אין הולכים בממונות אחר הרוב

שאלת שאלה מצוינת, שהיא לב ליבו של הדיון על ראיות סטטיסטיות במשפט ובהלכה. לכאורה, כפי שאתה אומר, כל ראיה היא סטטיסטית, שהרי גם לעדים, לשטרות או לראיות מדעיות יש אחוז מסוים של טעות, זיוף או שקר. אם כן, מדוע בית דין פוסק על סמך עדים שאמינותם היא נניח 95%, אך אינו מוכן להוציא ממון (או להרשיע בדין פלילי) על סמך רוב סטטיסטי של 99%?

כדי להבין זאת, עלינו להבחין בין הסתברות (או ראיה נסיבתית-סטטיסטית) לבין ידיעה (ראיה ישירה). אני נוהג להמחיש זאת בעזרת חידה משפטית מוכרת: תאר לעצמך מאה אסירים בחצר הכלא. תשעים ותשעה מהם מתנפלים על סוהר ומכים אותו, ואסיר אחד יושב בצד ולא משתתף. כעת, כל אחד מהמאה מובא לפניי לדין, וכל אחד טוען "אני הוא האסיר האחד שלא השתתף". מבחינה סטטיסטית, יש 99% סיכוי שכל נאשם שעומד מולי אשם. האם נרשיע אותו או נוציא ממנו ממון על סמך הסטטיסטיקה הזו? מוסכם על כל מערכות המשפט שלא. לעומת זאת, אם יבוא עד ראייה ויעיד על אסיר מסוים שהוא השתתף בתגרה, אנו נקבל את עדותו ונרשיע, אף שאמינותו של עד אנושי אולי אינה עולה על 95%.

ההבדל אינו מספרי, אלא מהותי. הסטטיסטיקה של ה-99% מתארת קבוצה, אך היא לא אומרת שום דבר קונקרטי על האדם הספציפי שעומד לפניי. אין לי שום "ידיעה" לגביו, אלא רק השערה הסתברותית. לעומת זאת, עדות ראייה או שטר הם ראיות פוזיטיביות המצביעות ישירות על האדם או המקרה הנידון. גם אם יש בהן שולי טעות, הן מייצרות אצלי "ידיעה", בעוד שהסטטיסטיקה מותירה אותי בחוסר ידיעה שאותו אני מנסה לגשר באמצעות אחוזים. הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" הוא כלל משפטי הדורש ראיה ישירה הנוגעת לנתבע, ולא סתם שקלול הסתברויות לטובת התובע.

מעבר לכך, כאשר מדובר בהחלטות אנושיות, הסטטיסטיקה כלל אינה רלוונטית. ר' שמעון שקופ מסביר זאת היטב על הסוגיה המפורסמת של "רוב שוורים לרידיא (לחרישה) זבני". אדם קנה שור, השור התברר כנגחן שאינו מתאים לחרישה, והקונה דורש את כספו בחזרה. המוכר טוען: "מכרתי לך אותו לשחיטה, ולכן זה לא מום". רוב מוחלט של האנשים קונים שוורים לחרישה, ובכל זאת, הלכה כשמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב והמוכר יכול להחזיק בכסף.

מסביר ר' שמעון שקופ: הקנייה אינה אירוע אקראי או כדור שנשלף מכד. זוהי החלטה של אדם בעל בחירה חופשית. זכותו של המוכר לומר "אני שייך לאותו מיעוט שמוכר לשחיטה". ברגע שהטענה שלו היא סבירה הגיונית, העובדה שרוב האנשים נוהגים אחרת אינה סותרת את טענתו. אי אפשר להפעיל חוקים סטטיסטיים על רצונו של האדם.

כאן עולה השאלה: אם כך, מדוע חזקה (כמו "אין אדם פורע תוך זמנו") כן מוציאה ממון, הרי גם היא סוג של רוב? ההבדל הוא שבחזקה, הטענה עצמה אינה סבירה. לטעון ששילמת את החוב לפני שהיית חייב, זה לא סתם "להשתייך למיעוט" כמו לקנות שור לשחיטה – זה לטעון שעשית פעולה לא הגיונית שמנוגדת לטבע האדם. לכן, חזקה הופכת את טענת הנתבע לבלתי סבירה מעיקרה ומוציאה ממון, בעוד שרוב סטטיסטי רגיל על בחירות אנושיות (או רוב נסיבתי כללי) אינו יכול להוציא ממון ממי שמוחזק בו.