"פילוסופים נגד אלוהים" – על ספרו של ג'רמי פוגל (טור 726)

בס"ד

לפני כמה ימים קיבלתי מידידי ג'רמי פוגל ספרון חדש שהוא הוציא, ושמו בישראל פילוסופים נגד אלוהים. הוא כתב לי שישמח לקבל ביקורות בעד ונגד טיעוניו, לכן החלטתי להקדיש לכך טור. כמעט כל הדברים כבר נדונו אצלי בעבר, ולכן לפחות בחלק מהמקרים ארשה לעצמי לקצר ולהפנות למקורות קודמים בדבריי במקום לפרט הכל כאן.

חזרה בשאלה

ג'רמי מקדים מיד בתחילת הספר שמטרתו היא להחזיר את הקורא בשאלה. לאחר מכן הוא מבהיר שאין כוונתו לטעון שאין אלוהים או לערער את אמונתו של מישהו. כוונתו היא רק לעורר שאלות ולערער את הדוגמטיות הדתית. בהמשך הוא מסביר שהדוגמטיות היא אם כל חטאת וכל רע בעולם, ולכן הדיון הפילוסופי הזה חשוב גם לחיינו המעשיים. לטענתו, כל הרע בעולם נעשה בשם האלוהים על ידי אלו שבטוחים שהם יודעים מה הוא רוצה מהם ומכולנו, ואם נערער את הדוגמטיות הזאת ונשאיר את אלוהים ואת האמונה בו כסוג של שאלה ונוותר על התשובות אליה, העולם יהיה הרבה יותר טוב.

כבר כאן אקדים שגם אני רואה בפונדמנטליזם ובדוגמטיות הדתית איוולת שמביאה גם לתוצאות בעייתיות. במובן הזה גם אני הייתי רוצה להחזיר את כולנו בשאלה, ואף הקדשתי לזה ספר, אמת ולא יציב, כמו גם לא מעט מכתיבתי בכלל. אך זוהי פחות או יותר הנקודה היחידה שאני מסכים עם דבריו של ג'רמי בספרון הזה.

האם אכן הדוגמטיות הדתית היא אם כל חטאת?

ג'רמי מניח כמו רבים אחרים שהאמונה באלוהים היא אם כל חטאת. אבל לצערי הוא מפספס כאן נקודה מאד מהותית. בספרי אלוהים משחק בקוביות בפרק השישי עמדתי על טענה דומה של דוקינס (בטוקבק לטור הקודם העיר לי דוד שמקור המימרא הזאת הוא סטיבן ויינברג), שכתב שבכל קבוצה יש אנשים טובים שמתנהגים טוב ואנשים רעים שמתנהגים רע, אבל רק בקבוצות דתיות יש אנשים טובים שמתנהגים רע. אני חייב לומר שלמרות שזה מאד מעצבן, יש בזה משהו. אבל כפי שהראיתי בספרי שם, יש לא מעט טעויות לוגיות ועובדתיות ששזורות בדבריו של דוקינס.

כמה מרוצחי ההמונים הגדולים ביותר במאה העשרים היו חילונים ואפילו אתאיסטים. מסטאלין ושאר עמיתיו הקומוניסטים (לנין ואנגלס), דרך פול פוט, גם הוא טבח לא קטן ועוד. לגבי דתיותו של היטלר ניתן לדון (דוקינס מנסה לעשות דיון כזה, והמגמתיות שלו מגיעה שם לפסגות הזויות ממש), אבל זה לא רלוונטי. ברור לגמרי שגם אם הוא היה דתי במובן כלשהו, הוא לא רצח בשם הדת. הדוגמטיות שלו לא הייתה דתית אלא אידאולוגית. עקרונות הנאציזם אינם מעוגנים בברית החדשה או בהגות נוצרית. ובכלל, הנאצים היו קרובים הרבה יותר לפגאניות, ובכל אופן מדובר באידאולוגיה חילונית לגמרי ולא בדת, גם אם מי שהחזיקו בה בחלקם היו נוצרים דתיים. בנוסף, ארגוני טרור רבים בעולם אינם קשורים לדת (הבריגדות האדומות, הצבא האדום היפני, באדר מיינהוף, קרלוס התן ועוד ועוד. רובם נוטים לקומוניזם).

לכן הטענה המדויקת יותר היא שרוב הרעות בעולם נגרמות על ידי פונדמנטליזם או דוגמטיות, אבל לאו דווקא דוגמטיות דתית. באותו פרק הראיתי שדוקינס עצמו הוא פונדמנטליסט קנאי, כמו רבים מעמיתיו האתאיסטים. אחת האינדיקציות לכך היא שהוא מעלה טיעוני הבל מופרכים מתוכם, ואדם אינטליגנטי כמוהו לא היה אמור לעשות זאת אם היה חושב על הדברים בצורה מאוזנת. כאן המקום להבהיר יותר מהו פונדמנטליזם לענייננו.

הבעייתיות בפונדמנטליזם: שני סוגים של ספק

הגדרתו הפילוסופית של פונדמנטליזם לענייננו (זו הגדרה שלי, לאו דווקא משהו מקובל בעולם) היא העמדת טענה או טענות כלשהן מעבר לביקורת מחשבתית. אדם או קבוצה שמחזיקים בעמדה X באופן ודאי ומוחלט ולא מוכנים להעמידה למבחן ביקורתי או לוותר עליה בשום אופן ללא תלות בטיעונים שעולים נגדה, הם פונדמנטליסטים.

במובן הזה, גם אימא תרזה (אני מדבר על דמותה בעיניי. לא מכיר אותה עצמה) הייתה פונדמנטליסטית, שכן הדבקות שלה בטוב הייתה מוחלטת ומעבר לכל ביקורת. בה במידה אנשי דעאש הם פונדמנטליסטים, וכך גם רבים מהחרדים ומעט פחות מהדתיים בכלל. כך גם אנשי כנסיית רל"ב (רק לא ביבי) כמו גם אנשי כנסיית ר"ב (רק ביבי). שימו לב שהגדרה זו אינה תלויה בתוכן העמדה שבה מחזיק הפונדמנטליסט, אלא רק בעצם דבקותו המוחלטת בה. הפונדמנטליזם של אימא תרזה לא מאיים על אף אחד ולא עושה רע לאף אחד (אם כי אני נוטה לחשוב שפונדמנטליזם, ללא קשר לתוכנו, בדרך כלל מביא גם לתוצאות רעות), ועדיין זהו פונדמנטליזם.

בספרי אמת ולא יציב יצאתי נגד הפונדמנטליזם, לא בגלל תוצאותיו המוסריות והחברתיות אלא בעיקר בגלל שאני סבור שהוא שגוי. לא יכול להיות שום דבר שעומד מעבר לחשיבה ביקורתית (כולל העיקרון הזה עצמו). מעבר לזה, טענתי שם שאמונה דתית לא חייבת להיות פונדמנטליסטית. הניגוד לפונדמנטליזם אינו ספקנות והיעדר אמונות ו/או אידאולוגיות, אלא החזקה בהן בצורה לא דוגמטית. אני, למשל, בהחלט מחזיק באמונות ובאידאולוגיות, ואני גם מוכן להילחם עבורן ולשלם מחירים, אך בו בזמן אני מוכן לשמוע ולשקול טיעוני נגד, ובמידת הצורך אני מאד מקווה שאהיה מוכן גם לוותר על עמדתי או לשנות אותה.

הסברתי שם שזוהי טעותו של הפוסטמודרניזם. מבחינתם, האנטי תזה ההכרחית לפונדמנטליזם ולדוגמטיות הוא הספק המוחלט. אך זוהי טעות. האנטי תזה לפונדמנטליזם היא היעדר ודאות. אבל היעדר ודאות אינו ספק. אני למשל מאמין באלוהים, אבל ממש לא בוודאות. האם זה נשמע לכם שקול למי שמסופק לגמרי בקיומו של אלוהים?! אפילו דוקינס מיודענו מחלק את סולם האמונה-כפירה לשבעה שלבים. אמנה אותם מהזיכרון: מאמין מוחלט (בוודאות), מאמין קרוב לוודאי, די מאמין, ספקן לגבי האמונה, די אתאיסט, אתאיסט קרוב לוודאי ואתאיסט מוחלט. הוא מציג את עצמו כדרגה שש מתוך השבע, אם כי כתיבתו הנחרצת מעידה שהוא די קרוב לדרגה שבע (כתבתי למעלה שהוא פונדמנטליסט).

הבעיה שאני רואה בפונדמנטליזם אינה נזקיו החברתיים והקיצוניות האכזרית שמייצגים אותו בדרך כלל בתודעתנו. אני רואה בעיה פילוסופית בפונדמנטליזם, וזו קיימת גם בפונדמנטליזם של אימא תרזה. האמונה המוחלטת במשהו היא פשוט טעות, לפני השאלה האם היא מזיקה או לא. הסיבה לכך היא שאין לנו אפשרות להגיע למסקנה כלשהי בוודאות. נכון, שהטעות הזאת מעצימה בעיות שקיימות בתכנים בעייתיים. תפיסות אכזריות או לא מוסריות הן בעייתיות, אבל כשמישהו מחזיק בהן באופן פונדמנטליסטי זה מעצים מאד את הבעיה. ישנם בעלי השקפה קומוניסטית שלא רוצחים ולא תומכים ברצח, ויש קומוניסטים פונדמנטליסטים שדגלו ברצח. יש מוסלמים שלא רוצחים ולא תומכים ברצח, ויש מוסלמים פונדמנטליסטים שכן תומכים בכך. הבעיה העיקרית בדרך כלל אינה התוכן הבעייתי אלא ההחזקה הדוגמטית בו.

כאמור למעלה, פונדמנטליזם אינו בהכרח בא ממקור דתי. הבאתי דוגמאות לדוגמטיות נוראית ואכזרית ביותר של קבוצות חילוניות בעליל. המסקנה היא שהרוע והתוצאות הבעייתיות נובעות מאידאולוגיה בעייתית, דתית או לא, והן רק מועצמות אם מחזיקים באידאולוגיות הללו באופן פונדמנטליסטי, בין אם זה מסיבות דתיות ובין אם לאו. לכן במקום לכתוב ספר נגד אלוהים היה על ג'רמי לכתוב ספר נגד הוודאות ונגד הפונדמנטליזם בכלל, בלי שום קשר לאלוהים. ספר כזה אמור לבחון את היחס בין אמת לבין ודאות, ולהצביע על כך שהחזקה באמת אין פירושה להחזיק בה בוודאות. שם ניתן היה גם להראות שאלוהים אמנם אינו בסיס הכרחי לפונדמנטליזם, אבל הוא כן בסיס הכרחי לאמת (לפחות במישור הערכי). עוד כדאי היה להצביע שם על כך שחתירה נגד אלוהים היא חתירה תחת מושג האמת בכלל, ולמרות שעולם פונדמנטליסטי הוא עולם רע ושגוי, לא הייתי רוצה לחיות בעולם תפל, משעמם וחסר משמעות שבו אין אמת ואין שום דבר לחיות ואף להילחם למענו. אופס, נזכרתי שבעצם כבר יש ספר כזה: אמת ולא יציב.😊

בשולי דבריי כאן אזכיר שאמנם ברמה הפילוסופית אלוהים הוא הבסיס לאמת ומתוך כך גם לפונדמנטליזם, אבל מעשית כפי שראינו יש לא מעט פונדמנטליסטים קיצוניים ומסוכנים שלא קשורים אליו. הם אמנם טועים פילוסופית (כמו שטועה מי שסבור שיש מוסר תקף ללא אלוהים, כפי שהראיתי בטור 456. אזכיר שהדיבייט שאליו מתייחס הטור ההוא היה בהנחיית ג'רמי פוגל) אבל זה לא הופך אותם למסוכנים פחות.

על שאלות ותשובות

ג'רמי חוזר בספרו לא פעם על כך שהשאלות הרבה יותר חשובות, יפות וקדושות מהתשובות. גם כאן לדעתי הוא הלך רחוק מדיי. אני מאד בעד שאלות, ואיני מוכן להותיר מאומה שלא עומד לחקירה ולשאלה. אבל למה להאדיר בצורה כל כך פנאטית ודוגמטית את השאלה, ועוד יותר מכך את היעדר התשובות? מה רע בתשובות? ג'רמי כותב ששאלות הן תמיד טובות יותר וחכמות יותר מהתשובות. איני יודע מניין הוא שאב את הטענה הזאת (אגב, הטענה הזאת עצמה אינה שאלה. היא די נחרצת ביחס למי שלא אוהב תשובות נחרצות), ולדעתי אין בה ממש.

יש תשובות נהדרות ויש תשובות חלשות, כמו שיש שאלות נהדרות ושאלות חלשות. גם בעיניי המוכנות לשאול מאד חשובה, אבל לא בגלל שהשאלות הן אידאל נשגב והתשובות הן כניעה לקטנות דמוחין. השאלות הן חשובות בעיניי מפני שהן האמצעי והדרך הטובה ביותר להגיע לעוד ועוד תשובות ולא להסתפק בתשובות שבידינו. השאלות הן אמצעי להילחם נגד הפונדמנטליזם, אבל כשנלחמים נגדו זה לא אומר שעלינו לאמץ עמדה ספקנית. השאלות על הטענות הדוגמטיות עולות במטרה לחפש להן תשובות אלטרנטיביות. לכל שאלה עלינו להציע תשובה, אבל להבין שגם היא אינה מוחלטת ולא ודאית. בהחלט חשוב להגיע ככל יכולתנו לתשובות, רק לא נכון ולא כדאי להחזיק בהן באופן דוגמטי ומוחלט. הוא אשר כתבתי למעלה: כשנלחמים נגד מוחלטות, האלטרנטיבה אינה בהכרח ספק והיעדר תשובות.

סינתטיות כאלטרנטיבה לפונדמנטליזם

בספריי, שתי עגלות ואמת ולא יציב, תיארתי תהליך התבגרות תלת שלבי של אדם, והקבלתי אותו להתבגרות תלת שלבית של הציביליזציה שלנו בכלל:

• בשלב הראשון, שלב הילדות, הילד מקבל את מה שאומרים לו כאילו היה אמת מוחלטת. זהו שלב דוגמטי. אם אבא או אימא או המורה אומרים X הוא מקבל זאת כמובן מאליו. בהתפתחות הציביליזציה שלנו זהו השלב הפגאני, שבו האמונות הדוגמטיות התקבלו כמובנות מאליהן מהחכמים, מהמכשפים, או מזקני השבט.
• בשלב כלשהו מגיע מרד הנעורים, ושם הנער מתריס נגד המבוגרים שמסבירים לו דברים וטוען: מי אמר לכם? תוכיחו! הנחתו היא שהוא יצור רציונלי שאינו מוכן לקבל דברים ללא הוכחה. את המבוגרים הוא תופס כיצורים דוגמטיים שטוענים טענות ללא הוכחות. בהתפתחות הציביליזציה שלנו ניתן לראות את תחילתו של שלב הנעורים ביוון. שם החלו להתפתח ולהתגבש הפילוסופיה והלוגיקה, מה שמבטא את העובדה שהיוונים הפסיקו לקבל דוגמות כמובנות מאליהן. לא בכדי, ג'רמי בספרו שר שירי הלל לסוקרטס שהסתובב ושאל שאלות ובכך ערער על המוסכמות ששררו שם (אם כי הוא גם הומת בעוון זה).

שלב הנעורים מגיע לקיצו כשהנער נוכח לדעת שאין לו שום אפשרות להגיע לוודאות. לשום דבר אין הוכחה, שהרי כל הוכחה מבוססת על הנחות יסוד, ולאלו מעצם היותן הנחות, אין הוכחה. כאן נוצר שבר שכן הנער שהחליט להיות רציונלי ולקבל אך ורק טענות מוכחות וודאיות, נוכח לראות שאין טענות כאלה (למעט טאוטולוגיות לוגיות. אבל זה לא ממש מעניין). הנער ניצב בפני שוקת שבורה, שכן תקוותו לגבש עמדות בצורה רציונלית וודאית נכזבה. זה השלב שבו תמו הנעורים ומגיעים אל סיפה של התקופה השלישית: הבגרות. אז מה עושים במצב כזה? איך יוצאים ממצב כזה ונעשים בוגרים?

• כדי להבין זאת טוב יותר, אחדד את הבעיה שבפניה ניצב הנער על סף הבגרות. הוא מחזיק כעת בשתי תובנות: א. רק טענה ודאית היא קבילה. ב. אין שום טענה ודאית. מה יכול להיות השלב הבא? ישנן שלוש אפשרויות:

1. להישאר עם שתי התובנות ולהפוך ספקן. אם רק טענה ודאית היא קבילה ואין טענות ודאיות, כי אז אין טענות קבילות. זוהי ההתבגרות הספקנית.
2. לאמץ את תובנה א ולדחות את ב. פירוש הדבר להישאר עם התפיסה שרק טענות ודאיות הן קבילות, אבל לא נכון שאין לנו אפשרות להגיע לוודאות. אמנם בדרך של טיעון לוגי לא ניתן להגיע לוודאות (שהרי כל טיעון מבוסס על הנחות)[1], אבל ישנם מקורות עילאיים שמעבר לחשיבה שיכולים לתת לנו ודאות. זוהי ודאות שמבוססת על דוגמות שמעל לחשיבה ביקורתית. וזוהי כמובן התבגרות פונדמנטליסטית.
3. לאמץ את תובנה ב ולדחות את א. כלומר לטעון שלא רק טענות ודאיות הן קבילות. אפשר לאמץ טענות גם אם אין לנו ודאות לגביהן, כל עוד הן בגדר הסביר. שכל ישר או אינטואיציה הם הכלים היסודיים בצורת התבגרות זו. זה מה שכיניתי התבגרות סינתטית (המינוח הוא בעקבות קאנט, אבל לא אכנס לזה כאן).

בהתפתחות הציביליזציה שלנו, השלב שבו עברנו מנעורים לבגרות היה בערך באמצע המאה העשרים. הפוזיטיביזם הלוגי היה תמצית התפיסה הנערית שדגלה בוודאות, והייתה מוכנה לאמץ רק טענות מוכחות (או תוצאה של תצפיות אמפיריות ישירות) ומושגים מוגדרים היטב. התפיסה הזאת נשברה באמצע המאה העשרים, כשיש שתולים זאת במלחמות העולם. לענייננו, זה השלב שבו העולם התבגר. כעת נוצרו בו שלושה זרמים של בוגרים: פוסטמודרנה היא התבגרות ספקנית. פונדמנטליזם הוא התבגרות מהסוג השני. והתבגרות סינתטית הוא הסוג השלישי. אלו מתגוששים ביניהם מאז אמצע המאה העשרים, כאשר הפוסטמודרניות אינה מצליחה להתמודד מול הפונדמנטליזם, וזאת מפני ששתי התפיסות הללו מסכימות שרק טענות ודאיות הן קבילות (ההבדל ביניהן הוא רק בשאלה האם ישנן טענות כאלה או לא). לכן אין לפוסטמודרני מה לומר לפונדמנטליסט שמציג בפניו מקורות עילאיים לאמת. לא פלא שהפוסטמודרנה מעכלת את הפונדמנטליזם לתוכה (דרך תופעות שונות של ניו אייג'). כך שוב ושוב האמת הפונדמנטליסטית דורשת לעצמה מעמד שווה כאחד הנרטיבים במעגל השונויות בעולם הפוסטמודרני, והיא אכן זוכה לו (הפוסט קולוניאליזם והיחס להגירה המוסלמית לאירופה מבטאים את התופעה הזאת). בשנים האחרונות הפוסטמודרנה והפונדמנטליזם ממש מתחברים זה לזה באופן סימביוטי לגמרי (ראו את החוגים הפוסטמודרניים ברחבי העולם שתומכים בפונדמנטליזם המוסלמי נגד המערב וכמובן גם נגדנו בישראל).

מכאן תוכלו להבין שהדרך היחידה שמאפשרת התמודדות ממשית נגד פונדמנטליזם היא הדרך הסינתטית, שכן היא מוכנה לחלוק על האמת הפונדמנטליסטית ולא לתת לה מעמד שווה, גם אם אין לה ודאות בדרכה. אם אתם רוצים להתמודד נגד דעא"ש, לא נכון לומר להם שהם צודקים כמונו ולכל היותר להתגונן בכוח נגדם כדי להינצל. אלטרנטיבה ממשית חייבת להציע אמת תחליפית ולא ואקום פוסטמודרני. בספריי הנ"ל גם הראיתי שהבסיס היחיד לסינתטיות, כלומר לאמת לא ודאית, הוא… אלוהים, ולכן מלחמה נגדו היא מלחמה נגד החיים ונגד העולם.

שימו לב שאנחנו פוגשים כאן שוב את אותו כשל שתואר למעלה. התפיסה שלפיה הדרך היחידה להציג אלטרנטיבה לפונדמנטליזם היא הספקנות, תפיסת ההתבגרות הספקנית, מובילה לכישלון קולוסלי של המערב. לכן, כפי שכתבתי למעלה, המלחמה הנכונה יותר אינה נגד אלוהים אלא נגד הפונדמנטליזם מחד והספקנות מאידך. שימו לב שבאופן מפתיע ג'רמי פוגל ועמיתיו הפונדמנטליסטים נמצאים באותו צד של המתרס, ותפיסותיהם מזיקות באופנים די דומים (כי האחד בונה את השני). כדי לתקוף את הפונדמנטליזם ג'רמי בוחר להציג כנגדו עמדה ספקנית שמאמינה בשאלות ללא תשובות, כלומר בספק כערך. אבל כפי שהערתי זה רק משחק לידיו, ולכן יש כאן כשל פילוסופי מאד יסודי. בסעיפים האחרונים ראינו את אותו כשל עצמו במישור החברתי ובעולם הממשי שלנו, וניתן להבין אותו אל נכון רק אם יורדים לעומק הפילוסופי שלו.

עד כאן עסקתי במסגרת הדיון, וזהו בעצם העניין העיקרי שלי. כעת אכנס בכל זאת גם לביקורת על תוכן הספר עצמו, ואעשה זאת לפי הפרקים בספר.

א. דייוויד הקדוש

הפרק הראשון בספר עוסק בדייוויד יום, ובו טוען ג'רמי שבאמצעות טיעוניו המנצחים ניתן בקלות לפרק לחלוטין את התמונות המקובלות על אלוהים ועל רצונותיו. בסוף עמ' 20 ג'רמי פוגל מסביר שהמתקפה של יום על האמונה היא בת שני ראשים, כל אחד פונה כנגד עמוד תווך אמוני אחר: 1. האפשרות להסיק את (קיומו של )אלוהים מהטבע. 2. האפשרות לדעת משהו על אלוהים מתוך סיפורי הניסים בכתבי הקודש.

בשני הערעורים הללו עסקתי בהרחבה בכמה וכמה מקומות בעבר, ולכן לא אכנס לזה כאן בפירוט רב מדיי. הערעור הראשון תוקף את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, מה שמכונה "הטיעון מן התכנון" או "טיעון השען" (של הכומר פיילי). טיעון השען בעצם אומר שאם נראה שעון במקום כלשהו ודאי לא נניח שהוא נוצר במקרה. דבר כה מורכב ודאי נוצר על ידי מרכיב (שען). אם כן, היקום שהוא מורכב הרבה יותר ודאי נוצר על ידי מרכיב כלשהו.

ג'רמי טוען שהאבולוציה פרכה את הטיעונים הללו, וזו כמובן אי הבנה. בספרי, אלוהים משחק בקוביות, ולאחר מכן בשיחה השלישית של ספרי, המצוי הראשון, הסברתי בהרחבה רבה את הטיעון, ומדוע האבולוציה אינה נוגעת אליו כלל ועיקר. בקצרה, האבולוציה מציעה הסבר להיווצרות החיים בתוך החוקים, כלומר בהינתן מערכת החוקים הקיימת ביקום שלנו. אבל הטיעון מן החוקים תוהה מניין באו החוקים הללו עצמם. לזה אין ולא יכול להיות שום הסבר מדעי. בעמ' 23 ג'רמי עצמו מעלה הבחנה דומה (אבל לא זהה, אם כי לא אכנס לזה כאן), כשהוא כותב שכיום הטענות התיאולוגיות מתבססות על הפיזיקה ולא על הביולוגיה (כי שם, לדעתו, דרווין פתר את הבעיה). השאלה היא איך הגענו עד לשלב של הביולוגיה, כלומר מי אחראי לכיוונון העדין של חוקי הפיזיקה. כנגד זה הוא מעלה כמה פירכות נדושות (הטיעון האנתרופי, יקומים מרובים, מה בכלל מיוחד בעולם שלנו שטעון הסבר?!), ולא אכנס אליהן כאן מפני שבספרי הנ"ל הסברתי מדוע אף אחת מהן אינה מחזיקה מים.

אבל כל זה לא נוגע ליום, שכן אלו דיונים מודרניים (דרווין פרסם את ספרו בשנת 1870, ואילו יום נפטר כמעט מאה שנה קודם לכן). מעמ' 28 ג'רמי מציג את הפירכות של יום כנגד הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. בעצם מדובר בשתי טענות עיקריות:

1. האנלוגיה בין היקום לשעון היא מופרכת. גם טיגריס הוא יצור מורכב ואף אחד לא שואל מי יצר אותו. שעון הוא עצם שמשמש למטרה כלשהי ולכן ברור לנו שמישהו יצר אותו.

זוהי טענה מוזרה מאד. ראשית, אם הייתי מראה שעון לאדם מאפריקה שמעולם לא ראה משהו כזה ואינו יודע למה הוא משמש, האם הוא לא היה שואל את עצמו מי הרכיב את העצם המוזר והמורכב הזה? שנית, מדוע באמת לא לשאול מי יצר את הטיגריס? אני בהחלט תוהה על כך, ותשובתי היא: אלוהים. הטעות של ג'רמי היא שלדעתו השאלות הללו מבוססות על הניסיון, ולא היא. השאלות הללו מבוססות על לוגיקה ופילוסופיה (בעצם, במידה מסוימת, אפילו על מתמטיקה). הסיכוי שדבר מורכב ייווצר באופן ספונטני קטן מאד (זהו בעצם החוק השני של התרמודינמיקה). זו לא תוצאה של ניסיון אלא של חישוב. לכן העיקרון הזה נכון לגבי טיגריסים בדיוק כמו לגבי שעונים. יום היה אמפיריציסט, ולכן נפל בכשל הזה, אבל מפילוסוף בן זמננו הייתי מצפה ליותר. אבהיר שאיני טוען שמדובר בתזה מדעית או שהחוק השני של התרמודינמיקה מוכיח את קיומו של אלוהים. אני משתמש בו רק כדי להגדיר מורכבות באופן אובייקטיבי, ולחדד את הטיעון ששולל את האפשרות שדברים מורכבים נוצרים באופן ספונטני.

2. אם כל דבר מורכב דורש מרכיב, כפי שמניח הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, ולכן בהכרח קיים אלוהים שיצר את היקום שלנו, אז מי יצר את אלוהים עצמו?

כאן יש חוסר הבנה. יש רק שתי אפשרויות: או שיש שרשרת סיבות אינסופית, או שיש התחלה לשרשרת הסיבות. האפשרות הראשונה היא כשל (רגרסיה אינסופית), מה שמביא אותנו לשנייה. החוליה הראשונה בשרשרת מכונה 'אלוהים'. לשאלה מי ברא את אלוהים אין תשובה ולא נדרשת תשובה. אף אחד לא ברא אותו. הוא קיים ללא צורך בסיבה קודמת (בפילוסופיה עתיקה תיארו זאת באופן לא מוצלח כ"סיבת עצמו". בה במידה "אלוהים שברא את עצמו", בתיאור של ג'רמי הוא מופרך. אלוהים לא נברא מעולם). אם גם לאלוהים היה צורך בסיבה לקיומו, כי אז היינו נקלעים לרגרסיה אינסופית.

ניתן כמובן לתהות האם קיומה של חוליה כזאת לא פורך את ההנחה שדבר מורכב צריך מרכיב, ותשובתי היא שלא. דבר מורכב מסוגים שמוכרים לנו בעולם (שמטבעם לא קיימים תמיד) דורש מרכיב. לכן החוליה הראשונה בשרשרת אמורה להיות משהו מסוג אחר, כזה שאינו דורש סיבה אחרת לקיומו. זהו אלוהים.

בעמ' 31 ג'רמי מעלה גם טענה שלישית: גם אם יש אלוהים כזה שברא את היקום, מי אמר שזהו האלוהים הדתי שלנו? ומי אמר שהוא יחיד? התשובה היא כמובן: אף אחד. הפילוסופיה יכולה לקחת אותנו רק למחוזות שנגישים אליה. היא יכולה להוכיח שהיה בורא ליקום, אבל הטענה שהוא רוצה שנניח תפילין או נאכל את לחם הקודש היא טענה שאינה נגישה לפילוסופיה. המאמינים גם לא מגיעים אליה בדרכים פילוסופיות, אלא בדרך של התגלות. מה שמביא אותנו לעמוד התווך השני שעליו מערער יום: האפשרות לקבל מסורת על נס או התגלות.

כאן לא אכנס לטיעון הזה, שכן עסקתי בו בפירוט רב בטורים 671 – 673 (שנכתבו בעקבות ויכוח שהיה לי עם ג'רמי). למיטב שיפוטי האובייקטיבי, פירקתי שם לגמרי את הטיעון נגד הנסים והמסורת של יום, והראיתי שמדובר באוסף הנחות המבוקש שלא מחזיק טיפת מים. שלחתי את הטורים הללו לג'רמי, אבל כעת אני רואה שמשום מה זה לא הפריע לו להתלהב מהטיעון של יום כמקובל בין בני דודינו האתאיסטים (בטורים הללו תיארתי את הסופרלטיבים שהטיעון הזה זוכה להם אצלם, על לא עוול בכפו). טיעוניו של יום נגד ייחודן של המסורות התנ"כיות (עמ' 35 והלאה) רחוקים גם הם מלשכנע, ואני מקווה שתמחלו לי אם לא אכנס לזה כאן. אפילו הטענה של ג'רמי עצמו (דומני שיום לא העלה אותה), שלפיה המסורת מבוססת על ספר אחד ולא על אלפי מוסרים מדור לדור, אינה נכונה, והסברתי לו זאת כבר אז (דומני שזה כבר נדון בפודקסט שלנו עצמו). המסורת מועברת על ידי אלפים רבים של אנשים בעל פה, והיא מלווה בספר התורה. המסורת אינה מבוססת על הספר, אלא להיפך: אמינותו של הספר מבוססת עליה.

ככלל, בספרי המצוי הראשון אני מציג תמונה שלימה של שרשרת הטיעונים שמובילים אותי לאמונה, ושם אני מטפל בכל הטענות הללו בפירוט. כאן רק הערתי על הנקודות העיקריות בדבריו.

ב. נגד אלוהים?

בפרק זה ג'רמי מנסה להבהיר את מניעיו ומטרותיו של דייוויד הקדוש. טענתו היא שיו םלא בא לערער על קיומו של אלוהים אלא רק על הוודאות שיכולה להיות לנו ביחס לקיומו, וגם אם הוא קיים לא יכולה להיות לנו ודאות ביחס למה שהוא רוצה מאיתנו. הוא גם מסביר שהמוטיבציה של יום הייתה הסכנה שבפנאטיות ובוודאות הדתית.

שימו לב, ג'רמי טוען שהטיעונים של יום מראים שלנו אין דרך לדעת בוודאות שאלוהים קיים (טענה אפיסטמית), אבל זה לא אומר שאין אלוהים (טענה אונטית). אני לגמרי מסכים. אבל ג'רמי מחליק מכאן בלי לשים לב למסקנה שניתן לדעת על קיומו של אלוהים, אלא שאין בכך ודאות. למיטב הבנתי זו ממש לא הייתה דעתו של יום, וזה גם לא עולה מטיעוניו של ג'רמי. אסביר זאת כעת, ואני מקווה שג'רמי ימחל לי אם אחלוק עליו ועל המרצה הנערץ שלו אדוארד קרייג.

יום היה אמפיריציסט, וככזה הוא סבר שאין לנו דרך לדעת מאומה על העולם אלא באמצעות תצפיות אמפיריות, כלומר שהמקור היחיד למידע שיכול להיות לנו על המציאות הוא התצפית. מה שאינו תצפיתי אין לנו דרך לדעת אותו (גם לא בוודאות). אם כן, לגביו עלינו להיות בספק גמור. אני מזכיר לכם את מה שהסברתי למעלה, שחוסר ודאות אינו ספק. לדעת משהו בסבירות גבוהה זה ידע לא ודאי, אבל לא הייתי קורא לזה ספק. לעומת זאת, חוסר יכולת לדעת משהו פירושו שאני בספק לגביו ולא רק שאין לי ודאות לגביו. כך, לדוגמה, ואם יום מראה שעקרון הסיבתיות והיחס הסיבתי בכלל אינם תוצאה של תצפית, המסקנה לשיטתו אינה שאין לנו ודאות בכך שיש סיבתיות אלא שאין לנו שום דרך לדעת שיש סיבתיות, הכוונה שגם אין לנו דרך לדעת זאת לא בוודאות. משמעות הדבר היא שלשיטתו עקרון הסיבתיות הוא סתם המצאה סובייקטיבית (מה שאני חולק עליו בתוקף). תודו שיש הבדל בין זה לבין האמירה שעקרון הסיבתיות אינו ודאי (אמירה שמקובלת גם עליי).

מכאן גם תוכלו להבין שגם אם צודקים ג'רמי וקרייג, כלומר גם אם המוטיבציה של יום לערער על הדוגמטיות הייתה הרצון לפורר את הדוגמטיות הדתית, הוא נקט בדרך קיצונית מדי. הוא הראה שאין לנו דרך לדעת שיש אלוהים ולא רק שלא יכולה להיות לנו ודאות לגביו. יתר על כן, אם כוונתו הייתה רק לפורר את הדוגמטיות, אין שום צורך באמפיריציזם קיצוני כמו זה שיום מציג. אין ביקום תזה שניתן להחזיק בה בוודאות, למעט טאוטולוגיות לוגיות. בשביל זה לא צריך שום טיעון אלא סתם הבנה מינימלית בהכרה ובחשיבה. אפילו מראה העיניים, העובדה הכי מוחלטת מבחינת האמפיריציסט, מבוססת על הנחה לא ודאית שהחושים שלנו משקפים באופן אמין את המציאות (ולא סתם יוצרים אצלנו הלוצינציות). הרי גם זו לא הנחה ודאית. כדי לצאת נגד ודאות אין שום צורך בטיעונים מורכבים כמו אלו של יום, מה שמוכיח שהוא לא התכוון לערער רק על הדוגמטיות של המאמינים, אלא על עצם קיומו של אלוהים או לפחות על היכולת שלנו לדעת על קיומו. נכון שהוא לא הוכיח שאלוהים לא קיים, אבל הוא טען שאנחנו אמורים להיות בספק לגביו (ולא רק שהידיעה הזאת אינה ודאית).

אוסיף כאן עוד משהו. לדעתי, המוטיבציה של ההוגה אינה רלוונטית לדיון הפילוסופי. יש לדון בטיעוניו לגופם, לבחון האם הם תקפים או לא, ועד כמה מסקנותיו סבירות. הערבוב הזה שחוזר שוב ושוב בספר מפריע לי מאד. אם יש לך טענה הצג טיעונים לטובתה ונגד האלטרנטיבות. אל תסביר לי כמה עמדתי מזיקה ומכוערת, אלא תראה לי שהיא אינה נכונה ותסביר לי מדוע. השערות מפוקפקות על מגמותיו של יום לא מוסיפות לדיון הפילוסופי, גם אם הן מוסיפות לו קורט מלח ופלפל אקטואלי. כשהטיעונים לא מחזיקים מים, אנחנו נשארים עם המוטיבציות ובעצם מדובר בהטפה נגד דוגמטיות ופונדמנטליזם, במקום בטעינה נגדם.

אני אכן מסכים שדוגמטיות ופונדמנטליזם, לאו דווקא על רקע דתי, מובילות לרעות חולות. הדרך להילחם נגדן היא לפורר (על ידי טיעונים ולא באמצעות הטפה) את הוודאות והדוגמטיות, אבל לא לפורר את האמונה באלוהים כשלעצמה. ומה שג'רמי ויום מנסים לעשות הוא לתקוף את האמונה ולא את הוודאות לגביה. כל הטיעונים שם עוסקים בעצם היכולת לדעת ולא במידת הוודאות של הידיעה הזאת.

ג. זמזומי הספק הקדוש

בפרק הזה ג'רמי עובר לעסוק בסוקרטס. עיקר עניינו של הפרק הוא בקדושת הספק והשאלה, ובזלזול בתשובות. למעלה כבר נגעתי בנקודה הזאת. סוקרטס הוא מודל למי שמערער על כל הנחה ומחפש הגדרות לכל מושג. הוא גרם לאנשים לחשוב ולהגדיר, והראה להם שהם לא באמת מבינים מושגים וטענות שנראים להם מובנים וברורים. גם כאן ניתן לפרש שהספק והשאלה הם האידאל הגדול, אבל בעיניי אלו הם אמצעים. המטרה היא להגדיר טוב יותר ולמצוא תשובות לשאלות. נכון שבשביל זה צריך לאמץ גישה מערערת כלפי כל מושג וכל תובנה, אבל אלו אמצעים ולא מטרות. מה טעם בחקירה אם היא לא מיועדת להחכים? להפוך את החקירה עצמה לערך, זה מאד מוזר. ייתכן שלא נגיע לתשובה אבל זה לא אומר שאין ערך לתשובות. זה רק אומר שאין צורך להיבהל ממצב שבו אין לנו תשובה, אבל זה אינו מצב אידאלי.

נכון שבגישה כזאת, אנחנו מאד מודעים לכך שכל הבנותינו ומסקנותינו אינן ודאיות. גישה כזאת אכן מובילה לאי ודאות, אבל לא בהכרח לספק במובן שתואר בפרק הקודם. לכן לסופיזם הסוקרטי אני מאד מתחבר ומאד מזדהה עמו. אבל לדעתי שיר ההלל הזה לחקירה ולערעור, שאני לגמרי שותף לו, אינו מתלכד עם המגמה לערער את עצם היכולת שלנו לדעת משהו, ולהאליל את השאלה על חשבון התשובות. ההלל הזה כן מתחבר למגמה להראות שאין לנו יכולת לדעת שום דבר בוודאות. הטשטוש וחוסר ההבחנה בין שני המצבים הללו, אי ודאות וספק, ובפרט המעברים החלקים מדיי מבלי משים בין שניהם, הם שהטרידו אותי לכל אורך הספר.

רק אעיר שהתיאור של אברהם אבינו כאנטי תזה דוגמטית של סוקרטס החקרן והמערער, היא מאד מגמתית. אמנם נכון שאברהם נענה בלי ערעור לצו לעקוד את בנו, אבל כפי שג'רמי עצמו מעיר הוא גם התמקח עם הקב"ה כמו סוחר סוסים על העיר סדום. המפרשים כבר הסבירו מה ההבדלים בין המקרים. דומני שלמרות ההסתייגויות שלו, ג'רמי שוב מניח כאן במובלע שכל מי שיש לו עמדה ובפרט אם הוא מוכן לשלם מחירים עבורה, אינו ספקן, ולכן הוא דוגמטי. אבל לא, הוא אכן אינו ספקן, אבל גם לא בהכרח דוגמטי. הוא מחזיק בעמדות ובערכים, אלא שלא בוודאות. היעדר ודאות אין פירושו היעדר עמדה והיעדר ערכים, וגם לא חוסר מוכנות לשלם מחירים עליהם. זהו שוב ערבוב בין אי ודאות לבין ספק, והתעלמות ממצב הביניים שבין דוגמטיות לבין ספק.

לסיום עליי רק להזכיר שסוקרטס סיים את חייו בכך שמסר את נפשו על קדושת החוק האתונאי. האם זו אינה דוגמטיות פונדמנטליסטית כמו זו של אברהם אבינו? למה זה לא מפריע לג'רמי להעריץ את סוקרטס? היכן הייתה ספקנותו הנערצת של סוקרטס בעת שהיה עליו לחפף קצת בעניין החוק ולהציל את חייו ולא פחות מכך את המשך העברת חוכמתו הרבה והחינוכית לציבור? נראה שגם הוא היה מוכן לשלם מחירים על עמדתו הערכית, על אף שכסוקרטס אנחנו יכולים להניח שהוא כנראה לא היה משוכנע שהיא נכונה. ממש כמו אברהם אבינו.

ד. הספקנות המוארת של פירון

הפרק הרביעי הוא שיר הלל לספקנות הפירוניסטית. בפרק הזה ג'רמי נותן אמון מפתיע בכל מיני סיפורים מיתיים, למשל על נבואות קאלנוס לגבי מותו של אלכסנדר שהתגשמו, וקצת שוכח את הספקנות קדושה כלפי סיפורים דומים מהצד היהודי-נוצרי. כך גם לגבי המיתוס (התלמודי) על מפגש של אלכסנדר עם הכוהנים היהודים, מה שכנראה לא היה ולא נברא (כי שמעון הצדיק לא חי בתקופתו של אלכסנדר). אבל בשורה התחתונה מה שחשוב לענייננו הוא שהפירוניסטים היו ספקנים. הם לא דגלו בכך שאין אפשר לדעת שום דבר באופן ודאי (טענה טריוויאלית, כאמור), אלא בטענה שאי אפשר לדעת כלום. נקודה. האם הספרון של ג'רמי בא לתמוך בזה או לצאת נגד הדוגמטיות? הפרק הה מביא לשיא את הדיסוננס בין מה שג'רמי מצהיר (שהוא יוצא נגד הדוגמטיות) לבין מה שהוא עושה בפועל (יוצא נגד עצם ההחזקה בטענות כלשהן). אמנם בעמ' 85 ג'רמי מאמץ פרשנות שלפיה פירון גם הוא ציית לשכל הישר ורק ויתר על הוודאות, אבל זו טענה מאד לא סבירה. גם אם הוא היה ספקן גמור, אין זה אומר שהוא לא יזוז הצידה מול עגלה דוהרת. רק ההנמקה שהוא ייתן תהיה שכך בא לו לעשות ולא שכך נכון לעשות. גם ספקנים בני זמננו לא טוענים שהם יקפצו מהגג כי אין להם דרך לדעת האם זה פחות בטוח מאשר ללכת אל המדרכה. כולם נוהגים לפי תחושותיהם, אלא שהספקנים תולים זאת בתחושה ואחרים תולים זאת באמת ושקר (גם אם לא ודאיים).

מעמ' 87 ע סוף הפרק הוא דן בבעיית הרוע. קצת מוזר בעיניי להקדיש שניים וחצי עמודי ספקרון קטן לבעיה זו, אבל הוא מציג שם את הטיעון הבא של סקסטוס אמפיריקוס:

אילו האלים היו דואגים לכל הדברים, לא היה שום דבר גרוע או רע ביקום. אבל בני האדם אמרים שהכל מלא רוע. לכן לא יאמרו שהאלים דואגים לכל. אבל אם הם דואגים אפילו לחלק מהדברים, למה דווקא לאלה ולא לאחרים… או שהאלים רוצים ויכולים לדאוג לכל, או שהם רוצים ואינם יכולים, או שהם יכולים ואינם רוצים, או שהם אינם רוצים ואינם יכולים.

ג'רמי מעיר על הביטוי "בני אדם אומרים" ולומד ממנו שאמפיריקוס הספקן משעה את השיפוט אפילו לגבי עצם השאלה האם יש רוע. הנחרצות שבה ג'רמי מדבר על גורלה של אנה פרנק וחחלקו של אלוהים בו, לא מבטאת ספקנות דומה.

לעצם הטיעון של אמפיריקוס, ג'רמי מסביר שאם הם לא יכולים אז הם חלשים, ואם הם לא רוצים אז הם רעים, ולכן נותרנו עם ספק האם בכלל יש אלים (שהרי אם אין להם השפעה לא ניתן להבחין בקיומם ולא להסיק זאת משום דבר).

זהו ניסוח חד ויפה של בעיית הרוע. אבל יש בו לא מעט חורים. למשל, מי אמר שאם הם לא יכולים זה בעייתי? אולי האלים אינם כל יכולים? וגם אם הם כל יכולים, מי אמר שניתן בכלל לברוא עולם בלי רוע? אני למשל טענתי כמה פעמים שלדעתי אי אפשר, ולנטל הראיה הוא על מי שמקשה את הקושיה. לפני שהוא מקשה על האלים מדוע הם לא פותרים את בעיית הרוע, עליו להראות שקיים פתרון שלא כולל סתירה לוגית (ראו למשל בטור 547 ועוד). ואם בכלל אתה לא בטוח שיש רוע, אבל איני מבין כיצד אתה מסיק מכך שאין אלוהים או אלים. אם אתה ספקן, אז בין כה וכה אתה מטיל ספק בכל ולא צריך טיעונים לשם כך. לא רואה מדוע עדיף להטיל ספק בקיומו של רוע, ומתוך כך לגזור את המסקנה שיש ספק לגבי אלוהים. תטיל ספק ישיר בטענה שיש אלוהים. נדמה לי שהיא הרבה פחות סבירה מהטענה שיש רוע.

בקיצור, אחרי שניים וחצי עמודים מעמיקים כאלה, ג'רמי מביא את מסקנתו של סקסטוס אמפיריקוס:

ומכאן נוכל גם להסיק שהטוענים באופן חד משמעי שהאלים קיימים ככל הנראה אשמים בכפירה; כי אם הם טוענים שהאלים אחראים לכל הדברים, הם יטענו שהעלים גורמים לרוע, ואם יאמרו שהאלים אחראים רק לחלק מהדברים או לשום דבר, הרי ייאלצו גם לומר שהאלים חלשים או רעים – ביטויים שהם בבירור דיבורם של כופרים.

לכל היותר פרכת כאן את הטענה שהאלים הם כל יכולים או טובים באופן מוחלט. זו אכן כפירה לפי התפיסות הדתיות המקובלות, אבל מה לזה ולספקנות?! זו הסקת מסקנה ככל מסקנה אחרת. במקרה זה, כאמור, מדובר במסקנה שגויה, אבל זה לכל היותר מה שיוצא מהטיעונים של סקסטוס אמפיריקוס.

מסקנתו של ג'רמי שוב לוקחת את הדברים לכיוון שלו, על לא עוול בכפם:

מי שטוען לדעת בוודאות את הפתרון לבעיית הרוע מגביל את תפיסת האל שלו לכדי תמונה מוטעית של האלוהות. לבוא לאלוהים בגסות, להאמין בו בגסות, זה להפוך את האל לרע, לחלש, וזו כפירה! התורה הפירונית מבקשת שנשליך את האמונה באל שאנו יכולים להבין בוודאות. היא לא אומרת לנו לא להאמין, היא אומרת לנו לא להאמין באמונה ודאית. כי אם נאמין באמונה ודאית, אנחנו מחויבים לקרוא לאל רע או חלש, וכך לחטוא בכפירה. לכן המאמין שמאמין הוא הכופר. מי שמאמין לא מאמין.

כאן המגמתיות לוקחת את ג'רמי לטעות לוגית גסה. אין שום קשר בין טיעונו של אמפיריקוס לבין שאלת הוודאות. הוא מראה (שלא בצדק) שאם אתה מאמין באל זהו אל רע או חלש, אבל זה נכון בין אם אמונתך ודאית ובין אם לאו. אם ישנו אל אז הוא רע וחלש. הספק הוא לכל היותר אם ישנו אל או לא. אבל על הצד שהוא ישנו הוא ודאי רע וחלש. לכן הטיעון של אמפיריקוס אינו טיעון נגד הוודאות אלא לכל היותר נגד היכולת לדעת בכלל, כלומר טיעון ספקני.

אבל גם זה לא נכון. אם תשימו לב, מסקנתו של הטיעון הזה אינה ספקנית בכלל, אלא ודאית לגמרי: לא ייתכן שיש אל, כי אם הוא ישנו אז הוא בהכרח רע או חלש. הכל כאן מדבר בשפה של הכרח ווודאות, שכן זהו ניתוח מושגי-אנליטי ולא טיעון פילוסופי רגיל. אבל ג'רמי כדרכו מתעקש למשוך גם את הספקן הגמור לכיוון האנטי דוגמטי, ואתם יכולים להתרשם שוב שזהו כשל שמלווה את כל הספרון שלו.

ה. מי שמאמין לא מאמין

הסיום של הפרק הקודם לוקח אותנו לפרק האחרון. כאן ג'רמי כותב את הדברים הבאים:

אני לא בא לטעון כאן שכל ספק הוא בהכרח מבורך. אני מניח שיש ספקות בעלי פוטנציאל הרסני, כמו הטלת ספק ללא סיבה באופיו של אדם, או הטלת ספק במדע שלא מכוונת לקדם אותו. ואולי ספק כבד מדי בפעולה יכול להפריע לריכוז, למהירות ולנחישות שכבאים או רופאים מנתחים למשל, זקוקים להם ברגעים הרואיים של הצלת חיים. אולי ספק עצמי גורף מדיי לא מאפשר יצירה, ואולי בלתי אפשרי לאהוב אם מטילים ספק מתמיד בכנות של האוהב או האהובה.

אבל גם אם לא כל ספק מבורך, הספק בוודאות התיאולוגית הוא לא ככל ספק. הוא לא סתם ספק. זהו ספק קדוש שבקדוש!…

כאן מוצג כשל שהיה בסאב טקסט לכל אורך הספר וכעת הוא יוצא לאור. מה פירוש ספק מבורך או לא מבורך? האם אנחנו בוחרים את ספקותינו לפני השאלה האם הם מועילים או מזיקים? במה שהספק יועיל לנו נטיל ספק ובמה שלא – לא? זהו פרגמטיזם עלוב, והאחרון שהייתי מצפה ממנו להתבסס עליו הוא פילוסוף. זוהי הכפפת המצוי לראוי בצורה הכי לא פילוסופית שאני יכול להעלות על הדעת. ממה נפשך, אם אכן כל הדברים מוטלים בספק, אז כולם מוטלים בספק, בין אם זה מועיל ובין אם לאו. ואם הדבר בידינו, פירושו של דבר שאיננו באמת ספקנים, אלא בוחרים להטיל ספק מסיבות של אג'נדה.

אומר יותר מכך. עצם הקביעה האם ספק מסוים הוא מבורך או פסול, היא עצמה מעידה שלא מדובר כאן בספקנות. שכן אין תקבע מבורכות או אי מבורכות של ספק? מה יהיה הקריטריון הוודאי שלפיו תחליט ספק X הוא מבורך וספק Y לא? פירושו של דבר שיש לך קריטריונים שבוחנים את הספק, והם עצמם כנראה לא מסופקים.

הדבר מזכיר לי טיעון של דוקינס לגבי המוסר (סביב עמ' 316 בספרו יש אלוהים?), שביקרתי אותו בחלקו האחרון של הפרק הראשון של ספרי אלוהים משחק בקוביות. אתאר אותו כאן בקצרה. הוא מסביר שכל המוסר אינו אלא הבנייה של האבולוציה, ומוסיף שאמנם זוהי הבנייה מבורכת (כלומר נכונה). ושוב, לא הבנתי מהו הקריטריון שלפיו אתה בוחן הבניות כאלה, וקובע אם הן מבורכות או לא. אתה קובע שההבניה המוסרית היא מבורכת מפני שתוצאתה מוסרית, אבל המוסר עצמו הוא הבניה. אז מהיכן הקריטריון שלך?

מוזר שבעמ' 330 של ספרו, דוקינס עצמו מבחין בכשל דומה, אבל משום מה מפנה את חיציו דווקא כלפי המאמינים:

גם אילו היה נכון שאנו זקוקים לאלוהים כדי להיות מוסריים, ודאי שהדבר לא יהפוך את קיומו של אלוהים לסביר יותר, אלא רק לרצוי יותר (אנשים רבים אינם מבחינים בהבדל בין שני אלה).

צודק לגמרי. מה שמוזר הוא שזה כמובן לא מפריע לו ליפול בצדו השני של אותו כשל עצמו כשהוא מדבר על המוסר האבולוציוני, שם הוא מסביר שאמנם האבולוציה היא שיצרה את המוסר, אבל זו יצירה מבורכת (לפי איזה קריטריון?). העובדה שהאבולוציה יצרה מוסר לא נותנת לו שום תוקף, ובוודאי שאי אפשר לשפוט אותה לפי הקריטריונים שלה עצמה.

אין לי אלא לסיים במילותיו של ג'רמי עצמו (עמ' 92-3):

ביטחון אשלייתי מסוג זה, אגב, מסוכן גם כשהוא מתנחל ברבדים אחרים של החוויה האנושית, לא רק ברובד הדתי. גם בפוליטיקה מסוכן להיות בטוח בוודאות שעמדתך צודקת תמיד, וגם בשדה הזה קצת ספק מקדם מתינות ומרפא קנאות. בכלל, כדאי לתשאל את עצמנו מדי פעם על כלל עמדותינו. להיות, אם תרצו, אוטו-סוקרטיים. גם לאתאיסטים מוצהרים כדאי לפעמים להטיל ספק בעמדתם… [כאן מגיע סיפור מאד טיפוסי על אייר האתאיסט שהעז לכפור באתאיזם הקדוש וחטף על כך מחברי הכנסייה האתאיסטית. דוגמאות כאלה יש במחזותינו לרוב כמובן.]

אין לי אלא להסכים לכל מילה בקטע הזה.

לסיום

אסיים בכמה מילים שמופנות בעיקר לג'רמי, בבחינת מכתב גלוי. על הקישור השגוי שאותו אתה עושה בין פונדמנטליזם לאמונה דתית, עמדתי כבר בתחילת הטור. בסיכום כאן אתייחס לדבריך על האמונה באלוהים עצמה.

ניתן כמובן להתווכח על טיעון כזה או אחר, שלך או שלי, ולהחזיק בעמדה כזו או אחרת לגבי אלוהים או אתאיזם, אבל תחושתי למקרא הספר הייתה שיש כאן טיפול די מזלזל בנושאים הכבדים הללו. אתה אמנם דואג מדי פעם לומר שאינך בא לכפור במושגי האמת אלא רק בוודאות, אבל כפי שהראיתי כאן לכל אורך הספר בפועל אתה עושה את ההיפך (ובעצם מערבב שוב ושוב בין שני המישורים הללו). הספר רצוף בקביעות נחרצות מאד על סתימת הגולל על אמונה ועל הטיעונים שתומכים בה, כשבפועל לא באמת מוצגים כאן טיעונים חזקים ויסודיים שמצדיקים זאת. כדי לבסס עמדה כה נחרצת (ודוגמטית) כזאת, הייתי מצפה לטיפול יותר רציני בערעורים על הטיעונים שלך, ולא לדחייתם בקש. די היה שהיית מטפל ברצינות ובשיטתיות בטיעונים שהעליתי אני בספריי ובפוסטים שונים (שעליהם התווכחנו, ואת חלקם שלחתי לך).

אני חייב לומר שתחושות דומות מלוות אותי בעת קריאת אתרים אתאיסטיים (להחזרה בשאלה) רבים כמו גם אתרים שטחיים רבים להחזרה בתשובה. טיפול שטחי בטיעונים שמלווה בקביעות נחרצות. אגב, זו בדיוק התחושה שגרמה וגורמת לי לכתוב את הספרים והפוסטים הארוכים, הדקדקניים והמייגעים שלי, שבהם אני מנסה להתמודד עם כל טיעוני הנגד והפירכות שעולים כמיטב יכולתי (מקווה שבהצלחה), בלי להשאיר טענות וטיעונים שיכולים לעלות ללא טיפול. מטרתי היא לתת לנושאים ולטיעונים הללו את היחס המכבד שלו הם ראויים, שכן הנושא הוא חשוב ויסודי. הרי אתה עצמך מנסה לשכנע את הקורא שהנושא אינו סתם פילוסופי מנותק, אלא משמעותי מאד לניהול חיינו (כאמור למעלה, איני בטוח שהשתכנעתי מטיעוניך. לגבי הפונדמנטליזם כן, אבל לגבי האמונה לא בהכרח). אבל לפחות לשיטתך הייתי מצפה לטיפול יותר יסודי ומעמיק בטיעונים. לא סביר שספרון דק שכזה, שבנוסף להיקפו המצומצם ברובו בכלל אינו עוסק בטיעונים אלא בשירי הלל לדייוויד יום, לפירון, לסקסטוס אמפיריקוס ולסוקרטס, יספיק כדי לבסס עמדה במחלוקות עמוקות שכבר דשו בהן המונים לאורך מעל אלף שנות תיאולוגיה שיטתית, הוגים ומטיפים, מאמינים ואתאיסטים, העלו טיעונים לכאן ולכאן, פרכו, התכתשו, התווכחו, ונותרו מוטלים בשולי הדרך ללא נוק אאוט ברור (כמובן כל קהילה משוכנעת שהצדק המוחלט איתה). ספרון כמו זה, כמו גם האתרים שהזכרתי משני הצדדים, עשוי (או עלול) לדבר אל קהל הקוראים השבוי, או לקהל שטחי מאד מהצד האחר. מדיון פילוסופי הייתי מצפה ליותר מזה.

אתה מודה לאנשים רבים על סיועם. את רובם המוחלט איני מכיר, אבל אני חושד שלא קיבלת מהם פידבק רציני, אחרת התוצר היה אמור להיות שונה. מאוזן יותר. אני נותן כאן את הפידבק שלי רק אחרי שהספר יצא לאור ולכן הוא יוצא קצת שלילי, ואני מבקש ממך מחילה. במצב כזה הפידבק כבר לא יכול לתקן את הספר שכבר יצא, אז לפחות אני מנסה לאזן את התמונה שהוא מציג. אני בטוח שכוונתך טובה ואני יודע שכישוריך הפילוסופיים מצוינים. אבל דווקא בגלל זה, ובגלל שביקשת ממני פידבק ישר (ועל כך אני מאד מעריך אותך), ובפרט בגלל שאני מסכים למטרה היסודית של הספר ולסכנות שבדוגמטיות, דתית או אחרת, דווקא בגלל זה אני מרשה לעצמי לכתוב ולפרסם את הביקורת הזאת.

[1] בתולדות הפילוסופיה היו כמה ניסיונות הרואיים להתגבר על המכשול הזה ולהציג טיעונים תקפים שמוכיחים מסקנה כלשהי ללא הנחות (בלשונו של קאנט אלו 'טיעונים אונטולוגיים'). כך למשל הראיה האונטולוגית של אנסלם לקיומו של אלוהים (ראו ניתוח מפורט שלה בשיחה הראשונה בספרי המצוי הראשון, ואת הגרסה של גדל בטור 160), הקוגיטו של דקרט (ראו עליו בטור 363), הדטרמיניזם הלוגי (ראו עליו בטור 459) ועוד. אין צורך לומר שכל הטיעונים הללו כושלים. כפי שכבר טען קאנט נגד אנסלם, אי אפשר להוכיח טענת עובדה על בסיס ניתוח מושגי ללא הנחות (אם כי בספרי המצוי הראשון ביקרתי את ביקורתו זו של קאנט).