פנינו לאן: מבט אחר על המצב העכשווי (טור 717)

בס"ד

בטור 710 עמדתי על לולאה שתוקעת את השיח אצלנו. כל צד לא מוכן להאזין ברצינות לצד השני, ואז נוצרת אצלו תחושה שאין לצד השני טיעונים, ולכן ברור שאם הוא בכל זאת  מחזיק בעמדתו הוא בהכרח רשע ו/או טיפש. אבל אם הוא כזה אין טעם להקשיב לטיעוניו, וחוזר חלילה. ברוב מוחלט של המקרים בשיח הציבורי אצלנו זה נכון לגבי שני הצדדים בוויכוח.

טענתי שם שהאזנה לשני הצדדים יכולה להוביל לגיבוש עמדות מושכלות ומאוזנות יותר, והראיתי זאת דרך דברי הבת קול שפסקה הלכה כבית הלל מפני שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. במקרים רבים עמדתך תעבור כך עידון ושכלול. אבל גם אם בסוף אינך משנה את עמדתך, בטוח שהיא תהיה מבוססת ומאוזנת יותר אחרי שתיקח בחשבון את טיעוני יריבך. כאן רציתי להביא לכך דוגמה קונקרטית יותר, ודרכה להציע הסתכלות מעט שונה על מצבנו בהווה.

מאמרו של מיכה גודמן

הטריגר לדיון הזה הוא מאמר של מיכה גודמן שפורסם בערב החג ב-YNET ובעיתון המודפס. אנשים מאד התלהבו מהמאמר וקיבלתי אותו הבוקר משני כיוונים שונים בוואטסאפ. גודמן מתאר את המתח בין לאומיות לליברליות שמתחיל במגילת העצמאות ומתחדד במחלוקת הפוליטית בימינו. טענתו היא שבתווך בין שני המחנות הקיצוניים ניצב מחנה שלישי, שאינו ממוצע ולא פשרה אלא שחי במלואן את שתי האידאות הללו, הלאומיות והליברליות, כולל הסתירה שביניהן ולא מוכן לפשר ביניהם וגם לא לוותר על אף אחת מהן. למחנה הזה אין ביטוי בשיח הפוליטי, ובגלל סיבות שונות (דעה על הדרך בה יש לנהוג במישור המעשי) הוא מצטרף לאחד משני הצדדים ובכך מאבד את ביטויו. הוא טוען שכעת יש הזדמנות לגבש את המחנה האמצעי הזה, כשצד אחד התפכח מחלומות השלום והצד השני מבין שאי אפשר יותר לפטור חרדים מגיוס (כן כן! זה תורף דבריו במקור).

המהלך הזה הוא גודמני קלסי. מיכה גודמן מאוהב בדיאלקטיקה של תזה ואנטי תזה, והסינתזה שלו היא לעולם חיים בסתירה. אחדות הניגודים. אני חושב שהמבנה הזה מתאר את כל חיבוריו. כמו תמיד, גם כאן חשבתי שאני מאד מסכים לרוח הדברים. אבל גודמן כהרגלו משרטט תמונה מושגית מושלמת מדיי. כפי שאסביר עוד מעט, אני לא חושב שיש התפכחות מרעיון השלום והפשרה. ההיפך הוא הנכון. לגבי הצד השני, זה שמתפכח מהפטור לחרדים, כאן יש כבר ממש היצמדות מלאכותית למבנה הדיאלקטי רק בשביל הסימטריה. כאילו שהפטור לחרדים היה הרעיון המארגן של צד ימין הלאומי. אני גם ממש לא מסכים לאחדות ניגודים וחיים בסתירה. בעיניי מונחים אלו מבטאים עצלות מחשבתית. במקום לדבר על אחדות הניגודים יש להציג משנה עקבית ומורכבת ולהראות שאין סתירה. זה נשמע מאד עמוק אבל בעיניי זה נונסנס עצלני.

אבל גודמן לגמרי צודק שהמרכז אינו קיים בשיח מפני שהוא מתפלג תודעתית ומינוחית בין שני הקטבים (שלא מוגדרים אצלו נכון). יתר על כן, לדעתי הצד הנעלם הזה הוא כן מרכז, וגם אם יש בו חיבור זה לא חיבור סתירתי בין לאומיות לליברליזם אלא סינתזה הגיונית ביניהם (לכל היותר עם קצת מתח. פראזות כמו סתירה ואחדות הניגודים הן מיותרות ומשקפות עצלות כאמור). גודמן מאוהב במבנה הדיאלקטי, ולכן נוטה להיצמד אליו במקרים רבים באופן מלאכותי. אבל אני חייב לומר שכמעט תמיד זו אמנם הצגה עגולה ואסתטית מדיי של הרעיון, אבל הרעיון כשלעצמו הוא נכון (קצת כמו לייבוביץ שכפי שכתבתי לא פעם, כמעט תמיד לוקח רעיון נכון, והולך איתו צעד אחד רחוק מדיי).

לצורך הדיון כאן, אתמקד במחלוקת העכשווית לגבי המלחמה. לשם שינוי, בלי חטופים ובלי רפורמה משפטית. בלי שחיתות ובלי ביבי ומשפטיו.

מבט על המחלוקת לגבי המלחמה

דומני שהתיאור הסכימטי שאתן כעת לא חוטא מדיי לאמת. צד אחד, שיכונה כאן לצורך הפשטות 'הממשלה', מדבר על הניצחון המוחלט, מיטוט חמאס, וחלקו מדבר על כיבוש עזה והתיישבות בה. הצד השני, שיכונה כאן 'המחאה', נתפס אצלו כבעל הזיות שלום, תבוסתן, ובעצם משתף פעולה עם האויב. על הסדר מדיני אין מה לדבר, בטח לא אחרי 7 באוקטובר. הצד השני, לעומתו, נוטה לחשוב שמדובר במלחמת שולל שאין לה תכלית. מלחמה לשמה שבה אין שום סיכוי לנצח (לא מנצחים רעיון). לכן מי שמנהל אותה הוא רשע ואופורטוניסט פוליטי, ו/או גורם משיחי שכל עניינו הוא כיבוש והתיישבות בעזה והשתלטות על היקום. אלו גם מבקרים את הממשלה על כך שאין לה תכנית לסיום המלחמה, כלומר מתווה ל"יום שאחרי" (שהרי ניצחון מוחלט אינו אפשרי, ולכן בהכרח צריך לחשוב מה לעשות אחרי שמפסיקים. לאן חותרים). בהקשר זה לא מפסיקים להזכיר את קלאוזביץ שהמלחמה היא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים, ומכאן שבלי מדיניות אין טעם במלחמה. שימו לב שלא הזכרתי במילה את החטופים, שכן סוגיה זו מטה כאן את השיח וכבר עסקתי בה לא פעם.

תחושתי בשבועות האחרונים היא שיש כאן דוגמה ברורה לתופעה שתיארתי בטור 710. אני אשנה מעט את המבנה של מיכה גודמן, ואטען את מה שטענתי שם שבכל צד יש היבט נכון וטיעונים נכונים. תמונה שלמה ומאוזנת יותר מתקבלת אם מנסים לחלץ משני הצדדים את ההיבטים הנכונים. מה שמייחד את הצדדים הקיצוניים (המחאה והממשלה) הוא שהם לא עושים זאת. הצד השלישי, שלא כמו שאוהב לומר מיכה גודמן, לא אמור לחיות בסתירה. אין כאן שום סתירה. אפשר ללקט את ההיבטים הנכונים מכל צד וליצור תמונה (קוהרנטית לגמרי) אחרת. שימו לב, כפי שטענתי בטור 710, זהו המצב כמעט תמיד, וכאן אנסה להדגים זאת.

הצד השלישי

בשבועות האחרונים ישנם קולות מעודדים מהצד של חמאס. נראה שהוא בהחלט במצב נואש ומאבד שליטה ברצועה. הוא מוכן להתפשר הרבה מעבר למה שהיה מוכן בעבר, אבל לא במחיר התאבדות. כי אם כבר מתאבדים אז עדיף בעיניו להתאבד ממש ולקחת איתו כמה שיותר ישראלים (ופלסטינים). מצד שני, אנחנו מאבדים את אהדת העולם בכך שאיננו מביעים רצון לפשרה ממשית. העולם נמצא בצד של המחאה, כלומר רואה זאת כמלחמה לשמה ללא תוחלת (טרנספר נוסח טראמפ אינו אופציה, וכמובן גם לא יקרה בפועל). המלחמה נמשכת ונראה שהיא באמת לא תשיג את מטרתה. ההתנגדות מחוץ ומבפנים עלולה בעצמה לגרום לכך שהמלחמה לא תשיג את מטרתה. זוה רעיון שמגשים את עצמו. הממשלה, לעומת זאת, ממשיכה לדבר על הניצחון המוחלט והכרעת חמאס. הבדיחות על אמירתו של ביבי שאנחנו "כפסע מהניצחון המוחלט" שנאמרה כבר לפני כשנה, משקפות את הייאוש וחוסר האמון בו ובמלחמה.

בו בזמן עולות הצעות ממדינות ערב המתונות שנשמעות ממש חלק מימות המשיח. ליצור הסכמי שלום וידידות עם ישראל, לפרק את חמאס מנשקו ומשלטונו, ליצור מדינה פלסטינית מפורזת לא תחת שלטונו, עם הכרה הדדית בישראל. שימו לב, זו לא הצעה של מרכז הליכוד אלא של סעודיה והמפרציות וטראמפ וחלק ניכר מהעולם הנאור.

אז מה עושים: ממשיכים להילחם עד הניצחון המוחלט, או שמא הולכים להסדר מדיני? אני מציע את שניהם. להילחם עד הניצחון המוחלט ואז ללכת להסדר מדיני.

די ברור שלא ייתכן הסדר מדיני עד שחמאס לא יוכרע. אם לא מכריעים אותו, אין שום גורם שיוכל לשלוט ברצועה ביום שאחרי, והדיבורים על זה כתחליף להכרעת חמאס הם מלל ריק. יתר על כן, להערכתי הבלתי מלומדת יש בהחלט אפשרות להכריע אותו. הוא כבר על הברכיים, ועוד כמה חודשים הוא יכול לא להיות קיים יותר כארגון. תתפלאו לשמוע אבל כפי שאמר גם הרמטכ"ל (שאינו חבר מרכז הליכוד ולא הציונות הדתית או בנגביר), אנחנו אכן כפסע מהניצחון המוחלט. הבדיחות המרושעות על ביבי הן מגמתיות וחסרות שחר. אנחנו אכן שם. עוד קצת סבלנות ונוכל להשיג זאת, אם המוחים והבדחנים לא יפריעו לנו. צריך לזכור שבסכסוך של מאה וחמישים שנה שקיצו לא נראה באופק, שנה וחצי הם אכן 'כפסע'.

הוסיפו לכך את העובדה שלא ייתכן הסדר מדיני שעוקף את חמאס אם הוא לא יוכרע בשדה הקרב. בניגוד להזיות המחאה, מאד לא סביר שחמאס יגיע להסדר בלי שהוא נשאר בשלטון וחמוש או לחלופין אחרי שהוא הוכנע. מאידך, מלחמה כדי להכריע את חמאס אינה מביאה אותנו לקצה הדרך. הסכסוך עם הפלסטינאים נותר על כנו, והרעיון של חמאס יכול לקום שוב ולקרום עור וגידים ארגוניים וצבאיים. בזה שוגה המחאה. העולם גם הוא לא מקבל מלחמה בלי אופק מדיני.

המסקנה שלי היא שהמדיניות שלנו כרגע צריכה להיות הבאה: אנחנו ממשיכים עד הניצחון המוחלט על חמאס. עד שהוא לא קיים בשום צורה, לא צבאית ולא ארגונית. מוחלט כפשוטו. לאחר מכן אנחנו פונים להסדר מדיני, ופנינו להצעה של סעודיה והמפרציות. מזרח תיכון חדש. נעשה פשרה טריטוריאלית סבירה (שכבר כיום קיימת בשטח), הכרה הדדית בינינו לבין הפלסטינאים, שלטון מתון בעזה וביו"ש, פירוז מוחלט, עם זכות שלנו להתערב בכוח כשנראה הפרות של הסכם הפירוז. שימו לב שאין שום סתירה בין מלחמה עד הניצחון המוחלט לבין אופק להסדר מדיני. להיפך, האחד בונה את האחר. אז על מה, לכל הרוחות, הוויכוח?!

את כל זה צריך להצהיר בצורה הכי פומבית וברורה קבל עם (ישראל) ועולם. אם זו המדיניות יש סיכוי שרבים, גם בישראל וגם בעולם, יקבלו אותה. אנחנו נבהיר שעם חמאס אנחנו לא מדברים, וכל עוד הוא קיים לא ייכון כאן שלום. זוהי מלחמה למען השלום ונגד הטרור שמונע אותו. נאמר שאנחנו לא עוצרים עד מיגור מוחלט של חמאס, אבל אין לנו מגמה לכבוש ולא להתיישב בעזה. ובכל זאת, המלחמה תימשך עד שחמאס יושמד. נקודה. נוסיף שמטרתנו היא בדיוק מימוש ההצעה של מדינות ערב. אנחנו נענים לה ומקבלים אותה לגמרי כלשונה. כעת הכדור אצל הפלסטינאים ואצל חמאס. גם העולם, או החלק השפוי בו, יקבל את המדיניות הזאת, וגם הפלסטינאים יכולים ללחוץ על חמאס להפסיק את ההשמדה השיטתית שלהם.

במצב כזה, חמאס יכול לעשות אחת משתיים: או להציל את אנשיו במחיר של כניעה ופירוק והסתלקות של המנהיגות (מי שעוד נשאר) מעזה, או להילחם עד הסוף ולהיות מושמד. אבל במדיניות כזאת יש ניצחון מוחלט ויש אופק מדיני. יש אסטרטגיה ויש מדיניות, וסוף סוף יש סיכוי לממש את כל זה. חזון השלום של השמאל יכול אולי לקרום עור וגידים, באופן אירוני דווקא דרך המלחמה שהוא הכי מתנגד לה. לכן קשה לי לראות התנגדות גורפת בתוך החברה הישראלית למהלך כזה. וגם אם תהיה התנגדות, אז בכל זאת נמשיך, עד הניצחון המוחלט והמו"מ על הסדר מדיני.

צריך להבין שהארץ כבר מחולקת כיום דה פקטו, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא להסכים על כך פורמלית ולהכיר במצב הזה ולסגת מהחלומות על ארץ ישראל השלימה שבין כה וכה נמצאים רק בחלק קטן מהציבור הימני. רובו נמצא בימין בעיקר בגלל בעיות ביטחון. בעיניי זו הזדמנות היסטורית להסדר מדיני סביר בינינו לבין הפלסטינאים, שכמוה לא הייתה לנו מעולם. הסדר כזה יושג רק כאשר הפלסטינאים יתייאשו מחלומותיהם להכריע את ישראל ויפנימו את המחיר הכבד שהם משלמים על החלומות הללו. המלחמה הנוראית הזאת יש לה תוצאה חיובית, שכן היא עוזרת להם להיפטר מהחלומות הללו על ידי דאגה לכך שהמחיר אכן יהיה כבד מנשוא. לשם כך יש להחריב את עזה ולהשמיד בנחישות כל מה שזז שם, עד שהם יביעו רצון להסדר מהסוג שתיארתי למעלה. כל זאת, לא בגלל תאוות מלחמה לא מרוסנת, וגם לא כדי להתיישב שם, אלא מפני שזו הדרך היחידה שנותנת לנו סיכוי כלשהו להתקדם בפתרון הסכסוך.

שתי הסתייגויות

אינני נאיבי, וברור לי שהסיכוי לכך שייווצר כאן הסדר בר קיימא הוא די קטן. ועדיין להערכתי בניגוד למקרים בעבר כעת יש בהחלט סיכוי כזה, ואנחנו מספיק חזקים כדי לקחת את הסיכון שהוא ייכשל. בסך הכל אין כאן ויתור כמעט על שום דבר שלא קיים כבר היום. חלוקת הארץ ושלטון פלסטיני (שמוכר בעולם) כבר קיימים. האיומים בטרור ישנם גם כיום. יתר על כן, גם אם ההסדר ייכשל, לפחות התאפשר לנו להשמיד את חמאס ולפתור את הבעיה הזאת. הישגי המלחמה בעינם עומדים גם כך, ואם תהיה כבר כעת הצעה כזאת זה עצמו גם יוצר סיכוי להגשים אותם (בלי הצעה/הצהרה כזאת, ייתכן מאד שלא נצליח אפילו להשמיד את חמאס כי לא תהיה לגיטימציה להמשך המלחמה). אם ניכשל, לכל היותר נישאר במצב שהיה עד היום עם שיפור שחמאס איננו בשטח.

מעבר לזה, קיים סיכוי לא רע שברגע שנצהיר על המוכנות לתהליך הזה יהיו לנו הסכמים עם מדינות ערב מכל רחבי האזור, והמפה המדינית ומאזן הכוחות האזורי ישתנו. אגב, המצב המדיני הזה אולי יחזיק מעמד בדרך כלשהי גם אם בסוף ההסדר עם הפלסטינאים ייכשל או לא יהיה מושלם. אולי. גם אם לא, איני רואה מה יש כאן להפסיד פרט לחלומות שאינם בני מימוש גם כך. זאת מעבר להשגת הסכמה חברתית בתוך ישראל, וגישור על השסע המדומה שקורע אותנו. כתבתי שהוא מדומה מפני שלדעתי לסכימה כזאת יכול להסכים רוב מוחלט של הציבור. אם נשכיל לשבור את הדיכוטומיה בין הקיצוניים, הרוב הדומם יגלה שבעצם ישנה כאן הסכמה רחבה.

נכון, ישנה האמנה הפלסטינית ואמנת חמאס. ישנם עקרונות אסלמיים של שקרים לאויבים ושלום מדומה שהוא בעצם הודנה עד ש'ידינו תהיה תקיפה' (מוכר לכם הביטוי?). אפשר לשקוע בייאוש הפטליסטי הזה, ואיני מכחיש שיש בו ממש. זהו סיכון מחושב שעלינו לקחת אותו. צריך לזכור שהחיים הם דינמיים. הפלסטינאים לא כולם קנאים מוסלמים. חלקם מונעים משאיפות לאומיות ולא ממניעים דתיים. גם באסלם יש פרשנויות שונות לעקרונות שלהם, ויש פרגמטיות בהתמודדות עם המציאות, ממש כמו אצלנו. גם לנו יש כל מיני עקרונות דתיים שאפשר לצטט, כמו "לא תחנם" (לא תיתן להם חניה בקרקע), כמו השמדת שבעה עממין, כמו גזל גוי והפקעת הלוואתו ועוד. ועובדה שאצלנו יש גם פרגמטיות, ולא רק אצל החילונים. עקרונות דתיים מתווים כיוון שלא אמור להתממש במלואו בכל מציאות, וגם השאיפות לממשו יכולות לשקוע עם המציאות. אולי נוכל לעזור לפלסטינאים להיפטר מהחלומות הדתיים שלהם ולהיות פרגמטיים יותר, או לפחות לא לתת לאלו שלא מוכנים לכך להוביל אותם, ממש כמו אצלנו. אם הם ייראו שמצבם באמת משתפר אני חושב שיש לכך סיכוי כלשהו.

הדיאלקטיקה המשופרת שלי

הצעה כזאת לא יכולה להיות מוצגת על ידי הממשלה העכשווית, שכן בממשלה כיום אין מי שיכול להצהיר על כוונות לשלום. מבחינתם עצם ההצהרה היא בגידה ברעיון הניצחון המוחלט. אין שם מוכנות מנטלית לזה. אין שם גם מי שיצהיר שהוא מוותר על חלום ארץ ישראל השלמה, למרות שברור לכולנו שהוא כבר מזמן לא קיים (הארץ כבר מחולקת). גם בצד של המחאה אין מי שמוכן להכיר בעובדה שאכן אנחנו קרובים לניצחון המוחלט. ממש כפסע, אם נתאזר בעוד קצת סבלנות. לא מוכנים שם להכיר בכך שהמלחמה הזאת היא בהחלט במקומה, ולמרות הפשלה הנוראית והטבח האיום שקרה, היא עשויה להשיג בעוד זמן לא רב את מטרותיה, ועוד הרבה יותר מהן. היא יוצרת הזדמנות לממש את כל חלוממותיהם שעד עתה היו בגדר הזיות. אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט, כבר אמרתי?!

מבחינה מתודולוגית, שימו לב שזוהי הצעה שמשלבת היבטים משני הצדדים, הממשלה והמחאה, ודומני שהיא מציעה איזון הגיוני ובריא יותר, ממש כמו שתיארתי בטור 710. שימו לב, לניגוד מול מה שמציע גודמן. איני חושב שיש אצלנו התפכחות מרעיון השלום. להיפך, אני חייב לומר שאני שהייתי מיואש ממנו דווקא כעת רואה לו סיכוי כלשהו (גם אם לא גדול). דווקא בזכות המלחמה הזאת ובזכות העקשות והנחרצות של הממשלה (למרות שלא זו מדיניותה). אם נשכיל למנף את ההצלחות של המלחמה, אזי נוכל לומר שסמוטריץ ובנגביר הביאו את השלום.

יתר על כן, אלו ממש לא חיים בסתירה, כמו שמתאר זאת גודמן, אלא חיים בהרמוניה. לא נכון שכל מי שרוצה שלום צריך להתנגד לניצחון המוחלט ולזלזל בו. ולא נכון שכל מי שתומך בניצחון המוחלט אינו רוצה שלום. ההיפך הוא הנכון: רק הניצחון המוחלט יביא שלום (לא כניעה והכרעה, לא ארץ ישראל השלמה, אלא שלום). אם אתה מושיט לאויב שלך חרב ועלה של זית יש סיכוי שלא תצטרך להשתמש בחרב. מי שמציע רק עלה של זית (השמאל) ייכשל. מי שמציע רק חרב (הימין) גם הוא ייכשל, שהרי אויב מיואש שמאוים בהכחדה נלחם עד הסוף. לא בכדי התורה מצווה להשאיר בעיר נצורה רוח רביעית.

זוהי דוגמה לכך שכדאי להקשיב לטיעונים של שני הצדדים. הם לא בהכרח סותרים, וניתן לבנות סינתזה מאוזנת וקוהרנטית ביניהם. בונוס נוסף של ההקשבה הזאת הוא שניווכח, כמו שכתבתי בטור 710, שהצד השני אינו אוסף של טיפשים מרושעים. יש שם עמדה שיש לה טיעונים שחלקם טובים, וכדאי לקחת אותם בחשבון. אם נעשה זאת, נגיע למדיניות ולעמדה מאוזנת והגיונית יותר, וכך יש סיכוי שנפתור את בעיותינו מבית ואולי גם מחוץ. לפחות שווה לשקול את זווית ההסתכלות הזאת.

אין לי ספק שבטוקבקים כאן יהיו רבים שיסבירו לנו בטוב טעם מדוע אני שמאלן נאיבי, וכמובן טועה לכל אורך הדרך. אני לא חושב כך, אבל טענתי היא שההצעה הזאת היא לפחות אופציה, ודומני שרבים כלל לא מוכנים לשקול אותה. היא בכלל לא על השולחן, מפני שהיא לא תואמת את האגנדה של המחאה וגם לא את האג'נדה של הממשלה. אחרי שתשקלו הכל, אתם כמובן מוזמנים לדחות את הדברים. אפילו אם אני טועה בכל הניתוח שלי, מטרתי כאן ובאתר בכלל אינה רק התוכן אלא בעיקר המתודה. אם לפחות נשקול להאזין לצד השני ולנטרל את הלולאה המרושעת שתוארה בטור 710, אם נשקול לברוח מהסיסמאות הסכימטיות שמחייבות אותנו למגמתיות בשיח, אם נהיה מוכנים לבחון את טיעוני הצד השני ולבנות עמדה מורכבת יותר שלוקחת בחשבון את טיעוני שני הצדדים, אזי גם אם בסוף תחליטו שאני טועה ותישארו בצד זה או בצד המנוגד, אני את שלי עשיתי.

לפני שאתם מתחילים לצעוק ולמחות, אני רק מבקש שתקראו בתשומת לב ותגיבו עניינית.