אדם – אמרגנטיות ואורגניזם

בטור 397 ו587 כתבת על עניין האורגניזם, וטענת:
א. שאין להוכיח אמרגנטיות חזקה – מכלול שמוסיף משהו על הפרטים, אבל כל כוחו הוא רק מהפרטים עצמם.
ב. האדם הוא יש מובחן, וזה ברור לכולם יותר מאשר על כל קולקטיב שהוא.
ולכך טענת שבאדם יש מרכיב נוסף – רוח, שהיא הופכת את המכלול למובחן.
האם לא יותר פשוט לומר שיש פה אמרגנטיות חלשה, זאת אומרת שניתן לדעת עליה מראש,
טענתי היא, שכל פרט ופרט כשהוא בודד, מצידו יש פוטנציאל ליצור אינטראקציה, ורק במכלול מסוים ובהרכבה מסוימת יש לו עם לעשות זאת, האורגניזם הגדול הזה – החי/האדם הוא באמת מכלול של פרטיו, אלא שאצלו פרטיו משמשים כמכלול בשונה מכל הפרטים האחרים הנעים בעולם.
זה לא אומר שזה פיקציה, זה רק אומר שזה יחסי. הרי גם למאמיני הישות הקולקטיבית, יש מרכיבים שכשנוציא אותם מהקולקטיב הוא כבר לא יהיה כזה, אבל זה לא אומר שכשהוא כזה הוא פיקציה, אלא הוא צירוף של כמה מרכיבים שבהרכבתם אחד לשני יוצרים אינטראקציות ומכלול שיש לו כבר משמעות וצורת התנהגות שונה מהפרטים בודדים.
ההבדל הוא, שבקולקטיב יותר קל להבין איך זה נוצר, שהרי הפרטים שלו עצמם הם כבר בעלי רצון והכרה, ממילא במכלול זה גבר והפך לכעין "ערמה" שלהם עם אופי שונה כבר.
אבל על המרכיבים של החי או האדם, אנחנו לא רגילים לחשוב כך, לחשוב שיש להם רצון והכרה זעירים או פוטנציאלים, אבל נראה לי שלהניח את קיומם זאת הנחה יותר סבירה מאשר להניח שבמכלול של פרטים חומריים פתאום מצטרפת נשמה..