אדם המזיק

לענ"ד ברור ופשוט שאין מקום באדם המזיק לצדד לסיבת חיוב משום אי שמירה. והיינו שאין צורך לזה כלל. ורק בממונו המזיק יש מקום לצד זה, והוא לבאר את הייחס שבין מעשה המזיק של ממונו לבעליו, כי למה שישלם על מה שעשה ממונו המזיק, ואף לאחר חידוש התורה שצריך לשלם, אבל מה סיבת החיוב העומד מאחרי דין התורה, האם דיי בזה שזה ממונו, זה כבר מספיק ייחס בכדי להטיל עליו את חיוב הנזק שעשה ממונו, או דילמא אין זה מספיק לחייב את בעליו, אלא רק משום חיוב השמירה שיש על הבעלים שלא יזיק ממונו, ולא שמר, ומחמת כן נגרם הנזק, זה הסיבה הקושרת את הבעלים עם הנזק. אבל באדם המזיק שנאמר מכה בהמה ישלמנה, הנה ברור שאם זה מוגדר כמעשה האדם שהזיק, ממלא צריך לשלם היות וכך גזרה התורה שאם יש כאן אדם המזיק עליו לשלם, ואין לך ייחס גדול מזה שהוא הוא זה שעשה את הנזק, ומה שייך לבוא ולומר שחיובו הוא מחמת אי השמירה על גופו שלא יזיק, דמה חסר בזה שהוא עשה את מעשה הנזק. אכן כבר הוכיחו מלשון הגמ' אדם שמירת גופו עליו, והוא בכלל הצד השווה דדרכן להזיק ושמירתן עליך. וביאר בזה הגרנ"פ זצ"ל, דער וישן ב' מחייבים שונים המה, דאדם ער אכן הוא כהנ"ל, דחייב על מעשיו כאדם בר דעת העושה, ויש כאן מי שעושה היזק וחייב, אבל באדם ישן שאין לו דעת בשעה זו, ומזיק בלי דעת, אזי אין כאן מקום לחייב על מעשיו כעושה דבלי דעת אין כאן עושה של האדם, אכן בזה באנו לחייבו מצד שמירת גופו עליו, שהי' עליו לשמור את גופו שלא יזיק בזמן השינה וכו' ואכמ"ל.

הוא אשר הבאתי מר"ש פישר. שבישן אין זה מעשה שלו אלא הוי כמו ממונו. אלא שאז היה עלינו לפטור אותו באונס, שהרי בממון אם הבעלים אנוס הוא פטור. ולכאורה מוכח מכאן שגופו אמנם לא הוי הוא עצמו אבל קרוב אליויותר  מממונו. גופו הוא משהו בין הוא עצמו לבין ממונו. ולפי זה, שפיר אפשר אולי לומר שגם במזיק ער זהו מדין שמירת גופו.