האם אפשר לבטל מנהגים

שאלת על האפשרות לבטל מנהגים מעיקים. לדעתי, אכן אפשר לשנות ולבטל מנהגים, אך יש להבין תחילה את טיבם ואת מקור החיוב שלהם. המחויבות למנהג היא הלכה, ומקורה לרוב בפסוק "אל תיטוש תורת אמך" או בדיני נדרים, כאשר הציבור מקבל על עצמו הנהגה מסוימת.

עם זאת, מנהג אינו תקנה או גזירה. גזירות ותקנות תוקנו על ידי מוסד מוסמך כמו הסנהדרין, ולכן קשה יותר לבטלן. מנהג, לעומת זאת, צומח "מלמטה" מתוך הציבור, וכפי שהוא נוצר כך הוא גם יכול להשתנות. יש במנהגים סתירה מובנית, כפי ששמעתי פעם מהרב בלומנצווייג: כל מנהג מתחיל למעשה מחריגה ממה שהיה מקובל עד לאותו רגע (פריצת גדר), וברגע שהחריגה מתקבלת, אנו נדרשים לשמר אותה. לכן, הסברא נותנת שכאשר הנסיבות מחייבות זאת, אפשר לסטות ממנהג ולייצר מציאות חדשה. אבל ההיתר הזה לא מסור לאדם בודד. זה אמור להיות תהליך לא מודע שמתקבע עם הזמן באופן טבעי. כל עוד זהל א קרה השינוי הוא עברייני. אחרי שזה מתפשט זה הופך ללגיטימי. זה הפרדוקס המובנה במנהגים.

אמנם ההלכה עצמה קובעת שמנהג שטות יש לבטל, ואין לו כל תוקף. כאשר מנהג הופך למטרד, וברור לכל שהוא חסר טעם או מביא לנזק ולחילול השם, אין סיבה לשמור עליו. אם הציבור מפסיק לנהוג על פי מנהג מסוים, המנהג פשוט מתבטל מאליו, שכן כל כוחו נובע מהתנהגות הציבור. במקרה של אדם פרטי שרוצה לסטות ממנהג טוב (שאינו מנהג שטות), ייתכן שיידרש להתיר נדרים, אלא אם כן המנהג החל בטעות ואז אין צורך בהתרה.

חשוב גם להבחין בין מנהג רגיל (כמו אמירת קטעי תפילה מסוימים או מנהגי עדות) לבין מה שאני מכנה "מנהגי פסיקה" – מנהג להכריע במחלוקת הלכתית כדעה מסוימת (כמו מנהג האשכנזים לפסוק כרמ"א והספרדים כשולחן ערוך). במנהג פסיקה, הכלל בירושלמי הוא "אם הלכה רופפת בידך הלוך אחר המנהג" – כלומר, המנהג מכריע רק כאשר אין לך עמדה משלך. אך אם עיינת בסוגיה ויש לך עמדה עצמאית, אתה מחויב לאמת ההלכתית כפי הבנתך, והמנהג אינו מחייב אותך לפעול בניגוד לה.

בנוסף, ישנם דברים שהשתרשו כ"מנהג" אך הם למעשה רק "חשש", כמו ההימנעות מאכילת קטניות בפסח (ראה בטור 2 – על "גזירת" קטניות, שמרנות וחילול השם). חשש נוצר עקב נסיבות מסוימות (כגון חשש שמא התערבב חמץ בתבואה), וכאשר הנסיבות הללו משתנות והחשש חולף, אין כל סיבה להמשיך לנהוג בו, ואף ראוי להפסיק עם השטות הזו.

ככלל אומר שיש היסטריה ביחס למנהגים, ולפעמים נראה שהם מקבלים מעמד יותר חשוב מההלכה. זו גישה פסולה ומעוותת, ובהחלט ראוי להילחם בה. תמיד אני נזכר בדיונים כאלה בסיפור על השאג"א, שבנדודיו הגיע לקהילה כלשהי שמינתה אותו להיות רבה. הוא ביקש את פנקס הקהילה (שבו כתובים כל המנהגים הנהוגים בה), ואז כתב שם את עשרת הדיברות. כששאלוהו לפשר הדבר, אמר שהלוואי שישמרו את עשרת הדיברות כמו שהם שומרים מנהגים אזוטריים שמקובלים בקהילה.