הנתיב השלישי

אני מקבל כמחמאה גדולה את העובדה כי בשעה 1:30 לפנות בוקר, בדיוק שעתיים לאחר ששלחתי אליך את
מכתבי הקצר, שלחת תשובה ארוכה לאדם שמעולם לא ידעת על קיומו. אני מברך את המיזם שהקמת, ״הנתיב
השלישי,״ ומאחל לך ולמצטרפים אליך את כל הברכות שבעולם.
אתחיל בסיפור על פגישת ערב ארוכה שהייתה לי פעם עם אריה דרעי בתקופה קשה בחייו, לאחר שיצא מהכלא,
כשהיה בודד, חבול ומסכן, לפני שחזר למקום הפשע הנוכחי שלו. מטרת הפגישה הייתה לשכנע אותו לתמוך
בהצעתי להעניק לדור הצעיר החרדי השכלה בסיסית במדעים. הצעתי לו מהלך הדרגתי, להתחיל בלימודי כימיה.
הסברתי כי הסיכון נמוך, למולקולות אין זיכרון או היסטוריה, ואפשר להשתמש בהן כאבני בניין לארכיטקטורה
מועילה מבלי להסתבך בתאוריות נפיצות. זאת בניגוד למדעים אחרים כגון פיזיקה, שם עלולים להיחשף, ר״ל,
לתיאוריית המפץ הגדול, או לביולוגיה, שם עלולים להרהר על משמעות האבולוציה. אריה נטה לקבל את דעתי,
אבל הסביר שלימוד מדעים מתאים רק לתלמידות, כי הן פנויות מלימוד תורה וכי השכלה מדעית עשויה לשפר את
סיכויי הפרנסה שלהן. מכל מקום, מה שבאמת עניין אותו, היה פוטנציאל גיוס הכספים (מתרומות או מהממשלה)
למיזם חינוכי כזה.
במהלך השיחה, שאלתי אותו שתי שאלות. התשובות היו צפויות אבל מאכזבות:
שאלה ראשונה: מדוע אתה וכל הציבור שמקורו איננו מאירופה המזרחית, מבטאים רגשי נחיתות בפני החרדים
האשכנזים. מדוע יוצאי צפון אפריקה מתלבשים על פי קוד הלבוש של האצולה הפולנית מלפני 300 שנה, לבוש
שהוא לא רק מגוחך ופתטי, אלא גם זר לאקלים במזרח התיכון?
דרעי ענה בכנות ובחיוך מתנצל: ״אין מה לעשות, הם ממש טובים, ואנחנו מנסים לחקות אותם. בכמה ישיבות
שלהם (הוא ציין שמות) אתה מוצא גאונים עם יכולות מדהימות, מעוררי קנאה, ויש להם הרבה גאונים כאלו.
הלוואי שנצליח להגיע לרמה שלהם.
שאלה שניה: להיכן נעלמה היצירתיות והמקוריות האינטלקטואלית היהודית? מה קרה לארון הספרים היהודי? מה
קרה לאינטליגנציה הרגשית היהודית? מה קרה להומור היהודי? איך קרה שמה שאתם עושים הוא בעיקר שינון
ופרשנות טריוויאלית של טקסטים עתיקים, כפי שעשו במוסדות תאולוגיים נוצרים בימי הביניים? איך קרה
שמסרתם את כוח היצירה האנושית לחברה החילונית והתכנסתם בתיאולוגיה ברמתה הנמוכה ביותר של נישוק
קמיעות והשתטחות על קברים?
דרעי הודיע לי שזה לא נכון, ולראייה, הוריד מאחד המדפים במשרדו ספר גדול שקיבל במתנה והציגו בגאווה
כעבודת מחקר מקורית ופורצת דרך של תלמיד ישיבה מבריק. מתוך עלעול ראשוני בספר, הסקתי שאריה בכלל
לא הבין את שאלתי. מה שהוא כינה מחקר, היה סוג של עבודה סמינריונית, אוסף של ביבליוגרפיה וסיפורים על
נוהג דתי מסוים, משימה שכל מנוע חיפוש חינמי יכול לספק לך כיום בתוך עשר שניות. הכריכה המוזהבת של
הספר ההוא, הרשימה אותי יותר מתוכנו.
בתגובה לחלק מדבריך: אינני שוכח מאין באנו כולנו והגענו למאה ה-21, ומה מקור הכוח האינטלקטואלי האדיר
של העם הזה, המהווה 0.2% מאוכלוסיית העולם, ומדוע 22% מכלל זוכי פרס נובל הם יהודים (40% מהזוכים
בתחום הכלכלה). כולנו היינו פעם דתיים, לפני שהדת הפכה להיות מקצוע מכניס, ובעיקר מושחת ומשחית. זה
היה לפני העידן הנוכחי שבו רבנים גדולים מעסיקים יועצי השקעות ונדל״ן לניהול הונם האישי ונכסיהם. זה היה
לפני העידן הנוכחי שבו מופיעה פתאום כיפה שחורה על ראשו של כל פושע נתעב, כאשר הוא מובל לאולם בית
המשפט.
מכיוון שקשה להגדיר מיהו יהודי, יש לי הגדרה פרטית: יהודי הוא אדם שעבורו עיסוק אינטלקטואלי אינטנסיבי הוא
ערך עליון. מכוח ההגדרה הזאת, נגזר גם המעמד העליון של ערך החינוך בקרב הקבוצה הזאת. ההגדרה שלי
מובילה למסקנות מעניינות. לאחרונה אמרתי לידידי הגרמני, זוכה פרס וולף בכימיה ואינטלקטואל בעל רוחב
ועומק מדהימים, כי הוא “Non-Jewish Jew”. הוא קיבל את דברי כמחמאה גדולה.
אין לי עמדה עוינת כלפי היהדות. להיפך, אני מגדיר את עצמי כיהודי, אני גאה בכך, ואני זוכה להערכה בקרב
ידידים לא יהודים על השתייכותי לעם הזה. אני חש בוז וסלידה מחילול הקודש וממי שהפך את הדת לקרדום
לחפור בה. אני מתעב מנהיגים של ארגוני פשע שמעודדים בערות חשוכה ואלימה. לטעמי, הם אינם יהודים, אינם
מבינים מהי יהדות, ואינני מרגיש כלפיהם כל תחושת שייכות. כפי שציינתי במכתבי הקודם, יש לי סימפטיה
למסורת ולהיסטוריה היהודית, אני נוהג לבקר בבתי כנסת (רק בחו״ל ובשום אופן לא בארץ), ובאתרי מורשת יהודית בחו״ל. אני משמר ידידות ארוכת שנים עם כמה חובשי כיפות סרוגות, מוקיר ואוהב אותם ונהנה להחליף
דעות על כל נושא שבעולם ואפילו להתבדח על מה שנחשב כ״פרות קדושות.״
אני מצטער שנפגעת מהערכתי בעניין היכולת שלנו להגיע להסכמה רעיונית בוויכוח פתוח. הגעתי למסקנה הזאת
מתוך הלוגיקה של טיעוניך בראיון המשודר. לא השתכנעתי שאתה שומר על שלושת ״כללי המשחק״ החיוניים
לקיומו של דיאלוג: טיעונים מבוססי עובדות, לוגיקה, ובהירות מושגית. הטענה הנוכחית שלך, ״האנשים צריכים
להחליט בעצמם אם הייתה או לא הייתה שואה״, מדגימה את העניין. עובדות אינן תלויות בהשקפות אנושיות,
והאמת היא דבר אבסולוטי. אחד הביטויים האידיוטיים שאני שומע במרחב הציבורי הוא ״זאת האמת שלי והיא
שונה מהאמת שלך״. לאנשים אין פריווילגיה להחליט אם זה כלב או חתול, או כמה רגליים יש לו. עובדות אינן
נושאים לדיון. בניגוד לעובדות, כל תיאוריה, כולל מה שנקרא חוקים מדעיים, ניתנת להפרכה או לעדכון.
בעיה אחרת שבה אני נתקל לעיתים בשיחות עם אנשים דתיים היא הנטייה לגלוש חזרה לשיטה האריסטוטלית
הראויה לשמצה, אותה אבן נגף מחשבתית אשר תקעה את האנושות בחשכת ימי הביניים במשך יותר מאלף
שנים עד המאה ה-17. על פי הפילוסופיה האריסטוטלית, רעיון הופך למבוסס ונכון אם הוא מקיים שני תנאים
בסיסיים: ראשית, הרעיון נוסח על ידי דמות חשובה ומוערכת. שנית, הרעיון שרד במבחן הזמן על פני שנים רבות.
לכן אני נזהר מלהיתלות במה שמכונה ״אילנות גבוהים,״ או לעמוד על ״כתפי ענקים.״ אינני מציע לקבל את דעתי
מתוקף הקריירה, התארים שצברתי, או מספר העוקבים אחרי, אלא רק מתוקף היותי אדם חושב.
פוליטיקת הזהויות והנטייה לתייג את הדובר על פי מילות מפתח פופוליסטיות או קבוצות מדומיינות, במקום
להתייחס לרעיונות שהוא מביע, היא מחסום לכל דיון ענייני. לכן, אני מציע לא להגדיר ציבורים שונים באופן גורף
כי זה פשוט לא נכון וגם חוסם דיון פרודוקטיבי. מדינת ישראל התברכה במגוון הגדול בעולם של תרבויות וקבוצות
אתניות. בילדותי דיברו במדינה ב-70 שפות שונות והיו מעל 25 עיתונים בשפות שונות. הדחיסה הבנאלית
והשטחית של העושר הזה לשני מחנות: אשכנזים ומזרחים (שהוא הפוך למציאות: מזרח אירופה וצפון-מערב
אפריקה), היא חסרת משמעות. כנ״ל התיוג לדתיים וחילוניים. זה כמובן יוצר בעיות מיותרות כמו למשל איזו תווית
ניתן היה להדביק על מצחם של המנוחים אלברט איינשטיין, מרטין בובר, ישעיהו ליבוביץ' והשופט חיים כהן, או,
ייבדלו לחיים ארוכים, גלעד קריב, ואהרון צ׳חנובר. לכן, אני מציע להוריד מסדר היום משפטים שכתבת, כגון:
״החילוניים אשמים לא פחות מהם ואולי יותר. הדתיים השמרנים לפחות באמת מאמינים בתפיסות החשוכות
שלהם. אבל החילונים סתם נכנעים.״
לשאלתך, האם יש לי התנגדות שההתכתבות בינינו תפורסם? אין לי בעיה, ומעולם לא הסתרתי את שמי וזהותי
מכל דבר שכתבתי.
כל טוב ושבת שלום,
אהוד
10 ביולי, 2026

שלום אהוד.

תודה על התייחסותך. אני משתדל לענות מיד כשאני מקבל מכתב אחרת מצטבר אצלי מספר רב של מטלות. מכאן התשובה הלילית. החלק הראשון של הקובץ ששלחת מוסכם עליי לגמרי. אני שותף לגמרי לביקורות שהעלית שם. בחצי השני אני מוצא עצמי חולק לא מעט. קשה ללבן נקודות פילוסופיות כאלה במייל, אבל אנסה בקצרה.

איני מקבל את הגדרתך ליהדות, על אף שסמנטית אפשר כמובן להגדיר כל מונח בכל צורה. אפשר גם להגדיר יהדות כמי שהולך עם מכנסיים. זה אכן מאפיין (גם) יהודים. בעיניי ההגדרה שיהודי הוא מי שהעיסוק האינטלקטואלי הוא ערך עליון, דומה לזו הקודמת. לא כי איני רואה בעיסוק כזה ערך, ואולי אפילו עליון, אבל אני גם לובש מכנסיים. השאלה מה מגדיר יהדות לא יכולה להיות חופשית לגמרי. היא צריכה לעמוד בכמה סטנדרטים: המשכיות סבירה (גם אם לא מקובעת) להגדרות הקודמות של המושג. התאמה להיקף המושג המקובל (כלומר שמי שנתפס כיהודי אכן ייצא יהודי לפי ההגדרה המוצעת). בלי זה אנחנו סתם משחקים משחק סמנטי. כפי שאתה עצמך הראית, הגדרתך לא עומדת במבחנים הללו. המון יהודים אינם יהודים לפיה, והמון לא יהודים הם כן יהודים לפיה. אתה כמובן יכול להתעקש לומר שבעיניך התפיסות המקובלות שגויות ואתה יוצק תוכן חדש למושג. אבל אז כאמור אתה מרוקן מתוכן את הדיון. זה סתם ויכוח על שימוש במונח (=יצור לשוני. מחרוזת אותיות) ולא ויכוח על תוכנו של מושג (=האידאה שעליה מצביע המונח). זה מכניס אתנו לסוגיות נכבדות בפילוסופיה של השפה (פילוסופיה אנליטית), שאין כאן מקומן.
כפי שהזכרתי, כתבתי חוברת שלימה על העניין, ובה ניתחתי את מושג ההגדרה ומאפייניו ומתוך כך הסברתי מדוע איני מקבל הגדרות כגון זו, שתולות את היהדות באתניות, או במורשת או בתרבות: https://www.e-vrit.co.il/Product/34730/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2_%D7%90%D7%99%D7%9F_%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%9B%D7%96%D7%94_%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA?srsltid=AfmBOoriqu7_OkL72da4eBvwHKI7XwzSMCUUxE0pXoq-kTjxfa7gifbD

כשאמרתי שאני מתרשם שיש לך יחס עוין ליהדות, לא התכוונתי לאתניות ולמורשת אלא לדת. בעיניי יהדות היא קודם כל דת, וגם על כך קשה להאריך כאן. אני שותף לתיעוב כלפי המנהיגות הדתית הקיימת אבל איני גוזר מכאן יחס כלפי הדת היהודית (ושוב, איני מזהה את הדת עם המורשת והאתניות). התבדחות על פרות קדושות בהחלט נמנה על תחביביי. כבר מרק טוויין אמר שאין סטייק טוב יותר מזה שנעשה מפרה קדושה. היכולת לשמר יחס של קדושה ובו בזמן גם להתבדח עליו היא אכן מאפיין יהודי (ואגב, הוא קיים גם אצל גדולי החרדים והשמרנים. פחות אצל החרד"לים לפי התרשמותי).

לגבי היכולת שלנו להגיע להסכמות ומחויבותי לדיון פתוח ולמדע, לדעתי אתה טועה כאן לא רק באבחנה לגביי אלא גם במושגים עצמם. התזות שלי בהחלט מובסות עובדות, צמודות ללוגיקה ומקפידות על בהירות מושגית. אם תרצה לבחור נקודה כלשהי ולדון עליה אשמח לעשות זאת. במקרים רבים מאשימים אותי בכך שאני מגזים בשלושת המאפיינים הללו, ורואים בתפיסותיי משהו שאינו "אמוני" אלא אינטלקטואלי (שוב אותו זיהוי מעצבן בין אמונה ומחויבות דתית לבין אנטי אינטלקטואליות). אחדד שאיני מתכוון שאנחנו חייבים להסכים, אבל אני לא מקבל את האפיון שלך לצורת השיח והטיעון שלי. בעיניי הצמידות לעובדות, ללוגיקה ולבהירות מושגית, מחייבת את המסקנות הדתיות והאתאיזם למשל פחות עומד בהן. אבל שוב חשוב להבחין בין אי הסכמה לטיעונים לבין ביקורת על צורת ההצגה והניסוח שלהם.
ברור שבמסגרת פודקסט קשה להציג תמונה בהירה ושלימה של טיעון ושל משנה, ולכן סביר שלא מצאת שם את מלוא ההצדגקה לעמדותיי. לא סביר לצפות שתמצא במסגרת ההיא. כל מה שאמרתי שם מוצג בצורה מאד סיסטמטית במקומות שונים בחיבוריי ובאתר. שם אני חושב שתוכל לראות שמתקיימים למהדרין שלושת התנאים שהצבת.

טענתי שאנשים צריכים להחליט האם היתה שואה, התפרשה אצלך כפלורליזם לגבי עובדות. זוהי טעות כמובן. אני מסתייג בדיוק כמוך מאמירות פלורליסטיות לגבי עובדות, וכתבתי על כך המון. אני מסתייג אפילו מתפיסות פלורליסטיות לגבי ערכים (מוסר ודת). אני מוניסט, מבחינתי יש אמת דתית ומוסרית אחת. אבל אני מכבד אנשים עם עמדות שונות משלי, משתי סיבות עיקריות: זכותם להחזיק בעמדה אחרת ולגבש לבד עמדה. לא בטוח שאני צודק ואני לא מוכן להשליט את האמת שלי (שאני באמת מאמין בה. אני לא פלורליסט) על אחרים.
כעת עולה השאלה כיצד ניתן לגבש עמדה בשאלות מוסריות או עובדתיות אם אוסרים להציג עמדות וטיעונים לכיוון זה או אחר? לדעתי חובה לאפשר לכל אחד להציג כל עמדה, הזויה ומופרכת ככל שתהיה, ולכל היותר להעלות טיעוני נגד. זה מה שמאפשר לכל אחד מאיתנו לגבש עמדה בסוגיות הנדונות. אם אנשים רוצים להעלות טיעונים לטובת כדור הארץ השטוח יש לאפשר להם זאת. למרות שזה מופרך. מבחינתי זו חובה לא רק מוסרית אלא גם אינטלקטואלית. רק שיח פתוח וחופשי יכול לאפשר לנו לגבש עמדה בעצמנו. אם אתה דוגל בכך שאם אתה יודע אמת כלשהי זכותך לכפות אותה על אחרים ולמנוע הצגת עמדות אחרות בשיח, אין חלקי עמך. ושוב, לא בגלל שאתה טועה אלא בגלל השקפתי על הצורך בשיח חופשי. זוהי בדיק'ו ההדגמה שהבאתי כדי להראות לך שאני מצדד בשיח יותר חופשי ממה שאני מוצא אצלך, ולכן האשמתך שאני לא דוגל בשיח חופשי שגויה. יש לי מסקנות משלי ואני באמת מאמין בהן (כאמור, איני פלורליסט), אבל זה לא סותר שיח חופשי. להיפך, רק שיח חופשי מאפשר לי להגיע למסקנות משלי ולתת בהן אמון.
לכן בניגוד לדבריך, עובדות הן בהחלט נושאים לדיון, וזה עניינו של המדע (עובדות ותיאוריות. ההבחנה רחוקה מלהיות חדה). אם אינך מאפשר דיון על עובדות אז אתה דיקטטור. זה לא שיח חופשי. אתה כן צודק שבעובדות יש רק אמת אחת ואין שום שחר לאמירות שכל אחד והאמת שלו וכו'. אין שום סתירה בין זה לזה.

האריסטוטליות לפי הגדרתך, כלומר היתלות בסמכויות ושרידות של רעיון לאורך זמן, אינה מאפיין של החשיבה הדתית. יש חילונים רבים שלוקים באותה מחלה. אין כמעט דיון שאני שומע שלא לוקה בזה. אגב, אני לא חושב שאלו מאפיינים אריסטוטליים, אבל זה דיון אחר. אבל אני אכן מסכים שאלו לא קריטריונים לאמת. מאידך, איני מזלזל ברעיונות ששרדו המון זמן ושנאמרו על ידי אנשים חכמים. זה לפחות מצדיק לתת להם כבוד ולחשוב עליהם ברצינות. אני אומר את זה כשוחט פרות קדושות מקצועי בעולם הדתי. לפני המון שנים התחלתי לכתוב ספר על כשלי חשיבה (ביחד עם שני חברים. אחת מהן כיום פרופ' לפילוסופיה). מהר מאד גילינו שברשימת הכשלים שמופיעה בתחילת כל ספר לוגיקה אין אף כשל אמיתי. בכל אחד מהם יש היגיון שאין לזלזל בו, אלא שנכון שהוא לא מוחלט. בלוגיקה טיעון כושל הוא טיעון שמסקנתו לא נובעת בהכרח מהנחותיו, שכן עניינה של הלוגיקה הוא בנביעה הכרחית. במובן הזה אכן היתלות באילנות גבוהים (אד הומינם) או בנפוצות ציבורית (אד פופולום) היא כשל. בחיים עצמם, ובעצם בכל תחום שאינו לוגיקה, יש להשתמש במונח כשל בצורה זהירה יותר. נתתי למעלה שתי דוגמאות.

אני מסתייג כמוך מפוליטיקת זהויות, אבל התייחסות לקבוצות אינה פוליטיקת זהויות. האם אתה מציע לנהל שיח בלי להשתמש בשמות של קבוצות (חילונים, דתיים, אתאיסטים, סוציאליסטים וכו')? יהיה לך קשה מאד לנהל כך שיח. נכון שלא ראוי להשתעבד לזהויות הללו אבל הן כלי הכרחי לנהל דיון של ממש. כשאדם אינו מאמין באלוהים או אינו מחויב למצוות הוא בעיניי חילוני. זה הכינוי המקובל ואיני רואה בו שום פסול. כמובן שלצרכים מסוימים יש להבחין בין סוגים וגוונים שונים (יש חילונים שמאמינים באלוהים, יש אגנוסטים, מסורתיים והרבה אחרים). לכן טיעון צריך להיבחן לגופו. אם משהו שאמרתי על חילונים לא נראה לך נכון או לא נכון לכולם, אתה יכול לטעון את זה. אין צורך לכפור בעצם השימוש במונח 'חילוני'. את רוב הדמויות שהבאת כדוגמה (בובר, לייבוביץ, איינשטיין, גלעד קריב צ'חנובר וכו') ניתן בהחלט להגדיר אותן. זה אפילו לא מסובך. הן לא דמויות ביניים בשטח האפור.
כשאמרתי שהחילונים אשמים לא פחות מהדתיים במצב במדינה, השתמשתי בכינויים לשתי קבוצות: דתיים וחילוניים. משום מה אתה מוחה רק נגד השימוש בחילונים ולא נגד השימוש בדתיים. שהרי אתה האשמת את הדתיים בעניין, ושם לא היססת להשתמש בכינוי מכליל. אגב, בצדק. וגם אני בלא פחות צדק משתמש במונח 'חילונים'. לצורך הדיון כוונתי לרוב הציבור בישראל שככלל אינו משתייך לקהילה דתית כלשהי ולא מצביע למפלגות דתיות. טענתי היא שהציבור הזה אשם לא פחות במצב במדינה, בגלל שכרוב הוא מאפשר באופן פסיבי ולפעמים אקטיבי השתלטות של הגורמים החשוכים הללו. אם איננו מוכנים לאפשר שימוש במונחים כאלה אי אפשר יהיה לנהל דיון.

שבת שלום

תודה, מיכי,

ככל שהשיחה המקוונת בינינו מתקדמת, אני רואה שאנו חולקים דרכי חשיבה והשקפות עולם דומות. חוש הומור בריא תמיד מקרב לבבות. ועל פי הגדרה, פנאט הוא אדם שלאסונו, נולד ללא חוש הומור. חוש ההומור של מרק טווין הוא מן המשובחים, והוא מככב באוסף הציטטות שלי. אני מודה שההגדרה שלי לגבי אינטלקטואליות חילונית אינה מבטיחה המשכיות, אבל המחיר של נשיאה בנטל ההמשכיות הוא כבד מדי עבורי, ולא בטוח שהוא מוצדק ברמה האישית והאינטלקטואלית. ממש אין לי יחס עוין ליהדות כמושג או כקולקטיב. אני קצת קצר רוח וחסר סבלנות לגבי דוגמטיות, בורות, תחושת עליונות ובעיקר גזענות לסוגיה (לכל התכונות הללו יש נטייה מוזרה להצטופף ביחד).

לגבי שלושת התנאים שדיברתי עליהם, אכן, פודקסט הוא סוג של דיון במעמד צד אחד, ואין לצופה אפשרות להרים דגל אדום או לשרוק על זיהוי עבירה, כמו שופט כדורגל. לגבי תקפותן של עובדות, הן מבוססות תצפיות, ולכן תלויות באיכות מכשיר המדידה ובאובייקטיביות של המודד. נמצא בספרייתי הפרטית ספר שקראתי פעם: The half-life of facts, נכתב על ידי Samuel Arbesman. הוא דן באריכות בנושא הזה, משכנע למדי. כמובן שכל התיאוריות המדעיות, והדוגמאות הקלאסיות הן אלו על מבנה האטום, יש להן תאריך תפוגה והן מושלכות לפח כאשר הן פוגשות במציאות, ואז מגיעה תיאוריה מוצלחת יותר. ישנם חוקים חזקים יותר, כמו חוק שימור האנרגיה, אבל גם אריכות ימיהם אינה מובטחת לעד.

גם אני תומך בחופש הדיבור לכל אדם, בתנאי שהם מתנהגים על פי הנורמות המקובלות, גם אם הם רוצים לשכנע שכדור הארץ הוא שטוח. ראינו נורמות פחות מוצלחות בקמפוסים אמריקאיים מסוימים. ישנן מדינות, כגון ארה״ב, שבהן אדם הבטוח שהארץ שטוחה ובנוסף לכך, שהוא עצמו מרכז היקום, יכול להיבחר כנשיא. אני ממש לא בכוון של כפיית דעה או מניעה של הצגת דעות מתחרות. אם משהו דומה לזה השתמע מדברי, בבקשה להוריד אותו מסדר היום. לפעמים, כשאני חסר סבלנות וקצר בזמן, אני פשוט נוטש את הזירה, בבחינת ההצעה הידועה: ״אתה תישאר כאן ואני אלך לעזאזל.״ אני מקבל את ההצדקה לשימוש מוגבל בהקבצת פרטים לציבורים בעלי הגדרה משותפת. אי אפשר לדבר על תכונות של יער וגם להתייחס לכל עץ בנפרד. לפעמים אנשים מקלים על ההקבצה הזאת על ידי הגדרה עצמית או על ידי פרטי לבוש, שמהווים הצהרה חזותית. למשל, למדתי את המשמעות החברתית של מיקום הכיפה על הראש, גודלה ועוביו של חוט הצמר ממנו היא סרוגה.

אינני רוצה לגרום לך לחלל שבת, ולכן אסיים כאן.

שוב, תודה על דבריך, יישר כוח על מה שאתה רוצה לקדם, וכל טוב,

אהוד

שלום אהוד.
זה בסדר, עוד יש קצת זמן עד שבת. 🙂
אני חושב שיש פנאטים שהם בעלי חוש הומור. אני מכיר כמה וכמה כאלה. הם יכולים לצחוק על הפרות הקדושות של עצמם ויחד עם זה לדבוק בהן בנחרצות רבה וללא ביקורת של ממש. אצל יהודים זה עניין רווח. אני מניח שאינך מכיר את שלל ההלצות על חצרו של הרב אלישיב והעסקנים שמסובבים אותו ומשפיעים עליו, ורבים מבעלי הבדיחות הללו ממשיכים לציית בדבקות ובמסירות רבה להוראותיו ולהצביע בבחירות לפיהן וכו'. זוהי תופעה חרדית נפוצה שמרתקת אותי כבר זמן רב מאד.
אני גם לא אוהב לשלם על נשיאה בנטל. לכן בשנים האחרונות הפסקתי לעצור את עצמי מלומר את מה שאני חושב בלי להתרגש מההשלכות.
הביקורת שלי על הגדרתך את היהדות לא קשורה לשאלת ההמשכיות (איני רואה בהמשכיות קריטריון לאמיתיות. זהו פרגמטיזם, ובעיניי פרגמטיזם במובנו הפילוסופי הוא שם נרדף לכשל לוגי). זו הייתה ביקורת אנליטית על עצם ההגדרה.
גם אני קצר רוח לכל התופעות המעצבנות שמנית, ואכן הקורלציה ביניהן מגבירה את הבעייתיות.
הבעייתיות בפודקסט לא נוגעת רב לצופים אלא גם למשתתפים. זהו שיח ולא הרצאה ולכן קשה להציג שם תמונה שיטתית, מלאה וקוהרנטית. על כך דיברתי.
כפי שכתבתי לך, ההבחנה בין עובדות לתיאוריות אינה חדה. כוח הגרביטציה הוא תיאוריה או עובדה? עד איינשטיין היה ברור לכולם שזו עובדה. ממנו והלאה זו תיאוריה (שאפילו נזרקה לפח. בתורת היחסות הכללית עקמימות המרחב החליפה אותה). מבנה האטום הוא תיאוריה או עובדה. רבים רואים את התמונה הסמי קלסית של מסלולי אלקטרונים סביב גרעין כעובדה. אבל זו כנראה תיאוריה ולא עובדה. אפילו קיומו של אלקטרון אינו ממש עובדה אלא יותר תיאוריה. תצפיות ישירות באמצעות מיקרוסקופ אלקטרוני לא מראות לנו את האלקטרון אלא טביעת רגליים שלו. על פי קאנט כל מה שאתה אומר על העולם הוא תיאוריה ולא עובדה במובנה הנאיבי, שכן אלו אמירות שעוסקות בפנומנון (בדבר כפי שהוא מופיע לעינינו) ולא בנואומנון (הדבר כשהוא לעצמו).
אם כך, לגבי חופש הדיבור אנחנו כנראה מסכימים. אני טוען יותר מאשר זכויות ושיקולי חופש. בעיניי יש לזה ערך אינטלקטואלי. לא הייתי רוצה שאף אחד לא יאתגר את תפיסתי שהפלנטה שלנו כדורית ולא שטוחה, גם אם אני משוכנע שהאמת היא שהיא כדורית. זה חשוב לא רק כדי לאפשר לו לדבר ולהתבטא (דבר חשוב כשלעצמו) אלא גם כדי להעשיר את הדיון ולבסס ולמצק את התפיסות שאני מגבש לעצמי.

שבת שלום.