מבט נוסף על הגדרת חרדיות (טור 693)

בס"ד

לא פעם בעבר עסקתי בחרדיות ובמגרעותיה (הרבות). הערתי גם על כך שקשה מאד להגדיר אותה, שכן קשה למצוא עיקרון מהותי שיהווה נייר לקמוס לחרדיות: שאלה שתשובה 'כן' תורה לנו שהמשיב הוא חרדי ותשובה 'לא' תורה שאינו כזה. היחס לציונות הוא עניין מאד אמורפי. המדינה כבר כאן מזה כשמונה עשורים, וכיום חרדים רבים משתפים עמה פעולה וחפצים בהצלחתה (איזה אדם שפוי רוצה שהמדינה שמניקה אותו או מגינה עליו תיחרב או תפשוט רגל?! אין לזה קשר לתפיסות ציוניות). השאלה האם המדינה היא אתחלתא דגאולה או עקבתא דמשיחא, היא שאלה לא מוגדרת, ורוב ככל אלו שמשתמשים במושגים הללו אינם מבינים אותם בעצמם. זה לא באמת אומר משהו, ובטח שאין לזה שום השלכה מעשית. אז מה נשאר? הגיוס? כיום יש כבר חרדים לא מעטים שמתגייסים או לפחות תומכים עקרונית בגיוס. תורה מגנא ומצלא, או חשש מקלקול בצבא? גם זה קיים בחוגים לא חרדיים. אגב, המאבק על הגיוס אינו קשור בשום צורה ליחס לציונות אלא לבדלנות. אבל בדלנות, הפרדה בין המינים, התנגדות לכל רעיון חדש, הישמעות לדעת תורה של רבנים וראייתם כאדם עליון שחסין מביקורות ומטעויות (ועוד לא הזכרנו באבות, 'מקובלים' ושאר ירקות), כל אלו מאפיינים גם חוגים ציונים-דתיים כאלה ואחרים (חרד"לים) ואפילו מסורתיים. קשה לשים קו ברור בעניינים אלו.

בסדרת טוריי על אורתודוקסיה מודרנית (475 – 480) ניסיתי לשרטט מפה של יחסים שונים להלכה, ולאבחן בתוך העולם המחויב להלכה (האורתודוקסי, ואולי גם קונסרבטיבי) בין מודלים שונים של מחויבות הלכתית. ההבחנה העיקרית שם הייתה בין שמרנות פשטית למדרשית, אבל גם הבחנות אלו לא מצליחות לרדת לשורשה של החרדיות, שכן כפי שהסברתי שם מדובר בעיקר בהבחנה בין דתיות מודרנית לדתיות שמרנית, ולאו דווקא לחרדיות. במניפסט שנכתב מעט אחר כך התבססתי על הניתוח ההוא, והסברתי שהקו הזהותי הרלוונטי שחוצה כיום מחנות בעולם הדתי-חרדי אינו היחס לציונות אלא היחס למודרנה, כאשר משני צדדיו של הקו הזה מתחברות קבוצות חרדיות עם קבוצות דתיות לאומיות (ראו על כך גם בטור 665). לכן טענתי שקו פרשת המים הזהותי הרלוונטי בימינו אינו עובר בין חרדים לבין דתיים-לאומיים אלא בין מודרנים לשמרנים. החרדיות הלאומית היא חרדיות לכל דבר, וההבדל בין חרד"לים לבין חרדים לא מהותי יותר מההבדל בין ויז'ניץ לבעלז או לליטאים. מעבר לסיסמאות תיאולוגיות נלהבות שנשמעות מאד שונות, בחיים הממשיים ובפרט ביחס להלכה ולתורה, בהתנשאות, בבורות ובבדלנות הדמיון רב מאד. בטור 680 עמדתי על תופעות של שניות ותקיעות בעולם החרדי, אבל גם אלו תופעות וכשלים חברתיים ולא הגדרות אידאולוגיות.

אז מיהו ומהו בכלל חרדי? על מה בכלל אנחנו מדברים? על מי נסובה אמירתי בתחילת הטור שהחברה החרדית מלאה בבעיות? האם יש בכלל נושא למשפט הזה? האם באמת אין הגדרה לחרדיות?

לא בכדי אנשים שעוסקים בסוגיות הללו נוטים לעבור למחוזות הסוציולוגיה, כלומר להסיק שחרדיות אינה אידאולוגיה אלא סוציולוגיה. וגם אם יש שם אידאולוגיה, זו לכל היותר תגובה למודרנה (ולציונות?) ולא משהו מהותי, מה שבעיקר הביא לכינונה של חברה מסוג חדש, כלומר עדיין במחוזות הסוציולוגיה. הרב מנחם נאבת, בספרו החדש, חרדים אל דברו (שרק התחלתי לקרוא, וכצפוי ממש מרתק), מתקומם נגד הצגת החרדיות כתופעה חדשה, וטוען גם שלא מדובר רק בסוציולוגיה. הוא מנסה להעמיד את החרדיות על היחס המקדש להלכה ולתורה, ועל אופיו המסורתי של היחס הזה (ובכך הוא קושר בין חרדיות למסורתיות, בניגוד לאינטואיציות המקובלות). אמנם לא קראתי את כל הספר, אבל על פניו תיאור כזה נשמע לי תמוה מאד, שכן יחס כזה להלכה קיים גם בחוגים לא חרדיים. זה חוזר להיות שאלה של מינונים, ובעצם בעקבות הצעות כאלה נראה שההבדלות הללו (חרדי מול חרד"לי, דתי לאומי לא לייט, או אפילו מול מסורתי) הופכות להיות נטועות עוד יותר בקרקע הסוציולוגית ולא בזו האידאולוגית. אפשר כמובן להגדיר את כל בעלי המאפיינים הללו (כולל המסורתיים?) כחרדים, ובכך להפוך את התזה לטאוטולוגיה שאינה בת הפרכה, אבל זה לא ממש מעניין.

אפשר גם לטעון שמדובר באוסף מאפיינים, שאף אחד מהם אינו נייר לקמוס חד משמעי וחד ערכי, שכן בתופעות מורכבות עצם התקווה שיהיה נייר לקמוס כזה היא פשטנית ונאיבית. במקרים רבים אנחנו מוצאים בדיאגנוזה של מחלות גוף ו/או נפש, שצריכים להתקיים כמה מאפיינים מתוך קבוצה נתונה כדי לקבוע שאתה כזה או כזה (ראו על כך בדיון הכללי על הגדרות בסדרת טוריי על שירה, 107 – 113), ואולי זו גם ההגדרה שניתן לצפות לה בנושא שלנו. אבל אפיון כזה שוב מניח בעיקר סוציולוגיה ופחות אידאולוגיה. לכן, כאמור, מקובל לחשוב שאין באמת מאפיינים מהותיים לחרדיות.

בימים האחרונים התעוררו בי מחשבות נוספות בעניין. עד עכשיו גם אני הייתי משוכנע שחרדיות היא סוציולוגיה ולא אידאולוגיה, אבל בעקבות התחלת קריאת הספר של הרב נאבת ובעקבות שיעורים שאני נותן כעת בסדרת הדוגמטיקה, חשבתי על מאפיין אחר שאולי מהותי יותר לחרדיות מול כל שאר התפיסות והקבוצות הדתיות, ועליו רציתי לעמוד בטור הזה. אולי בכל זאת מצאתי כאן נייר לקמוס מסוים. אחרי שאתאר אותו אחזור ואנסה להסביר דרכו גם את המאפיינים הסוציולוגיים.

אוסיף עוד שתי הסתייגויות נחוצות. ראשית, אני בעיקר מתאר כאן ופחות שופט. גם אם יהיו אספקטים שאכתוב עליהם בצורה ביקורתית, זה אינו עיקר העניין. מטרתי כאן היא בעיקר דיאגנוסטית, לנסות ולהבין מהו חרדי ומהי חרדיות. עמדה אישית שלי אציג בסוף הטור. שנית, אל תצפו שהתיאורים שיבואו כאן יתאימו לכל אדם חרדי או דתי-לאומי. כדרכו של כל דיון כזה, מדובר בהכללות, אבל דומני שהן לוכדות את תורף ההבדל בין הקבוצות. כשעוסקים בתיאור של קבוצות גדולות לעולם יהיו שם חריגים אבל התיאור צריך להיבחן דרך התאמתו לתפיסות העקרוניות שבאות לידי ביטוי בקבוצה הנדונה ובהתנהלותה הקולקטיבית. אגב, גם לגבי החריגים, בדרך כלל כדאי לבחון על מה מבוססת החריגות שלהם (הבדל מהותי או השפעה צדדית, או אולי סתם בלבול וחוסר מודעות). אלו הנמקות הם נותנים לחריגות שלהם. לפעמים דווקא החריגים והנמקותיהם מבטאים בצורה חדה יותר את תפיסתו של הזרם המרכזי.

היכונו לביאת המשיח ולחיי העולם הבא

בשיעורים האחרונים בסדרת דוגמטיקה (שיעור 18-20), הגענו לשלושת העיקרים האחרונים של הרמב"ם מבין יג העיקרים (היסודות) שלו: הגמול (בעיקר בעוה"ב), ביאת המשיח ותחיית המתים. בדיון עליהם נפל לי אסימון כלשהו ביחס להבדל בין חרדיות לדתיות לא חרדית.

כבר לפני שנים רבות חשבתי על כך שהעולם הבא אינו נמצא בשיח הדתי הלא חרדי (גם בצד השמרני שלו). חשבו מתי בפעם האחרונה שמעתם רב או סתם אדם לא חרדי מדבר על עולם הבא? על גן עדן וגיהינום? או על שכר ועונש בכלל? אני לא זוכר ששמעתי זאת אי פעם. יש שתולים זאת בחולשת האמונה בעניינים מופשטים כאלה, אבל לדעתי המוקד הוא שונה לגמרי. חרדים רואים את העולם הזה כפרוזדור לעולם הבא. זהו הכרח שלא יגונה, אבל בסוף אנחנו כאן כדי להגיע לשם. המטרות שלנו הן שם, והאוטופיות שלנו כולן שם. לעומת זאת, ציונים-דתיים ואולי דתיים לא חרדים בכלל, מדברים בעיקר על תיקון העולם (הזה, כמובן), ולא ממש מתעניינים בעולם הבא. זה לא בהכרח בגלל שהם אינם מאמינים בו, אלא מפני שזה לא מוקד העבודה מבחינתם. בעולם הבא יהיה גמול כזה או אחר, אבל אנחנו פועלים בעולם הזה ובשביל העולם הזה. מטרתנו היא לתקן אותו, ואם נעשה זאת (או ננסה לעשות זאת) אז אולי נקבל גמול בעוה"ב.

אני חושב שאצל החרדים ההתעלמות מהשכר והדרישה לעבוד את ה' לשמה דורשת מאמץ רב, לעומת זאת אצל הדתיים-לאומיים זה דבר טבעי שבכלל לא מדובר. העבודה הרגילה שם היא לשמה. פשוט כי כך צריך לחיות וכך העולם הזה יהיה טוב יותר. תפקידנו הוא לתקן אותו, באמצעות המצוות ובכלל, בעוד שאצל החרדים תפקידנו לקיים מצוות, ובמקרה הטוב שבו חרדים כן מדברים על תיקון עולם, כוונתם לקיום המצוות. המצוות אינן אמצעי לתקן את העולם אלא הן התיקון עצמו. שיח של תיקון עולם זר לגמרי לאדם החרדי. זה נשמע להם כמו חוקות הגוי, או רפורמיות. והמיזרוחניקעס? טוב, ידוע שהם חצי גויים וחצי רפורמים.

אם נעבור לעיקר האמונה הבא, השיח על המשיח, הוא בוודאי נוכח יותר בעולם הציוני-דתי. אבל הוא נוכח שם רק במישור של הפעולות שעלינו לעשות כדי להביא אותו. בסוף מדובר במשימות שלנו כאן ועכשיו. האמונה היא שהמשיח יובא על ידינו ולא ינחת עלינו. זה אינו רק גמול על מעשינו אלא משימת חיים. זו מטרת הבריאה להביאה למצב מתוקן יותר, ולא חלק מתורת הגמול. אחרי שפעלנו נכון התוצאה היא שהמשיח מגיע (ולא הפרס), אבל זה לא עניין מהותי. לא בכדי אמר ישעיהו השלישי, במתינותו האופיינית: "משיח לעולם יבוא. כל משיח שהגיע הוא משיח שקר". אצל החרדים המשיח הוא תקווה לעתיד ורוד ושליו יותר. זה ינחמנו מעצבון ידינו ומהעולם הדפוק שבו אנחנו חיים עכשיו. כך נצליח לברוח מהעולם הזה. זה כמובן לא דורש פעולות מאיתנו כאן ועכשיו, למעט קיום מצוות והימנעות מעבירות. מבחינתם הבאת המשיח היא עניין של ציפייה פסיבית ("ציפית לישועה?") ולא של דרך פעולה. ימות המשיח והציפייה להם לתפיסתם הם תחליף לעולם הזה, דרך לצאת ממנו ולהתגבר עליו. לעומת זאת, אצל הדתיים-לאומיים המשיח הוא משימה והתוויית דרך פעולה לזמן הזה ממש. יש לחיות הכי מעורב והכי נכון בעולם הזה כדי לתקנו, וזה יביא את המשיח. אם הוא יגיע בסוף או לא, זה פחות חשוב. העיקר שחיינו נכון וניסינו להביאו ותיקנו את העולם.

יתר על כן, יש גם הבדל באוטופיה שאמורה לשרור כשיגיע המשיח. מה יהיה כשהמשיח יבוא? הדתיים לאומיים יאמרו לכם שהעולם יהיה מתוקן יותר. ישרור בו שלום ויעבדו את השם ויהיה מוסר וחכמה וידע (ואולי גם מדע, אמנות ודמוקרטיה). מבחינת החרדים, המשיח יביא אותנו לחיים שלווים יותר וקיום מצוות ולימוד תורה אופטימלי (ולא דווקא לעולם מתוקן. ואולי זה גופו התיקון). מבחינתם, זהו האור שבקצה המנהרה החשוכה שבה אנחנו נמצאים מאז חטא אדם הראשון. שם נוכל סוף סוף לנוח (באסה, מבחינת הדתיים-לאומיים. חיים ללא צורך במשימות תיקון, מה טעם בהם?!).

כאן הגענו לעיקר השלישי: תחיית המתים. מבחינת החרדים זוהי בכלל אפוקליפסה. אחרי האוטופיה בעולם הבא לחזור שוב לעולם הזה?! חזון מחריד ממש. טוב, אפשר להתנחם בכך שהעולם אז יהיה אחר, שליו יותר. אנחנו נפגוש אז שוב את יקירינו, ובעיקר את רבותינו וצדיקינו (למרות שכבר פגשנו אותם בעוה"ב), ולכן השד לא נורא כל כך. אז בכל זאת אפשרי לייחל לתחיית המתים. לעומת זאת, מבחינת הדתיים-לאומיים חזרה לעולם הזה היא מאוויי נפש, חזון נכסף. היא נותנת לנו סיכוי נוסף לחיות כאן ולתקן את העולם הזה שמחכה לנו. מבחינתם, משימתנו היסודית היא כאן, והאפיזודה של העולם הבא היא כורח לא מובן. לא בכדי העולם הבא לא נוכח בשיח הדתי-לאומי. בני אדם מעדיפים להדחיק סיוטים.

העולם והחיים כמסלול 'רינגו'

קורס מפקדי טנקים בצבא כולל כמה מסלולים שכל חניך אמור לעבור. מסלול הוא מגוון של אתגרים שעומדים בפניו כמפקד טנק כשהוא צריך לבחור את דרך הפעולה הנכונה לכל אחד מהם (רימון, מקלע, תותח, בריחה, דריסה, הזעקת עזרה וכו'). המסלול האחרון הוא מסלול 'סולו', שבו החניך מתמודד לבדו עם האתגרים הללו (בלי ה'גנן' שמלווה אותו). המסלול הלפני אחרון מכונה שם מסלול 'רינגו'. בניגוד לכל המסלולים האחרים שבהם החניך יודע מראש מה צפוי לו בכל שלב, במסלול 'רינגו' צצות התקלות ואתגרים לא צפויים והחניך צריך להגיב אליהן בזמן אמיתי (אני חושב שהכינוי 'רינגו', הוא בעקבות השולף הידוע מספרי הכיס של המערבונים).

מבחינת האדם החרדי והחברה החרדית, העולם הוא מסלול רינגו. הקב"ה מעביר אותנו דרך העולם כשכל פעם צץ בפנינו אתגר חדש. המטרה שלנו היא להתגבר על האתגרים, להגיב אליהם נכון ולשרוד בשלום עד לעולם הבא. שם ורק שם ניתן יהיה לקבל שכר על עמלנו ולנוח ("במתים חופשי", "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של עשיו" וכדומה). זהו עולם שכולו טוב וארוך וכו', האור בקצה המנהרה או הטרקלין בקצה הפרוזדור. שימו לב שלמרות שהמושגים הללו מעוגנים בתלמוד ובספרות התורנית בכלל, הם נשמעים ממש זרים לאוזן לא חרדית. לא משתמשים בהם ולא חושבים כך. החרדים מודאגים מכך שיעברו את מסלול המכשולים בשלום, וזה כל עניינם בעולם. מבחינתם, יראת שמים נמדדת ביציאה בציון מקסימלי ממסלול הרינגו של העולם.

ניתן לדמות זאת באמצעות ההלצה הידועה על האברך שרצה לתת מתנות לאביונים בפורים, אבל לא מצא אביון ראוי. הוא פנה לראש כנופיית השודדים דמתא, וביקשו שיועיל בטובו לשדוד בהקדם ומבעוד יום איזה יהודי טוב כדי שיהיה לו עני מהודר לקיום המצווה. זו נשמעת לכם בדיחה, אבל לדעתי היא משקפת אל נכון את התפיסה החרדית. לולא היה איסור לשדוד לא בטוח שלא היו עושים זאת בפועל. בסך הכל אני הרווחתי מצווה והוא לא הפסיד. ממש זה נהנה וזה לא חסר (אם כי מצוות לאו ליהנות ניתנו). מבחינת האברך החרדי מתן הצדקה הוא מבחן עבורו שעליו לצלוח אותו בשלום כדי להגיע לעולם הבא באופן המיוחל והמושלם ביותר. הוא לא רואה מולו את העני ואת צרכיו אלא את המצווה. הוא יכול לרדוף אחרי הצדקה יומם ולילה בדבקות רבה, אבל מטרתו אינה תיקון העולם ושיפור מצב העניים אלא שיפור מצבו הרוחני. גם אם הוא יראה את העני זה רק מפני שזהו קיום מהודר יותר של המצווה (כמו אותו יהודי שמקיים מצוות לשמה כי על זה מקבלים יותר שכר).

האם מדובר בעבודה לא לשמה?

נחוצה כאן הבהרה חשובה. איני מדבר כאן על אגואיזם במובנו הפשוט, ובוודאי לא על עבודה לא לשמה. איני טוען שאותו אברך בהכרח נותן צדקה כדי לזכות לשכר בעולם הבא. האברך הזה יכול לעבוד לשמה ולא לשם שכר, אבל מטרתו היא ביצוע המצווה כי זה רצון ה', ולא שיפור מצבו של העני. טענתי היא שמבחינתו העני הוא 'מטרת דמות' במסלול הרינגו של החיים, ועליו לצלוח את המסלול בציון מקסימלי ושלם ככל האפשר, שכן זוהי תמציתה של עבודת השם מבחינתו. מי שעושה זאת לשם שכר עובד לא לשמה, אבל כאן אני מדבר על הבחנה בין שני מודלים של עבודה לשמה. אבהיר זאת יותר דרך דבריי בטור 236, שבו הגדרתי את המושג 'סוליפסיזם רוחני'.

סוליפסיזם הוא תפיסה שכופרת בקיומו של עולם חיצוני. עבודת ה' מהסוג שתיארתי כאן היא סוליפסיזם רוחני, שכן מבחינתי רק אני קיים מול הקב"ה, וכל האחרים לא באמת קיימים כאן. הם כולם בגדר מטרות דמות במסלול שלי, אתגרים שעליי לצלוח בשלום. כדי לחדד זאת, הבאתי שם גם את הגמרא בב"ב שעוסקת בהגדרת מצוות צדקה (האם זה למען העני או למען הנותן), ואת דברי הרמב"ם בעניין, ובפרט את הנפ"מ לגבי מתנות לאביונים מפרוז למוקף או להיפך: אם המתנה היא עבור העני יש לתת לו לפי הפורים שלו, אבל אם המטרה היא הנותן אז אולי יש לתת את המתנה בפורים של הנותן (אפשר כמובן לפלפל בזה). שימו לב ששני אופני הפעולה הללו יכולים להיחשב כמצווה לשמה (כלומר לא בשביל שכר). ההבדל הוא בין תפיסה שרואה את הנתינה כשהמקבל במרכזה או כשהנותן במרכזה. גם אם הנותן הוא במרכז העניין, אפשר לדבר על תיקון נפשו של הנותן או סתם ריצוי של הקב"ה באמצעות הציות, ולא בהכרח על שכר שהוא יקבל. לכן זו אינה בהכרח עבודה לא לשמה. יש כאן תפיסה שהוא במרכז, והעולם וכל האחרים הם רק מטרות דמות, אבל הוא פועל לשם שמים. הוא מתקן את עצמו כי זה רצון ה'. בקיצור, אם מטרתו של החניך במסלול היא לתקן את עצמו זוהי עבודה לשמה, ואם מטרתו לקבל שכר זוהי עבודה שלא לשמה. ואם מטרתו לתקן את העולם? אה, אז הוא פשוט לא חרדי.

ההבדל בין סוגי הפעילות בעולם

מההבחנה הזאת ניתן להבין את היחס לציונות של שתי הקבוצות. הציונות קמה במטרה לשנות משהו בעולם. הציונות הדתית הצטרפה אליה וצבעה זאת בצבעים דתיים, אבל עדיין הצירוף הוא טבעי. המטרה היא לתקן משהו ולהביא לשינוי בעולם. החרדים מבחינתם סבורים שעלינו רק לצלוח את העולם בשלום. לשתף פעולה עם חילונים, לקחת אחריות, לא בא בחשבון. הרי אנחנו עלולים להיכשל בעבירות או "להתקלקל" רחמנא ליצלן. מבחינתם הערך של להגיע שלם לעולם הבא גובר על הכל. העולם הזה אינו מעניין שכן מדובר רק בפרוזדור, שערכו לכל היותר אינסטרומנטלי. הדאגה לקלקול כחזות הכל עומדת גם בבסיס ההתנגדות לגיוס, וגם כאן ניתן לראות את ההבדל המהותי בין הקבוצות. משני הצדדים חוששים מקלקול, אבל הדת"ל סבורים שאי אפשר לקפוא ולהשאיר את העולם מקולקל ומסוכן, גם אם כרוכות בזה סכנות רוחניות. תיקון העולם גובר. החרדים משאירים את תיקון העולם לאחרים, ומציבים את המטרה להגיע בשלום ובשלימות לעולם הבא (בבחינת "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות קיימתי". שלם בגופו ובממונו וכו').

תוכלו להיווכח כאן שלמרות ההשפעות החרדיות על החרד"לים, בתמונה הזאת החרד"לים הם לגמרי בצד הציוני-דתי ולא בצד החרדי. הם בהחלט פועלים כדי לתקן את העולם. גם אצלם אין שיח על עולם הבא, והמשיח הוא מטרה שמכוונת את פעילותנו העכשווית לתיקון העולם ולא יעד נכסף ואוטופיה של שלווה בחווה. לכן תחושתי היא שההבחנה הזאת אכן לוכדת את ההבדל בין הקבוצות במובן אותנטי, שכן כל הגוונים משני הצדדים מצטרפים כאן לאגף ה'נכון'. הסוציולוגיה באמת משקפת את המהות.

שימו לב גם לסוגי הפעילות הוולונטרית שנעשים בשתי הקבוצות הללו. החרדים עוסקים בצדקה וחסד, גמ"חים, ארגונים לקיום מצוות (פדיון פטר חמור, הפרשת חלה, אפיית מצות, השמטת הקרקע בשביעית), או בדאגה לאנ"ש ולאינטרסים ועמדות הכוח שלהם כדי שיוכלו להמשיך לחיות בחממה ולשרוד. לעומת זאת, בצד הציוני-דתי הפעילות היא בעיקר לתיקון החברה והעולם (לפי דרכם וערכיהם כמובן): לשנות את החינוך הכללי במדינה, את המרכיבים הדתיים במדינה, ארץ ישראל השלימה והתיישבות (מימין), או שלום, דאגה סוציאלית לחלשים וזכויות אדם (משמאל), הרבנות הראשית וכדומה. כל אלו פעולות שמטרתן אינה מגזרית, גם אם הן צבועות בצבעים האידאולוגיים של החברה הזאת. אופיו של התיקון נקבע לפי ערכיהם, אבל הפעולה נעשית לתיקון העולם.

הסתכלו על השמיטה למשל, שהיא לכאורה מטרה הלכתית ודתית מובהקת. בציונות הדתית פועלים לקידום היתר המכירה שמנסה להציע פתרון ממלכתי לשביעית, ולוקח בחשבון את כלל הציבור וכלל החקלאים. בעולם החרדי יש "שמיטה למהדרין", כלומר פתרונות אישיים שלא מתעניינים במיוחד במדינה ובחקלאים. מייבאים תוצרת פלסטינאית כדי לא להיכשל חס ושלום באיסור שביעית החמור, או באיסור "לא תחנם" של מכירת קרקע לגוי (ולצורך זה מסייעים להעביר את כלל השטחים בישראל לגויים על ידי פגיעה בחקלאות ועידוד החקלאות הפלסטינאית). וכמובן דואגים לקרן השתלמות לחקלאים שמובירים את שדותיהם על חשבון החברה כולה, ושכל השאר יישרפו (ראו בטור 691). זו דוגמה נהדרת להסתכלות על הפרט ודרגתו הרוחנית מול טיפול במצב הכללי.

הפעילות הכי קרובה לתיקון עולם בחברה החרדית היא פעילות להחזרה בתשובה, שכמובן קיימת שם בהחלט. אבל גם את זה קשה להגדיר כפעולה לתיקון העולם כפשוטה, מכמה סיבות. ראשית, זוהי פעולה שנועדה בעיקר לחיזוק המחנה שלך ולא לתיקון כללי של החברה. פעולה סקטוריאלית. גם מבחינת אופייה היא פועלת על יחידים ולא על מבנה החברה (בוא אלינו ושפר את מצבך בעוה"ב). ועוד, יש בפעולות כאלה בעצמן משום מצווה (לא תעמוד על דם רעך והוכח תוכיח), ולכן זו לא ממש פעילות אלטרואיסטית למען האחר אלא זה יכול להיות למען עצמך (וכבר אמר המשגיח בישיבת 'נתיבות עולם' – לבעלי תשובה – כשהייתי שם: בקשר עם משפחתכם, אל תנסו כל הזמן להחזיר אותם בתשובה. אתם עושים זאת בעיקר כדי לחזק את הביטחון העצמי שלכם בצעד שעשיתם, ולא לשם שמים). וגם בגלל שמדובר בשיפור מצבו של האדם שמולך לעולם הבא שלו, זה לא ממש תיקון המצב בעולם הזה, בטח לא באופן ישיר. אחת האינדיקציות לכך היא הזהירות של החברה החרדית מהתקרבות לבעלי התשובה (ונישואין עמם). המצוקות שלהם ביחס להשתלבות בחברה החרדית הסובבת, מבטאות שגם בהקשר זה החשש מ'קלקול' או בעצם מירידה במעמד החברתי שלי גובר על הרצון לתקן או לתרום לאחר. אין בכל זה כדי לומר שפעילות כזאת היא פסולה. ממש לא. אני לגמרי בעד החזרה בתשובה. הוא הדין לגבי גמ"חים וצדקה וחסד. אבל הרשימה הזאת יכולה להבהיר את טענתי שגם הפעילויות החיוביות לא נעשות שם לתיקון העולם במובן המקובל.

תיקון חברתי פנים חרדי

פעילות לתיקון החברה, אפילו זו החרדית, לא נעשית בעולם החרדי בכלל. מעבר למאפיין הכללי שתיארתי, עניין זה נובע כנראה גם מהתפיסה שהחברה החרדית היא מושלמת, אז מה יש לתקן?! אנשים יכולים להיות פגומים פה ושם, אבל לתקן את החברה זו ממש כפירה בעיקר (זה מניח שהעקרונות החרדיים לא מושלמים).

אמנם בשנים האחרונות מתחילות להיעשות גם פעולות כאלה, אבל יש להן שני מאפיינים ששומרים על רוחן החרדית: 1. הן נעשות נגד החברה החרדית ובשוליה. 2. הן לעולם מתמקדות בשינויים בתוך החברה החרדית ולא בחברה הכללית. אני מדבר על פעולות נגד הטרדות מיניות, קידום מעמד נשים, לימודים ועבודה, גיוס לצבא וכדומה. את הפעולות הללו בדרך כלל עושים חרדים מודרניים, ולכן זה נתפס כפעולות לא חרדיות וזוכה להתנגדות קשה מהחברה ומהנהגתה. וכמובן הפעולות הללו נעשות כולן לתיקון החברה החרדית ולא לשיפור המצב הכללי במדינה (אפילו הגיוס בדרך כלל ממוקד בהטבת המצב החרדי ולא בתרומה לצבא. ראו לאן מכוונים את המתגייסים). כך שהממד החרדי נשמר בהחלט גם בהן.

אני חווה זאת מקרוב בהתארגנות 'הנתיב השלישי' שמנסה לחבר חרדים עם דת"לים. שוב ושוב מתברר שהצד החרדי לא מדבר בשפה של תיקון חברתי כללי. לכל היותר מדובר על תיקון החברה החרדית, ובעיקר קידום אינטרסים אישיים (כמו השכלה ופרנסה). מעטים מאד שם מדברים בשפה של תרומה לחברה, או תיקון כללי יותר, ואפילו תיקון של היהדות. עד עכשיו תליתי זאת בפירמידת הצרכים של מאסלו, שמלמדת אותנו שככל שאדם נמצא במצוקה קשה יותר כך הוא פחות יעסוק בתיקון העולם. הוא טרוד באינטרסים ובחיים האישיים שלו, ואין לו פנאי נפשי לעסוק בעולם הרחב. מן המפורסמות הוא שתיקון העולם הוא מותרות ששמורות לאנשים שחייהם סבירים ומעלה. החרדים מתמודדים עם מצוקות קשות ולכן אין פלא שאינם עוסקים בתיקון העולם. זה כמובן נכון, אבל דומני שזו אינה כל התמונה. ברקע קיים גם המאפיין החרדי שתיארתי כאן. הפוקוס החרדי אינו על החברה והעולם אלא על הפרטי והאישי. על אינטרסים ולא על אידאלים.

כמה פעמים בעבר כתבתי שהחרדים הם קבוצה מאד לא אידאולוגית. הם לא פועלים לפי ערכים מנוסחים וגמישותם הפרגמטית לפעמים מעוררת השתאות. עיקרי אמונה יכולים להפוך בין רגע לעורבא פרח (הבאתי לכך דוגמאות כמו השתתפות בממשלה ובקואליציה, נשים במועצות דתיות וכדומה). אגב, זה מעורר תקווה גם לגבי הגיוס. אם יהיו סנקציות וייווצר צורך, מהר מאד יימצא גם ההיתר והדרכים לעקוף את עיקרי האמונה המוחלטים שקיבלנו מרבותינו מצוקי ארץ. אם תשוו לזה את הציונות-הדתית תראו ששם מדובר בחברה מאד אידאולוגית ולא גמישה. האוונגרד החרד"לי שלה בוחן כל צעד וכל אמירה במשקפיים אידאולוגיות קפדניות מאד. העבירה הכי חמורה מבחינתם היא פשרה או ויתור על עקרונות. הפשרנות ההלכתית שקיימת בחלקים נרחבים שלה, קיימת פחות באידאולוגיה ובהתנהלות החברתית שלה. אגב, אני חש חובה להוסיף שפרגמטיות בעיניי אינה חיסרון. יש לה בהחלט צדדים חיוביים, ובה במידה היעדר הגמישות אינו בהכרח יתרון. כאן אני רק מתאר ולא שופט.

מאפיינים חברתיים

למעלה הצגתי כמה מאפיינים של החברה החרדית, אבל טענתי שהם לא יכולים להגדיר חרדיות, שכן זו אינה אידאולוגיה אלא מאפיינים חברתיים. כעת ברצוני להסביר אותם על רקע התיאור האידאולוגי שנתתי עד כאן. אם הוא מצליח להסביר את המאפיינים החברתיים, אזי הסוציולוגיה יכולה להעיד על המהות.

אתחיל עם השמרנות החרדית. שמרנות היא שימור של המצב הקיים ואי חתירה לשינוי ושיפור. ושוב, זה יכול להתפרש כאמונה עיוורת בעליונות העקרונות והאידאלים החרדיים הקיימים (כאמור, ניסיון לשינוי העקרונות הוא 'כפירה בעיקר'). אבל לדעתי יש כאן עוד משהו: שינוי כזה הוא תיקון עולם ואנחנו לא עוסקים בתיקון העולם אלא בשרידות מיטבית כדי להגיע לאור שבקצה. חברה שלא עוסקת בתיקון עולם תהיה חברה שמרנית. תיקון החברה מעצם מהותו הוא שינוי. אוונגרדים שמתקנים עולם עושים מהפכות ופועלים נגד השמרנות. מודרנה באה בדרך כלל עם מהפכנות. אומר יותר מכך: חרדים יכולים לתקן את העולם (או יחידים בתוכו) במובן של תיקון חריגות מהעקרונות והגעה למצב שלם יותר, כלומר כזה שמתאים לעקרונות. מדובר במחיקת חריגות מהעקרונות והשבת המצב לקדמותו. הם לעולם לא יתקנו את העקרונות עצמם. כלומר תיקון העולם הוא תיקון פגמים ביחס מודל האוטופי המושלם שכבר מצוי בידינו. אין שם חיפוש אוטופיות אחרות, טובות יותר. יש פגמים בצניעות שמחריבים את העולם ולכן יוקמו תנועות וקמפיינים לשיפור המצב. המטרה היא הצלת העולם הבא של כולנו, אבל שום דבר לגבי העולם הזה. אף אחד לא יעלה בדעתו לבחון את עקרונות הצניעות וההפרדה החרדיים ולשאול האם אולי נכון לתקן אותם בנסיבות החדשות. ושוב, איני שופט כאן ולא אומר שצריך לתקן. אני רק מצביע על העובדה שלא תמצאו שם תהליכי תיקון ושינוי במובנים מהותיים.

כבר הזכרתי את חוסר המוכנות לקחת סיכונים למען קידום החברה והעולם. סיכון כזה עלול לפגוע בעולם הבא שלי, וכשמולו עומד רק שינוי ותיקון בעולם הזה אין מה לדבר על ויתור. לכן לא יתקבלו למוסדות החינוך ילדים וילדות שעלולים "לקלקל" את חניכינו הטהורים. למרות שזה יכול לזרוק לפח מאות אלפי ילדים ולמסור אותם לחינוך שנראה לנו פגום מיסודו. אבל הקלקול של ילדינו מסכן את העולם הבא שלהם. אז בשביל מה בכלל אנחנו כאן?! חשבו על ערך האינטגרציה בעולם הציוני-דתי והכללי, ותראו שהוא אינו קיים בכלל בעולם החרדי. הפרט ויעדיו הרוחניים (או שרידותו הרוחנית) עומדים במרכז, והם דוחים כל ראייה כללית של תיקון העולם ותרומה אליו.

זוהי תמציתה של גישת 'תיבת נוח'. העולם כולו הוא אוסף אתגרים ועלינו להתגונן מפניהם. בוודאי שלא נקבל ולא נקדם ערכים חברתיים. אנחנו לכל היותר מקדמים מצוות וקיומן למרות העולם ולא עבורו. מבחינת החרדים, העולם כולו הוא מבול שמטרתנו העיקרית היא התגוננות מפניו ולא תיקונו. החסידים, שבמקור ממש לא היו חרדים אבל היום כבר כן (כתבתי לא פעם שכיום הציונות-הדתית היא החסידות האמתית היחידה, אולי למעט קבוצות בשולי הממסד החסידי, כמו חב"ד וברסלב), מביאים על כך את ההבחנה בין נוח לאברהם. חשבו על קבוצת אנשים בחדר קר. נוח לובש פרווה ומציל את עצמו מהקור, ואברהם דואג להדליק תנור שיחמם את כולם.

אמי תליט"א נהגה לגחך על הפיוט לשבת שמדבר על "ברבורים ושליו ודגים". אנשים שרים אותו עצומי עיניים בכיסופי נפש, כשתכלית הכוסף היא לאכול ברבורים ודגים. לא נשמע כמו מאוויים רוחניים במיוחד, לא? זו הפסגה הרוחנית של שבת קודש? החסידים יסבירו לכם שזהו תיקון החומר, הפיכתו לערך רוחני. בשבת אפילו אכילת מעדנים היא ערך רוחני. אבל הליטווקים סתם משתוקקים לקצת הרווחה ממצוקות היומיום. אלא שיש עוד אפשרות: אולי באמת בלי קשר לרוחניות, מותר גם לרצות קצת ליהנות מהעולם?! העולם נועד לשימושנו והוא לא פסול. אנחנו לא כאן רק כדי להתגונן מפניו וליצור לו אלטרנטיבות בועתיות.

חיי העוני והמצוקה הכלכלית והחברתית אינם נתפסים רק ככורח בחברה החרדית. לדעתי זו לא רק מוכנות לשלם מחירים עבור האמת, למרות שגם זה קיים שם. יש כאן האדרה של נזירות מן העולם. עוני ומצוקה הם אידאל, שכן יש בהם בידול מן העולם (חוץ מזה שהם נותנים להנהגה שליטה בציבור הרחב). חיים נהנתניים אינם פסולים בגלל שנהנתנות היא בעייתית אלא בגלל היעדר הבידול מהעולם. אלו שני פירושים שונים למימרא "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ובתורה אתה עמל…". האם זה כורח לשלם מחירים עבור האמת, או שדרכה של תורה דורשת התבדלות מהעולם, מערכיו, מההנאות שבו, ובעצם מכל אשר בו. אפילו הוצאת התלמוד או התורה בצורת הדפסה שונה (כמו אצל שטיינזלץ), זוכה להוקעה כסטייה מדרך אבותינו. זו השפעה של העולם החיצוני רח"ל, ועלינו מוטל לשמור את פך השמן הטהור נגד העולם.

בטור 680 עמדתי על השניות שקיימת בחברה החרדית. אנשים יכולים להיות משוכנעים ברעיון כלשהו ובו בזמן לנהוג אחרת. כך, לדוגמה, הם יודעים ש'גדולי הדור' הם מינוי של לבלרי יתד נאמן, ושהם מתומרנים על ידי עסקנים ושאין להם מושג לגבי מה שהם מדברים עליו בנחרצות כה רבה, ועדיין שומעים בקולם ורואים בהם נציגות מוסמכת של הקב"ה. השכל הישר והעולם הם עצת היצר. התורה היא משהו שאמור להיות מנותק מהעולם ורצוי גם מאד לא הגיוני ולעומתי לכל מה שאנחנו חושבים. כזכור, דעת בעל'בתים היפך דעת תורה. הם יודעים שהטלפונים הכשרים הם בעיקר עניין כלכלי, אבל זה לא משנה את מעמדם כלאו דאורייתא ועיקר אמונה חרדי (לפחות ברשות הרבים). הם רוצים פרנסה והשכלה ושילוב בעולם, אבל רואים בכל זה עצת היצר. הסיבה לכך היא שזה נתפס כמשהו שבא מהעולם, ולכן בהגדרה סותר את דעת התורה ואת התורה עצמה. זה הגיוני מדיי כדי להיות כשר (too good to be KOSHER).

כך גם הם מבינים בתוכם שמוסר הוא חשוב, כמו שכל אדם מבין זאת, אבל בעצם אמונתם מורה להם שזה עניין חילוני-רפורמי שעלינו להדחיק ולהתעלם ממנו. בעולמו של בן תורה יש רק הלכה. יש גם מוסר (במילעיל) שעניינו התקדמות רוחנית והלכתית, אבל לא מוסר (אתיקה). לפעמים יש זהות בין שני אלו, כשעקרונות המוסר יש להם ביטוי גם בהלכה, אבל זה בעיקר בגלל ההלכה שבדבר ולא בגלל המוסר. המוסר והדמוקרטיה הם עצת היצר, גם כי הם באים מבחוץ, ובעיקר כי הם באים לתקן את העולם ואת החברה, ובטח אם יש להם מחירים במישור האישי (העולם הבא שלי עלול להיפגע). לכן חובה דתית להתעלם מהם ולדכא את ייסורי המצפון ביד גסה. אני חושב שרק כך מצליחים בעולם החרדי ליצור את האטימות והאדישות המזעזעת כלפי שאלת השוויון בנטל ואת ההתעלמות המחפירה ואי ההבנה היסודית מהמצוקה של כל סביבתם. הרי יש חשש לקלקול, וזה דוחה את כל התורה כולה. שאחרים, שבין כה וכה חייהם לא שווים כלום, ימותו עבורנו.

בבועה המתבדלת של החרדים אין חטופים ואין הרוגים ובוודאי שאין חיילים חללים, כך שההתבדלות הזאת בונה את עצמה. בגללה הם באמת לא חשים את מה שקורה מסביב, אבל זה מכוון. תיבת נוח מגינה עלינו מהעולם ומהשפעותיו. מכאן יכולה גם לבוא ההתעלמות הגדולה מהעולם. עניינם של החרדים הוא לדאוג לכך שכל אחד יגיע לעולם הבא בשלימות ובלי סיכונים, גם אם זה יקרה מהר מהצפוי בעזרתם האדיבה של שכנינו. ואם צריך, אז שהעולם יילך לעזאזל (אלא אם כן יתחילו להיפגע השירותים שהעולם הזה נותן להם, כמו מימון וכדומה). מיסוי על שתייה ובקבוקים ועל כלים חד פעמיים שמזהמים את הסביבה כל עניינו מבחינתם הוא הרצון לפגוע בחברה החרדית. הם לא מכירים בכלל את השיח של תיקון העולם ושיפור מצבו. של איכות סביבה, בעיות אקלים, ואפילו לא שאלות רפואיות ארוכות טווח. הטווח הארוך שלהם הוא העולם הבא. בעיות רפואיות יטופלו בטווח המיידי רק כשהן מתעוררות בפועל, שכן אין חשיבה לטווח ארוך. לכן גם אין שום היתר לניתוחי מתים או סלילת כבישים, שכן כל אלו פוגעים בערך דתי מידי ונעשים למען תועלות בטווח הארוך. ושוב זו לא רק פירמידת מאסלו שגורמת להתמקדות בטווח המיידי. יש כאן אידאולוגיה ותפיסה עקרונית. מבחינתם המוסר והחובה לשאת בנטל החברתי ולדאוג לתיקון ושיפור העולם הם עצת היצר, ותרבות המערב. אנחנו אמורים לשרוד כאן ולהגיע לעולם הבא בלי להתקלקל. הא ותו לא.

סיכום: 'בני עולם הזה' ו'בני עולם הבא'

דומני שהתמונה שתיארתי כאן נותנת פשר מהותי לחרדיות. יש כאן תפיסת עולם מהותית ולא רק סוציולוגיה. הסוציולוגיה היא פועל יוצא של תפיסה ואידאולוגיה. חרדי הוא מי שרואה עצמו 'בן עולם הבא', ומבחינתו העולם הזה הוא רק פרוזדור שיש לעבור אותו בשלום ולשרוד לטובת השלב הבא. דתי לאומי הוא 'איש העולם הזה', שרואה את עיקר תפקידו בתיקון העולם הזה, ואת העולם הבא כבונוס שמגיע בסוף (או שלא). המאפיינים האחרים הם בעיקרם פועל יוצא של ההבדל הזה.

חשוב לשים לב שההבדל הזה מחבר את כל הקבוצות החרדיות מחד והלא חרדיות מאידך. כאן לא תמצאו חיבור בין חרדים לחרד"לים. החרד"לים נמצאים לגמרי בצד הלא חרדי של המשוואה, שכן הם אפילו יותר אידאולוגיים ויותר מתקני עולם (לפי מושגיהם) מאשר הדת"לים המודרניים (שתפיסתם לתיקון העולם שונה, אבל עדיין מאמינים בתיקון העולם במשימה הדתית הבסיסית). גם חרד"לים לא מדברים על עוה"ב אלא על תיקון העולם הזה במלכות שד-י.

לסיום, עליי לחזור ולהדגיש נקודה חשובה. יש לי ביקורת קשה על החרדיות, אבל הטור הזה התמקד בתיאור ולא בשיפוט. זוהי רק דיאגנוסטיקה. כדי לחדד זאת, אביא את דברי הרמב"ם בתחילת פ"י מהל' תשובה:

א. אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

ב. העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.

ניתן היה להבין מדבריי שהלכה א מתארת את החרדים והלכה ב את הדת"לים, ולא היא. לא מדובר כאן על הנגדה בין עבודה לשמה לבין עבודה לא לשמה. ההבדל בין חרדים לבין דת"לים נעוץ בשתי תפיסות שונות של ה'לשמה' עצמו: החרדים מבינים שעבודת השם דורשת ממני עמידה מול הקב"ה ושאר העולם הוא מסלול רינגו. האנושות וכל היקום אינם אלא אוסף סטטיסטים שעניינם רק יצירת אתגרים עבורי כדי שאגיע שלם לעוה"ב. סוליפסיזם רוחני שמאפיין את החרדיות הוא תפיסה אחרת של עבודת ה' ושל התיקון הרוחני שהיא דורשת, אבל זו לא בהכרח עבודה לשם שכר. לעומת זאת, הדתיים הלא חרדים רואים את עבודת השם כמשהו שעניינו תיקון ובניית העולם הזה.

במישור התוצאות נקבל גם קורלציה לעבודה לא לשמה בצד החרדי ולחילון בצד הדת"לי. אצל חרדים העבודה לשם שכר היא תוצאה מתבקשת (גם אם לא הכרחית), שהרי אם העוה"ב נמצא במוקד ובעוה"ז אני במצוקה, אך מתבקש הוא לשים במוקד העניין שלי את התוצאות העתידיות והבונוסים שאקבל. העוה"ב הוא נחמתי בעוניי. דורשים ממני לסבול כאן אז שיבטיחו לי משהו בעתיד, תכלית לעמלי. לעומת זאת, אצל הדת"לים בדרך כלל מדובר בעבודה לשמה, שהרי מבחינתם המוקד הוא תיקון העולם ולא אני עצמי (כמובן שיכול אדם להתמקד בתיקון העולם כדי לקבל מקסימום שכר, אבל זה לא טבעי כמו בצד החרדי של המשוואה). כך או כך, זוהי תוצאה של ההבדל ולא ההבדל המהותי עצמו. יש חרדים שעובדים את ה' לשם שמים בדבקות, שכל עניינם הוא לרצות את הקב"ה ולא דווקא לקבל שכר. ועדיין הם סבורים שהדרך לעשות זאת עוברת בתמונה של סוליפסיזם רוחני. יתר על כן, ברור שיש דת"לים שלא דבקים בתיקון העולם כי הם חלשים, ויש כאלה שעושים זאת לתקוות שכר. כולנו בני אדם.  ועדיין הדת"ליות והדתיות המודרנית גורסות שמשימתנו היא תיקון העולם. יתר על כן, מכאן אפשר גם להבין את החילון שמצוי יותר בצד הדת"לי. אם אתה מחובר לעולם ורוצה בתיקונו ורואה בתיקון העולם את עיקר עניינך, אך טבעי הוא שתגלוש לדבוק בערכי מוסר וליברליזם (דמוקרטיה) ומתוך כך תעמיד את ערכי ההלכה והתורה (הפרטיקולריים לכאורה) בשולי הדרך. זה לא ייראה לך הדבר החשוב.

אבל כל אלו הם תוצאות של ההבדלים ולא המהות שלהם. כאן השוויתי בין האידאולוגיות העקרוניות ולא בין צורות ההתנהלות של אנשים כאלה או אחרים.

סיום במבט אישי: בני שני העולמות

עד כאן רק תיארתי את שני הצדדים, והשיפוט נעשה מדי פעם כבדרך אגב. מטרתי הייתה דיאגנוסטית ולא ביקורת או שיפוט. אבל אני חש צורך להשלים את התמונה בהבעת עמדה אישית שלי. למרות הביקורת, אני לא לגמרי בצד הדת"לי בעניינים הללו. אני חש עצמי בתווך בין שתי התפיסות. ההלכה בעיניי לא נועדה לתקן את העולם. למיטב הבנתי, היא גם לא עושה זאת בפועל. המחויבות להלכה היא בעיניי מחויבות 'חרדית' לציית לציווי של הקב"ה ולעשות את הדברים לפי דרכו. בעיניי, מה שמעבר להלכה אינו פרטיקולרי ליהדות ולתורה, אלא ערכי מוסר שבהגדרה הם אוניברסליים (אין דבר כזה מוסר יהודי). כתבתי לא פעם שאני גם לא חושב שלומדים אותם מהתורה. במובנים הללו אני שייך לצד החרדי של המפה.

אבל יש כאן תוספת חשובה: בעיניי המוסר אמנם אינו חלק מההלכה אבל הוא כן מחייב. הקב"ה בהחלט מצפה מאיתנו להתנהגות מוסרית ולתיקון עולם. לא בגלל שיש מוסר ייחודי לנו (אחרת העולם לא היה מקבל אותו), אלא מפני שאנחנו בני אדם וכחלק מהאנושות מחויבים גם למוסר ולתיקון העולם ולא רק לקיום ההלכה, בדיוק כמו כל גוי (לא יותר ולא פחות. במובן הזה איני מסכים עם הדת"לים). את העניין הזה כדאי ללמוד מהגויים. בעיניי יש חשיבות רבה לתיקון זיהום האוויר והאקלים, לקידום המוסר בעולם, לשותפות בנטל בחברה בישראל, לליברליזם ודמוקרטיה וכדומה. אבל זאת למרות שלשיטתי זו אינה מצווה במובן המצומצם של המושג הזה.

טלו כדוגמה את השיח שמציג את הגיוס כמצווה עם מקורות וטיעונים הלכתיים. בעיניי זהו שיח משובש ועקום. לפעמים אני מתרשם שזה נעשה כדי לפנות לחרדים בשפתם שלהם ולנסות לשכנע אותם בכך שיש חיובים הלכתיים להילחם. הסברתי לא פעם שמדובר בשיקול שכל ישר של פיקוח נפש ולא במלחמת מצווה של "עזרת ישראל מיד צר" (ראו על כך למשל בטור 649). אז מחד זה אינו מצווה ומאידך זה כן מחייב. וזם גם לא ייחודי ליהודים וליהדות ולתורה. חובה להילחם מוטלת על כל אזרח בכל מדינה שנמצאת תחת איום. זה היה נכון באותה מידה גם אם היינו בבלגיה או בזימבבווה.

בקיצור, גם לדעתי העולם אינו מסלול רינגו, והוא לא נברא רק כדי שנתבדל ממנו ונברח מפניו. האנושות אינה אוסף של סטטיסטים שנועדו לאתגר אותי, וכשאני עושה משהו למענה זה לא נעשה רק כדי לתקן את עולמי הרוחני אלא בעיקר כדי להועיל להם (אני אשלח להם מתנות לאביונים בפורים שלהם ולא שלי). העולם נברא כדי שנחיה אותו במלואו, אבל בדרך ההלכתית. ההלכה והתורה לא באו להחליף את העולם אלא להוות קומה נוספת על גביו. במובן הזה אני חש בצד הדת"לי של המפה, אלא שבעיניי זה לא קשור להלכה ולתורה אלא לחובתנו כבני אדם (שגם היא תוצר של ציווי ודרישה אלוהית).

המודל החרדי דוגל במודל של קומה אחת: הלכה ותורה. המודל הדת"לי גם הוא דוגל בקומה אחת: התורה וההלכה שכוללות את הערכים האוניברסליים ואת החובה לתקן עולם. לעומתם, אני דוגל במודל דו קומתי, כאשר בקומה הראשונה אנחנו בני אדם, וככאלו אנחנו בני עולם הזה לגמרי על כל המשתמע מכך. ובקומה השנייה, הפרטיקולרית, אנחנו בני עולם הבא שפועלים כדי לקיים את רצון ה' בלי לתלות בזה בהכרח תיקונים חברתיים כאלה ואחרים. אגב, תיקונים של עולמות או ממדים רוחניים של המציאות דווקא בהחלט סביר שיש כאן (כתבתי לא פעם שהמצוות כנראה נועדו להשיג מטרות ויעדים רוחניים כלשהם), אבל זו עדיין יכולה להיות תפיסה של תיקון העולם (גם אם לא חברתי) של 'בני עולם הזה' ולא של תיקון אישי של 'בני עולם הבא'. כלומר מבחינתי זה נכון אפילו בקומה השנייה ולא רק בראשונה. בכל אופן, מתברר שפגשתי כעת עוד סוגיה שבה אני לא מסכים עם שני הצדדים שבמחלוקת.