בין סמכות פורמלית למהותית

תודה רבה על התשובה, שתי שאלות בעקבות כך:
1. האם היית מגדיר את אותו אדם אנוס?
2. האם בפועל היית מורה לאדם לנהוג כך? הרי אנשים יכולים לשנות את דעתם בכל רגע ולהשתכנע כל פעם לכאן ולכאן… אז יום אחד הוא יתפלל שמונה עשרה (או יקיים הלכה אחרת) ויום אחד לא? איך אפשר להתנהל ככה?

1. כן. כתבתי זאת.
2. זה מה יש.

שאלה יפה. יש לי המשך: האם הרב אומר את הבקשות בתפילת 18? הרי הרב לא חושב שישנה השגחה. תודה!

עניתי על כך אינספור פעמים. אם הייתי בטוח שאין שום מעורבות לא הייתי אומר. זה לא המצב.

וואו, שאלה נפלאה לדעתי!

מתשובת הרב נמצאנו למדים שלחז״ל היתה סמכות פורמלית כברירת מחדל על כל דבר שאין לנו אפשרות לבדוק ולדעת, כמו התערבות הבורא בעולם ודברים עתידיים כדוגמת תחיית המתים, משיח, גן עדן וגיהנם, השארות הנפש ושאר הדברים שלא מצאנו להם מקור טרם חז״ל.

ונמצאנו שכל עוד שאנו לא יכולים להוכיח את השלילה ואיננו בטוחים שלא כך המצב, אנו מחוייבים להאמין בכל הדברים הללו, להתפלל כתקנתם וכו׳.

צריך לעכל את זה.

במחשבה ראשונה, לדעתי זה רק מוביל לכך שסמכותם הפורמלית אינה אבסולוטית וממילא סמכותם חלשה.

השאלה הנפלאה הזאת נדונה כאן לא פעם. ולא נכון שהייתה להם סמכות על טענות עובדה כי אין סמכות בנושאים אלו. אפילו מושגית זה לא יכול להיות קיים. אני לא מחויב להאמין בכלום, אבל אם אין לי ראיה לא אשנה הלכה שנקבעה באופן מוסמך.

כלומר המצוה/ההלכה להאמין יכולה גם להיות מכח סמכותם ומכיוון שאין אפשרות להוכיח את השלילה, אני מחוייב להאמין בגלל שכך נפסק להלכה?

נשמע די פרדוקסלי.

איני מצליח להבין מה לא מובן כאן. ברור שלא יכולה להיות מצווה להאמין בקב"ה, ולא שום מצווה להאמין במשהו. אם איני מאמין אז איני מאמין ולא יעזור שום ציווי. בתפילה אני יכול להתכוון על הצד שיש מעורבות כל עוד לדעתי ייתכן שתהיה.

בשונה מאמונה בקב״ה שזו כמו שהרב תמיד אומר – טענת עובדה, אמונות כמו משיח, תחיית המתים והישארות הנפש אינן יכולות להיות מוכחות. למרות זאת הן נכללות כחלק מעיקרי האמונה. לכך התכוונתי.

לגבי מה שהרב כתב על התפילה, האם זה לא מעין ההימור של פסקל?

שום קשר ליכיחות. אין אפשרות לצוות על עובדות.
דומה קצת להימור של פסקל. ולכן?

נכון שאין ציווי על עובדות, אך אלו עדיין עיקרי האמונה (להרמב״ם ואחרים). הרמב״ם בסוף פירוט העיקרים כותב שמי שלא מאמין בכל אלה הוא אפיקורס ומצווה לשונאו. כלומר יש מצווה לראובן לשנוא את שמעון שאינו מאמין בביאת המשיח, למרות שלשמעון אין כל חיוב להאמין בזה. האמונה (אחר האמונה ליתר דיוק) בדבר שאי אפשר לצוותו מספקת מצוות אחרות.

ובהקשר להימור בתפילה, זה לכאורה שונה מהימור בקיום מצוה. אם אני מקיים מצוה מספק (נניח נטילת לולב ותפילין) בגלל שאני מוכן להמר על התועלת זה הגיוני כי המצוה התקיימה. אבל תפילה מתוך ספק היא פגומה ומה ערכה? הרי זה כקול קורא במדבר.

מיציתי. הכל הוסבר.