פנינו לאן: מבט אחר על המצב העכשווי (טור 717)

בס"ד

בטור 710 עמדתי על לולאה שתוקעת את השיח אצלנו. כל צד לא מוכן להאזין ברצינות לצד השני, ואז נוצרת אצלו תחושה שאין לצד השני טיעונים, ולכן ברור שאם הוא בכל זאת  מחזיק בעמדתו הוא בהכרח רשע ו/או טיפש. אבל אם הוא כזה אין טעם להקשיב לטיעוניו, וחוזר חלילה. ברוב מוחלט של המקרים בשיח הציבורי אצלנו זה נכון לגבי שני הצדדים בוויכוח.

טענתי שם שהאזנה לשני הצדדים יכולה להוביל לגיבוש עמדות מושכלות ומאוזנות יותר, והראיתי זאת דרך דברי הבת קול שפסקה הלכה כבית הלל מפני שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. במקרים רבים עמדתך תעבור כך עידון ושכלול. אבל גם אם בסוף אינך משנה את עמדתך, בטוח שהיא תהיה מבוססת ומאוזנת יותר אחרי שתיקח בחשבון את טיעוני יריבך. כאן רציתי להביא לכך דוגמה קונקרטית יותר, ודרכה להציע הסתכלות מעט שונה על מצבנו בהווה.

מאמרו של מיכה גודמן

הטריגר לדיון הזה הוא מאמר של מיכה גודמן שפורסם בערב החג ב-YNET ובעיתון המודפס. אנשים מאד התלהבו מהמאמר וקיבלתי אותו הבוקר משני כיוונים שונים בוואטסאפ. גודמן מתאר את המתח בין לאומיות לליברליות שמתחיל במגילת העצמאות ומתחדד במחלוקת הפוליטית בימינו. טענתו היא שבתווך בין שני המחנות הקיצוניים ניצב מחנה שלישי, שאינו ממוצע ולא פשרה אלא שחי במלואן את שתי האידאות הללו, הלאומיות והליברליות, כולל הסתירה שביניהן ולא מוכן לפשר ביניהם וגם לא לוותר על אף אחת מהן. למחנה הזה אין ביטוי בשיח הפוליטי, ובגלל סיבות שונות (דעה על הדרך בה יש לנהוג במישור המעשי) הוא מצטרף לאחד משני הצדדים ובכך מאבד את ביטויו. הוא טוען שכעת יש הזדמנות לגבש את המחנה האמצעי הזה, כשצד אחד התפכח מחלומות השלום והצד השני מבין שאי אפשר יותר לפטור חרדים מגיוס (כן כן! זה תורף דבריו במקור).

המהלך הזה הוא גודמני קלסי. מיכה גודמן מאוהב בדיאלקטיקה של תזה ואנטי תזה, והסינתזה שלו היא לעולם חיים בסתירה. אחדות הניגודים. אני חושב שהמבנה הזה מתאר את כל חיבוריו. כמו תמיד, גם כאן חשבתי שאני מאד מסכים לרוח הדברים. אבל גודמן כהרגלו משרטט תמונה מושגית מושלמת מדיי. כפי שאסביר עוד מעט, אני לא חושב שיש התפכחות מרעיון השלום והפשרה. ההיפך הוא הנכון. לגבי הצד השני, זה שמתפכח מהפטור לחרדים, כאן יש כבר ממש היצמדות מלאכותית למבנה הדיאלקטי רק בשביל הסימטריה. כאילו שהפטור לחרדים היה הרעיון המארגן של צד ימין הלאומי. אני גם ממש לא מסכים לאחדות ניגודים וחיים בסתירה. בעיניי מונחים אלו מבטאים עצלות מחשבתית. במקום לדבר על אחדות הניגודים יש להציג משנה עקבית ומורכבת ולהראות שאין סתירה. זה נשמע מאד עמוק אבל בעיניי זה נונסנס עצלני.

אבל גודמן לגמרי צודק שהמרכז אינו קיים בשיח מפני שהוא מתפלג תודעתית ומינוחית בין שני הקטבים (שלא מוגדרים אצלו נכון). יתר על כן, לדעתי הצד הנעלם הזה הוא כן מרכז, וגם אם יש בו חיבור זה לא חיבור סתירתי בין לאומיות לליברליזם אלא סינתזה הגיונית ביניהם (לכל היותר עם קצת מתח. פראזות כמו סתירה ואחדות הניגודים הן מיותרות ומשקפות עצלות כאמור). גודמן מאוהב במבנה הדיאלקטי, ולכן נוטה להיצמד אליו במקרים רבים באופן מלאכותי. אבל אני חייב לומר שכמעט תמיד זו אמנם הצגה עגולה ואסתטית מדיי של הרעיון, אבל הרעיון כשלעצמו הוא נכון (קצת כמו לייבוביץ שכפי שכתבתי לא פעם, כמעט תמיד לוקח רעיון נכון, והולך איתו צעד אחד רחוק מדיי).

לצורך הדיון כאן, אתמקד במחלוקת העכשווית לגבי המלחמה. לשם שינוי, בלי חטופים ובלי רפורמה משפטית. בלי שחיתות ובלי ביבי ומשפטיו.

מבט על המחלוקת לגבי המלחמה

דומני שהתיאור הסכימטי שאתן כעת לא חוטא מדיי לאמת. צד אחד, שיכונה כאן לצורך הפשטות 'הממשלה', מדבר על הניצחון המוחלט, מיטוט חמאס, וחלקו מדבר על כיבוש עזה והתיישבות בה. הצד השני, שיכונה כאן 'המחאה', נתפס אצלו כבעל הזיות שלום, תבוסתן, ובעצם משתף פעולה עם האויב. על הסדר מדיני אין מה לדבר, בטח לא אחרי 7 באוקטובר. הצד השני, לעומתו, נוטה לחשוב שמדובר במלחמת שולל שאין לה תכלית. מלחמה לשמה שבה אין שום סיכוי לנצח (לא מנצחים רעיון). לכן מי שמנהל אותה הוא רשע ואופורטוניסט פוליטי, ו/או גורם משיחי שכל עניינו הוא כיבוש והתיישבות בעזה והשתלטות על היקום. אלו גם מבקרים את הממשלה על כך שאין לה תכנית לסיום המלחמה, כלומר מתווה ל"יום שאחרי" (שהרי ניצחון מוחלט אינו אפשרי, ולכן בהכרח צריך לחשוב מה לעשות אחרי שמפסיקים. לאן חותרים). בהקשר זה לא מפסיקים להזכיר את קלאוזביץ שהמלחמה היא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים, ומכאן שבלי מדיניות אין טעם במלחמה. שימו לב שלא הזכרתי במילה את החטופים, שכן סוגיה זו מטה כאן את השיח וכבר עסקתי בה לא פעם.

תחושתי בשבועות האחרונים היא שיש כאן דוגמה ברורה לתופעה שתיארתי בטור 710. אני אשנה מעט את המבנה של מיכה גודמן, ואטען את מה שטענתי שם שבכל צד יש היבט נכון וטיעונים נכונים. תמונה שלמה ומאוזנת יותר מתקבלת אם מנסים לחלץ משני הצדדים את ההיבטים הנכונים. מה שמייחד את הצדדים הקיצוניים (המחאה והממשלה) הוא שהם לא עושים זאת. הצד השלישי, שלא כמו שאוהב לומר מיכה גודמן, לא אמור לחיות בסתירה. אין כאן שום סתירה. אפשר ללקט את ההיבטים הנכונים מכל צד וליצור תמונה (קוהרנטית לגמרי) אחרת. שימו לב, כפי שטענתי בטור 710, זהו המצב כמעט תמיד, וכאן אנסה להדגים זאת.

הצד השלישי

בשבועות האחרונים ישנם קולות מעודדים מהצד של חמאס. נראה שהוא בהחלט במצב נואש ומאבד שליטה ברצועה. הוא מוכן להתפשר הרבה מעבר למה שהיה מוכן בעבר, אבל לא במחיר התאבדות. כי אם כבר מתאבדים אז עדיף בעיניו להתאבד ממש ולקחת איתו כמה שיותר ישראלים (ופלסטינים). מצד שני, אנחנו מאבדים את אהדת העולם בכך שאיננו מביעים רצון לפשרה ממשית. העולם נמצא בצד של המחאה, כלומר רואה זאת כמלחמה לשמה ללא תוחלת (טרנספר נוסח טראמפ אינו אופציה, וכמובן גם לא יקרה בפועל). המלחמה נמשכת ונראה שהיא באמת לא תשיג את מטרתה. ההתנגדות מחוץ ומבפנים עלולה בעצמה לגרום לכך שהמלחמה לא תשיג את מטרתה. זוה רעיון שמגשים את עצמו. הממשלה, לעומת זאת, ממשיכה לדבר על הניצחון המוחלט והכרעת חמאס. הבדיחות על אמירתו של ביבי שאנחנו "כפסע מהניצחון המוחלט" שנאמרה כבר לפני כשנה, משקפות את הייאוש וחוסר האמון בו ובמלחמה.

בו בזמן עולות הצעות ממדינות ערב המתונות שנשמעות ממש חלק מימות המשיח. ליצור הסכמי שלום וידידות עם ישראל, לפרק את חמאס מנשקו ומשלטונו, ליצור מדינה פלסטינית מפורזת לא תחת שלטונו, עם הכרה הדדית בישראל. שימו לב, זו לא הצעה של מרכז הליכוד אלא של סעודיה והמפרציות וטראמפ וחלק ניכר מהעולם הנאור.

אז מה עושים: ממשיכים להילחם עד הניצחון המוחלט, או שמא הולכים להסדר מדיני? אני מציע את שניהם. להילחם עד הניצחון המוחלט ואז ללכת להסדר מדיני.

די ברור שלא ייתכן הסדר מדיני עד שחמאס לא יוכרע. אם לא מכריעים אותו, אין שום גורם שיוכל לשלוט ברצועה ביום שאחרי, והדיבורים על זה כתחליף להכרעת חמאס הם מלל ריק. יתר על כן, להערכתי הבלתי מלומדת יש בהחלט אפשרות להכריע אותו. הוא כבר על הברכיים, ועוד כמה חודשים הוא יכול לא להיות קיים יותר כארגון. תתפלאו לשמוע אבל כפי שאמר גם הרמטכ"ל (שאינו חבר מרכז הליכוד ולא הציונות הדתית או בנגביר), אנחנו אכן כפסע מהניצחון המוחלט. הבדיחות המרושעות על ביבי הן מגמתיות וחסרות שחר. אנחנו אכן שם. עוד קצת סבלנות ונוכל להשיג זאת, אם המוחים והבדחנים לא יפריעו לנו. צריך לזכור שבסכסוך של מאה וחמישים שנה שקיצו לא נראה באופק, שנה וחצי הם אכן 'כפסע'.

הוסיפו לכך את העובדה שלא ייתכן הסדר מדיני שעוקף את חמאס אם הוא לא יוכרע בשדה הקרב. בניגוד להזיות המחאה, מאד לא סביר שחמאס יגיע להסדר בלי שהוא נשאר בשלטון וחמוש או לחלופין אחרי שהוא הוכנע. מאידך, מלחמה כדי להכריע את חמאס אינה מביאה אותנו לקצה הדרך. הסכסוך עם הפלסטינאים נותר על כנו, והרעיון של חמאס יכול לקום שוב ולקרום עור וגידים ארגוניים וצבאיים. בזה שוגה המחאה. העולם גם הוא לא מקבל מלחמה בלי אופק מדיני.

המסקנה שלי היא שהמדיניות שלנו כרגע צריכה להיות הבאה: אנחנו ממשיכים עד הניצחון המוחלט על חמאס. עד שהוא לא קיים בשום צורה, לא צבאית ולא ארגונית. מוחלט כפשוטו. לאחר מכן אנחנו פונים להסדר מדיני, ופנינו להצעה של סעודיה והמפרציות. מזרח תיכון חדש. נעשה פשרה טריטוריאלית סבירה (שכבר כיום קיימת בשטח), הכרה הדדית בינינו לבין הפלסטינאים, שלטון מתון בעזה וביו"ש, פירוז מוחלט, עם זכות שלנו להתערב בכוח כשנראה הפרות של הסכם הפירוז. שימו לב שאין שום סתירה בין מלחמה עד הניצחון המוחלט לבין אופק להסדר מדיני. להיפך, האחד בונה את האחר. אז על מה, לכל הרוחות, הוויכוח?!

את כל זה צריך להצהיר בצורה הכי פומבית וברורה קבל עם (ישראל) ועולם. אם זו המדיניות יש סיכוי שרבים, גם בישראל וגם בעולם, יקבלו אותה. אנחנו נבהיר שעם חמאס אנחנו לא מדברים, וכל עוד הוא קיים לא ייכון כאן שלום. זוהי מלחמה למען השלום ונגד הטרור שמונע אותו. נאמר שאנחנו לא עוצרים עד מיגור מוחלט של חמאס, אבל אין לנו מגמה לכבוש ולא להתיישב בעזה. ובכל זאת, המלחמה תימשך עד שחמאס יושמד. נקודה. נוסיף שמטרתנו היא בדיוק מימוש ההצעה של מדינות ערב. אנחנו נענים לה ומקבלים אותה לגמרי כלשונה. כעת הכדור אצל הפלסטינאים ואצל חמאס. גם העולם, או החלק השפוי בו, יקבל את המדיניות הזאת, וגם הפלסטינאים יכולים ללחוץ על חמאס להפסיק את ההשמדה השיטתית שלהם.

במצב כזה, חמאס יכול לעשות אחת משתיים: או להציל את אנשיו במחיר של כניעה ופירוק והסתלקות של המנהיגות (מי שעוד נשאר) מעזה, או להילחם עד הסוף ולהיות מושמד. אבל במדיניות כזאת יש ניצחון מוחלט ויש אופק מדיני. יש אסטרטגיה ויש מדיניות, וסוף סוף יש סיכוי לממש את כל זה. חזון השלום של השמאל יכול אולי לקרום עור וגידים, באופן אירוני דווקא דרך המלחמה שהוא הכי מתנגד לה. לכן קשה לי לראות התנגדות גורפת בתוך החברה הישראלית למהלך כזה. וגם אם תהיה התנגדות, אז בכל זאת נמשיך, עד הניצחון המוחלט והמו"מ על הסדר מדיני.

צריך להבין שהארץ כבר מחולקת כיום דה פקטו, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא להסכים על כך פורמלית ולהכיר במצב הזה ולסגת מהחלומות על ארץ ישראל השלימה שבין כה וכה נמצאים רק בחלק קטן מהציבור הימני. רובו נמצא בימין בעיקר בגלל בעיות ביטחון. בעיניי זו הזדמנות היסטורית להסדר מדיני סביר בינינו לבין הפלסטינאים, שכמוה לא הייתה לנו מעולם. הסדר כזה יושג רק כאשר הפלסטינאים יתייאשו מחלומותיהם להכריע את ישראל ויפנימו את המחיר הכבד שהם משלמים על החלומות הללו. המלחמה הנוראית הזאת יש לה תוצאה חיובית, שכן היא עוזרת להם להיפטר מהחלומות הללו על ידי דאגה לכך שהמחיר אכן יהיה כבד מנשוא. לשם כך יש להחריב את עזה ולהשמיד בנחישות כל מה שזז שם, עד שהם יביעו רצון להסדר מהסוג שתיארתי למעלה. כל זאת, לא בגלל תאוות מלחמה לא מרוסנת, וגם לא כדי להתיישב שם, אלא מפני שזו הדרך היחידה שנותנת לנו סיכוי כלשהו להתקדם בפתרון הסכסוך.

שתי הסתייגויות

אינני נאיבי, וברור לי שהסיכוי לכך שייווצר כאן הסדר בר קיימא הוא די קטן. ועדיין להערכתי בניגוד למקרים בעבר כעת יש בהחלט סיכוי כזה, ואנחנו מספיק חזקים כדי לקחת את הסיכון שהוא ייכשל. בסך הכל אין כאן ויתור כמעט על שום דבר שלא קיים כבר היום. חלוקת הארץ ושלטון פלסטיני (שמוכר בעולם) כבר קיימים. האיומים בטרור ישנם גם כיום. יתר על כן, גם אם ההסדר ייכשל, לפחות התאפשר לנו להשמיד את חמאס ולפתור את הבעיה הזאת. הישגי המלחמה בעינם עומדים גם כך, ואם תהיה כבר כעת הצעה כזאת זה עצמו גם יוצר סיכוי להגשים אותם (בלי הצעה/הצהרה כזאת, ייתכן מאד שלא נצליח אפילו להשמיד את חמאס כי לא תהיה לגיטימציה להמשך המלחמה). אם ניכשל, לכל היותר נישאר במצב שהיה עד היום עם שיפור שחמאס איננו בשטח.

מעבר לזה, קיים סיכוי לא רע שברגע שנצהיר על המוכנות לתהליך הזה יהיו לנו הסכמים עם מדינות ערב מכל רחבי האזור, והמפה המדינית ומאזן הכוחות האזורי ישתנו. אגב, המצב המדיני הזה אולי יחזיק מעמד בדרך כלשהי גם אם בסוף ההסדר עם הפלסטינאים ייכשל או לא יהיה מושלם. אולי. גם אם לא, איני רואה מה יש כאן להפסיד פרט לחלומות שאינם בני מימוש גם כך. זאת מעבר להשגת הסכמה חברתית בתוך ישראל, וגישור על השסע המדומה שקורע אותנו. כתבתי שהוא מדומה מפני שלדעתי לסכימה כזאת יכול להסכים רוב מוחלט של הציבור. אם נשכיל לשבור את הדיכוטומיה בין הקיצוניים, הרוב הדומם יגלה שבעצם ישנה כאן הסכמה רחבה.

נכון, ישנה האמנה הפלסטינית ואמנת חמאס. ישנם עקרונות אסלמיים של שקרים לאויבים ושלום מדומה שהוא בעצם הודנה עד ש'ידינו תהיה תקיפה' (מוכר לכם הביטוי?). אפשר לשקוע בייאוש הפטליסטי הזה, ואיני מכחיש שיש בו ממש. זהו סיכון מחושב שעלינו לקחת אותו. צריך לזכור שהחיים הם דינמיים. הפלסטינאים לא כולם קנאים מוסלמים. חלקם מונעים משאיפות לאומיות ולא ממניעים דתיים. גם באסלם יש פרשנויות שונות לעקרונות שלהם, ויש פרגמטיות בהתמודדות עם המציאות, ממש כמו אצלנו. גם לנו יש כל מיני עקרונות דתיים שאפשר לצטט, כמו "לא תחנם" (לא תיתן להם חניה בקרקע), כמו השמדת שבעה עממין, כמו גזל גוי והפקעת הלוואתו ועוד. ועובדה שאצלנו יש גם פרגמטיות, ולא רק אצל החילונים. עקרונות דתיים מתווים כיוון שלא אמור להתממש במלואו בכל מציאות, וגם השאיפות לממשו יכולות לשקוע עם המציאות. אולי נוכל לעזור לפלסטינאים להיפטר מהחלומות הדתיים שלהם ולהיות פרגמטיים יותר, או לפחות לא לתת לאלו שלא מוכנים לכך להוביל אותם, ממש כמו אצלנו. אם הם ייראו שמצבם באמת משתפר אני חושב שיש לכך סיכוי כלשהו.

הדיאלקטיקה המשופרת שלי

הצעה כזאת לא יכולה להיות מוצגת על ידי הממשלה העכשווית, שכן בממשלה כיום אין מי שיכול להצהיר על כוונות לשלום. מבחינתם עצם ההצהרה היא בגידה ברעיון הניצחון המוחלט. אין שם מוכנות מנטלית לזה. אין שם גם מי שיצהיר שהוא מוותר על חלום ארץ ישראל השלמה, למרות שברור לכולנו שהוא כבר מזמן לא קיים (הארץ כבר מחולקת). גם בצד של המחאה אין מי שמוכן להכיר בעובדה שאכן אנחנו קרובים לניצחון המוחלט. ממש כפסע, אם נתאזר בעוד קצת סבלנות. לא מוכנים שם להכיר בכך שהמלחמה הזאת היא בהחלט במקומה, ולמרות הפשלה הנוראית והטבח האיום שקרה, היא עשויה להשיג בעוד זמן לא רב את מטרותיה, ועוד הרבה יותר מהן. היא יוצרת הזדמנות לממש את כל חלוממותיהם שעד עתה היו בגדר הזיות. אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט, כבר אמרתי?!

מבחינה מתודולוגית, שימו לב שזוהי הצעה שמשלבת היבטים משני הצדדים, הממשלה והמחאה, ודומני שהיא מציעה איזון הגיוני ובריא יותר, ממש כמו שתיארתי בטור 710. שימו לב, לניגוד מול מה שמציע גודמן. איני חושב שיש אצלנו התפכחות מרעיון השלום. להיפך, אני חייב לומר שאני שהייתי מיואש ממנו דווקא כעת רואה לו סיכוי כלשהו (גם אם לא גדול). דווקא בזכות המלחמה הזאת ובזכות העקשות והנחרצות של הממשלה (למרות שלא זו מדיניותה). אם נשכיל למנף את ההצלחות של המלחמה, אזי נוכל לומר שסמוטריץ ובנגביר הביאו את השלום.

יתר על כן, אלו ממש לא חיים בסתירה, כמו שמתאר זאת גודמן, אלא חיים בהרמוניה. לא נכון שכל מי שרוצה שלום צריך להתנגד לניצחון המוחלט ולזלזל בו. ולא נכון שכל מי שתומך בניצחון המוחלט אינו רוצה שלום. ההיפך הוא הנכון: רק הניצחון המוחלט יביא שלום (לא כניעה והכרעה, לא ארץ ישראל השלמה, אלא שלום). אם אתה מושיט לאויב שלך חרב ועלה של זית יש סיכוי שלא תצטרך להשתמש בחרב. מי שמציע רק עלה של זית (השמאל) ייכשל. מי שמציע רק חרב (הימין) גם הוא ייכשל, שהרי אויב מיואש שמאוים בהכחדה נלחם עד הסוף. לא בכדי התורה מצווה להשאיר בעיר נצורה רוח רביעית.

זוהי דוגמה לכך שכדאי להקשיב לטיעונים של שני הצדדים. הם לא בהכרח סותרים, וניתן לבנות סינתזה מאוזנת וקוהרנטית ביניהם. בונוס נוסף של ההקשבה הזאת הוא שניווכח, כמו שכתבתי בטור 710, שהצד השני אינו אוסף של טיפשים מרושעים. יש שם עמדה שיש לה טיעונים שחלקם טובים, וכדאי לקחת אותם בחשבון. אם נעשה זאת, נגיע למדיניות ולעמדה מאוזנת והגיונית יותר, וכך יש סיכוי שנפתור את בעיותינו מבית ואולי גם מחוץ. לפחות שווה לשקול את זווית ההסתכלות הזאת.

אין לי ספק שבטוקבקים כאן יהיו רבים שיסבירו לנו בטוב טעם מדוע אני שמאלן נאיבי, וכמובן טועה לכל אורך הדרך. אני לא חושב כך, אבל טענתי היא שההצעה הזאת היא לפחות אופציה, ודומני שרבים כלל לא מוכנים לשקול אותה. היא בכלל לא על השולחן, מפני שהיא לא תואמת את האגנדה של המחאה וגם לא את האג'נדה של הממשלה. אחרי שתשקלו הכל, אתם כמובן מוזמנים לדחות את הדברים. אפילו אם אני טועה בכל הניתוח שלי, מטרתי כאן ובאתר בכלל אינה רק התוכן אלא בעיקר המתודה. אם לפחות נשקול להאזין לצד השני ולנטרל את הלולאה המרושעת שתוארה בטור 710, אם נשקול לברוח מהסיסמאות הסכימטיות שמחייבות אותנו למגמתיות בשיח, אם נהיה מוכנים לבחון את טיעוני הצד השני ולבנות עמדה מורכבת יותר שלוקחת בחשבון את טיעוני שני הצדדים, אזי גם אם בסוף תחליטו שאני טועה ותישארו בצד זה או בצד המנוגד, אני את שלי עשיתי.

לפני שאתם מתחילים לצעוק ולמחות, אני רק מבקש שתקראו בתשומת לב ותגיבו עניינית.

39 תגובות

  1. תודה על הקול הרציונלי, מפוכח רהוט ומקורי שאתה מביא לשולחן! נהנתי לקרוא.
    שאלה בנושא אחר – מה עם הפודקאסט שלך בספוטיפיי? ראיתי שפרקים רבים נמחקו…

  2. הרב לא הבנתי הקשתה שהממשלה לא תוכל להביא את השלום שאחרי הנצחון המוחלט אז למה אתה עדיין סובר שיש לזה סיכוי?

  3. אתה לא שמאלן נאיבי, רק כותב קצת בשטחיות על חלוקת הארץ וחוזר כמה פעמים על הביטוי "היא כבר מחולקת". האמת לא מתאים לך, אתה כל הזמן מחנך אותנו למורכבות ופתאום את הנושא הביטחוני גרידא אתה מעיף כאילו הוא לא קיים. יו"ש זה לא עזה. בעזה טראמפ והערבים יבנו מה שהם רוצים. ביו"ש יש היום 80000 (שמונים אלף)נק"ל על פי הערכת השב"כ, למה נראה לך שהכוחות המתונים ברמאללה או בחברון (יחד קרוב ל2 מליון אזרחים) יהיו חזקים יותר משונאינו וחושבי רעתנו? איך אתה כל כך בטוח שכזה בקלות ניתן יהיה להחזיר את המצב לאשורו? אין הסכם (הודנה)ולא יהיה בלי פינוי מאסיבי ביו"ש. יש יותר מחצי מליון יהודים שם, אז הארץ לא כל כך מחולקת, והניסוי הביטחוני שאתה מציע לא כזה פשוט. להיפך, הוא מסוכן מאוד. יהיה אפשר להגיע להסדר עם הערבים בתנאי שנוכל להמשיך לגור ברוב יו"ש(רק זה יוכיח סופית שהם הפנימו שגם אנחנו בסביבה). אז הנה אני ימני שלא מעוניין כרגע בהתיישבות בעזה, נותן לאמריקאים והסעודים לעשות שם מה שהם רוצים אחרי השמדת חמאס, אבל חושב שאין שום סיכוי לשלום עם הערבים עד שלא נעלים את כל אופציות הרוע שלהם( תשתיות טרור, כלי נשק, הברחות, רצון להעיף את היהודים מכל אתר ואתר).

    1. הודעה מוזרה. לא אמרתי שהנושא הביטחוני לא קיים. בהחלט קיים. לא נראה לי שום דבר על מי חזק ממי. כל מה שאמרתי הוא שלדעתי זה ניסוי ששווה לעשות ושנוכל לעמוד גם בכישלון. לא כתבתי שלא ניכשל. אני גם לא 'כל כך בטוח' בשום דבר. הצגתי עמדה לשיקול דעתם של הקוראים. אני גם לא כתבתי בשום מקום שיש לפנות יהודים וכמה יהודים לפנות. מצדי אל תפנה אף אחד, או שתחליט על גבולות ותפנה בהתאם. זה עניין למו"מ ומדיניות, ולא נכנסתי לפרטים.

      1. שלום וברכה!
        ראשית, יישר כוח על הדברים.
        מה התיחסותך לגבי החטופים. האם פעולה באופן שאתה מציע סותמת גולל על עסקה מלאה/חלקית להשבתם?

        1. לדעתי ממש לא. להיפך, בלי שממשיכים בכל הכוח אין הרבה סיכוי לראות חטופים. חמאס לא יוותר סתם על קלפי המיקוח העיקריים שלו. אם ממשיכים יש אולי סיכוי לקבל אותם או את חלקם, רק כדי שניתן לחמאסניקים לברוח. אולי כן ואולי לא. להערכתי זה רק מגביר את הסיכויים, אם כי לדעתי בכל מקרה השיקול של החטופים אינו העיקרי.

  4. הצלחת ליצור אסטרטגיה קוהרנטית בזכות זה שהנחת את המבוקש (לקחת צד בקונפליקט) שאת חמאס ריאלי להשמיד ולהחליף בטווח הקצר ובמחיר ריאלי.
    לא סתם גודמן לא מציע פיתרון קוהרנטי אלא מסתפק בשיטה שחיה עם הסתירות באופן מאוזן, מצמצמת את בקונפליקט ולא פותרת אותו.
    מה שאתה עושה זה קל מדי, פשוט בערך חצי מהציבור לא מאמין שהחלפת חמאס בשלטון שאפשר לחיות איתו זה דבר שהוא ריאלי, בטח כשהציבור בעזה הוא פנאט ברובו ותומך בחמאס ברובו הגדול, ולא יהיה מוכן לקבל עליו שלטון פרו ישראלי על הכידונים של ישראל. וכל זה צריך להעשות במחיר כלכלי סביר בשבילנו שישאיר אותנו על הרגליים במחיר בין לאומי סביר. בהצלחה להראות את זה!

    1. לא הנחתי שום מבוקש. אכן הנחתי הנחות. כל טיעון מניח הנחות וגוזרת מהן מסקנות. אתה מציע שאציג טיעון ללא הנחות?
      מי מהציבור שלא מאמינים שהחלפת חמאס היא ריאלית אז כנראה הם לא מסכימים איתי. זה בסדר גמור. דבר אחד די ברור לי: רובם אפילו לא שקלו ברצינות את האופציה הזאת לפני שגיבשו עמדה.
      גודמן סתם מציע לחיות עם סתירות ולא מדבר בכלל על פתרונות. הוא סתם משרטט סכימה ריקה כשמה שיש בה הוא רוח כללית, ולה אני מסכים. כל מה שמעבר לזה לדעתי שגוי בעליל אצלו.
      כפי שכתבתי, אני טוען שגם כישלון זה משהו שנוכל לעמוד בו, ולכן לא מוטלת עליי חובת הוכחה שנצליח.

      1. 1. קל להציג קוהרנטיות כשאתה מניח ריאליזם של חיסול חמאס והחלפת שלטונו בטווח הקצר. גודמן לא מניח את זה ועל כן לא מציג תמונה קוהרנטית אלא מסתפק במלל של לחיות עם הסתירות (אין פתרון קוהרנטי כרגע, לפחות לא מצאנו).
        2. ההצעה שלך היא לא ב"חינם" (מקסימום לא הפסדנו כלום), המשך המלחמה שנים (כמה?) נוספות זה עלויות של מאות מיליארדים שצריך לקזז מאיפה שהוא + מחיר בינלאומי הולך וגובר + אין נורמליזציה + סד"כ שהולך ונשחק.

        בקיצור התמונה שלך פשטנית מדי. לגבי המתודה אני כמובן מסכים לחלוטין. יש פה 2 כנסיות (לא משנה אם לא סימטריות) ויש מקום לדלות חצאי אמיתות מכל כנסיה ולבחון דברים לעומק

  5. הרב יכול לחדד את דבריו הרי יש ישובים מחוץ לקו הירוק האם הכוונה למסור הכול או רק את תחום הרשות

    1. לא. אין לי שום חידוד. לא נכנסתי לפרטים ואין צורך להיכנס אליהם. זה יהיה במו"מ, ולמה שיגיעו שם יגיעו. מבחינתי כל הסדר שמקובל על הצדדים הוא מצוין, ואני מניח שלפחות כמה התנחלויות יצטרכו לפנות ולא יקרה מזה שום אסון. הבסיס לדיון הוא המצב שקיים היום, כשבין כה וכה הכל מחולק.

  6. דעתך די משקפת את הליכוד הפרגמטי ובעצם רבים מהמרכז הפוליטי, לא הבנתי כיצד הצעתך מהווה ״דרך שלישית״ עם סיכוי להסכמה רחבה, או לחילופין לצמצם את השסע במחלוקת בעם

    1. זו הייתה שאלה או תשובה? הרי זו גופא טענתי. שהרבה מהימין הפרגמטי ומהשמאל ההגיוני יסכימו לתזה הזאת, אם לא היו נסחפים אחרי הקצוות מסיבות שונות. לא התכוונתי שאני חידשתי את הגלגל, אלא להיפך: שמה שאני אומר לדעתי מקובל על רוב הציבור. הבעיה היא שבשיח לא מופיעה עמדה כזאת כי הקצוות הצעקניים משתלטים עליו.

  7. אני מתחבר מאד לגישה בעיקר כי היא מציעה פתרון לסכסוך הפנימי שמהווה מכשול בפני כל פתרון אפשרי.
    אבל יש לי שאלה: האם היותנו כפסע מנצחון תלויה ביישום של פשרה עם אופק מידיני כמו שהצעת?
    כי אם לא אז לצד ה "ממשלה" כדאי להמשיך במלחמה בלי להציע פשרות ולקטוף את כל הפירות לא ככה?

    1. אני חושב שכן. בלי שנצהיר שמטרתנו היא אופק מדיני לא נקבל חבל לפעילות צבאית ולחיסול חמאס. מה עוד שחיסול חמאס בלי אופק מדיני לא יביא את התוצאה המקווה, כי אז יבואו אחרים במקום חמאס, ומה עשינו?! כל הרעיון הוא לסייע לפלסטינים להציל את עצמם מעצמם.

  8. אתה לא "שמאלן נאיבי" אתה פשוט שמאלן שמנסה בכוח ללמד זכות על הממשלה, אם היית עוקב אחרי המיינסטרים השמאלני-קפלניסטי היית מגלה שאתה בדיוק אומר מה שהם אומרים מה ההבדל בין ההצעה שלך לבין משה רדמן (מובילי מחאת קפלן) או בין יאיר גולן? אין הבדל.
    ההבדל היחיד שאתה חושב ש 1. השמדת חמאס זה יעד ריאלי. 2. שהמחיר להשמדת חמאס לא יהיה גבוה. 3. שההישג שבהשמדת חמאס עומד בפני עצמו.
    לגבי 1 אין לי מה להוסיף הבהרת את עמדתך. 2. כבר עכשיו יש למעלה מ420 חיילים הרוגים מתחילת התמרון – לא כולל אזרחים ולא כולל חיילים שנהרגו בלבנון. המחיר בחיי חיילים כבר עכשיו גבוה מאד. (ורק היום הותרו לפרסום שמות של עוד שלושה חיילים שנפלו) 3. אף אחד בשמאל לא חושב שיש ערך בפני עצמו בהשמדת חמאס, ובאופן ברור לחלוטין גם בימין אף אחד לא חושב שיש ערך בהשמדת חמאס – ולכן הם מגיעים לפנטזיות על גירוש ו/או השמדה. אם אתה חושב שגירוש/השמדה אינם ריאליים ובנוסף דוגל בהשמדת חמאס וחושב שיש לזה ערך – אז מצטער להודיע לך אתה לא במרכז או בסינטזה – אתה חריג שכנראה לא למד כלום מה7.10.
    ולגבי הפסקה הזו
    הוסיפו לכך את העובדה שלא ייתכן הסדר מדיני שעוקף את חמאס אם הוא לא יוכרע בשדה הקרב. בניגוד להזיות המחאה, מאד לא סביר שחמאס יגיע להסדר בלי שהוא נשאר בשלטון וחמוש או לחלופין אחרי שהוא הוכנע. מאידך, מלחמה כדי להכריע את חמאס אינה מביאה אותנו לקצה הדרך. הסכסוך עם הפלסטינאים נותר על כנו, והרעיון של חמאס יכול לקום שוב ולקרום עור וגידים ארגוניים וצבאיים. בזה שוגה המחאה (צ"ל הממשלה – הטעות במקור). העולם גם הוא לא מקבל מלחמה בלי אופק מדיני.
    המטרה של אנשי שמאל מעולם לא הייתה להגיע להסכמות עם חמאס (לכל היותר לשם שחרור חטופים) פתרון מדיני בעיני כל איש שמאל לא כולל את המשך חמאס בשלטון – או הרש"פ או שלטון אחר שאנשי חמאס מורשים להשתתף בבחירות אליו. לעומת זאת, אצל הממשלה אף אחד לא מדבר על הסדר מדיני כמו הפתרון השמאלני למהדרין שאתה מציע – ואני אפילו לא מדבר על חלקים קטנים בממשלה כמו סמוטריץ'-בן גביר, אני מדבר אפילו על חלקים לא קטנים מהליכוד (קרעי סעדה עמית הלוי ועוד הרבה).
    בקיצור בממשלה ובתומכים בה לא תמצא הסכמה רחבה כל כך לרעיונות שלך. לעומת זאת השמאל הציע את מה שאתה אומר עוד בחודשים הראשונים של הלחימה – כשאנשים התחילו להבין שהאינטרס העליון של הממשלה הוא מריחת המלחמה על פני כמה שיותר זמן. כשאני אמרתי בחודשים הראשונים שהמלחמה תימרח הרבה זמן כדי להימנע מבחירות אף אחד לא הבין על מה אני מדבר, אף אחד לא האמין שהמלחמה תימשך יותר משנה וחצי, עכשיו גם תומכי הממשלה מתחילים להסכים איתי שהמלחמה נמרחת כדי להשאיר את הממשלה בשלטון.

    1. אתה מזכיר לי תגובות שקיבלתי אחרי שיצא ספרי שתי עגלות. היו לא מעט אנשים שכתבו לי משהו בנוסח: טוב, לא חידשת כלום. הכל כתוב ברבי נחמן, הרב קוק, ר' צדוק, מהר"ל וכדומה. ותשובתי הייתה שאכן אין מטרתי לחדש אלא להבהיר משהו שמתעמעם משום מה. שבעצם רוב הציבור מימין ומשמאל מסכים עקרונית לתזה הזאת, למרות שהיא לא מופיעה בשיח שנשלט על ידי הקצוות הצעקניים. ולא, זה לא פתרון שמאלני ('פתרון שמאלני' הוא אוקסימורון). זה פתרון של ימין פרגמטי שמבין שרק הפעלת כוח תביא הישגים ושלום. ראה תשובתי למעלה לצפריר.
      לגבי ההנחה העובדתית שלי שניתן להכריע את חמאס, אכן ניתן להתווכח על זה וכתבתי זאת בפירוש בדבריי. אבל אני מצפה שלפחות זה יונח על השולחן ויתנהל ויכוח. אגב, כל החכמולוגים המומחים של קפלן יודעים כמובן הכל (כמו יאיר גולן ובוגי). אבל הרמטכ"ל וכל אלופיו סבורים אחרת. לפני כמה ימים הוא אמר שניתן להכריע את חמאס תוך כמה חודשים. עד עכשיו המלחמה נמשכת כבר כעשרים חודש שמתוכם כמה חודשים בודדים של לחימה, ואנחנו כבר אחרי רוב הדרך. משום מה, למרות שכל המומחים של קפלן יודעים שאי אפשר להכריע את חמאס וזו מלחמה פוליטית ופשע מלחמה, כל האלופים והרמטכ"ל בראשם לא יודעים זאת. הם לא מסרבים וממשיכים לשלוח את חייליהם לטבוח אזרחים ולהקריב חיי חיילים בחינם. אז אחת משתיים: או שכל אלופי המטכ"ל והרמטכ"ל בתוכם הם שפנים חסרי עמוד שדרה או מטומטמים שלא מבינים דברים פשוטים, או אולי הם יודעים משהו שהמומחים של קפלן לא יודעים. ואולי המומחים של קפלן הם בעיקר מומחים ליחסי ציבור ופופוליזם של דת החטופים, ופחות עוסקים בשיקולים צבאיים. אני נוטה לאפשרות האחרונה, אבל זה רק אני כמובן.
      פתרון מדיני שלא כולל את חמאס דורש הכרעה שלו לפני המו"מ. מי מהשמאל שמעוניין בזה, צריך לומר ביושר שחייבים לסיים את המלחמה לפני כן.
      את הדברים הפשוטים הללו אף אחד לא באמת אומר, לא מימין ולא משמאל (למרות שרבים מימין ומשמאל חושבים כך), ולכן בדיוק כתבתי את הטור. זאת למרות שכולם יודעים את זה כמובן, ולמרות שאני סתם חוזר על אמירות השמאל.
      ושוב אני מפנה אותך לשאלתו של צפריר ולתשובתי שם.

      1. אולי לא הבהרתי את עצמי בצורה מספיק ברורה – הטענה שלי שאתה שמאלן נקודה. ושיש אנשים במרכז הפוליטי (חלקים מהליכוד) שיכולים להסכים איתך, זה לא עניין סמנטי זה מהותי. אתה לא תשמע משהו שמתחרז עם המילים "הסדר מדיני עם הפלסטינים" בחלק גדול מהצד ה"ימני" במפה הפוליטית, לעומת זאת אין שמאלני אחד שמתנגד למיטוט חמאס באופן עקרוני (לכל היותר באופן טכני). במילים אחרות – הקיצונים מימין שולטים בממשלה בגלל שהייצוג שלהם בציבור (וכתוצאה מכך בממשלה) גדול מאד, הקיצונים משמאל נמצאים בעיקר בעיתון הארץ. רוב מוחלט של השמאלנים יחתום על מה שאתה אומר, אף אחד בציבור הימני לא יהיה מוכן אפילו לשקול את המילים הסדר מדיני, רק חלקים מסוימים בליכוד (אולי אפילו רוב) יוכלו לבלוע משהו כזה.
        אולי עוד שנה של לחימה אנשים יבינו שהמלחמה חסרת תכלית ויעברו יותר לצד השמאלי ובהדרגה הדרג המדיני יבין שצריך להגיע להסדר. מי יודע, אולי כמו שעברת לצד השמאלי תגיע בהמשך למסקנה שהמלחמה הזו היא מלחמת שולל… ימים יגידו.

      2. לגבי השמדת חמאס, קראתי שוב ושוב את הטור וחשבתי שהבנתי את תמצית ההגדרה שלך להשמדת חמאס, "במצב כזה, חמאס יכול לעשות אחת משתיים: או להציל את אנשיו במחיר של כניעה ופירוק והסתלקות של המנהיגות (מי שעוד נשאר) מעזה, או להילחם עד הסוף ולהיות מושמד." ואתה מבין טוב מאד שהאפשרות השנייה משמעותה "הוא מוכן להתפשר הרבה מעבר למה שהיה מוכן בעבר, אבל לא במחיר התאבדות. כי אם כבר מתאבדים אז עדיף בעיניו להתאבד ממש ולקחת איתו כמה שיותר ישראלים (ופלסטינים)."
        אז כנראה שההבנה שלך להגדרה של מיטוט חמאס היא כניעה והגליה של מנהיגיה (מה שנותר ממנה), ולהערכתי זו בדיוק הכוונה של ראש הממשלה (כי הוא גם אמר את זה במילים שלו מתי שהוא).
        אבל אז ראיתי את התגובה שלך לשאלה אם אופק מדיני לפלסטינים הוא תנאי הכרחי למיגור שלטון חמאס – וענית על זה " אני חושב שכן. בלי שנצהיר שמטרתנו היא אופק מדיני לא נקבל חבל לפעילות צבאית ולחיסול חמאס. מה עוד שחיסול חמאס בלי אופק מדיני לא יביא את התוצאה המקווה, כי אז יבואו אחרים במקום חמאס, ומה עשינו?! כל הרעיון הוא לסייע לפלסטינים להציל את עצמם מעצמם." אם אתה לא מבין שזו 'ה'ביקורת (עם הא הידיעה) על הממשלה מהצד השמאלי של המפה וזה מה שכל השמאלנים טוענים בערך מתחילת המלחמה וזו הסיבה המרכזית שבגללה חושבים שהמלחמה הזו היא מלחמת שולל, אז אתה צריך ש"זה יונח על השולחן ויתנהל על זה ויכוח"… או שלמעשה אין כאן בכלל ויכוח – אתה פשוט שמאלני שרוצה למוטט את חמאס רוצה למצוא חלופה לשלטון חמאס (וחושב שזה תנאי הכרחי למיטוטה) אתה לא חולם על גירוש/השמדה המונית ואתה לא חושב שצריך להתיישב בעזה – תן לי בבקשה "ימני" אחד מהממשלה (או מתומכיה) שמוכן לחתום על כל הדברים האלו? שמאלנים אני יכול למצוא לך בשפע… וזה אפילו בלי לומר את השם המפורש – הסדר מדיני – שאפילו גנץ ולפיד לא מוכנים לומר וקוראים לזה "ברית אזורית" "ברית המדינות המתונות" או כל מיני הנפצות אחרות. אולי כדאי לך לשקול ללכת שוב להפגנות בקפלן…

        נ.ב. אם יש משהו שלמדתי מה7.10 זה לא לבחון אידיאולוגיה לפי העיניים שלי אלא לפי העיניים של מי שמחזיק באידיאולוגיה, אתה נופל שוב ושוב לקונספציה כאילו דתיים פנאטים משיחיים וקיצוניים שהחליטו לנסות לכבוש מדינה חזקה מהם עשרות מונים פשוט יניחו את נשקם ויצאו לגלות אחרי כניעה. אפילו אחרי שכל הנהגת חמאס בעזה חוסלה מדרגת מחט ומעלה (למעט עז-אדין אלחדאד) עדיין ממשיכים ליפול חיילים ברצועה (היום הגיע עוד הותר לפרסום מצפון הרצועה), אם אתה חושב שאנחנו פסע מכניעתה של חמאס, אני ממליץ לחשוב שוב על הנחות היסוד שלך.

  9. מסכים עם רוב הדברים חוץ ממסקנה אחת – הממשלה, ליתר דיוק ראש הממשלה, מסוגל להעביר תוכנית כזאת. בן גביר יפרוש מהממשלה, סמוטריץ ממש יכעס אבל לא יפרק את הממשלה, האופוזיציה תגיד שהיא נותנת רשת בטחון אבל בסוף תתנגד, ורק החרדים ינצלו את המצב וידרשו חוק השתמטות – במצב כזה היית מוכן להקריב את נושא הגיוס למען התוכנית שלך?

    1. ברור שהוא מסוגל. מי אמר אחרת?! השאלה האם הוא רוצה בגלל המחירים שתיארת. אין שום צורך להקריב את נושא הגיוס בשביל זה. ובטח לא תהיה הסכמה ציבורית לכך, וזו אחת המטרות של כל המהלך שהצעתי.

      1. התכונתי שהוא מסוגל פוליטית לבצע וגם להשאר ראש ממשלה בסוף התהליך, ולמען האמת אני לא חושב שהוא יכול להתנגד למהלך אם טראמפ ידרוש ממנו

      2. אני די מסכים איתך לגבי האפשרות להגיע להסדר שימגר את הבעיה הפלשתינית בעזה. אבל איני מבין למה אתה מניח שחייב להיות הסכם עם החמאס ולא פשוט התערבות מדינות כמו סעודיה וקטאר בהחלפת השלטון שם?
        ושאלה נוספת שיש לי אתה מניח שאת ההצעה שלך שאתה לה מרכז יש רבים ששותפים לדעה זו אבל הממשלה לא יכולה להציע את זה בגלל שלל סיבות. לדעתי זה הבדל בין פוליטיקה לטור דעה. לי אישית ברור שגם ביבי יודע שלא ניתן לסיום הבעיה בעזה בלי איזה פתרון חיצוני כמו עזיבת התושבים למדינות אחרות או התערבות חיצונית בניהול השלטון שם. הסיבה שהוא לא אומר את זה בצורה ברורה אלא דווקא אמירות כמו נצחון מוחלט היא סיבה פוליטית. אם האויב ומדינות זרות ידעו מה התוכנית היא בחיים לא יסכימו איתם. זה כלל פשוט במו"מ אתה נוקט עמדה קיצונית על מנת להגיע להצעה מספיק טובה בשבילך. לכן אני לא חושב שאתה טועה בעצם הדעה אלא בהנחה שלך שכתבת שהממשלה חייבת להגיד את שה בצורה ברורה. זה לא עובד ככה בפוליטיקה עולמית.

        1. נראה שלא קראת מה שכתבתי.
          מי אמר הסכם עם חמאס? כתבתי בפירוש הסכם בלי חמאס.
          ביבי ודאי יודע אבל הוא מחושק על ידי הקואליציה שלו. אין שום רק בהכרזה על המדיניות הזאת. להיפך, הכרזה רק תועיל.

  10. בתבנית, שבה גודמן הגדיר את החברה בישראל, אפשר ליצור תמונה של כל חברה בעולם; של כל מעגל חברתי ושל כל מעגל משפחתי אפילו. לי הזכיר הניתוח של גודמן את הקיטוב בישראל, את הדימוי הידוע של מי שקולע חץ, ולאחר מכן משרטט סביבו את המטרה. גודמן שירטט את הדעות הרווחות בציבור, ולאחר מכן הציג אותן זו מול זו בתבנית סימטרית פחות או יותר, באופן די מאולץ, ובאמצע, הציג את דעות רוב הציבור כפי שהן ניראות לו. חלוקה כזו של דעות, תמצא בכל מעגל של דעות בעולם.
    לא הצלחתי להבין, מה הועילו חכמים במאמרן.

  11. "סכסוך של מאה וחמישים שנה שקיצו לא נראה כאופן" לכאורה הכוונה ל*אופק*

  12. אתייחס למשפט אחד:

    "שלטון מתון בעזה וביו"ש, פירוז מוחלט, עם זכות שלנו להתערב בכוח כשנראה הפרות של הסכם הפירוז"

    א. גם אתה מבין שלא באמת יהיה פירוז. אין פירוז בחברה או מדינה ערבית (בין אם ייקח 2 דקות או 5 שנים ), אז מה הטעם לפנטזיה משוללת כל יסוד?

    ב. אולי פספסתי, אבל האם במסגרת ההסכם אנו מוותרים על חלקים מיו"ש?

    ג. האם באמת נצא למלחמה כאשר יתחילו טפטופי מרגמות או ירי קלאצ'ים על הישובים בישראל? האם תהיה לזה לגיטימציה בעם? האם נוכל לעשות את זה מבחינה בינלאומית?

    ד. ונניח שיצאת למלחמה בשטחי יו"ש אחרי שהם לא מפורזים, מה תעשה אחרי שתכריע אותם?
    מה תעשה עם מיליונים של ערבים שחיים שם?

    1. א. לא, אני לא מבין. כשאני מדבר על פירוז איני מדבר על כך שלא יהיו שם אקדחים. הכוונה שלא יהיה כוח צבאי ולא טילים. בזה לדעתי יש לנו שליטה. ידענו גם כאן שהם מפתחים כוח כזה, פשוט לא עשינו כלום.
      ב. זה עניין לדיון על הפרטים. לדעתי אפשר לפנות כמה התנחלויות במסגרת חלוקת שטח סבירה.
      ג. בהחלט כן. ועוד איך.
      ד. נראה מה יהיה המצב אז. לפי מה נראה לי כיום, אעשה את אותו דבר.

      המחלה של הדיון הציבורי אצלנו בכל הנושאים, הרפורמה, המלחמה ועוד, הוא שכל צד מציג את ה-worst case ומתנהל לפיו, וגם מציג זאת בביטחון כאילו בטוח שזה מה שהולך לקרות. זו שיטה די אווילית לנהל דיון, בטח כאשר אנחנו יכולים לעמוד גם במקרה של worst case כפי שכתבתי בטור.

      1. תוך חודשים ספורים אחרי אותו פירוז יקרו שני דברים: חידוש נתיב ההברחות ממצרים, פנייה לאו"ם בבקשה להתיר לרש"פ להחזיק מיליציה כדי להתכונן מפני "תוקפנות ציונית".

        ואז תוך שנים נקבל את חמאס תחת שם אחר.

  13. כל ערביסט ומומחה לאסלאם יגיד לך שהציפיות לשלטון מתון ברש"פ הן חלומות באספמיה. כל השטח של מדינת ישראל נחשב ל"דאר אל אסלאם" וכו' וכו', ואין אף גוף ערבי רשמי המשרטט את מדינת פלסטין בגבולות 67.

  14. השקעתי כבר כל כך הרבה פעמים בלקרוא את הפוסטים, וגם לא תמיד תמיד הגבתי וודאי לא צעקתי, אך בינתיים בעוד אני קורא פוסטים, מי שבאמת מחליט החליט ויחליט תמיד מקום המדינה ( מבלי פוסטים ומבלי להקים נתיב שלישי ואם לא יצלח גם רביעי חמישי והיד עוד נטוייה) זה מי שספון בעולמה של הלכה כל חייו אלו הם גדולי הדור, וכעת מרן ר' דוב לנדו, לפניכן ר' גרשון אדלשטיין, ולפניכן ר' חיים קנייבסקי, ולפניכן ר' אהרון לייב שטינמן, ולפניו מרן הרב אליישיב, ולפניו מרן הרב שך והסטייפלר זצ"ל ולפני פניו בקום המדינה זה מרן החזו"א. בינתיים נולדו כאן מיכי ואנוכי ודור שלם אשר לא ידע את יוסף, והוקם כאן הבלוג ומאמרים וספרים ופוסטים, ותכלס מה יצא מזה עד היום? בזבוז זמן מוחלט של קריאת פוסטים ותגובות הגולשים, וצעקות מכאן ומכאן עד לב השמיים, וחוזר חלילה ומי שבאמת מזיז את העניינים זו החלטה מהבוקר של מרן ר' דוב לנדו לפיזור הממשלה אז מה הטעם שאני יקרא את הפוסטים ומבלי משים יברחו לי כל העיזים מהדיר?

    1. צודק זה הניתוק הזה, מזכיר לי את חקירת התביעה הנגדית אתמול את נתניהו על בובה שאשתו בקשה ממילצשטיין, כמה מנותקי מציאות יש במדינתינו הקטנטונת המותקפת ללא הרף ומנהלת מלחמה בשבע חזיתות, חיילים קטועי גפיים וידיים משפחות שכול ופצועים, מעמד הביניים עובר קידומת למעמד עוני מחפיר, משפחות המילואימניקים בחרדות תמידיות ובבדידות, ויש לציניקני הללו מנותקי השמאל, את העוז לבזבז מליארדים על גבי מליארדים, לספק את הקרקס הזה בבתי המשפט והכל הכל בשביל שנאה יוקדת ללא גבול עד מתי רשעים יעלוזו ??

    1. אבל לפי מה שהבנתי אתה מתנגד לעסקה.
      הוא מדבר על עסקה עם החמאס כמו שישראל רוצה (שחמאס עוזב את הרצועה לגמרי).

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button