הלחימה: חיסול החמאס וביטחון לעוטף.

הפסיכוזה

כפי שכבר כתבתי גם בעבר, ההפגנות ההיסטריות למען עסקת חטופים גורמות לכך שאף אחת מהמטרות לא תושג. אם סינוואר רואה שרצח חטופים רק משפר את מצבו, למה שיסכים לעסקה ולהשבת חטופים חיים?! המסקנה המתבקשת שהוא אמור להסיק היא שעליו לסרב לעסקה ולרצוח עוד ועוד חטופים, ובכך לרועע עוד יותר את החברה בישראל ולשפר את התנאים שיקבל תמורת העסקה באם בכלל יחליט ללכת עליה. את זה מבין כל ילד קטן שניחן במעט שכל ישר, אבל נראה שהתקשורת שלנו, הגנרלים, אחים לנשק ומשפחות החטופים (אם כי אצלם ניתן להבין זאת) אבדו את זה לגמרי. הם פועלים בסימביוזה מופלאה (גם אם לא מכוונת. כאמור, זהו עיוורון קליני) עם סינוואר נגד מדינת ישראל ונגד האינטרס שלהם עצמם.

כל זה מצביע על כך שהנושא נוגע בנימים רגישות ומעורר אמוציות (ראו למשל את טור השנאה הזה, אחד מיני רבים), ואין פלא שהפולמוסים לגביו נראים כמו הוויכוחים הרגילים אצלנו. הטחת סיסמאות לא מנומקות, שנאה, הסתה והאשמות שווא. זה אמנם קיים משני הצדדים, אבל כפי שכבר הערתי לתחושתי זה חזק הרבה יותר מצד אלו שתומכים בעסקה וארגוני המחאה. ישנה אצלם הסתה פרועה והאשמות ישירות כלפי שרי הממשלה וראשה ברצח, בלי להתבלבל. באחד הימים לפני כשבוע שמעתי שוב ושוב בכל מהדורות החדשות שהובאו דבריה של עינב צנגאוקר, אחת מהפעילות העיקריות של משפחות החטופים, שקראה לממשלה להפסיק את ההסתה נגד החטופים. הייתי רוצה לומר שהופתעתי לשמוע זאת ממי שעוסקת יומם ולילה בהסתה פרועה ולא נכלאת רק בגלל היותה משפחה של חטופים (ראו כאן דוגמה אחת מיני רבות), אבל לא באמת הופתעתי. כאמור ה'שיח' כאן כבר מזמן נמצא במחוזות הקליניים.

לכן כתבתי בשבועות האחרונים (בעיקר מאז רצח ששת החטופים) שאנחנו בעיצומה של מתקפה פסיכוטית, פסיכוזת חטופים המונית. זו אינה מטפורה או אמירה צינית. כוונתי כאן לתיאור עובדתי. זו אכן התקפה פסיכוטית של ההמון. הפסיכוזה הזאת גורמת לאנשים לעשות צעדים שלא יקדמו גם את מטרתם שלהם, להתעלם מהמחירים המטורפים שעומדים על הפרק ולהסית ולהאשים את המתנגדים לעסקה בהפקרה ואדישות לערך החיים ולערבות ההדדית (וכמובן לסתום את פיותיהם), לא להיות מוכנים לשמוע ולהשמיע שום טיעון נגד, וכל זאת בנחרצות מוחלטת ושיתוף פעולה מלא של עיתונאים וגנרלים ופרשנים, דווקא כלפי הצד שלא אשם. חלק מזה הוא האשמת חלק מהקואליציה במשיחיות (מילת הגנאי הרווחת בימינו), על אף שגם אם יש שם משהו מזה (ואני בכלל לא בטוח), דבר אחד כן ברור לי: אין לוויכוח הערכי-אסטרטגי הזה על העסקה דבר וחצי דבר עם משיחיות. פשוט לא קשור, אבל פסיכוזה לא מתחשבת בשיקולים הגיוניים.

למשפחות יש הצדקה מלאה. הצער והמצוקה שלהם ושל יקיריהם בעזה מטורפת, וזו תוצאה סבירה בהחלט של הייאוש שנקלעו אליו מהמבוי הסתום. האשמות השווא הן קריאות ייאוש וניתן להבין זאת. אבל כל זה כמובן מתלבש על האגנ'דה הפוליטית (אנטי ביבי והקואליציה שלו), ורבים מנצלים זאת היטב. לגבי מעודדי הפסיכוזה הללו אין מקום לסלחנות.

ובכל זאת, זה שאתה פסיכוטי לא אומר שכל מה שאתה טוען הוא הבל. לא הייתי רוצה להיקלע לפסיכוזה הפוכה. לכן רציתי לשים פוקוס על סוג טיעון אחד ולבחון אותו לגופו.

הטיעון

אחד הטיעונים של מתנגדי העסקה הוא שאין להעדיף את חיי החטופים (ובוודאי לא גוויות) על פני חיי רבים שייפגעו בעתיד בעקבות העסקה הזאת. בטור 608 עסקתי בטיעון הזה והסברתי את הרציונל שלו, והסברתי מדוע אני אישית איני מסכים לו. לדעתי בעסקה של חטופים מול מחבלים כלואים יש להעדיף את החטופים. אבל הוויכוח על הטיעון הזה הוא היפותטי שכן הוא מתעלם לחלוטין משאר התוצאות של עסקה כזאת. הסברתי כבר שלא תהיה עסקה (אלא אולי על מספר קטן של חטופים שלא תשנה את המצב, וגם זה לא סביר שיקרה) של חטופים תמורת מחבלים, אז למה לדון בזה? לא תהיה עסקה שלא תסיים את המלחמה ותאפשר לנו לחזור לעזה. כבר הזכרתי שהדיבורים על חזרה ללחימה במידת הצורך הם במקרה הטוב הזיות ריקות ובמקרה הפחות טוב שקר גס והתעלמות מהמציאות. שתי האפשרויות שהוצגו למעלה הן היחידות ואין בלתן: עסקה תמורת כניעה מוחלטת (אם בכלל חמאס יסכימו להחזיר את כל החטופים. אני מניח שלא), או המשך הלחימה וויתור על החטופים (זה כבר לא תלוי בחמאס). מחירה של עסקת חטופים הוא לכל הפחות הפסקה סופית של הלחימה, ויתור על חבלי ארץ שלמים בצפון ובדרום ועל הביטחון של עשרות ומאות אלפי יושביהם ואבדן היכולת להתמודד עם כוחות הפרוקסי האיראניים שמתעצמים לנו כל הזמן על הגבולות, ומפגש עתידי עמם בתנאים הרבה פחות נוחים לנו. מי שחושב שהגיוני לשלם מחיר כזה עבור כמה חטופים (שחלקם גוויות) חי בעולם ערכי ואסטרטגי שונה לחלוטין מזה שלי (ואני משתדל לדבר בעדינות).

אותו טיעון בצורה של אנלוגיה

לפני כמה ימים ראיתי טור של דנה גנוסר בעיתון הארץ שבו עולה אנלוגיה מעניינת שמנסה לבסס את ההתנגדות לטיעון ההוא, כלומר מדוע נכון להעדיף את חיי החטופים על פני סיכון חיים עתידי. כאמור, בטיעון ההיפותטי שמתעלם משאר המחירים שיידרשו בפועל בעסקה כזאת טיפלתי כבר בטור 608, ושם הסברתי מדוע אני דווקא מסכים לו (עסקה שתדרוש רק שחרור מחבלים, גם אם מדובר בכולם, בעיניי שווה את המחיר). אבל כאן רציתי לעסוק באנלוגיה הזאת עצמה דווקא בגלל עוצמתה. במבט ראשוני זה נראה מאד משכנע, והשאלה מה עלינו לעשות עם מבטים ראשוניים כאלה.

בגלל שלפעמים הכתבות לא נגישות למי שאינו מנוי, אביא כאן את הדברים במלואם:

עד כאן אני דווקא מסכים לשיטתה, כמבואר בטורי הנ"ל. אלא שכעת היא עוברת לאנלוגיה הבאה (נא להתעלם מההסתה הפרועה האופיינית בפסקה הראשונה):

עיקר טענתה בחלק האחרון היא שמי שמקבל את אסטרטגיית ההקרבה המניעתית צריך גם להרוג חולי קורונה או הורים שמסיעים את ילדיהם בלי חגורה, מעשנים ונהגים מסמסים. בכל המקרים הללו צפויים נפגעים עתידיים. נכון שבכל מקרה לחוד לא בהכרח ייפגע מישהו, אבל במספרים גדולים זהו הצפי הסביר. לכאורה זה ממש כמו המקרה של שחרור מחבלים לטובת שחרור החטופים.

לפני שאתם מתעצבנים ודוחים אותה כאנטישמית וחמאסניקית וכו', אני מציע לעצור רגע ולחשוב. לבדוק אתת הטיעון ולגבש עמדה בקור רוח האם הוא משכנע או לא. זוהי מיומנות חשובה מאד שחסרה במקומותינו. לעצור רגע את הבטן ולחשוב בקור רוח על טיעונים. לי זה יחסית קל כאן, שכן כאמור, אני דווקא מסכים למסקנתה ומעדיף את חיי החטופים גם במחיר שחרור כל המחבלים שבידינו. אבל האנלוגיה הזאת שבמבט ראשון נראית מאד משכנעת ומתאימה לעמדותיי, בכל זאת עוררה בי אי נחת. חשתי שיש בה בעייתיות. האפשרויות שלי היו כמובן ללגלג עליה ולדחות אותה בקש כשטות בלי לנמק. לחלופין, חשבתי שמן הראוי לנצל את ההזדמנות לתרגיל בחשיבה קרה וניתוק מאמוציות. לשם כך עלינו להקדיש לאנלוגיה הזאת עוד מחשבה ולבחון מה בדיוק מפריע לי בה (בפרט שהמסקנה מתאימה לעמדתי), והאם הבעיה אינה אצלי. אזכיר שאני מדבר רק על הטיעון של חטופים תמורת מחבלים ורצח עתידי. שאר השיקולים אינם על השולחן בדיון ההיפותטי הזה.

הערה על פרדוקסים ואינטלקטואליות

למקרא הטיעון הזה, איני יכול שלא לחזור לטורים 654 – 655, שבהם עסקתי באינטלקטואליות. בין היתר תיארתי שם דילמה בין טיעון שנראה הגיוני לבין העובדה שמסקנתו בלתי הגיונית בעליל (זה מה שקורה בדרך כלל בפרדוקסים). הסברתי שם שלאינטלקטואלים יש נטייה להעדיף את הטיעון על פני השכל הישר. זה יתרונם (הפתיחות למסקנות מפתיעות), אבל במקרים רבים בכך גופא הם גם נכשלים (חריגה מהשכל הישר). הזכרתי שם את אמירתו של אורוול על השטויות של האינטלקטואלים. תחושתי כאן הייתה דומה. ברור לגמרי שהיא מדברת שטויות, אבל הטיעון והאנלוגיות שלה כשלעצמם נשמעים הגיוניים מאד, לא?

הסברתי שם שמול פרדוקס יש לנו שלוש אפשרויות: 1. לאמץ את הטיעון ואת מסקנתו (ולדחות את השכל הישר. להיות פתוח לכך שהוא לפעמים מטעה אותנו). 2. למצוא פגם בטיעון ולדחות את המסקנה (כלומר להישאר עם השכל הישר). 3. להישאר בצ"ע (אם לא מצאנו פגם בטיעון אבל מאד ברור לנו שהמסקנה אינה נכונה). הראיתי שם גם מדוע לא נכון לומר ששתי האפשרויות האחרונות מבטאות חוסר יושר אינטלקטואלי. מכיוון שיש לי אמון בסיסי (גם אם לא מוחלט) בשכל הישר ובאינטואיציות שלי, הצעד הראשון שאני נוהג לנקוט ביחס לפרדוקסים כאלה הוא לבדוק את הטיעון ולראות האם יש בו פגמים. כאמור, זו הייתה תחושתי גם כאן. המסקנה דווקא נראתה לי נכונה, אבל הטיעון (האנלוגיה) היה נשמע לי מאד בעייתי. לכן שווה לבחון אותו שוב.

דוגמאות נגד

בתגובות לטור ההוא מצאתי שתי דוגמאות לאנלוגיות נגדיות. הנה הראשונה:

לפי הגישה הזאת אפשר גם לקרב את הגדר לבארי אם חמאס יציב זאת כתנאי לשחרור החטופים, כי זו רק אדמה, יש שם אנשים סובלים שהופקרו ואנחנו נדע להיערך. אגב, לקרוא לריאליזם מפוקח ולניהול סיכונים "מוסר תועלתני", זה סלט לא מוצלח במיוחד.

ההערה שעלתה אצל כמה מגיבים על השימוש הבעייתי שלה במונח "תועלתנות" יש בה משהו (עדיף היה לה לנקוט תוצאתנות), אבל היא לא מענייננו כאן. טענתו של המגיב היא שאם מזלזלים בסיכונים עתידיים אז עלינו לשלם כל מחיר עכשווי כדי להציל כל אדם בסכנה עכשווית.

הדוגמה השנייה היא זו:

כל שנה אפשר להציל מאות אנשים בתרופות יקרות שאינן בסל הבריאות. בשל שיקולים תקציביים לא קונים את התרופות מתוך ידיעה שאנשים ימותו. אם היו מרחיבים את כביש הערבה לפני 10 שנים בוודאות היו ניצלים חייהם של עשרות רבות של אנשים. לא עשו זאת משיקולים של תעדוף תקציבי. אילו הן דוגמאות רלבנטיות. האנלוגיה של הרג אקטיבי של אנשים לבד מהיותה ילדותית, אינה רלבנטית לתיזה/טיעון שאת מנסה להעביר.

יש כאן דוגמאות להעדפת החיסכון העכשווי על חשבון סיכונים עתידיים. הכותב כמובן מניח שבדוגמאות הללו הכותבת תסכים (אני לא בטוח בזה).

כאן רק אעיר שהדוגמאות הנגדיות הללו לא מצביעות על פגם בטיעון שלה. הן רק מחדדות שטיעונים דומים מובילים למסקנות בעייתיות. זוהי לכל היותר מוטיבציה לחפש פגם בטיעון, או אולי הוכחה לכך שהוא קיים שם, אבל כדי לדחות אותו עלינו להצביע על הפגם עצמו. ובכל זאת, דומני שהזחיחות והנחרצות שבה היא כותבת, ביטוי לביטחון עצמי מוחלט בצדקתה, הן באמת מופרכות, אם כי אופייניות מאד לכנסיית כותבי וקוראי הארץ. הדוגמאות שהובאו כאן ורבות אחרות, גם אם אינן מצביעות על הפגם בטיעון מוכיחות שיש פגם כזה. לכן די בהן כדי להראות שמדובר במונאדה (ראו בטור 664) שמהדהדת אצל חברי הכנסייה את הדוגמות שהם מניחים מראש כאמיתות מוחלטות (זהו אחד משורשי הפסיכוזה הנ"ל). כשאינך מסוגל לראות שיש צד שני, אתה משוכנע שמסקנתך נכונה ואז קל לך מאד להיכשל בהבאת טיעונים כושלים לטובתה.

אז מהו באמת הפגם באנלוגיה?

הדוגמאות המנוגדות שפגשנו רומזות לנו שכנראה טיעון של 'הקרבה מניעתית' אינו מופרך על פניו (כפי שהכותבת מניחה), אבל גם אינו מוחלט (כפי שמניחים חלק מאלו שהיא מבקרת). הוא כנראה תלוי בנסיבות של כל מקרה שבו אנחנו דנים. לכן האנלוגיה שלה בהחלט משמעותית כדי להראות לתומכי ההקרבה המניעתית שטיעונם הלכאורה משכנע בגלל אופיו האריתמטי (השוואת מספרי חללים בין שתי האפשרויות) אינו כל כך חד משמעי. היא מראה להם שישנן השלכות שבהן גם הם לא יקבלו את התזה התוצאתנית הזאת שמובילה לגישת ההקרבה המניעתית. מאידך, ברור שיהיו מצבים שבהם גם היא כן תקבל תזה כזאת (אפילו כשמדובר ברמה מספרית קיצונית יותר, למשל אם היה מדובר בחטוף אחד מול שחרור של עשרות אלפי מחבלים. לא ראיתי הפגנות כאלה למען שחרורו של אוורה מנגיסטו, וכן בדוגמאות שהובאו למעלה).

דומני שהפגם היסודי באנלוגיה הזאת מעבר לשאלת המשקלים ההדדיים בשני צדי המשוואה, הוא שבכל הדוגמאות שהיא הביאה מדובר על רצח עכשווי כדי לחסוך חיים בעתיד. אבל במקרה שלנו ביחס לחטופים מדובר בהמתה עקיפה ולא בטוחה. לא מדובר בהחלטה שלנו לרצוח את החטופים אלא באי פעילות להצלתם. הרוצחים שלהם יהיו אנשי חמאס. יתר על כן, גם לגבי החטופים ייתכן בהחלט שחלק מהם יינצלו על ידי צה"ל, במקרה או בתכניות יזומות, כפי שהיה עד עכשיו. אם כן, ההשוואה אצלנו היא בין שני סיכונים ששניהם עקיפים, עתידיים ולא בטוחים: לחיי החטופים או לחיי הנרצחים העתידיים בעקבות שחרור המחבלים. כאן יש כבר יותר מקום להשוואות מספריות (בכמה חיים נשלם אם נעשה עסקה ואם לא נעשה). הביטוי 'הקרבה מניעתית' הוא דווקא יותר מדויק (בהנחה שהקרבה אין משמעותה כאן הקרבת קרבן ורצח, אלא אי הצלה). אבל האנלוגיות שהיא מביאה נגד הביטוי הזה מתעלמות מהמשמעות הזאת ומדברות על רצח ולא על הקרבה, וכאן יש דמגוגיה.

אוסיף שכל פעולת לחימה של צה"ל היא הקרבת חיילים עכשווית לצורך מטרות עתידיות, שאגב לא בהכרח יעלו לנו ביותר חיי אדם. נורמליות של חיי האזרחים גם היא שיקול רלוונטי מאד. פעולת החילוץ באנטבה, או ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן גם הם היו נגד ההיגיון הזה. אמנם בכל המקרים הללו אין חייל ספציפי שנשלח אל מותו. כל החיילים נוטלים סיכון וחלק מהם כנראה יאבדו את חייהם (ראו בטור 530 ועוד הרבה על ההבדל בין פקודה להקריב חיים לבין פקודה לסכנם). ועדיין תוחלת הרווח במונחי חיי אדם לא בהכרח חיובית בכל המקרים הללו, ועדיין פעולות כאלה נמצאות בהסכמה ציבורית רחבה אצלנו.

חוסר עקביות

יש בנותן טעם להזכיר שהערבוב שהיא עושה (כנראה במכוון) בין רצח לבין הקרבה לוקה באותו פגם שהיא מאשימה בו את מתנגדיה: תוצאתנות. אם לא משנה האם אנחנו רוצחים בידיים או רק מקריבים (=לא מצילים), מה זה אם לא תוצאתנות. התפיסה היא שמה שחשוב הוא מספר הנפשות שאיבדנו, ולא משנה אם זה במעשה או במחדל. אבל אם זה כך, אז מדוע התוצאתנות של מתנגדיה נראית לה בעייתית יותר באופן מהותי? אזכיר שבטור 608 נזקקתי לדילמת הטרולי הידועה שבוחנת בדיוק את הנקודה הזאת (תוצאתנות, שרואה אי מניעה כרצח, מול מוסר של מעשה, שמבחין בין אי מניעה לבין רצח).

אם אמשיך את קו המחשבה הזה, אם המצב היה שיש לנו מעט ציוד רפואי והיה עלינו להחליט את מי להציל באמצעותו, את המעשנים או המסמסים או את האחרים, אני בהחלט חושב שמן הראוי להעדיף את האחרונים. כאן היה מדובר באי מניעה או אי הצלה ולא ברצח. אבל מכאן ועד המסקנה שיש לרצוח את המסמסים או המעשנים – המרחק הוא רב מאד. שימו לב, דווקא בגלל שאיני תוצאתן.

הערה על ימין ושמאל

יש כאן ברקע כמובן גם את ההבדל בין ימין ושמאל, שלדעתי בסוגיה הזאת הוא מהותי ולא כשל, או קורלציה מדומה (ראו על כך בטורים 607, 608, 627 ועוד). אני מוכן להמר שהכותבת מצביעה למפלגה שנמצאת שמאלה ליאיר לפיד. מדוע? מפני שהימין רואה בטובת הכלל את הפרמטר היסודי ומוכן להקריב את הפרטים למען הכלל. לעומת זאת, השמאל רואה את הפרטים במרכז, והכלל נולד רק כדי לשרת אותם. היחס לעסקת החטופים בהחלט נמצא בזיקה למחלוקת הזאת.[2]

אז למה בכל זאת אני תומך בעסקה ההיפותטית שבה עסקנו כאן?

לכאורה מדובר בהשוואה בין מחירים מסופקים, עתידיים ולא קונקרטיים משני הצדדים, ובמצב כזה השיקול המספרי הוא לכאורה נגד עסקת חטופים. מפני שלדעתי עדיין יש הבדל בין סכנה קיימת ועכשווית ובין חובת המדינה להציל את אזרחיה הקונקרטיים לבין סיכונים עתידיים שהיקפם תלוי בהחלט גם בנו. הסברתי זאת בטור 608.

אבל אני רחוק מלזלזל באלו שחושבים אחרת, ואני בהחלט מבין שיש להם צד לא מבוטל. אני חושב שגם בזה אני מפוכח יותר מהכותבת, גם אם אני שותף לעמדתה ביחס למסקנת הטיעון ההיפותטי הזה. התמונה אינה שחור לבן כמו שהיא נראית בעיניים הפסיכוטיות. הלקח לשני הצדדים הוא שלא מדובר כאן ברשעים וטיפשים מול צדיקים וחכמים (כל אחד יבחר את הצמד שלו). לכן כדאי לחשוב עניינית על הטיעונים לכאן ולכאן ולגבש עמדה באופן שקול. לא לרתום את כל ההיגיון שלנו למאוויי הלב שלנו. לעתים מוטיבציות חיוביות ודאגה לחיי אדם עלולה להוביל אנשים להתנהלות מעשית ומחשבתית פסיכוטית שלא עושה את כל זה.

[1] לפני תחילת המלחמה (ראו טור 596) העליתי אפשרות להיכנע תמורת השבת כל החטופים. זה היה בהנחה שאין לנו אופציה של לחימה מלאה וארוכה וכיבוש עזה עד לחיסול החמאס. יתר על כן, העליתי זאת כהצעה, אבל בכלל לא בטוח שחמאס היו מקבלים אותה, שהרי כיום שמצבם גרוע בהרבה עוד לא ראינו אותם מקבלים זאת.

אגב, בטור 602 תוכלו לראות עוד נבואה שלי מאותם ימים, על כך שהמחלוקת הציבורית מהתקופה שלפני המלחמה לא שככה, והיא כנראה תחזור במלוא עוזה ועוד יותר בהמשך.

[2] על אף שניתן לפלפל על כך שגם האזרחים שייפגעו בעתיד הם אנשים פרטיים שהמדינה אמורה להגן עליהם.