הנתיב השלישי: על להט"ב, לייטיות וביקורת מזיקה (טור 728)

בס"ד

היום שלחו לי פוסט של יעל משאלי שמגיבה למכתב של ועד רבני בנימין. המועצה האזורית בנימין החליטה להזמין להופעה את הזמר ההומו עדן חסון. ועד רבני בנימין פרסם בעקבות זאת את המכתב הבא:

כבר בהתחלה אני חייב לומר שמאד אהבתי את הקריאה הבלתי נמנעת לאחדות, כלומר להניח לנושא מכאן והלאה כדי שלא תהיה מחלוקת. כלומר אחרי שהתקבלו דרישותיהם "להבא לדייק יחד את מופעי הקיץ", כולנו נקראים להישאר מאוחדים ולמנוע מחלוקות. כמה יפה וכמה אופייני. ממש תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם (כמו יאסר ערפאת, שיכול להיחשב אלוף העולם בכמות הסכמי השלום שהוא חתם).

על הסוגייה הכאובה הזאת פרסמה יעל משאלי את התגובה הבאה. לא אעתיק אותה לכאן מחמת אורכה, ורק אומר שמשאלי מסבירה להם שהם אינם רלוונטיים וקוראת לציבור להתעלם מהגישה החשוכה הזאת ולאמץ לחיקם את ילדיהם הלהט"בים הרבים כחול אשר על שפת הים. אין צורך לומר שאני מסכים לרוח הדברים שלה, ולכך שמדובר בגישה רבנית בעייתית. ועדיין התגובה הזאת צרמה לי, ואני חושב שנזקה רב על תועלתה. כפי שאסביר, היא מדגימה תופעה רחבה וכללית יותר, ולכן יש בנותן טעם לנתח אותה.

הזמנת האמן או יחס ללהט"בניקעס

משאלי עברה בלי לשים לב מדיון בשאלה הספציפית של הזמנת אמן הומו להופיע, שהייתה הטריגר לפוסט שלה, אבל הוא כולו הוקדש דווקא לשאלה הכללית של היחס הקהילתי והמשפחתי הראוי ללהט"בים. המעבר הזה חשוב למה שרציתי לומר כאן.

שאלת ההזמנה של אמן כזה נראית לי הרבה יותר פשוטה ויותר מתבקש להתנגד לעמדת הרבנים לגביה. ועד הרבנים מתבסס על סיסמאות בדבר פגיעה בערכי וקדושת המשפחה בישראל. לא הבנתי מדוע ובמה זה פוגע? האם יהיו בקהל ילדים שאינם להט"בים שבעקבות ההופעה ישתכנעו להיות כאלה? או שמא יכולים להיות שם כאלה שהם כן להט"בים שאם לא יזמינו אמן כזה הם ישתכנעו ויחזרו להיות סטרייטים? אולי יש כמה נערים ונערות במצב ביניים כזה, אבל ספק רב בעיניי עד כמה יש חשש בחברה דתית שמישהו שיש לו ברירה יבחר דווקא לפעול כלהט"ב סתם כך כי בא לו. בדרך כלל מדובר במי שהוא כזה ולא בגלל השפעה של אמן זה או אחר. פשוט אין לו ברירה. אני חושב שהחשש ההפוך שקריאות כאלה דוחקות להט"בים לפינה ומכניסים אותם למצוקות קשות הוא חמור הרבה יותר.

מעבר לזה, האם לדעתם אפשר להזמין אמן שמחלל שבת, או שאוכל לא כשר? אני מניח שעל כך לא היו עולות התנגדויות כאלה. בכל אופן, לא שמעתי התנגדויות דומות לאמנים כאלה. יש בין הרבנים טאבו כלפי תופעת הלהט"ב, שבחלקו הוא אולי ריאקציה למלחמה שמנהלים הלהט"בים עצמם, לפעמים בדרכים אלימות ומשתיקות. ועדיין איני רואה לכך הצדקה מהותית. להיפך, החשש להשפעה ומתן לגיטימציה לחילול השבת, עניין שמסור להחלטתו של הנער, קיים הרבה יותר מאשר השפעה על מישהו להפוך ללהט"ב, מה שכאמור בד"כ אינו מסור לו. גם מבחינת האמן עצמו, היותו להט"ב אינו תלוי בו, אבל היותו מחלל שבת בהחלט כן. האמן הלהט"ב הוא פשוט כזה ואין לו הרבה ברירה (הוא אנוס), ולכן הוא ודאי פחות אשם ופחות רשע מהאמן שמחלל שבת.

בקיצור, בכל הפרמטרים שאני מצליח לחשוב עליהם נראה שיש הרבה פחות היגיון להזמין אמן מחלל שבת מאשר אמן הומו. אז למה כולם לוחמים על קדושת המשפחה? להערכתי, למרות שמעמיסים על זה ערכים והצהרות רוחניות נרגשות, בעצם מדובר בסתם טאבו חברתי, שמטבע הדברים בחברה דתית לוקח לו יותר זמן להשתנות. מאד נוח להלביש את התחושות הקמאיות הללו על האיסור ההלכתי. דומני שרבני הקו באופן כללי מתמקדים בצורה אובססיבית בתופעות הלהט"ב ובמלחמות קודש נואשות וחסרות סיכוי נגדן, וגם זה לדעתי תוצאה של טאבו וקיבעון פסיכולוגי, ולא של שיקול ערכי ורוחני.

תגובתה של משאלי

אם באמת בוחרים להתמקד ביחס ללהט"בים ולא בשאלה של הזמנת האמן, הייתי מצפה שיוקדשו כמה מילים לאיסור ההלכתי. הפיל שבחדר כלל לא מוזכר בדבריה, ואני מתרשם שהוא ממש לא מעניין אותה. היא מתייחסת לתופעה כאילו מדובר בתחביב זה או אחר של ילדים, ובשיגעון סתמי של הרבנים, ההורים והחברה הדתית בכלל. הלו! יש איסור דאורייתא חמור (עריות, ייהרג ואל יעבור) ללא חולק על משכב זכר. הייתי מצפה שלפני ההטפה לרבנים תיתן לנו משאלי איזה משפט פתיחה כלשהו בנוסח "למרות שברור שמדובר באיסור הלכתי חמור", ואז תוסיף תיאור של המצב ושל המצוקות ושל הצורך והחובה להתייחס לתופעה ולאנשים בדרך מכילה.

למה זה חשוב? מפני שענייני כאן אינו יעל משאלי ולא תגובתה. זהו סימפטום לצורת ניהול הדיון שמביאה נזק קשה למאבק הצודק על היחס הראוי ללהט"בים. תגובות כמו זו של משאלי מציגות את התמונה בדיוק כפי שהרבנים רוצים להציג אותה: מצד אחד עומדים הרבנים, יראי השמים, המחויבים להלכה ולתורה ללא פשרות, ונלחמים באומץ ובתקיפות על ערכי התורה והקדושה נגד רוחות הזמן, ונגדם עומדים כמה חפפנים לייטים שזועקים סיסמאות ליברליות ופרוגרסיביות כאילו היו אלה ערכים תורניים. הדתיים האמיתיים נגד הלייטים. שימו לב שזוהי הצורה שבה היו רוצים אותם רבנים חרד"לים להציג את המאבק הזה, ובמובן הזה משאלי משחקת לידיהם.

כיצד נכון היה להגיב?

טוב, תשאלו מה היה עליה לעשות? כאמור, אי אפשר להתווכח על עצם האיסור ועל חומרתו. הוא קיים באש שחורה על גבי אש לבנה בתורה שבכתב ובעל פה ובכל הפוסקים. כתבתי למעלה שלדעתי צריך היה להתחיל בכך שמדובר באיסור חמור ביותר שמוסכם על כל הפוסקים ושאין עצה נגד ה'. ואחרי ההקדמה הזאת, חשוב מאד להסביר שיראת שמים אין פירושה אטימות, וגם לא התעלמות מהמציאות וממורכבויותיה. על אף האיסור, אדם שניחן בנטיות הללו אינו יכול להתגבר עליהן. הוא אנוס לכל דבר ועניין. איני חושב שיש אונס גדול מזה. אני נוהג להביא בהקשר זה את הגמרא בכתובות לג ע"א – ע"ב שדנה בשאלה האם מלקות חמורות ממיתה:

אם תמצא לומר הוי, ממאי דמיתה חמורה? דלמא מלקות חמור, דאמר רב: אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא! א"ל רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי, ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי: ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה?

שימו לב, אמנם מיתה ודאי חמורה וכואבת יותר ממלקות, אבל מלקות בלתי פוסקות כל החיים עד שנכנעים, חמורות וכואבות יותר מאיום במיתה. חנניה מישאל ועזריה שהקריבו את נפשם ונכנסו לאש כדי לא לעבוד עבודה זרה, אם היו מלקים אותם באופן כזה היו ודאי נכנעים. מדוע? מפני שאדם סביר, וגם לא סביר, לא יכול לעמוד בסבל מתמיד ללא אור בקצה המנהרה. בסוף הוא נכנע. בה במידה, ניתן לדרוש מאדם להתאפק ולא לקיים יחסי אישות זמן מסוים (למשל בזמן הנידות של אשתו), אבל אדם לא יכול להימנע מקיום יחסי אישות כל חייו. כאן הוא ודאי יישבר וזה אונס גמור. אם כן, למרות שאין מוצא והיתר הלכתי לאיסור החמור הזה, עדיין היחס הראוי מבחינה הלכתית ותורנית לאנשים כאלה הוא כאל אנוסים גמורים. בטח יותר אנוסים ממחללי שבת, בועלי נידות ואוכלי חזיר. למרות שבצד השמרני משום מה לכל אלו מתייחסים בהכלה וקירוב מופלא, ואילו הלהט"ב זוכים למסע צלב נחרץ ובלתי מתפשר.

תגובה כזאת הייתה מציגה את המחלוקת באור אחר לגמרי ממה שתיארתי למעלה: כולנו מחויבים לתורה ויראת שמים, ולכולנו חשובה קדושת המשפחה וערכי ההלכה, ועדיין יש כאן ויכוח כיצד נכון לנהוג. זו לא לייטיות נגד יראת שמים, כפי ששמחים להציג זאת השמרנים והחרד"לים וכפי שעולה מתגובתה של משאלי, אלא ויכוח מה אומרת יראת השמים והמחויבות לתורה ולהלכה. הטענה היא שהתורה וההלכה עצמן מחייבות אותנו להכיל את התופעה ולתת לאנשים הללו מקום בקהילה ככל אדם אחר. זו אמירה אחרת לגמרי, והיא מציגה אלטרנטיבה של ממש לגישה השמרנית שמובעת במכתב שהובא למעלה. לטענה כזאת יש גם סיכוי להתקבל (להערכתי גם הם יתייאשו בשלב כלשהו מהג'יהאד נגד הלהט"ב ויבינו את מה שכל העולם הבין כבר. לוקח להם זמן להתרגל, שכן רבנים ודתיים בכלל נוטים לשמרנות ולהיצמד לטבואים חברתיים וקיבעונות. אצלם/אצלנו השינוי תמיד לוקח יותר זמן, אבל הוא כבר כאן ואני די בטוח שהוא ימשיך עוד הלאה.

הערה תיאולוגית ומטא הלכתית

אפשר כמובן לתהות, אם אכן זהו המצב, מדוע התורה אוסרת את זה? אם באמת לא ניתן לעמוד באיסור הזה, אז מה טעם לאסור אותו? טלו כדוגמה את האיסור על גניבה. יש כאלה שלוקים בקלפטומניה (נטייה לגנוב). האיסור קיים גם לגביהם כמובן, אם כי הם כנראה לא יכולים לעמוד בו ולכן אם יעברו עליו הם כנראה ייחשבו אנוסים. אז מה טעם לאסור? כאן התשובה פשוטה יותר. באמת אסרו זאת בגלל האנשים הרגילים שכן יכולים לעמוד בזה. לו כולנו היינו קלפטומנים התורה כנראה לא הייתה אוסרת זאת. לכן האיסור קיים, ומשהוא נקבע הוא חל על כולם, כולל קלפטומנים. אלא שהם ייחשבו אנוסים לגביו. ומה לגבי הומוסקסואליות? שם לכאורה המצב שונה, שהרי בניגוד לקלפטומניה, כל מי שהאיסור הזה רלוונטי עבורו הוא בעל נטייה כזאת ולכן אינו יכול לעמוד בזה. אז מה טעם לאסור זאת?

הבאתי בעבר את טענתו של ר"מ פיינשטיין שאומר שהתורה לא מעמידה אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו (וצ"ע לגבי קלפטומניה). מכאן הוא מסיק שלא ייתכן שהומוסקסואליות היא נטייה מולדת וטבעית, אלא בהכרח זו בחירה של האנשים שביכולתם גם לבחור אחרת. לטענתו זוהי בהכרח עצת היצר, אחרת התורה לא הייתה אוסרת. כעת צאו וחשבו מהן המסקנות אם מבינים שהוא טעה בהבנת העובדות. ברוב המקרים כן מדובר בנטייה מולדת וטבעית (איני נכנס כאן לשאלה האם זה גנטי או לא. זה לא חשוב לדיון). אלא שאם דוחים את הנחתו העובדתית של רמ"פ, אזי הנחתו המטא הלכתית שהתורה לא מעמידה אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו מובילה אותנו בהכרח למסקנה הפוכה לחלוטין: האיסור לא קיים ביחס לאלו שיש להם נטייה כזאת. הוא נאמר רק לגבי אלה שעושים זאת מחמת יצר ויש להם אפשרות אחרת (סטרייטים עם יצר או ביסקסואלים). זהו מהלך שיכול להוביל להיתר הלכתי ממש של המעשה עצמו, לפחות לאלו שזוהי נטייתם.

אבל כשלעצמי איני יודע מניין שאב רמ"פ את הנחתו המטא הלכתית. לי היא נראית מופרכת לגמרי, ודווקא בגלל זה אני לא יכול להצדיק היתר של המעשה גם לאלו שזוהי נטייתם. לכן כתבתי למעלה שלדעתי האיסור קיים גם לגביהם אלא שהם אנוסים.

אבל גם אם שואלים את כל השאלות ולא מוצאים להן תשובות, שאלות טובות לא משנות את המציאות. ולענייננו, גם אם מאמצים את הנחתו המטא הלכתית של רמ"פ (שהתורה לא דורשת מאיתנו משהו שאיננו יכולים לעמוד בו), איני רואה כיצד הוא יכול לגזור ממנה מסקנות עובדתיות (שמדובר ביצר ולא בנטייה מובנית). המציאות לא חייבת לנו כלום. כדי להבין ולהכיר אותה יש לערוך תצפיות ולבחון אותה בעיניים פקוחות ולא לעשות פלפולים על סמך הנחות תיאולוגיות. קושיות, תיאולוגיות טובות ככל שיהיו, לא מהוות בסיס מספיק כדי לקבוע קביעות עובדתיות על המציאות, בטח כשהן סותרות את הניסיון ומראה העיניים. לכן גם אם מאמצים את עמדתו של רמ"פ, המסקנה שבהכרח תמיד מדובר ביצר ולא בנטייה היא מופרכת ואין שום סיבה הגיונית לקבל אותה. ובו בזמן, כאמור, גם אין הצדקה ממשית לגישה שלגבי בעלי נטיות כאלה אין בכלל איסור.

השלכות כלליות: הנתיב שלישי

ניסיתי להסביר מדוע טענות לייטיות נגד הגישה הרבנית המקובלת כלפי להט"בים יכולות מאד להזיק למאבק המוצדק. הראיתי שיש דרך נכונה ויעילה יותר לבקר את הגישה השמרנית, וזאת על בסיס טיעונים הלכתיים ותורניים (וכמובן גם עובדתיים). העיקרון הזה נכון ביחס לוויכוחים על שינויים בהלכה בכלל.

במקרים רבים המבקרים והמחדשים מעלים טיעונים לייטיים, כלומר מסבירים שזה לא מוסרי ולא ערכי ואיך זה יתקבל בעולם, מצביעים על תוצאות בעייתיות (ראו בסדרת הטורים 475 – 480 על אורתודוקסיה מודרנית, ובפרט בטור 478, ששם הסברתי את ההבדל בינה לבין רפורמה. ההבדל העיקרי הוא בשאלה האם משתמשים בשיקולים תוצאתיים) וכו' וכו'. בכך הם בעצם משחקים לידיהם של השמרנים ויורים ברגלו של המאבק הצודק שלהם עצמם. השמרנים מקפידים להציג את אלו שנגדם כלייטים, וביקורת כזאת היא אכן לייטית. במקום זאת, את הטיעונים לשינוי יש להעלות במינוח הלכתי ומתוך חשיבה ושיקולים הלכתיים. המוסר יכול להיות מוטיבציה, אבל ההצדקה צריכה להיות הלכתית ותורנית. המבקר הלא לייט טוען שהשמרנים הם עבריינים הלכתיים ולא רק שהם לא מוסריים. צריך להבין שהזיהוי בין מי כל מי שאינו שמרן/חרד"ל לבין לייט הוא מניפולציה של החרד"לים והשמרנים ואסור לשתף עמו פעולה. צורת הביקורת (המוצדקת כשלעצמה) של משאלי היא משל מצוין לעניין זה, והוא בא ללמד על הכלל כולו. כמעט הייתי אומר שעם סנגורים כאלה לא צריך קטגורים.

הנתיב השלישי מרים דגל של אלטרנטיבה תורנית והלכתית, ולא דגל של מוסר מול הדגל ההלכתי. מטרתנו להראות שיש תורה אחרת ולא לתקוף את התורה ואת המחויבות אליה בשם המוסר והערכים העכשוויים. חשוב להבין שהטעות הזאת מוטמעת כל כך עמוק בכולנו, עד שרבים מאלו שלא  מזדהים עם החרדיות והחרד"ליות תופסים את עצמם (!) כלייטים, וכך לא מאפשרים לעצמם להשתחרר מהמודלים השגויים והבעייתיים כל כך של התורה וההלכה.

לא פעם אמרתי שבתקופת ההשכלה העמידו בפני הצעירים דילמה בלתי אפשרית: האם להיות חכם ורשע או צדיק וטיפש. אין פלא שרוב הציבור בחר להיות חכם ורשע, וכך נוצרה החילוניות. צדה השני של המטבע הוא מי שבחר להיות צדיק וטיפש, וכך נולדו השמרנות והחרדיות, כלומר התפיסות הדתיות הטיפשיות המנותקות והחשוכות. הצגת הדיון והדילמה בצורה כזאת נזקה כפול: גם איבדנו את החכמים שעוזבים ויוצאים החוצה, וגם אלו שנותרים מחזיקים בתורה חשוכה. כך גם קורה בימינו, בין היתר בגלל השמרנים ודרך ניהול הדיון שלהם וגם בגלל צורות הביקורת הללו עליהם. המבקרים עצמם גורמים לכך שהתורה וההלכה יישארו בצד החשוך, וכל מי שמוסרי והגיוני, אינו דתי או לא יהודי, או לכל היותר לייט. כך אנחנו עצמנו דרך צורת הביקורת הבעייתית הזאת נותנים יד לחילול השם הנורא שעושים השמרנים, ולהפיכת היהדות כולה לתורה חשוכה ודוחה כפי שקורה היום.

זוהי הסיבה לכך שההמשגה של הנתיב השלישי כל כך חשובה. מטרתנו לומר שזה לא לייט של אחד משני הנתיבים הקיימים אלא נתיב אלטרנטיבי. בלי המשגה כזאת לא באמת ייתכן שינוי של התורה והיהדות עצמן, ואנחנו נדונים לחיות בדיכוטומיית הזוועה שתיארתי (שלהיות יהודי פירושו להיות טיפש, מנותק מחשיבה ישרה ומעובדות, ולא מוסרי).